 |
03-09-2009, 18:40
|
|
|
|
חבר מתאריך: 25.08.07
הודעות: 1,097
|
|
|
איך עושה כפה
בתגובה להודעה מספר 1 שנכתבה על ידי .ישראלה היפהפיה שמתחילה ב "[לא שאנחנו פולשים לטרטוריה של מישהו, אבל...] "ההסטוריה של האדריכלות" - ספר אינטרנטי:"
הכפה היתה מוכרת היטב לרומאים. מה שהם לא ידעו זה להציב כפה על חדר מרובע, ואת זה רק הביזאנטים למדו. הבעיה בבניית כפה, כפי שכתבתי בסוגייה שקראתי לה "איך עושה קשת" היא כפולה:
א. הכפה לוחצת על הקיר, שעליו היא רוכבת, גם כלפי מטה וגם לצדדים. ככל שהכיפה גדולה יותר, צריך לתמוך את הקיר חזק יותר, כלפי פנים החדר (הלחץ של הכפה הוא כלפי חוץ). זה אומר שבחדר עם כפה ממש גדולה, צריכים חצאי כיפות שיישענו מבחוץ על כל קיר, או קירות מאד עבים, או - וכאן ההתיחסות לבגירה - מלט. המלט הופך את הכפה לגוש מונוליטי, שלוחץ רק כלפי מטה.
להמחשה: דמיינו אשה שמנה על סקטים. אווופס, הנה היא עושה שפגט. זה לא קורה לבן שלה, בן השש-עשרה, כי הוא מפעיל את השרירים ומונע מהרגליים להפתח. זה המלט של הכפה. יש גם, כאמור, פתרונות אחרים וניתן לבנות כפות יפות גם בלי מלט (אם הקירות עבים מאד, או נתמכים מהצדדים). הכנסיה הצלבנית של סנטה אנה, ליד שער האריות בירושלים, נושאת כפה הגונה, ללא מלט. הקירות והעמודים העבים מאד מאזנים את הלחצים הלאטרלים (הלחץ הצידה). וכזכור ימי הביניים של הצלבנים היו אחרי הרומאים ולפני הרנסאנס.
אבל זו רק אחת מהבעיות.
ב. הבעיה האחרת היא הפיגומים. כדי לבנות כפה, צריך פגום מלא שיתמוך את כל האבנים, עד שמניחים את האחרונה. אם הכיפה גדולה, והיא רוכבת על גג שמלכתחילה הוצב נורא גבוה - צריך לבנות מערכות פיגומים מטורפות לחלוטין. והכי נורא - קוטר החור, שעליו תרכב הכפה, לא יכול להיות גדול יותר מאורך קורת העץ של הפיגומים. חיבור של כמה קורות, זו לזו, לא יעמוד בעומס.
בשלהי ימי הביניים, עוד בטרם נולד הרנסאנס, בנו בפירנצה קתדרלה ענקית, עם חור ענקי לכפה ענקית. בנו - וכשהגיעו לכפה הם גילו שהם לא יודעים איך לבנות אותה. החור גדול מדי, הגג גבוה מדי, המשקל של הכפה יהיה כבד מדי. ניסו כמה פעמים, וזה לא הצליח. כל איטליה התפוצצה מצחוק.
בחור צעיר, בשם ברונלסקי, הציע ללמוד מהרומאים הקדמונים טכניקות בניה. הוא הצליח. הוא מתח שרשרת ברזל סביב בסיס הכפה, שמנע את "ההתפוצצות" של הבסיס כלפי חוץ; הוא מצא שיטה של כפת צלעות שיודעת לתמוך בעצה, בהיותה כפולה; הוא המציא הנחת אבנים כמו קשקשי דג שמונע מהן ליפול; ולבסוף - על אף עול ימיו, הוא עשה את זה. איטליה השתתקה, והצבע חזר ללחיי הפלורנטינים.
   
ברונלסקי, שהפך לסלב, עשה עוד שני דברים חשובים: הוא הראשון שמצא דרך מדעית לצייר פרספקטיבות, והוא הראשון שהפך את הלמידה מהרומאים לאידיאולוגיה. עכשיו, עם כפה חדשה על הדואומו (אני מדגיש - הדואומו של פירנצה היא תוצר של ימי הביניים. הכיפה מבשרת את בוא הרנסאנס), עם ציורי פרספקטיבה, ועם הערצה מתחדשת לחכמת הקדמונים אפשר לפצוח ברנסאנס.
הנה רישום הפרספקטיבה הראשון, של ברונלסקי, שאפשר לאדריכלי הרנסאנס שהגיעו אחריו לדמיין את "חלל" שהם עצבו, להמחיש אותו לקליינטים, ולהורות לבנאים איך לבנות אותו.
 |
|
ראשי
צ'אט
מצב כלאיים
