|
17-10-2010, 14:30
|
|
|
|
חבר מתאריך: 09.12.06
הודעות: 12,669
|
|
נכון, זה לא הגיוני וזה לא נתפס. אתמול יכולת לחבק את מי שאתה אוהב ולדבר איתו, ולמחרת הוא כבר איננו.. אני איבדתי את אבא שלי לפני שלוש שנים, ואמנם הייתי עדה לתהליך, וידעתי שהוא חולה במחלה סופנית, ועדיין (אפילו יותר היום מאז) אני עדיין לפעמים בשוק מזה שאני לא יכולה לשאול אותו שאלה על דגים, או לחבק אותו, או לבקש שיכין לי שוקו בערב כמו שאני אוהבת.
זה קשה. וזה לא מגיע לאנשים שאנחנו אוהבים, וזה לא מגיע לנו.. ואיך אפשר להמשיך הלאה? להתנהג רגיל?
red orbach, אלו הם החיים, אנחנו לא חיים לנצח, זה מגיע בין אם זה בשיבה טובה, בין אם במחלה ובין אם ברגע אחד ובלתי צפוי. אנחנו צריכים ללמוד לקבל את המוות. אין דרך אחרת, הרי בסופו של דבר הבחירה היא בידיך. אתה יכול להתכנס בתוך עצמך, לרחם (עליה, עליך, על המשפחה..), לא לצאת מהמיטה ולסרב להאמין במה שקרה.
אבל, האם זה ישנה את העובדה שמישהי שאהבת מתה? האם זה יחזיר אותה לחיים? והכי חשוב, האם זה יקל עלייך?
התשובה היא פשוטה: לא.
זה לא יעזור. החיים שלה נעצרו, אבל שלך לא, ושל המשפחה שלה לא. ומה שהכי חשוב עכשיו זה שאתה תחזיר את החיים שלך למסלולם. איני אומרת לך להדחיק/ להתעלם/ לחשוב על פרחים ופרפרים במקום להתעמק באבל, כי זה לא יעזור וזה בלתי אפשרי. מה שאני כן רוצה שתעשה זה שתיקח לך יומיים, או כמה שאתה צריך כדי לעכל את המחשבה, הרי להלחם בה זו מלחמה אבודה מראש. תמצא את הדרך שלך להתאבל, בדומה לשבעה שלנו, רק בדרך שתתאים לך (אתה מכיר את עצמך הכי טוב מכולם..). בתום ה"שבעה" תמשיך הלאה. תיקח את הזכרון שלה ותחיה לצידו, לא בתוכו.
אצלנו אבא שלי היה עושה הכל. הוא היה החשמלאי, האינסטלטור, הנהג, הטבח, הבנאי ורואה החשבון של המשפחה. הוא עשה הכל. כשהוא חלה אמא שלי נאלצה לקחת את הפיקוד, ואנחנו התגייסנו כדי לעזור. במיוחד אחרי שהוא נפטר, הכל פתאום נפל בבת אחת. נאלצנו להמודד עם וילה גדולה שבינתיים כבר התחילה להראות סימני שיבה ולא היה מי שישפץ. לא הייתה תחבורה ציבורית ביישוב והייתה לנו בעיה גדולה עם ניידות וכמיטב מסורתה של המדינה, הבירוקרטיה נפלה עלינו במלוא כובדה. האם יכולנו להרשות לעצמנו לשקוע ברחמים עצמיים? זה היה עוזר לנו? לא. אני והאחים שלי (למזלה של אמי היינו בני 17, 25 ו28) לקחנו את תפקיד השיפוצניק. אני התחלתי ללמוד נהיגה ואמא שלי החליטה שגם היא תתגבר על הפחד ותנהג, כי האחים גרו במרכז ואמא שלי לא נהגה מאז שאחי הבכור היה קטן, משהו כזה.. אמא פתחה במלחמה נגד הבירוקרטיה ומסמך אחר אישור אחר מסמך, חיסלה בזה אחר זה את כל הסידורים שצריך היה לעשות.
המשפחה כולה התאימה את עצמה למצב החדש. אם היינו ממשיכים להתעמק באובדן, חיינו היו מאד קשים. אבל תמכנו אחד בשני והמשכנו הלאה, עם הזיכרון והאהבה שלנו לאבא.
סע לחו"ל. אתה לא צריך להפסיק לחיות כי היא איננה. אתה לא חייב מיד להתחיל עם בחורות אחרות. מי רודף אחריך? קח לך את הזמן שאתה צריך ותפעל רק כשתרגיש שזה נכון. תמשיך את החיים שלך, אין לך ברירה.. אז תמצא לך את הנחמה שלך, את הדרך שלך להתמודד. אבל תתמודד! אל תכנע
אנחנו מאבדים אנשים שאנחנו אוהבים ואין לנו שליטה בכך. אני ריאלית, אני יודעת שאין טעם במשפט "שלא תדע עוד צער", לכן רק אאחל לך מכל הלב שלא תצטרך לעמוד מול מקרה כזה בשנית. ולכל צרה, אני נמצאת פה במרחק של הודעה פרטית. נוסף על כך, אתה מוזמן להמשיך ולהתייעץ פה על גבי הפורום.
שיהיה שבוע קל, יעל.
_____________________________________
|
|