הבחורה מצליחה לתת פייט למאמר ההומוריסטי של מחסוםווטש...

ואני שואל את עצמי, איפה הייתה הגברת בין השנים 1992 ל-2007, כשהדמוקרטיה הישראלית התקיימה על הנייר בלבד, ולא חשוב היה מה הבוחר שם בקלפי או למה הנבחר התחייב לפני הבחירות.

איפה היא הייתה כשהבעת ספקות בהסכמי אוסלו נחשבו כבגידה במלכות.

איפה היא הייתה כשהעקרונות היפים שלה הביאו לכך שנסיעה באוטובוס בירושלים הפכה לרולטה רוסית. או כשפצצות מרגמה ואש מקלעים נורו מדי לילה על שכונה בירושלים.

איפה היא הייתה כשראש ממשלה עשה שימוש בצה"ל לצרכי יח"צנות, ותיאם הפצצת יעדי אויב בתיאום עם האויב ועם רשתות הטלוויזיה, כדי שהציבור יראה שעושים משהו, בזמן שהמו"מ עם האויב נמשך.

או איפה היא הייתה כשהמדינה הכריזה מלחמה על הציבור הערכי ביותר שבה, שלמרבה המזל סירב להילחם בחזרה.

והערה היסטורית קטנה: אם היא משווה את ממשלת הליכוד לפינוצ'ט, משתמע מכך שהיא גם מזהה את את השמאל הישראלי עם מקבילו בצ'ילה בתקופה ההיא. .לא בטוח שכדאי לה...

על מג"דים אין שירים, רק כתובות בשירותים.

http://www.baking.co.il

הרבה פעמים אתה נקבל בכותרות/כינויים וסתם בשיח השמאלני באמירות והצהרות כגון "לא נשתוק!" או "שוברים שתיקה"... וזה בעוד שכל מי שמכיר אנשי שמאל קיצוני, מגחך לעצם המחשבה שהאנשים האלה אי פעם שתקו, או התביישו...

לצערי הרב הייתי מעורב לא בעניין אחד, ולא בשניים, שלמרות שלא הייתה להם שום זיקה פוליטית, הם טורפדו לחלוטין בגלל שאנשי שמאל קיצוני חדרו למערכת "בשביל לעזור", אבל בפועל לא יכלו לשמור את הפה הפוליטי שלהם סגור לשניה... והתוצאה? אנשים אחרים פשוט מושכים ידם מהעניין, והכל נופל. מדובר על אירועים קטנים הקשורים בידיעת הארץ, חינוך או מורשת. יושבים אנשים חובשי כיפה, עשירים, פנסיונרים עניים, יליד קיבוצים קשישים, עולים לשעבר וכו' וכו'.. אפילו יצא שהיו בדואים, או ערבים, שנגעו בעניינים כאלה, וכולם "הצליחו" לקיים את הנס של לקדם ולסייע בכלל בלי להכנס לפוליטיקה. ואז מגיע הרדיקל ההוא, שכותב כבר שמונים שנה באיזה עיתון זניח, חבר בשלושים עמותות ומפגין בעשרה "הפגנות" בשבוע.. .אבל פה הוא בא "רק לעזור כי העניין קרוב לליבו כישראלי"... ואז מתחיל הניגון:

למה מדגישים כל כך הרבה את העניין היהודי? מה עם הפועלים הערבים?

למה לא בשבת לעשות את הכנס? אני מכבד את הדת, ואפילו סבא רבא שלי היה עוזר שוחט, אבל שבת זה היום החופשי שלנו, לא?

למה שלא נקרא לכנס "תולדות הפרדסנות בשערי ציונה למען השלום ודו קיום"?

מה עם חוברת סיכום גם בערבית?

אולי את ארוחת הצהריים לא נעשה בחדר האוכל של הקיבוץ בדרך לסיור, אלא נמשיך עוד 20-30 דקות לחבר שלי בדיר אל חרטא שיש לו מסעדה חדשה של מאכלים פלסטיניים שהוא פתח?

והכי מצחיק שאחרי זה אנשים כאלה כותבים מאמרים/טורים/בלוגים שבהם הם מתוארים כרובין הודים נרדפים החיים תחת סכנה לחייהם, ביזוי והשפלה מתמידים והצורך היום יומי לקום בבוקר ולעמוד בייסורי גהנום אידאולוגיים.

בשביל שמאל קיצוני "לסתום את הפה" זה כמו "פאבליק סקול" בבריטניה הגדולה... זה מה שהם אומרים על עצמם, אבל בעצם איך בית ספר שהוא פחות "פאבליק" מאשר זה הקרוי "פאבליק סקול..."

.

[1] אתה כותב ממש מתוך פי

[2] זהו נושא כאוב

* זהו תאור פשוט ומציאותי על אנשים רעים שבשם מוסריותם המפוקפקת ונכונותם לסכן אחרים בכדי לבטא את המילה 'שלום' באוזני המשלחת מאוניברסיטת ציריך - מוכנים לחסל כל ניצני דו קיום שנרקמים בין בני אדם. לפני שנים רבות הציעו לי להדריך בתנועת נוער יהודית ערבית חדשה [כך הציגו אותה לי, בפרוספקטים של ימינו סדר המילים התהפך]. הרעיון והשכר נשמעו לי קוסמים למרות שחזיתי בעיות רבות. מטעמי זמן ונסיעות לא נעניתי. בתובנה של אדם בוגר ברור לי כיום כי הקסם היה מתפוגג מהר מאוד וסביר כי כבר מלכתחילה היו פוליטיקאים מאחרי הקלעים. כך שבמקום שהייתי לומד ומלמד ערבים ויהודים לחיות יחד היה מצופה ממני ללמד את הערבים שלמרות שהם מאוד מסכנים ונעשה להם עוול נורא הרי שיש עוד כמה יהודים טובים [מה שאומר שכל יתר היהודים הם כמובן רעים ומרושעים]

בו למרות ימניותי המובהקת האמנתי בכל ליבי בערכים מילוניים המזוהים על "ליבראליזם" ואפילו לא מתון, "הסכמתי" לצאת למדינה ערבית שכנה לסימפוזיון ארכאולוגים צעירים - שניים שניים מכל מדינה המעורבית ב"סכסוך" (שניים מישראל (אחד ערבי...) + שניים מירדן + שניים מסוריה + שניים ממצריים + שניים מהנסיכויות וכו' וכו') - והכל בחסות קרן שבדית מאוד מכובדת. בניגוד לך אשכרה נסעתי, אפילו שכבר היה מדובר על 2001. למרות חוסר הנוחות מבחינתי אישית (אני אדם שאפילו אחרי 15 דקות בתור בסופר, אם איזו מטומטמת מתחילה לריב עם הקופאית, אני פשוט עוזב את התור ועובר לאחר) אני חייב לציין שלמדתי המון: כמעט כמו להיות בשבי כשכולם באים לחקור אותך, רק שלא חישמלו אותי או תלו אותי הפוך פיסית. מסיבה זו אני בתוקף טוען שהאנשים הבודדים היחידים ש"כשירים" לזרום עם אנשי שמאל קיצוני לתורך "מיתון המערכת" הם אלה שמוזגה בהם חסינות, בטחון יחד עם שלוות נפש. עבור רוב בני האדם האחרים, עם כל הפיתוי שבלנסות ולמתן שמאל קיצוני באמצעים של קסם הנוכחות הפרסונאלית, פשוט מדובר על משימה בלתי אפשרית. האנשים הללו פשוט כאילו נשלפו מ"שם הוורד" מבחינת הקנאות שלהם, והנכונות לצלוב אותך בשם האמונה. לפיכך: עשית בשכל שהתחמקת מפעילות במיזם שבסיסו יוזמה של שמאל קיצוני. זה כמו לא להכנס לקזינו... תאורטית הפסדת הזדמנות להתעשר. מעשית נשארת עם מה שיש לך ולא הפסדת כלום...

.

ציטוט:

למרות ימניותי המובהקת האמנתי בכל ליבי בערכים מילוניים המזוהים על "ליבראליזם" ואפילו לא מתון

נו, הרי השקר הגדול ביותר הוא ש"שמאל"="הומניזם" או "ליבראליזם".
בשם הערכים הללו ניסתה ממשלת רבין ויורשותיה אחריה להקים בארץ ישראל דיקטטורה חשוכה הנשלטת על ידי חבורה דוחה באופן חריג של פושעים. באופן לא מפתיע, הגנגסטרים של הרש"פ אכן טיפלו "בלי בג"צ ובלי בצלם" (סיסמה שהיא לבדה אמורה לגרום לזעקה בקרב כל מי שמגדיר עצמו כמחויב לאידאלים של אהבת האדם), אבל כמובן שלא במי שרצינו... תשווה את התוצאות של אוסלו כלפי הפלסטינים עם מצבם לפניו (ולאחר האינתיפדה).

על מג"דים אין שירים, רק כתובות בשירותים.

http://www.baking.co.il

ובדיוק כפי שהאנדרדוג של הפוליטיקה הפרושית בשנת 100 לפני הספירה, הפכה להיות :מיין סטרים" מאה שנה מאוחר יותר, כך גם היורשים הממשיים של השמאל הליבראלי ההגיוני (בהרבה חלקים של העולם) הפך בעצמו להיות ה"ממסד" השמרני. זה עוד בלי להכנס לכך ששוליים רחבים של השמאל זולגים לכוון יעקוביניות ומעודדים אלימות לשמה.

אני אישית האמנתי במה שהאמנתי גם משום ש"אז" התנאים נראו יותר מתאימים למחשבה כזאת, וגם משום שהייתי צעיר מאוד... בעקרון חשבתי ש"שידור כוונות טובות בתדר גבוה" (כפי שהגדיר זאת יפה בני בגין בהקדמה ל"סיפור עצוב") זו טקטיקה שעשויה להיות מנצחת, ובלבד שאתה לא בודד, חזק באמונתך אבל בו זמנית פוקח עין אחת אחורה. ברמות מסויימות של החיים - אבל הרבה מתחת לרמה לאומית - זו עדיין טקטיקה שנכון ליישם אחרי היכרות עם "שדה הקרב" ובשום אופן לא כאמונה דתית.

אבל... באופן כללי טעיתי והבנתי שה"ריאל פוליטיק" ואפילו הלא מתון, הוא גישה מציאותית ותואמת את אופי האדם, בעוד שהגישה ההפוכה היא הזיה. שכר הלימוד ששילמנו, כחברה וכאנשים, כדי ללמוד את זה היה נורא ואיום, אבל זה תהליך קבוע בהתבגרותו של אדם, או התבגרותה של חברה. וכמובן ישנם רבים (אנשים, וזרמים בחברה) שלא לומדים לעולם, גם אם הם עסוקים הרבה בלמידה.

לעניין רבין: בעוד שב"זמן אמת" הביקורת שלי הייתה על עצם העובדה שמבחירה הלכו יד ביד עם השפלים והגרועים, כמו גם על ריצת אמוק לכוון פירוק הקולקטיב, והחלפתו בברית עסקית סופר מפוקפקת עם יזם כושל, נוכל ומרושע, בדיעבד היה אפשר לתת לרבין/פרס נקודת זכות על "ניסוי" לו היה זה באמת מיזם אלטרואיסטי - גם אם תמים ברמה פושעת. העניין הוא שמקורות רבים מעידים כי בעצם אוסלו הייתה קנוניה פוליטית לא פחות מאשר מהלך מדיני. נסיון ליצור מציאות בלתי הפיכה, שלכאורה רק "רבין & פרס יורשי בן גוריון" יוכלו לשלוט בה מצד הישראלים. אני לא רומז שכבר בצעד הראשון זה היה המניע, אבל די ברור שריצת האמוק קדימה הונעה מחרדות עמוקות שמא יום הבוחר יגיע וישלח אותם חזרה לאופוזיציה. למעשה המשימה הצליחה למחצה, ונכשלה למחצה. או במילים אחרות: הניתוח הצליח - החולה מת. ה"פלסטיניזם" וה"אוסלואיזם" שולטים לחלוטין בחיינו - ולא משנה אפילו אם מחר תל אביב תהיה גם וול סטריט, גם בריסל, גם סיליקון וואלי וגם הארווראד... עדיין הפוסטמה מבילעין תשב לנו בכותרות. מצד שני מפלגת העבודה, והשמאל הישראלי, חוסלו ככוח אלקטוראלי כתוצאה ישירה מהשתלטות הפלסטיניזם על חיינו. וזה הצד הכי עצוב בסיפור... היה אפשר להתנחם בכך שבני דודינו החביבים שמילאו את כיכר מלכי ישראל ב 1982, אחרי שפשטו את מדי הסיירת או הטייס, "ירוויחו". העניין הוא שגם הם, וגם "אנחנו" הפסדנו...

ואם נשאר נאמנים לחוקי שימור החומר, הרי שצריך לשאול: ישראל משגשגת, ועדיין הפסדנו... אז לאן נעלמה האנרגיה? התשובה פשוטה: "פלשטין" גנבה אותה.

.