לוגו אתר Fresh          
 
 
  אפשרות תפריט  ראשי     אפשרות תפריט  צ'אט     אפשרות תפריט  מבזקים     אפשרות תפריט  צור קשר     חץ שמאלה בן מאיטליה – אומר בונג׳ורנו, בת מצרפת – אומרת בונז׳ור. קאן מיפן – אומר אוהיו, כשהוא בא לביקור | עברי, דבר עברית והבראת! (אב״י) | מילים ומקורן | שגיאות בתקשורת | חידות היגיון | קורס לימוד לטינית בלעדי לפרש רוביק רוזנטל, אשכול האירוח חץ ימינה  

לך אחורה   לובי הפורומים > השכלה כללית > שפות ובלשנות
שמור לעצמך קישור לדף זה באתרי שמירת קישורים חברתיים
תגובה
 
כלי אשכול חפש באשכול זה



  #1  
ישן 27-08-2012, 20:02
צלמית המשתמש של אור - ors
  משתמש זכר אור - ors אור - ors אינו מחובר  
 
חבר מתאריך: 11.08.04
הודעות: 5,005
כתבה נכסי צאן ברזל ונכסי מלוג

מאת יעקב רבי (עמוד 1, עמוד 2, עמוד 3, עמוד 4)
ציטוט:
סתם אדם משכיל, חזקה עליו שהוא יודע את המשמעות המושאלת של הביטוי נכסי צאן ברזל: קניינים רבי־ערך, מאריכי־ימים, בני־קיימא; בייחוד נכסי רוח ותרבות. אך לא הכול יודעים את מקורו של הניב, את הפשט שלו: ואף יש שתמהים על אופיו הפאראדוקסאלי, על העירוב־לכאורה של מין בשאינו מינו: בני־צאן רכים (״בהמה דקה״) – ומתכת קשה. בתורת־הפיוט קוראים לזה מטאפורה מעורבת.

אלא שהביטוי במקורו אינו פיוטי, – הוא משפטי מובהק. במשפט העברי, נכסי צאן ברזל הם נכסים שאדם מוסרָם לחברו על־מנת שייהנה מפירותיהם וגם יהיה אחראי לשמירתם כל־עוד הוא מחזיק בהם: כיוון שפקע התוקף של עיסקת המסירה, והנכסים (או מקצתם) נפחתו, הושחתו או אבדו, חייב המחזיק להחזיר למוסר את מלוא תמורת ערכם הראשוני. – אך המשמע העיקרי של נכסי צאן ברזל במשפט התלמודי שייך ליחסי־הקניין שבין הבעל ואשתו.

נכסי צאן ברזל הם רכוש שמכניסה האשה לבעלה בעת הנישואים כקניין גמור: רשאי הבעל להפיק מהם רווחים, למוסרם, למוכרם, לשנותם. אף־על־פי־כן, שליטתו בנכסים היא בבחינת פיקדון: אם יופקעו הנישואים על־ידי גירושין או על־ידי מיתת הבעל, יוחזרו הנכסים לרשות האשה לפי ערכם ביום הנישואים (אז לא ידעו הצמדה מהי...). משמע, הבעל אחראי לשמירתם של נכסי צאן ברזל; הוא חייב להיזהר שיהיו קיימים־ועומדים ״לעד״ – ואם לא הם־גופם, כי־אז תמורתם המלאה.

הנה כי כן למדנו ראש־פרק במשפט־הקניין העברי: אך עדיין לא נפתרה לנו החידה הלשונית, – מדוע דווקא "צאן ברזל"? מה עניין ״אִינְוֶנְטָר חַי״ לטכנולוגיה מטאלורגית? סברת המילונאים היא שהברזל, המתכת העמידה (למרות החלודה האוכלת בה...), הוא ביטוי סמלי לאריכות־ימים. נכסים מן החי כמו בני־צאן – סופם כלים ומתים, אם מחולי ומתשישות ואם בשחיטה; אבל ערבותו של המחזיק (הבעל) מקנה להם הֶתְמֵד, כאילו נוצקו מברזל...


הבינוֹנוּ איפוא מדוע ברזל – אבל צאן למה? מה ראו חז״ל לנקוט כינוי מסוים ומוגדר במקום השם הכולל קניין, רכוש, או סתם נכסים, ללא תוספת ״צאן״? אמנם ברור שהמושג נכסי צאן ברזל חל על כל מיני קניינים, על ממון ועל מיטלטלין ועל נכסי־דלא־ניידי, על כבשים ועזים ופרים ואפילו על עבדים (ר׳ משנה יבמות ז, א). עם זאת ברור שבחברה ובכלכלה חקלאית נודע משקל מיוחד למשק החי (לא בִּכְדִי מכנה אותו המקרא – מִקְנֶה!), ובייחוד ל״בהמה הדקה״, לאילים ורחלות וטלאים. אֵי־אז, זה היה בפוֹעַל הרכוש העיקרי שהעניקה האשה לבעלה בעת הנישואים. נמצא, שאם הכינוי ברזל הוא סמלי, הרי הצאן היה – לפחות בתחילה – צאן ממש, הַזֵהֶה עם סתם רכוּש. ראָיה לדבר מוצאים אנוּ בתוספתא בבא מציעא פרק ה׳:
״מקבל אדם צאן ברזל מאשתו, והוולדות והגיזין שלו, ואם מתו – חייב באחריותָן. ואיזהו צאן ברזל? היו לפניו מאה צאן ואמר לו: הרי הן עשויות עליך במאה של זהב, הוולדות והגיזין שלך ואתה העלה עלי סלע מכל אחד ואחד באחרונה, אסור״.
נשים לב לשני דברים: א) המלה המקדימה, נכסים, אינה מופיעה כאן כלל; הצאן הן באמת צאן, עם ולדות ועם גיזת־צמר.

מתברר שכך הדבר לא במשפט העברי בלבד. יעקב לוי, בעל ״אוצר לשון התלמודים והמדרשים״, פנה בשעתו אל תיאודור מומזן, ההיסטוריון והמשפטן הגדול, ושאלו אם מצוי במשפט הרומי מושג מקביל לנכסי צאן ברזל. התשובה היתה שהמושג אכן מצוי, אבל לא המונח: לא שום צירוף דומה של מיני בהמות ומין מתכת. אולם יוּרִיסְטִים אחרים, שעסקו בחקר המשפט הגרמני העתיק, גילו ליעקב לוי שמונח המזכיר כלשהו את נכסי צאן ברזל מופיע בדינים גרמניים מן המאה ה־13: Immerrind, Immervieh — ״מיקנה־תמיד״ או ״בקר־תמיד״; וכינויים כיוצא־בהם מופיעים בימי־הביניים גם בדיני הצ׳כים והדנים. יתר על כן, משפטן אחד, הוניגמאן, הודיע ללקסיקוגראף העברי כי מצא במעשי־בית־דין גרמניים ישנים חוזה הקרוי בפירוש ״חוזה־מיקנה־ברזל״ – Eisenviehvertrag.

אין ללמוד מכאן שהמשפט התלמודי השפיע במישרין או בעקיפין על המשפט הגרמני המדיאֶוואַלי... אלא שתנאים כלכליים ויחסים חברתיים דומים עשויים להוליד מושגים ואפילו מונחים מקבילים בתחום החוק והמשפט של עמים שונים.

הפלגנו למקורו וְלִפְשָׁטוֹ של הביטוי נכסי צאן ברזל. נחזור עתה אל משמעוֹ המושאל והמליצי, שהיה רוֹוח בספרות־התחייה שלנו. ביאליק, במאמרו על חכמת־ישראל, כותב: ״אם יש לעם נכסי צאן ברזל כלשהם... כי עתה אין זאת בלתי אם הלשון״. השאלה היא אם רצוי לנוּ להשתמש במליצה זו. אני משיב כן, בתנאי שהשימוש יהיה במידה ובמקומו, ב״סגנון גבוה״. התנ״ך הוא מנכסי צאן ברזל של עם ישראל. מחזות שקספיר הם מנכסי צאן ברזל של הספרות העולמית.

מדוע אני מליץ־יושר של מליצה זו, השואבת את חיוּתה מהווי חקלאי קדום וממערכת־משפט נושנה? – משום שקצתי בשימוש המרובה בביטויים כמו ״נכסי־רוח״, ״קנייני־נצח״, ובייחוד – ״ערכים״. או, הערכים הללו! הם בפי כול, בכל עת ובכל שעה ובכל הקשר: בטראקטאטים של מדעי־החברה, בפילוסופיה מקצועית וחובבנית, בפובליציסטיקה, בנאומים – בייחוד בנאומים... מי אינו מהפך בערכים, מי אינו דואג לקיום הערכים ומי אינו מצטער על משבר הערכים? בתוך כך אין הכותבים והמדברים חשים שהמלה ערך עצמה – ביחיד ובייחוד ברבים – נשחקת, מזדלזלת, פוחתת. כן, פיחות־ערך של המונח ערך, וממילא פיחות תוכנו.

בנסיבות אלו, חזרה מבוקרת אל המליצה הארכנית נכסי צאן ברזל עשויה להביא ליתר שיקול־דעת ואחריות (והלוא ראינו שמידת האחריות שייכת לביטוי זה!). המלה האחת ערך היא קצרה ורכה: הלשון משתכשכת בה על־נקלה והיא ממש מתמסמסת בפה... ואילו נכסי צאן ברזל הן שלוש מלים וחמש הברות; הגייתן מצריכה זמן ומאמץ. מי שיתבל את דיבורו ב״נכסי צאן ברזל״, אולי יהרהר תחילה אם המושא של מחשבתו אכן ראוי להיות מובע בביטוי כה כבד ומכובד.

כיוון שדיברנו בנכסי צאן ברזל, בדין שנזכיר את המושג הנצמד לו, נכסי מְלוֹג. אף נכסים אלה שייכים ליחסי הקניין שבין בעל ואשתו במשפט התלמודי. נכסי מְלוֹג הם נכסים שהאשה מכניסה לבעלה בשעת הנישואים, או שהיא מקבלת או יורשת לאחר־מכן, והבעל רשאי לאכול מפירותיהם (להפיק מהם רווחים), אך אינם נחשבים כקניינו: אין הוא רשאי למוכרם, וכיו״ב. הרכוּש הזה מוסיף להיות קניין האשה. מאידך גיסא אין הבעל חייב באחריותם של נכסי מלוג, ואם אבדו – אבדו לאשה: הופקעו הנישואים – האשה מקבלת רק מה שנשאר מנכסים אלה, עד־כמה שנשאר מהם.

מלוג מהו? אבן־שושן אומר: אולי מאכדית, muligu, שעניינו נדוניה. השורש מלג מצוי גם בלשונות שמיות אחרות, ארמית־סורית וערבית. אך הדמיון המפתיע הוא דווקא לפועל שאתה מוצאוֹ בלשונות הודו־ אירופיות. הבעל המחזיק בנכסי מלוג – נאמר עליו שהוא ״מוֹלֵג״ אותם (ור׳ פירוש ברטנורא למשנה יבמות ז, א). האין זה מזכיר לך את mulgeo הלאטיני, את melken הגרמני, את to milk האנגלי, דהיינו – לחלוב? ואמנם כך מבארים רש״י פין ב״האוצר״ שלו ויעקב לוי במילונו התלמודי את עניינו של הפועל מלג: הבעל ״חולב׳׳ את נכסי אשתו! כמובן, על דרך־ההשאלה: הוא ״חולב״ את שטרי־החוב שקיבלה (בימינו – את הריבית מפקדונותיה בבנק), או את שכר־הדירה מבתי־המגורים הרשומים על שמה. אבל בשנים קדמוניות אפשר שהבעל היה חולב ממש – את הצאן שהעניקה לו האשה (במקרה זה לא כ״צאן ברזל״)...

האם הדמיון בין מלג ו־mulgeo הוא מקרי או ששורש הודו־אירופי אכן חדר בזמן מן הזמנים ללשונות השמיות של ארצות הקשת הפוריה? האפשרות השניה סבירה למדי. כשם שלמדו אבותינו מעמים הודו־אירופיים את נטיעת הכרמים ואת הטכנולוגיה של דריכת יין בגת, וכשם שקיבלו מהם את המלה יין עצמה (oinos ביוונית, vinum בלאטינית) – אולי למדו מהם גם חליבת צאן ובקר, או ששאלו מהם מונח טכני הקשור במלאכה זו – מלג (אמנם יש לפועל זה משמע נוסף: לחלוט במים רותחים).

אין אנו משתמשים עוד בנכסי מלוג, לא כפשוטם ולא על דרך ההשאלה המליצית. אך מן השורש מלג נטבעו המונחים מלגה, תמלוג, תמלוגים. מלגה – הקצבה המשתלמת מפירותיה של קרן: תמלוגים – שכרו של בעל פאטֶנט או בעל זכות־יוצרים (קופירייט) או בעל זכיון. תמלוגים משתלמים לסופרים, למלחינים, לממציאים – או לחברות־נפט.

_____________________________________
תמונה שהועלתה על ידי גולש באתר ולכן אין אנו יכולים לדעת מה היא מכילה

תגובה ללא ציטוט תגובה עם ציטוט חזרה לפורום
תגובה

כלי אשכול חפש באשכול זה
חפש באשכול זה:

חיפוש מתקדם
מצבי תצוגה דרג אשכול זה
דרג אשכול זה:

מזער את תיבת המידע אפשרויות משלוח הודעות
אתה לא יכול לפתוח אשכולות חדשים
אתה לא יכול להגיב לאשכולות
אתה לא יכול לצרף קבצים
אתה לא יכול לערוך את ההודעות שלך

קוד vB פעיל
קוד [IMG] פעיל
קוד HTML כבוי
מעבר לפורום



כל הזמנים המוצגים בדף זה הם לפי איזור זמן GMT +2. השעה כעת היא 13:39

הדף נוצר ב 0.05 שניות עם 12 שאילתות

הפורום מבוסס על vBulletin, גירסא 3.0.6
כל הזכויות לתוכנת הפורומים שמורות © 2024 - 2000 לחברת Jelsoft Enterprises.
כל הזכויות שמורות ל Fresh.co.il ©

צור קשר | תקנון האתר