אני מתנצל מראש על המגילה...
תראו, אני לא חושב שהחיים שלי רעים, אפילו הייתי אומר שהם טובים אבל יש כמה דברים שאני מנסה לשנות ולא ממש מצליח. כרגע אני בן 22 והשתחררתי לפני בערך כשנה וחצי מהצבא.
אני פחות או יותר אספר מה קרה איתי עד עכשיו...
אף פעם לא הייתי בן אדם ממש מקובל בחברה והייתי טיפוס ביישן וחסר בטחון עם דימוי עצמי מאוד נמוך, ומאז מהחטיבה ועד היום לא הייתה לי חברה או ידידות למינהן.
הייתה תקופה גם שהייתי סוג של "ילד כאפות" (עד התיכון), פשוט כי לא ידעתי לאנשים להחזיר ואנשים באותה תקופה אהבו לרדת עליי וניצלו את זה...
לא היו לי עיסוקים חוץ מהמחשב, לא הייתי יוצא למסיבות ואת רוב הזמן ביליתי בבית מול המחשב... אני אמרתי לעצמי, שאני לא רוצה שמצב כזה ימשך. החלטתי שעם כל הקשיים שיש לי אני הולך להתגייס ליחידה קרבית שצעד כזה אוליי ישנה אותי יבגר ויחשל אותי. בגיוס, היה לי שוק רציני ומרוב לחץ עשיתי שטויות ובכלל לא הצלחתי למצות את כל הפוטנציאל שבי. חשבתי שבצבא אני אוכל לבסס לי איזשהו מעמד וזה התנפץ מולי לרסיסים... במהלך ההכשרה, אנשים מצאו רק סיבות לרדת עליי ולצחוק עליי (כמו בביה"ס)... כל המפקדים כולל החיילים הטירונים חשבו שאני סוג של 'דפ"ר' פשוט כי לא תפקדתי טוב תחת לחץ... והייתי גרוע בכל המשימות שהביאו לי ולא הצלחתי לקלוט שום דבר.
רק לאחר שעבר זמן מה פתחתי "קשרים" עם אנשים. אם בכלל אפשר לקרוא לזה ככה.
אח"כ לא ממש הסתדרתי שם, אבל ניסיתי לנשוך שפתיים... גם כשהיו לי מחשבות לצאת אני אמרתי לעצמי שאין מה לעשות אני ממשיך כאן ולא משנה מה קורה.
לאחר כשנה בשירות, במהלכו התפרצה אצלי בעיה נוירולוגית/רפואית. טיקים/תסמונת טוראט... (בעיה שהתפרצה ככל הנראה מהלחץ של השירות) במהלך אחת השמירות על המגורים לפתע התחילו לצאת צרחות אדירות, וכל מיני קולות מאוד חזקים. שנשמעו למרחק של לפחות 50 מטר ואף יותר...
הבעיה הזו התרחשה 24/7... כמעט ללא הפוגות. יום שלם בן אדם צועק וצועק, ואין לו שום דרך לשלוט בזה.
יצאתי לגימלים לתקופה של בערך כ-3 חודשים (הנוירולוג שאל אותי אם אני רוצה להשתחרר מהצבא). בתקופה הזו, הייתי בשיא הדכאון ולא זזתי מהמיטה. חשבתי באותו זמן שהחיים שלי נגמרו והלכו לקיבינימט "לפח". איך אני אעבוד במצב כזה? איזו בחורה תרצה, בחור שצורח כל הזמן ולא שולט במה שיוצא לו מהפה? (זה בהחלט יכול להוציא מהאיזון)
איך אני אחיה מבלי להתבייש? מה החייים שלי עכשיו שווים? וכך הלאה...
לאחר שלושת החודשים האלה עברתי לבסיס פתוח קרוב לבית (יומיות).
היה לי גם שם קשה בעיקר מבחינה נפשית. הרגשתי שאני נשחק והיה לי לא טוב שם...
היו אנשים בבסיס שחשבו שאני "שחקן" ועושה הצגות בשביל לקבל הקלות/"לעוף".
לאחר 4 חודשים בבסיס לאחר החלטה לא קלה, ולמרות שאני יודע שמלא אנשים יעבירו עליי ביקורת ויחשבו שאני "משתמט מגעיל" (למרות שאני יודע עמוק בפנים שכל בן אדם אחר במצבי, היה מתחבא עמוק מתחת לשמיכה ולא היה יוצא משם) החלטתי שאני משתחרר מהצבא בלי לעשות יותר מדי הצגות. וכך היה, יצא ששרתתי כמעט שנתיים...
לאחר מכן החלטתי שאני הולך לטייל בשביל ישראל עם עוד מספר חבר'ה שהכרתי באינטרנט. וטיילתי במשך חודש וחצי בשביל. לאחר מכן, התחלתי לפתח תחביבים חדשים: שחייה, נגינה על פסנתר. והתחלתי גם לחזור ולפתח תחביבים שהיו לי בעבר: טיולים, צילום, רכיבה על אופניים.
מאז בעצם לא יצא לי לעבוד באף עבודה...
לפני מס' חודשים החלטתי שאני לוקח את עצמי בידיים. אמרתי לעצמי, שאין מצב שאני ממשיך לחיות עם הבעיה הזו (הטוראט)! ניסיתי איזה 4-5 תרופות בשביל לאזן ולהקל על הבעיה אך ללא הועיל. כל התרופות נכשלו.
החלטתי לחפש דרכים משלי בשביל לפתור את הבעיה. נשמתי הרבה, עשיתי מדיטציות, ניסיתי לחשוב מחשבות חיוביות וכו'. לאחר עבודה לא קלה במשך חודש. הצלחתי להעיף 90% מהבעיה. כך שהבעיה עכשיו כבר לא ממש מפריעה לי לנהל אורח חיים תקין... אם הבעיה הופיעה 24/7 עכשיו היא מופיעה פעם ב... כמה שעות כך שזה לא נורא והתדירות והעוצמה הרבה יותר נמוכה משמעותית...
כרגע אני בקורס מחשבים פעמיים בשבוע במכללה ובחוג יוגה...
אוקיי זה פחות או יותר מה שעברתי מהבי"ס ועד עכשיו...

אני מרגיש שאני לא מעוניין בכלום שאין לי ממש מניע לדברים שאני עושה. למרות כל הדברים שאני עושה ומנסה לעשות. אני משתדל לצאת מהבית (אני נוסע לת"א פעמיים בשבוע לקורס וגם רוכב עם חבר קרוב על אופניים בעיר)
אין לי כמיהה חזקה לא לכסף ולא לאישה. אני יודע שברגע שאני ארצה משהו אני אעשה הכל בשביל להשיג אותו. בדיוק כמו "שפתרתי" את הבעיה הרפואית שהייתה לי שכביכול לטענת הרופאים אין מה לעשות זה או תרופות או לחיות עם הבעיה בשלום... אני יודע שהכל עניין של כח רצון!!
אבל אני באמת מרגיש שמה שאני עושה זיוף. אני לא באמת רוצה לנגן בפסנתר לעשות יוגה או ללכת לקורס. מרגיש שאני לא מעוניין בכלום. ואני ממש לא בדכאון. אחרי ששפרתי את המצב שלי, אני כולי התמלאתי באושר!!
אוליי יש רצון קטן בשביל להעביר את הזמן ולכן אני עושה את הדברים האלה אבל בתוך תוכי, אני לא באמת מעוניין... מרגיש שהכל מזוייף. ברגע שיהיה לי את הרצון הזה שיש לכל האנשים. לכסף, ללימודים גבוהים לעבודה ולאהבה. אני אעשה הכל ואפעל במרץ בשביל להשיג את כל הדברים האלה...
כרגע כמו שהבנתם לא באמת רוצה או שואף לכל הדברים האלה...
אני מתנצל על המגילה.