היי אני ילד מאומץ , אני אומצתי בגיל חצי שנה מברזיל, כיום אני חייל משרת בצה"ל
רציתי ספר שבזמן האחרון אני חושב על הרבה על האימוץ על המקום ממנו באת סקרן לדעת איך נראים אנשי "כמוני" שדומים לי פחות או יותר. אני הגעתי לארץ בגיל מאוד מקודם ככה שאני לא זוכר כלום מהמקום שאני בא כשהייתי קטן תמיד ידעתי שאני מאומץ כי ההורים סיפרו לי וזה לא הפריע לי כלל עד היום בקושי הקדשתי לזה מחשבה כי ידעתי מי אני מאין הגעתי ומי ההורים המאמצים שגידלו אותי ואני חושב שאני חיי בזכותם ואני מאוד מעריך אותם והם היחידים שאני סומך עליהם .
אך בזמן האחרון אני מרגיש דיי שונה מאחרים לא יודע למה אבל זו תחושה של אי שייכות *
ואני דיי מבולבל לגביי הזהות העצמית שלי בזמן האחרון, חשבתי על פתיחת תיק אימוץ ולטוס לברזיל אבל אני היום משרת בצה"ל ואני דיי חושש לגבי תגובת ההורים, אני לא מדבר הרבה על העיניין אפילו אם החברים הכי קרובים זה משהו שאני שומר על עצמי.
הייתי רוצה לדעת מה אתם הייתם עושים במצב כזה אני פשוט לא יודע מה לעשות ואם מי לדבר??

תזכור שברזיל זאת מדינה עם אחוז עוני גבוה
תחשוב שהוריך הביולוגיים היו כאלה ולכן החליטו לוותר על גידולך
יכול להיות גם שהם עוסקים במקצועות מפוקפקים
תחשוב על כל הנ"ל אם בכל זאת אתה דבק בהחלטה של לפגוש אותם כדי שלא תיכנס למשבר נפשי.
אתה לא צריך להרגיש שונה מאחרים. העובדה שאתה חי ומוקיר את הוריך המאמצים היא סיבה טובה דווקא להרגיש שייך ושווה בין שווים

ציטוט:

תחשוב שהוריך הביולוגיים היו כאלה ולכן החליטו לוותר על גידולך יכול להיות גם שהם עוסקים במקצועות מפוקפקים

יש הרבה סיבות למסור ילדים לאימוץ.
ואם היה מצב קשה (להורים) פעם, זה לא אומר שהוא נמשך גם כיום.
מאיזה חלק בדברים שלו הבנת שההורים הביולוגיים שלו נימצאים במצב מפוקפק/קשה?!


הייתי מסכים איתך, אם היית אומר לו שהדרך להורים הביולוגיים יכולה להיות ארוכה/מאתגרת,
וכשהוא יגיע ויכיר אותם, לא בטוח שהוא יאהב את מה שהוא יפגוש. זה לא אומר שהוא יפגוש אנשים שחיים ברחוב, אבל הוא רגיל לתרבות הישראלית, ויכול להיות שפתאום הוא יראה את ההורים הביולוגיים שלו כאנשים שונים ומוזרים שלא קשורים אליו בכלל.

מלבד זאת, זה שהוא יפגוש אותם - לא אומר שהוא חוזר לחיות תחתם. ההורים שלו הם עדיין ההורים המאמצים. הוא יוכל לפגוש אותם, להכיר אותם ולשמוע קצת על מה שהיה כשהוא נולד ואם זה לא מוצא חן בעיניו, לנתק איתם את הקשר (חלילה, אני לא אומר בכעס או מתוך שנאה!)

השאלה היא - האם ההורים הביולוגיים יסכימו למפגש.


ומה שלא יהיה,
שיהיה בהצלחה

הדגש על שורה שנייה-"יכול להיות"
יכול להיות שכן, יכול להיות שלא
אבל הוא צריך להיות מוכן לכל תרחיש

לפגוש את ההורים הביולוגים זה לא מה שמפריע לי , יותר אכפת לי לראות את המקום שבו נולדתי, האנשים שדומים לי, מה המנהגים שלהם ואיפה הם חיים. אני יותר מתעניין על אתניות בגלל שאני ממוצא שלי הוא מקום של האינדיאנים בברזיל.
בפעמים הראשונות שהתחלתי להרגיש שונה מבחינה חיצונית זה שאנשים מתחילים לדבר על המוצא שלי ואיפה נולדתי אפילו מהשטויות שהחברים היו יורדים עלי, למרות שזה לא אכפת לי בכלל מה אנשים חושבים עלי אני גאה במה שאני .אבל לפעמים אני מרגיש שונה חיצונית והייתי רוצה לראות איך זה כן להיות שייך בסביבה של אנשים מאותו מוצא משלי.

טיול לברזיל [לאיזור שבו נולדת] לא צריך להוות בעיה בגלל היותך מאומץ.
אתה יכול אפילו לטייל שם כחלק מ"הטיול שאחרי הצבא".

בנוגע לכך שאתה מרגיש שונה -
מבלי שאתה יודע, אתה כבר "למדת" להיות ישראלי.
המנהגים, ההתנהגות, ההומור, הדעות וכו' - הם של יליד ישראל, ולא משנה מאיזה מוצא הוריך.
כך שאם תיסע לשם, בכל זאת אתה תרגיש שכביכול אין לך קשר גם לשם.

אז - אם אתה מתכוון לנסוע לבקר, תדע שאתה הולך כדי ללמוד ארץ שאתה לא מכיר (כמו כל ישראלי אחר). ואם תבחר להעמיק את הטיול ולהתחיל להכיר מנהגים מקומיים, תרבות הדיבור וכו'... זה רק יחזק לך את הקשר גם לשם.


ושוב, לכל זה אין קשר לכך שאתה מאומץ.
כל ישראלי שמעניין אותו מה קורה בעולם יכול לנסוע לטייל ולהכיר אנשים ומקומות חדשים.
אצלך זה פשוט מושך יותר, כי יש לך מקור חיצוני שקושר אותך לברזיל.



נסיעה טובה

שב עם ההורים שלך לשיחה כנה, תבהיר בה עד כמה אתה אוהב אותם ותדבר איתם על כך שאתה מסוקרן לדעת מאיפה הגעת ומה התרבות שם.


ההורים שלך ידעו שזה יגיע, הם לא הסתירו ממך דבר, הם רק יכולים לעזור.

"עדיף לשתוק ולהחשב לטיפש מאשר לפתוח את הפה ולהוכיח שזה נכון"

קודם כל תודה על העצות חשוב לי לדעת מה אנשים אחרים חושבים על זה??
אבל שוב בנסיעה הזאת אני כנראה יעשה לבדי אני לא יודע מה יהיה כי לקחתי בחשבון שאולי אני בסוף ירצה להישאר שם לתבוע ממשלת ברזיל אזרחות ואני יבנה את החיים שלי שם.
אני מרגיש שבזמן האחרון הזיקה שלי לארץ פשוט נעלמת וכי חוץ מהמשפחה שלי פה אין לי כלום אפילו את הצבא אני עושה בלי לדעת למה אני עושה למרות שאני יודע את הסיבה, בברזיל אפילו אין לי משפחה אבל משהו בי מרגיש שייך לשם אפילו שאני לא מכיר את המקום והשפה. וזה לא רק המקום אלא גם הרקע האינדיאני שממנו אני בא.
קשה לי להסביר כי אני לא מרבה לדבר על זה, לא אם החברים שהם בחיים לא יבינו וגם לא אם ההורים כי לא יודע למה אני פשוט מפחד שהיחסים שלנו ישתנו.
כל זה מוזר לי כי רק בזמן האחרון הראש נמצא במחשבות על העניין וזה משפיע עלי בצבא , בבית אם החברים מרגישים שאני קצת "מעופף" ויותר עצוב,
.
*