|
מעבר לגבול ההכרה - קצין חימוש ב1973
http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-2760236,00.html
מעבר לגבול ההכרה
המונח "פציעה" לא חדר כלל לתודעתו של אמנון לב, בן ה-43, איש חימוש בשריון, שבילה את חלקה הראשון של המלחמה בחזית הצפון - ואת סופה בחזית הדרום. הוא ראה את הקריסה מול הסורים ונאלץ להרכיב מחדש טנק אחר טנק - בניסיון לאפשר את המשך הלחימה. וכל זאת, בידיעה שבנו נלחם רק קילומטרים ספורים ממנו אמנון לב
[התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין: http://www.ynet.co.il/images/SendArtResponse/mail.gif]
פורסם: 05.10.03, 12:12
הייתי בן 43 כשפרצה המלחמה. לא ילד. חוויתי את מלחמות ישראל. במשך כל המלחמה, במשך כל הזמן הזה - לא נתתי מעולם פקודה. האנשים הלכו אחריי, נחנקים מפחד ועם דמעות בעיניים. בעיקר היתה לי דבקות במטרה – אולי מעבר לגבול ההכרה.
[התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין: http://www.ynet.co.il/PicServer2/03072003/297389/293811_ot.jpg]
יום הכיפורים, 6 באוקטובר 1973. המג"ד, משה מלר מחיפה, מעיר אותי ומספר לי על המלחמה בפתח. אחר כך הוא בא לאסוף אותי ברכב, כשאיתנו נוסעים המג"ד טוביה תורן ז"ל ורמי גבעוני ז"ל, מ"פ טנקים מקיבוץ מעברות.
אנחנו מגיעים למחנה עופר, שם שורר אי-סדר מוחלט. הכל מפוזר בין הסככות. התחמושת לטנקים נמצאת בנחל שורק ומגיעה באיחור של 24 שעות (בסופו של דבר זה היה לטובתנו - יצאנו למלחמה כחטיבה שלמה, עם 106 טנקים). באותו יום קיבלנו מפקד חטיבה חדש – יוסי פלד, לימים אלוף. יצאנו צפונה.
בתחנת הדלק בצמח ניגש אלי קצין, בידיו מפה, והראה לי ציר העולה לרמת הגולן. "לך אתה, עם שלושת הטנקים, ותכבוש את הציר בחזרה מהסורים". רק
בהמשך התברר לי משקלן של המילים האלו.
פה אני מפסיק לרגע כדי לספר לכם משהו אישי, שמצמרר אותי עד עצם היום הזה. הבן שלי - עופר לב, קצין בצנחנים, השתחרר כמה שבועות לפני המלחמה ונסע עם חברים לפינלנד. שם, בתאונת דרכים, שבר יד, ומחצית מפניו נותרו משותקות. כשיצאנו ממחנה עפר לכיוון רמת הגולן - אני רואה לפתע בראש פלוגת זלדות את בני – עופר. ממש מולי. מסתבר שחבר משותף - מג"ד שהיה חסר לו מפקד, גייס אותו באופן פרטיזני למלחמה...
טנקים מלאים בגוויות
המשכתי והגעתי למעלה גמלא וכבר בתחילת העלייה נעצרתי ליד טנק צנטוריון שרוף. באותו מקום ראיתי את אחד המראות הקשים במלחמה – עשרות רבות של חיילים ישראלים, יחפים, יורדים ברגל מרמת הגולן – כמו פליטים. המעט שיכולנו לעשות למענם היה לתת להם כמה משאיות, שיפנו אותם.
בהמשך היום, תוך כדי קרבות קשים, הגענו לחוות הבקר של קצ'ה – 14 טנקים. התחלנו מיד לטפל בטנקים ולתדלק אותם - אולם כעבור זמן קצר נתן המג"ד פקודה להפסיק, והטנקים יצאו לקרב לילה נגד הסורים.
בבוקר נותרו 10 טנקים, 5 מהם בלי דלק. המג"ד קרא לי בקשר וביקש ממני להחליף קנים לשני טנקים. לא היו לי קנים ולא כלי עבודה - והתחלתי בקניבליזציה של הטנקים סביבנו.
למחרת, אחרי קרב נוסף, נשאר הגדוד עם 2 טנקים ו-13 אנשי צוות. כאשר הטנקים חזרו, הם ראו 3 טנקים פגועים בשטח עם גוויות של חיילים בפנים. בהמשך אספנו קרוב ל-40 טנקים עם חללים ליד כל מוצב בדרום הרמה. את הגוויות הכנסנו לאחר סימון למחפורות של תל פארס, שם הם היו מונחים 5-6 ימים.
ברחתי מבית החולים
אני חוזר שוב ל-10 באוקטובר. עדיין בחיפוש אחר טנקים, עליתי על טנק בציר הנפט שבו שכבו עדיין שני חיילים הרוגים, ובניסיון להוציאם נפלתי למטה, פגעתי עם הראש בסלע ובדרך שברתי את יד ימין, שתי רגליים ו-3 חוליות בצוואר.
איבדתי את ההכרה לחצי שעה. כשהתעוררתי, לא רציתי להתפנות ורק למחרת "הצליחו" לקחת אותי לביה"ח פוריה, שם חשדו הרופאים כי מדובר בזעזוע מוח קשה. מיד לאחר שהרופאים הסתלקו נעלתי את הנעליים הצבאיות וברחתי בחזרה למלחמה. במשך 184 יום בלעתי 10-15 ואף 20 אמפולות של אופטלגין – דבר שהוא בעוכריי עד היום הזה.
הקרב באום-בוטנה
ב-18 לאוקטובר קיבל הגדוד פקודה לכבוש את אום-בוטנה. המג"ד, שהיה חולה, סירב להתפנות ונכנס כאיש צוות לטנק הפיקוד. כבשנו את הכפר בעזרת צנחנים, ואז הגיע וחנה במקום גדוד חרמ"ש, בפיקודו של אגוזי ז"ל. הוא חנה בשטח פתוח.
עם אור ראשון, "הדליקו" הסורים כ-7 או 9 זחלמ"ים שלנו. זעקות השבר "הצילו" נשמעו גם מחוץ לרשת הקשר. מלר המג"ד, ששכב חולה בתחתית הטנק, עלה לצריח הפיקוד ונתן פקודה לחמשת הטנקים לנוע לעזרה. 3 טנקים שלנו נפגעו מייד. רביעי נפגע בשרשרת ונעצר. מלר, שהטנק שלו נפגע, עף החוצה מההדף וניצל. הנהג המסור של מלר, מוטקה, הוציא פצועים מהשטח תחת אש.
חיפשנו פצועים נוספים. אחד החיילים אמר לי ששמע את אורי הסמג"ד מדבר בקשר – למרות שידענו שנהרג בטנק. מלר פנה אלי וביקש: "תבדוק בטנק שלו". חזרנו לגיהנום, נעצרנו ליד הטנק הבוער, וכשהתחלתי להציץ פנימה – התפוצצה כל התחמושת. מההדף עפתי בחזרה לתוך הזלדה, ומיד כשהספקתי לסגור את מכסה הגג - קיבלנו פגיעה ישירה של פגז. הוא חדר לידי בדופן, פגע בדלת ובהמשך קרע את מכסה השסתומים של מנוע הזלדה. השמן התחיל להישפך וכל הזלדה בערה מבחוץ. 6 חיילים נפצעו.
אני קורא לזה עד היום "נס פח השמן": עם מנוע מקרטע, נסענו כ-3 ק"מ עד ג'בע, שם היו הרופאים. בג'בע התפוצץ המנוע. קפצתי מהזלדה הבוערת והצלחנו להוציא את הפצועים.
אני, מג"ד מחליף
המג"ד שנפצע, סירב להתפנות עם יתר הפצועים במסוק. ביקשתי מהרופא שירדים אותו, אבל הוא קרא לי ואמר: "אמנון, נשארת הגבר האחרון. תקים את הגדוד מחדש ותהיה המג"ד".
עד לרגע זה דאגתי בעיקר לטנקים - ופתאום כמג"ד היה עלי לדאוג גם לחיילים... העול הנפשי לכולנו היה קשה ביותר. חזרנו פצועים ומוכים לחאן ארנבה, כשהגדוד מונה רק 5 טנקים.
ב-19 באוקטובר הגיע קצין החימוש האוגדתי, לימים האלוף שלום חגי, והראה לי מפה של המובלעת. "ביררתי ואמרו לי שיש רק משוגע אחד שיכול לאסוף טנקים פגועים בכל השטח", אמר לי. יומיים לאחר מכן עמדו בגדוד 26 טנקים כשירים, פחות או יותר.
בתואנה של ביקור פצועים, לקחו אותי לבית החולים בצפת ושם צילמו את כל הגוף. גיבסו את השבר ביד ימין. על השברים ברגלים אמרו שמאוחר לטפל בהם, ועלי לנסוע הביתה לנוח. כששמעתי את המילה "הביתה", חזר אלי מיד הזיכרון של עופר בני, שנלחם רק 2 קילומטרים מאיתנו כמעט 3 שבועות. הצלחתי לברר היכן הוא נמצא והגעתי אליו לפגישה מרגשת, בדרום רמת הגולן. לא אשכח לעולם את הרגעים האלה.
כעבור 24 שעות כבר חזרתי מהבית למלחמה - דרך ביה"ח רמב"ם, משם הוצאתי את מלר המג"ד הפצוע. סיפקנו חוויה לכל מי שצפה בנו נוסעים: אני נוהג ביד שמאל בהגה, מלר מעביר מהלכים ביד שמאל הבריאה שלו...
עלינו לרמה ומצאנו שכל האוגדה של מוסא פלד יורדת דרומה, לסיני. תפסנו קו מהתעלה ל"טלוויזיה", והיינו חייץ בין הארמיות השניה והשלישית של המצרים במשך חמישה וחצי חודשים. החזית השנייה שלי במלחמה.
על פעילותו במלחמה זכה אמנון לב בעיטור העוז
_____________________________________
Sorry for the English... I was a bad student in Hebrew school
אבל אפשר לענות לי בעברית
נערך לאחרונה ע"י zragon13 בתאריך 30-08-2007 בשעה 08:04.
|
ראשי
צ'אט
24-08-2007, 12:49
מצב כלאיים
