צהריי יום ראשון בחודש אוקטובר של שנת 1999 היו חמים למדי. בערב היה אפשר לחוש את הסתיו לוחש רוחות קרירות, אבל בצהריים כאילו כלום. רעש הילדים מהגן הסמוך, שקופצים על הוריהם שבאו לאסוף אותם הביתה, העיר אותי משנתי. הצלחתי לתפוס תנומה קלה אחרי לילה די מתיש ומייגע. לא ישנתי בו כמעט כלל. לא זו בלבד שהיום הוא היום הראשון לקורס, הרי שגם מחר הוא המבחן של הפסיכומטרי. פעם שניה שאני עושה את המבחן והאמת היא שאני לא מרגיש יותר מוכן מהפעם הקודמת.

טריקה של דלת. צעדים מתקרבים והדלת נפתחת. "אתה מוכן?". הצצתי מבעד לשמיכה וראיתי את אבי מביט עלי כמי שמתבטל כל היום. "מה, כבר הולכים?" שאלתי בלחש. "יאללה, קום תתארגן. כמה שנצא מוקדם יותר ככה נסיים עם זה מהר יותר" אמר אבא. כזה הוא אבא. חייב להקדים ולהיות לפני כולם. פעם אחת, מצאנו את עצמנו מגיעים לחתונה, באחת השדות הפונות מכביש 4, עוד בטרם הגיעו המארחים. כבר בבית הוא הלחיץ אותנו להתארגן, בנסיעה נסע כאילו רדף אחריו שוטר ואז הגענו אל רחבת החנייה ואפילו הסדרן הביט בשעונו כדי להיות בטוח שהוא לא טעה. במשך חצי שעה המתנו ברכב, מאזינים לגלי צה"ל, ברחבת חניה באמצע שום מקום. עליתי למכונית ונסענו.

היינו הראשונים שנכנסו בשער הגבעה. "ברוכים הבאים" התנוסס לו בשער וצעדנו לעבר המרכז. המדשאות נראו כה שוממות, הקיוסק היה סגור ומול חדר האוכל הסתובבו חתולים שנראו כמו שלא אכלו מעולם. בפתח למרכז עמדה אשה, העונה לשם חנה וברכה אותי בברכת ברוך הבא. "מה שמך?" שאלה. "אני רוני" עניתי. "נעים מאוד. מקווה שתהנה. מיד אראה לך היכן תלון" אמרה. "איפה כולם?" שאל אבא בתהיה. "הקדמתם בשעה. הם בטח יבואו תכף" אמרה חנה. הסתכלתי על אבא במן מבט זועף והוא החזיר חיוך מביש. "זה המפתח שלך. חדר מספר אחד" אמרה חנה. הלכנו לכיוון המגורים. "לפחות תקבל את החדר הראשון" אמר אבא ואני תהיתי אם זה מה שאמור לעשות את השינוי, לקבל את החדר הראשון?

פתחתי את החדר. שתי מיטות קומותיים עמדו בצידי החדר, ארון אחד עם שתי דלתות, כיור קטן ובית שימוש עם מקלחת דוש. זה המקום שאני הולך להעביר בו את שמונת החודשים הבאים. "זה לא רע" אמר אבא והיה נדמה לי לרגע כאילו היה מוכן להתחלף איתי באותה שניה. ברגע הראשון חשבתי שזה נראה רע, אבל אז נזכרתי בסיפורים של אלו שהתגייסו לפני כמה חודשים. על האוהלים שהיו לנו בגדנע ואיך שבאחד הלילות ירד גשם זלעפות וחדר אל תוך האוהל באמצע הלילה. "כן, זה לא כל כך רע" אמרתי לו והוא הביט בי במן מבט שמנסה לבחון אם אני רציני.

לפתע נפתחה הדלת. נכנס בחור צעיר ורזה. אביו החזיק בידו תרמיל קל והוא, הוא החזיק גיטרה. הוא הביט מסביב, הניח את חפציו על המיטה שממול. הביט באביו ואמר "נראה לי סבבה לגמרי".

"נעים מאוד, אני דני" אמר.

"אני רוני" עניתי.

"אני מניח שאנחנו נהיה שותפים" השיב.

דני היה בחור חביב, אפשר לומר המלך של החבורה. כולם אהבו אותו. היה לו חוש יוצא דופן למוזיקה וחוש בלתי רגיל לגרפיקה. כשלא היה מנגן בגיטרה, היה מצייר וכשלא היה מצייר, היה מנגן בגיטרה. שאבתי ממנו הרבה ידע והרבה אהבה למוזיקה. הוא ניסה לא פעם ללמדני לנגן בגיטרה, אבל התייאשתי די מהר. לא היה לי את הסבלנות הזו. רציתי לפרוט על המיתרים ולקבל כבר מנגינה מוכנה. למי יש כוח ללמוד את כל הסימנים המוזרים האלו. שני הרכבים היה שומע ללא הפסקה. איפה הילד ושבלול.

"הגיעו עוד כמה אנשים, בא לך ללכת להכיר אותם?" שאל ברצינות.

"המממ... לא יודע" עניתי וראיתי את אבא מביט עלי בפרצוף זועם. "אתה יודע מה - בוא נראה".

יצאנו החוצה. במסדרון נעמדו שני בחורים. אחד עם כובע גרב והשני היה נראה כאילו חזר לפני דקה מטיול בהודו. "שלום לכם" אמר הבחור עם כובע הגרב, "אני מבין שאנחנו שכנים". "מה גרם לך לחשוב כך?" צחקק דני. "אני יוני והבחור הזה קוראים לו שי" אמר הבחור עם כובע הגרב. שי, ששתק לאורך כל השיחה, הוציא לפתע חבילה של טבק, שלף חתיכת נייר ליקק אותה מכל הכיוונים וגלגל את הטבק בתוכה. הוא עשה את זה כל כך רע עד שחשבתי ברגע שידליק את הסיגריה הכל יתפרק. "מה זה הדבר הזה?" שאל דני בהתפעלות יתר. "זה ערכת הנרגילה שלי" ענה שי. הסתכלתי מעבר לכתף שלו. שם היא עמדה. מזוודה ענקית ובתוכה נרגילה מפורקת לגורמים עם אלף ואחת אביזרים. "הדבר הזה עובד?" שאל דני בפליאה. "עובד גם עובד" אמר שי. ריח של עשן נרגילה הפריע לפתע לשיחה. "מאיפה הריח הזה?" שאל שי. "לא יודע" אמר לו יוני. "אני חושב שזה בא מבחוץ" אמר דני וארבעתנו יצאנו מהמבנה. בחצר, ליד העץ ישב לו בחור בטרנינג שחור ועישן להנאתו נרגילה. "רוצים להצטרף" שאל אותנו? "כמובן" ענו לו שלושתם והתיישבו לידו. חזרתי למגורים ונתקלתי בבחור נוסף. "נעים מאוד - אני אילן" אמר הבחור והחזיק את מוסף הכלכלה. "אני רוני" עניתי, "משהו מעניין בעיתון?". "אני רק בודק את מצב הבורסה" הוא אמר לי. "בורסה? אתה משקיע שם?" שאלתי אותו. "לא" הוא חייך, "אבל לא יודע למה, זה מעניין אותי".

חזרתי לחדר. אבא כבר הספיק לפרק חצי תיק לתוך הארון. "אתה פה?" אמר לי במן טון מוטרד. "כן, אמרתי לו. מה עכשיו?" שאלתי. "עכשיו תתארגן - נוסעים הביתה נחזור מחר אחרי המבחן". נשמע לי טוב.

-----------------------------
S e g m a n y

היי, קודם כול ברוך הבא לפורום , אני מקווה שתהנה פה !!

שאלה אחת לפני שאני נותן את דעתי על הקטע, אם זה הוא הפרק הראשון למה פרסמת את הפרק 11 לפני? או שזה היה בטעות?

לגבי הסיפור, הוא כתוב בצורה קלילה, מה שעושה את הקריאה מעט מהנה בסגנון של סיפור כזה, בניית הדמיות טובה, אפשר לשים לדמות פרצוף די מהר.

דבר אחד שמפריע לי הוא המעברים, בחלק נכבד מהפסקאות הסוף וההתחלה מעט קטוע או לא קשור אחד לשני (מבחינת כתיבה ולא תוכן) וזה קצת מציק בקריאה.

ולבסוף הסוף, הוא תלוי באוויר, אם (לפי הבנתי) הסיפור מחולק לפרקים, צריך להיות קשר ברור בין אחד לשני, במיוחד כאשר הם כולך קצרים.

הערה אישית, אני חושב שאם תעבוד מעט על הסיפור ותעשיר אותו, תוכל לצאת עם סיפור קצר לא רע בכלל.

נסה גם להכניס קצת תיאורים, זה עוזר לצייר תמונה יותר ברורה, ולפעמים תורם לעלילה בעיקופין.

אשמח לקורא את שאר הפרקים.
מקווה לראות גם את תגובתייך בשאר אשכולי חברי הפורום.

אמיל.

נהניתי לקרוא,מחכה להמשך.