בעבר, הקונספט של מטוס שנוחת על המים נראה מאוד מבטיח - אף אחד לא רצה להשקיע כסף במסלולי נחיתה ארוכים, ונראה היה שהעתיד של תעופת הנוסעים והתובלה לטווח ארוך הוא במטוסי-ים, שיכולים לנחות בכל מקווה מים גדול מספיק ושקט מספיק.

אלא מה, שאז פרצה מלחמת העולם השנייה, מסלולי נחיתה ארוכים ומחוזקים למטוסי קרב ולמפציצים נבנו בלי חשבון, ומטוסי הים די יצאו מהאופנה. גם התפתחות נושאות המטוסים שינתה את המצב בו מטוסים יכלו להמריא מהספינה אבל היו צריכים לנחות במים ואז היו מעלים אותם עם מנוף.

מטוסי ים צבאיים די נעלמו - גם במשימות נצ"ל בדרך כלל משתמשים במטוסים שאולי יכולים לצוף אם הם נאלצים, אבל בהחלט לא מותאמים לנחיתה והמראה מעל פני המים.

מטוסי הים הצבאיים הפעילים היחידים, כך נראה לי, הם מתוצרת חברת "בריאב" הרוסית. השאלה היא, מדוע? זו נקודה מעניינת, כי רוסיה היא מדינה יותר "יבשתית" בהשוואה למשל לדגש של ארה"ב על ים וצי.

"מטוסי הים הצבאיים הפעילים היחידים, כך נראה לי, הם מתוצרת חברת "בריאב" הרוסית. השאלה היא, מדוע? זו נקודה מעניינת, כי רוסיה היא מדינה יותר "יבשתית" בהשוואה למשל לדגש של ארה"ב על ים וצי."

לא מדוייק. הצי היפני עדיין משתמש ב Shin-Meiwa US-1A ובקרוב אמור להיכנס לשירות הדגם המשופר.

http://www.airliners.net/search/pho...inct_entry=true

ציטוט:

With the US-1 fleet beginning to show its age, the JMSDF attempted to obtain funding for a replacement in the 1990s, but could not obtain enough to develop an entirely new aircraft. Therefore, in 1995, ShinMaywa began plans for an upgraded version of the US-1A, the US-1A kai (US-1A 改 - "improved US-1A"). This aircraft features numerous aerodynamic refinements, a pressurised hull, and more powerful Rolls-Royce AE 2100 engines. Flight tests began on 18 December 2003. It is expected that the JMSDF may eventually purchase up to 14 of these aircraft, to enter service around 2007 as US-2.

גם ברוסיה ספינות טיס הן כבר לא מה שהיו פעם והכלים הישנים מסוג Be 12 הולכים ויוצאים מן השירות. ספינת הטיס המודרנית Be 200 של בריאב משמשת לכיבוי אש אבל זהו תפקיד רגיל למטוס אמפיבי (לדוגמה ה-CL-215/415).
ה-A-40 פותח לעומת זאת כמטוס סיור והצלה צבאי בעקבות שורת תאונות ימיות שאירעו לכלי שיט סובייטיים. הסובייטים רצו כלי טיס שיוכל להגיע במהירות לאתרי אסון תוך אפשרות לנחות ולחלץ ניצולים מהמים.היות וחלק גדול מהימים בהם פעל הצי הסובייטי הם ימים קרים, היה זה רעיון הגיוני מאוד.

ובהקשר לכיבוי אש : מה צריך לקרות כדי שגם בארץ ירכשו 1-2לפחות מטוסי כיבוי אש אמפיביים, מקנדה או רוסיה ?
במקום לסכן מסוקים יקרים ("יסעורים" !) ולבזבז ומיים שלעיתים מיועדים להשקייה, ניתן לשאוב מהים בטיסה נמוכה מאד, ולבצע מעברים רבים מעל לאש, תוך הטלת כמות גדולה בהרבה של מיים, מאשר במיכל הנישא חיצונית ב"יסעור" או המעט שבמטוסי הריסוס.
יש די שרפות שמצדיקות זאת.

לאחר שח"א הבחין שהפעילות הזו גורמת לפגיעה במסוקים ומסכנת את הצוות הוא הפסיק את הפעילות. כיבוי נעשה כיום רק בעזרת כימניר.
http://www.iaf.org.il/Templates/Jou...636&docID=19994

מרקיע שחקים האתר למחקר ותיעוד ההיסטוריה של התעופה בארץ. www.sky-high.co.il

גלריה: www.pbase.com/amirsgv

ציטוט:

מה צריך לקרות כדי שגם בארץ ירכשו 1-2לפחות מטוסי כיבוי אש אמפיביים..

צריך כנראה לעשות חשבון ולבדוק עד כמה זה משתלם. מטוס כיבוי יעודי זה דבר יקר שרוב הזמן לא עושה כלום (צריך אותו בערך 3-5 חודשים בשנה). במצבים מסויימים (כמו שטח הררי) הוא לא יעיל מכיוון שאינו מסוגל לטוס נמוך. נכון שהוא מסוגל לקחת הרבה מיים, מצד שיני הוא פחות מדוייק ממטוס כיבוי קל ואין בכלל להשוות מטוס כיבוי כבד עם מסוק ש"פוגע" מאד מדוייק. בתנאים של הארץ מרחקים לא משחקים תפקיד קריטי וגם לא פורצות כאן שריפות בגודל של מאות קילימטרים כי אין לנו יערות בגודל כזה.
לגבי - Be200. צריך לשכוח מהמטוס הזה. למרות שהוא מאוד יפה ובעל יכולות מרשימות זה עדיין לא סוס עבודה כמו שצריך להיות מטוס כיבוי (וספק אם אי פעם יהיה). יש לו הרבה מאד בעיות אמינות, הרבה תקלות, והוא יקר ועוד ועוד (לדוגמה דבר בסיס כמו להשיג חלפים במקרה של Be200 יכול להפוך לסיפור כי אין...) . מסביב למטוס הזה נוצר מין מעגל קסמים - מצד אחד נדרש עוד מאמץ בפיתוח בשביל להתגבר על בעיות תפעול ותחזוקה. היה אפשר אולי למצוא את הכסף אבל [מצד שני] מטוס כבר יקר, ולא ממש רואים תור לקוחות שמעוניינים לקנות אותו בלי שיעשו בו שיפורים וגם בתרחיש הכי אופטימי סידרת ייצור שלו לא תהיה גדולה. בקיצור יש בהשקעה כזאת סיכון רב.... וכך הוא נשאר תקוע בין שמיים וארץ (סליחה בין שמיים ומיים) משעשע קהל בתערוכות ומדי פעם טס לכבות שרפות ברוסיה ובח"ל מלווה בקלולות של צוות טכנאים וגם כבאים על הקרקע שלא תמיד מקבלים ממנו תועלת אלא בזבוז זמן, מיים ועצבים.
אז אם כבר לחפש מטוס כיבוי ייעודי צריך להסתכל לכיוון CL-415.

שכחתי להגיד שאת Be200 אפשר לשכור (מה שעשו כבר כמה פעמים מדינות באירופה).

דומני שהתשובה נעוצה בטווח הטיסה הארוך של מטוסי סילון.

למשל, טווח קרבי של A6 אינטרודר: 5200 ק"מ, לעומת טוח קרבי של מפציץ הצלילה ממלחמת העולם השניה TBM AVENGER (שניהם מטוסי תקיפה של נושאות מטוסים)- 1600 ק"מ.
נראה לי שטכנולוגיית הבוכנה חייבה שדה תעופה/ נומ"ט בקרבת המטרה- או מטוס אמפיבי..
בעוד שכיום הפלטפורמה הסילונית מאפשרת תקיפת יעד רחוק מבסיס עורפי/ מנומ"ט הנמצאת במרחק ניכר מחופי האויב, כך שצריך מטוס אמפיבי בעיקר כשנדש לנחות בים..

ההשוואה הזאת אינה במקום.

התפקיד הצבאי העיקרי של מטוסי ים וספינות טיס היה סיור ימי ארוך טווח עם יכולות תקיפה מסויימות. ספינות טיס כמו הסנדרלנד והקטלינה היו בעלי יכולת שהיה מרשימה ביותר. הבעיה היא שגם הם לא הצליחו לסגור את אותו "חור שחור" באוקיאנוס האטלנטי והיה זה מטוס יבשתי - הליברייטור -שסגר אותו לבסוף. הישג זה סימן את השוואת יכולות הטווח של מטוסים יבשתיים לאלו של ספינות הטיס וזה היה בעצם האות לירידתם ההדרגתית מהבמה של כלי טיס אלה.

הסיבה העיקרית לזניחת סוג זה של מטוסים היא רגישותם הרבה לתנאי הים. אפילו כלי טייס גדולים ומסיביים כגון TRADEWIND או SAUNDERS-ROE PRINCESS, היו בסכנה מבנית בתנאי גלים של מטר אחד. מאידך - על מסלולים יבשתיים ניתן לנחות גם בתנאי אל ראות ובמזג אוויר קשה. כלי הטייס הימיים הטהורים נכחדו למעשה, ונותרו רק כלים אמפיביים, המסוגלים לפעול מן הים או היבשה באותה מידה. הנישה היחידה הפתוחה עדיין בפניהם היא ההצלה הימית ארוכת הטווח.

בסרט תעמולה של צי ארה"ב מאמצע שנות ה-50 וזמין לצפיה ב YOUTUBE. פיתוח המטוס העצום נמשך כ 10 שנים, בעיקר בגלל בעיות במנועי ה T40 המוקדמים שלא נפתרו גם אחרי כניסת המטוסים הראשונים לשימוש הצי ב 1956 ובסופו של דבר הביאו להפסקת הייצור אחרי 15 חתיכות בלבד והוצאתם משימוש לאחר שנתיים בלבד. החזון מאחורי הטריידווינד היה שאפתני אפילו יותר זה של הוורד יוז - העברת פלוגת נחתים שלמה במהירות מבסיסיה בארה"ב ישירות לחזית ואפילו לחופי הנחיתה עצמם! לטובת כך פותח דגם בעל תא טייס מוגבה ופתח העמסה ופריקה קדמי, שהיה אמור לנחות בים, לגשת אל החוף ולפרוק את החיילים והציוד היישר אל החזית, כאילו היה נחתת אמיתית. שימו לב לתרשימים הסוקרים מסלולי נחיתה אפשריים בנהר המקונג למקרה שצפון ויאטנם תפלוש לדרום, אפשרות לטעינה מאוניות אם ושימוש כמיכלית מעופפת. הטריידווינד לא הייתה ספינת הטיס האחרונה של הצי האמריקני, לאחרי הייתה הסי-מסטר הסילונית שבוטלה בסופו של דבר אבל המרלין המשיכה לשרת כולל בויאטנם עד 1968, אז כבר הייתה לאנכרוניזם משעשע בעידן מסוקי החיפוש וההצלה ומטוסי האוריון ארוכי הטווח.



לצפייה במקור באתר YouTube, לחצו כאן.

ה-Sea Dart


http://www.patricksaviation.com/videos/en52/2467/

Sounders Roe SR.A 1
http://en.wikipedia.org/wiki/Saunders-Roe_SR.A/1
כמובן שמשני הפרוייקטים האלה וממספר פרוייקטים דומים למטוס קרב ימי סילוני שלא עזבו את שולחן השרטוטים לא יצא דבר.