|
הגיע הזמן לשחרר
היום ביקרתי בבית הספר שלי. כשנחתתי שם הייתי מלאה בביטחון עצמי, הילכתי במסדרונות כאילו אני בעלת המקום, ובעצם תמהתי איך יכול היה להיות שהייתי כה חסרה בו בביטחון הזה במהלך הזמן שלמדתי בית הספר. הרגשתי כאילו אני חוזרת למקום הזה אדם שונה לחלוטין. כאילו עבר כל כך הרבה זמן מאז עזבתי- ובעצם, שנה, היא פרק זמן כה קצר.
כמובן, כמו אז, גם היום הסתובבתי שם, במסדרונות בית הספר- לבד. ללא כל ליווי צמוד של ה"חברה" כמו שאר הילדים.אבל הבדל אחד כן היה: התרגשתי מאוד. מוזר עד כמה שזה ישמע,הסתובבתי בתחושה שמעולם לא ליוותה אותי שם, בין כותלי המוסד הזה, בכל מהלך שלוש שנות שהותי בו: אושר.
מסיבה מאוד מוזרה, שעדיין איננה ברורה לי, שמחתי לחזור לשם. כל כך שמחתי, שאת החיוך שהיה מרוח לי על הפנים פשוט לא הצלחתי למחוק. בשלב מסויים התחלתי להיות מודעת לעובדה שקצת מוזר לראות אדם שמחייך לעצמו בלי שום סיבה הניראית לעין. ואפילו שניסיתי אין ספור פעמים למחוק אותו, את החיוך הזה, העווית הכל כך מוזרה הזו, כשלתי.
תחנה ראשונה הייתה במשרד של אנה, המזכירה -שעד היום אינני יודעת במדוייק מה הוא תפקידה, חוץ מלעודד אותי בכל פעם שהרגשתי לחוצה לקראת מבחן, או מוצפת מידי ברגשות.-היא הופתעה לראות אותי. שאלה מה אני עושה כעת, התעניינה בי. עניתי בנימוס על כל שאלותיה, אפילו שעמדתי לפספס את המזכירה שאיתה קבעתי בטלפון.
תחנה שניה הייתה אצל אחראית המבחנים של בית הספר. ניגשתי אליה כדי לקחת את תעודת הבגרות שלי. כל כך התאכזבתי מכך שפספסתי בדיוק בשניה את הזמן שהוקצב לכך היום, שתחושת האופוריה שאפפה אותי, קודם לכן החלה לסגת לאיטה.
תחנה שלישית הייתה בקומה של השכבה שלי. דילגתי את המדרגות-שתיים שתיים, ממש כמו אז, כמו שהייתי עושה כשאף אחד לא הסתכל. כמובן שגם היום לא דאגתי מכך שיהיה מי שיצפה עלי ואולי יעיר הערה- כל בית הספר היה שומם, כאילו שקע בתרדמת. ואם בקעו קולות מכיתה כלשהי, היו אלה קולות של ילדים קטנים שבאו לחוג המחוננים.
הגעתי לשכבה שלי. כל האורות היו כבויים, ובעצם לא היה כל כך מה לראות. את הכיתה שלי מצאתי, נעולה ואור לא דלק בה.
המקום היה נטוש.
בהידר כל סיבה נוספת להישאר ולשוטט במקום, החלטתי ללכת. לאן? לא יכלתי לדעת. הרגשתי שאני צריכה לעשות משהו מעניין היום. שאני צריכה לשבור את השגרה. אחרי הכל לא לחינם הטרחתי עצמי עד לקופת החולים בעיר, והוצאתי גימלים.
עליתי את המדרגות בחזרה, בריצה- שתיים שתיים- ממש כמו אז.באותם הימים. ממהרת להגיע לתחנת האוטובוס שנמצאת בקומה העשירית.
הגעתי לתחנה.
לאט לאט התאספו תלמידים בתחנה, הבגרות שלהם נגמרה והם רוצים כמובן לחזור הביתה.
ככל שיותר תלמידים נאספו סביב התחלתי להרגיש ממש כמו אז, יותר ויותר חסרת ביטחון. מצאתי עצמי מחפשת מקום מבודד לשבת בו וכשלתי.
כעבור כעשרים דקות שנמו לי באמת כמו נצח, הגיע האוטובוס. ירדתי מיד בתחנה הראשונה, והתיישבתי בתחנה האחרת. פתאום נזכרתי שבתקופה ההיא, כשהרגשתי כל כך חסרת חשיבות, כל כך לא מוכרת בפני כולם, היתי מותירה אחרי בתחנה הזו, שירים קצרים ופזמונים של שירים שכתבתי, וחותמת בכינוי:tinki14.
התחלתי להסתובב בתחנה. מעט דהוי אך עדיין קריא, מצאתי שיר קצר, אם ניתן לקרא לו כך בכלל, שבכלל לא זכרתי שכתבתי:
"לקח לי זמן,
אבל בין כל הקשיים,
הגעתי לכאן.
וגם אם תמיד
ארגיש משהו בלב,
אזכר בכל
המריבות והכאב.
הגיע הזמן לשחרר"
ולצד השיר הזה הופיעה הערה שכתב מישהו אחר, כניראה אחת הילדות מהתיכון שלי,- "את מאוד מוכשרת זה מאוד יפה" וליד זה הבחנתי שהיא העתיקה את השיר מחדש בעט שחור עבה. כעסתי מעט, כי היא לא כתבה של מי זה. אבל מצד שני, לא האמנתי שהכתיבה שלי משפיעה ונוגעת כך באנשים. בייחוד כשמדובר במשהו שכתבתי כלאחר יד בתחנה שידעתי שלא אחזור אליה יותר, ובזמן שהייתי שרויה בלחץ מאחר והאוטובוס כבר עמד להגיע.
שלא כמו אז, שוב התחלתי להגיש בעלת משמעות וייחוד, שוב התחלתי להרגיש בטוחה יותר בעצמי.
והחיוך הזה, שליווה אותי במהלך הזמן הכה קצר ששהיתי בבית הספר שלי, ושנעלם כאילו לא היה- חזר אל הפנים שלי.
הגיע הזמן לשחרר.
נערך לאחרונה ע"י tinki14 בתאריך 06-05-2011 בשעה 01:39.
|
ראשי
צ'אט
06-05-2011, 01:31
מצב כלאיים
