|
סכין "נאצית" בידיים של וייצמן
"סכין" נאצית בידיים של ויצמן
זו היתה אחת השעות הקשות של היישוב היהודי הנלחם על חייו בארץ. גוש-עציון נפל בידי חיילי הלגיון, גם הרובע היהודי נכנע לירדנים, וירושלים המערבית עמדה בפני סכנת כיבוש; הסורים עמדו בשערי דגניה, וטור ירדני-עיראקי התקדם לעבר נתניה ואיים לבתק את השרון. בנוסף, מטוסי האויב עשו בשמי המדינה כבשלהם. תל-אביב הופצצה מהאוויר כמעט כל יום על ידי מטוסים מצריים. ישראל גלילי, ראש המטה הארצי של "ההגנה", כתב לנציגי הרכש באירופה כי "מפציצי האויב ממטירים ממכונות ירייה ברחובות הערים. אני מעריך כי נוכחו שאין לנו מטוסי-קרב ואינם חוששים לתגובה". אזלת-היד של חיל-האוויר הישראלי בימים אלה היתה בשיאה. במכתב למערכת עיתון 'דבר' בסוף חודש מאי כתב בציניות אזרח נזעם כי חיל-האוויר הישראלי הוא החיל "הטוב ביותר - אין רואים ואין שומעים אותו...".
הצורך במטוסי קרב הלך וגבר.
בן-גוריון ביקש מסוכני הרכש לחפש "אווירונים לוחמים עם הנשק הדרוש בתוכם למטרת התגוננות ומפציצים". כמו היום, גם בשנת 1948 בארצות הברית היה מאגר של מטוסי קרב מהשורה הראשונה אותם רצתה ישראל לרכוש. ליישוב גם היו טייסים בעלי ניסיון על מטוסים אלו במסגרת שירותם בחיל האוויר הבריטי והאמריקאי. כאן למעשה הסתיים הדמיון. למרות העובדה, שלאחר מלחמת העולם השנייה שכבו בארצות הברית אלפי מטוסים כאבן שאין לה הופכין - עשה הממשל האמריקני כל אשר לאל-ידו על-מנת לשמור על האמברגו אשר הוכרז על האזור. סוכני FBI עקבו אחרי יהודים וישראלים שפעלו בשם המדינה וטרפדו את ניסיונות הרכש שלהם.
ב-29 במאי בשעה 16:45 דיווחה התצפית בניצנים: "הכביש מאיתנו צפונה שחור מרכב צפוף. עד עתה עברו אותנו 1300 כלי רכב". הטור המצרי עצר לחניית לילה ליד אשדוד, 32 ק"מ בלבד מתל-אביב. בין הטור לעיר היהודית הגדולה חצצו גשר מפוצץ ושתיים וחצי פלוגות רובאים מותשות של חטיבת גבעתי. מפקד החטיבה, שמעון אבידן, תבע סיוע דחוף.
כפי שמתארים אליעזר (צ'יטה) כהן וצבי לביא בספרם "השמים אינם הגבול", הגיע שמעון אבידן יחד עם אהרון רמז, ראש מטה חיל האוויר, לשדה תעופה קטן ושולי בעקרון. לימים ישונה שמו לתל-נוף, אבל אז אפילו המטוסים המצרים שעברו מעליו לא טרחו להפציץ אותו. בפקודת ראש הממשלה נשלף מאחד ממחסניו ה"נשק הסודי" החדש של הצבא. ארבעה מטוסי-קרב מדגם מֶסֶרְשְמִיט. חמושים בתותחי 20 מ"מ וארבע פצצות בנות 70 ק"ג. על הכנפיים ועל הגוף של מטוס הקרב הגרמני נצבע לא מכבר מגן דוד כחול על רקע עיגול לבן – סמל חיל האוויר. המטוס זכה גם לכינוי עברי – "סכין".
לו לנרט, טייס מארינס יהודי-אמריקאי בעל ניסיון מבצעי רב, נבחר להיות המוביל של הרביעייה. "כבר בהמראה הרגשתי שזה רגע השיא של החיים שלי. לצאת להגנת העם היהודי במטוס עם מגן-דוד עליו, במקום הטלאי הצהוב שענדו בני משפחתי שנספו בשואה", סיפר לנרט לבטאון חיל-האוויר לפני שנה. אחריו טסו מודי אלון, אדי כהן ועזר ויצמן. בספרו "לך שמים, לך ארץ" כותב ויצמן: "היתה הרגשה של שעה גדולה. שהנה סוף-סוף עומד האגרוף הקמוץ הזה, שקיומו נשמר בסודיות, להנחית את עוצמתו על האויב. ממילא לא היתה השעה פנויה לתת את הדעת על 'קטנות', והעובדות כי המטוסים האלה מעולם לא המריאו ומעולם לא נוסו ולא נבדקו בטיסות וחלקיהם לא נבחנו ואין איש יודע אם המערכות פועלות, אם מכונות הירייה יורות, אם הפצצות יפלו ואם הכנפיים לא יתפרקו מהצדדים - לא היתה ברירה אלא לדחוק אותן לקרן-זווית".
עם ערב המריאו ארבעת המטוסים לגיחת הקרב הראשונה של חיל-האוויר. מול אשדוד הם ראו את ריכוזי הכוחות. מספר לרנט: "בשטח היו פזורים כ-500 משאיות וטנקים וכעשרת-אלפים חיילי חי"ר. דחפתי את האף למטה, ושלושת המטוסים האחרים אחרי. הנמכנו עד הקרקע כמעט, כי כך קשה להפיל אותך, הטלנו את הפצצות, וירינו במקלע לעבר כל דבר שראינו: טנקים, מיצבורי תחמושת, אוהלים. מסביבנו שרקו כדורים ופגזים, והיו שניות בהן חשבתי שכל מצרי שנמצא שם יורה לעברי". ככל הנראה נפגע מהאש מטוסו של אדי כהן ז"ל והוא איבד גובה בבת אחת – והתרסק. שאר המטוסים המשיכו לצלוף במכונות היריה עד שנגמרה להם התחמושת. הם טסו בחזרה לבסיסם, אך בעת הנחיתה אירעה תקלה במטוסו של מודי אלון - הוא ניזוק קשות ויצא מכלל שימוש. אלון עצמו לא נפגע.
נזקי ההפצצה של ארבעת המטוסים לא היה רב, אבל ההלם הפסיכולוגי שהם הנחיתו על המצרים היה גדול. הופעת מטוסי הקרב בזירה "טרפה את הקלפים", והכניסה לזירה גורם חדש, שאילץ את המצרים לשקול שוב את תוכניותיהם. הם התחפרו והתקדמותם נבלמה, במקום שהיום מוכר כגשר "עד הלום". נסיגת הטור היתה רק שאלה של ימים. לתל-אביב הם לא הגיעו. למחרת בעיתונים 'הארץ' ו'דבר' נכתב בלאקוניות כי "הכח המצרי הגדול המרוכז בסביבות אשדוד הותקף פעמים אחדות על ידי חיל האוויר הישראלי. אחד ממטוסינו לא חזר לבסיסו". כעבור יומיים נכתב בעיתון 'הארץ' כי הותר פרסום של "פעילות מטוסי קרב של חיל-התעופה הישראלי". באותו יום זוג המטוסים הנותרים הפציצו טנקי שרמן של הטור הירדני-עירקי בשרון. אחד מהם התרסק כתוצאה מפגיעת אש הנ"מ.
סוג המטוס לא פורסם בעיתונות אך תושבי תל-אביב ראו אותו למחרת בפעולה. הדרמה הגדולה התרחשה ב-3 ביוני. בסביבות השעה 19:00 תקפו שני מטוסי דקוטה של חיל-האוויר המצרי את תל-אביב. אשה בצפון העיר נהרגה מרסיס. מודי אלון, במטוס המסרשמיט היחיד שנותר, הוזנק לאוויר, ורדף אחרי המטוסים. מול עיני התושבים שיצאו מהמקלטים "התרומם מטוס הקרב העיברי והטיל על מפציץ האויב מלמעלה צרור יריות. מסך עשן נראה יוצא מן המפציץ שהתחיל גולש למטה ונפל בין בת-ים לחולון", כפי שתיאר את הקרב האווירי סופר 'הארץ' בידיעה הראשית בעיתונו. אלון הצליח לפגוע גם במטוס השני והוא נפל בסמוך לרחובות.
על רגשות התושבים, שהיו מורגלים עד אז כי מטוסי האויב 'מטיילים' יום-יום בשמי העיר, כתב ויצמן בספרו: "זה היה יום חג לתושבי תל-אביב, ממש יום חג! כמו במפגן אווירי צפו המונים במטוס הקטן, עט על שני המפציצים, מתיישב על זנבותיהם ומכלה בהם את כל חמתו של העם היהודי המופצץ".
ב- 5 לחודש הופיע בעיתון 'דבר' כי מטוסי הקרב החדשים הם מסרשמיטים. הגילוי נלקח מתוך ההודעה המצרית הרשמית על ההפצצה ליד אשדוד. אולם איש לא ידע מהיכן הגיעו מטוסי הקרב הגרמניים לידי חיל-האוויר. זה היה סוד שנשמר בקפדנות. עד אוגוסט הגיעו לישראל 23 מסרשמיטים.
רמזים חלקיים ניתן היה למצוא מעל דפי העיתונים של התקופה. בידיעה שפורסמה בעיתון 'הארץ' ב-1/6/48 הופיעו ממצאיו של האנסון בולדווין, הכתב הצבאי של ה'ניו-יורק טיימס'. הוא דיווח כי שני הצדדים הנלחמים בארץ מנסים לקנות נשק מהצ'כים. חוגים דיפלומטים בוושינגטון מסרו לו כי "ייתכן וכמויות מסוימות של נשק נמצאת כבר בדרך מפראג למדינת ישראל".
שישה ימים מאוחר יותר, אחרי שבתל-אביב כבר ראו את מטוסי הקרב בפעולה, דיווח 'דבר' כי 'הדֵיילי אקספּרס' הלונדוני חשף ש"מטוסי ישראל חונים באירופה". בין היתר פירט העיתון כי מטוסי מסרשמידט נמצאים בסיצליה ואיטליה אך לא יכולים להגיע לישראל בשל המרחק הגדול ואי-מציאת מדינה שתאפשר להם נחיתת ביניים לתדלוק.
הובלה בספינות היתה בלתי אפשרית. די לזכור את האמברגו שהטילה בריטניה על סיפוק נשק לצדדים הלוחמים. ובנוסף, שש ספינות קרב אמריקאיות ומטוסי סיור פיטרלו סביב הנמלים ולאורך חופי הארץ בחיפוש אחר ספינות נשק במסגרת אכיפתם את הסכמי ההפוגה הראשונה.
'הניו-יורק טיימס' ו'הדיילי אקספרס' צדקו, אבל רק באופן חלקי. הם לא העלו על דעתם את התעוזה והחוצפה של אנשי הרכש וחיל האוויר. סיפור הגעתם של המטוסים מגולל בדו"ח מפורט של רס"ן אבי כהן, ראש ענף היסטוריה ומידע בחיל-האוויר. על-פי הדו"ח אכן נקנו מממשלת צ'כוסלובקיה נשק ותחמושת רבה, ושם גם נמצאה הישועה למטוסי קרב. לקראת סוף מלחמת העולם השניה, כאשר מפעלי המטוסים בגרמניה היו נתונים תחת הפצצות כבדות, פתחו הנאצים קו-ייצור למסרשמיטים בצ'כוסלובקיה, אולם עד תום המלחמה לא הספיקו המפעלים לסיים אפילו את הרכבתו של מטוס אחד. עם הקמתה של מדינת צ'כוסלובקיה העצמאית הוחלט לנצל את חלקי המסרשמיט שנותרו במפעלים ולהרכיב מהם מטוסים לציודו של חיל-האוויר הצ'כוסלובקי. לאחר שינויים שנעשו בגלל אילוצים קיבל המטוס את הסימון S-199. ממשלת צ'כיה הפרו-ישראלית הסכימה למכור לנציגי הרכש את המטוסים. כך יצא שפאר מטוסי הקרב הנאציים עמד לשמש את המדינה היהודית הצעירה.
אולם, הסתבר באופן וודאי שלא ניתן להגיע עם המסרשמיטים בטיסה מצ'כוסלובקיה לארץ, מכיוון שהמטוס לא יכול היה לבצע את הטיסה בגיחה אחת ונזקק למספר תחנות-ביניים לתידלוק. כמובן שאף אחת מהמדינות שבדרך לא הסכימה לתת אישור לנחיתת מטוסי הקרב בתחומה, בגלל שדבר זה היווה הפרה בוטה של האמברגו שהוכרז מטעם האו"ם.
הפתרון שהסתמן היה לפרק את המטוסים ולהטיסם בבבטן מטוס תובלה מדגם 4-DC. מטוס זה כבר עשה 4 גיחות לארץ בהן הוביל נשק ותחמושת צ'כים. כינוי המבצע היה "בלק". מבצע זה נשמר בסוד מוחלט. המטוס נחת בארץ בחשיכה, פרק את מטענו, תידלק, ועוד לפני שהאיר השחר כבר המריא בחזרה. כך הוא נמנע מאפשרות שיתפס כמפר את האמברגו וגם מפגיעת מטוסי המצרים ששלטו באוויר. אף-אחד לא העלה על דעתו שמדינה בלי חיל-אוויר תצליח לקיים מבצע של רכבת אווירית כה מורכב, כל שכן בלילה.
הממשלה הצ'כית העמידה לטובת מטוסי הקרב שדה תעופה צבאי בזאטץ, שהיה סגור ומסוגר בפני כל תנועה אזרחית. מטוס ה-4-DC נחת שם ב-20 במאי 1948. על רצפתו הונחו לוחות-עץ והועמסו עליו באמצעות מנוף מיוחד המדחף והכנפיים של המסרשמיט. אבל כשהגיעו לשלב הכנסת גוף המטוס, נתקלו הטכנאים הצ'כים בבעיות רבות. ניסיון להכניס את המסרשמיט אל תוך ה-4-DC על גבו, וניסיון להפוך אותו כשזנבו מונח קדימה – לא עלו יפה. דופן השילדה העשוי אלומיניום דקיק של המסרשמיט התחכך בפתח ואיים להיקרע. לבסוף, רגע לפני שהתייאשו מהניסיונות, הצליחו להכניס את גוף המסרשמיט אל מטוס התובלה, כך שזנבו נכנס אל תוך תא הטייס. במטוס זה טסו גם הטייסים הראשונים עזר ויצמן ומודי אלון, אשר למרות שלא סיימו את קורס ההסבה במלואו, הוחלט כי יוחזרו לארץ. בספרו תיאר ויצמן את הטיסה לארץ:"אחת-עשרה וחצי שעות מזאטץלתל-נוף (עקרון), בלי חניית ביניים ובלי תדלוק, נמשכה טיסתו של מטוס התובלה, שהביא לארץ את מטוס הקרב הראשון, האמיתי של חיל-האוויר". פרט לקשיי ההעמסה, נוספו גם קשיים בקבלת המטוס בארץ ובפריקתו.
הטסתם של שאר מטוסי הקרב שנרכשו בצ'כיה נמשכה. מטוסי תובלה מדגם "קומנדו" נרכשו והצטרפו למאמץ. הקצב הוגבר והיו לילות בהם נחתו בזה אחר זה ארבעה מטוסים עמוסים. לאחר העמסתו הראשונה של מטוס המסרשמיט, שהיתה כרוכה בקשיים רבים, שוכללה דרך העמסתו וכן שיטת הפירוק בארץ. עד אור ראשון כל מטוסי התובלה כבר היו מעל הים התיכון בדרכם חזרה לצ'כוסלובקיה.
מצבם הטכני הגרוע של מטוסי התובלה, יחד עם המחסור בשדות-תעופה חלופיים לנחיתתם, הקשו עוד יותר על הפעולה האינטנסיבית והשוחקת של טייסי התובלה. ואכן, הלחץ והמתח של הטיסות במסגרת מבצע "בלק", וחוסר חלופה אחרת לשדה עקרון גבו את מחירם. ב-23 במאי 1948, לפני נחיתתם של שני מטוסי "קומנדו" שהיו בדרכם מזאטץ לעקרון (והובילו ביחד מסרשמיט אחד שלם), בעקבות ערפל כבד שכיסה את שדה התעופה בעקרון - אירע אסון. בהיעדר מתקני הנחייה נאותים להנחיית המטוסים, הבעירו בשדה אשפה טבולה בנפט לאורך המסלול והציבו זרקורים שכוונו לשמיים על מכוניות. אחד המטוסים הצליח לנחות, אולם השני - לא הצליח. לאחר כשעה הגיעו לשדה עקרון שלושה מצוות המטוס כשהם "פצועים וסובלים מזעזוע". הנווט, שנכנס אל פנים המטוס שניות ספורות לפני התאונה, נהרג ממחץ גוף המסרשמיט. האסון הכבד לא הרפה את ידי אנשי חיל-האוויר, המגמה היתה להחיש ככל האפשר את העברת מטוסי הקרב שנותרו. ואכן עד ה-22 ביולי הסתיימה הטסתם של כל מטוסי המסרשמיט.
במהלך כ-95 גיחות "בלק" הוטסו 23 מטוסי מסרשמיט,אשר איפשרו לחיל-האוויר לסייע לכוחות הקרקע וגם להגן על שמי המדינה. בנוסף, טיסות תובלה אלו סייעו לכוחות הקרקע, על ידי הבאתם לארץ של עשרות רבות של מכונות יריה, מקלעים ורובים ותחמושת רבה. באותה התקופה הפסיקו חברות התעופה האזרחיות את טיסותיהן לארץ, וגם בתחום זה היו אלו מטוסי התובלה ששמרו על הקשר האווירי של ישראל עם אירופה. בטיסות "בלק" הוטסו עשרות נוסעים ביניהם משתלמים של צה"ל ושל חיל-האוויר, ונוסעים אחרים בשירות המדינה.
ב-11 באוגוסט בשעה אחת וחצי בלילה נשלח מברק בהול לארץ: "החזיקו את כל הכלים שישנם אצלכם... אל תשלחו אף כלי. לא הלילה ולא מאוחר יותר עד להודעה חדשה. הסבר יבוא. אשרו מיד". ב-12 באוגוסט, בעקבות לחץ אמריקאי, הורתה ממשלת צ'כוסלובקיה על פינוי כל מטוסי התובלה משטחה תוך 24 שעות. שבועיים אחר כך כבר הופעלו המטוסים והצוותים מבסיס עקרון להעברת אספקה, אמצעי לחימה ונוסעים לנגב הנצור, והפעם בליווי מטוסי קרב.
בהרחבה: ניתן לראות באתר חיל האוויר בסקירה היסטורית של רס"ן אבי כהן ממח' ההיסטוריה המעולה של חיל. |
ראשי
צ'אט
24-04-2005, 22:28
מצב כלאיים
