 |
08-02-2008, 11:13
|
|
|
|
חבר מתאריך: 13.05.03
הודעות: 2,807
|
|
|
מכתב של חייל במלחמת השחרור לאהובתו
אהבה ומלחמה
מכתב ישן ובו תקווה ואכזבה וסחיטה רגשית בדרך להקמת המדינה: כל הקלישאות
מאת תום שגב
במזוודה ישנה ובה תעודות משפחתיות, בפולנית, גרמנית, אנגלית, ערבית ועברית, נמצא מכתב שכתב בחור לבחורה, בגרמנית. אי אפשר לפענח את חתימתו. שם הבחורה הני. היא נטשה אותו והוא חלם עליה במשך הקרבות על ירושלים. הנה דוגמה למסמכים היסטוריים מציתי-דמיון שאפשר למצוא כמותם כמעט בכל בית.
25 במארס 1948
הני דרלינג,
יצאו כמעט שנתיים מאז אמרנו "להתראות". כשאמרנו אז "להתראות" האמנו שנתראה. הבטחנו להתכתב ולחכות.
בבלגיה עוד קיבלתי ממך מכתבים שכל מלה בהם היתה כשיקוי אהבה. בפעם הראשונה בחיי האמנתי אז במשהו, הני. האמנתי בך. האמנתי באהבתנו. האמנתי בעתיד. בעתיד שלנו. כן, הני, עם עשרים שנותי כבר למדתי אז לא להאמין לשום דבר ולאף אדם, אפילו לא לעצמי. ואז פגשתי אותך והכל נראה פתאום אחרת. היו אלה החודשים המאושרים ביותר בחיי. האם לא היית גם את מאושרת, הני?
זו הפעם הראשונה בחיי שהאמנתי אז במה שקוראים אהבה ומזל ועתיד. בפעם הראשונה גיליתי שיש בעולמנו גם טוב ויפה המאפשרים לנו לשכוח את הצביעות והרוע שבחיים האלה. את היא שנטעת בי את האמונה הזאת ואת היא שנטלת אותה ממני.
אל תכעסי, אהובתי. אני יודע שכל זה נשמע מריר מאוד ומדוכא, אבל אני לא בא אלייך בטענות. אם יכולת לשכוח אותי ואת אהבתנו במהירות כזאת - כנראה שלא הייתי ראוי לה ויכול אני לבוא בטענות רק אל עצמי. אולי את משתוממת שאני כותב לך שוב אחרי כל כך הרבה זמן. אולי באמת הייתי צריך לרסן את עצמי ולהניח לך, אבל אני עדיין אוהב אותך, הני. גם היום, אחרי שנתיים ארוכות, קשות, אומללות - אני אוהב אותך ולכן אני כותב לך פעם נוספת. כותב כדי להיפרד ממך.
הנה חזרתי להיות חייל והפעם זו מלחמה על החיים עצמם, וסיכויי הניצחון אינם גדולים. אנחנו נמצאים רק בשלבים הראשונים, אך כבר ספגנו אבידות כבדות. גם רבים מהבחורים שאת עוד מכירה מארנהם 643 אינם בחיים - נורו למוות. גוויותיהם התפוצצו לרסיסים, או בותרו בסכיני הערבים.
(643 היתה יחידת הנדסת שדה בבריגדה היהודית שהקים הצבא הבריטי במלחמת העולם השנייה. ביולי 1945, חודשיים אחרי כניעת גרמניה, יצאה מאיטליה לבלגיה ומשם להולנד כדי להניח גשרי ביילי על הריין, ליד ארנהם. ב-1946 חזרו אנשיה לארץ ישראל).
אין לנו חזיתות במלחמה הזאת. החזית נמצאת בכל מקום. הרחובות שהולכים בהם נמצאים פתאום תחת אש. הבתים הופכים לקני התנגדות. כל ישוב יהודי הוא מצודה בשטח הפקר. הקשר בין הנקודות השונות נשמר בעזרת משוריינים החוצים אזורים ערביים ומותקפים ללא הרף.
כשהתקפה כזאת מצליחה - מודיעים על כך ברדיו, כמו בימים האחרונים: 12 מאנשי ההגנה נפלו בכביש ירושלים-תל אביב; 14 בכביש ירושלים-רמאללה; 13 נורו בכביש ירושלים-בית לחם; 42 הגנו על שיירת משאיות ליד נהריה, עד האיש האחרון. עד הכדור האחרון. גוויותיהם המרוסקות נמצאו בשטח.
(אנשי השיירה מנהריה ליחיעם נהרגו ב-27 וב-28 במארס. מכתבו של החייל המאוהב נושא את התאריך 25 במארס. אולי היתה זו האהבה שבילבלה אותו).
לילה לילה פלוגות המחץ של ההגנה יוצאות למתקפות נגד, מפוצצות קני צלפים ערביים ועמדות של מכונות ירייה, כובשות כפרים ערביים, משמידות כנופיות ערביות. פאשיסטים גרמנים, פולנים ואנגלים מלמדים את הפלאחים כיצד להטמין מוקשים ולטפל בנשק אוטומטי. כוחות בלתי סדירים מסוריה ומעיראק תוקפים בלילות ישובים יהודיים. עד כה לא הצליחו להבקיע בשום מקום. לא נוותר על אף מטר מרובע. אנחנו לבד; איש לא יעזור לנו. האנגלים, האמורים לשמור על "חוק וסדר" עד צאתם ב-15 במאי, מתכוונים כנראה להשאיר אחריהם תוהו ובוהו.
אני עצמי יושב בירושלים, באחת השכונות המבודדות למעשה, נוסע במכוניות משוריינות דרך כפרים ערביים, כדי לשמר את הקשר עם נקודות המגן שבסביבה ועם ירושלים עצמה. בסך הכל הייתי כבר בשש היתקלויות קשות למדי. לפני כשבועיים עליתי עם המשוריין שלי על מוקש, באמצע כפר ערבי. המכונית נשרפה תחתי. עד כה נפגעו תמיד רק הבחורים שלפני ומאחורי, מימיני ומשמאלי. אני עצמי לא נלכדתי עד אז.
ובלילות, כשאני זוחל על הבטן אל כפר ערבי ואנחנו פותחים באש ממרחק של מאה מטר - אני חושב עלייך, הני. כשעליתי בכפר הערבי בקעה על מוקש והמכונית נשרפה והייתי חצי שעה תחת אש ונשארו לי רק שישה כדורים ושני רימונים בשביל הרגע האחרון, וכשהשחורים הסתערו אלי - עלה על דעתי שאם מכונת הירייה שמולי תחסל אותי כעת, את לא תשמעי על כך לעולם. גם זו אחת הסיבות המביאות אותי לכתוב לך.
בעוד כשישה שבועות (אם לא אפגע בינתיים) אני מתכוון לעזוב את היחידה שלי. התנדבתי ליחידה שמבצעת פשיטות קומנדו, כלומר חודרת בלילות לאזורים ערביים, עם חומר נפץ, כדי לפוצץ את מפקדות הכנופיות. אני לא יודע אם עוד תהיה לי אפשרות טכנית ליצור קשר ולהשמיע קול - וגם זו סיבה לכך שאני כותב.
זהו, הני, הנה פרקתי מלבי חלק קטנטן ממצבור האומללות הענקי שהצטבר בו בשנתיים האחרונות. אני מרגיש כמעט כמו בימים ההם בבלגיה, כשהוחזקתי במעצר, והייתי מתיישב ליד השולחן בתאי ומספר לך כל מה שעבר לי בראש. באותה תקופה תמיד מצאתי דרך להגיע אלייך, וכל המנגנון האדיר של הצבא הבריטי לא עצר בעדי. היום עולם שלם מפריד בינינו.
כשהתחלתי את המכתב הזה לא רציתי לבקש ממך פעם נוספת שתכתבי לי. עכשיו אני עושה זאת בכל זאת. הני ילדונת, כשתקבלי את המכתב הזה - אנא כתבי לי. כתבי לי רק שעודך קיימת, שאת מרגישה טוב, אולי כשאת ניצבת לפני מלון "סלואיס", או כשאת מטיילת עם בחור הולנדי בפארק סונסבק; כתבי שאת חושבת על החייל מארץ ישראל שעוד אוהב אותך כל כך.
אני רוחש לך אך טוב, הני, מאוד מאוד, גם אם לא תכתבי לי וגם אם הספקת בינתיים לשכוח אותי לגמרי. ואם באחד הלילות אחטוף כדור, אי שם בדרך, או בין סלעי השדות המקיפים את ירושלים, עד הרגע האחרון אהיה אסיר תודה על שהיית בחיי, ואחשוב על כל היופי שהענקת לי ועל כך שקל למות, כי היופי הזה איננו עוד.
היי שלום, הני, אם לא נשמע עוד זה מזה אני מאחל לך שתמצאי בחייך את כל האושר והחום והאהבה שאני רציתי להביא לך ולא הורשיתי. ושתצליחי, הני, לא כמוני.
http://www.haaretz.co.il/hasite/pag...SubContrassID=1
_____________________________________
Diplomacy is about surviving until the next century - politics is about surviving until Friday afternoon
Sir Humphrey Appleby
|
|
ראשי
צ'אט
מחמלי, אחיי גיבורי התהילה ,כל הרפאים , משל"ג עד 2000
מצב כלאיים
