06-08-2015, 10:45
|
|
|
חבר מתאריך: 16.07.14
הודעות: 402
|
|
התכוונתי לצבא בכללותו. להודו תוכנית שידרוג/החלפה של תותחים קלים (לאזורים ההרריים) וכבדים שתקועה כבר שנים ארוכות עם אותם הסימפטומים - בחירת זוכה, חרטה, תביעות, בחירה מחדש וחוזר חלילה. על מעללי רובה הסער יש שרשור נפרד. תוכנית ה-FICV/FRCV לשידרוג השריון (טנקים מ-2 סוגים - כבד ובינוני, נגמ"שים ורכבי לחימת חי"ר) במצב דומה כאשר עוד מכרז עומד לצאת ולהחליף מכרז בו כבר כמעט נבחר מנצח.
זה מתחיל בדרישות פונקציונאליות על גבול הדמיון, דרישה להעברת טכנולוגיות, דרישה לייצר או לפחות להרכיב מקומית. ממשיך בבחירה, ביטול, תביעות וכדומה (פלוס שוחד בתקווה שהממשל לא יתחלף וצריך יהיה לשחד אנשים חדשים). בדרך מבינים שזה נמשך יותר מדי וקונים משהו מהמוכן. בהמשך מתחרטים והופה מכרז חדש יוצא.
לפי דוחות לפרלמנט להודו תיגמר תחמושת אחרי 7-10 ימי לחימה (נק"ל, ארטילריה, פגזי טנקים), טילי נ"ט יגמרו עוד לפני (הודות לדחייה ברכש הספייקים). במלחמת קרגיל ב-99' הם פנו לכל גורם שיספק תחמושת מיידית, מלאי הפצצות המונחות יובא מישראל (באתרים הפקיסטניים המשלוח כלל גם טייסים). לכאורה נראה שלפחות חיל הים מתפקד ואז באו כל השריפות בשנה שעברה והנזק הכבד שגרמו כאשר התגלה כישלון במערך הטיפול בנזקים.
וזה רק בעיות בצד הציוד. הניתוק הקשה בין הקצונה לחיילים (כמראה לבעיית המעמדות בהודו), כמות העריקים האדירה בגלל בעיות אדמה (לא באשמת הצבא, אבל הוא הניזוק מכך). תוכניות מלחמה בה כל חיל מנהל מלחמה משלו עם עדיפות לאזורים שונים.
אפשר למנות בעיות דומות כמעט לכל מדינה, אבל הודו בהחלט מובילה בתחום הברדק.
|