 |
18-12-2009, 10:59
|
|
|
|
חבר מתאריך: 13.05.03
הודעות: 2,807
|
|
|
"הארץ" - כך הוחמצה הזדמנות נדירה לתקוף ולהשמיד את פרויקט הגרעין האיראני
כך הוחמצה הזדמנות נדירה לתקוף ולהשמיד את פרויקט הגרעין האיראני
הטיל ארוך הטווח שאיראן ניסתה השבוע והסכם ההגנה שחתמה עם סוריה מקבילים להכנות בישראל לתקיפת מתקני הגרעין שלה. אך האם התוצאה של תקיפה כזאת - עיכוב של כמה שנים בפיתוח הפצצה האיראנית - שווה את המחיר שישלם העורף הישראלי שיותקף בטילים? הספקות מביאים להערכה שישראל תתלבט ותדבר על תקיפה, אך לא תעשה דבר
מאת אלוף בן ועמוס הראל
לפני שנים אחדות ניתן היה ככל הנראה לפתור את בעיית פרויקט הגרעין האיראני ולגרום לו פגיעה קשה במינימום סיכון. הפרויקט האיראני היה תלוי אז במתקן בודד, המפעל להמרת אורניום באיספהן. אילו הופצץ המפעל, איראן היתה מאבדת כמויות גדולות של חומר גלם להעשרת אורניום, ותוכנית הגרעין שלה היתה מתעכבת בכמה שנים. אבל דבר לא נעשה והאיראנים התקדמו ופיזרו את המתקנים והחומרים בבונקרים מבוצרים, שתקיפתם מסובכת הרבה יותר.
ראש הממשלה, בנימין נתניהו, הבטיח לעשות הכל כדי למנוע מהאיראנים יכולת גרעינית צבאית, אבל אם ייכשל, יוכל לתלות את האשמה בקודמיו - שנרתעו ולא עשו דבר. אולי לכך כיוון היועץ לביטחון לאומי, עוזי ארד, שהאשים את הממשלות הקודמות בהשארת "אדמה חרוכה" לנתניהו בהתמודדות מול האיום האיראני.
אנשים ששוחחו עם נתניהו אחרי הבחירות ולפני כניסתו לתפקיד, התרשמו שהוא נחוש לפעול נגד איראן ושלשם כך חזר לשלטון. נתניהו תיאר אז את תוכנית הגרעין האיראנית כאיום קיומי על ישראל וכשואה השנייה של העם היהודי לנוכח האדישות הבינלאומית. אבל בחודשים האחרונים, הוא מרבה לשבח בפומבי את נשיא ארצות הברית, ברק אובמה, על מהלכיו הדיפלומטיים לסיכול האיום האיראני, ומדבר על החשיבות של עידוד מתנגדי המשטר ואתרי האינטרנט באיראן. דיבורי השואה שלו התמתנו.
שר הביטחון, אהוד ברק, מקפיד להדגיש בכל התייחסות פומבית שלו לאיום האיראני, כי "כל האופציות נשארות על השולחן".
ברק הציג עמדה אקטיוויסטית גם בממשלה הקודמת. ראש הממשלה אז, אהוד אולמרט, נשען על ראש המוסד, מאיר דגן, העומד בראש "הפורום לסיכול מדיני של תוכנית הגרעין האיראנית". אולמרט ודגן העריכו שאפשר לעכב את הפצצה האיראנית בכמה שנים, באמצעים דיפלומטיים ואחרים, בלי הסיכון העצום שכרוך במלחמה. לעומתם, ברק חתר לטפח אופציה בתחומי אחריותו.
בביקורו של נשיא ארה"ב, ג'ורג' בוש, בירושלים במאי 2008, נועדו אתו ברק ואולמרט בבית ראש הממשלה. הם עישנו סיגרים ושחו באיום האיראני. ברק הפתיע את אולמרט, שיחסיו עמו היו מעורערים, וביקש מבוש להשלים מלאים צבאיים. בוש חתך אותו מיד בסירוב. כעבור זמן, כשפגש את ברק בוואשינגטון, אמר לו: "הבהלת אותי כהוגן" (הניסוח היה פחות דיפלומטי).
עם כניסת נתניהו לתפקידו, גורמים ישראליים הרבו בתדרוכים ובהדלפות לתקשורת הזרה על התקיפה שבדרך. ברק והרמטכ"ל, רב-אלוף גבי אשכנזי, סבורים שישראל צריכה לבנות יכולת לכל תרחיש. עמדתם מתחייבת מתפקידם ומוסברת גם בשיקולים של מאבקי כוח והשפעה. מערכת הביטחון זכתה בתוספת תקציב גדולה להיערכות מול איראן, וכדי שהכסף יושקע בצה"ל ולא במקומות אחרים, הצבא צריך לשכנע את הדרג המדיני שביכולתו לבצע את המשימה. אם אי-אפשר להתמודד עם איראן, חבל על הכסף ועדיף להשקיע אותו בפעולות חשאיות.
זהו מאבק בין-ארגוני: אם הגרעין האיראני מוגדר בכל מקום, גם בהרצאתו של ראש אמ"ן האלוף עמוס ידלין השבוע במכון למחקרי ביטחון לאומי, כאיום מספר אחת על ישראל, חשוב מאוד מי מוביל את גיבוש התשובה הישראלית לבעיה. מרגע שהצבא מציג תוכנית לפתרון לאיום - גם אשכנזי במשחק ולא רק דגן, שיחסי הרמטכ"ל עמו נהפכו עוינים בשנה האחרונה.
לרמטכ"ל יש חובה מקצועית להכין את צה"ל, כמיטב יכולתו, לאפשרות שיידרש לתקוף את אתרי הגרעין באיראן. בפורומים צבאיים נאמר לא פעם, "ההיסטוריה לא תסלח לנו" אם כשיבואו המדינאים ויבקשו מצה"ל מענה לאיום, יתברר שהמטה הכללי לא הכין כראוי את שיעורי הבית שלו.
אבל בהכנות כאלה טמון מלכוד מובנה. כבר קרה לא פעם שהחלטות בעלות חשיבות אסטרטגית התקבלו בעיקר משום שמערכת הביטחון הציגה פתרון מבצעי משכנע, שהצית את דמיונם של הקברניטים. דוגמאות בולטות הן חיסולו של המחבל מהפתח ראאד כרמי ב-2002, ההתנקשות במזכ"ל חיזבאללה, עבאס מוסאווי, ב-1992 ותוכנית ההתנקשות בנשיא עיראק, סדאם חוסיין, באותה שנה, שנבלמה בעיקר בגלל אסון צאלים ב' (בשני המקרים האחרונים, אגב, היה שמו של הרמטכ"ל אהוד ברק).
קשה להתעלם גם מחלקו של הלובי האווירי, טייסי חיל האוויר בהווה ובעבר, בהפעלת לחץ לפעילות מבצעית. טייסים לא מעטים נוטים למנטליות של "Can Do". אם יש פצצות, יש נתיב ויש מטרות, כל מה שצריך לעשות הוא להוביל את החימוש מנקודה A לנקודה B. ההתלהבות וכושר השכנוע שלהם יכולים להיות מידבקים.
להכנות בישראל יש תמונת ראי באיראן, שניסתה השבוע טיל ארוך טווח וחתמה על הסכם הגנה עם סוריה. אחת לכמה שבועות מאיים בכיר איראני בתגובה כואבת והרסנית, אם ישראל תעז לתקוף.
תנאים של תקיפה
אך למרות המתיחות הגוברת משני הצדדים, מומחים בכירים לביטחון ואסטרטגיה בעולם מעריכים שהסיכוי לתקיפה ישראלית אינו גדול. בשיחות שלא לייחוס, אומרים המומחים שישראל לא תוכל לפעול בלי אור ירוק מהבית הלבן. תקיפה ישראלית באיראן מעמידה בסכנה אינטרסים אסטרטגיים חשובים של ארה"ב - הנוכחות הצבאית שלה בעיראק עד שלהי 2011, אספקת הנפט, יציבות המשטרים במפרץ - ולכן יידרש אישור המראה מאובמה. ספק רב אם נתניהו יוכל או ירצה לפעול לבדו, כשהוא מותיר את ישראל חשופה לתגובה הקשה של איראן בלי מטריית מגן צבאית ומדינית מאמריקה.
אלוף במילואים גיורא איילנד, שהיה ראש המועצה לביטחון לאומי, העריך השבוע שישראל תידרש להחליט בשנה הקרובה אם לתקוף או לא. "השאלה של הכרעה על תקיפת היכולת הגרעינית באיראן עלולה להיות מאוד לא תיאורטית אלא מאוד מעשית בשנת 2010", אמר איילנד בהרצאה בכנס שבו דיבר גם ידלין. לדעתו, תקיפה ישראלית תיתכן רק במקרה שיתחולל משבר בשיחות הגרעין בין איראן למעצמות, השיחות ייפסקו וארה"ב תיכשל בגיבוש קואליציה בינלאומית מול האיראנים.
אלוף במילואים פרופ' יצחק בן ישראל, שהיה ח"כ מטעם קדימה בכנסת הקודמת וייעץ לאולמרט בענייני ביטחון, העריך באותו כנס ש"אם לא תהיה ברירה, ישראל יכולה לפגוע בתהליך הגרעין האיראני". איראן תתקוף בתגובה את ישראל בטילי "שיהאב". בן ישראל, שהתמחה בחקר ביצועים בחיל האוויר והשתתף בתכנון ההתקפה על הכור העיראקי ב-1981, העריך שישראל תיפגע מכ-80 טילים איראניים - כפליים ממה שסדאם חוסיין שיגר לתל אביב, חיפה ודימונה במלחמת המפרץ ב-1991.
לדעת בן ישראל, האיראנים יפעילו גם את חיזבאללה, שמשמש אותם להרתעת ישראל מפני תקיפת מתקני הגרעין. "לחיזבאללה יש יותר טילים ממה שהיו להם במלחמת לבנון השנייה, אבל מספר הטילים שישוגרו לישראל לא יהיה גדול בהרבה לעומת מה שהיה אז" (ב-2006 נחתו בישראל כ-4,200 רקטות וטילים של חיזבאללה, שגרמו ל-54 הרוגים).
גם אם אובמה יסכים לתקיפה ישראלית, הדילמה האמיתית שתעמוד בפני נתניהו, חבריו ל"שביעייה" וראשי הצבא וקהילת המודיעין, תהיה בהערכת התועלת מול הנזק. ישראל תשרוד התקפת טילים מאיראן וגשם של רקטות מלבנון. אבל לתקיפה יש גם מחירים אסטרטגיים, שרק יחמירו אם הפעולה לא תצליח: ישראל תוקע בעולם כמדינה לוחמנית ותוקפנית, מחירי הנפט יזנקו, אמריקה ובעלות בריתה במפרץ עלולות להיפגע, והכי גרוע, איראן תיראה כקורבן לתוקפנות הישראלית ותזכה ללגיטימציה בינלאומית לחידוש תוכנית הגרעין שנהרסה. ישראל גם תצטרך להמר, אם נשיא סוריה בשאר אסד יצטרף למלחמה לצד איראן או שיישב בצד כדרכו.
שאלה קריטית נוגעת לטיב ההיערכות בעורף הישראלי. בעקבות מלחמת לבנון השנייה מבינים בצמרת המדינית והצבאית עד כמה חשופה האוכלוסייה האזרחית לתקיפה מסיבית בטילים וברקטות. קיץ 2010 כבר הוגדר בצבא כתאריך יעד עקרוני להשלמת פערים חיוניים בעורף. אבל חרף הסיקור התקשורתי העצום שמקבלת מערכת ההגנה הרב-שכבתית מפני טילים, כדאי בכל זאת להזכיר שרוב מרכיביה עדיין נמצאים בעיקר על הנייר. בכל תרחיש של לחימה בשנים הקרובות, ינחתו בשטח ישראל הרבה יותר טילים משיצליח מערך הנ"מ ליירט.
מול כל הנזקים והסיכונים האלה, מה תרוויח ישראל מהתקיפה? שלוש עד חמש שנות עיכוב בפצצה האיראנית, לפי ההערכה האופטימית. האם זה שווה את המחיר הוודאי ואת הסיכון הכרוך בפעולה אווירית מסובכת במרחק עצום מהבית? האם נתניהו וברק בנויים לקבל החלטה כזאת? לא בטוח.
הספקות מביאים את המומחים להערכה, שישראל תתלבט ותדבר על תקיפה, אך לא תעשה דבר. בעיניהם סביר יותר שאמריקה ואיראן ימשיכו בהידברות, עם משברים מבוקרים מעת לעת. כל עוד אובמה ידאג שישראל לא תחוש מבודדת ומופקרת מול האיום האיראני, נתניהו לא יעז לתקוף.
אובמה מבין זאת, ולכן שיגר לישראל 1,500 חיילים אמריקאים לתרגיל הגנה מטילים, לפני כחודשיים, והוא ממשיך להפעיל את מכ"ם ההתרעה המשוכלל שבוש הציב בנגב. אובמה מעדיף להרגיע את ישראל בחזית האיראנית, ולגבות מנתניהו ויתורים בחזית הפלסטינית. השאלה שכנראה אינה נדונה כעת בין ירושלים לוואשינגטון היא באיזה שלב בתוכנית הגרעין שלה תבחר איראן לעצור תחת הלחץ הבינלאומי: האם תהיה "מדינת סף" גרעינית הנמצאת במרחק החלטה מפצצה, או שמא תהמר ותעבור את כל הדרך. גם אז, סביר להניח, יהיו בממשל ובמכוני המחקר האמריקאיים די מומחים שימליצו לישראל לקחת נשימה עמוקה ולהסתגל. בלשון כותרת המשנה הנצחית של הסרט "ד"ר סטריינג'לאב" - ללמוד להפסיק לפחד ולהתחיל לאהוב את הפצצה.
למרות הערכות המומחים וכפי שרמז השבוע האלוף ידלין, שום תרחיש אינו מבטיח שהשנה הבאה תהיה שקטה ושלווה. רוב המלחמות בעבר פרצו בהפתעה, בגלל הערכת סיכונים שגויה או התחייבות פוליטית שקשה לסגת ממנה. זה עלול לקרות גם בין ישראל לאיראן.
אין מקום לטיפשות
פרופ' יהושפט הרכבי היה ראש אמ"ן במחצית השנייה של שנות ה-50. גם במטכ"ל הנוכחי יש קצינים שרואים בספריו של הרכבי, ובראשם "מלחמה ואסטרטגיה" ו"הכרעות גורליות", מורה נבוכים אקטואלי. מתוך הפרק האחרון ב"הכרעות גורליות", שכותרתו "אנה נלך", דגנו השבוע כמה ציטטות רלוונטיות.
"המיוחד למצבנו בישראל שאיננו יכולים להרשות לעצמנו תהליך של לימוד על ידי התנסות", כתב הרכבי ב-1986. "איננו יכולים להרשות לעצמנו את פורענויות המדיניות המוטעית, שמא לא נוכל לפנות לאחור ולהתחיל מחדש. החולשה הגדולה שלנו היא שספק גדול אם מדרך שגויה נוכל לסגת... מדינות רבות בעולם יכולות לנקוט מדיניות מטופשת והן תסבולנה עבורה, ואולם מבלי שיאונה להן רע גדול ואילו שולי הטעות המותרת שלנו צרים". הרכבי מצטט את ההיסטוריון הצבאי הבריטי בזיל לידל-הארט: "ההבדל החשוב בין מבצע צבאי לניתוח כירורגי (באנגלית, שניהם Operation) הוא שהפציינט איננו כפות למקומו. זו היתה שגיאה של גנרלים רבים שלא הכירו בכך".
http://www.haaretz.co.il/hasite/spages/1135843.html
[התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין: http://www.haaretz.co.il/hasen/images/0.gif]
_____________________________________
Diplomacy is about surviving until the next century - politics is about surviving until Friday afternoon
Sir Humphrey Appleby
|
|
ראשי
צ'אט
מצב כלאיים
