אולי בגלל שהפסדנו כל כך הרבה חגים אחרים השנה, ולנטיינז היה לנו חשוב מאוד... כך שעצם זה שקמנו בחמש וחצי בבוקר שעון מקומי ונסענו ביחד לדרום סקרמנטו (משהו כמו שעה וחצי נסיעה לכל כיוון) ליום עבודה ארוך (שמונה עד שש) ואז נסענו שעה וחצי חזרה הביתה, לא ויתרנו על לחגוג את ולנטיינז...
אז בבוקר, בעוד הגברת מובילה מטופל חרד ברחובות הסואנים של סקרמנטו, אני הייתי על הטלפון... עברתי את כל המסעדות הטובות של גראס וואלי (ותאמינו או לא, אפילו בעיירונת קטנטנה כשלנו יש חמש כאלה) וכולן בתפוסה מלאה לכל הערב. "שולחן לשניים?" אמר לי הבחור מהמסעדה האיטלקית "סירינו" בהלם, "אין לי שום דבר. תשמע, תבואו, תשבו על הבר, תמיד יש כאלה שמזמינים שולחן ולא מגיעים..."
כן בטח...
בסוף, די במזל, הצלחתי לתפוס לנו מקום במסעדה של מלון הולברוק, אחד המלונות העתיקים בקליפורניה (נוסד ב1851), מלון קטן אך יוקרתי משהו שאירח בין השאר את הנשיאים קליבלנד, גרנט וגרפילד ואף היה מקום משכנו של הסופר מארק טווין. המלון עבר ידיים לאחרונה והשמועה הבטיחה שהמסעדה שלו הפכה להיות משהו מיוחד. שמונה וחצי בערב, שולחן לשניים, אולי תיאלצו להמתין קצת, הבטיחה לי הבחורה, אבל רק קצת.
ובעוד הגברת מתמודדת עם מטופלת נוספת, חמקתי לי אל חנות שעונים קטנה והשגתי לה שעון יד חדש... ותוך כדי גם מצאתי לה גרסה מיוחדת של נחשי גומי - בצורת תמנונים...
בשבע וחצי בערב אנחנו נוחתים בבית, עייפים אך רצוצים. לאחר מקלוחה מהירה ביחד אני מפתיע אותה עם כל המתנות פלוס משהו מיוחד שהכנתי עבורה - שמן למסאג' בריח לילך, וניל ונגיעה קלה של מנטה - מוכן בהזמנה מחנות בגראס וואלי. אפשר לבוא, להריח, לבחון שילובים, ואז לערבב את הריח עם סבון, תחליב רחצה, שמן גוף, שמן מסאג' ועוד דברים... והגברת אוהבת שאני עושה לה מסאג'ים
וכאן, פרק נוסף בתוכנית הריאליטי החביבה על יעלי
לאחר מנוחה קלה של עשר דקות אנחנו נכנסים שוב לאוטו ונוסעים העירה (משהו כמו רבע שעה נסיעה). הדאון-טאון של גראס וואלי גודלו פחות או יותר כגודל הדאון-טאון של רמלה (בלי השוק) אבל תתפלאו מה אפשר למצוא במקומות כאלה קטנים וחביבים... אנחנו מגיעים להולברוק בערך חמש דקות לפני הזמן ומגלים מסעדה מלאה עד אפס מקום. "אנחנו חסרים איש צוות אחד" מתנצל המארח בין ריצה מהמטבח למסעדה, "אם תוכלו רק להמתין לי עוד דקה..."
בעת ההמתנה, אנחנו מבקשים מג'נטלמן מבוגר שיצלם אותנו מול דלפק הקבלה.
ההמתנה מתארכת לכדי עשר דקות ויותר מאחר והמסעדה פקוקה בזוגות מבוגרים החוגגים את ולנטיינז. אנחנו מנסים לצלם את מעלית הברזל בת מאה השנים של המלון אך המצלמה נתקעת ולא מצלמת מסיבה לא ברורה. לרגע העייפות והסיטואציה קצת מרגיזים, אבל עם חיבוק ונשיקה וחיוך, אנחנו נרגעים. המארח, בראותו שלושה זוגות שממתינים כבר למעלה מרבע שעה, מחליט לפתוח את חדר האוכל (שבדרך כלל שמור לארוחות הבוקר של אורחי המלון). השתייה, הוא אומר בהתנצלות, עלינו.
מלצרית חביבה אך עייפה ממהרת להביא לנו תפריטים, לחם חם וחמאה שנצבעה בורוד על ידי ערבוב עם פלפל אדום גרוס. הטעם מצויין ואחרי יום ארוך כזה זה בדיוק מה שאנחנו צריכים. לאחר שהביאה לנו שתייה - קולה עבורי, שירלי טמפל עבור הגברת - היא לוקחת את ההזמנה. למנה ראשונה הזמנו טבעות בצל מטובלות בחובצה (BUTTERMILK) עם מטבל של גבינה כחולה מותכת. טבעות בצל אמריקאיות אמיתיות מוכנות לא בפירורי לחם אלא בבלילה של קמח, פירורי לחם, שעורה וביצה. ההבדל ביניהן לבין מה שיש לנו בארץ... שמיים וארץ. למנה העיקרית אני מזמין את ספציאליטה הבית - סטייק 14 אונקיות, מוגש עם פילאף אורז וקערית של שרימפס ג'מבו. הגברת הולכת על רביולי עוף ופורטובלו ברוטב פסטו-אלפרדו...
טבעות הבצל מגיעות מהר, קערה ענקית שהייתה יכולה להאכיל את שנינו יום שלם... אחרי שלוש או ארבע לכל אחד אנחנו מזיזים אותה הצידה, כדי לשמור מקום למנה העיקרית. ממילא את הכל אפשר לקחת הביתה. תוך כדי אנחנו מחליפים בינינו בדיחות ומעלים זכרונות מחגיגות קודמות, מתווכחים בחיבה על מי מארבע התרנגולות שלנו יותר חביבה.... הצלחות עם המנה העיקרית מגיעות.
הסטייק ענק - ואני נזכר מאוחר מדי ש14 אונקיות זה בערך 400 גרם - ואם זה לא מספיק, קערת השרימפס ג'מבו לבדה מספיק גדולה בשביל למלא אותי עד אפס מקום... בגיחוך מה אני חותך חתיכת סטייק ומאכיל את הגברת...
אחרי בערך חצי שעה, הצלחות עדיין יותר מלאות מריקות... אז אנחנו מחליטים לוותר על הקינוח, מבקשים לארוז הכל הביתה, משלמים את החשבון (56 דולר לפני הטיפ, שזה יוקרתי ביחס למיקום הגיאוגרפי) ונוסעים הביתה עם שקית במשקל של קילו של שארית האוכל...
אחרי שחלצנו נעליים, הכנסנו כביסה למכונה, האכלנו את הכלב... אנחנו עולים לחדר השינה... אני מדליק שלושה נרות ריחניים גדולים, מוזג לנו אייריש קרים של ביילי (עם תוספת קרמל) לכוסיות... אנחנו מרימים כוסית... היא מורידה את החולצה ואני עושה לה מסאג' עם השמן החדש...
טוב... זהו... זה פורום PG-13
איך אתם ביליתם?
_____________________________________
מר רוג - כי החיים קצרים מדי לשמות מלאים
נערך לאחרונה ע"י MS_Rogue בתאריך 15-02-2012 בשעה 18:30.
דגל ישראל אין הוא "סך הכול ביטוי של מקל עם סמרטוט כחול לבן עליו". דגל ישראל הוא אני ואתה ואת, הוא והיא, הם הן, אנחנו וילדינו, וגם מי שהלכו ולא ישובו אלינו. ואנו כולנו, אין אנו סמרטוט.
דגל ישראל אין הוא "סך הכול ביטוי של מקל עם סמרטוט כחול לבן עליו". דגל ישראל הוא אני ואתה ואת, הוא והיא, הם הן, אנחנו וילדינו, וגם מי שהלכו ולא ישובו אלינו. ואנו כולנו, אין אנו סמרטוט.
באיזה רבע של הפסקה במהלך היום הזמנתי זר ורדים לבנים גדול שאהוב עלייה ושלחתי לה אלייה לבסיס.
הייתה לי חצי שעה של פלאפון בת"ש המוקצב,הרמתי טלפון והיא בדיוק סיימה משמרת בחמ"ל. דיקלמתי לה סיפור ילדים שגם אני וגם היא גדלנו עליו,יחד עם הערות מיוחדות ממני.
וזהו,את שאר היום העברתי בלחגוג אותו איתה בתוך חלום במהלך הלילה
ראשי
צ'אט
15-02-2012, 18:27
מר רוג - כי החיים קצרים מדי לשמות מלאים 
מצב כלאיים
