לוגו אתר Fresh          
 
 
  אפשרות תפריט  ראשי         אפשרות תפריט  מבזקים     אפשרות תפריט  צור קשר     חץ שמאלה ●●● ברוכים הבאים אל פורום צבא וביטחון ●●● לפני הכתיבה בפורום חובה לקרוא את דבר המנהל ●●● עקבו אחרינו! ●●● חץ ימינה  

לך אחורה   לובי הפורומים > חיילים, צבא וביטחון > צבא ובטחון
שמור לעצמך קישור לדף זה באתרי שמירת קישורים חברתיים
תגובה
 
כלי אשכול חפש באשכול זה



  #3  
ישן 04-10-2009, 19:23
צלמית המשתמש של b.a
  b.a b.a אינו מחובר  
 
חבר מתאריך: 14.05.05
הודעות: 4,184
בתגובה להודעה מספר 1 שנכתבה על ידי salak שמתחילה ב "קרב וואדי מבעוק ב14 באוקטובר 73 - מחפש פרטים"

סיפורו של גדוד 202 פורסם בשעתו במערכות. כן ניתן לקרוא על פעילות גדוד 202 בספרו של אלישיב שמשי "בהם יותר מכל", בפרק הקרוי "אש ועוד אש". לגדוד 202 צורפו שתי מחלקות טנקים בפיקודו של איתן ידיד לוי. הגדוד נלחם על צומת "נווה-יורה", כאשר במקביל התפתחו שתי התקפות מצריות משני אגפיו. מצפון תקף כח דו חטיבתי לתוך ואדי מבעוק. נגד הכח הזה נשלחה מחלקת טנקים ע"י מג"ד 202, כאשר במקביל תקף גדוד 46 את הכח מכיוון צפון. כן נשלח לואדי גדוד חרמ"ש בפיקוד שושני- כל אלה בלמו את המצרים תוך שהם מסבים להם אבידות קשות. מדרום , התקדם כח של גדוד קומנדו, מתוגבר בפלוגת טנקים דרך ציר זאבה. כח זה נבלם ע"י מחלקת הטנקים השניה. נראה, כי המצרים לא גילו בגזרה זאת רוח לחימה, שכן למחרת היום נפל בגזרה בשבי המג"ד המצרי שנכנע עם 100 מחייליו.
בקרב ניתן סיוע אוירי רב רב וכן סיוע ארטילרי של כשני גדודי חת"ם.
_____________________________________
.

תגובה ללא ציטוט תגובה עם ציטוט חזרה לפורום
  #20  
ישן 16-09-2011, 21:25
  strong1 strong1 אינו מחובר  
 
חבר מתאריך: 13.11.04
הודעות: 15,393
איתן ידיד לוי
בתגובה להודעה מספר 3 שנכתבה על ידי b.a שמתחילה ב "סיפורו של גדוד 202 פורסם..."

על פי נשארנו שם, ספרו של ברטי אוחיון על גדוד 79 במלחמת יוה"כ, איתן ידיד לוי היה מ"מ 1 בפלוגה ז' (רמי מתן) של גדוד הקמ"ט-קק"ש 196 (עמרם מצנע) ואחרי ארגון וחלוקת הגדוד מחדש הפך למ"מ 4 בפלוגה זו (מ"מ תגבור נטול מחלקה). עם פרוץ המלחמה נשלחו מספר טנקים מהפלוגה לסרוק ולאבטח את המתלה. בדרך לשם פרס הטנק של ידיד לוי זחל ונותר בשטח תחת אבטחת הטנק של ברטי אוחיון. לאחר מכן "חבר" אליהם טנק טועה מגדוד 195 שאיבד את יחידתו. הטנק של אוחיון עזב את הצמד והצטרף לפלוגתו המקורית בדרכה לטסה ולקרבות העזים של עשרת הימים הבאים. יתכן שידיד לוי הגיע למחנה המתלה או הגידי לטובת תיקון ומשם סופח או חבר לאחד הגדודים הסדירים שפעלו בגזרה הדרומית - 46, 52 או 195 - הפך למ"מ שם וכך מצא את עצמו בקרב וואדי מבעוק. מדוע לא חבר לגדודו המקורי, שפעל לא הרחק משם? רק לקצין פתרונים.

נערך לאחרונה ע"י strong1 בתאריך 16-09-2011 בשעה 21:32.
תגובה ללא ציטוט תגובה עם ציטוט חזרה לפורום
  #21  
ישן 05-10-2009, 08:05
  YGH YGH אינו מחובר  
יגיל הנקין. ד"ר להיסטוריה צבאית, חוקר במחלקת היסטוריה של צה"ל
 
חבר מתאריך: 16.02.04
הודעות: 5,452
דורון אלמוג (מ"פ ג' של 202) פרסם ב-1976 מאמר ב'מערכות' על הקרב.
בתגובה להודעה מספר 1 שנכתבה על ידי salak שמתחילה ב "קרב וואדי מבעוק ב14 באוקטובר 73 - מחפש פרטים"

התרומה של גדוד 202 הייתה רצינית למדי, וכללה שלושה אספקטים עיקריים:
1. פלוגה ג' של דורון אלמוג הייתה הראשונה שזיהתה את ההתקפה, ממקומה על דיונה כלשהי צפון-מזרחית לצומת.
2. התול"רים בהחלט שיחקו חלק חשוב בבלימת ההתקפה.
3. גם המרגמות הגדודיות ירו לא מעט, והיו לכך תוצאות (לא מול הטנקים, אבל לא רק טנקים נעו שם).
וכמובן, לא לשכוח את ההתקפות של חיל האויר.

אה, ואני רק הערה: שושני לא "נשלח" לשום מקום. הוא ואנשיו היו במוצב בפתחת הואדי, וכח מצרי כמעט עלה עליהם - אז מהר מהר הם הורידו את רשתות ההסוואה מכל הכלים ופתחו באש, במיוחד מתותחי נ"מ 20 מ"מ שהיו להם.
_____________________________________
"במידה רבה, הודות למאמרי הארץ הוקמה ממשלת הליכוד הלאומי ונתמנה משה דיין כשר הבטחון. הארץ דרש תגובה צבאית על האיום המצרי שבועיים לפני המלחמה, ואף דרש את תפיסת הרמה הסורית ימים אחדים לפני הפעולה".
(הארץ מפרסם את עצמו, 22 ביוני 1967)


המדריך לשביל ישראל, מאת יגיל הנקין ויעקב סער. מהדורה שניה, 2012

גלריית התמונות שלי

תגובה ללא ציטוט תגובה עם ציטוט חזרה לפורום
  #22  
ישן 03-12-2011, 19:29
  strong1 strong1 אינו מחובר  
 
חבר מתאריך: 13.11.04
הודעות: 15,393
הנה המאמר
בתגובה להודעה מספר 21 שנכתבה על ידי YGH שמתחילה ב "דורון אלמוג (מ"פ ג' של 202) פרסם ב-1976 מאמר ב'מערכות' על הקרב."

קרב ה 14 לאוקטובר בגזרת ואדי מבעוק

http://maarachot.idf.il/PDF/FILES/3/108913.pdf

אגב באותם הימים בהם נכתב המאמר - 1976- צה"ל עדיין ישב בגזרה. בחרתי להביא את המפה מתוך המאמר מאחר והיא מפורטת ביותר ומאפשרת דיון פורה על התפתחות הקרב, אף יותר מזו שבספרו של אלישיב שמשי:
1. ניתן לראות את מפח"ט 35 (עדיין) פרוס לחסימה מצפון לראס-סודר ביחד עם "כוח אילון". מהמפה עולה השאלה מדוע לאור הידיעות על המתקפה המצרית לא התקדם כוח זה (ובו גדוד שרמנים, גדוד צנחנים וגדוד מכמ"ת) מעט צפונה ותפס את צומת פגישה-זאבה ובכך היה מונע את האפשרות לאגף את גדוד 202 מדרום? יתכן שמרש"ל לא הובא בסוד העניינים או שהיה קצר בתקשורת בין שני הפיקודים.
2. מצפון ניתן לראות את שטח "נחושתן" ששלט לגמרי על גזרת צליחת ארמיה 3 בין מפצח לליטוף ואת קרת מורה, בסמוך לציר החת"ם, שם ישבה מפאו"ג 19 המצרית, שאת אובדן שניהם מבכה עמנואל סאקל בספרו
3. ניתן לראות את עומק החדירות המצריות מצפון (בואדי מבעוק) ומדרום (בואדי סודר) ביחס למיקום חוד גדוד 202. לו צלח המאמץ המצרי, אפשר להניח שכוח זה היה מכותר ומושמד/נלכד ברובו.
4. ניתן לראות בבירור את מיקום כוחות המשנה השונים שנטלו חלק בקרב - מחלקת התול"ר, המרגמות והשריון של איתן ידיד לוי שפגעו באגף החוד המצרי - כמו גם את המאמץ המרוכז של ח"א, שנהנה מהריחוק היחסי מהאמ"ט המצרי.
5. ניתן לראות בבירור את מיקום האגד הארטילרי האוגדתי על ציר הרוחב כמו גם את המגנן המשולב שהקימה האוגדה בפתחת המיתלה.

תמונה שהועלתה על ידי גולש באתר ולכן אין אנו יכולים לדעת מה היא מכילה
תגובה ללא ציטוט תגובה עם ציטוט חזרה לפורום
  #28  
ישן 31-12-2010, 06:10
צלמית המשתמש של marloweperelab89035
  marloweperelab89035 marloweperelab89035 אינו מחובר  
 
חבר מתאריך: 06.02.07
הודעות: 2,195
בתגובה להודעה מספר 1 שנכתבה על ידי salak שמתחילה ב "קרב וואדי מבעוק ב14 באוקטובר 73 - מחפש פרטים"

הייתי באחרונה במיל' והבנתי כמה הקרב הזה רלוונטי וחשוב ללמוד אותו.
"
א. מחפשים תעסוקה

בערב יום כיפור, יום שישי החמישי באוקטובר, נקראו מפקדי הפלוגות של גדוד 202, בפיקודו של סגן אלוף דורון רובין, לחזור מבתיהם לבית ליד, ולמחרת בעשר בבוקר כבר החלו להחזיר את הלוחמים אל הבסיס מחופשת סוף השבוע. סמל יהושע (שוקי) אטינגר: "בשעה אחת בצהריים ביום כיפור, שבת השישי באוקטובר, הגיע ג'יפ לקחת אותי לגדוד. עליתי על מדים לקחתי שני סנדוויצ'ים כדי לשבור את הצום וחברתי לפלוגה בבית ליד. היו לנו רומ"טים שלא ירו, 'עוזים' באיכות גרועה, וציוותו לנו אותנו לזחל"מים שהיו עליהם מקלעי אפס שלוש עם תחמושת של מאג." ביום ראשון השביעי באוקטובר, המריא גדוד 202 משדה התעופה דב בתל- אביב לכיוון ראס סודאר שבסיני כדי לחבור לשאר כוחות החטיבה. תחילה נחת הגדוד ברפידים, ןמפקדו דורון רובין התקשר אל תת אלוף ברוך ארבל (פינקו), סגן מפקד אוגדה 252, וחיפש "תעסוקה". הוצע לרובין להישאר ולהגן על רפידים, אבל הוא סירב. דורון רובין: "איך נכנסתי למלחמה בכלל? זה קרה בכלל בטעות. ראיתי את אלברט [אלוף אברהם (אלברט) מנדלר מפקד אוגדה 252], ואמרתי לו: 'הנה הולך החי"ר המתוסכל.' הוא אמר לי לשבת בצד, ושאל אותי לאן אני נוסע.אמרתי לו: 'לראס סודאר.' הוא אמר שהדרך לראס סודאר חסומה, ולכן לא נוסעים אלא נשארים פה. הוא שאל איזה כוח יש לי, ואמרתי שיש לי גדוד. הוא שאל אם יש לי זחל"מים, אמרתי שאיר, שהזחל"מים יגיעו- קיבלנו דיווח שזחל"מים של החטיבה, לא של הגדוד, כבר בדרך, והיה לי ברור שיעצרו אותם במיתלה, אז תיכננתי שאנחנו מתלבשים על הזחל"מים האלה. מנדלר נתן לי הוראה להישאר במקום." למחרת בבוקר, יום שני שמיני באוקטובר, שוב התייצב רובין אצל האלוף אלברט מנדלר עם מוטיבציה גבוהה להכניס את הגדוד במהירות לפעילות מבצעית. דורון רובין: "התחלתי למכור לו כל מיני דברים. אמרתי לו שאולי יוציא אותנו קדימה, לא ידעתי שהעסק כל כך רציני כמו שזה נשמע אחר כך. הצעתי לו שנצא לשמור על החניונים של הטנקים, והוא קיבל את ההצעה. היתה לי הפלוגה של איליוב [סגן אבי איליוב] כולה, ויצאנו לאבטח את חטיבה 401." "הפלוגה של איליוב" היא פלוגת קורס מ"כים של גדוד 890, בפיקודו של סגן אבי אליוב, שהיתה אמורה להצטרף לגדוד בראס סודאר. הפלוגה היתה בסדרת ספורט במכון וינגייט, ובערב יום כיפור קיבלה הודעה שיש כוננות ולא יוצאים הביתה. אבי לא התייחס לכוננות ברצינות, ובבוקר בשבת יצא לשחייה בים. אבי איליוב: "בצהריים ראיתי שיש אנשים עומדים על החוף ועושים לי סימנים, חשבתי שאני צריך לצאת מהמים כי אולי יוצאים הביתה. כשהגעתי לחוף אמרו לי שפרצה מלחמה. היינו אחרונים בסבב הטיסות לראס סודאר. בדרך אמר לי הטייס: 'אני לא יכול להטיס אותך לראס סודאר.' שאלתי למה, והוא אמר: 'גדוד טנקים מצרי מתקרב לשם, ואני לא יכול לסכן את המטוס. אני טס לרפידים.' 'מה אני אעשה ברפידים?' שאלתי אותו. ירדנו על המסלול ברפידים, לקחנו חגור קרב ופק"לים, היינו די מזוודים. כמה דקות אחר כך היתה תקיפת מטוסים, והבנתי שהשדה מושך אש. אמרתי לסגן יוסי נגר, סגן מפקד הפלוגה: 'לך תביא רכבים.' יוסי חזר עם אוטובוס אחד ונכנסנו פלוגה שלמה לאוטובוס. אמרתי: 'ניסע למיתלה.' במיתלה פגשתי את דורון רובין, ואמרתי לו שאני לא יודע איפה איציק [מרדכי] והגדוד. הוא אמר לי: 'סופחת'."
כבר בלילה שבין השמיני לתשיעי באוקטובר נשלחו כוחות 202 למשימות אבטחה של טנקים מחטיבה 401 ויזמו פעילות לילית פרטיזאנית, בלי לקבל מידע מודיעיני על מקום המצרים ועל גודל הכוחות הניצבים מול הגדוד. רב סרן זאביק דרורי, סגן מפקד גדוד 890: "היה אור מלא על החול הזהוב, ונראו צלליות של אנשים בתנועה. מג"ד השריון הראה לנו כיוון משוער שבו נמצאים חניונים של טנקים מצריים. נענו לאורך הדיונות וזיהינו חניון טנקים מצריים במקום שנקרא 'המחנה הפולני'. פגענו בנגמ"ש ובטנק. נתתי לקצין ארטילריה לטווח אש על החניון, אבל הוא היה בהלם והתקשה להוציא מילה מהפה. לקחתי לו את מכשיר הקשר ונתתי הוראת הפעלה לסוללת התותחים. פגזים החלו ליפול על החניון המצרי, ובמקום השתררה בהלה. הטנקים המצריים ירו בכינון ישיר למקום המשוער שבו היינו. חששנו שהטנקים המצריים ירדפו אחרינו, רצנו בחולות כמו ארנבות, סביבנו פגזים מתפוצצים וכדורים שורקים. הפעולה הזאת הוכיחה את עצמה מעל ומעבר, המודיעין דיווח שהטנקים המצריים יצאו מהחניון והתפזרו בשטח." למחרת בבוקר, יום שלישי התשיעי באוקטובר, נפגש זאביק דרורי בבונקר הפיקוד של אוגדה 252 עם אלוף משנה דן שומרון, מפקד חטיבה 401. זאביק דרורי: "בבונקר הפיקוד שררה מהומה גדולה. הסתובבו שם מאות בני אדם, מהם בלי מטרה מוגדרת, והבהלה היתה מוחלטת. רשתות הקשר היו פתוחות, שמעתי את מפקד מוצב 'המזח', סגן שלמה ארדינסט' מדווח שמצבו קשה, שהתחמושת שלו נגמרת, שיש לו נפגעים רבים ואין לו עוד מנות דם. בקול שקט, ברור, הוא העביר את שמות ההרוגים. שמעתי אותו קורא מספרים אישיים, וחשתי צמרמורת. הוא אמר שנותרו לו חמישה לוחמים בריאים, וביקש למסור ד"ש למשפחות של אנשי המעוז. בפעם הראשונה שמעתי קצין ישראלי מבקש אישור להיכנע וללכת לשבי. אחרי המפקד ניגשו אל מכשיר הקשר אנשי מוצב 'המזח' בזה אחר זה, וכל אחד מהם מסר את שמו ואת מספרו האישי, וביקש למסור ד"ש להורים, לחברות. אחד מאנשי 'המזח' בכה בקשר: 'אל תשכחו אותנו'." בעת שדרורי שהה במפקדת האוגדה, נקרא דורון רובין בדחיפות לפתחה שבין מעבר הג'ידי לטסה, וחבר אל אלוף משנה יואל גורודיש, מפקד חטיבת "הטיראנים" 274. רובין היה בטוח שהמשימה שקיבל היא החשובה ביותר במזרח התיכון כולו, ומיהר אל המקום עם הכוח שבפיקודו. הם שהו שם כשעתיים ונקראו לחזור לאבטח טנקים של חטיבה 401. לוחמי הפלוגה המסייעת, פלוגה ב' בפיקודו של סרן זאב זכרין, שהיו עם רובין בפתחה, לא טמנו בנתיים את ידם בצלחת. יהושע (שוקי) אטינגר: "בשבוע הראשון למלחמה כל שישה לוחמים אכלו מנת קרב אחת וכל לוחם קיבל מצייה. ליד הקרון של יואל גורודיש היה ארגז מלא אוכל, וכשעזבנו נשאר לו רק חצי ארגז." סגן עופר קרניאל, מפקד מחלקת מרגמות: "כשהגענו למפקדת חטיבת 'הטיראנים' ראינו שעל הג'יפם של יואל גורודיש יש מאג כשיר לפעולה. החלטנו שאנחנו זקוקים למאג יותר ממנו ולקחנו אותו." מהמפקדה של יואל גורודיש נשלחה הפלוגה המסייעת לראס ג'ונדי, על ציר "בהלה", כדי להילחם מול גדוד קומנדו מצרי שנחת באזור. פלוגת פברואר 1973 בפיקודו של סגן אודי מוסל נשלחה יום קודם לכן לפעילות באזור אבו רודיס. גדוד 202 של דורון רובין נותר בשתי פלוגות בלבד.

ב. אין אויב בצומת

ביום רביעי עשירי באוקטובר, בשעות הבוקר המאוחרות, באזור מעבר המיתלה, שוב נפגשו אלברט מנדלר מפקד האוגדה ודורון רובין מפקד הגדוד. דורון רובין: "מפקד האוגדה אמר לי שעל ציר 'יורה' יש פלוגת טנקים שנהדפה מצומת 'יורה- נווה' ל'יורה 70' וחטפה אבידות. הוא פקד עלי: 'קח את הגדוד מהר וצא לשם.' שאלתי מה קורה שם, והוא אמר שאינו יודע דבר, ושעלי לצאת לשם מהר ולעשות סדר. אמרתי לו שלא אזוז עד שלא יחזיר לי את פלוגה ב', הפלוגה המסייעת שלי, שאני לא זז בלעדיה. הוא אמר שהעניין דחוף, אמרתי שיחכו עוד שעה, כי יש לי פלוגה אחת פה ופלוגה אחת שם, ואני רק עם דורון [סגן דורון אברוצקי (אלמוג), מפקד פלוגת נובמבר 1972] ועם איליוב לא נוסע." עקשנותו של רובין השתלמה לבסוף, והוא קיבל בחזרה את הפלוגה המסייעת. כפי שיתברר בהמשך, לפלוגה זו היה משקל מכריע בהצלחה של משימות הגדוד. דורון רובין: "תוך עשרים דקות היינו בנסיעה, ממש מהר מאוד. איש לא ידע לאן נוסעים, לא דיברתי עם החיילים ולא אמרתי להם מה קורה. בקושי דיברתי עם מפקדי הפלוגות- נתתי להם קבוצת פקודות מהירה על הג'יפ ואמרתי להם שנוסעים על ציר 'יורה'. זאביק [זכרין] חיכה לי באמצע הדרך, עצבני ורוטן כמו תמיד. אמרתי לו שייסע אחרי, מחלקת תול"ר קדימה- ונוסעים. הגעתי לאזור 'יורה 70', ומה שראיתי זה שישה טנקים עומדים במדרון נמוך, ממש למטה, עם מפקד מחלקה מבוהל. המשפט הראשון שלו היה: 'אתם נעליים אדומות?' ענינו בחיוב ושאלנו מה קורה. הוא אמר שמתקיפים אותו מלא חי"ר, שיורים עליו 'סאגרים', שאין לו מה לעשות. עליתי לעמדת תצפית, ולא ראיתי שום דבר. שאלתי אותו: 'איפה החי"ר?'. הוא אמר לי: 'פה מסביב.' שאלתי אותו מה קרה לו, והוא אמר שחטף טילים, שמפקד הפלוגה שלו נפצע ושכל הפלוגה פינתה אותו לאחור. אמרתי לו שיעבור לרשת 'משען', הרשת שלנו, והמשכנו בנסיעה." סגן עופר קרניאל, מפקד מחלקת המרגמות, פרס שני קנים של שמונים ואחד מילימטרים וירה לכיוון הצומת שני פגזי זרחן כדי שמצרים יראו שכוח ישראלי מגיע ואולי יברחו. כשהגיע הכוח של רובין לצומת, הסמוך לפתחו של ואדי מבע'וק, הוא היה ריק מאויב. דורון רובין חילק את מפקדת הגדוד לשניים, חלק אחד השאיר בפיקודו, וחלק אחר, בפיקודם של זאביק דרורי ושל הקצין הנספח ישראל מאיר, מיקם על גבעות ממערב לצומת עם הפלוגה של אבי איליוב. אבי איליוב: "כל היום השמש היתה בפרצוף של המצרים, ואחר הצהריים היה להפך. הרכבתי משקפי שמש, וכנראה הם ניצנצו. המצרים גילו אותנו וירו עלינו, ואני עפתי מהגבעה למטה. מאז אני לא מרכיב משקפי שמש." למחרת הגיעה למקום סוללת תותחים מאה עשרים מילימטרים, וקצין שיגור הארטילריה זיהה מקור של יציאת טילים מצריים וחיסל אותם. בתגובה ניסו המצרים לתקוף את הצומת כמה פעמים. מחלקת הטנקים שסופחה ל- 203 ניסתה לעצור את המצרים. דורון רובין: "הטנקים עלו, ירו פגז, בכלל בלי להסתכל וחזרו. בשלב הזה הם היו היסטריים לגמרי, ואי אפשר היה לדבר עם המפקד שלהם, להרגיע אותו, להסביר לו שקודם עולים לעמדה ברגל, אחר כך אנחנו נוריד ארטילריה, ובמקביל הוא יעלה לעמדה. זה גם מה שהיה בסוף." בשבת השלושה עשר באוקטובר, אחרי שלושה ימים של טפטופי הפגזות מצריות, חדרו שני נגמ"שים מצריים על ציר "נווה", ולפני שהושמדו הגיעו קרוב מאוד לצומת. למחרת בשש בבוקר חיפש דורון רובין מקום ממערב לצומת כדי להציב מארבים שיחסמו חדירה נוספת של המצרים. חצי שעה אחר כך דיווחו התצפיות של דורון אברוצקי (אלמוג) ושל אבי איליוב על כוחות מצריים שנעים לכיוון ואדי מבע'וק. דורון רובין: "סיירתי בדיונות בלי מכשיר קשר, בלי כלום, ופתאום קוראים לי מרחוק ועושים לי סימנים. רצתי למכשיר הקשר, וישראל מאיר הודיע לי שמכיוון 'מאפר' יש ענני אבק גדולים." הפלוגה של איליוב נשלחה לאבטח את אגף הגדוד ב"מאפר" 70 והפלוגה של אברוצקי- תשעים חיילים וקצינים- נכנסה עם הזחל"מים לקניון ענקי סמוך לצומת "נווה- יורה" והסוותה את עצמה היטב מעליו.
ג. מעטים מול רבים מדי

מול צומת "נווה- יורה" עמדה חטיבת הטנקים המצרית 22, עם שישים טנקים כמעט, מלווה בחי"ר מהדיוויזיה המצרית ה- 19 על משאיות ובאין- ספור נגמ"שים מסוג בי- טי- אר. שאר הכוח המצרי נלחם מול חטיבה 401 וגדוד חרמ"ש 89, בפיקודו של סגן אלוף יצחק שושני. דורון רובין: "ישראל מאיר אמר לי שישי המון טנקים, והכול בלי ארטילריה. שקט מצרים, מלא אבק, ודורון אברוצקי אמר לי: 'עוברים מתחתי טנקים ונגמ"שים'." דורון רובין חילק את הגזרה לשלוש: על הגזרה הצפונית פיקד בעצמו, על הגזרה המערבית מינה את רב סרן שבתאי פולג, סגן מפקד הגדוד, ועל הגזרה הדרומית- את רב סרן נחמיה תמרי, שהצטרף כנספח לגדוד. ביום ראשון ארבע עשר באוקטובר, מעט לפני השעה שמונה בבוקר, הגיעו דיווחים משבתאי ומנחמיה על כוחות שריון מצריים העולים על הצומת מדרום וממערב. בצומת נותרו ארבעה טנקים בלבד, ודורון רצה להפעיל אותם לבלימת המצרים. דורון רובין: "פתאום ראיתי את כל הטנקים מסתובבים ודוהרים לכיוון מזרח. קראתי להם במכשיר הקשר: 'אלמוני, כאן עשר, עצור במקום.' שום דבר, היסטריה וכולם בורחים. הצלחתי לעצור את אחד הטנקים ואמרתי לו שאני מכיר רק כיוון אחד- מערב, ושאף אחד לא חוזר למזרח בלי אישור ממני. שלחתי את אחד החיילים להחזיר אותם לעמדות. הפעלנו את מחלקת המרגמות, וזה סיפור שהוא, לפי דעתי, לא קונבנציונאלי. הטיווחים נעשו על רשת 'משען', וכולם חיכו בנימוס עד שמירזה [רב סרן יעקב מירזה (מרוז), קצין נספח לגדוד 202] טיווח, שבתאי תיקן, הפגזים נפלו, ואני הודעתי על טנקים מצריים שנפגעו. בקיצור, כל הגדוד, כשבעה עשרה תחנות, על רשת אחת."מחלקת המרגמות שמונים ואחד בפיקודו של עופר קרניאל ירתה פגזי חנ"מ (חומר נפץ מרסק) וזרחן ופגעה פגיעות מדויקות להפליא במשאיות ובטנקים מצריים. דורון רובין: "החי"ר המצרי ירד מהמשאיות והלך בשיטה הרוסית- חי"ר הולך לפני הטנקים. עופר ירה זרחן, וכל פגיעה בול, כל זה עם ארבעה קנים. המחלקה הזאת ירתה בסביבות אלף פצצות, ובאזור של המשאיות ראיתי אנשים עפים לכל הכיוונים." התחמושת למרגמות השמונים ואחד מילימטרים אזלה כמעט, ולטנקים נותרו רק כשבעים פגזים. ישראל מאיר הביא "זלדות" עמוסות פגזים, אבל נהגיהן לא הסכימו לרדת מהכביש ולהתקרב לאזור הקרב. ישראל מאיר וחיילי הפלוגה המסייעת העבירו את הפגזים בידיים אל הטנקים ואל המרגמות. עופר קרניאל: "פרסתי ארבעה קנים מתחת לדיונה בצורת ח', הטנקים המצריים הגיעו לטווח של שש מאות מטרים מאיתנו וריססו את עמדת המרגמות. לא יכולנו להוציא מוט איכון [מוט מתכת המאפשר לאתר במרחב ולחשב במעלות את המקום המדויק שבו נמצא האויב, לפי תצפית אל מקום נפילת הפגז], אז החלטתי להוציא מוטות מאחורי המרגמות ולא לפניהן, וכל פעם שאקבל תיקן אחבר את התיקון ועוד מאה שמונים מעלות. ירינו אלף פגזים בטווחים של עד אלף מטרים. כמעט נגמרו לנו הפגזים. הגיע 'יסעור' עם פגזים בקוטר מאה עשרים מילימטר, והוא נאלץ לחזור להביא גם פגזים של שמונים ואחד מילימטר. בסוף היום הזה בסיסי המרגמות נכנסו ארבעים סנטימטרים בתוך האדמה, והחיילים, שבדרך כלל מכניסים פגזים למרגמה בכריעה, שכבו על הבטן והכניסו את הפגזים ביד, בלי שראו את הבסיס. בסיום הקרב הוצאנו שני בסיסים מהחול ושניים נשארו קבורים שם עד היום. בית הסדן במרגמה מוברג לקנה, אבל אחרי הירי הממושך שירינו רותך בית הסדן לקנה מהחום. כשעברנו את התעלה הגענו לסדנה מצרית, שמנו את הקנים במלחציים, שלושה חיילים נתלו עליהם, והסדן לא נפתח. תוך כדי ירי הקנים נהיו אדומים, משהו לא ייאמן, ירינו שלוש מאות ארבע מאות פגזים לקנה, אפשר לקבל כוויה מהחום. השתמשתי בטיווח ישיר של בקר האש שהיה שם. הוא עמד עם היד במקום מוט איכון, ואני אמרתי: 'סיבוב וחצי ימינה ולמעלה,' ויורים, והוא דיווח לנו איך הטנקיסטים המצרים בורחים, אפילו שרק העלינו באש את רשת ההסוואה של הטנקים, ולטנקים עצמם לא נגרם שום נזק. בקר האש צעק 'בול', ואני לא התאפקתי, רצתי לראות במשקפת וחזרתי פנימה. כעבור שלוש שנים הייתי באתי כמילואימניק לבה"ד שלוש, ושם לימדו אותי את השיטה שהמצאתי במלחמה. תוך כדי הקרב לא חישבתי חישובים, הרעיון בא לי בהבזק של שנייה, משהו שהמוח העלה, וזה עבד. המדהים הוא שהצוות והעוזר שלי בלוח הירי תיפקדו כמו בתרגיל, אף אד לא הראה פחד. באמצע הקרב סימנתי על לוח הירי בעיפרון את תיקוני הירי, ולמזלי היו לי ארבעה צבעים שונים, כי דיברתי עם ארבעה כוחות. דורון אברוצקי, למשל, היה בצבע אדום. עשהלוח היה עמוס לא יכולתי לראות למי סימנתי מה, אז אמרתי בקשר: 'תחנות משען, כאן שבע, שימו לב, יש בלאגן נורא על הלוח. מוציא את עצמי להפסקה של רבע קטנות כדי לארגן את הלוח.' הם קיבלו את זה בהבנה. הוצאנו את הנקודות הקריטיות והמשכנו את המלחמה." למרות הפגיעות המוצלחות של מחלקת המרגמות בניצוחו של עופר קרניאל, המצב נראה לא טוב. דורון רובין קרא לעזרה, אבל לא נענה. גדוד 202 היה חייב להמשיך ולהתמודד בכוחות עצמו.
דורון רובין: "אמרתי לאיליוב לרכז את כל הבזוקות שיש לו, והוא אמר לי שאין לו. אמרתי לו שיביא מכל הפלוגה את מה שיש, ומיקמתי אותם ממש בקו הדיונות הראשון, מול הטנקים. הבאתי אלי ג'יפ תול"ר אחד על ג'יפ, הראיתי לו את העמדה, ואמרתי לו להתחיל לדפוק. התול"ר הזה נכנס לעמדה, וסמל המחלקה, כמו בבוחן מסייעת, באדישות, ירה עם משקפת כדור איכון ופגע בדופן הטנק. הטנקיסטים המצרים בכלל לא הרגישו. הוא תיקן עוד כדור ועוד אחד, שלושה כדורים, כמו באימון, ואחר כך ירה פגז ופגע בטנק. הוא לא הדליק אותו, כי לא היו לו פגזים מעיכים, אבל החיילים המצרים קפצו החוצה וברחו. הוא פגע בטנק שני, וגם אותו לא הדליק, אבל שוב המצרים קפצו החוצה וברחו. במקביל, התול"ר שהיה בצומת אצל הסמג"ד דפק בלי איכון בכלל והדליק את טנק מצרי. טנק אחד שעמד לידו החזיר לו מייד פגז, ופגע פגיעה ישירה בג'יפ." בהתקפה הזאת נפגע עוד ג'יפ תול"ר, שניסה לתפוס עמדה מול חמישה טנקים מצריים ושקע לבסוף בחול מול אחד מהם. הטנק צודד לעברו את הקנה, ואנשי הצוות הצליחו לקפוץ החוצה, שניות לפני שפגע הפגז בג'יפ שלהם. יהושע (שוקי) אטינגר: "התול"רים שלנו השמידו כמה טנקים מצריים, אבל תול"ר אחד חטף פגז ישיר. הוא הוריד טנק וניסה לחזור לאחור כדי לברוח למקום אחר,אבל איך שהתחיל לנסוע לאחור הטנק המצרי השחיל אותו. הנהג נפצע ולמפקד מחלקת התול"ר, סגן משנה אבי מלכה מירושלים, נקטעה הרגל. אני זוכר תמונה קשה מאוד, אבי זרוק על הכביש, ולמרות שאיבד את הרגל מנסה כמה פעמים לקום. הוא היה קצת בהלם ולא קלט מה קרה לו." דורון רובין: "מה שראיתי אחר כך זה ג'יפ בוער ואת אבי מלכה שוכב על הכביש, מנסה להתרומם עוד פעם ועוד פעם." אבי מלכה עלה עם משפחתו ממרוקו בשנת- 1956 בהיותו בן שלוש. הוא התגורר עם אחד עשר אחיו בדירה של שישים מטרים רבועים בגבעת המורה, ואת לימודיו סיים בתיכון החקלאי של נהלל. אבי מלכה: "בג'יפ שלי היו הנהג יהושע פרץ, החובש דב הדס והכוון- טען ראובן ארץ קדושה, ובג'יפ של עודד רהב, סמל המחלקה, היו עודד זעירא ועוד שני חיילים. עלינו לעמדת אש ופתחנו בירי אל הטנקים המצריים, שהגיעו עד שמונה מאות מטרים מאיתנו. לא היו לי כדורי איכון, ומולי עמדו שלושה טנקים, אז עליתי לעמדה על חצי מטר דיונה, וביקשתי מראובן לירות פגז בקוטר מאה ושש מילימטר. ראובן כיוון, ירה והדליק את הטנק, ואנחנו קפצנו משמחה. לפי התרגולת, בגלל הרשף היינו צריכים להעביר את הג'יפ לעמדה אחרת, ותוך כדי כך נפגע הג'יפ מטיל או מפגז של טנק מצרי. איבדתי כנראה את ההכרה לכמה דקות, התעוררתי, והיה ריח חריף של כוויות." מפגיעת הפגז נהרגו החובש סמל דובי הדס מירושלים וסמל ראובן ארץ קדושה מבאר שבע. לפני המלחמה נפצע ראובן ברגליו וקיבל שבוע מנוחה בבית, אבל עם פרוץ הקרבות חזר למחלקה ושיכנע את אבי מלכה שאין צורך ברגליים כדי לשבת בג'יפ. החובש סמל ארז יזרעאלי מהמושבה כינרת חש לעזרם של דובי וראובן, וגם הוא נהרג מאש הטנקים המצריים. נהג הג'יפ יהושע פרץ נכווה בפניו. אבי מלכה: "מצאתי את עצמי יושב בלי רגל שמאל וחשבתי: 'איפה הרגל?' מקום הקטיעה לא כאב ולא ירד דם, כנראה שכלי הדם נסגרו תוך כדי קטיעת הרגל ולא נפתחו מחדש. זחלתי למרחק כמה עשרות מטרים- עד היום יש לי כוויות על הגדם כתוצאה מהזחילה הזאת- ואיבדתי שוב את ההכרה. כשהתעוררתי שמעתי מישהו אומר: 'צריך להזיז את אבי מלכה.' מישהו ענה לו: 'הוא ממילא ימות. תעזבו אותו.' דורון רובין כעס מאוד ופינה אותי בעצמו. כשהעלו אותי לנ"נ אמרתי לו: 'אני מצטער שאני עוזב אותכם, תצליחו'." כיום אבי הוא עורך דין עצמאי ואב לארבעה. לבכורו קרא נדב, על שמו של סרן נדב כרמי, סגן מפקד פלוגה ב- 202 שנהרג ליד מתחם "פוקסטרוט" בגדה המערבית של תעלת סואץ בעשרים באוקטובר. בן שתיים עשרה נהרג נדב מלכה בתאונת דרכים.
פלוגת נובמבר בפיקודו של דורון אברוצקי (אלמוג) נותרה בעמדה קדומנית, מוסווית. דורון רובין פנה בקשר לאברוצקי וביקש ממנו לסגת לאחור. דורון רובין: "אברוצקי עשה בזמן הזה עבודה לא רגילה. כל הזמן היו לי ייסורי מצפון על הפלוגה הזאת, וכשהוא דיווח לי מה קורה אמרתי לו: 'קח את עמך מהר ותברח מפה.' הוא ענה לי בקור רוח: 'שלילי, אני מאורגן מצוין להגנה, לא בורח אפילו מטר.' מתחתיו עוברת חטיבה 4 המצרית. שוב אמרתי לו לברוח, והוא ענה: 'אין מה לברוח, אני יושב מצוין.' אם מפקד פלוגה אומר לך דבר כזה, זה עושה טוב בלב. אמרתי לו שאם הוא חושב שהוא מאורגן, בהצלחה. יותר לו שמעתי ממנו כל היום, הבחור עשה עבודה לא רגילה. הוא טיווח את כל הארטילריה שהוא רק קיבל." בתשע בבוקר, ארבע עשר באוקטובר, נשבר הכוח המצרי שתקף ממערב והתקדמותו נעצרה, אבל בשעה אחת עשרה שוב הגיעו משאיות ופרקו חיילים רבים, שהחלו לרוץ בין הטנקים ממערב לצומת "נווה- יורה". לסוללת מרגמות מאה עשרים מילימטרים בפיקודו של דורון רובין הצטרפו שתי סוללות תותחים, האחת של מאה חמישים וחמישה מילימטרים והאחרת מאה שבעים וחמישה מילימטרים, ויחד הן המטירו עשרות פגזים מדויקים על הכוח המצרי. כדי להשלים את המלאכה ביקש דורון סיוע אווירי, ובשעה אחת עשרה וחצי נכנסו מטוסי חיל האוויר לפעולה ותקפו את המצרים בלי הפסקה במשך שעתיים. לעזרת הגדוד באה גם פלוגה מחטיבה 401, ובשעות אחר הצהריים נשבר הכוח המצרי וברח לכיון מערב. דורון רובין: "זה היה מחזה מדהים- הצבא המצרי שדבר כמעט לא היה בינו לבין מרחבי סיני ממזרח לתעלה, נאלץ להיעצר, להסתובב לאחור וסגת מפני גדוד צנחנים."
." (מתוך הספר "עדויות מגובה החול- קרב הצנחנים בחווה הסינית" מאת מעוזיה סגל)
_____________________________________
"לא חוזרים עד שמבצעים"(המוטו של גדוד 890 של הצנחנים, כפי שניסח אותו מפקדו אריק שרון)
"איפה האופניים שלך עכשיו? תאר לעצמך, שאתה יורד עכשיו למטה, למקום הרגיל, אבל האופניים לא שם. עצור את עצמך ברגע הזה, בשנייה שאתה מגלה שהאופניים לא שם, ותכפיל את הרגע הזה פי אלף. זאת המלחמה." (מתוך הספר "גוף שני", מאת עפר שלח, "זמורה ביתן", 1989, עמוד 92)
"סבלנות התמדה ולעיתים כדור בין העיניים" (סיסמת המארינס לללוחמה בטרור, אותה אימץ בשעתו מפקד גדוד 890 של הצנחנים, אמיר ברעם, כמוטו גדודי)
"המבחן שלנו כצבא הוא מבחן היכולת ולא מבחן הכוונה." (מתוך ההרצאה שנשא האלוף גדי איזנקוט "מאפייניו של עימות אפשרי בזירה הצפונית ובעורף" בסמינר לזכר חללי מלחמת לבנון השנייה שנערך באוניברסיטת חיפה ב־30 בנובמבר 2010)
"אני חושב שצנחנים מחזיקים מעצמם כמחויבים למשהו שכולם מחויבים אליו, אבל הם רוצים קצת יותר. זה לא שאנחנו פועלים מאחורי קווי האויב - אנחנו לכאורה כמו כולם. אז מה בעצם ההבדל? זה שצנחן עושה הכול וקצת יותר. זה מחייב אותך ביוזמה, בהובלה, בדוגמה אישית בקרב - וגם בקימה בפני שיבה באוטובוס." (הרמטכ"ל בני גנץ על השירות בצנחנים. מתוך הכתבה "מסיבת גנץ" מאת יוני שנפלד ונועה הורוויץ, "במחנה", 6 בינואר 2011)

תגובה ללא ציטוט תגובה עם ציטוט חזרה לפורום
  #32  
ישן 13-09-2013, 16:58
צלמית המשתמש של marloweperelab89035
  marloweperelab89035 marloweperelab89035 אינו מחובר  
 
חבר מתאריך: 06.02.07
הודעות: 2,195
בתגובה להודעה מספר 1 שנכתבה על ידי salak שמתחילה ב "קרב וואדי מבעוק ב14 באוקטובר 73 - מחפש פרטים"

הקרב שנשכח: כשגדוד 202 עצר 100 טנקים\ מאת מרדכי חיימוביץ'

http://www.nrg.co.il/online/1/ART2/...at=875#talkback
עם מקלעים ומרגמות יצאו חיילי הגדוד בפיקודו של סא"ל דורון רובין לעצור חטיבת שריון מצרית. "לא סיפרנו לכולם שהיינו גיבורים"
"ראיתי הליקופטר מצרי שרוף וקצין מצרי הרוג ובלי רגל", נזכר אבי מלכה, שהיה מפקד מחלקה בגדוד 202 של הצנחנים ביום השמיני למלחמה. "אמרתי לעצמי: "תראה איך הוא נראה בלי רגל". אחר כך ג'יפ התול"ר שלי חטף וראיתי את עצמי בלי רגל. אמרתי: "וואו, אין לי רגל". "אבל הסיפור על ואדי מבעוק לא סופר", אומרים לי המג"ד וסגנו. "אחרי הקרב לא הלכנו לטלוויזיה, לא אמרנו: "תראו כמה גיבורים היינו", ולא התעסקנו בנסיגה או ב"חילוץ לאחור", כפי שקראו לזה. פשוט נלחמנו". לא שמעתי על הקרב בוואדי מבעוק, ואני מודה בכך בפניהם. "אבל על החווה הסינית אתה יודע, ועל החרמון אתה יודע", הם משיבים לי, "כי זאת התרבות המעוותת שלנו. צריך דם. בגבעת התחמושת, למשל, היה הרבה דם. זה שהיה קרב אומלל - אף אחד לא מדבר על זה". דורון רובין היה מג"ד 202 בכיפור, ונדמה שהוא עשוי במידות "נווה-יורה" - שם הקוד שניתן לצומת המיתלה, שם לחם: בשביל אחיו, לוחמי 202, פיו הוא נווה - אך במי שחמס לדעתו את התהילה הוא יורה. בשנה הבאה יהיה בן 70. שערו הכסיף, אך הירוק בעיניים עדיין בוער. בסנדלים ועם תרמיל גב הוא נראה כמוצ"ילר של גיל הזהב. אלוף במיל' רובין נולד בבוסתן הגליל, אך תפס פיקוד עוד לפני שהתגייס. כבלם הפועל עכו החזיק גם בסרט הקפטן. בששת הימים היה מ"פ בגדוד 890, ושלושה חודשים לפני כיפור קיבל את גדוד 202. שלוש שנים היה מח"ט חטיבה 35, החטיבה הסדירה של הצנחנים. אז פיקד על "איש דמים", הפשיטה הראשונה עם מסוקים בלבנון. אחר כך הוביל את עוצבת הפלדה עד הנסיגה מלבנון בשנת 85' בדצמבר 88' ניצח מספינה בים על מבצע נועיימה בדרום לבנון, ובשנת 91' השתחרר מצה"ל אחרי 28 שנות שירות. שבתאי פולג (סא"ל במיל') היה הסמג"ד של רובין במלחמה, והוא סיפור פרטי יותר. יחד הרחנו את האקליפטוסים במאהל ובנינו גלי אבנים. לעומתי - משתתף סדרתי ב"מסדרים נוספים" - בלטה החיילת השלווה, מאירת הפנים והבוטחת של שבתאי יוסיפוביץ'". כעבור שנה, בתום קורס מ"כים, הפלוגה התפרקה, אך לא שבתאי. הוא דילג בין התפקידים. עם השנים והמלחמות מונה למפקד גדוד 202 - גדודנו. ב-47 השנים שחלפו התראינו רק פעם, וגם זה הודות לראובן קלינובסקי, שהיה "מבשל" למוטל'ה שפיגלר את השערים, ושוויתר על קריירה מבריקה במכבי נתניה כדי לחתום לצנחנים. כך שמעבר לפסטיבל שנת ה-40 למלחמת יום כיפור, המפגש עם שבתאי הוא צלילה אל פלוגה א' אוגוסט 65': אל שמעוני שהיה רץ כמו ברווז; אל שניידר שכונה "ג'יג'ה" (תרנגול בפרסית, עד כמה שאני זוכר); אל רייקין הפואטי; אל מתן המ"פ שהשתגרר לסין; אל יגאל שכונה "מתן של הקטנים", ונפל בששת הימים; אל מימון שנפל איתו - רס"פנו האהוב משה מימון - עם הדאגה האבהית, עם הרווח בין השיניים, עם הגוף ההרקולסי, עם הקול הרועם - שכבר בהתחלה, במגרש המסדרים, קרא לי "סוס בלגי מנומר". במגרש המסדרים ההוא מתחיל הסיפור של גדוד 202 במלחמה. במוצאי כיפור, בשעה שבע בערב, כחמש שעות לאחר ההתלקחות, נוחת מסוק "יסעור" במגרש המסדרים. מחלקה מפלוגה ה' עולה למסוק, ובעקבותיה הסמג"ד שבתאי פולג. "לאן אתם לוקחים לי את החיילים?" הוא שואל. הטייסים משיבים: "באוויר יגידו לנו לאן". בעולם שמחוץ לקוקפיט נבחרת הכדורסל של יוגוסלביה מנצחת את ספרד, גולדה מדברת לאומה ונראית נורא, ובגדוד נערמות השאלות: לסוריה או למצרים? הפלוגות כבר מוכנות על ציודן, אך את הלילה עושים בגדוד. למחרת בצהריים נוסעים לשדה התעופה, עולים על הרקולס, נוחתים ברפידים. "והיו שם הרבה חושך וחול ועוד יותר מסתורין ודאגה", ייכתב בחוברת ההנצחה הגדודית "קול קורא והלכנו" (לחם, ליקט וערך: עופר קרניאל). 27 מלוחמי 202 ועוד שני לוחמים שסופחו אליהם הלכו לבלי שוב בקרבות בסיני, ובמלחמת ההתשה במובלעת הסורית. ביום השמיני למלחמה (14 באוקטובר) פותחים המצרים במתקפה לאורך מרכז חזית התעלה ודרומה. הם מתכננים לפרוץ מזרחה: מראשי הגשר שכבר התבססו ממזרח לסואץ, אל מעברי גידי ומיתלה, ולעומק סיני. אם תתממש, זאת תהיה שעטה דורסנית שעלולה למוטט את צה"ל. או כפי שהסמג"ד פולג ניסח: "היו מגיעים למיתלה ומקפלים את הכוח שלנו". בגזרה הדרומית של התעלה מאתר המודיעין המצרי פרצה במערך הישראלי: ציר לא סלול אך עביר לרק"ם (רכב קרבי משוריין) במעלה ואדי מבעוק. הוואדי, כ-10 קילומטרים מדרום מזרח לעיר סואץ, מוביל לכיוון המיתלה. ההעפלה לראש הציר תאפשר למצרים לאגף את צה"ל ולנחות בעורפו. לאחר יומיים שאין יודעים מה לעשות איתו ועם גדודו, פוקדים על רובין: "סע לצומת "נווה-יורה". כך מכונה צומת המיתלה במפת קוד "סיריוס" של צה"ל. "ואני אומר לעצמי: "מה זה סע? אני לא נהג. שיגידו לי אם להגן או לתקוף. אבל לא אומרים כלום. הצורה שבה הכניסו אותנו לקרב הייתה שערורייה. בשעות ההן סא"ל רובין הוא איש פסימי מאוד. אומר לשבתאי סגנו: "צריכים להיות מוכנים לסגת, ותעיף מכאן את מי שלא צריך להיות".
עד כדי כך?
"לא ידעתי איך כל זה ייגמר. הייתה לי תחושה שהם ישטפו אותנו". רובין, שגדודו חמוש רק ב"עוזים", בג'יפי תול"ר ובמרגמות על נ"נ, מתגבר כוחות באופן עצמאי ומספח אליו מחלקת שריון אבודה. "תחשוב על המחזה ההזוי הזה. אני רואה טנקים, ולא שואל את האוגדה כמו ילד טיפש: "יש פה טנקים, אני יכול לקחת אותם? אלא מבין בעצמי את כללי המשחק". מפקד הכוח שסופח, איתן ידיד-לוי, ישמיד עשרות טנקים מצריים.
חושך בעיניים
אנחנו עם פלוגה ב' ביום ראשון בבוקר, 14 באוקטובר 73'. בשעה רבע לשמונה מודיע דובר צה"ל: "בזירת סיני פתחו המצרים במתקפה לאורך קו התעלה. בשעה שש בבוקר, לאחר הרעשה ארטילרית וכמה קרבות אוויר, פתח השריון המצרי בניסיונות התקדמות. בכמה גזרות התפתחו קרבות שי"ן בשי"ן". אבל בשטח לא זקוקים לדובר צה"ל. מתצפיות קדמיות מתקבלות ידיעות על ענני אבק. "כולם מספרים על עשרות טנקים שנוסעים אלינו", נזכר רובין, "נעשה לנו חושך בעיניים". שבתאי: "ואדי שלם של טנקים נוסעים מולנו". מ"מ המרגמות עופר קרניאל: "טנקים ודיונות, זה מה שראינו". דורון רובין: "מה יש להגיד, מחזה מפחיד מאוד." המג"ד נכנס להגנה נגד המצרים בנוהל קרב חפוז ובתנאים בלתי אפשריים כמעט. הוא לא יודע דבר על האויב. הכוחות בפיקודו לא מתאימים לעוצמתו ולאופי השטח. הוא נשלח למשימתו ללא ציוד תומך הגנה, כמו מוקשים למשל. את המשימה, רובין מבין מיד, הוא צריך להגדיר לעצמו. מסקנתו היא זאת: כדי לבלום את המתקפה יש "להוריד" על המצרים ארטילריה, לרבות מרגמות 81 מ"מ, ולפצל את מחלקת התול"ר כך שכיתה אחת תעבוד בגזרה ואחרת מעל המבעוק. הטנקים הספורים של הגדוד נכנסים למגע, ומחלקת המרגמות מתחילה לירות. הדרישה לפצצות עצומה. בתוך דקות מתקבלות בקשות אש לארבעה כיוונים. טנקי האויב פותחים באיגוף, וכדורי המקלעים שלהם מתחילים לסכן את הכוחות - כולל המרגמות של קרניאל, שאיבדו את המחסה. המחלקה מנסה להתמקם על דיונה דמוית פרסה, אך חוטפת אש גיהינום. תחתיה האנשים מתקשים לפרק את המרגמות מבסיסיהן. לבסוף מגיעים לדיונה הנכספת, אך התחמושת מידלדלת. המג"ד רובין מקבל שדר מהאוגדה: אם המצב לוחץ, אפשר "לדלג לאחור". "אנחנו מכירים רק כיוון אחד - מערבה", משיב המג"ד בקשר. "הבנתי שדורון מנהל את הקרב", מספר עופר קרניאל, "והיה ברור שכל עוד אנחנו שומעים אותו אנחנו מנצחים".
ברגעים כאלה לא חוששים לאבד שליטה?
דורון רובין: "לרגע לא תקפה אותי חרדה. לא היה לי ספק שאנחנו צריכים להיות כאן."
שום פחד?
"כשאתה מפקד אתה לא מתעסק בזה. אתה יודע שהחיילים מסתכלים עליך. אין לך זמן לעצמך. אתה רק חושב איך לעשות את המשימה ולהחזיר את האנשים הביתה בשלום". באותן שעות של מחסור בתחמושת, פוקדים על הצוותים לירות פגז כל 10 שניות, או לספור עד 10 לפני שיורים. הלוחמים סופרים: "אחת, שתיים. . . עשר ," ומטילים פצצות. הקנים מאדימים והמלאי אוזל והולך. אחד האנשים, זוטלר שמו, יושב בקצה הדיונה ומתקן את האש. עם כל פגיעה מדויקת הוא מזנק ממקומו. בצהריים הוא מבחין בשני רכבי נ"מ שמונעים ממטוסי חיל האוויר לרדת על המצרים. זוטלר מורה באצבע על הכיוון והמרגמות יורות זרחן. הפגיעה מרשימה ומאפשרת למטוסים להמשיך. לפי נתונים שסיפקו הכוחות בשטח, הפנטומים יוצאים באותו יום ל-69 גיחות . בערב יספרו הרגמים 1,000 זווילים ריקים.
עד הפגז האחרון
ביום ראשון ההוא, 14 באוקטובר, נשלח סגן רלי, מפקד כיתת תול"ר, לתצפית מעל ואדי מבעוק. הוא עולה ברגל ומזהה 30-20 טנקים מדגם "טי-"54 ו "טי-."55 בגלל העומס ברשת לא קולטים את הדיווח שלו, אך המג"ד בכל זאת שולח כוח. אלה שלושת הטנקים של איתן, המכונים "אלמוגי". הטנקים תופסים עמדות מעל הוואדי ופותחים באש, והטנקים המצריים מתחילים להתפזר. מטווח 600 מטר מזהים ראלי והלוחם שלו זעירא שיירת משאיות שגוררות תותחי די-30. פגז ראשון מפוצץ משאית ראשונה. מתחילה בריחה המונית ברגל, שבמהלכה נפגעות עוד משאיות. יורים עד הפגז האחרון. איש עדיין אינו מעריך אז את עומקו של מחדל ההצטיידות. במהלך הלחימה חוטף הג"יפ של מ"מ התול"ר, אבי מלכה, פגיעה ישירה. מלכה מאבד את רגלו. חבריו חושבים שנהרג אבל הוא מתחיל לזוז, שומע את אחד החיילים אומר: "וואו, הוא חי". ואז נורה עוד פגז והם חושבים שהפעם נהרג. אבל הוא שוב זז. לפני פינוי, החובש ארז יזרעאלי עוד מספיק לשים עליו חוסם עורקים. בתוך כל הסער מלכה זוכר לבקש להתאשפז בעפולה. שהוריו לא יצטרכו לנסוע רחוק. הוא מוצא את עצמו באיכילוב. "חנטרישים", הוא ממלמל בינו לבינו. "דן שומרון," מספר מלכה, "מייחס לי פגיעה בשלושה טנקים. לדעתי פגעתי באחד. הצל"ש שלי? הוא תקוע באיזו מגירה". ארז יזרעאלי, שטיפל במלכה, נשאר בשטח, טס עם תיק החובשים בין הפצועים ומצליח גם לכוון את זחל הפינוי, עד שהוא נפגע ונהרג. יזרעאלי השאיר בבית אח תאום, אלון. הוא נולד בכנרת, דור שלישי למייסדי המושבה. ערב יום כיפור הגיע הביתה בתלבושת צבאית מלאה, כשהוא עליז מאוד. ארז סיפר שקיבל חופשה חקלאית שתתחיל בשבוע הבא. אחר כך פשט את מדיו ודהר עם הטרקטור למטע התמרים. "באותו ערב ישבנו עד שעה מאוחרת בחוג המשפחה", סיפר אביו שמואל. בלילה ארז לא עצם עין. למחרת קיבל שיחת טלפון בהולה: "בעוד שעתיים אנחנו אוספים אותך". ארז שואל את אביו: "ייתכן שזאת מלחמה"? "ושמואל משיב: "ככה זה נראה". כשחולפות השעות וצפירת החבר'ה מבוששת, ארז יזרעאלי עוזב את הבית. "אם החבר'ה לא הגיעו אליי, אגיע אני אליהם", הוא אומר בצאתו. בחבר'ה של ארז גם ראובן ארץ-קדושה - יליד באר שבע, בוגר חשמלאות, אוהב סוסים, אוהב את משפחתו עד מאוד. "אין לכם מושג כמה אני מתגעגע אליכם. ממש מתגעגע", הוא כותב מהגדוד. כשלושה שבועות לפני המלחמה, במהלך אימון, זחל"ם עלה על רגלו. אזעקת כיפור תופסת אותו בבית הכנסת. ראובן יוצא מיד, מגיע הביתה דומע מהתרגשות ואומר שהוא חייב להיות שם, עם האנשים. מתוך כאבים עזים הוא מצליח לנעול נעל אדומה על רגלו הפגועה. עקב פציעתו ביחידה רוצים להשאיר אותו מאחור. ארץ-קדושה לא רוצה לשמוע. "על ג"יפ תול"ר לא צריך רגליים", הוא זורק למ"מ שלו, אבי מלכה. מלכה נכנע. ראובן כוון טוב, קשה לוותר עליו. בשעות הראשונות הוא מראה מה הוא יודע. יורה באיכון, וכשהוא בטוח לוחץ על ההדק. פגז ה-106 יוצא , וכעבור שניות טנק מצרי עולה באש. ואז נשמע עוד פיצוץ גדול וראובן ארץ-קדושה נופל הרוג. דב "דובי" הדס, שעומד לידו, נפצע קשה ומת עוד באותו יום. הדס נולד וגדל בירושלים. ברבע לפני המלחמה עוד הספיק לבקש מחבריו שאם ייפול לא יכתבו עליו מילה. "לא פעם נשאלתי למה התנדבתי לצנחנים," כתב בעלון הפלוגה, "כולם חשבו שאני סתם אחד כזה, אז רציתי להראות להם". דובי היה איש צנוע ומינורי. בראיון הקבלה לצנחנים נמנע מלנופף במילים כמו "אתגר" ו"אהבת מולדת". "לא חשבתי שאני עושה זאת מתוך אהבת המולדת. אבל במבט לאחור, אי שם עמוק בתוכי, יש משמעות למילים האלה. "את המשמעות אפשר למצוא בשיר שכתב שנתיים לפני מותו: "זעקה הארץ האהובה / על מה תזעק ארצי? / על דם אדום חלקי מעי / כדור חודר בבנה". בוקר ה-14 באוקטובר נראה לשלמה פרידמן, מפקד ג'יפ תול"ר, כפיהוק מדברי משמים. יום קודם ירה לעבר טנקים מצריים, אבל הם היו במרחק שלושה קילומטרים, מה שהפך אותם לאיום בהחלט לא מיידי. כשהמצב בוואדי רציני, דורון רובין קורא לו, מצביע צפונה אל הטנקים המצריים ופוקד עליו: "לך תדפוק אותם". אז שלמה הלך. רכוב על הג'יפ שבידי הנהג הפרוע זיני, הגיע אל גבעה שעליה ישב הלוחם סולי. "יש המון טנקים מולנו", הוא צועק להם מלמעלה. שלמה ואיש הצוות עודד רהב עולים לחצי גובה הדיונה ומזהים שמונה טנקים ונגמ"ש. הם יורדים, מזיזים את הג'יפ לעמדה טובה יותר, מחכים במחסה לראות אם לא מטווחים את הג'יפ שלהם, חוזרים לירות. דרך המשקפת, הפגז שירה רהב נראה עף לשמיים, אך הוא נופל על הטנק. "השארנו את הג"יפ כמו שהוא", מספר שלמה, "וברחנו אל הדיונה. מלמעלה שמענו מחיאות כפיים". יורים ובורחים - כך הם פועלים. זיני הפרוע מביא את הג"יפ לעמדה מאולתרת ונמלט. לאחר דקה עודד ושלמה רצים לג'יפ ומתחילים להמטיר. "אחרי הכדור השישי ראיתי טנק מצרי מסובב קנה ונעצר בדיוק מולנו", מספר שלמה, "מכל הקנה ראיתי רק את החור השחור. צעקתי לעודד, נטשנו את הג'יפ ורצנו לגבעה. זינוק כמו שעודד זינק מהג'יפ לא היה מבייש שום שוער". מחכים, אך כלום לא קורה. הטנק רק ממשיך לצודד לכיוון שלהם. חוזרים לג'יפ. הכדור העשירי משיג את צריח הטנק. המט"ק, חשוף בצריח, לא זז כשהכדור נוחת חצי מטר מתחתיו. הפגז שנורה אחר כך פוגע כמו שכתוב בספרים - בין הטובה לצריח. "ושוב מחיאות כפיים של סולי שעוקב אחרינו מ"האמפי" שבראש הגבעה, בלי לשלם כרטיס. "כשהם שבים לגבעת החפ"ק יוצא אליהם רובין, ובפיו "נו?" הם עונים לו: "פגענו בשלושה טנקים". המג"ד זוקף אצבע משולשת ופולט "נהה." רק כשהם נשבעים באבי אבות אבותיהם, הוא מאמין להם. לרשות הגדוד עומדים עתה מעט טנקים תחת פיקוד "אלמוגי". עולים לעמדה, יורים ומהר יורדים - העיקר לא להיות טרף לטילים המצריים. אחרי כמה פגיעות מדויקות מדווחים המט"קים על "בטן ריקה". נגמרו הפגזים. "אלמוגי" ממליץ: "תירו עם מקלעים, העיקר שיתקבל הרושם שאנחנו פה". הטנקיסטים לא מתים על התשובה. אין ספק שהמקלע הוא כלי נחמד, אך בעיקר לתרגול בקורס מט"קים - לא למלחמה הנוראה באותן שעות. כדי שהשריונאים לא ירדו מהעמדות, הצנחנים מביאים את הפגזים בידיים, בטור שנראה כשיירת עבדים באפריקה השחורה.
בין יציאה לנפילה
השכם בבוקר ה-14 באוקטובר רואה מפקד פלוגה ג' דורון אברוצקי (אלמוג) תנועת טנקים על ציר "מאפר". "הרמתי משקפת וקלטתי משהו שנראה כמו ג'וקים צהובים", מספר מי שיהיה אלוף פיקוד דרום. "אמרתי לעצמי שזה הקרב האחרון. נכה בהם, אך חיים לא נצא מפה". והטנקים קרבים, צמודים זה לזה כמו במפגן צבאי. הוא מדווח לגדוד ומתחיל להוריד ארטילריה של 155 מ"מ. בשלב זה מונע אלמוג את המידע מחייליו. "אם המצרים יעלו עלינו", הוא מדבר אל עצמו, "נתפוס את שלוש הגבעות סביב העמק הקטן". כשמוצע לו לסגת הוא מתנגד בנחישות. "חששתי שאם נצא מהעמק הקטן נהיה חשופים לטנקים מצריים ולנגמ"שים עם "סאגרים". "למזלם, המצרים כלל לא מגלים אותם. שלושת הטנקים של הגדוד מתחילים להבעיר בקצב את הטנקים של האויב. המצרים מתחילים לברוח בחולות. ב-10 בבוקר זאת כבר מנוסה כללית. הדיוויזיה הרביעית דוהרת אל התעלה. מה שרק לפני כמה שעות נתפס כטור במצעד צבאי הופך למהומה היסטרית. "בניתוח הסיבות להצלחת הגדוד", יכתוב תא"ל אלישיב שמשי בספר "בהם יותר מכל", "אי אפשר לא לציין את גורם המזל". בקרב הזה גורם המזל התרכז כולו באופן תפקוד האויב. כשהלילה יורד עדיין נשארים ריכוזי כוחות מצריים בוואדי מבעוק. אברוצקי מבקש לפשוט על אחד מהם, אך המג"ד מבטל כשהאנשים כבר על הזחל"מים. "מה שחשוב", אומר הסמג"ד פולג, "הוא שהמצרים נעצרו. הבנו שאנחנו מצליחים." למחרת הקרב בוואדי מבעוק מבקש מפקד עוצבת סיני, קלמן מגן, לדבר עם המח"ט. "אין כאן מח"ט", משיב לו רובין. מגן, שרק יום קודם החליף את אלברט מנדלר שנהרג, מתקשה להאמין. "לא ייתכן שגדוד אחד עשה את כל העבודה הזאת". כשמתפזר העשן מעל ואדי מבעוק מתברר היקף הניצחון. שריון וצנחנים, בסיוע תותחנים וכוחות אוויר, השמידו את חטיבה 3 מהדיוויזיה המשוריינת הרביעית. זאת, במחיר חמישה הרוגים - ארבעה מאנשי 202 וקצין מילואים מחטיבה 401. שלושה ימים לפני ואדי מבעוק נעה פלוגה ד" של אודי מוסל לציר "בהלה", הוא ואדי סודר. החשש היה שכוח מצרי משוריין ינסה לעקוף את מצרי המיתלה דרך הוואדי כדי להגיע לעורף המערך. מתפתח קרב דמים, שבו איציק רז (רוזנגרטן) הוא תאג"ד של איש אחד. בין יציאה לנפילה, בין התפוצצות לטרטור, נשמעות זעקות: "חובש, חובש." הוא רואה שזה שרביט. מהראש של שרביט מטפטף נוזל שקוף. "עין ימין הלכה לי", הוא צועק. רז משכנע אותו שזה רק ריקושט, חובש אותו וממשיך לירות במקומו. כעבור שתי דקות שוב: "חובש" זה סגן איתן. החזה שלו גלוי, וכדור, ללא חור יציאה, נעוץ מתחת ללבו. רז חובש ומנסה לפנות. כשהוא הולך להביא אלונקות, ברד כדורים ניתך עליו. "ידעתי שאסור לי להיפגע. חזרתי לאיתן. חיברתי לו אינפוזיה. איתן, עם כדור מתחת ללב, התלוצץ". מגיע גוש בשר ודם בלתי ניתן לזיהוי. "הפכתי אותו וראיתי שזה מישל," נזכר רז. בני, שהביא אותו, אומר שהוא עצמו סובל מפצעים בכתף ובישבן. רז מוצא כתף שמאל מרוסקת, יד תלויה על קרעי עור, גוף ספוג ריקושטים. רז מטפל ועובר לנהג הג'יפ. "התחלתי לחבוש את המעיים שלו, שהיו שפוכים. ניסיתי למצוא וריד להכניס אינפוזיה, אבל לא היה לו דם. חזרתי למישל וראיתי שלולית דם סביב הכתף. ניסיתי למצוא דרך לעצור לו את הדם, אבל אפילו נקודה ללחוץ לא הייתה". לאחר שהובא לתאג"ד מת מישל מפצעיו. מישל אלהרר נולד בקזבלנקה למשפחה בת שבעה אחים. הוא התחיל ללמוד רפואה, אך קטע את לימודיו כדי להתנדב לצנחנים ולשרת כחובש. במלחמה התנדב אחיו הרופא לעבוד בבית חולים בירושלים. לתאג"ד מובא עכשיו לאופר, מלא רסיסים. רז מגשש בדם, מוצא פצע בינוני, חובש, משקה, משכיב עם שאר הפצועים. לתאג"ד מגיע חייל שקוראים לו יונה. חיוור ונוטה ליפול. גב חולצתו מגואל בדם. רז מצליח לספור 30 רסיסים. "הוצאתי מהזחל גופיה, קרעתי אותה והנחתי על גבו." על חולצתו המדממת יונה מניח חגור, ולוקח רובה אל הוואדי העמוק, מתחיל לרתק. "חזרתי לזחל," ממשיך רז לספר, "הוצאתי עוד אלונקה, שמנו עליה את מישל. אמרתי לפי איזה סדר לקחת אותם. העברנו את התאג"ד למקום בטוח יותר. ראיתי את כוחותינו למעלה. אז שתיתי מים בפעם הראשונה. הפצועים כבר פונו לבתי חולים. נראה לי שכולם היו המומים. איש לא צחק. איש לא חייך. בקושי דיברנו. רק דברים הכרחיים ופקודות נשמעו. מישהו טפח על שכם רעהו ואמר: "ניצחנו". אכן ניצחנו, אך מחיר הניצחון היה יקר". לאחר 14 ימי לחימה, משימת פלוגה ה' היא לכבוש את מערך "פוקסטרוט א'", על הגדה המערבית של התעלה. שיירת הצנחנים מתנהלת בשטח פתוח תוך ירי לצדדים. לאחר שהיא חוצה את תעלת המים המתוקים נורים אליה טילי נ"ט. מנסים לאתר את מקור הירי. כשהיא קרבה לקבוצת בתים שוב נפתחת אש, ונדב כרמי נהרג. המ"פ רפי צוקר ממשיך להתקדם עד שמאחד הבתים נזרק רימון, וגם הוא נהרג. צוקר היה "פנימיון" (בוגר הפנימייה הצבאית) וחתיכת טיפוס. באחד הימים החליט שלא ייקרא עוד "רפאל", כי זה שמו של מלאך. די לו "רפי". מי שפנה אליו אחרת לא נענה. הנפש הקרובה אליו בעולם הייתה אמו. ביום מותו אמר לחבר: "לו אך יכולתי לקפוץ הביתה לחמש שעות". רפי היה מפקד של חיילים. כשאנשיו לא שבעו ממנתם, נתן להם את שלו. בפגישתם האחרונה לפני צאתם לקרב שאל את טוראי נסים דיין אם הכל אצלו בסדר. דיין השיב שלא. חסר לו הקנה הרזרבי של המא"ג. "חכה, אנסה להשיג לך", השיב לו רפי. כששב עם הקנה טפח על כתפו ואמר: "דיין, אני מקווה לראות אותך בריא אחרי המלחמה".
מנהיגות סוחפת
אחרי המלחמה בדק תא"ל שמשי את סוד הצלחת צה"ל. על 202 כתב שיחסי כוחותיו עם האויב היו גרועים ביותר. מול שבעה טנקים וחמישה תול"רים, תקפו יותר מ-100 טנקים ועשרות משגרי סאגר מצריים. הצנחנים, שהיו מצוידים רק בנשק אישי, לא היו מסוגלים לתרום הרבה לקרב ההגנה. השטח היה פתוח ורחב והתאים כמובן לקרבות שריון. "את הפער ביחסי הכוחות צמצם המג"ד באמצעות הפעלה מסיבית של כוחות אוויר, ארטילריה ומרגמות". תמונת קרב טובה וגמישות בהפעלת הכוח היו שני מרכיבים שתרמו לעמידה המוצלחת של הגדוד. "סא"ל דורון רובין", כותב שמשי, "חונן במנהיגות טבעית שנסכה ביטחון בלוחמים ועזרה להם לתפקד בנתוני קרב קשים". איתן ידיד-לוי, מפקד הטנקים שסופחו לצנחנים, מצוטט אצל שמשי: "לדורון רובין הייתה מנהיגות סוחפת. הוא ידע לשלב במהלך הלחימה בין טנקים לחי"ר. מהר מאוד נוכחתי לדעת שהוא יודע את המלאכה, כאשר הניע את הטנקים בזמן ולמקום הנכון". השורות הללו היו יכולות להיות הנמקה לצל"ש, אלא שהמדליה איגפה את דורון רובין. "בשריון, לעומת זאת כל המג"דים קבלו צל"שים", הוא מזכיר לי.
ואתה לא קיבלת כלום.
"כלום. לעומת זאת, מג"ד 890 בחווה הסינית קיבל צל"ש. על מה?"
שבתאי פולג: "על חילוץ לאחור".
דורון רובין: "על מה? תגיד לי על מה? מה זאת האגדה הזאת של החווה הסינית?
החווה הסינית הייתה כישלון?
"אני לא רוצה לקרוא לזה כישלון, אבל זאת בטח לא הייתה הצלחה מסחררת. מהרגע שהם נתקלו הם לא עשו כלום. הם עסקו בחילוץ פתטי, נוראי, עם המון אומץ לב, אבל לא היה שם גדוד".
מה זאת אומרת?
"בחווה הסינית הגיבורים האמיתיים הם החיילים. לא איציק מרדכי (שקיבל את עיטור העוז על תפקודו בחווה, מ"ח). זה דובדבני (רס"ן יהודה דובדבני, שהחליף מ"פ שנהרג וזכה בעיטור המופת, מ"ח) שרץ ומפנה".
במה אתם הייתם שונים?
"הגדוד המסכן שלנו עשה מכל דבר פנינה. אז אומרים לי: "תראה, לא בדיוק דיוויזיה עמדה מולכם". אמרתי להם: "כמה אתם רוצים? שתי חטיבות טנקים? לא מתווכח איתכם בכלל". אבל אנחנו היינו הגדוד היחיד שב-14 באוקטובר אחר הצהריים הצליח להישאר על כביש הרוחב ממש - על הצומת שפריצתה הייתה מנתקת את הדרום מהמיתלה, ומשם כיד הדמיון הפרוע".
אז למה לא קיבלת צל"ש?
"בקרב בוואדי מבעוק היו לי רק ארבעה הרוגים, ובצה"ל אתה צריך להתנצל על זה. ביום כיפור הייתה לגיטימציה: "חבר"ה, מותר להיהרג". תראה אצל אמנון רשף (מפקד החטיבה המשוריינת 14 שהחזיקה את קו התעלה, מ"ח) - יותר מ-300 הרוגים . מטחנה. מטחנה. אם לא היו לך 50-40 הרוגים , או שלא סיפרת שבגופך בלמת את הצליחה - לא היה צ'אנס שתיכנס ל"מעריב". 202, הוא מדגיש, גדוד מפואר. שלושה אלופים יצאו ממנו (רובין עצמו, ואלופי פיקוד דרום ד"ר יום-טוב סמיה ודורון אלמוג), וכן מג"ד 202 שבתאי פולג ותא"ל זאב זכרין, שיפקד על דרום לבנון. אבל לא רק השמות - זה גדוד עם תרבות אחרת. "לא היו אצלנו אפולוגטיקה או בכי בסגנון "אכלו לי שתו לי", כל התחקירים שלנו היו מינוריים. מוואדי מבעוק עד שלום הגליל," אומר רובין, הקו היה אחד: הפיקוד מלפנים, בראש כולם, בזירת האש. "אף אחד לא יכול לספר לי סיפורים. זו לא האצלת סמכויות, זה לא "תחנות זברה, כאן קודקוד - תמונת מצב". ולאחר כל האש שהוא ממטיר, יש בלבו גם פינה רכה לימים ההם; לבנו שנולד לאחר המלחמה קרא נווה. על שם צומת "נווה-יורה".

תגובת יצחק מרדכי: "דורון רובין לא ראוי לתגובה, אם אלה דבריו. גדוד 890 לחם בראס סודר, לחם בכוחות קומנדו מצריים במרחב שלמה, ובקרב הגבורה בחווה הסינית אפשר את קידום התנועה ואת מעבר הדוברות והכוחות לראש הגשר בגדה המערבית של התעלה. הגדוד זכה להערכת כל המפקדים שמעליו על קרב גבורה בתנאים כמעט בלתי אפשריים. זה היה קרב גדודי, כשגדוד טנקים של אהוד ברק מצטרף, ובהמשך גם חטיבה 46 של גבי עמיר, כדי להרחיב את ראש הגשר ולהבטיח את זרימת הכוחות אליו. גדוד 890 לחם באופן מעולה בגדה המערבית מ-18 באוקטובר ועד הפסקת האש. מעולם עד היום לא מתחתי ביקורת על מפקדים בצה"ל, אבל אם דורון רובין מעז להשתלח בקרב הגבורה של 890, עדיף שיסתכל במראה. אני מאחל לו שיצליח בהמשך דרכו". (הכתבה "הקרב שנשכח: כשגדוד 202 עצר 100 טנקים" מאת מרדכי חיימוביץ', "מעריב" מוסף "סופשבוע", 12 בספטמבר 2013, עמודים 24-30).

אגב בהקשר לאלוף במיל' איציק מרדכי, אמר פעם האלוף דורון רובין בראיון את הדבר הבא: "היכולת של מרדכי להתמודד אחר כך עם הגדוד ולהוביל אותו זו מנהיגות פראקסלנס. את זה אי אפשר לקחת ממנו. הוא לקח גדוד גמור בבוקר ועבר איתו את התעלה, אבל סיפור הקרב בחווה הוא סיפור גבורה אישי. זה סיפור אדיר של אחוות לוחמים, סיפור אדיר של אומץ לב, אבל ברמה המערכתית, ברמה הצבאית־מקצועית, ולא באשמת הגדוד, הוא כישלון. הוא כישלון נוראי אפילו, ועוד יותר נוראי בגלל המחיר. צריך להיישיר מבט ולהגיד את זה. כי אם לא נאתר וננתח כישלונות, אז יבואו אחרים. הטיוח הזה בשם הקדושה, קדושת הלוחמים המתים וההורים השכולים וכל הדברים שאני מכבד אותם, אבל המערכת הצבאית צריכה עם אזמל חד מאוד, וכואב לפעמים, לטפל במורסות האלה והכי חשוב זה לצאת מהמפגשים האלה יותר חזקים. החווה הסינית לא לבדה." ~ (מתוך הכתבה "אין יותר כבוד" מאת אייל לוי, "מעריב", 22 באפריל 2004)

ועל שירותו בחטיבת הצנחנים אמר האלוף דורון רובין: "קודם כל זאת חטיבה מדהימה. זאת חטיבה שכל המסלול שלה, כל המסורת שלה זה מסורת של לחימה... לא משחקת. ו... היא גידלה את מיטב המפקדים, מיטב הלוחמים. זה חיילים מתנדבים שאין גבול בכלל ליכולות שלהם, אין גבול לנתינה שלהם. ואין דבר שאת לא מציבה שהם לא מגיעים אליו. אין רף שלא הצבנו, אנחנו ואלה שבאו אחרינו, ובטח קודמינו שהיא לא מגיעה אליו. ו... זה פשוט... זה מחייב. גם המבצעים שהיא עשתה גם האנשים שגדלו בתוכה, גם הפיקוד הבכיר- רמטכ"לים ואלופים, והחברות... ואחוות הלוחמים היא פשוט יוצאת דופן. והיא מקצועית. זה לא חטיבה רגילה היא חטיבה מיוחדת במינה על כל היבטיה ותחומיה." (מתוך הראיון שערכה טלי ליפקין- שחק עם דורון רובין בתוכנית הרדיו "על אזרחי", גלי צה"ל, 1 באוקטובר 2011)
_____________________________________
"לא חוזרים עד שמבצעים"(המוטו של גדוד 890 של הצנחנים, כפי שניסח אותו מפקדו אריק שרון)
"איפה האופניים שלך עכשיו? תאר לעצמך, שאתה יורד עכשיו למטה, למקום הרגיל, אבל האופניים לא שם. עצור את עצמך ברגע הזה, בשנייה שאתה מגלה שהאופניים לא שם, ותכפיל את הרגע הזה פי אלף. זאת המלחמה." (מתוך הספר "גוף שני", מאת עפר שלח, "זמורה ביתן", 1989, עמוד 92)
"סבלנות התמדה ולעיתים כדור בין העיניים" (סיסמת המארינס לללוחמה בטרור, אותה אימץ בשעתו מפקד גדוד 890 של הצנחנים, אמיר ברעם, כמוטו גדודי)
"המבחן שלנו כצבא הוא מבחן היכולת ולא מבחן הכוונה." (מתוך ההרצאה שנשא האלוף גדי איזנקוט "מאפייניו של עימות אפשרי בזירה הצפונית ובעורף" בסמינר לזכר חללי מלחמת לבנון השנייה שנערך באוניברסיטת חיפה ב־30 בנובמבר 2010)
"אני חושב שצנחנים מחזיקים מעצמם כמחויבים למשהו שכולם מחויבים אליו, אבל הם רוצים קצת יותר. זה לא שאנחנו פועלים מאחורי קווי האויב - אנחנו לכאורה כמו כולם. אז מה בעצם ההבדל? זה שצנחן עושה הכול וקצת יותר. זה מחייב אותך ביוזמה, בהובלה, בדוגמה אישית בקרב - וגם בקימה בפני שיבה באוטובוס." (הרמטכ"ל בני גנץ על השירות בצנחנים. מתוך הכתבה "מסיבת גנץ" מאת יוני שנפלד ונועה הורוויץ, "במחנה", 6 בינואר 2011)


נערך לאחרונה ע"י marloweperelab89035 בתאריך 13-09-2013 בשעה 17:06.
תגובה ללא ציטוט תגובה עם ציטוט חזרה לפורום
  #33  
ישן 13-09-2013, 17:16
  YGH YGH אינו מחובר  
יגיל הנקין. ד"ר להיסטוריה צבאית, חוקר במחלקת היסטוריה של צה"ל
 
חבר מתאריך: 16.02.04
הודעות: 5,452
למען ההגינות צריך להזכיר את חלקם של גדוד 46 וגדוד 89 בקרב.
בתגובה להודעה מספר 32 שנכתבה על ידי marloweperelab89035 שמתחילה ב "[B][CENTER][SIZE=5][U]הקרב..."

זה לא מקטין כהוא זה מגודל ההישג של 202, אבל מהכתבה של חיימוביץ' קשה להבין שהיו שם עוד כוחות.

כמו-כן, לגבי דורון אלמוג - הסיבה הפשוטה שלא ראו אותו היא שהוא ופלוגתו ישבו בעצם על דיונת סהר ענקית; ברגע שהוא הוריד את כולם למדרון אחורי והשאיר רק את התצפיות, אז גם אם המצרים היו חושבים להסתכל לכיוון שלו הם לא היו רואים הרבה.
_____________________________________
"במידה רבה, הודות למאמרי הארץ הוקמה ממשלת הליכוד הלאומי ונתמנה משה דיין כשר הבטחון. הארץ דרש תגובה צבאית על האיום המצרי שבועיים לפני המלחמה, ואף דרש את תפיסת הרמה הסורית ימים אחדים לפני הפעולה".
(הארץ מפרסם את עצמו, 22 ביוני 1967)


המדריך לשביל ישראל, מאת יגיל הנקין ויעקב סער. מהדורה שניה, 2012

גלריית התמונות שלי

תגובה ללא ציטוט תגובה עם ציטוט חזרה לפורום
  #34  
ישן 13-09-2013, 17:50
צלמית המשתמש של marloweperelab89035
  marloweperelab89035 marloweperelab89035 אינו מחובר  
 
חבר מתאריך: 06.02.07
הודעות: 2,195
בתגובה להודעה מספר 33 שנכתבה על ידי YGH שמתחילה ב "למען ההגינות צריך להזכיר את חלקם של גדוד 46 וגדוד 89 בקרב."

הקרב הזה היה האבא והאמא של מה שכונה אח"כ בצה"ל "סגירת מעגלי אש". מעבר לזה לא כדאי להרחיב. ההיסטוריון הצבאי חנן שוורץ הגדיר אותו פעם בראיון לעיתון כקרב הגדודי הכי מוצלח במלחמת יום הכיפורים. בהקשר אחר לא אהבתי את האופן שבו רובין העמיד את גדודו מול 890 ואת האתוס המכונן שלו כנגד זה של 890. ראשית, כיוון שהוא עצמו הינו בוגר גדוד 890 ושירת בו מימיו כלוחם ועד מ"פ. שנית, כיוון שבגדודו הוא לחמה ת"פ שלו פלוגת מסלול מגדוד 890 תחת פיקוד אבי אליוב. נכון, מרדכי והלוז של הגדוד לחמו בסינית ועשו מזה יח"צ אינסופי, שקיפח את חלקה המוצדק והגדול בהרבה של חטיבה 14, וזה גם כשאני יוצא מנקודת הנחה (שאני אישית מאמין בה), שהקרב של 890 הסיח את דעת המצרים וסייע לצליחה, אולם פלוגה אחת לחמה בכוח של שמוליק ארד והפלוגה של אליוב עם רובין כך שלמעשה ל-890 יש עוד מורשת זולת 17 שעות בחווה הסינית. בלי קשר לא טוב עשתה חטיבה 35 (שאני הצעיר נמנה על בוגריה) שעסקה במלחמה רק בהצלחות המרשימות של חטיבות הצנחנים במילואים (קרי חטיבות הצנחנים במילואים ה"צפונית" וה"מרכזית") בצליחה ובמבצע קינוח ועוד, ובגבורת גדוד 890 כנגד כל הסיכויים בחווה הסינית ובנצורים מתל סאקי של גדוד הנח"ל המוצנח. לאחרונה גם תוארו שוב הפשיטות (המוצלחת והכושלת) של סיירת צנחנים בעומק סוריה. גדוד 50, תחת פיקוד יורם יאיר (מג"ד שתופס פיקוד על גדוד בבוקר המלחמה), פעל בשתי החזיתות, ובחזית המצרית אף בלט והצטיין. גדוד 202, תחת פיקוד דורון רובין, הגיע להישג מרשים ביותר שאין לו אח ורע במלחמה. הגדוד המאולתר של שמואל ארד (סיפור נשכח אף הוא) קטל מאות חיילים מצרים ולחם בקרבות משני עברי התעלה. כל זה משום מה נותר סיפור פנים צה"לי לא ידוע. אמת, החטיבה, בניגוד למשל לחטיבת הצנחנים במילואים 247, עליה פיקד דני מט, לא לחמה כפורמציה אחת, ומפקדה, עוזי יאירי ז"ל, לחם עם גדוד 890, אבל זה לבדו אינו בבחינת הסבר טוב דיו לכך שהמורשת המפוארת הזו לא הונצחה כראוי בתודעה.

אגב, כפי שמצויין בכתבה, בספר "בהם יותר מכל" מאת תא"ל במיל' אלישיב שמשי, ישנו פרק העוסק בלחימת גדוד 202 של הצנחנים, בפיקוד דורון רובין, בקרב ואדי מבעוק. קטע מתוך ביקורת על הספר שכתבתי באתר "סימניה": הפרק השני עוסק בלחימת גדוד 202 של הצנחנים, בפיקוד דורון רובין, לימים אלוף וראש מה"ד, כנגד השריון המצרי בקרב ואדי מבעוק. הקרב הוא קרב משולב שהתרחש בחצי האי סיני ב-14 באוקטובר 1973 - יומה השמיני של מלחמת יום הכיפורים כחלק מקרב השריון של ה-14 באוקטובר. בקרב הושמדה ממארב חטיבה 3 מהדיוויזיה המשוריינת הרביעית של צבא מצרים על ידי כוחות שריון, וצנחנים, בסיוע התותחנים וחיל האוויר של צה"ל. "גדוד 202 הוא גדוד צנחנים סדיר עם מסורת לחימה מפוארת. המג"ד, סא"ל דורון רובין, יליד מושב בית יוסף אשר גדל והתחנך בבוסתן הגליל, שימש כמג"ד שלושה חודשים בלבד לפני המלחמה. תוך תקופה קצרה זו הספיק סא"ל רובין לאמן את הגדוד בכל הרמות, לרבות אימון גדוד והשתתפות בתרגיל חטיבתי. הוא הכיר היטב את מקדי הגדוד, ודגש מיוחד הוא שם ברמת הקצונה. 'התפיסה שלי הייתה שכל מ"מ שמקבל משימה צריך לדעת לתפקד באופן עצמאי', אומר דורון רובין, 'כל אימון מחלקה הסתיים במשימה למ"מ, שבה הוא נדרש לפעול ולשרוד בשטח באופן עצמאי, כך שכושר הניווט, ההתמצאות בשטח והלחימה של המחלקה באים לידי ביטוי'. המלחמה תפסה את הגדוד כשהוא בכשירות מבצעית מלאה, עם פיקוד מעולה ומוטיבציה גבוהה." (מתוך הספר "בהם יותר מכל" מאת תא"ל במיל' אלישיב שמשי, הוצאת משרד הביטחון, בשנת 2005, עמוד 122)

גדוד הצנחנים 202 נערך להגנה בצומת הצירים "נווה" ו"יורה" מפני כוחות צבא מצריים שיגיעו ממערב לו. היערכות נכונה מצד המג"ד וניצול המשאבים שלרשותו, ובכלל זה סיוע ארטילרי ואווירי, מחלקת שריון שהוצמדה לו ונשק הנ"ט הגדודי הביאו למוכנות מלאה מצד הגדוד לבצע את המשימה: "תוך כדי חילופי האש ראה המג"ד את איתן, מפקד כוח הטנקים, נעם עם הכלים שלו לאחור. בתשובה לשאלת המג"ד אמר איתן שיש עמדות טובות מאחור ואין טעם להישאר בעמדות קבועות שיורים עליהן כל הזמן טילי סאגר. 'אני מכיר רק כיוון אחד – מערבה', אמר המג"ד לאיתן, והמסר הזה הועבר לידיעת כולם. סא"ל רובין היה נחוש להגן על המקום ולא לעשות אפילו סימנים שיכולים להתפרש כתחילת נסיגה. איתן החזיר את הטנקים קדימה וניהל קרבות לדוגמה, כשהוא פוגע ומשמיד עשרות טנקים מצריים." (מתוך הספר "בהם יותר מכל" מאת תא"ל במיל' אלישיב שמשי, הוצאת משרד הביטחון, בשנת 2005, עמודים 126-127) גם קרב זה לא זכה בפרסום הראוי לו, מה גם שבירור קצר העלה כי מדובר בקרב הגדודי המוצלח ביותר במלחמת יום הכיפורים, במהלכו בלם גדוד צנחנים חטיבת שריון מצרית, תוך שהוא מפעיל לראשונה באופן יעיל טכניקת סגירת מעגלי אש: "נוסף לכך המשיך סא"ל רובין לפגוע באויב עם מטוסים וארטילריה שהוקצו לו. השטח שממערב לציר 'נווה' היה מלא במשאיות ובטנקים בוערים, ואפשר היה להבחין במנוסה המבוהלת של המצרים." (מתוך הספר "בהם יותר מכל" מאת תא"ל במיל' אלישיב שמשי, הוצאת משרד הביטחון, בשנת 2005, עמוד 130)

אבדות צה"ל בקרב היו חמישה חיילים הרוגים, מהם ארבעה צנחנים וקצין מילואים מחטיבה 401. המצרים איבדו בקרב זה 90 טנקים. כוחות הגדוד לכדו 120 שבויים. מספר ההרוגים שנגרם לכוחות המצרים גבוה בהרבה. ניכר כי: "סא"ל דורון רובין חונן במנהיגות טבעית, שנסכה ביטחון בלוחמים ועזרה להם לתפקד בנתוני הקרב הקשים. מ"פ ג', אלמוג, המעיד על עצמו שמיד הייתה לו מידה מסוימת של ביקורת על מפקדיו, אמר: 'דורון רובין ניהל קרב קשוח. הערכנו אותו מאוד וסמכנו עליו. הקול שלו בקשר היה בטוח וסמכותי וגם תחת לחץ נהג בקור רוח והניע כוחות לאן שצריך." (מתוך הספר "בהם יותר מכל" מאת תא"ל במיל' אלישיב שמשי, הוצאת משרד הביטחון, בשנת 2005, עמודים 132-133)

עניין נוסף. רובין הוא מהבולטים שבמפקדים שהצמיחה חטיבת הצנחנים. לשונו תמיד חדה וביקורתית והוא מעולם לא נרתע לומר את האמת, תהא לא נעימה ככל שתהיה (הוא דומה בעניין אגב, לליפקין שחק ז"ל ולייה). בשעתו אמר רובין על חווית הפיקוד על החטיבה: "להיות מפקד חטיבת חי"ר זהו תפקיד מאוד מאתגר, יותר מתפקידי מח"ט אחרים. השריונרים יכולים לעשות פרצופים, אבל לוחם חי"ר הוא בעל ניסיון גדול יותר, ולהיות מח"ט חי"ר הרבה יותר מוכרב מאשר מח"ט שריון. אני לא מדבר על הפוטנציאל של החייל או המפקד, אלא על המסלול שהם עוברים. הייחודיות של מפקד חטיבת הצנחנים בפרט, היא בצניחה והראשוניות. אנשים יכולים להגיד שאלו לא יותר מקלישאות, אבל להיות מח"ט הצנחנים זה אומר צעד אחד לפני כולם. אם הצלחת בתפקיד, כלומר השארת חותם וגידלת אחריך דור של מפקדים- הרי שדרכך למעלה כמעט בטוחה. אני אישית פיקדתי על קצינים כמו יום-טוב סמיה, דורון אלמוג, בני גנץ ועוד רבים וטובים, וזאת הייתה חוויה בשבילי. הייתי מוותר על תפקידים אחרים שעשיתי במהלך שירותי הצבאי, אבל על התפקיד הזה לעולם לא. להיות מח"ט הצנחנים זה חלום שאתה חולם מרגע שאתה מגיע לחטיבה. אתה לא חולם על תפקידים אחרים ובכירים יותר." (מתוך הכתבה "אלופים " מאת טל זגרבה, "במחנה").
_____________________________________
"לא חוזרים עד שמבצעים"(המוטו של גדוד 890 של הצנחנים, כפי שניסח אותו מפקדו אריק שרון)
"איפה האופניים שלך עכשיו? תאר לעצמך, שאתה יורד עכשיו למטה, למקום הרגיל, אבל האופניים לא שם. עצור את עצמך ברגע הזה, בשנייה שאתה מגלה שהאופניים לא שם, ותכפיל את הרגע הזה פי אלף. זאת המלחמה." (מתוך הספר "גוף שני", מאת עפר שלח, "זמורה ביתן", 1989, עמוד 92)
"סבלנות התמדה ולעיתים כדור בין העיניים" (סיסמת המארינס לללוחמה בטרור, אותה אימץ בשעתו מפקד גדוד 890 של הצנחנים, אמיר ברעם, כמוטו גדודי)
"המבחן שלנו כצבא הוא מבחן היכולת ולא מבחן הכוונה." (מתוך ההרצאה שנשא האלוף גדי איזנקוט "מאפייניו של עימות אפשרי בזירה הצפונית ובעורף" בסמינר לזכר חללי מלחמת לבנון השנייה שנערך באוניברסיטת חיפה ב־30 בנובמבר 2010)
"אני חושב שצנחנים מחזיקים מעצמם כמחויבים למשהו שכולם מחויבים אליו, אבל הם רוצים קצת יותר. זה לא שאנחנו פועלים מאחורי קווי האויב - אנחנו לכאורה כמו כולם. אז מה בעצם ההבדל? זה שצנחן עושה הכול וקצת יותר. זה מחייב אותך ביוזמה, בהובלה, בדוגמה אישית בקרב - וגם בקימה בפני שיבה באוטובוס." (הרמטכ"ל בני גנץ על השירות בצנחנים. מתוך הכתבה "מסיבת גנץ" מאת יוני שנפלד ונועה הורוויץ, "במחנה", 6 בינואר 2011)


נערך לאחרונה ע"י marloweperelab89035 בתאריך 13-09-2013 בשעה 17:56.
תגובה ללא ציטוט תגובה עם ציטוט חזרה לפורום
תגובה

כלי אשכול חפש באשכול זה
חפש באשכול זה:

חיפוש מתקדם
מצבי תצוגה דרג אשכול זה
דרג אשכול זה:

מזער את תיבת המידע אפשרויות משלוח הודעות
אתה לא יכול לפתוח אשכולות חדשים
אתה לא יכול להגיב לאשכולות
אתה לא יכול לצרף קבצים
אתה לא יכול לערוך את ההודעות שלך

קוד vB פעיל
קוד [IMG] פעיל
קוד HTML כבוי
מעבר לפורום



כל הזמנים המוצגים בדף זה הם לפי איזור זמן GMT +2. השעה כעת היא 06:28

הדף נוצר ב 0.76 שניות עם 10 שאילתות

הפורום מבוסס על vBulletin, גירסא 3.0.6
כל הזכויות לתוכנת הפורומים שמורות © 2018 - 2000 לחברת Jelsoft Enterprises.
כל הזכויות שמורות ל Fresh.co.il ©

צור קשר | תקנון האתר