[פריקה] הקשר האחרון ותובנות על החיים **אזהרת חפירה**
קודם כל , לפני הכל , חשוב לי שרק שמי שבאמת מתעניין שייקרא , אני יודע שזה חפירה אבל כל מה שכתוב ישב לי בפנים המון זמן והרגשתי צורך פשוט להוציא החוצה.. בבקשה רק מי שבאמת מתעניין שיגיב גם ..
פעם ראשונה שהחלטתי בחיים שלי לכתוב הכל ולהוציא הכל לכתיבה ולא לשמור בפנים.
לילה עכשיו כשאני יושב וכותב והסיפור שלי הוא די ארוך, אבל הוא מלמד, אותי לפחות, הרבה על החיים, על הצורה שחשבנו תמיד שאנחנו יכולים לחיות אותם ולא תמיד דאגנו להסתכל על הכל כמו שצריך.
איפה אנחנו טועים ? למה אנחנו לא מקדישים מספיק תשומת לב לדברים שחשובים לנו באמת ? איך אנחנו מעדיפים לעשות את אותה טעות פעם אחרי פעם ובסוף אנחנו מגיעים לאותה נקודה - שם אנחנו נשברים , מגיעים למקום שכבר הבנו שאיפשהו טעינו בדרך, שנפלנו חזק, באמת חזק , כי פה כבר צריך שינוי מהותי, צריך להתחיל לעבוד בשביל עצמנו ואסור לנו להתייאש עד שנרגיש שוב שלמים עם עצמנו ונגיע לנקודה שבה אנחנו כבר נרגיש שלא הולכים לחזור על אותה טעות.
הסיפור מתחיל ונגמר בבחורה, לא עוד בחורה אלא אחת שבאמת גרמה לי להרגיש נכון ושלם בכל מובן שהוא, בכל רגע ובכל צורה. הכרנו כשהיינו בני 16 בלי דאגות מיותרות על החיים,
שנינו היינו בדיוק אחרי סוג של מערכת יחסים ועוד כמה קצרות בעבר. עם הזמן התחלנו להתיידד בצורה מיוחדת וממש למצוא חן אחד על השנייה, לא לקח הרבה זמן והחלטנו להתחיל לצאת עד שממש הפכנו לזוג.
ההתחלה הייתה קצת מהוססת מצידה, היא נפגעה כבר כמה פעמים בעבר ממערכות יחסים והיה לה נורא קשה לתת בי ישר אמון או להאמין שהקשר הזה באמת יתפתח בעתיד למשהו רציני, אבל לא התייאשתי והחלטתי להוכיח לה שלמרות ש"גברים זה עם חרא" אני כן שונה ואני כן מסוגל להתנהג אחרת מכל הסטיגמה הזאת. מהצד שני - אני, בדיוק סיימתי סוג של מערכת יחסים לא מוגדרת ולא מוצלחת שהייתה יותר אובססיה משונה מאשר משהו נכון.
למרות הכל, עבר הזמן, אחרי חודש ויותר כבר התחלנו להרגיש שהיחסים הולכים למקום נכון - עם הזמן החששות התחילו להעלם והרגשתי שאני מצליח לרכוש את האמון שלה ולתת לה ביטחון וגם ששנינו מתחילים להתאהב, תהליך ארוך שההתחלה שלו הייתה כאן ונמשכה עוד המון זמן.
עברה חצי שנה והיה נראה שהקשר הזה באמת מתחיל ללכת לכיוון של האהבה הנכונה בשביל שתינו, אבל כמו שהכול נראה ורוד ומבטיח גם הגיעה הטעות הראשונה.
מאז שאני זוכר את עצמי כילד קטן, תמיד ידעתי איכשהו להרוס כל דבר טוב שקיבלתי לידיים שלי , כי זה אני, לא מסוגל לשמור על הטוב, תמיד חייב להתגרות במזל ובעצמי.
בערך אחרי שבעה חודשים של קשר שברתי לה את האמון בפעם הראשונה, הקשר ה"לא מוגדר" מהפסקה הקודמת ? הוא שהפריע הפעם. אחרי שניתקתי לחלוטין קשר למשך שבעה חודשים מהבחורה מהעבר החלטתי שכבר עבר מספיק זמן ואפשר לחזור לדבר - חזרנו לדבר ומהר מאד עלו בי תהיות "אולי פיספסתי משהו? אולי זה כן היה נכון?" הרגשתי לא שלם עם זה שאחרי שבעה חודשים צצות בי מחשבות כאלו בראש וכמובן שזה התבטא בהתנהגות שלי, הרגשתי מחויב לספר לה על זה ואת התגובה שלה אפשר לנסות לדמיין בקלות. אחרי הכל לא קל לשמוע שהבחור שכבר התאהבת בו ונתת לו את האמון שלך פתאום חזר 'להרהר' בעבר ולתהות לגבי בחורה מהעבר שלו. באותו יום היה נדמה שהקשר ייגמר אבל תפסתי את עצמי בידיים וידעתי שאני לא מוכן לוותר- אחרי הכל סוף סוף הרגשתי משהו באמת נכון שקורה לי בחיים, משהו אמיתי שממלא אותי מכל בחינה ועושה לי טוב.
הצטערתי, נשבעתי שכל המחשבות האלו היו סתם תהיות של 'אם' ו'אולי' ולא מתוך כוונה אמיתית, כי בדיעבד הן גם לא היו. החלטתי להלחם ולהוכיח לה שהיא היחידה שבאמת חשובה לי כרגע ושאני לא אתן לעבר שלי להפריע לי ליצור דבר כל כך טוב.
אחרי תקופה דיי ממושכת הצלחתי להשאיר את הטעות הראשונה שלי מאחוריי ולהמשיך קדימה - רכשתי מחדש את האמון שלה למרות הכל, לא עבר הרבה זמן מאז וכבר הגענו לתקופות הכי יפות שלנו- האהבה פרחה והרגשנו כל כך טוב אחד עם השנייה .
הסיפור יימשך עוד הרבה חודשים, הגענו לשנה, לשנה וחצי - הקשר כבר באמת הפך עם הזמן לדבר האמיתי הכי גדול ששנינו חווינו - אהבה אמיתית ותחושה שאולי זה הבנאדם הנכון ושנועדנו להיות ביחד, אהבנו בצורה הכי יפה וכיפית שאפשר בגיל הזה, מרגישים בשמיים.
הטעות השנייה שלי מיהרה להגיע, פתחתי ואמרתי בהתחלה שלפעמים הטעות שלנו היא הצורה שאנחנו מסתכלים על הכל - אנחנו לא מקדישים תשומת לב לדברים הנכונים וזה מה שמפיל אותנו אפילו אם הכוונה אחרת.
אחרי שנה וחצי ביחד פחות או יותר, נכנסו לתקופה יחסית רעה- הרבה ריבים, ויכוחים, דברים שגרמו לנו טיפה להתרחק. באותו זמן בדיוק הכרתי מישהי בתור ידידה (וכמובן שלא שאפתי ליותר מזה ולא רציתי כי למרות התקופה הרעה עדיין ידעתי שיש לי בידיים את הדבר הכי טוב שיכולתי לבקש, את הבחורה שמסתבר לי שתמיד רציתי) , אבל מסתבר שכנראה היא רצתה קצת יותר. אני, בתקופת משבר באותו זמן, דיי התקרבתי אליה רק כדי שיהיה מישהו לדבר איתו, לספר את מה שיושב על הלב , את המשבר הקטן בקשר שלי וככה באמת היה. היא מצידה חשבה שאולי המשבר הזה זה זמן לחתוך את העבר ושאולי יוכל להתפתח ביני לבינה משהו אחר אבל הייתי חייב לחתוך את זה מצד אחד ומצד שני לא רציתי לפגוע ולהגיד שבסה"כ המצב הוא סיטואציה של משבר ושאני רק חיפשתי בנאדם קרוב לדבר איתו והיא במקרה הייתה שם. בדיוק כשהעניינים במערכת היחסים הנוכחית שלי לאותה תקופה התחילו להסתדר אז באה הטעות הבאה, טעות נפוצה שיכולה להרוס אמון - שקר.
הרי לא עשיתי כל דבר רע באמת, לא בגדתי, לא 'הרהרתי' על מישהי אחרת, בסה"כ מצאתי ידידה שהייתה שם בשבילי להקשיב ולשמוע, ואם לא עשיתי שום דבר רע אז למה לי להסתיר את זה? מסתבר שמשהו עצר אותי מלספר את זה, (נעצור שניה רק כדי להבהיר שהאמון בינינו היה חזק כל כך שכל דבר וכל שניה ביום יום שלנו ידענו אחד על השנייה ) ואפילו כשהיא שאלה סתם בתמימות למה אני מרגיש לא נוח לדבר עם אותה בחורה במחשב כשהיא נמצאת ליידי ורואה אז פשוט העדפתי לשקר ולהגיד שסתם אין לי כח ושאין שום דבר שהיא צריכה לדאוג לגביו. אבל שקר כמו שקר סופו להתגלות - כשבסופו של דבר סיפרתי לה על כל הסיטואציה היא הבינה ששיקרתי , שהסתרתי ממנה משהו לגבי בחורה אחרת ואפילו אם לא קרה משהו עצם העובדה ששיקרתי והסתרתי את הכלום ושום דבר הזה מדליקה נורת אזהרה. שוב אחרי הטעות הראשונה במיוחד- משהו קצת התקלקל והאמון נשבר בשנית, אבל גם אז לא נשברתי. לא יכלתי לוותר וידעתי שמעדתי בשקר אבל הכוונה שלי היא טובה ונכונה ואני יילחם. שוב הבטחות, שוב המילים הנכונות - הצלחתי לשכנע אותה שזו הטעות האחרונה ושבנאדם לפעמים טועה מבלי להתכוון.
בחצי שנה שלאחר מכן באמת שהקשר חזר להיות טוב כמו שהיה לפני כן, כבר הגעתי להרגשה שבאמת היא החלק שמשלים אותי, שאין לי כל דבר אמיתי מבלעדיה, מרגע לרגע, מכל מקרה שעובר עליי בחיים הבנתי את זה והבנתי שהיא הכל בשבילי.
באותו זמן בדיוק נכנסתי לשנה שהייתה טראגית מאד בעבורי, בנדוד שלי שהיינו קרובים מאד בילדות נהרג בצבא בתאונת צלילה בשייטת 13, הייתי שבור לחלוטין ולא ידעתי איך להתמודד עם האובדן הזה וכמובן שהבנאדם הראשון שרציתי שיהיה לצידי וגם היה זה היא- היא עשתה הכל בשבילי ודאגה לי כמו שאף אחד אחר מעולם לא דאג לי ולא היה שם בשבילי, עם הזמן התאוששתי והתחברתי אליה יותר מכל דבר אחר ואפילו יותר מכל זמן אחר בעבר, התהליך הזה שנקרא התאהבות רק התגבר עוד ועוד.
עברו כמה חודשים יפים, עברנו ימים ואירועים ממש חיוביים - יום הולדת 18 שלה , השנתיים שלנו, וממש כמה ימים אחרי השנתיים ולפני היומלדת 18 שלי, נפטר דוד שלי ממחלה - לא עברו 5 חודשים וכבר שוב נכנסתי למצב של דיכאון ברור ושוב - הבנאדם היחידי שבאמת היה שם בשבילי ולמרות הכל גרם לי לשמור על ראש מורם ועל חשיבה חיובית זה היא.
באמת שאף אחד חוץ ממנה מעולם לא נתן לי הרגשה שאני כל כך חשוב למישהו, שאני יכול להיות בטוח שלא משנה מה קורה סביבי תמיד תהיה לי סיבה לחייך.
מאז שאני ילד קטן, תמיד נתנו לי הכל, דאגו לפנק אותי ו'להתגאות' בי על דברים שהייתי עושה, אבל תמיד הרגשתי שהכול מסכה, שלמרות הכל אני לא באמת מקבל פידבקים על דברים שאני עושה, שלא באמת למישהו אכפת מה עובר עליי או מה הולך איתי. כל מי שסבב אותי - חברים , משפחה , תמיד איכשהו הצליחו לגרום לי למרות הכל לא להרגיש באמת טוב עם עצמי, שאולי אני מוצלח וטוב אבל אני צריך להתאים את עצמי לצרכים של כולם, לשים על עצמי מסיכות ולא להיות מי שאני באמת, כי אז אולי לא יקבלו אותי.
הרגשתי שמצד אחד יש לי הכל ולא חסר לי כלום ב"ה - אבל יש בי גם המון ריקנות.
את הריקנות הזו היא מילאה לי, בצורה הכי טובה שאפשר, היא היחידה שהרגשתי כל כך חופשי להתנהג לידה כרגיל- כמו מי שאני באמת, להיות אמיתי, ושלא משנה מה היא תמיד קיבלה אותי ולא נתנה לי להרגיש רע. באמת שאני לא מתיפייף ולוקח את כל הטעויות במהלך הקשר עליי - אבל זה פשוט ככה, היא אף פעם לא הספיקה אפילו להתחיל לטעות איתי במשהו בשביל שאני יעיר לה מבלי ישר לפצות על זה ולתת לי להרגיש טוב עם עצמי מחדש.
בקיצור, המשכנו עם הקשר על הצד הכי טוב שאפשר ואחרי תקופה של שנתיים ושלושה חודשים בערך הגענו לימים שכמעט כל בנאדם בחיים שלו הכי אוהב וזוכר לטובה, תקופת סיום התיכון - תקופה של תסיסה והתגבשות בין כל החברים מהעבר - כי אחרי הכל מי יודע מה יוליד יום ולאן נלך כולנו אחרי שנסיים את הלימודים.
חוזרים להתחלה, הטעות הכי גדולה של כולנו היא להסתכל על הדברים כמובן מאליו, לקחת את הדברים הטובים שיש לך בחיים כמובן מאליו יגרור אותך בסופו של דבר לנפילה גדולה כשתאבד אותו, וככה באמת קרה. סיימנו את הלימודים, אני התחלתי לעבוד ובנוסף הייתי גם מקדיש המון זמן ליציאות ובילויים עם חברים. הייתי כל כך עיוור מהתקופה שפשוט שכחתי כבר מה סדר העדיפויות שלי. היא באותו זמן, עברה תקופה קצת קשה ואני שלא ידעתי לשלב כמו שצריך בין עבודה , לחברים , אליה - קצת לא שמתי לב ופשוט הזנחתי אותה, הייתי עסוק בעצמי, ביציאות ובבילויים, בזמן הרב שהייתי מקדיש לכל מה שמסביבי וזה הגיע עד לרמה שהיא כבר ממש הרגישה שהיא נדחקה לשולי סדרי העדיפויות שלי.
בפעם הראשונה מתחילת הקשר, הפיתרון היה פרידה, אמנם זמנית בסופו של דבר, פסק זמן אמנם, אבל פרידה- חשבתי שאני מצליח להתנער לכמה רגעים ובאמת להבין שאסור לי להזניח אותה ואסור לי לקחת אותה כמובן מאליו ובסוף גם חזרנו, אבל מסתבר שלא באמת הבנתי כנראה מה פשר המילים וההבטחות שפיזרתי ופיזרתי, וכאן גם הטעות - הבטחות , מילים - זה נשמע טוב , זה מצטייר יפה , אבל כמו פוליטיקאים שיודעים להבטיח ולאכזב ככה גם אני נהייתי, לא עבר אפילו לא חודש וחזרתי לסיגנון חיים שקדם לחודש הזה, השיא כבר היה בכך שהעדפתי פשוט במשך שבועיים רצופים במקום להיות איתה פשוט לנסוע עם חברים לקוקה קולה ויליג' , שכמובן אין דבר פסול בכך ולהפך היא גם מאד עודדה אותי כי אחרי הכל אחרי זה כולם מתגייסים ומי יודע מה יהיה , אבל כשחזרתי שוב פעם לא שיתפתי אותה בכלום, לא נתתי לה להרגיש שהיא חלק מהעולם שלי, התייחסתי אליה בצורה דיי מגעילה שאני מצטער על כך עד היום, ושוב הייתה לה הרגשה שאני מסתיר ממנה דברים ושהיא לא ממש בראש שלי. תוך כמה ימים שוב החלטתי להזניח אותה ולנסוע שוב עם חברים בזמן שאני כמו עיוור בכלל לא שמתי לב שהיא כבר הייתה קצת רחוקה ממני, ושלא הכל בסדר כמו שחשבתי לעצמי - כנראה שכאן גם הכל נגמר, הזלזול, החוסר יחס, שוב פעם הלקיחה שלה כמובן מאליו מבחינתי גרמה לכך שהיא כבר לא הייתה שם כשחזרתי.
הגעתי הביתה אחרי כמה ימים ומסתבר שהיא כבר החליטה שהפעם זה יותר מידי, אני לא יכול להמשיך ולהבטיח ופעם אחרי פעם לדרוך עליה, על האמון שלה, ולצפות שתמיד היא תקבל את הסליחה שלי, אולי פעם אחת אני יבין שזה לא מובן מאליו שהיא תמיד תסלח לי על כל דבר, על כל יחס (או במקרה הזה חוסר יחס) .
הסיפור ממש לא נגמר פה, נפילה מובילה לעוד נפילה, גדולה יותר.
נפרדנו, הפעם באופן סופי, והפעם למרות כל המאמצים שלי בשבועות הראשונים לא ממש הצלחנו לחזור כי כבר לא היה לי לאן. הפעם כבר לא יכולתי להבטיח ולפזר מילים ובמקום שאני יבין את הרמז, ישתנה לטובה שוב עם הזמן רק הלכתי והידרדרתי.
צריך לציין שתמיד הייתי סוג של ילד טוב, לא הייתי יוצא למסיבות, לא שותה על בסיס קבוע, לא מעשן, לא מחפש פוזה וכל מה שמסביב , אבל בתקופה הזו הרגשתי שאיבדתי את הדבר הכי יקר לי בגלל הטעויות שלי.
במקביל היא התגייסה וכבר הרגשתי שאני פשוט יותר לא יצליח לעשות כלום בעניין, הדבר דיי גרם לי להתייאש והתחלתי להתנהג בצורה שונה ממה שכולם הכירו אותי וציפו ממני, מהר מאד החלטתי לחפש את עצמי ביציאות , בילויים , כל ערב לשתות בשביל לאבד את הראש ולא לזכור למחרת מה קרה, גם היחס שלי כלפיי אנשים ביום יום השתנה, נהייתי בנאדם אחר, פחות נחמד , פחות נעים, יותר אחד שחי את הרגע , מבלה , לא חושב על מה יהיה מחר- אבל גם פגעתי בכמה אנשים בדרך ובעצמי בגדול.
מהר מאד הגעתי להבנה שאני שוב מאמץ לי חיים מזויפים, לא ידעתי להתמודד עם הפרידה מממנה, הדבר היחידי שהיה לי נכון ואמיתי בחיים וחשבתי שאם אני אברח לסגנון חיים הזה אני לא יצטרך לחשוב על כלום מעבר אבל התוצאה הייתה בדיוק ההיפך המוחלט - רק התחלתי להסתכל על עצמי בצורה מגעילה ולהבין שיש הבדל בין לצאת , לבלות וליהנות באמת כמו שכבר ידעתי בעבר (ילד טוב, אבל לא תמים או חסר חיים , שאני לא יצטייר ככזה) לבין לברוח מהמציאות ולהשתנות ב180 מעלות מהבנאדם שהייתי לפני כן.
עם הזמן יצא לי ולה לדבר פה ושם אחד עם השני וממנה הבנתי שאני פספסתי כנראה את ההזדמנות הגדולה, היא רק חיכתה שאני ישתנה לטובה, לא משהו דרסטי וגדול - שינוי קטן , רק לחזור למי שהייתי קודם לכן והיא שוב הייתה מקבלת אותי, היינו חוזרים והעולם שוב היה יפה יותר מבחינתי, אבל כנראה שהייתי טיפש מספיק בשביל לעשות בדיוק ההיפך - הפכתי לכל מה שהיא ראתה בו שלילי - וכן, גם הסטיגמה "גברים זה עם חרא" שיחקה שוב תפקיד - החברה שהייתי מוקף בה הייתה מלאה באנשים הלא נכונים, בבנות שנגדיר בעדינות ככאלו שלא נותנות מספיק כבוד לעצמם ואפילו השם הטוב שתמיד היה לי אצל כולם כ'גבר' השונה, לא אחד כמו כולם - התחילה להשתנות ויצא לי שם קצת שלילי יותר מבעבר ולא שהייתה סיבה מוצדקת לכך אבל גם הסיפורים והשמועות שאנשים כל כך אוהבים לחיות עליהם תרמו לנושא.
בשלב מסויים, אחרי שלושה חודשים של חיים בסוג של דאון ומצב רוח חרא במשך ימים שלמים הגיע השלב שלא רציתי שיגיע אבל כנראה שהייאוש גרם לי לחשוב עליו - המעבר הלאה בחיים בלעדיה. אחרי שהפנמתי שכנראה איבדתי אותה לגמרי, התחלתי לחשוב שאפילו עם כל האהבה אליה ועם כל הזיכרון של השנתיים וחצי הכי טובות בחיים שלי אני חייב לעבור הלאה כדי לחיות, אבל כשזה לא נכון ולא אמיתי אז אין טעם, וככה היה -
יום אחד פשוט קרו דברים שהובילו לכך שאני והיא ניתקנו קשר, סיימנו בצורה מכוערת ופוגעת אחד בשני את כל התקופה הזו והימים שאחרי זה הובילו לדאון ומשבר אצלי וגם אצלה, מסתבר שבמקביל שנינו חשבנו שאנחנו צריכים לעבור הלאה בחיים-
אני המשכתי עם השגרה של מסיבות ושתייה כאילו אין מחר כדי לשכוח מי אני ואיפה אני ובשלב מסויים גם ניסיתי לפתח קשר שלא באמת רציתי עם מישהי מהמעגל חברים הקרוב באותו זמן, עבר קצת זמן ובאחד הימים כשלקחתי את אותה אחת הביתה אז במקום נשיקת שלום שגרתית התפקששה סוג של נשיקה, וקצת התעוררתי ואמרתי לעצמי כמה ימים אחרי זה שאני לא צריך להכריח את עצמי לעבור הלאה אם זה לא נכון, והרגשתי שוב שהדבר היחידי שאני באמת רוצה מעצמי - זה את הדבר היחידי שממלא אותי מהריקנות - אותה.
החלטתי אחרי כמה שבוע וקצת של נתק ללכת ולדבר איתה על הכל, שאם נסיים בינינו לחלוטין את הקשר הזה של למעלה משנתיים אז לפחות ניתן את הכבוד הראוי ונסיים אותו יפה. וזה מה שעשיתי. ישבנו לדבר, הטחנו האשמות אחד בשנייה, רבנו ובסוף נחתה עליי גם הפצצה, נכון שאני עשיתי מה שעשיתי ואני לא תלית שכולה תכלת , אבל הדבר האחרון שציפיתי לשמוע בשיחה הזו זה שהיא מבחינתה גם המשיכה הלאה בחיים - הסתבר לי שברגעים של משבר והרגשה רעה היא חיפשה את הבנאדם הנכון שיעשה לה טוב וייתן לה להרגיש שוב קצת בטוחה והוא היה שם בשבילה , ידיד קרוב המון שנים שהפך פשוט כנראה לבנאדם הנכון שהיה שם בשבילה.
רק לציין שבאותו יום בגלל ההלם שנחת עליי בהתחלה לא סיפרתי לה עדיין על המקרה שלי.
בהמשך היום פשוט שמעתי את כל מה שיש לה להגיד והיא נורא נורא הצטערה על מה שהיא עשתה כשהיא ראתה איך הגבתי ואת המבט שהיה לי על הפנים באותו הרגע,
חזרנו לדבר והייתי נורא פגוע בהתחלה אבל היה חשוב לה להסביר לי שמה שקרה קרה בגלל שפשוט הוא היה שם בשבילה וגרם לה להרגיש טוב עם עצמה וקצת מבולבלת.
בין המילים שלה הבנתי גם שהיא במהלך כל התקופה שקדמה לכך רק חיכתה שאני יתעורר כבר, שאני יקבל את הבום שלי שאם היא כל כך חשובה לי אז שאני יתחיל כבר לעשות משהו עם עצמי, קודם כל בשביל עצמי - בשביל להרגיש בוגר יותר, ואמיתי יותר עם עצמי ולמלא את עצמי מבלי לברוח לכל הסיגנון חיים השלילי שפיתחתי לעצמי , ולאחר מכן אולי בעתיד גם בשבילה שאולי היא תוכל לקבל אותי ולבטוח בי עם אמון מלא בתור בנאדם חדש.
אותו יום הוא נקודת המפנה בחיים שלי, התחלתי לחשוב שאולי היא באמת צודקת- אולי אני סוף סוף יתחיל להשתנות , להתבגר , להסתכל על הכל בצורה שונה. הרי אני כבר בלעדיה, איבדתי אותה , אבל לא את החיים שלי אז למה שאני לא ינסה להשתנות ולהיות סוג הבנאדם שאני יותר שלם איתו, אולי אני יצליח באמת למלא את ההרגשה הרעה בעצמי וכן, אולי אותו שינוי והתעוררות יוליד מתישהו בעתיד גם חזרה שלי ושלה, כי מבחינתי וגם מבחינתה- אם נועדנו להיות ביחד מלמעלה, זה ייקרה ולא משנה מתי.
התחלתי להבטיח לעצמי ( רק לעצמי כמובן ) שאני מפסיק עם השטויות, מפסיק לברוח לכל הדברים השליליים שאפיינו אותי בפרק הזמן שקדם ליום הזה, שאני מתבגר ומעכשיו אני בנאדם אחר, טוב יותר , בוגר יותר , אותו בנאדם שהייתי פעם רק עם תובנות ברורות ומבט שונה על החיים, מבט שלא ייתן לי להפיל את עצמי שוב ושוב כמו בעבר ולאבד כל מה שחשוב לי.
אני והיא חזרנו לקשר מאד טוב, נפגשים המון, מדברים, צוחקים, אבל פה זה מתחיל ופה זה נגמר. היא ממשיכה הלאה בחיים שלה ובנתיים נמצאת בקשר עם אותו ידיד\ בן זוג כי הוא עדיין עושה לה טוב והיא מרגישה בטוחה איתו , ואני ? אני לבד, ממורמר, קנאי , רע לי , אבל לא מתלונן כלפי חוץ - פשוט מנסה לשמור את הראש מורם , להמשיך בשינוי בשביל עצמי להמשיך להתבגר ולתקן את הגורמים שהביאו אותי כל כך הרבה פעמים לאבד דברים טובים שהיו לי ולהזניח כל מה שבאמת היה חשוב לי.
היום? אני באמת מרגיש שאני כבר עמוק בתוך השינוי, אני יודע לעשות את ההפרדה, אני עדיין יוצא, נהנה, בקשר מצויין עם כל החברים ואני מרגיש כבר בוגר יותר, מרגיש שאני מצליח להסתכל על הכל בזווית אחרת ולראות את הדברים הטובים והרעים בכל דבר בצורה שונה.
היום אני בוחן כל דבר טוב טוב לפני שאני עושה אותו, אבל חשוב להבין שזה תהליך של שינוי זה תהליך וגם בדרך יש קצת נפילות פה ושם, אבל לא דברים שיורידו אותי ויסיטו אותי מהמטרה.
בכל מקרה, עם הזמן תוך כדי השינוי החלטתי שאם אני בדף חדש עם עצמי אז אני לגמרי מתנקה מהעבר, החלטתי לספר לה מה שקרה איתי במקביל למה שהיה איתה ושלמרות שכעסתי עליה והתאכזבתי לכאורה זה היה קצת צבוע כי גם אני לא הייתי טלית שכולה תכלת וגם אני מעדתי בצורה דומה.
היא הייתה שוב פגועה קצת, אחרי הכל זה מאד צבוע מבחינתי לבוא אליה בתלונות ולגרום לה לכל כך הרבה רגשות אשם בזמן שאני לא בדיוק צדיק.
למרות הכל, העניין הועבר ובקשר מאד טוב ומאד חיובי, שוב היא הבנאדם היחידי שאני מרגיש טוב ואמיתי לידו , והחלק הכי אירוני אולי? כשקשה לי ורע לי ואני מחפש בנאדם לדבר איתו על כמה שאני מתגעגע אליה ועל כמה אני אוכל את עצמי שעכשיו היא עם מישהו אחר ועל הקנאה שלי , הבנאדם הזה זו היא. אני באמת רוצה רק בטובתה ורק שיהיה לה טוב , ואם הוא עושה לה טוב אז אני שמח ואני משתדל שלא להיות שלילי ולהתחיל במשחקי שנאה ונקמה כלפיו .
אין יום שעובר מבלי שאני יושב ואוכל את עצמי על איך שהפסדתי אותה, עברה כמעט חצי שנה מאז שנפרדנו, כמעט חודש כבר שהיא עם מישהו אחר ואני אכול קנאה וחושש מהרגע ש"אני איתו כי אני מרגישה בטוחה איתו והוא עושה לי טוב" יהפוך לרגשות אמיתיים ואז אני פחות או יותר יגיד שלום גם לחלומות שלי לגבי העתיד הרחוק יותר. בסה"כ דיי רע לי עכשיו, אבל צריך להבין שבמצבים כאלו צריכים לקבל תובנות על החיים כמו שאני קיבלתי ומקבל, אני חודש שלם בתהליך שינוי ואני מתכוון להמשיך איתו ולא להתייאש למרות שכרגע אני לא בשיא המצב רוח החיובי.
אנחנו צריכים להתעורר יום יום ולהסתכל על עצמינו במראה, להגיד תודה על כל מה שיש לנו, להודות ולהעריך כל מה שמסביבנו ועושה לנו טוב, לא כל דבר מגיע לנו ולא כל דבר הוא מובן מאליו, אנחנו מאבדים המון בחיים שלנו רק בגלל הגישה והמחשבה שהכול ייקרה ממילא ואנחנו לא צריכים להשקיע יותר מידי, אני כבר לא מדבר רק על זוגיות אלא על כל דבר אחר - זה לא מובן מאליו שיש לנו מיטה ואוכל והורים ובית ואהבה - יום אחד הכל יכול פשוט להעלם אם לא נעריך את זה ונשמור על זה כמו שצריך .
אני את הדבר שמבחינתי היה הכי חשוב לי כבר איבדתי, אבל אני לא אתן לעצמי לאבד עכשיו גם את מי שאני, אולי אני סוף סוף אצליח להוריד את כל המסכות , לחיות בשלמות עם עצמי ועם המצב הקיים, ואולי לשפר את עצמי ובעתיד לקבל שוב בחזרה את הדבר הכי יקר לי בעולם. אותה .
דרך אגב, מסתבר שלכתוב באמצע הלילה זה מאד משחרר .
אז מה ככה ? מה דעתכם על הדרך שבחרתי לי , על כל הסיטואציה , על כל מה שאמרתי פה ?
(סתם לידע כללי , עכשיו כבר 6 בבוקר כמעט אבל התחלתי לכתוב ב2 בערך )
|