בשנת 59' נרצח יאיר פלד, מפקד סיירת צנחנים. אבל מי רצח את רוצחיו? חשיפה\ מאת עפרי שובל

עוד בחייו, היה יאיר פלד אגדה. מפקדה הנערץ והיצירתי של סיירת צנחנים, מיתוס של עוצמה וגבורה ישראלית צעירה. אך רציחתו בנגב בספטמבר 1959, העניקה למדינה הזדמנות להבהיר לבדואים מיהו בעל הבית. עדויות המתפרסמות כאן לראשונה, חושפות כי רוצחיו הוסגרו לידי צה"ל והוצאו להורג באמצע המדבר, ללא משפט וללא תיעוד, במקביל לגירושם של חלק מבני שבטם לסיני. כך עיצב מותו של פלד את מראה הנגב, לא פחות משעשו זאת חייו


http://www.haaretz.co.il/hasite/spages/1189602.html

"לא חוזרים עד שמבצעים"(המוטו של גדוד 890 של הצנחנים, כפי שניסח אותו מפקדו אריק שרון)
"איפה האופניים שלך עכשיו? תאר לעצמך, שאתה יורד עכשיו למטה, למקום הרגיל, אבל האופניים לא שם. עצור את עצמך ברגע הזה, בשנייה שאתה מגלה שהאופניים לא שם, ותכפיל את הרגע הזה פי אלף. זאת המלחמה." (מתוך הספר "גוף שני", מאת עפר שלח, "זמורה ביתן", 1989, עמוד 92)
"סבלנות התמדה ולעיתים כדור בין העיניים" (סיסמת המארינס לללוחמה בטרור, אותה אימץ בשעתו מפקד גדוד 890 של הצנחנים, אמיר ברעם, כמוטו גדודי)
"המבחן שלנו כצבא הוא מבחן היכולת ולא מבחן הכוונה." (מתוך ההרצאה שנשא האלוף גדי איזנקוט "מאפייניו של עימות אפשרי בזירה הצפונית ובעורף" בסמינר לזכר חללי מלחמת לבנון השנייה שנערך באוניברסיטת חיפה ב־30 בנובמבר 2010)
"אני חושב שצנחנים מחזיקים מעצמם כמחויבים למשהו שכולם מחויבים אליו, אבל הם רוצים קצת יותר. זה לא שאנחנו פועלים מאחורי קווי האויב - אנחנו לכאורה כמו כולם. אז מה בעצם ההבדל? זה שצנחן עושה הכול וקצת יותר. זה מחייב אותך ביוזמה, בהובלה, בדוגמה אישית בקרב - וגם בקימה בפני שיבה באוטובוס." (הרמטכ"ל בני גנץ על השירות בצנחנים. מתוך הכתבה "מסיבת גנץ" מאת יוני שנפלד ונועה הורוויץ, "במחנה", 6 בינואר 2011)

אחיו של יודקה פלד.

מי שהיה מפקד סיירת מג"ד וכמעט מח"ט גולני.

לא כל מה שאני רוצה לכתוב, אני יכול לכתוב.

לא כל מה שאני יכול לכתוב, אני רוצה לכתוב.

יודקה פלד אכן היה מפקד סיירת גולני, ואח"כ מג"ד 51 במלחמת יום הכיפורים, בה גם נפצע קשה, אך חזר לגדוד.
מח"ט גולני אכן הוא לא היה, אך לאחר הסבה לשריון הוא היה מח"ט שריון, סמפאו"ג ומפאו"ג, והשתחרר בדרגת תא"ל.
הייתי תחת פיקודו. אדם ענק ומפקד ענק.

מבלי לקבוע עמדה שיפוטית ביחס לשתי התקופות זו מול זו. רק אומר את דעתי, שלכל תקופה יש המאפיינים שלה, האילוצים שלה והנסיבות שלה. מאיר הר-ציון יצא לנקום את רצח אחותו וייתכן שבכל הציל חיים רבים אחרים. היום הוא היה יושב בכלא עם דו"ח ארוך כאורך הגלות מטעם ארגון כזה או אחר (דו"ח כתוב עברית, אגב, עם העתק באנגלית עבור המוסדות הבינלאומיים).

היחס אז לאוכלוסיה הבדווית, בחלקה לפחות, היה שונה מהיום. המשטר הצבאי היה עדיין בשיא תוקפו, כך שראו אותם יותר כאוייבים בפוטנציה או כסייענים לאוייב, מאשר כבני ברית. מסורת הפלמ"ח, של ענישה פרטנית של מרצחים, בלא דין ובלא דיין, עדיין היתה ברקע, כאשר חלק מהנפשות הפועלות עדיין לבשו מדים.

גם השליטה בנגב היתה רופפת. האיזור, שבריטניה בשיתוף עם מדינות ערביות זממה להוציא אותו מידיים עבריות, היה נתון בסימן שאלה עוד שנים לאחר קום המדינה. הרצח היה חלק מהג'ונגל ששרר שם, וכך גם הנקמה (חוקי הג'ונגל תקפים, או היו תקפים אז, לכל הכיוונים).

טוב? רע? כל הרג הוא רע, על אחת כמה וכמה הרג בלא משפט. אבל מי אנחנו שנשפוט את אלה שלא היינו במקומם? (אמנם אנו - וגם אני - עושים זאת כל הזמן...)

יום טוב,

אליהו