מאמר מרתק (וכתוב נפלא) של פואד עג'מי, פרופסור למדע המדינה בג'ונס הופקינס ממוצא לבנוני, על סוף דרכה של ארה"ב במזרח התיכון. כמה מובאות:

Forgive Mr. Karzai as he tilts with the wind and courts the Iranian theocrats next door. We can't chastise him for seeking an accommodation with Iranian power when Washington itself gives every indication that it would like nothing more than a grand bargain with Iran's rulers.

Granted, Mullah Omar and his men in the Quetta Shura may not be seasoned observers of Washington's ways. But they (and Mr. Karzai) can discern if America is marking time, giving it one last try before casting Afghanistan adrift. It is an inescapable fact that Mr. Obama hasn't succeeded in selling this Afghan venture—or even the bigger war on terror itself—to his supporters on the left. He fights the war with Republican support, but his constituency remains isolationist at heart.

All this plays out under the gaze of an Islamic world that is coming to a consensus that a discernible American retreat in the region is in the works. America's enemies are increasingly brazen, its friends unnerved. Witness the hapless Lebanese, once wards of U.S. power, now making pilgrimages, one leader at a time, to Damascus. They, too, can read the wind: If Washington is out to "engage" that terrible lot in Syria, they better scurry there to secure reasonable terms of surrender.

http://online.wsj.com/article/SB100...2337302108.html

There is no special love for us. We have our unique virtues, and we have come closer than any other nation to fulfilling Jesus's command to love our enemies. But we are awakening from the dream.
Still, we cling to it. John Kennedy promised that we would pay any price, bear any burden to make it come true, and Ronald Reagan called us "a city on a hill," with the eyes of the world on us. Obama thrills audiences when he soars into his messianic world-saving rhetoric.


By now, it's as if we wouldn't be America without the dream, and a candidate couldn't win the presidency without believing in it.


Yet Capt. Mark Moretti, commander of our forces in the Korengal, put it this way: "I think leaving is the right thing to do."


The dream is dying. No resuscitation, please.

http://www.washingtonpost.com/wp-dy...0041903936.html

אלא משום שהוא בעצם שם את האצבע על תופעה שאיכשהו רבים מדי אינם מצליחים לזהות, או מזהים אותה כסימפטום זמני בלבד: שקיעתה של ההגמוניה האמריקאית ושל אמריקה כ"שלם שהוא פי עשר מסך חלקיו". כמעט כולנו נולדנו, שלא להגיד התחנכנו, לתוך עידן שבו מובן מאיליו שבעוד שישנן תמיד כמה מעצמות הנשענות על כוח "מסורתי" רק ארה"ב היא מעצמה משוכללת ששילוב של בידודה הגאוגרפי, ותמהיל נדיר של תעוזה ותמימות במינונים נכונים, מביאים אותה למעמד על מתמשך [שכבר הזכרתי כמה פעמים את העובדה שהוא דומה באופן מובהק למעמדה של רומא במאה וחצי הראשונות לספירה]. ארה"ב יכלה לספוג זעזועים, משברים ואפילו תבוסות (המשבר של סוף שנות ה-60 הוא דוגמא מצויינת לדלקת כללית במכונה האמריקאית) אבל בעוד מעצמות אחרות קרסו, ארה"ב הפגינה יכולת מרשימה של התאוששות מהירה תוך צעידה מתמדת קדימה בהחלת שיטת ה"ניהול המדעי של המדינה" – לכאורה.

מזה כשני עשורים שזה אינו המצב עוד. על רקע ענן האבק העצום שהותירה מאחוריה ברה"מ הקורסת – שכיסה את העולם כמעט עשור – אי אפשר היה להבחין בכך כמעט, ויותר מכך : בקרב אוהביה ושונאיה לא היה רצון להבחנה כזו, ארה"ב עצמה כחברה, כיישות מעצמתית שהגמוניה הוא לחם חוקה, וחשוב מכך: כחברה המונעת ע"י כלכלה כדרך חיים, מגלה פעם אחר פעם חולשה לא רצונית בכל מקרה שבו היא מתמודדת מול כוחות שמסיבות שונות אינם נשמעים לקול הפנימי האומר שצריך לפחד מן האמריקאים.



בניגוד למי שחושב שחולשה זו נוצרה עקב "מלחמות הגבול" האמריקאיות על שטחי הגמוניה מעבר לים, אני לא חושב שזה מקורו של המשבר : אלה רק מהמורות שחשפו את חולשת המכונה האמריקאית שחולה בביתה, ולא רק מעבר לים. הבירוקרטיה המדוקדקת שמנהלת את אמריקה הגיעה לשלב שבו היא מורכבת מכדי לאפשר לחברה ש"לדעת מה יהיה מחר בבוקר" הוא צורך קיומי עבודה, לעבור בשלום מהמורות, שלא לדבר על קיום אבולוציה מערכתית. הבירוקרטיה הזאת היא מכונה חלודה ומקרטעת שעובדת יותר ויותר בכוח האינרציה, ובמציאות שבה לא רק שאין שום "טכנאי" שיכול לתקן יותר מכמה תקלות נקודיות, אפילו הידע של "איך מטפלים בבעיות" אובד לטובת ראיה קצרת טווח של "העיקר שהחלק שלי יעבור את הביקורת הבאה". אלפי פרשיות בתחומי הכלכלה והממשל חושפים יום אחרי יום שהמכונה האמריקאית חלודה ומיושנת וקופאת על שמריה – אנטי מוחלט של התפישה האמריקאית המסורתית של השתכללות תוך בוז לערכי עולם ישן. המכונה האמריקאית היא העולם הישן דהיום, וכמו מעצמות ויקטוריאניות שבעות ומדושנות של לפני מאה ועשרים שנה, היא אינה מסוגלת עוד להתמודד עם שלל תחלואים הרוחשים מתחת לפני השטח, אפילו לא באמצעים של כוח צבאי/כלכלי ממוקד. אלה חדשות רעות מאוד לעולם החופשי שהתרגל לכך שבניגוד לכל הגיון הענק האמריקאי תמיד יוכל להפיק איזה כוח משימה אנושי/משאבי עצום מימדים שירפא בעיות בקנה מידה עצום.

.