למען האמת,לא ברור יותר מדיי מאיפה להתחיל...
זה גיל נורא מבלבל,שום דבר לא ברור,הדבר הכי קטן נראה כאילו העולם נחרב,ודברים גדולים ומשמעותיים מאבדים משמעות,ועדיין בדרך כלשהי צריך לפלס את הדרך שלך...ואז מגיע הצבא...

העולם שלי תמיד היה מבוסס על חוסר היכולת שלי לקבל החלטות...זה התחיל מההחלטה הפשוטה שכל ילד בכיתה ב' מגיע אליה-"לאיזה חוג אחר הצהריים עליי להרשם?" והמשיך אחר כך בבחירת המגמות הלימודיות,
יחידות הלימוד שאעשה בכל דבר,האם להשאר במה שבחרתי?האם לעזוב?האם להמשיך במחוייבות האישית גם אחריי שאסיים את כל השעות? ועוד מיליון החלטות נוספות,שכל אדם ממוצע מגיע אליהם בשלב מסויים בחייו...

היכולת של אנשים מסויימים לדעת בדיוק מה הם רוצים ומה הם לא תמיד היוותה מקור לקנאה מצידי,שבתור אדם הלוקה בפרפקציוניסם ממעלה ראשונה,תמיד זה מגיע לשלבים שבהם ניטשים במוחי ויכוחים סוערים האם עדיף ללכת בדרך זו או אחרת...איך ארגיש בכל שלב,ומה עושים עם זה הלאה...
ופתאום הגיע הצבא,הצו הראשון,זימונים,והגיע הזמן להתחיל לחשוב לאן ללכת...החלטה מאוד גדולה ומבלבלת...זה נראה לכולם צפוי ברור כ"כ מה היעוד שלי,לכולם מלבדי...ההורים דוחפים לעתודה,האחים אל הטייס,חברים למחשבים וקד"צ....כל אחד למקום אחר...והבעיה,הבעיה היא שהכל מעניין...
ניסיתי הכל,ניסיתי לארגן בראש טבלה קטנה,עם נקודות חיוביות ושליליות של כל מקום...ועדיין,הכל מאוד מעורפל ולא מסתדר...עוד מעט תתחיל השנה האחרונה שלי בתיכון,שבה גם ידרש ממני לבחור את הכיוון,וכבר מעכשיו הדבר הזה מטריד אותי...
זה פשוט מתחיל להתקרב פתאום...ואנחנו עדיין ילדים,עדיין בני 16 או 17....ופתאום צבא....

בכל הקשור לצבא, את בהחלט יכולה למצוא את עצמך בתפקיד שהוא ניגוד מוחלט למה שתרצי.
אז עדיף לך לנצל את הזמן למחשבות מה הלאה
קודם כל זה לא תמיד כך ואת בהחלט יכולה גם למצוא את עצמך בתפקיד שכן רצית.
תתעלמי מהסביבה הרחוקה יותר ותקשיבי קודם כל לעצמך
אנשים יכולים להציע ולדבר אבל מי שבסוף יעשה את הדברים זאת אך ורק את