במאי 2002 הפך עמרם מצנע בפעם הראשונה למשיח מהכרמל. המועמד הטרי לתפקיד יו"ר מפלגת העבודה, שגססה אז כהיום, היה בטוח שהפוליטיקה בישראל תיפול שדודה לרגליו. באוגוסט ההוא לבש חולצת פועלים כחולה, סירק את זקנו ויצא לקבל בענווה אך בכובד ראש את תרועת ההמונים בכנס התמיכה הראשון שלו בקיבוץ יקום.

הבטיחו לו "מעמד מפואר, רב משתתפים", אבל בפועל, מאות כיסאות ריקים המתינו לבשורה החדשה מהצפון. על הדשא הירוק נקבצו עיתונאים במספר שכמעט עלה על הנוכחים ותושבי קיבוץ קשישים שיצאו לשאוף אוויר צח ונקלעו לאירוע. בין היועצים, החברים, המצלמות ושירי מולדת דשדש מצנע נבוך ואומלל, כמעט מכמיר לב.

עשור חלף מאז וההיסטוריה ממחזרת. אותו הזקן ואותה ההבטחה. אותה התקווה ואותה ההתרסקות. הגיבור הטראגי של מפלגת העבודה, שבא להציל את עמישראל משלי או פרץ, איבד גם הפעם קולות והזדמנות. בביתו המרווח בשכונת הדר בחיפה משתדל מצנע בכל מאודו לא להביט לאחור. אולי כי מלפניו הכרמל, ירוק וסלעי ופרוע, משתרע מבעד לחלון ענק, מאובק קמעה, בחדר העבודה. "קשה לנקות את הזגוגית הגדולה", מתנצל מצנע. "אבל עכשיו יש לי זמן. עכשיו אתפנה לזה".

http://www.nrg.co.il/online/1/ART2/304/521.html

-----------------------------
S e g m a n y

למצנע אין את זה, ואף אחד לא יצא מופסד מהתבוסה שלו - לא המפלגה ובוודאי לא המדינה.