|
15-04-2005, 02:52
|
|
|
חבר מתאריך: 20.06.02
הודעות: 1,872
|
|
הימין נרדף - והעולם שותק
הימין נרדף - והעולם שותק
יום חמישי, 14 באפריל 2005, 10:32 מאת: נדב שרגאי הארץ
[התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין: http://wmh.walla.co.il/archive/150667-1.jpg]
נדב שרגאי יוצא נגד שתיקתה הרועמת של התקשורת נוכח האלימות שסופגים המפגינים המתנגדים להתנתקות ברחבי הארץ
משהו רע קורה לדמוקרטיה הישראלית בדרך להתנתקות. כמעט מדי שבוע נחצים עוד ועוד קווים המבדילים בין משטר עריץ לבין שלטון סובלני ופלורליסטי. "רוח המפקד", זו שבכוחניות פיטרה שרים, גנבה את דעת בוחריה, התכחשה למצעה ולהחלטות מוסדות מפלגתה, ולבסוף אף סירבה להתייצב להכרעת העם על מהלך היסטורי שאין שני לו, מחלחלת עתה אל דרגי השטח.
בחסות ההתנתקות מוכים מפגינים לא אלימים בצמתים ובצדי הדרכים, אך בתקשורת הכללית אין כמעט עקבות לכך. קטין מאזור בנימין נעצר לאחר ההפגנה, הוכה קשות בכל חלקי גופו ואושפז. ו', תלמיד ישיבה מבני ברק, העז לברוח משוטרים שרדפו אחריו ומיד לאחר שנעצר קיבל טיפול מיוחד: הוא הוחנק, נאזק, הקיא, נבעט, וראשו הוטח ברצפה. האזיקים הוסרו מידיו רק אחרי אולטימטום של אחות במד"א, שסירבה לטפל בו כשהוא כבול. גם עוברי אורח, כמו י' מאזור ירושלים, נופלים קורבן לאלימות משטרתית בלתי נסבלת ובלתי הכרחית.
בעמותת "חננו", המסייעת לאסירי המחאה היהודית, רשומות עדויות רבות נוספות על אלימות משטרתית, כמו זו של שוטר אוחז בקטין מול בית הנשיא בירושלים בעוד חברו מכה בו באין מפריע. גם במפגין הד"ר שי גרוס הפליאו שוטרים את מכותיהם לאחר שהעז להעיר להם על ניבול פה.
ריבוי המקרים עלול ללמד, שאין מדובר במעידה של יחידים, אלא במגמה. באילת הורחקו כל חובשי כיפה ולובשי כתום - צבע המחאה נגד ההתנתקות - מקהל החוגגים את "יום אילת" בעת נאומו של אריאל שרון, אך תומכי התנתקות שעל חולצותיהם הסיסמה "אוהבי ישראל בעד ההתנתקות" השתתפו באותו אירוע ממש. לא רק באילת נהפכו לובשי כתום, המבקשים להפגין בדרך זאת את מחאתם על גירוש 10,000 בני אדם מבתיהם, יעד להצקה. יואב גל, טייס בכיר במילואים עוכב בירושלים בידי שוטרים כי הניף דגל כתום על רכבו. עודד רונסקי ממועצת יש"ע, שהוביל חומרי הסברה נגד תוכנית העקירה, עוכב אף הוא לחקירה. במכון ויצמן איימו לפטר עובד שהתעקש לענוד על בגדו טלאי כתום. מהמשטרה פוטרה עובדת, רבקה מרגוליס, לאחר שהפיצה בין חבריה לעבודה דואר אלקטרוני בעניין תוכנית ההתנתקות.
התקשורת, הממהרת לתעד כל הפרה של זכויות אדם וחופש ביטוי כשמדובר בפלסטינים או בפעילי שמאל, מתכחשת לתפקידה כשמדובר במחאה אחרת. בחודשים האחרונים היא אף נוהגת כבן "שאינו יודע לשאול".
שאלות כה רבות היה אפשר וצריך לשאול את ראש הממשלה בימים אלה, אך איש כמעט אינו שואל אותן. במקום זאת יש מפגשים בין שרון ליצפאן, או כתבות תדמית דביקות המתארות את חייו המאושרים של שרון עם נכדיו בחווה ואת המאכלים האהובים עליו שמבשלת לו כלתו. ראש הממשלה אינו נשאל, וממילא גם אינו משיב, על שאלות קשות, שבכל מדינה אחרת היו מציפות את סדר היום הציבורי.
למשל: אם הקורבן שמעלה שרון, גירוש 10,000 תושבים מבתיהם, אמור להבטיח את מעמדם של כ-80% מהיהודים תושבי יש"ע וסיפוחם בעתיד לישראל, כיצד זה שהגדר מכילה רק 57% מהאוכלוסייה הזאת ומדוע ארצות הברית שעמה הגיעה ישראל ל"הבנות" מסתייגת מהמשך הבנייה, גם ב"גושים" ואפילו במעלה אדומים הקונסנסואלית לכאורה. מה הרווחנו? או בלשונו של שרון, מה "הצלנו"?
ועוד: אם פני הפלסטינים לשלום, מדוע הם מתחמשים בקצב מהיר כל כך? מדוע אינם מפרקים מנשקם את ארגוני הטרור? לשם מה הם זקוקים לטילי סטרלה? וכיצד יכולה ישראל להרשות לעצמה שכביש 443 ואזורי השליטה על נתב"ג יהיו בידי הפלסטינים?
אם כיום, כאשר לפלסטינים יש לכאורה אינטרס לעבור את ההתנתקות בשלום, הם אינם מסוגלים או אינם רוצים למנוע ירי של עשרות פצמ"רים וקסאמים, מדוע יעשו זאת כשחלק מתאוותם - ההתנתקות - כבר יהיה בידם? אילו אזורים ויישובים בארץ יהיו חשופים אחרי ההתנתקות לירי תלת-מסלולי? האם אשקלון, עפולה וריכוזי אוכלוסייה אחרים בתחומי ישראל יספגו אחרי ההתנתקות את מה שספג גוש קטיף בארבע השנים האחרונות?
כישלון אוסלו כבר הוכיח, שכל התחליפים למודיעין שטח היו נחותים. איזה מודיעין יעמוד לרשות ישראל אחרי ההתנתקות? ובאיזו מידה תוכל לסכל מראש פיגועים בחוצות הערים? אם ישראל מתכוונת להשאיר נוכחות צבאית בצפון השומרון, מה ההיגיון לפנות משם את היישובים?
אלא שההתנתקות כנראה מקדשת את האמצעים, התקשורת שובתת מרצון, ועל תופעות של אלימות, סתימת פיות ושלילת חופש הביטוי וההפגנה, שלא היו עולות על הדעת בימים רגילים, רבים מדי עוברים לסדר היום. העיקר שיהיה כאן שקט. מתנתקים.
|
|