אז אני מחכה לתורי ויש לי מספר. (זה קרה בקופת חולים אבל זה היה יכול לקרות בכל מקום כמו מס הכנסה, בתור למחלקת הבשר בסופר-מרקט או בכל מקום שבו צריך לקחת מספר)
קוראים למספר שלפני ואף אחד לא ניגש. אני מחכה ומחכה וכולי דרוך להקראת המספר שלי.
בשניה שבה קראו במספר שלי, הגיע ההוא שלפני עם הפתק של המספר שלו. הבן-אדם הגיע מה שנקרא בדקה התשעים ושתיים.
כמובן שכשעמדתי להכנס נחסמתי כי ההוא שלפני נכנס כבר.
אז אני מחכה שהוא ייצא ואז אני אכנס.
כשהוא יצא הקריאו כמובן את המספר שאחרי ואז הם סרבו להכניס אותי (כי "איחרתי", עובדה ש"דילגו" על המספר שלי). שום דבר לא עזר, כולל איומים וכו.
הלכתי לדלפק הראשי והסברתי מה קרה. הם "נתנו" לי להכנס בלי תור לפנים משורת הדין.
בזמן שאני יושב מול האחות בתחילת הטיפול, סיפרתי לה מה קרה ולמה הם טעו וכו ואז הרופאה מהחדר השני נכנסת והתחילה לצעוק עלי שאני חוצפן.
ובכן, שוב למדתי דבר או שניים על מדינת פראטצ'יה. אפרים קישון בוודאי היה מתמוגג (ומספר את זה יותר טוב)

כל פעם שאני נמצא בסיטואציות של (דמיין לוקיישן) מקום מרובה קהל ותור והצג על הקיר ומסתכל עליו, מהופנט בדריכות עד שגיע תורי. מחכה לצלצול של הדינג דונג, עוד לפני הדונג אני כבר נעמד. כמו שאתה עומד ברמזור, עם עוד מישהו ושניכם הראשונים, אתה מחכה לירוק וכבר בצהוב אתה מרתך את הדוושה עד הרצפה ומחט הטורים כבר הגיעה למושב שליד.
מקווה שהצלחתי להמחיש מהחוויה

הגלרייה החדשה שלי:
http://www.flickr.com/photos/47537148@N06/

וצריכים לחזק את זה מגיל קטן.

"אין דבר, נתבגר...".