שלום ...
אני תלמיד כיתה יא'..
אני ראיתי במקרה את האתר וממש התענייינתי וחשבתי לשתף את האתר במה שעובר עליי...
למה דווקא פה? כי כל האנשים לא מבינים מה אני מרגיש...
נולדתי עם בעיה ברגל...שלא הובחנה והפריעה עד כיתה ט'.
תופעות הבעיה באו לי בכיתה ט'...
אז עברתי ניתוח בכיתה י'(הניתוח בשפה מקצועית :ברח סחוס מבין 2 עצמות אז שברו לי אותם (בכף רגל) ושמו לי חתיכת שומן במקום הסחוס בין שתי העצמות)

אז ככה, הייתי בן אדם שאוהב מוזיקה, ריקודים מסיבות וכמובן מלא בנות ולכל מסיבה שהייתה בין עם זה שהיתה במרכז ובדרום הארץ הלכתי ...
היום בין עם זאת שקשה לי ללכת ולסחוב את הרגל אני צולע...
שזה גורם לזה שאני לא מצליח לפתח יחסים עם בנות, זה ממש מעצבן כי אם אני אלך עם בת שהכרתי אז היא תשאל על הצליעה וזה ממש לא נוח לספר את הסיפור בעוד שאני מפגר אחריה בהליכה...
גם עם זה שאגיד שנולדתי עם זה פשוט בנות אוהבות גברים כשירים כלומר שיכולים לללכת איתם למקומות לטייל ועוד...
אז היום אני ממש בבעיה כי הייתי שחקן כדורגל וכדורעף והיום ללכת לבית ספר אני לא יכול,אני נוסע, הרגל לא מאפשרת לי לחוות חויות בין עם זה לטיוליים שנתיים של י' ויא' שהיו וסתם טיוליים של חברה ...
מלפני ואחריי הניתוח וגם היום אני רוצה להיות כמו כולם, אני לא יכול להיות כמו כולם פשוטו כמשמעו....
היום אני מרגיש שונה בחברה בין אם זה שאני צולע ובין אם זה שמכירים אותי כאדם נכה...
אני הגעתי לשכבה י' מבית ספר אחר ישר עם הידיעה שאני צולע ושאני יעבור ניתוח השנה...
עכשיו זה בית ספר צבאי ושם כולם עם מדים ונעליים של צבא(דבר שלא מתאפשר לי לשים נעליים צבאיות)
אני הולך עם נעליים רגילות וזה מרגיש ממש שונה..
יש פעמים שאני מנסה לברוח מהמציאות להרגיש אני לא שייךך לעולם הזה וחושב על ההשלכות שאם ויקרה לי משהו, אני לפעמים מתפרץ בבכי למה דווקא לי זה קרה (לא איחלתי את מה שיש לי ברגל לאף אחד, כי לא מגיע את זה לאף אחד...) ולמה אני לא מצליח ללכת ישר, ולרוץ?! שאני מנסה אני יודע שאני לא יצליח גם אז אני מתפרק מבפנים...

אני מאוד פסימי לגביי כל זה שאני אהיה כמו כולם...(זה כבר מוכח שיש לי סיכוי של 20% שאני אהיה כמו כולם וגם אם זאת שאני אהיה צולע כל החיים)
למרות זאת שכולם אופטיימים אבל הם לא יודעים מה אני עובר!..
כל יום שאני חוזר מהלימודים אני לא דורך על הרגל בבית אני על רגל אחת קופץ..
כל בוקר זהו יום חדש בשבילי(שבו אני אומר עכשיו אני יכול ללכת) למרות שהרבה אנשים לא מרגישים את הבוקר אני חיי את הבוקר זו השעה שהרגל נולדת מחדש כלומר אני יכול לדרוך עלייה עם אחוז קטן של צליעה והמון כוח ברגל... עד שמגיע האחר הצהריים ואני פשוט לא יכול לדרוך עלייה אני זקוק לשינה אבל טובה כדיי שהרגל תיוולד מחדש..
עכשיו זה מאוד קשה לי עם העניין של המערכות יחסים,
היום אני חי בגישה אחרת לא כמו פעם של הסטוצים והנשיקות פה ושם שהייתי חיי את זה...
היום אני רוצה מערכת יחסים שתיהיה מובנית על קשר ארוך וזה רק בגלל שאני יודע שאני לא יכול להשיג סטוצים,
בזה שצריך להכיר בנות זה קשה מאוד, אני לא יוצא למועדונים,למסיבות פרטיות של חברים.... בנות רואות את הצליעה ויורד החשק כבר אמרו לי את זה וזה ממש פגע...
אז זהו אין עוד ממש מה לספר חוץ מזה שיש עוד מלא ילדים, אנשים שחיים עם מחלות ומוגבלויות שונות ותבינו שאנשים אלה לא נקראים מסכנים !! הם בני אדם כמונו עם בעיה שמפריעה לאורך החיים שלהם להתנהל רגיל כמו לכולם!
תתחשבו באנשים, תתרמו מעצמכם והכי חשוב תיהיו בני אדם!
אני מודה לאתר שאפשר לי לשתף את הסיפור שלי... ונקקווה לעתיד זוהר יותר!

ד"א הכי חשוב שגלעד שליט יחזור הביתה! אמן!

פנה לטיפול קליני. התמודדות עם פציעה, ועם מוגבלות, זה לא פשוט והרבה פעמים דורש עזרה מקצועית.

לדעתי הבעיה שלך היא נטו של דימוי עצמי...

אני מכיר אנשים עם מגבולויות הרבה יותר קשות מצליעה, שמסתדרים איתן יפה מאוד, גם מבחינה של השתלבות בחברה...
בטחון עצמי וכריזמה הרבה יותר חשוב באינטראקציה עם בחורות, מהיכולת ללכת ישר...

ציטוט:

במקור נכתב על ידי hellfrost לדעתי הבעיה שלך היא נטו של דימוי עצמי...

couldn't agree more

אתה אולי חי בסרטים ורוצה למכור את זה לאחרים.
סתם דוגמה: נגיד יש בנאדם מכוער מאוד - לא משנה אם הוא יפנים את כיעורו או יכחיש את זה - הוא עדיין
ישאר מכוער. אנשים, גם אם יהיה לו ביטחון עצמי או שיהיה מצחיק, אסרטיבי - עדיין יראו אותו כמכוער ברוב
הזמן, בייחוד ברושם ראשוני (לא תמיד יהיה לו ימים שלמים להכיר בחורות ורושם ראשוני עושה הרבה).

כאן יש לנו מצב של אדם שמודע לבעיה שלו ויודע שאנשים אחרים (לא כולם אבל לפחות חלקם) לא יקבלו
את זה ("אוי, איזה חמוד אתה. אתה אחלה בתור ידיד"). עובדה שהוא מודע לכך שסטוצים כבר לא יהיו לו
ולכן "מתפשר" על קשר אמיתי וארוך.

שוב, אני מדבר על המציאות ולא על אוטופיה. העולם של היום מחפש בעיקר את החומרי.

*כל הכתוב נכתב על דעתי האישית בלבד, וכמובן שיש מקרים יוצאי דופן, ואפילו לא מעט.

עצוב העולם שאתה חיי בו...

נראה לי שזה כבר הרגל שאני מגיב לך ב: "טוב".

אתה צולע עכשיו אבל בגלל הגיל שלך יש לך סיכוי גדול שעם ספורט ומאמץ (וכמה רופאים טובים) ימצאו לזה פתרון. עדיף לצלוע מאשר שהעצמות ירסקו אחת את השניה עד שלא תוכל ללכת בכלל ובכיסא גלגלים היה לך עוד יותר קשה חברתית.


אנשים בריאים לא מעריכים את היכולת שלהם לחיות בחופשיות, רק אחרי שמשהו קורה זה עולה.

אל תתן לזה להוריד לך את הבטחון העצמי ואת המצב רוח, תתנהג כרגיל, תרגיש רגיל!! ורק כך זה ישתפר.

"עדיף לשתוק ולהחשב לטיפש מאשר לפתוח את הפה ולהוכיח שזה נכון"

תודה רבה!

אני קצת צולע אבל אני חושב שאני מגניב לפחות כמו ד"ר האוס..

בתור אחד שסובל משיתוק מוחין קל וצולע מגיל 0.. יש לי דבר אחד להגיד לך
החיים שלך דבש
וגם החיים שלי דבש.. תלמד להעריך את מה שיש לך בידיים
אנשים נוטים לרחם על אלה שמרחמים על עצמם.. ותאמין לי חוויתי זאת רוב חיי

--בברכה, גיל מזרחי