השוואה מעניינת, הגם שלא מושלמת, במאמר הבא:

http://www.nytimes.com/2010/04/01/opinion/01bass.html

העיתון הזה, שבשנות גסיסתו הופך יותר ויותר לפמפלטון מביך של הזרמים
השוליים ביותר במחנה השלומיסטי, הביא חוקר מפרינסטון שיסביר לנו למה
כדאי להיכנע לאובמה. הוא-עצמו מסביר את ההבדלים העצומים בין מעמדה
של ישראל בצרפת לבין מעמדה בארה"ב - אבל המסקנה שלו ברורה: היכנעו
ולא...

עימות עם אובמה יהיה אם נתקפל ואם לא נתקפל. יהיה עימות אם נתקפל, כי
ברגע שיראה שאשכרה יש מי שמתקפל בפניו, הוא יגביר את הלחץ - עד
לנקודה שבה לא נוכל להתקפל, גם אם נורא נרצה.
אם לא נתקפל אזי העימות פשוט יגיע קודם.

האמת היא שיש כאן משחק על זמן - ככל שנובמבר מתקרב, היכולת של
"האחד" להיכנס איתנו לעימות, יורדת. הוא ממש לא צריך עשרות חברי
קונגרס דמוקרטיים שילחצו עליו להירגע כי הוא מחסל אותם במחוזות
בחירה בדרום פלורידה, בלונג איילנד, בניו ג'רזי וכיו"ב. למרבה הצער,
המשחק על זמן לא עובד (ו"האחד" יודע זאת היטב) - בגלל הפאקטור
האיראני, שם מי שמשחק על זמן, זה "האחד", עצמו, שמורח זמן עד לרגע
שבו הסיפור יהיה גמור, ואפשר יהיה להגיד "ניסינו - לא הלך"...

זה באמת לא חשוב אם נתקפל או לא, שקט זה לא יביא יחסים יותר טובים עם ארה"ב זה גם לא יביא.

חתימתכם הוסרה כיוון שלא עמדה בחוקי האתר. לפרטים נוספים לחצו כאן. תוכלו לקבל עזרה להתאמת החתימה לחוקים בפורום חתימות וצלמיות.

אבל זה יפגע גם יפגע בביטחון המדינה, ולכן זה מאוד חשוב לא להתקפל בפני חובב המחבלים.

שוב אתה ממעיט בערכם של תהליכים שמתרחשים בעולם החדש. זה הלך המחשבה שגרם לך לחשוב שאובאמה לא יכול להבחר.

אנחנו מסכימים על הדבר הבסיסי - בארה"ב, להבדיל מבצרפת, האהדה לישראל היא אמיתית ודי רחבה. אנחנו גם מסכימים שאובאמה לא חפץ ביקרה של מדינת ישראל. אנחנו נבדלים בהערכתנו לשינוי שמתחולל (אם בכלל) בדעת הקהל האמריקאית, וביכולתו של אובאמה להוביל לשינוי כזה ולמנף אותו. מובן שמבחינה תועלתית היחסים עם ישראל איבדו כמעט כל ערך, ולעומת זאת ביחסים עם העולם הערבי יש אינטרס אמריקאי ברור - כלכלי, מדיני ובטחוני. כמו כן, תדמית ישראל נסדקה (התפוררה) בשנים האחרונות - מדינה שלא חדלה לסגת מעקרונותיה ושלא הצליחה להכריע ארגוני טרור בגבולה למרות שקיבלה את כל הגיבוי של הנשיא בוש. אמריקאים לא אוהבים לוזרים. במקביל יש מערכה תקשורתית מצליחה מאד ומתוזמרת היטב בכל העולם, וגם בארה"ב, שמערערת על הלגיטימציה של ישראל, שהממשל מנסה להעצים. ציבור גדל והולך בקרב היהודים בארה"ב נסחף אחרי האופנה הזאת, וכך מוקד תמיכה מרכזי של ישראל נחלש. באופן מעשי אובאמה יכול להוביל מהלך דומה לזה של דה גול.

המסקנה אינה שנתניהו צריך לקבל תכתיבים אמריקאיים, אבל הוא צריך להערך לתרחיש "צרפתי". הוא צריך לנסות לדבר אל הציבור האמריקאי ישירות בעצמו ובאמצעות דוברי "אמריקאית" כמוהו. במקביל הוא צריך לנוע מהר יותר בנושא האיראני, ומול הפלשתינים הוא צריך לדבוק בעמדותיו ולא להסכים לעוד מתנות פיוס שמשדרות חולשה.

מצד אחד אני אמור להיות מוחמא - אבל מצד שני, ברור שאתה נורא משתדל
לא להחמיא, כדי לנסות לבסס את האין-טיעון שלך...
מעניין לראות שכל הניתוחים שלי לגבי אופיו של ממשל "האחד", התגשמו
במלואם. מסתבר שכאשר לא נוח לבחון תחזיות שלי - אתה פשוט מתעלם
מהן (בעיקר כשהן תחזיות שהתגשמותם לא תלוייה באירוע קטסטרופאלי
בלתי צפוי). מה שמשעשע זה שמה שכתבתי אז לגבי אובמה, והוכח כמדוייק
לגמרי, הוא רלוונטי לגמרי לדיון כאן - בניגוד, למשל, לעיסוק שלך בשאלה
המרתקת כיצד קרה שלא הייתי אחד מאותם פוקסיונרים שלקחו שורטים
היסטריים על ליהמן, בר, פרדי, פאני, מריל וגולדמן (שהרי ברור שאתה,
למשל, זיהית את המשבר בזמן, ואת השורות הללו כתבת מהסופר-יאכטה
שקנית בעקבות אותו זיהוי מוצלח...).

אגב, הקטע המעניין שמעבר להשמצות שלי - כתבת דברים נכונים לגבי התהליכים הבעייתיים שקורים בארה"ב ובעולם, ואף הגעת למסקנה נכונה
בפיסקה האחרונה שלך.
אין לי שום ויכוח עם המסקנה, או עם התהליך הלוגי שמוביל למסקנה הזו.
העניין הוא שניתן היה להגיע אליה, גם בלי לעשות קישור מצוץ מהאצבע,
לצרפת של דה-גול. אובמה הוא לא דה-גול, ואמריקנים אינם צרפתים (גם
אם בקמפוסים אתה מגלה שהצעקנים נורא לא אוהבים אותנו...).