 |
05-02-2010, 14:40
|
 |
|
|
חבר מתאריך: 07.03.04
הודעות: 2,064
|
|
|
13 שנים לאסון המסוקים
יהי זכרם של כל הנספים באסון ברוך
_______________________________
http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3842534,00.html
המצלמה ננעלה על כומתת נח"ל והבנתי: הילד הלך
מאז נפל שחר רוזנברג ז"ל באסון המסוקים, חורש אביו אריה את העולם עם תרמיל על הגב - כדי לראות אותו במקומו. 13 שנים אחרי הטרגדיה שפקדה את משפחתו, הוא משחזר בספר Fin del Mundo ("סוף העולם") את הרגעים המצמררים, בהם התבשר בארגנטינה - ובישר לרעייתו בברזיל - על מות הבן
אריה רוזנברג
נוחתים באושוויה. נפרד מהרופאה הארגנטינאית הנחמדה תוך כדי שלוקח ממנה מספר טלפון במרכז הרפואי, שם היא מתעתדת לעשות את שירותה עבור הקהילה. שדה תעופה קטן ומוצף בתיירי תרמיל (מוצ'ילרים). מומו ואני ניגשים לעמדות הטלפון כדי לחייג הביתה לישראל ולהודיע על הגיענו למקום הדרומי ביותר בכדור הארץ.
אני מחייג, ולאחר מספר צלצולים עונה לי קול לא מזוהה. אני מבקש את שגיא בני. לאחר שהות של שניות ארוכות אני משוחח עמו ומתפלא לשמוע אותו שואל אותי: "אבא, איפה אתה נמצא?" בצחוק אני משיב לו, גש לאטלס, רד עד לסופה של ארגנטינה - שם אני נמצא, סמוך לחוג הקוטב הדרומי. לא הבנתי את פשר שאלתו זו של שגיא וגם לא הקדשתי לה הרבה מחשבה. בדיעבד התברר לי כי בבית המתינו לא מעט אנשים עם עינת בתי - בחודשי הריונה האחרונים - ושגיא, כדי לשמוע מה עלה בגורלם של הלוחמים שטסו בשני המסוקים שהתרסקו בארץ פלגי מים.
יצאנו אל מחוץ לשדה התעופה ועצרנו טנדר, ביקשנו שייקח אותנו לאכסניה נקייה ושתהא זולה. הגענו בתום נסיעה של כמה דקות, נכנסים לחדר שהוקצה לנו, ואני כדרכי מפעיל את מכשיר הטלוויזיה לצפות בחדשות רשת הסי-אן-אן. על המסך אני רואה breaking news ומצלמה משוטטת על פני מטעי תפוחי עץ ביישוב דפנה, ומיד עוברת לשאר יישוב. והקריין מציין כי שני מסוקי יסעור ובהם 73 לוחמים התרסקו לקרקע לאחר שהתנגשו ביניהם. הקריין מדבר והמצלמה מתמקדת על כומתה זרחנית של הנח"ל. ליבי החסיר פעימות ופניי הפכו חיוורות.
פניתי למומו ואמרתי: הלך לי הילד! מומו עונה לי, מה אתה מדבר שטויות? אתה יודע כמה כוחות מוסקים מועלים ומורדים מהמוצבים בלבנון. באותה נשימה הציע לי לגשת לטלפון ולטלפן שוב הביתה לישראל. לא חלפו דקות ואני משוחח שוב עם שגיא, והפעם שואל אותו ביותר מחשש, האם שחר נמצא ברשימת הנעדרים. "עוד לא יודעים כלום, אבא", הוא עונה. זמזום טורדני חולף לו בראשי ולא מרפה, מה עושים עכשיו? מה עושים?! השארתי לו מספר טלפון של האכסניה וביקשתי שיצלצל כשיהיה בידו מידע.
חזרנו לאכסניה, מומו ואני, איני זוכר כלום ממעשיי. ירדנו בערב לפיצרייה הסמוכה לאכסניה, כמובן התיאבון היה ממני והלאה. מומו כל הזמן מנסה להרגיע ולרכך. לאחר כשעתיים, בעודנו בפיצרייה, הטלפון מצלצל ומחפשים אותי. בעלת המקום צועקת: "ארי מישראל, טלפון". בצעדים כושלים אני ניגש לטלפון חסר יכולת דיבור, מן העבר השני הייתה המחותנת שלי, שגם לה קשה היה המעמד. לבסוף הצלחתי לומר: אני מבין, יעל, שאני צריך לחזור הביתה. "כן, אריה", היא ענתה והחלה לבכות.
זרקתי את האפרכסת ויצאתי החוצה אל הלילה החשוך, נעמדתי שניות לבדי מתחת לפנס רחוב שהפיץ אור עמום וחלש. מומו הצטרף אליי, אסף אותי אליו ופרץ בבכי מר, תוך שהוא אומר: "הו אריה, אין לכם מושג לאיזה מסלול אתם נכנסים". מומו הינו אח שכול, שאיבד את אחיו הקצין בשנת 1954 בתקרית על גבול רצועת עזה.
מצאתי עצמי חושב: מה הוא בוכה, לי נהרג הילד ואני - אפילו לחלוחית לא ירדה מעיניי. דקות ארוכות עמדנו חבוקים בחשיכה, כשמרחוק ניתן להבחין ברכס ההרים שנראה מאיים בצניחתו הימה.
אנחנו שותפים ליצירה - אני אודיע לה
חוזרים לאכסניה, חצות הלילה, צריך להודיע לדבורה על נפילתו של שחר. דבורה שוהה עם
אילנה רעייתו של מומו בבית מלון בריו דה ז'ניירו, היינו אמורים להיפגש מקץ כמה ימים ולהמשיך בטיול יחדיו. רוני, קצין העיר רחובות, שואל אותי בטלפון - אתה רוצה שאשלח נציג מהשגרירות כדי להודיע לדבורה? הודיתי לו ואמרתי, לא, אנחנו שנינו שותפים ליצירה הנפלאה הזו שקוראים לה שחר, אני אודיע לה. לאחר זמן ארוך איתרתי את בית המלון בו הן שהו ליד נמל התעופה בריו, ובטלפון ניסיתי לבשר הבשורה.
לאחר ששמחה לשמוע את קולי, מילותיה מהדהדות באוזניי עד היום: "ממוש, אני אוהבת אותך". לא עמד לי הכוח, ורק אמרתי לה ששחר נהרג בתאונת דרכים בתל-אביב. יכולתי לשמוע את הצרחה שלה מעבר לקו, וללא יכולת להרגיעה לחשתי שאגיע אליה במהירות האפשרית.
המשכתי לפעול כאוטומט. דיברתי שוב עם רוני, קצין העיר רחובות, וביקשתי שניפגש כולנו בבואנוס איירס. דבורה ואילנה יגיעו מברזיל, ומומו ואני נטוס מאושוויה, סוף העולם. לאחר כל האופרציה הזו חזרנו לחדר ומצאתי עצמי מתקלח ולובש כולי לבן - מעין טקס היטהרות שלי. כל הלילה לא עצמתי עין. רצף חייו של שחר חלפו מול עיניי כפלשבק.
בוקר המחרת - מומו ואני בשדה התעופה, מנסים לארגן טיסה לבואנוס איירס, רק לאחר זמן ארוך עלה הדבר בידינו. בסיום התהליך מומו מושך אותי החוצה מהטרמינל ומראה לי שוב את רכס ההרים המשתפל המימה, ולהקת קונדורים מעופפת. "שחר ביניהם", אמר, ולא הוסיף.
לעשות הכל כדי להמשיך
לקראת הצהריים נחתנו בשדה התעופה בבואנוס איירס. הנספח הצבאי הישראלי המתין לנו ולקח אותנו לבית השגריר, שם הצטרפנו לדבורה ואילנה שלא ידעו נפשן מצער. לקראת חצות התארגנו לטיסה למדריד בספרד. הנספח הצבאי ארגן הכל והעביר אותנו עד לפתח המטוס. כל הדרך הארוכה למדריד ישבנו שקטים, כשמדי פעם הכתפיים רוטטות והעיניים בוכות, שואלים עצמנו איך, איך ניתן להמשיך לחיות עם מכה שכזו? באותו זמן גמלה בליבי החלטה שהחיים חייבים להימשך, יש לנו ילדים נוספים ועוד מעט קט גם בנכדים נתברך, ויש לעשות הכל כדי להמשיך...
מגיעים לשדה התעופה במדריד, שם ממתין לנו איש השגרירות הישראלית
שמתאם את המשך הטיסה לישראל. אחר הצהריים עולים למטוס אל-על, והדבר הראשון מבקשים עיתון ישראלי. תמונות הנופלים וביניהן תמונתו של שחר ניבטות מהדף הראשי של העיתון, וגרמו לנו שוב לפרוץ בבכי. טיסת אל-על לישראל נוחתת בז'נבה שבשוויץ עקב סערה, ושם מתגלה תקלה במטוס. מסתבר כי אינו יכול להמשיך עד שיתוקן. למרות הדאגה ההולכת ומתגברת שלא נגיע לארץ להלוויה בזמן, ולמרות התשישות המתגברת, אני מנסה לברר עם גורמי אל-על מה עושים, מאחר ובשיחה קודמת עם רוני קצין העיר הודיע לי שהלוויה נקבעה למחרת, יום שישי, בשעה 11:00 ולא ניתן לדחות אלא רק ליום ראשון. סיכמתי עם קצין העיר שידחה את הלוויה ל-14:00. אנחנו נגיע, אמרתי.
עכשיו, איך מוצאים טיסה לארץ שתגיע במועד? התחלתי לברר באמצעות משה, קב"ט שדה התעופה בציריך, מכר שלי מזמנים עברו, ולאחר שבדק בלוח הטיסות גילה כי משדה התעופה אורלי שבפריז יוצאת טיסה בשבע בבוקר. התארגנו לקחת מונית משדה התעופה בז'נבה עד לאורלי שבפריז - מרחק 500 ק"מ, ואכן חצי לילה נסענו בשקט כאשר אני יושב ליד הנהג ומנסה לעורר אותו כדי שלא יירדם.
בשעה שש בבוקר באורלי, פריז, ממתין לנו שוב איש שגרירות ישראל שמעביר אותנו לפתח מטוס אל-על שטס לנתב"ג. דקות לפני הנחיתה בארץ אני מבקש מרעייתי דבורה שתתאפר לכבודו של שחר ילדנו. נוחתים בנתב"ג, על המסלול ממתין לנו מיניבוס צבאי ובו שני ילדינו הבוגרים, נופלים בוכים אחד על כתפו של השני. אני נסמך על שגיא. יחד כולם נוסעים לבית הקברות בנס ציונה. ליד צומת בית עובד אנו חוברים לקומנדקר צבאי, בו מונח ארונו של שחר, וכך, יחד כל המשפחה, מגיעים לגבעה בבית הקברות בנס ציונה.
נחיל אדם מכסה כל חלקה בבית הקברות. לא זוכר איך ומה, הובלתי וטולטלתי, ביצעו בחולצתי "קריעה", אמרתי קדיש וחזרנו הביתה מסוף העולם, כששחר נשאר שם על הגבעה לעולמים. שעות מספר לאחר מכן... בבית, על מסך הטלוויזיה, מודיע הקריין - אחרון חללי אסון המסוקים, שחר רוזנברג, הובא לקבורה... |
|
ראשי
צ'אט
מחמלי, אחיי גיבורי התהילה ,כל הרפאים , משל"ג עד 2000
מצב כלאיים
