הרגע דיבר איתי חבר טוב מהמילואים.
הבחור שכולם הכי אוהבים בפלוגה, הוא גם היה תותחן שלי. (התחלף לי המקצוע במילואים)
זה שתמיד מגיע, תמיד עם הפק"ל קפה. אפשר לסמוך עליו בכל המשימות ובעיקר תמיד מחייך.
הוא לא הבחור הכי מבריק, גם נקודת הזינוק שלו הרבה פחות טובה משלי.
כשהפלוגה התבגרה והחבר'ה קיבלו מכוניות מהעבודה הם שמחו לאסוף אותו.
הזמן חלף החבר'ה נהיו ראשי צוותים, סגני מנהלי סניפים ונ' עבר ממפעל אחד שנסגר להיות מחסנאי במפעל אחר. החיוך והאופטימיות נשארו.
עכשיו דיברנו. הוא סיפר לי איך מצד אחד הם מתכננים עוד ילד, מצד שני הוא ואשתו לא גומרים את החודש.
אני מכיר אותו הוא לא חי מעל הפופיק. האמת שלדעתי אפילו לברך הוא לא מתקרב.
לא מחזיק אוטו, לא קופץ לנופשונים בטורקיה, כל חייו הוא היה פעם וחצי בחו"ל, בתנאי שלא סופרים את לבנון. לא מחזיק איפון ורוב הסיכויים שגם בקוטג' הוא חוסך.
אבל אחרי המשכנתא ובית הספר לילדה, לא נשאר כמעט כלום.

את החיוך התמידי החליף ענן של דאגה נשארה עדיין קצת אופטימיות.
והתלונה היחידה שלו היא שהוא לא יכול לעבוד בשתי מקומות בו זמנית.

זנגה זנגה, דאר דאר
(מ.קדאפי)

עזוב, תיכף תתחיל להגיב לך החבורה הרגילה שתגיד לך שמצבנו מצויין, מעמד הביניים איתן מתמיד והישראלים הבכיינים לא יודעים לתכנן את הפיננסים בביתם. אין שום בעיית דיור, מחירי המים, הדלק, הביגוד, האוכל, התקשורת, החשמל, הגז, והתחבורה, והמשכורת בכלל באופן ריאלי עלו פלאים ועימם כח הקנייה. הככככלל דבש.

ואחרי התגובה הצפויה שמעלי- אתה באמת חושב שאיכשהו יהיה מצב שכולם יהיו מרוצים ממצבם הכלכלי? שכל העניים ייעלמו? שכולם יוכלו להשיג הכל?

נכון שזה אף פעם לא נעים לשמוע על מכר שקשה לו כלכלית. אבל תמיד יהיה מישהו שיש לו מכר שלא יכול לגמור את החודש. גם בשוודיה או גרמניה או כל מדינה אחרת אליה משווים את עצמנו.

"תשקר‭,"‬ הוא אומר. "אל תספר את כל הסיפור. הישראלים, בעיקר העמותות שפועלות בקרב המסתננים פה, אוהבים שמשקרים להם‭."

כי לי בפלוגה אחד... אתה יודע, עזוב מכל הסיפורים האלה. הוא ממש מסכן, וכואב לי הלב לראות איך בחמש עשרה שנה כולנו התקדמנו והוא....
העניין הוא שמעבר לכאב הלב שיש לך כאדם,מה בדיוק המסקנה?

.

לא תמיד יש לי מסקנה.
בעצם בד"כ אין לי, אני גם לא טוען שאני יודע מה הפתרון.
בכל מקום יש מעמדות עם יותר כסף ופחות כסף ואנשים יותר ופחות מוכשרים.
אבל כשמשהו עובד פול-טיים, לא דורש יותר מדי מהחיים, מחושב כלכלית ועדיין לא מצליח לגמור את החודש, אלא להפך מגרד את קו העוני ואני לא בטוח שמהצד הנכון זה אומר שצריך להיות איזה שהוא תיקון.
ואני לא יודע איך ואיזה.

זנגה זנגה, דאר דאר
(מ.קדאפי)

וכשר היו לי אחד, ואפילו שניים, הייתה תקופה ארוכה (אחרי פיצוץ "בועת" ההיטק ב 2001) שבה דילגתי בין עבודות, לפעמים 2 בו זמנית, שכולם היו הרבה מתחת לכישורי ובהן התמודדתי גם עם חוסר ודאות יחסי ובמיוחד עם צוות ניהולי שהיה הבררה של הבררה מבחינת מה שהייתי רגיל. היו תקופות בהן עבדתי בשמירה בלילות כהשלמה, או כנותן שירות לקוחות (טלפוני) בלילות בבורסה ליהלומים בלילות ובסופי שבוע. מצבה של אשתי, שבדיוק אז, כמו חצי מדינה, סיימה איזה קורס יקר במחשבים ב"ג'ון ברייס", היה אפילו גרוע יותר. זה אומר שאני יודע דבר אחד או שניים על המטמטיקה שמאחורי "לא גומר את החודש".

ת'שמע: ישנם המון אנשים שהם בבוץ תמידי: אנשים המטופלים בהורים חולים ועניים, או כאלה שיש להם ילד (או יותר) שגוררים שורת בעיות חמורות. תוסיף לכך גם פרמטרים "לגיטימיים" כמו מיעוט קרובי משפחה שיכולים לעזור, חסרון מולד בכישורי ניהול פיננסי או סתם מגרעות כמו תמימות או מגרעות פיסיות בולטות (החברה המערבית נותנת הנחות ענק לאנשים ש"כיף להיות אתם"), ותקבל אנשים שלא משנה מה הם יעשו, הם בבעיה. אם אתה מתכוון למישהו כזה, אז ליבי אתך (בנודע לתחושת התסכול) אבל אני לא ממש רואה איך זה קשור למאפייני החברה, כמו שזה קשור למאפייני האדם.

ואם לא באנשים "כאלה" עסקינן - אלא בסוג הנפוץ יותר של אנשים ש"לא הולך להם" - הרי שדי ברור לי שיש גורמים במשוואה שאתה לא מביא בחשבון. גבר עובד + אשה עובדת + ילד אחד אמורים לגמור את החודש גם בלי בחייהם יראו כאילו נלקחו מסיפורי צ'ארלס דיקנס. זה חשבון פשוט. אני בכוונה לא נכנס לשאלות יותר פרטניות משום כבודו של האדם אותו אתה מתאר, אבל אני די בטוח שבסדרה של עשרה שאלות אוכל לקרב אותך לסיבה האמיתית שבגללה חייו כאלה.

ואם זה "סתם" עניין רגשי, גם אם אני מבין אותו מנסיון, אני לא רואה איך זה קשור לאקטואליה. ב-15 ויותר שנות מילואים אני מכיר סיפורים גרועים בהרבה: אנשים שכל המשפחה, כולל האחרים, יורדים לחייהם והופכים אותם כמעט לשפחות משפחתיות, כולל שיעבוד הילדים שלהם. אלה אנשים שבמילואים הראשונים לא היו שונים במיוחד מעוד עשרה אחרים, שבינתיים כן התקדמו. אני מניח שכולנו מכירים את הטיפוס הזה שהזמן לא יכול לו, ופוגשים אותו במילואים: הוא כאילו "תקוע" עוד בגיל 22. ככל שזה נוגע למשימות הקו, או תפעול הכלים, הוא טוב כמו כולם, או יותר. בחייו האישיים הוא "צעיר לנצח": בכל מילואים הוא מתברר שהוא שוכר חדרון באיזה מושב/קיבוץ/שכונה אחרת, ועובד באיזו משרה מוזרה אחרת שגוזרת את אותו שכר המספיק לחייו של רווק מופנם שפעם בשנה קונה לפ-טופ משוכלל ו-7 ספרים בחודש בצומת ספרים. כל מי שאני מכיר "כואב לו" על זה, וחלקם זוכרים אותו עוד מהבק"ום. השאלה היא איך זה קשור לאקטואליה?

.

לא להחזיק ברכב, לא ליסוע לחו"ל [חוץ מלבנון] או לנופש במלון ולשלם משכנתא בגיל 33 זה עדיין לא 'עוני'. לא להצליח לממן לילד שעורי תגבור כשצריך או לא לעמוד בתשלום לחוגים העירוניים - זו כבר נורית אדומה משמעותית בהרבה מ'לא לסוע לחו"ל'

הבעיה היא:

[1] בחובת החברה לתת מקפצה לעתיד עם שוויון הזדמנויות סביר לילדי הדור הבא וזה בהחלט לא נעשה. הן בשל חינוך ציבורי לקוי ולא שוויוני והן בשל נפוטיזם ולגיטימיות לפרוטקציה במישורי קבלה ללימודים/עבודה וכו'.
[2] בהיווצרות מונופולים של בעלי הון (בעלי הון זו ללא מילה גסה, מונופולים - כן) - המונעים יזמות והתפתחות של עוסקים קטנים יותר
[3] קשרי הון שלטון המאפשרים למקורבים פוליטית-כלכלית-משפטית-תקשורתית ליצור הון או להגדילו על חשבון משאבי ציבור כתקציבי השרות הציבורי, נדל"ן ומחצבים אפילו ללא מתן תפוקה או דיבדנד כלשהו לכלל
[4] העדר עידוד לאדם העובד במדרגות המס הנמוכות ע"י הפחתת מס או מס שלילי ומנגד שפע של קיצבאות ההופכות לעיתים את העבודה בשכר נמוך ללא כדאית

העלאת משכורות אקראית - אינה פתרון.

http://www.youtube.com/watch?v=RTf09_AuwrE&noembed

לכן החיוך הוא רק בחצי פה.

אתה מתאר מצב שגם כאלה שמקבלים רכב ליסינג לא נופלים ברמת החיים שלהם מחברך.
הבעיה שלנו היא שכל אחד חי מעל הפופיק שלו.
גם אם מרוויחים -18000 נטו לחודש - רמת החיים תהא גבוהה מזו שהמשכורת מאפשרת, זאת היא תרבות ארץ ישראל שבה חיים אנשים על אשראי שאול בסגנון "אכול ושתה כי מחר נמות".
באף מדינה בעולם אין אשראי בלתי מוגבל וחיזור מנהלי בנקים ותכניות לחיות מעל הרמה ואם מישהו חורג, יהיה מי שיעקל לו את המכונית ואת הבית.
פשוט צריכים לחזור לפרופורציות ולחיות בהתאם ליכולות של כל אחד מאתנו.

אני מצטט פחות או יותר חבר שלי ששוחחנו על הנושא של אשראי ומזומן:

את הלקח שלי למדתי כאשר הגעתי לאובר רציני והייתי צריך לקחת הלוואה לכבות את השרפה, אז מה נותר לי בסוף היום. אין לי אובר בגלל שאני מבזבז, יש לי אובר גדול בגלל התשלומים לבנק על ההלוואה שלקחתי לכיסוי האובר.
אז נפתרתי מכרטיסי האשראי, למדתי כמו שאומר אותו קאוצ'ר, משוך כסף מזומן ואיתו תנסה לחיות עד סוף החודש"

לא יודע אם זה מנחם מישהו, אבל במצב המוטרף שאנחנו חיים ושכל יום מעלים כאן מחיר, צריך להיזהר מאד מכל טיפוס גבוה מדי.