למיטב ידיעתי הגיעו הגפרורים משוודיה אל יפו, ב-1911.

אשמח לקבל מידע מילולי ותצלומים/שרטוטים של כלי העלאת אש, לפני המועד הנקוב

הכלי הבסיסי להצתה, משך אלפי שנים, היה ה"זנאד" (שם עברי לא תקני "אגרופן הצתה") = אבזר פלדה באמצעותו היכו בפיסת אבן צור להפקת ניצוצות.
ראה כאן גלריה שלמה של טיפוסים שונים:
http://www.tapuz.co.il/Albums/forum...p?f=485&g=14779

תודה על המידע.

יש לי אחד כזה. האיש שנתן לי אותו, תיאר לי את טכניקת השימוש ב-זנאדי וסופאני.

אבל, ככל שבדקתי, בצפת למשל לא הכירו את הטכניקה הזו.

משתמע שהיו ככל הנראה אמצעים נוספים ואותם אני מחפש

ושוב תודה

וברצינות - עד המצאת הגפרור אגרופן ההצתה היה הכלי הבסיסי העיקרי בכל העולם שהכיר את הפלדה. כלי בסיסי לצורך אמצעי מחיה בסיסי. הוא יעיל ומהיר יותר משיטות קדומות יותר שנפוצו באזורים פחות מפותחים, כמו חיכוך עץ. האגרופן הארץ-ישראלי נפוץ בכל הארץ והועתק מצורתו של האגרופן האירופי שיובא לכאן ע"י הפראנקים בתק' מסעות הצלב.

בזמנו, (משמע לפני המון שנים), למד איתי סטודנט שהתחיל במחקר לבירור הסיבה שבצפת היו "מעבירים" אש משבת לשבת. למרבה הצער נותק הקשר בינינו לאחר שהוא עזב לארצות הגולה.
מכל מקום לדבריו, זו הייתה הדרך היחידה לשימוש באש בצפת. את האש "הראשונית", הציתו עבורם, לדבריו, ערביי צפת. והשאלה, שנותרה ללא תשובה: למה היהודים לא עשו שימוש בזנאדי.

בסיסיות אחרות, בנוסף להצתת אש. לא מפתיע. השימוש בזנאד מצריך אימון אבל אחרי רכישת המיומנות הצתה בעזרתו לא מסובכת מדי.

שלושה דברים:

1. אספתי חומר על אחד, עאבו מצפת, שלקח לעצמו חופש מהעיר הקדושה ב-1860 והלך לשוטט ביפו וירושלים. מסתבר, שהוא היחיד שהיה מיומן בהדלקת אש. הנטישה שלו אילצה את התושבים להסתייע בשכניהם הערבים. (מתוך היכרותי המצומצמת עם כמה מתושבי העיר, אני חושב שזה פשוט נובע מעצלנות).

2. הבנתי שהחומר שסייע בליבוי האש נקרא סופאני, והוא בעצם מין צמח. ידוע לך במה מדובר?

3. סיפר לי מישהו מטייבה, שאביו זכר שכאשר רכבו אל יפו, היו מטרידים את האפנדים בבקשה להדליק להם סיגריה באמצעות הגפרורים. ומאידך, האפנדים ראו בכך מין גנדרנות.

תודה

1. רק מחזק את מה שאמרתי קודם בזהירות...
2. סופאני הוא צמרנית הסלעים, צמח שתוכו מעין מוך יבש/רקבובי שניצת בקלות מפתיעה ושימש ציתית (חומר הבערה הראשוני שקולט את הגיצים). בעולם המערבי הכינו ציתית מבד (סיבים טבעיים כמובן) דק שעבר תהליך פיחום. אני חושב שתמצא את המאמר המצורף (קובץ PDF) מעניין:
http://flora.huji.ac.il/static/5/42/0014425.pdf
3. אין ספק שגפרורים היו בשימוש בא"י במקביל לזנאד. מלכתחילה מוצר ייבוא, בוודאי יקר יחסית ומתכלה, סוג של חידוש. אין לי סימוכין אבל אני כמעט בטוח שייבאו גפרורים במהלך סוף המאה ה-19 כחלק מהסחורות שנשלחו למושבות הברון. בזמנים (1890 ואילך, לפי אביצור) בהם עששיות נפט, פתיליות, פרימוסים ולוקסים היו בשימוש נפוץ יחסית סביר שישתמשו גם בגפרורים.

דבר נוסף: המוצר שנקרא בארץ "אבן-אש" (ותודה לתכנית הישרדות...) הוא למעשה פיתוח מודרני של הזנאד. החומר נקרא פרו-צריום ומפיק שפע ניצוצות חמים מאד בחיכוך עם כל חפץ קשה - מקובל לחכך אותו עם גב להב סכין אבל זה לא הכרח. הניצוצות מספיק חמים להצית חומרים יותר סרבנים כמו עלים יבשים, מחטי אורן יבשות, שבבי עץ וצמר גפן.