ה"וושינגטון פוסט" דיווח לאחרונה שלא פחות משמונה ספרים העוסקים בנשיאותו של ברק אובמה עומדים לצאת לאור. לא מדובר בעבודות חפוזות של כותבים זריזים שחיברו יחד כמה כותרות בעיתון. בין המחברים יש תותחים כבדים כמו בוב וודוורד, מחושפי פרשת ווטרגייט ומי שכתב ספרים על נשיאים רבים; דיוויד רמניק, העורך של ה"ניו יורקר" היוקרתי; דיוויד מראניס, זוכה פרס פוליצר שכתב ספרי ספורט עבי כרס ומתוחקרים להפליא וביוגרפיה של הנשיא קלינטון, ועוד כמה כותבים מהשורה הראשונה.

ואצלנו? אנשים שמרגישים חובה לספר נדירים בערך כמו מנהיגים בעלי חזון. וקוראים שבאמת מעניין אותם יש במספר שבמקרה הטוב מספיק לספר אחד על כל נושא. כשרביב דרוקר ואני כתבנו ספר על האינתיפאדה השנייה, הביע מו"ל שאיתו נפגשנו דאגה מה יקרה אם עד שנסיים (תהליך שלקח בסופו של דבר כמעט שלוש שנים), "האינתיפאדה תיגמר וזה כבר לא יעניין אף אחד". הדבר הגרוע באמת הוא שהיה בדבריו הרבה צדק. ועוד יותר גרוע הוא הקשר הברור בין עם שלא רוצה לזכור ולא רוצה לדעת, למנהיגים שלא מרגישים חובה לספר, ואף לא מרגישים שיש להם צורך בחזון שיכתבו עליו.

http://www.nrg.co.il/online/1/ART2/089/616.html

-----------------------------
S e g m a n y

אולי אנשים לא רוצים לכתוב ספרים כי הם יודעים שאנשים לא קונים ספרים.
ספרים זה עסק יקר.
וחוץ מזה, בארה"ב יש הרבה יותר אנשים. אז מן הסתם הרבה יותר סופרים, והרבה יותר קוראים.
ובכלל, מספיק להשוות אותנו לארה"ב. למה שלא ישווה אותנו לאיסלנד?

יש 99% שכל מה שרשמתי הוא טעות.

-----------------------------
S e g m a n y

"על ההבדלים בין מלפלפון חמוץ ואבטיח עם בולגרית"
"על השוני בין פיל הודי ובין זעמן המטבעות"
"על הסיבות לכך שספר אד הוק שכותבים צמד עיתונאים פטפטנים מדאיג מוציא לאור שבא למשרד בבוקר כדי להרוויח"

.

המאמר השלישי דווקא נשמע לי מעניין.
אם תכתוב אותו - מבטיח לקרוא.

ובאשר לשלח ודרוקר, קשה לצאת נגד מי שמפרנס אותך.
מצד שני, הם לא טענו שיעדיפו לקבץ נדבות ולא לעבוד אצל אדלסון.

"למה 99% מפרשני הספורט עושים לכל היותר דה-בנאליזציה של פטפוטי הביצים" (אפרופו שלח...) - לא רק שיגידו שאני כבד, מחרב שמחות ובטח אחד שאין לו חיים, אני גם אפגע בהרבה אנשים שאני אוהב, ושלוקים בתסמונת הקלילה הזאת של "להקשיב לפרשני ספורט".

ברצינות: "פרשני העיתונות העברית" הם בין האנשים הרדודים ביותר שאני מכיר ושניתן להכלילם כקבוצה וכן שיש להם מעמד שנותן להם את האפשרות שיקשיבו להם אנשים בעלי בינה. מאז "מלחמת שולל" של יערי ושיף כל "סטארסקי והאטץ'" של שני יוצאי גל"צ חושבים שהם מייקר מקליר שפוגש את אנטוני ביוויר. פה ושם אני מדפדף בספרים האלה ליד המדף בסטימצקי וביני ובין עצמי, וממש לא לצורך דרמטיזציה של דיון בפורום, אני מרגיש את אותן התכווצויות שאתה מרגיש כשאתה עומד באיזה נמה"ת בחו"ל ורואה חמולה של ערסים מגיעים במהירות לקראת דיילות הקרקע העדינות והמנומסות. זו העברה למדיה הסטימצקאית של אותו סנסציונליזם זול שאופייני למאמר עמוד 2-3 במוסף השבת של העיתונים הגדולים (או לפחות כמו שהיה עד שהפסקתי לקרוא אותם...), רק במחיר מופקע.

אני לא זוכר מי, אבל זוכר שב-99 היה עיתונאי שכתב ספר על הבחירות, רק בשתי גרסאות עם כמה שינויים קלים, אבל "כבדים" - אחד למקרה הבלתי סביר שנתניהו ינצח (ואז אאל"ט הספר היה אמור להקרא "הקוסם") ואחד (שבפועל יצא לאור) למקרה שברק ינצח. אני זוכר את עצמי מגחך על כל עולם ה"עיתונות הכותבת" כפי שאדם מגחך כשהוא רואה קרח שפדחתו המבריקה מעוטרת ב 25 שערות ארוכות בשיטת ה"הלוואה וחסכון" כאשר הוא מלטף אותן בתנועה הלא רצונית הרגילה שנועדה לשמור את ה"בלורית" המזוייפת במקום. בעצם... לקרח לא תמיד יש ברירה, ואיכשהו יש מין חוסר הגינות של הטבע בכך שהוא במצב זה, אז אפשר להבין את הנסיון להסתיר. העיתונאי הכותב ספרי אד הוק הוא מעורר רחמים הרבה יותר, מפני שאיש לא ישים לב אם לא יכתוב ספר...

.