17.9.2001, ערב ראש השנה. הייתי אז חיילת חדשה בבסיס הקבע שלי.
יום לפני כן: שעת בוקר מוקדמת יחסית של יום ראשון, שיחת טלפון מהפקידה השנייה שחלקה איתי את משרד הקשר,
מעירה אותי משנתי ו"מקפיצה" אותי לבוא לבסיס מוקדם יותר. "למה?", אני שואלת. היא עונה: "חייל מהחטיבה שלנו
נהרג, אחנו נוסעים להלוייה שלו, ולפני כן הרס"ר רוצה לעבור איתנו על כמה דברים, כגון כללי הופעה בהלוויה צבאית,
כללי התנהגות, איך ניגשים לשים את הזר, וכו'".
למחרת, יום שני, ערב ראש השנה, קמנו מוקדם מאוד, כי היינו צריכים להגיע לנצרת עילית הרחוקה - ושעת ההלוייה
הייתה מתוכננת לשעה 12.00 בצהריים. מהחטיבה אירגנו לנו אוטובוסים. נסיעה לא קלה מכל הבחינות (כג'ובניקית
מפונקת עם פרופיל של במבה, ששירתה שעה מהבית, שתי נסיעות להלוויות צבאיות בצפון הארץ ובחזרה עזרו לי
להבין את מה שעובר על מי שמשרת בירושלים אך גר בצפון, ולהיפך...). בדרך עצרנו בביה"ח "העמק" בעפולה,
משם לקחו את הגופה. אני חושבת שפרק הזמן ששהינו שם היה הקשה ביותר: ירדנו מהאוטובוסים, ואני ראיתי כיצד
אמו של דוד מרימה חלק מן המכסה של ארונו (החלק של הפנים), כדי לראות את פניו בפעם האחרונה, תוך כדי בכי
מר. אני זוכרת שמישהו אמר שמחכים שאביו יגיע מחו"ל...
ומשם, אל החלקה הצבאית של בית העלמין בנצרת עילית. הדבר הזכור לי ביותר מן ההלווייה הטראומטית הזו הוא
מטח יריות הכבוד, שגרם לי לקפוץ בבהלה. לא הייתי רגילה ליריות, מן הסתם, למרות שזמן לא רב לפני כן יריתי
בעוזי במטווחים בטירונות...וזהו, עלינו שוב על האוטובוסים, מי בחזרה לבסיס ומי הביתה, לחג. חזרתי הביתה,
ערב חג, באותו ערב אחי הקטן חגג יום הולדת, אבל אני? אני עדיין הייתי בהשפעת ההלוייה והיום הלא קל שעבר
עלי. את ההלוויה הראשונה שנכחתי בה אי פעם, של סמ"ר דוד גורדוקל, לעולם לא אשכח.
קצת על הנופל:
סמ"ר דוד גורדוקל ז"ל נולד באוקראינה ב-1978 ועלה ב-1995. גר בתחילה בקיבוץ סער, שם גם למד באולפן.
משם עבר לגור בבת-ים עם אמו וסבתו. ב-1996 התגייס לצה"ל ושובץ כנהג. הוא הפציר שוב ושוב באמו כדי
שתאשר לו בחתימתה לשרת ביחידה קרבית, לבסוף היא הסכימה, ודוד עבר לשרת כנהג קרבי בגדוד 890 של
הצנחנים.
לאחר שחרורו חזר לעבוד בחברה בה עבד לפני גיוסו. הפיגוע בדולפינריום בת"א, בו איבד דוד כמה מחבריו,
גרם לו לטלטלה רגשית שבעקבותיה החליט לחזור לצבא - לקבע.
במוצאי שבת 16/9/2001, נהרג דוד בעת פעילות מבצעית ברמאללה כאשר כדור 0.5 חדר את דרך השמשה
הקדמית של רכב ה"סופה", פגע באפוד המגן שדוד לבד, חדר גם אותו ופגע בחזהו (את המידע הזה אני זוכרת
עוד מאז...ועכשיו חיפשתי ברשת ואימתתי את זכרוני...). נבדקה גם האפשרות שהוא נפגע מירי כוחותינו.
את אביו של דוד, שבתחילה רצו לגרש מהארץ בטענה שיהדותו מוטלת בספק, הוחלט להשאיר, כך אמר אז
שר הפנים דאז אלי ישי: "אני משתתף באבל הכבד ובצערה של משפחת גורדוקל. משפחות שקשרו את גורלן
עם מדינת ישראל לא רק שלא יגורשו, אלא יקבלו כאן מעמד".
יהי זכרו של דוד ברוך.

החייל אחר אבל האווירה זהה
שבת בערב, הייתי בחופשה
חבר טוב מהיחידה מתקשר אלי להודיע שאחד החיילים אצלנו נהרג בתאונה
אני מעדיף לא לחשוף את פרטיו מסיבות פרטיות.
ראשון בבוקר מגיעים לפיקוד דרום בבא"ש
שם העבירו לנו תדרוך על ההתנהגות ובחרו בחיילים שישאו את הארון וייבצעו את הירי.
הם נשארו שם להתאמן ואותנו לקחו לבית העלמין הצבאי אי שם בצפון הארץ
לוויה צבאית ראשונה שהייתי בה ולצערי גם לא האחרונה

ההלוויה הראשונה שהייתי בה לא הייתה הראשונה שמישהו/י נהרגו מהשכבה שלי, אבל הראשונה שיכלתי להגיע אליה, הייתי במחזור הזה מפקד טירונים, הפיגוע היה בערב, בבוקר ראיתי את התמונות על השער והייתי המום, היא הייתה איתי בבית הספר היסודי ובחטיבה, בחורה מתוקה עם חיוך כובש, אמנם לא הייתי איתה בקשר מאז התיכון אבל שמחתי תמיד לפגוש אותה ברחוב וגם היא הפוך, מסוג האנשים שגם עם תפגוש אותם עוד 20 שנה יהיה לך כיף לפגוש אותם ותמצא משהו לדבר עליו.

לצערי ראיתי את העיתון שהאוטובוס הראשון כבר עזב ועליו כל המפקדים ורוב החיילים, נשארתי רק אני, המפקד שנשאר שבת וכל החיילים שקיבלו שעות ביציאה לסגור את המאהל ולחכות לאוטובוס שיחזור מבאר שבע לנגלה השניה. אני באמת מרחם על החיילים שנשארו, הבנתי שכל עיכוב ביציאה משמעו פיספוס ההלוויה, לא רציתי לפספס עוד אחד, רק כמה חודשים לפני זה פספסתי הלוויה של חבר טוב מהטירונות רק כי נשארתי שבת וכשהגיעה ההודעה לא הייתה שום אפשרות למצוא מישהו שיחזור לבסיס לתפוס כוננות, עד היום יש לי רגשות אשם על שלא הייתי שם, אז הפעם החלטתי שאין מצב שאני לא מגיע, נהוג לפני יציאות הביתה לא לתזז את החיילים, בונים על העובדה שהם לחוצי בית ובכל מקרה הם יעבדו ביעילות, חוץ מזה לא מתזזים על א'. שום דבר לא עיניין אותי, התחלתי לזרוק זמנים, החיילים היו בשוק (הם ידעו שלא מתזזים) אבל גם הם רצו לחזור הביתה ולכן זה עבר בשקט- בסופו של דבר הצלחתי אפילו לאכול משהו בבית לפני שהלכתי להלוויה.

קשה לי לזכור את ההלוויה עצמה, אני זוכר שהיא הייתה מאוד מכובדת, יש לי הרבה ביקורת על ההלוויות הרגילות, ואני זוכר שהייתי מאוד מרוצה מהדרך שכיבדו את דרכה האחרונה, זה באמת הגיע לה.

אני זוכר את אבא שלה, הוא היה מגיע איתנו לכל הטיולי כיתה, ובכלל בכל האירועים שהיו מעורבים הורים הוא היה מגיע, תמיד היה חייכן, תמיד היה טוב לב - היה מאוד קשה לראות אותו שבור, גם חבר שלה היה שם, כל כך מוזר לחשוב על זה שילד בין 19-20 צריך להתמודד עם מוות של חברה, איך מתמודדים עם זה בכלל?
כל העיר הגיעה, לי זה הרגיש שלא היו פחות אנשים מהאנשים שבאים ביום הזיכרון, בית הקברות היה מלא עד אפס מקום, כל המורות שלנו היו, וכל החברים מהכיתה וגם אנשים שלא ידעתי שהיו קשורים אליה.

באותו ערב הייתי חייב לצאת, לא יכולתי להישאר בבית, הלכתי לאחד המועדונים שכולם היו הולכים אליהם (נראה לי שזה היה ה"לכת" באותה תקופה), כשהגעתי ראיתי שכמעט חצי מהאנשים שהיו בצהריים בהלוויה הגיעו - זה אולי נשמע נוראי, אבל אנחנו שכבה שידעה יותר מידיי מקרי מוות, יש לי חבר שאם הוא מתקשר בבוקר אוטומטית אני שואל ישר "מי מת?" ולצערי לא פעם אחת הוא ענה לי תשובה רצינית, השחרור הזה אחרי עוד הלוויה הוא דבר שכולנו היינו צריכים לעבור.

הגלריה שלי בפליקר

בסוף חודש ספטמבר 96' מצאנו את עצמנו, טירונים שנמצאים חודש בבא"ח, שומעים ברדיו על לחימה בעזה. כמו חבורה של מתלהבים, כולם מפנטזים על מה שנעשה כשישלחו אותנו לעזה ואיך נציל את עם ישראל. בינתיים, אנחנו קולטים חבר'ה מהסגל מסתובבים עם עיניים אדומות. העסק כבר הרבה יותר רציני.

אחרי יומיים, תופס אותי הרס"פ בצד ושולח אותי לרס"ר בסיס. אני מוצא את עצמי עושה תס"חים יום שלם - לא כיף משהו, אבל לפחות לא מתזזים אותנו. כשאני והשאר חוזרים לשימון-שמירה, הסמל שולח אותנו לישון. כיף. עדיין לא קולטים מה הולך.

בבוקר מעירים אותנו ומעלים על אוטובוס. הרס"ר עומד ומתחיל להסביר לנו בפנים רציניות שאנחנו הולכים להיות משמר כבוד, ודיר באלק להתנהג כמו שצריך. האוטובוס עוצר ומעלה כמה חיילים - הם נראים עצובים, עייפים. הם לא מדברים איתנו, ואנחנו לא מדברים איתם.

מגיעים לבית החולים. החיילים יורדים מהאוטובוס ועולים על הנ"נ לוויות. אנחנו נוסעים אחריהם, ומגיעים לבית הקברות. הרס"ר מוריד אותנו מהאוטובוס, כולו מתוח. אנחנו מתחילים לספוג חלק מהמתח.
"עמוד דום" הוא פוקד. אנחנו מסתדרים, עומדים בדום, ומתחילים בתס"ח אל תוך בית הקברות. מתגלה לפנינו המון אדיר. לעיני, נראה כאילו כל העיר באה ללוויה.
עומדים בדום. הלויה מתחילה, ועם התמשכותה קול הבכי עולה ומתגבר עד לנהמה אדירה ב"קדיש". הצער אדיר, עוטף אותך. יש לי גוש בגרון, ודמעות מציפות את עיני. אני נאבק לא לבכות בקול ומצליח. החייל לידי, לא כל כך. הרס"ר עומד בצד, אבל אני לא מעיז לסובב את הראש - התס"ח תופס פיקוד - "עמוד דום", "עמוד נוח", קולו צרוד, עמום. הבכי מתגבר.
לבסוף, "הכתף 'שק" ומטח האש נותן משהו להתמקד בו - הרצון להיות מושלם, לבצע את העבודה בשלמות, נותן מפלט מהצער האדיר מסביב. אבל עם כל ירי, הקהל כאילו קופץ באויר. הבכי מתגבר, ואני כבר לא מצליח להחזיק את הדמעות.
"שמאלה פנה", אני מסתובב ורואה את עיני הרס"ר אדומות, פניו שטופות דמעות. "קדימה צעד" הוא שואג, משחרר.
הולכים מחוץ לבית הקברות. בחוץ, החבר'ה מתפרקים, לא יכולים. הרס"ר בשאגות מעמיד אותנו בטור, פורק את הנשקים וצועק עלינו לעלות לאוטובוס.
הנסיעה חזרה ארוכה ושקטה, אף אחד לא מעיז לומר מילה. לא הכרתי את יהודה לוי, אבל מותו השפיע עלי כחייל, כמפקד וכאדם.
הגענו לבא"ח לאחר כניסת שבת.
אני נכנס לאוהל ונשכב על המיטה, מנסה לעכל מה שהלך היום, תוהה אם יהיו עוד לוויות.

היו הרבה לוויות.

There are three kinds of lies: lies, damned lies, and statistics

"After the uprising of the 17th of June the Secretary of the Writers Union had leaflets distributed in the Stalinallee
stating that the people had forfeited the confidence of the government and could win it back only by redoubled efforts.

Would it not be easier in that case for the government to dissolve the people and elect another?" -Bertolt Brecht

I remember very vividly, a few months after the famous pacifist resolution at the Oxford Union visiting Germany and having a talk with a prominent leader of the young Nazis. He was asking about this pacifist motion and I tried to explain it to him. There was an ugly gleam in his eye when he said, "The fact is that you English are soft". Then I realized that the world enemies of peace might be the pacifists - Robert Hamilton Bernays -