אני בצבא,
וחלק מהעניין הוא שאני כל פעם צריך להכיר אנשים חדשים.
אומנם עכשיו הגעתי כבר למקום קבוע, אבל יותר מדי פעמים כבר השתנו לי אנשים וכל פעם הייתי צריך "להוכיח" את עצמי מחדש.

עכשיו כשאני כבר במקום הקבוע, נימאס לי לתקשר עם אחרים.
הגעתי עם מוטיבציה וניסיתי להתחבר...ובימים הראשונים עוד הכירו אותי ולמדו אותי וכו'.
אבל מהר מאוד כמו בכל מקום קודם, מגלים ומבינים את ההתנהגות שלי (שאת האמת, לא ברורה כ"כ לי),
ואז או שאני לא מתחבר לדרך ההתנהלות שלהם, או שמתחילים לעשות דווקא (כי אני חדש...כבר כמה חודשים, אבל "חדש"), או שיורדים עליי או שמנסים בכוח להתחבר אליי כדי להוכיח לי שהם בסדר, ואני פשוט לא מוצא את עצמי.

אני כבר לא יודע איך להגיב. או שאני חושב מלא על מה שאני צריך להגיד, או שאני פשוט אומר מה שאני חושב. בשתי הדרכים כל הזמן מוצאים מה לענות לי ואיך "להפיל" אותי.

את החברים שהיו לי לפני הצבא, אני אומנם פוגש...אבל פעם בכמה שבועות כשכולם יוצאים.

ובקיצור, אני כבר לא יודע עם מי להיות, איך להתנהג ומה להגיד.
נימאס לי להציג את עצמי כל פעם מחדש ולנסות להוכיח שאני טוב. (אני גם לא בטוח שאני כזה)
אני רוצה שיבינו לבד - ויתחברו אליי. או שיעזבו אותי לנפשי. אין לי כוח להלחם עם אחרים.

וכשאני יוצא לבית, אני עצבני מזה ואז גם בבית אין לי כוח לאף אחד.
בקיצור אני מנסה לדבר כמה שפחות עם אנשים.

יש קצת אנשים שאני ממש רוצה לדבר איתם ונהנה מזה,
אבל או שאי אפשר לדבר איתם (כי..אני לא יכול ימים שלמים לדבר עם כל אחד),
או שלא נעים לי כבר לחפור ולספר מה עובר עליי,
או שאני מתחיל לבחון גם את הקשר איתם..כי לפעמים גם הם "שוכחים" אותי - ואז אין לי כוח לפנות אליהם בעצמי.


בקיצור מכל האנשים, אני כל פעם מחפש אל מי לפנות והרבה פעמים לא מוצא (מהרבה סיבות).
וזה לא בהכרח שיחות על עצמי או מה שאני מרגיש, אלא גם סתם שיחות חברים...שפשוט נשארות ריקות מתוכן, יבשות, ואין על מה לדבר או שאין חשק לדבר.
אני מרגיש שאיבדתי את היכולת לתקשר עם אנשים. אני פשוט מחכה שהימים יעברו, כאילו זה משהו זמני, ויחזרו איכשהו לשגרה. (כמו שהיה לפני הצבא, אבל אני יודע שזה כבר לא יקרה..כי כל אחד ילך לדרכו).

אני לא יודע איך להחזיר את היכולת הזאת לעצמי. לדבר, לדעת מה אני רוצה להגיד - ולדעת שאני לא אצטרך להלחם על המילים שלי.


עצות?
תודה.

אז על תדבר עם אנשים בצבא. תשרת ככה, בלי שיחות נפש, בלי שיחות בכלל, רק איפה שאתה חייב לפתוח את הפה.

שלום בכל מחיר-פילוסופיה של עבדים.
Ceterum censeo "Palaestinam" esse delendam
אם אין אני לי, מי לי? וכשאני לעצמי, מה אני? ואם לא עכשיו, אימתי?

יש אנשים שיותר נוח להם להיות עם הלבד שלהם ולוקח להם זמן להגיע למסקנה הזו כי הסביבה והטלוויזיה לא משדרים להם שהאופציה הזו קיימת. זה כאילו שמצפים מכל אחד שיהיה חברותי ומוקף באנשים ושירגיש בנוח לתקשר עם אחרים אבל בתכלס לא כל אחד כזה.

תבנה לעצמך "עולם" של דברים שאתה נהנה מהם ותשים פס על אחרים. תשמע מוזיקה, תקרא ספרים, תראה סרטים/סדרות וכו'. אני לא מדבר על להסתגר משאר העולם אלא להגיע עם עצמך למצב של השלמה עם זה שאין לך כ"כ סבלנות להתעסקות עם אנשים אחרים ואולי אפילו מתוך המקום הזה תצמח לכיוון של מישהו שכן מוצא בעצמו את החשק והכוח לשחק את המשחק הזה שנדרש כדי להיות בקשר עם אחרים.

אני מניח שאחרים יגידו לך להתאמץ יותר או יתנו לך טיפים איך למצוא בעצמך סבלנות כן להתעסק עם אנשים אבל קיימת גם אופציה של פשוט לזרום עם זה שאנשים מעצבנים אותך ואין לך סבלנות אליהם.

.אולי אני טועה אני לא מכיר אותך אבל זה נשמע כיאילו חושב פעמיים מה להגיד ואיך לדבר ליד אנשים ואין לך ביטחון עצמי בחברה מנסה לרצות אנשים אחרים ולהוכיח את עצמך להם. אני לא חושב שצריך להיות ככה פשוט תהיה מי שאתה מבלי "להוכיח" את עצמך לאחרים ולהגיד מה שבא לך מבלי לתת דין וחשבון לאפחד.
אני בטוח ברגע שאתה פשוט תהיה שלם אם עצמך, תהיה יותר אסרטיבי, תעשה מה שטוב לך ותגיד את דעותיך (כמובן בלי לתקוף אחרים) אנשים ימשכו אליך וירצו להיות בחברתך אתה תרגיש יותר פתוח ויותר ביטחון לדבר על דברים השיחות יזרמו ויתפתחו בעצמן, לא כולם יאהבו או יסכימו איתך. כי לא כולנו דומים וטוב שכך.
אני בטוח שאתה יודע את זה כבר אין פה מה ללמוד או לדעת פשוט תהיה אסרטיבי "קל להגיד קשה לעשות" אבל צעד צעד והכל יהיה בסדר.