לוגו אתר Fresh          
 
 
  אפשרות תפריט  ראשי     אפשרות תפריט  צ'אט     אפשרות תפריט  מבזקים     אפשרות תפריט  צור קשר     חץ שמאלה שנה טובה וגמר חתימה טובה לכל החברים ובני משפחותיהם !!! :-) חג שמח !!! חץ ימינה  

לך אחורה   לובי הפורומים > חברה וקהילה > מה שבלב
שמור לעצמך קישור לדף זה באתרי שמירת קישורים חברתיים
תגובה
 
כלי אשכול חפש באשכול זה



  #1  
ישן 15-10-2010, 23:02
  red orbach red orbach אינו מחובר  
 
חבר מתאריך: 02.01.10
הודעות: 18
איך מתגברים על אובדן?

הסיפור שלי הוא כזה:
אני בעוד כמה ימים טס לתקופה ארוכה של חצי שנה +.
בערך לפני 3 שבועות התחלתי קשר עם בחורה ערבייה. כן ,היו דילמות בהתחלה גם מצידי וגם מצידה והחלטנו פשוט לנסות ולראות מה יהיה.
הבהרתי לה שאני טס לתקופה ארוכה והיא אמרה שמבחינתה זה בסדר, היא מסוגלת לעבור חצי שנה, יש לה לימודים ואין לה בעיה לחכות עד שאני אחזור, אבל היא לא רוצה להרוס לי את הטיול, זה טיול של פעם בחיים והכל תלוי בי.
קצת רקע על הבחורה- היא אומנם גרה בכפר ערבי אבל מגיל צעיר למדה בבתי ספר יהודיים כולל תיכון, אח"כ עברה ללמוד במכללה. כל החברים שלה היו יהודיים.
לפני שבוע נסעתי אליה לדירה שהיא שוכרת, הייתי אצלה יומיים, יצאנו והכל היה פשוט חלום. החלטנו שלא נדבר על מה יהיה פשוט נזרום. חזרתי משם ממש מוקסם ושמח.
אהבתי בה שהיא שאפתנית. היא רצתה לנסות לתקן את העולם. מה שבמיוחד היא רצתה לשנות הייתה התופעה הזאת של השידוך בתרבות הערבית. מכיוון שהיא למדה והסתובבה עם יהודים היו לה לא מעט בעיות וחיכוכים עם ההורים. אבל היא ידעה לתמרן בין 2 העולמות (דבר לא קל) ועשתה את זה בצורה מושלמת. היא לא וויתרה על מי שהיא באמת.
היא רצתה לעבור לאיזור המרכז, לטוס לחו"ל, להתפתח.
בתחילת השבוע נסענו ביחד ליום כיף, קניתי קצת דברים לטיול והיה ממש כיף. הייתה לה חתונה בערב שהיא לא רצתה ללכת.
עברו יומיים ופתאום אני מקבל טלפון שהיא נפטרה. בחורה בריאה, ללא עבר רפואי פתאום קמה יום אחד בבוקר עם כאב ראש נוראי ,מאבדת הכרה ויום אחר כך היא כבר איננה.
אני פשוט לא מבין את זה. מאז אני פשוט חסר אונים. איך אני אמור לנסוע ככה?? מרגיש כאילו יש ל פשוט חור בתוך הלב. אין לי מושג איך אני אמור להמשיך את החיים שלי ככה.
אני עדיין בשלב ההכחשה. עדיין מחכה לטלפון ממנה שתגיד לי שכל זה הייתה בדיחה ממש גרועה. בהלוויה אני פשוט עמדתי עם ידיים על הראש ולא ידעתי מאיפה זה נחת עלי. איך אני אמור להיות עם בחורות אחרות?? אני רוצה אותה. כ"כ הרבה שאלות רצות לי בראש ואני אמור בעוד 4 ימים לטוס לחצי שנה.
זה פשוט לא הגיוני.
תגובה ללא ציטוט תגובה עם ציטוט חזרה לפורום
  #3  
ישן 17-10-2010, 14:30
צלמית המשתמש של פאקטשלי
  פאקטשלי פאקטשלי אינו מחובר  
 
חבר מתאריך: 09.12.06
הודעות: 12,669
בתגובה להודעה מספר 1 שנכתבה על ידי red orbach שמתחילה ב "איך מתגברים על אובדן?"

נכון, זה לא הגיוני וזה לא נתפס. אתמול יכולת לחבק את מי שאתה אוהב ולדבר איתו, ולמחרת הוא כבר איננו.. אני איבדתי את אבא שלי לפני שלוש שנים, ואמנם הייתי עדה לתהליך, וידעתי שהוא חולה במחלה סופנית, ועדיין (אפילו יותר היום מאז) אני עדיין לפעמים בשוק מזה שאני לא יכולה לשאול אותו שאלה על דגים, או לחבק אותו, או לבקש שיכין לי שוקו בערב כמו שאני אוהבת.

זה קשה. וזה לא מגיע לאנשים שאנחנו אוהבים, וזה לא מגיע לנו.. ואיך אפשר להמשיך הלאה? להתנהג רגיל?

red orbach, אלו הם החיים, אנחנו לא חיים לנצח, זה מגיע בין אם זה בשיבה טובה, בין אם במחלה ובין אם ברגע אחד ובלתי צפוי. אנחנו צריכים ללמוד לקבל את המוות. אין דרך אחרת, הרי בסופו של דבר הבחירה היא בידיך. אתה יכול להתכנס בתוך עצמך, לרחם (עליה, עליך, על המשפחה..), לא לצאת מהמיטה ולסרב להאמין במה שקרה.

אבל, האם זה ישנה את העובדה שמישהי שאהבת מתה? האם זה יחזיר אותה לחיים? והכי חשוב, האם זה יקל עלייך?

התשובה היא פשוטה: לא.

זה לא יעזור. החיים שלה נעצרו, אבל שלך לא, ושל המשפחה שלה לא. ומה שהכי חשוב עכשיו זה שאתה תחזיר את החיים שלך למסלולם. איני אומרת לך להדחיק/ להתעלם/ לחשוב על פרחים ופרפרים במקום להתעמק באבל, כי זה לא יעזור וזה בלתי אפשרי. מה שאני כן רוצה שתעשה זה שתיקח לך יומיים, או כמה שאתה צריך כדי לעכל את המחשבה, הרי להלחם בה זו מלחמה אבודה מראש. תמצא את הדרך שלך להתאבל, בדומה לשבעה שלנו, רק בדרך שתתאים לך (אתה מכיר את עצמך הכי טוב מכולם..). בתום ה"שבעה" תמשיך הלאה. תיקח את הזכרון שלה ותחיה לצידו, לא בתוכו.

אצלנו אבא שלי היה עושה הכל. הוא היה החשמלאי, האינסטלטור, הנהג, הטבח, הבנאי ורואה החשבון של המשפחה. הוא עשה הכל. כשהוא חלה אמא שלי נאלצה לקחת את הפיקוד, ואנחנו התגייסנו כדי לעזור. במיוחד אחרי שהוא נפטר, הכל פתאום נפל בבת אחת. נאלצנו להמודד עם וילה גדולה שבינתיים כבר התחילה להראות סימני שיבה ולא היה מי שישפץ. לא הייתה תחבורה ציבורית ביישוב והייתה לנו בעיה גדולה עם ניידות וכמיטב מסורתה של המדינה, הבירוקרטיה נפלה עלינו במלוא כובדה. האם יכולנו להרשות לעצמנו לשקוע ברחמים עצמיים? זה היה עוזר לנו? לא. אני והאחים שלי (למזלה של אמי היינו בני 17, 25 ו28) לקחנו את תפקיד השיפוצניק. אני התחלתי ללמוד נהיגה ואמא שלי החליטה שגם היא תתגבר על הפחד ותנהג, כי האחים גרו במרכז ואמא שלי לא נהגה מאז שאחי הבכור היה קטן, משהו כזה.. אמא פתחה במלחמה נגד הבירוקרטיה ומסמך אחר אישור אחר מסמך, חיסלה בזה אחר זה את כל הסידורים שצריך היה לעשות.

המשפחה כולה התאימה את עצמה למצב החדש. אם היינו ממשיכים להתעמק באובדן, חיינו היו מאד קשים. אבל תמכנו אחד בשני והמשכנו הלאה, עם הזיכרון והאהבה שלנו לאבא.

סע לחו"ל. אתה לא צריך להפסיק לחיות כי היא איננה. אתה לא חייב מיד להתחיל עם בחורות אחרות. מי רודף אחריך? קח לך את הזמן שאתה צריך ותפעל רק כשתרגיש שזה נכון. תמשיך את החיים שלך, אין לך ברירה.. אז תמצא לך את הנחמה שלך, את הדרך שלך להתמודד. אבל תתמודד! אל תכנע

אנחנו מאבדים אנשים שאנחנו אוהבים ואין לנו שליטה בכך. אני ריאלית, אני יודעת שאין טעם במשפט "שלא תדע עוד צער", לכן רק אאחל לך מכל הלב שלא תצטרך לעמוד מול מקרה כזה בשנית. ולכל צרה, אני נמצאת פה במרחק של הודעה פרטית. נוסף על כך, אתה מוזמן להמשיך ולהתייעץ פה על גבי הפורום.

שיהיה שבוע קל, יעל.

תגובה ללא ציטוט תגובה עם ציטוט חזרה לפורום
תגובה

כלי אשכול חפש באשכול זה
חפש באשכול זה:

חיפוש מתקדם
מצבי תצוגה דרג אשכול זה
דרג אשכול זה:

מזער את תיבת המידע אפשרויות משלוח הודעות
אתה לא יכול לפתוח אשכולות חדשים
אתה לא יכול להגיב לאשכולות
אתה לא יכול לצרף קבצים
אתה לא יכול לערוך את ההודעות שלך

קוד vB פעיל
קוד [IMG] פעיל
קוד HTML כבוי
מעבר לפורום



כל הזמנים המוצגים בדף זה הם לפי איזור זמן GMT +2. השעה כעת היא 04:12

הדף נוצר ב 0.04 שניות עם 10 שאילתות

הפורום מבוסס על vBulletin, גירסא 3.0.6
כל הזכויות לתוכנת הפורומים שמורות © 2024 - 2000 לחברת Jelsoft Enterprises.
כל הזכויות שמורות ל Fresh.co.il ©

צור קשר | תקנון האתר