23-01-2012, 18:06
|
|
מנהל פורום סטודנטים
|
|
חבר מתאריך: 03.09.08
הודעות: 5,043
|
|
|
פרופורציות
כשחזרתי לארץ היו לי המון תוכניות, תכננתי סופי שבוע עם המשפחה והחברים. תוכניות על ימים של ים וימים של גל. על עבודה במקצוע ובכלל. ואז קבלתי את המערכת...
בבר-אילן סיימו להוכיח ברגעים אלו ממש שאת כל מה שצריך לדעת על רפואה גרעינית אפשר לסיים בהרצאה של 20 דקות המכילה 120 שקפים. ושאת ההתמחות בהמטולוגיה אפשר לעשות ביומיים. בעצם אם רבונו של עולם יוסיף להם עוד שעתיים ביממה, ויש להם קשרים עם ההוא שיושב שם למעלה, אז יש סיכוי שבתוך שלשה חודשים נוכל להיות מוכנים לשלב א' בנוירוכירורגיה. כך שביני לבין התוכניות עמד מכשול אחד גדול בדמות המערכת. המערכת העמוסה ביחד עם העדר מועד הב' גרמו לחיי לנוע שבציר שבין הפקולטה לשולחן שבבית.
לעיתים תהיתי לעצמי למה בזמן שנחל עמוד נמצא מרחק רכיבה הכינרת מרחק נסיעה. ולא רחוק בנהריה הים החל להתעורר אני עסוק לשנן קלסיפיקציה נוספת שכנראה חשובה לכלום ולנסות לזכור איזו טרנסלוקציה עלומה של מחלה חשוכה.
אבל פעם בשבוע מזכירים לי למה אני שמח שזכיתי, ואת המשך לימודי אני עושה כאן.
כל יום חמישי אנחנו קמים מוקדם במיוחד ומוצאים את עצמנו בטרנזיט החבוט של יואל נוסעים מערבה לבית החולים גליל מערבי.
כן, הפריפריה כל כך מקופחת שאף טייקון שלוקח להורים שלנו את כספי הפנסיה לא טורח להנציח את שמו או את שם דג הזהב שלו בבית החולים. ובזכות זה במקום להיות תקועים עם שם אשכנזי מטופש בית החולים בנהריה אוחז בשם הרבה יותר נחמד "בית החולים לגליל מערבי".
ובמוסד הרפואי הזה, שאולי הוא לא הכי גדול, הכי עשיר והכי נחשב. מזכירים לי למה אני שמח לשבת אחרי חצות ולקרוא על מחלות ראמטולוגיות (זה כזה חרא שאת לא מאמינה)
לפני שבוע ביקרנו במחלקה האונקולוגית.
את פנינו קיבלה ליצנית רפואית ומאפרת בהתנדבות. משהו צריך לדאוג שבמקום הזה יהיה קצת פחות עצוב ושלאלו המקבלים את הכימיה לגוף יהיה טיפה יותר גבות.
שירן ואני נשלחנו לחולה שלנו. במבט ראשון הוא היה נראה חולה במבט שני גילינו שהוא גם צעיר, צעיר אפילו ממני. התחלנו בראיון, בן כמה, מאיפה במה עסקת... מה הייתה הסיבה שהגעת לבית החולים? והתשובה הייתה שיום אחד הבטן קצת התנפחה והיו בחילות והקאות. בהמשך הוא גילה שקלוקול הקיבה ממנו הוא סובל הוא ממש לא קילקול קיבה.
שלא כמו במחלקה פנימית שמטרת הראיון היא לפתור את החידה ולגלות ממה סובל החולה כאן רק צריך לשאול אותו במה הוא חולה. אז שאלנו, והתשובה הייתה סרטן של הלבלב. ככלל סרטן זה לא טוב, במחילה מהסרטנים ניתן לומר עליהם שהם אפילו רעים. ובתוך הרוע הזה שמרכז הסרטן, סרטן הלבלב תופס מקום מאוד לא מכובד כרוצח מהיר ואכזרי. אם אני זוכר נכון ברבע לאחת לפנות בוקר אז ה median survivable עומד על שבעה חודשים מיום הגילוי. ואת שלו גילו בסוף יולי. כך ששעון החיים שלו מתקתק בקצב עיקש.
בשלב הזה רציתי להגיד לו "סליחה, טעינו בחולה" וללכת לדבר עם משהו אחר, אולי עם המוכר בקפיטריה. רבאק, יושב כאן בחור בן עשרים ומשהו ולא חושב על הכסף שהוא יחסוך לטיול להודו או על הבחורה מהעבודה שאולי הוא יעיז להזמין לדייט, ומי יודע אולי היא תגיד לו כן. הוא פאקן הולך למות.
המשכנו לדבר איתו ועם אמו, הוא הסביר לנו שבחודשיים הראשונים זה היה סיוט. השערות נעלמו, הקילוגרמים נשרו ולא היה לו כוח לצאת מהמיטה. אבל עכשיו עם התרופה החדשה הוא מרגיש הרבה יותר טוב.
ובאמת יש לו יותר שיער על הראש משלי יש. הוא לא כולו עור ועצמות. והוא ואימו מספרים שסך הכל הוא מרגיש לגמרי לא רע . הוא מתפקד בבית יוצא לרחוב. והוא בעיקר חי.
ביננו ובין עצמנו, הודנו שירן ואני, שלמרות שאנחנו עדיין יודעים כמעט כלום על רפואה, הוא לא נראה כמו משהו שנשארו לו חודשים בודדים. המשכנו בשאלות, למדנו על החיים של לפני הגילוי, על הימים שאחרי ועל החיים עם המחלה ועל התקווה... ויש בי קול שרוצה לצעוק, שבעוד לי יש תוכניות לסופהשבוע הוא עלול למות בחודשים הקרובים.
סיימנו לדבר, איחלנו שיהיו רק בשורות טובות והלכנו לשתות קפה.
ישבנו לעיין בספרים, באמת הטיפול שניתן לו לא הופיע ב textbook . טוב על מי אני עובד אין לי מושג מה הטקסטבוק של סרטן הלבלב, ובכלל הספרים האלו כתובים באנגלית באותיות קטנות לא קריאות וכל כמה פסקאות יש טבלאות בלתי נסבלות.
במקום זה הלכנו אל קפטן גוגל וקראנו קצת ב uptodate
כשהגיע תורנו להציג, וזה די מפחיד להציג למנהלת היחידה, היא ביקשה לקרוא לרופאה המטפלת של החולה. הגיע אישה רוסיה, לא צעירה. כזאת שברור שעבודה קשה לא מפחידה אותה. בידה היא אוחזת מאמר מה NEJM, כשבמקרה הזה ברור שהיא קראה אותו מתחילתו עד סופו. שכן מהמאמר היה ממורקר כמו מחברת לפני בחינה.
כשסיימנו להציג היא סיפרה לנו שבלי ספק לפי הספר הבחור לא אמור לחלות בסרטן הלבלב. הוא לא שותה, לא זקן, לא מעשן ולא עשה לאף אחד שום דבר רע.
מאחר והיא נאמנה למקצוע שהיא בחרה, אזי בזמנה הפנוי שקיים כנראה רק באופן תאורטי היא עסוקה בלהתעדכן. והיא מצאה עבודה שמראה שאם לא מטפלים באופן מקובל אלא עם תערובת כימותרפיה אחרת, שכמובן לא נמצאת בסל, ניתן להאריך את חייו של החולה אולי אפילו בשנה.
ואולי לי ולך כרגע שנה לא נשמע יותר מדי, אבל כשנשאר לך רק כמה חודשים לחיות אז שנה זה עוד פריחות של אביב ועד אבטיח של קיץ ואם הכל הולך מספיק טוב אז אתה גם זוכה לראות את החצבים חוצבים להם את דרכם לקראת סתיו נוסף.
זה עוד שנה של חיים בעולם הזה.
ובבית החולים גליל מערבי שאולי הוא לא הכי עשיר ולא הכי מפואר מצאו את הדרך לספוג את עלות הטיפול המאוד לא זול.
ונדיבות הלב של בית החולים ביחד עם החריצות והעיקשות של הרופאה הצמיחו מחדש לחולה את השער, ויש לו כוח לאכול והוא אפילו יוצא לטייל ברחוב ולפגוש חברים. וחוץ מתופעת לוואי של ייצור מוגבר של רוק הוא חי, לגמרי חי. אולי על זמן שאול אבל בינינו מי לא?
ואנחנו זכינו לראות מחויבות של רופאה למקצועיות שלה, להיותה מעודכנת ויודעת. ולמערכת שכנראה מורכבת קודם כל מבני אדם.
אז אני מוכן להמשיך להפסיד את התכניות שהיו לי כדי שהאנשים האלו אולי ילמדו אותי קצת על איך זה להיות רופא.
_____________________________________
זנגה זנגה, דאר דאר
(מ.קדאפי)
|
ראשי
צ'אט
מצב כלאיים
