ציטוט:

משחר ילדותינו אנו סופגים שלל מיתוסים ואמונות לגבי מציאת אהבה וזוגיות. חלקם מגבילים אותנו, מסרסים אותנו ועלולים להרוס לנו את מערכות היחסים, במידה ונמצא כאלו.

כתבה קולעת וטובה ממדור "יחסים" בynet:

http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-4218382,00.html

כי מי שמחכה ל"אחד", תישאר בסוף לבד (תוספת שלי)

הם בעצם גרסה מודרנית של אותן עצות המוזכרות בשיר האלמותי המצהיר "בנות שבלי בושה קוראות את ה....".

היא טועה באותו מקום בו נופלים רוב אלה שמנסים להפיח "רוח אופטימית" בחיי האהבה: במקום שבו צריך להבדיל בין "לשאוף ל" ובין "חובה להגיע ל".

ברור שלא לכל סיר יש מכסה, אולם זו אמרה שנועדה לתת עידוד קליל וקליט לאנשים ברגעים לא קלים.

ברור שאין לרובינו את ה"אחד/אחת" - אולם אנו אמורים - בלי היסטריה - לחיות תחת צילה של השאיפה למצוא אותו.

כנ"ל לגבי רוב ה"קלישאות" האחרות - אלו בסך הכל תמציות של שאיפות, או קווים המגדירים את תחומי החיים.

גם לא כל הילדים יהיו "אהובים ומקובלים רק אם יתאזרו בסבלנות". איפושהו לכל הבנים/בנות הלא חביבים, לא חייכנים, לא אטרקטיביים, לא כיפיים (ומאוחר יותר לא סקסיים) יש הורים, ואני מניח שחלק מהורים אלה נותנים לילדים שלהם פידבקים. ומה לעשות? להגיד לילדים שהכל בלוף? שיתחילו מאפס לחפש את ה"דרך הפרטית שלהם"?

בסופו של דבר גם מבוגרים הם ילדים מבחינה זו. צריכים את הקלישאות הכוללניות והחבוטות. אתה אף פעם לא מפסיק להיות ילד ממש... פשוט בשלב מסויים אין לך הורים שיקחו את האשם על השטויות שלך, ולעומת זאת יש לך ילדים שאתה צריך לקחת את האשם על השטויות שלהם.

הייתי בדרך לכתוב קלחת של אש וגופרית... ואז הבחנתי שאתה סיכמת את תחושתי בלי להיכנס לאש וגופרית (שזה ממילא גם חם וגם מריח לא טוב)... אז כל מה שאגיד זה: מסכים עם כל מילה.

מר רוג - כי החיים קצרים מדי לשמות מלאים

אלו הטוקבקים. חלקם מצחיקים. חלקם מרושעים. חלקם חושפים אילו בריות אומללות/מסוכנות מסתובבות בחברה שלנו. כולם יותר מעניינים מאשר "נעה בנוש".