אתמול נהרג אזרח בשדרות.
מישהו זוכר את זה בכלל?
אני מעריך שאם, חס וחלילה, היה נהרג חייל, היינו עדים היום לכתבות עומק על משפחתו ועליו בכל אמצעי התקשורת.

חיילי צה"ל אמורים להיות שכבת המגן של האזרחים, לאפשר להם חיים תקינים.
אבל העורף שלנו, שעמיד יחסית בפגיעה באזרחים, מתקשה להתמודד עם פגיעה בחיילים.

מכאן נובע שמקבלי ההחלטות, בבואם לקבל החלטות הרות גורל של מלחמה ושלום, מעדיפים "להקריב" אזרחים מאשר חיילים.

ראו את מלחמת לבנון 2: מישהו זוכר כמה אזרחים נהרגו במלחמה? או את שמותיהם?
המספר 119 הוא המספר עליו מדברים רוב הזמן - מספר החיילים שנהרגו במלחמה, ולא 44 - מספר האזרחים שעליהם לא הצליחה הממשלה לשמור... מספר בלתי נתפס בהשוואה למלחמות קודמות (למעט מלחמת הקוממיות). אבל על זה בכלל לא מתרעמים.

באופן לא הגיוני כמעט, ה"קזוס ביילי" במקרה של אזרחים הרוגים, גבוה בהרבה מאשר במקרה של חיילים הרוגים.

בלי להיכנס לוויכוח אם נכון או לא להיכנס עכשיו למבצע קרקעי בעזה, ברור שאחד השיקולים העיקריים שמנחה את מקבלי ההחלטות הוא לא מספר האזרחים שנפגעים או שגרת החיים שנפגעת, אלא מספר החיילים שייהרגו בתהליך והמחאה הציבורית שזה עלול לגרור.

אולי יש בזה משהו אבל אל תשכח שכל חייל שמת חס וחלילה שלא נדע מביא סיפור מאחוריו קצת שונה מאזרחים... והוא מת בנסיון לשמור על האזרחים והמוות שלו הוא מוות גבורה בניגוד לאזרח לא שאני ממעיט בחיי אזרחים חס וחלילה אבל ככה זה...

ראשית, אין זה נכון שהתגובה על פגיעה בחייילים בישראל חמורה יותר מהפגיעה באזרחים. עובדתית, ישראל לא יצאה למבצע צבאי רחב היקף בשטחים גם לאחר פיגועים חמורים ביותר בחיילים (בעיקר במחסומים). היא כן יצאה למבצע חומת מגן אחרי פגיעה מאסיבית באזרחים. בישראל, יש השלכות מרחיקות לכת לפגיעה בילדים, למשל, הרבה יותר מאשר לפגיעה בחיילים.
שנית, אל תבלבל בין הזהות ובין המספר. כלומר, רצח האזרח בספיר הוא חמור ביותר ומצטרף עוד 10 אזרחים שנרצחו בירי תלול המסלול מאז 2001. המספר הזה, יש לומר בכנות, איננו גבוה. זה לא שאם היו נהרגים 11 חיילים באותה תקופת זמן הזעזוע בציבור הישראלי היה גדול יותר. נהרגים בדרך כלל יותר חיילים ולכן זה מזעזע יותר, מה שמוביל אותי לנקודה הבאה...
בהיסטוריה המלחמתית של ישראל שיעור האבידות האזרחיות היה נמוך ביותר (במלחמת השיחרור נהרגו יותר בלתי לוחמים-ואינני כולל כאן אזרחים לוחמים כמו תושבי קיבוצי גוש עציון והדרום- מכל מלחמה אחרת אך גם שם מדובר בקומץ באופן יחסי למספר הלוחמים שנהרגו). זה מוביל לכך שהציבור התרגל לזהות אבידות עם מוות של חיילים ונוצרה כאן התניה מסוימת שלא מתבטלת בקלות.
מעבר לכך, הרגישות לחיי חיילים בישראל היא פועל יוצא של נסיבות סוצילוגיות: הגיוס בישראל הוא חובה, החיילים צעירים מאוד ומגיעים לשירות ישר אחרי שהיו בבית ההורים. לכן, בעיני הציבור החיילים נתפסים כ"ילדים" של כולם והתגובה הרגשית בהתאם. חייל בישראל=חיים צעירים וחיים צעירים מזוהים עם תמימות, טוהר וכו'. מעבר לכך, המשאבים הרבים שהוקדשו כל השנים להנצחת הלוחמים שנספו (בדומה למפעל הנצחת קורבנות השואה ובשונה מקורבנות של נסיבות אחרות) הביאו בהכרח לראיית מוות החייל כטרגדיה גדולה במיוחד.
אני לא סבור שהרתיעה מפעולה בעזה נובעת מחשש שיהרגו חיילים (לעומת מוות של אזרחים) כי אם מהחשש שייהרגו *הרבה מאוד* בני אדם, ש"במקרה" יהיו חיילים. מקבלי ההחלטות מודעים לכך שמספר ההרוגים בפעולה קרקעית עלול להיות גדול כמה מונים מסך כל נפגעי הירי תלול המסלול ב-8 השנים האחרונות ובשנים ההקרובות. חשבון זה איננו השיקול היחיד אבל הוא בלי ספק בעל משקל.

אני חושב שגם ממה שפורסם אפשר ללמוד בודאות שבמקרים מסויימים לפחות החשש לחיי חיילים גבר על הסכנה לחיי אזרחים.

"במידה רבה, הודות למאמרי הארץ הוקמה ממשלת הליכוד הלאומי ונתמנה משה דיין כשר הבטחון. הארץ דרש תגובה צבאית על האיום המצרי שבועיים לפני המלחמה, ואף דרש את תפיסת הרמה הסורית ימים אחדים לפני הפעולה".
(הארץ מפרסם את עצמו, 22 ביוני 1967)


המדריך לשביל ישראל, מאת יגיל הנקין ויעקב סער. מהדורה רביעית, 2020
גלריית התמונות שלי

I'm afraid that I have to agree with your claim that the main reason a large ground operation is avoided is that Israeli soldiers lives seem more precious than that of civillians.

However, I believe that this fixation is more on the part of the leaders than of the public itself, especially since the recent experiences of Intifada2 and Lebanon2

See the following similar discussion in relation to Lebanon2:
http://www.fresh.co.il/vBulletin/sh...ad.php?t=255281

Sorry for the English... I was a bad student in Hebrew school

אבל אפשר לענות לי בעברית

ציטוט:

במקור נכתב על ידי s1dror חיילי צה"ל אמורים להיות שכבת המגן של האזרחים, לאפשר להם חיים תקינים. אבל העורף שלנו, שעמיד יחסית בפגיעה באזרחים, מתקשה להתמודד עם פגיעה בחיילים. מכאן נובע שמקבלי ההחלטות, בבואם לקבל החלטות הרות גורל של מלחמה ושלום, מעדיפים "להקריב" אזרחים מאשר חיילים. בלי להיכנס לוויכוח אם נכון או לא להיכנס עכשיו למבצע קרקעי בעזה, ברור שאחד השיקולים העיקריים שמנחה את מקבלי ההחלטות הוא לא מספר האזרחים שנפגעים או שגרת החיים שנפגעת, אלא מספר החיילים שייהרגו בתהליך והמחאה הציבורית שזה עלול לגרור.

אתה צודק. החיילים שלנו הם ילדים בני 18 ו 19.
במקום להתבכיין על זה, עדיף למצוא פתרונות שיעזרו לנו להתמודד עם זה.
כי לא נראה שזה עומד להשתנות בקרוב.