לוגו אתר Fresh          
 
 
  אפשרות תפריט  ראשי         אפשרות תפריט  מבזקים     אפשרות תפריט  צור קשר     חץ שמאלה ●●● ברוכים הבאים אל פורום צבא וביטחון ●●● לפני הכתיבה בפורום חובה לקרוא את דבר המנהל ●●● עקבו אחרינו! ●●● חץ ימינה  

לך אחורה   לובי הפורומים > חיילים, צבא וביטחון > צבא ובטחון
שמור לעצמך קישור לדף זה באתרי שמירת קישורים חברתיים
תגובה
 
כלי אשכול חפש באשכול זה



  #1  
ישן 21-04-2012, 14:44
צלמית המשתמש של marloweperelab89035
  marloweperelab89035 marloweperelab89035 אינו מחובר  
 
חבר מתאריך: 06.02.07
הודעות: 2,195
יום הזיכרון לחללי צה"ל ומערכת הביטחון תשע"ב 2012

אחיי גיבורי התהילה: פרויקט זיכרון מיוחד
הקרב האחרון, הסיגריה האחרונה, המילים האחרונות. לרגל יום הזיכרון: הרמטכ"לים כותבים על החלל שאת זכרו הם נושאים עמם לעד
http://www.nrg.co.il/online/1/ART2/...1&cat=875&loc=2

התמונות שבאלבום: בני גנץ על ערן שמיר ז"ל
הרמטכ"ל העשרים חוזר לארבעה רגעים בחייו של לוחם הצנחנים המבריק

"ביום הזיכרון לחללי מערכות ישראל אנו מביטים איש-איש באלבום הזיכרון הפרטי שלו, חוזרים לדמויותיהם של חיילים ומפקדים אשר הטביעו בנו את חותמם ואינם עוד. כלוחם ומפקד בצה"ל זה כשלושים וחמש שנים, כמי שיצא למשימות רבות מצפון הארץ עד דרומה ולפעמים גם הרחק מגבולותיה, איבדתי מפקדים, פקודים ורעים רבים. אלבום הזיכרון שלי עמוס סיפורים, זיכרונות ותמונות שמציירות את מופת פועלם של אותם קצינים וחיילים שמסרו את נפשם ונפלו עלי חרב עבור ביטחון ישראל ואזרחיה. מקום מיוחד באותו אלבום אישי יהיה לעד שמור לסרן ערן שמיר ז"ל. התמונה הראשונה של ערן שנצרבה על לוח לבי היא תמונתו של נער אשר פקד שנה אחר שנה את אנדרטת הצנחנים. אביו, רס"ן (במילואים) דובי שמיר ז"ל, סגן מפקד גדוד של חטיבת צנחנים במילואים, נהרג בתאונת אימונים כשערן היה עוד תינוק. על אף שבעצם לא זכה להכיר את אביו, הלך ערן כאילו באופן טבעי בדרכו, לאור הערכים שנותרו בבית גם לאחר מותו. הוא דחה את שירותו הצבאי ויצא לשנת שירות בחברה להגנת הטבע, ולאחר מכן, כמו אחיו אלישע לפניו, התנדב לשירות קרבי בחטיבת הצנחנים והגיע לשרת בסיירת הצנחנים. היום עולים שניהם בזיכרוני - אב ובן, שני דורות, שני גלים עצומים של כאב עבור המשפחה, שני עמודי אש עבור כולנו. תמונה נוספת שלעד תישאר טבועה בי היא של ערן כקצין צעיר, מפקד צוות בסיירת, שלקח חלק בתרגיל שבו ביקרתי זמן קצר לאחר שקיבלתי את הפיקוד על חטיבת הצנחנים. ראיתי כיצד הוא מוביל בצוותו תחקיר לאחר התרגיל. הבטתי בו וראיתי כיצד היסודיות והרצינות שאפיינו אותו קיבלו ביטוי מוחשי ביותר. נוכחתי כי הדוגמה האישית ומופת המעשה משתקפים בכל מילה, בכל מחווה, בכל צעד שעשה. באותם רגעים, על אפוד וחגור, ראיתי את ערן כפי שהיה - בוגר לגילו, אחראי, חריף ובעל רצון בלתי נדלה לתרום. באותן שניות יכולתי לדמיין את עתידו של ערן, בצה"ל ומחוצה לו, את כל מה שעוד נותר לו לעשות, להשיג, את הפסגות שנותרו לו לכבוש - שוודאי עוד יכבוש הרגע הזה, פשוט ואכזרי, מתמצת את תחושת ההחמצה הגדולה, את כל שאלות ה'אילו' וה"מה יכול היה להיות" שעלו בי לאחר אותו ערב מר ונמהר שבו נפרדנו מערן. רגע שלישי שנחרת בזיכרוני, שהוא גם באופן טבעי קשה מאין כמוהו, הוא מערב 15 במאי 1997, בעיצומו של מבצע מיוחד של סיירת הצנחנים באזור זליא שבלבנון. היה זה המבצע שבו מצא ערן את מותו, ועמו גם סמ"ר זאביק זומרפלד ז"ל וסמ"ר רן מזומן ז"ל. אני, כמח"ט הצנחנים, מפקד על חפ"ק המבצע במרג' עיון. ערן הוא סגן מפקד הסיירת. בהיתקלות עם מחבלי החיזבאללה נפגעים מפקד הכוח וכמה לוחמים נוספים, וערן לוקח את הפיקוד ועולה מולי בקשר. אני מעביר לו הנחיות - פינוי הפצועים, התקדמות דרומה ומפגש עם המסוקים. הוא משיב שיעשה כן. אלו היו המילים האחרונות ששמעתי אותו אומר. אולי גם המילים האחרונות שלו לפני שצעק שנפגע בחזהו, ונפל. הדממה בצד השני של הקשר, שבאה לאחר מכן, נותרה בי כפצע שאינו מגליד. זיכרון רביעי ואחרון, בבוקר שלמחרת. אני עומד על סף בית משפחת שמיר, מול אמו של ערן, הדס. אומר לה: 'דסי, גם את ערן לא הצלחתי להחזיר'. אני נכנס לבית, ולומד שיעור נוסף על דמותו של ערן, על אהבת הארץ שפיעמה בו בעוצמות שקשה לתאר. הייתה זו אהבה לכל אבן, צמח וחיה, אהבה למורשת ישראל ומחויבות חסרת גבולות למשמר הארץ ולבניינה. נכנסתי לביתו של ערן, לחדרו הריק, והתוודעתי לכוח שדחף אותו לאורך הדרך - מהנער באנדרטה בתל נוף ועד לגבר, ללוחם, למפקד שהוביל את הכוח באזור רכס א-דאהר שבלבנון ונפל בקרב. ארבע תמונות, ארבעה רגעים, כל אחד מהם מגלה עולם, מגלה אדם שהיה ועודנו מופת לתעוזה שבקרב, לתעצומות שבנפש - סרן ערן שמיר ז"ל. יהי זכרו ברוך."


הבופור היה שלו: גבי אשכנזי על גוּני הרניק ז"ל
הרמטכ"ל התשעה-עשר עדיין מחפש בין שורות הלוחמים את מפקד סיירת גולני האגדי

"אני זוכר היטב את אותה פגישה, היא התקיימה שבועות מספר לפני שסיימתי את תפקידי כרמטכ"ל. היה זה בוועידת פסגה של רמטכ"לים מכל העולם שהתכנסו לדיון שנתי במטה נאט"ו בבריסל. הקולגה שלי, מפקד צבאי מוכר ומוערך, שאל אותי כיצד אני מתמודד, כמפקד וכאדם, עם הקשיים הנוספים שהתלוו לשנת כהונתי האחרונה. השבתי לו שלהיכנס לביתה של מרים פרץ ולנחם אותה על נפילתו של בנה השני בהגנת העם והמולדת היה קשה לי הרבה יותר. תמיד זה היה קשה, גם כשעשיתי זאת בפעם המי יודע כמה. אי אפשר להתרגל לכך אף פעם. את הפגישות הנוראות הללו אשא בזיכרוני עד יומי האחרון. לא אחת תהיתי, מה לעזאזל מכשיר צעיר בן עשרים ואחד או עשרים ושתיים לעמוד מעל תלולית עפר טרייה ולהספיד את פקודו בן התשע עשרה שנפל בקרב. באיזה בית ספר, מכללה או אוניברסיטה מלמדים את המקצוע הייחודי הזה? איפה אפשר ללמוד זאת בכלל? מאיפה הכוחות? מאיפה תעצומות הנפש? גם במלאת ששים וארבע שנים, 'המקצוע' הזה הוא 'מקצוע נדרש'. את ידידי, רס"ן גוני הרניק ז"ל, מפקד סיירת גולני שנפל בקרב על הבופור, הכרתי היטב ואהבתי אהבת נפש. זו הייתה רעות לוחמים של אמת. גוני סיים לפקד על הסיירת זמן קצר לפני המלחמה, והעביר את הפיקוד לרס"ן משה קפלינסקי. גוני הצטרף לנגמ"ש הפיקוד שלי רגע לפני שחצינו את הגבול. עם תחילת הלחימה על הבופור קפלן נפצע, גוני החליפו, ובמהלך כיבוש המוצב נפגע ונהרג. הבופור היה של גוני, הוא תכנן והכין את הסיירת ללחימה, פיקד עליה, ונפל. יחד עמו נפלו חמישה לוחמים ומפקדים. מפקד צוות צעיר נפצע, ולימים היה למפקד הסיירת והחטיבה - תא"ל ארז גרשטיין ז"ל, שנפל אף הוא כמפקד כוחות צה"ל בלבנון שנים רבות אחר כך. אנחנו "דור לבנון". את מיטב חברי השארתי על אדמת הארץ המקוללת הזו. חזרתי משם עם חברי הלוחמים בשורות חסרות מאוד. לפני חמש שנים, כשנקראתי לשוב לשורות צה"ל ולהתמנות לרמטכ"ל, סקרתי את משמר הכבוד ברחבת המטכ"ל בתל אביב, והתפניתי ללחוץ את ידם של האלופים. חיפשתי לרגע את פניהם של ארז גרשטיין ז"ל, של אמיר מיטל ז"ל, ואת דמותו של גוני הרניק ז"ל. הם היו אמורים להיות שם. הם היו הטובים שבבנים והטובים שבמפקדים, אך המטכ"ל שלי עמד בשורות חסרות - גוני, ארז ונוספים לא היו שם, אך דמותם, רוחם ומורשתם היו שם ויהיו שם לעד. אנו מציינים השנה יום זיכרון ועצמאות מיוחדים משהו. מדינת ישראל בונה עצמה, מארגנת את מוסדותיה וחברתה צעד אחר צעד תוך התמודדות עם קשיים חברתיים, כלכליים וביטחוניים משמעותיים. החברה הישראלית וצה"ל זקוקים לכל נערה ונער. לא עת להשתמטות היא אלא עת להתגייסות. כל אחד בתורו ובמקומו. ישראל חייבת לעבור מ"שירות החובה" ההולך ומידלדל ל'חובת השירות לכל'. בג"ץ כבר קבע את שלו, החברה משדרת את הצורך, והנוער והלוחמים מצפים לשותפים החדשים. ביום הזיכרון הזה אנו מביטים לאחור בגאווה, זוכרים ומזכירים ומסתכלים קדימה - זוכרים כי זוהי עת לאחוז בטורייה ובמכוש, לחלום, להגשים, לעשות ולבנות, ולהביא את המדינה לפסגות חדשות של ביטחון פיזי, כלכלי וחברתי, ואל שלום עם שכנינו. לו יהי."

נשאר בן עשרים: משה יעלון על דודיק קימלפלד ז"ל
הרמטכ"ל השבעה-עשר מתגעגע לחברו לגרעין, אלוף הכדורגל מכפר סבא

"יותר מכל, אני זוכר אותו מעשן. עם סיגריה בזווית הפה, פולט את העשן, מתענג על כל יניקה. אוחז בסיגריה המתכלה, עיניו הכחולות מקרינות את המופנמות שאפיינה אותו כל כך, את האכפתיות, את השקט שאפף אותו. כמו בטקס קבוע היה דודיק מקפיד לעשן לפני יציאה למארב, וגם אחריו, מסמן לעצמו, ולנו, עוד 'וי' ביומן, עוד חזרה לשגרה אחרי פעילות מבצעית. אינני זוכר אם עישן לפני המרדף האחרון. על מה חשב? האם דאג? אולי לא הספיק לחשוב? אולי היה עסוק בהכנות למרדף? האם עברה בראשו המחשבה שגורלו עלול להיות כגורלו של שליימל'ה סבירסקי ז"ל, חברנו לגרעין וחברו לחדר, שנפל ארבעה חודשים לפניו, כשהשניים תפסו מחסה מירי פגזים לעבר כפר רופין? האם, כדרכו בקודש, התגעגע אל הבית, אל אמא? אל אבא? דודיק מעולם לא חשב להיות לוחם מהולל. בטח שלא ראה עצמו, בדמיונו, נופל בקרב בתוך שטח מדינת אויב, בהיתקלות עם מחבלים שלילה קודם ירו מרגמות על עין יהב. כזה היה דודיק, אנטי גיבור. לא שש אלי קרב, חיפש את השקט, השלווה. למרות מופנמותו היה איש רעים להתרועע ובעל חוש הומור דק. תחילת השירות לא הייתה קלה עבורו. דודיק לא חיפש אתגרים צבאיים. הוא התגעגע הביתה וקילל כל רגע, אך מעולם לא נשבר. כל מנוחה ניצל כדי לעשן ובעיקר לא התבייש לדבר על קשייו. בזמן הפנוי אהב לשחק כדורגל. הוא היה חלוץ אימתני של נבחרת הגרעין שלנו, שהפסידה לא פעם (בכבוד) לקבוצת ליגה ב' של כפר רופין. אך למרות כל זאת, דודיק היה גם לוחם מצוין. תמיד התייצב כשהיה צורך לבצע משימה. מעולם לא היסס. כך גם נפל, ב-04.02.1970, בתום מרדף ארוך ומתיש, כשהוא חלק מהכוח הסורק אחר המחבלים בשטח ירדן, ביודעו כי יפגע בהם רק בקרב פנים אל פנים תוך סיכון חייו שלו. דודיק נפגע מכדור בראשו. לא היה לו סיכוי. הוא נפצע אנושות ומת זמן קצר לאחר מכן. אנחנו חיסלנו את המחבלים, אבל הדרך חזרה לתוך שטח ישראל הייתה ארוכה וקשה. צעדנו בדממה לעבר המסוק הממתין, כואבים. יהונתן לביא נשא את דודיק על גבו, ואנחנו לא יכולנו שלא לחשוב על הוריו של דודיק ואחותו, שבאותם רגעים עדיין לא ידעו שדודיק שלהם איננו. אנחנו איבדנו חבר קרוב, בן משפחה ממש. הכרנו עוד בכיתה י"א, כשהתארגנו כגרעין. היינו קבוצה מגובשת מאוד, מחוברת מאוד. כך גם הקשר ההדוק עם משפחתו של דודיק, ההורים שמעון ויהודית שנפטרו לפני שנים אחדות, האחות הילה והאחיות התאומות אדוה והדר, שנולדו אחד עשר חודשים לאחר שדודיק נפל. מדי שנה אנו פוקדים את קברו של דודיק. כבר עברנו את גיל שישים אך החברות נותרה כשהייתה. למרות שהזמן חלף - כבר ארבעים ושתיים שנים מאז נפל - נותרו הזיכרונות מדודיק מוחשיים וחזקים, והגעגועים לחבר שנשאר בן עשרים עזים."

קשר דם: שאול מופז על מרקו מאיר ברנשטיין ז"ל
הרמטכ"ל השישה-עשר על הקשר האישי, שנהרג במרחק סנטימטרים ממנו

"עשרים וארבע שנים חלפו, אבל את בוקר 4 במאי 1988 אני זוכר כאילו היה אתמול. הרגע ששינה את התוכניות המבצעיות היה מהיר ולא הותיר מקום לספק. גילו אותנו. עמוק בתוך שטח הגזרה המזרחית ברצועת הביטחון שבדרום לבנון. השעה הייתה מוקדמת. במהלך הלילה התפרשנו מסביב לכפר מיידון, לפעולה שתיזכר לימים כאחת הקשות והמוצלחות שביצע צה"ל נגד חיזבאללה. כמח"ט הצנחנים התמקמתי יחד עם החפ"ק בפאתי הכפר בעמדת תצפית אסטרטגית. עם שריקת הכדורים מסביב, קרוב ממש לאור ראשון, התוכניות המבצעיות השתנו. תצפית חיזבאללה גילתה את כוחות הצנחנים שהתקדמו לפאתי הכפר בחשכת הלילה. עם אור ראשון נפתחה לעברנו אש תופת. גורם ההפתעה אבד. מראות הלחימה וסיפורי הגבורה הרבים מהכפר מיידון סופרו בעבר בפירוט רב. הרבה זיכרונות לקחתי איתי מאותו יום לחימה במיידון. אני זוכר כל פרט בהשתלשלות האירועים ואת מורשת הקרב ההרואית של לוחמי הצנחנים, אבל זיכרון אחד מלווה אותי ולא מרפה. אלפית שנייה בתוך שעות של לחימה שנחרתה עמוק בבשר. הכל קרה כל כך מהר. תחת אש מקלעים ומרגמות כבדה, מאחורי מחסה, הנחיתי את הכוחות המסתערים ליצור מגע עם מחבלי החיזבאללה. סוללות התותחנים המטירו אש ארטילריה לריכוך, בעוד כוחות הצנחנים נכנסו רגלית לתוך סמטאות הכפר מיידון. קסדה אל קסדה הסתתרנו מאחורי מחסה, אני והקשר שלי. בתוך המולת הקרב, לרגע אחד, הזמן עצר מלכת. רעש המקלעים כמו פסק. שפופרת הקשר נותקה מידי במשיכה חזקה. כשסובבתי את מבטי בעקבותיה, הבנתי שמרקו נפגע והועף לאחור. הכדור הארור שפיספס אותי בסנטימטרים בודדים פגע פגיעה ישירה ואנושה בקשר האישי שלי - סמל מרקו מאיר ברנשטיין ז"ל. כל מי שפיקד על לוחמים תחת אש, שהסתער בראש הכוח, ששלח לוחמים אל התופת - מכיר את הרגע הזה. הרגע שבו הבטן מתהפכת. שיום הלחימה משנה את פניו. מרקו נפגע ונהרג בדקות הראשונות של הפעולה. אני המשכתי לפקד על המבצע עד לסיומו. קשה להסביר במילים את הקשר המיוחד שבין מפקד לבין איש הקשר שלו. את האינטימיות שנוצרת בין שני ראשים צמודים, של נשימות קצובות בדילוגים תחת אש. מרקו היה זה שלצדי, שרץ אחרי, משיג את צעדי. הוא היה הקול והאוזניים שלי בהמולת הקרב. שלושה לוחמים איבדנו בקרב על מיידון. המ"פ ציון מזרחי, סרן בועז רביד וסמל מרקו ברנשטיין. אבידות חיזבאללה היו גבוהות בהרבה. חמישים מחבלים נהרגו מאש כוחותינו באותו יום. אף לא אחד מהם יצא בחיים ממיידון. מרקו הספיק בחייו הקצרים הרבה מאוד. הוא עלה ארצה בגיל 13 מליטא יחד עם הוריו. נער מוכשר, ספורטאי מצטיין, מוזיקאי שכל חייו היו לפניו. לוחם שלא ידע פחד. חדור ציונות, אמונה ורוח קרב. לוחם שפעל למען המדינה ונהרג על הגנתה. כדור בודד קטע את ההבטחה ברגע. מרקו היה שם בשבילי באש התופת. סמל צעיר לצד מח"ט הצנחנים. חייו היו באחריותי. במשמרת שלי נפל, ומותו מלווה אותי בכל יום בעשרים וארבע השנים האחרונות. לא אשכח אותו לעולם."
("מעריב" 20.04.2012)
_____________________________________
"לא חוזרים עד שמבצעים"(המוטו של גדוד 890 של הצנחנים, כפי שניסח אותו מפקדו אריק שרון)
"איפה האופניים שלך עכשיו? תאר לעצמך, שאתה יורד עכשיו למטה, למקום הרגיל, אבל האופניים לא שם. עצור את עצמך ברגע הזה, בשנייה שאתה מגלה שהאופניים לא שם, ותכפיל את הרגע הזה פי אלף. זאת המלחמה." (מתוך הספר "גוף שני", מאת עפר שלח, "זמורה ביתן", 1989, עמוד 92)
"סבלנות התמדה ולעיתים כדור בין העיניים" (סיסמת המארינס לללוחמה בטרור, אותה אימץ בשעתו מפקד גדוד 890 של הצנחנים, אמיר ברעם, כמוטו גדודי)
"המבחן שלנו כצבא הוא מבחן היכולת ולא מבחן הכוונה." (מתוך ההרצאה שנשא האלוף גדי איזנקוט "מאפייניו של עימות אפשרי בזירה הצפונית ובעורף" בסמינר לזכר חללי מלחמת לבנון השנייה שנערך באוניברסיטת חיפה ב־30 בנובמבר 2010)
"אני חושב שצנחנים מחזיקים מעצמם כמחויבים למשהו שכולם מחויבים אליו, אבל הם רוצים קצת יותר. זה לא שאנחנו פועלים מאחורי קווי האויב - אנחנו לכאורה כמו כולם. אז מה בעצם ההבדל? זה שצנחן עושה הכול וקצת יותר. זה מחייב אותך ביוזמה, בהובלה, בדוגמה אישית בקרב - וגם בקימה בפני שיבה באוטובוס." (הרמטכ"ל בני גנץ על השירות בצנחנים. מתוך הכתבה "מסיבת גנץ" מאת יוני שנפלד ונועה הורוויץ, "במחנה", 6 בינואר 2011)


נערך לאחרונה ע"י marloweperelab89035 בתאריך 21-04-2012 בשעה 14:51.
תגובה ללא ציטוט תגובה עם ציטוט חזרה לפורום
  #2  
ישן 21-04-2012, 14:59
צלמית המשתמש של marloweperelab89035
  marloweperelab89035 marloweperelab89035 אינו מחובר  
 
חבר מתאריך: 06.02.07
הודעות: 2,195
בתגובה להודעה מספר 1 שנכתבה על ידי marloweperelab89035 שמתחילה ב "יום הזיכרון לחללי צה"ל ומערכת הביטחון תשע"ב 2012"

הזיכרון הפרטי שלי\ רא"ל בני גנץ

לקראת יום הזיכרון לחללי צה"ל, שחל בשבוע הבא: הרמטכ"ל בני גנץ כותב על חברו, סגן נחום (אומי) גולדברג ז"ל, שנפל במלחמת שלום הגליל · "כשאני מחפש את החבר שלי, אני חוזר תמיד לאותו חלל בלב שזוכר את אומי"
http://www.israelhayom.co.il/site/n...tter=20.04.2012

("ישראל היום" 20.04.2012)
_____________________________________
"לא חוזרים עד שמבצעים"(המוטו של גדוד 890 של הצנחנים, כפי שניסח אותו מפקדו אריק שרון)
"איפה האופניים שלך עכשיו? תאר לעצמך, שאתה יורד עכשיו למטה, למקום הרגיל, אבל האופניים לא שם. עצור את עצמך ברגע הזה, בשנייה שאתה מגלה שהאופניים לא שם, ותכפיל את הרגע הזה פי אלף. זאת המלחמה." (מתוך הספר "גוף שני", מאת עפר שלח, "זמורה ביתן", 1989, עמוד 92)
"סבלנות התמדה ולעיתים כדור בין העיניים" (סיסמת המארינס לללוחמה בטרור, אותה אימץ בשעתו מפקד גדוד 890 של הצנחנים, אמיר ברעם, כמוטו גדודי)
"המבחן שלנו כצבא הוא מבחן היכולת ולא מבחן הכוונה." (מתוך ההרצאה שנשא האלוף גדי איזנקוט "מאפייניו של עימות אפשרי בזירה הצפונית ובעורף" בסמינר לזכר חללי מלחמת לבנון השנייה שנערך באוניברסיטת חיפה ב־30 בנובמבר 2010)
"אני חושב שצנחנים מחזיקים מעצמם כמחויבים למשהו שכולם מחויבים אליו, אבל הם רוצים קצת יותר. זה לא שאנחנו פועלים מאחורי קווי האויב - אנחנו לכאורה כמו כולם. אז מה בעצם ההבדל? זה שצנחן עושה הכול וקצת יותר. זה מחייב אותך ביוזמה, בהובלה, בדוגמה אישית בקרב - וגם בקימה בפני שיבה באוטובוס." (הרמטכ"ל בני גנץ על השירות בצנחנים. מתוך הכתבה "מסיבת גנץ" מאת יוני שנפלד ונועה הורוויץ, "במחנה", 6 בינואר 2011)

תגובה ללא ציטוט תגובה עם ציטוט חזרה לפורום
  #8  
ישן 22-04-2012, 07:08
צלמית המשתמש של marloweperelab89035
  marloweperelab89035 marloweperelab89035 אינו מחובר  
 
חבר מתאריך: 06.02.07
הודעות: 2,195
בתגובה להודעה מספר 1 שנכתבה על ידי marloweperelab89035 שמתחילה ב "יום הזיכרון לחללי צה"ל ומערכת הביטחון תשע"ב 2012"

האם מישהו יכול לסרוק בבקשה את ההספד שכתב גנץ על הקשר שלו, יונתן ברנס ז"ל במוסף הפוליטי של "ידיעות אחרונות" מסוף השבוע האחרון (20.04.2012).
תודה מראש
_____________________________________
"לא חוזרים עד שמבצעים"(המוטו של גדוד 890 של הצנחנים, כפי שניסח אותו מפקדו אריק שרון)
"איפה האופניים שלך עכשיו? תאר לעצמך, שאתה יורד עכשיו למטה, למקום הרגיל, אבל האופניים לא שם. עצור את עצמך ברגע הזה, בשנייה שאתה מגלה שהאופניים לא שם, ותכפיל את הרגע הזה פי אלף. זאת המלחמה." (מתוך הספר "גוף שני", מאת עפר שלח, "זמורה ביתן", 1989, עמוד 92)
"סבלנות התמדה ולעיתים כדור בין העיניים" (סיסמת המארינס לללוחמה בטרור, אותה אימץ בשעתו מפקד גדוד 890 של הצנחנים, אמיר ברעם, כמוטו גדודי)
"המבחן שלנו כצבא הוא מבחן היכולת ולא מבחן הכוונה." (מתוך ההרצאה שנשא האלוף גדי איזנקוט "מאפייניו של עימות אפשרי בזירה הצפונית ובעורף" בסמינר לזכר חללי מלחמת לבנון השנייה שנערך באוניברסיטת חיפה ב־30 בנובמבר 2010)
"אני חושב שצנחנים מחזיקים מעצמם כמחויבים למשהו שכולם מחויבים אליו, אבל הם רוצים קצת יותר. זה לא שאנחנו פועלים מאחורי קווי האויב - אנחנו לכאורה כמו כולם. אז מה בעצם ההבדל? זה שצנחן עושה הכול וקצת יותר. זה מחייב אותך ביוזמה, בהובלה, בדוגמה אישית בקרב - וגם בקימה בפני שיבה באוטובוס." (הרמטכ"ל בני גנץ על השירות בצנחנים. מתוך הכתבה "מסיבת גנץ" מאת יוני שנפלד ונועה הורוויץ, "במחנה", 6 בינואר 2011)

תגובה ללא ציטוט תגובה עם ציטוט חזרה לפורום
  #10  
ישן 27-04-2012, 08:51
צלמית המשתמש של marloweperelab89035
  marloweperelab89035 marloweperelab89035 אינו מחובר  
 
חבר מתאריך: 06.02.07
הודעות: 2,195
בתגובה להודעה מספר 8 שנכתבה על ידי marloweperelab89035 שמתחילה ב "האם מישהו יכול לסרוק בבקשה את..."

הנער הזה, הגבר הזה, הלוחם הזה\ מאת רא"ל בני גנץ
טוראי יוני ברנס ז"ל היה הקשר האישי שלי כשפיקדתי על גדוד 890 של הצנחנים. הוא נפל בקרב עם מחבלים בגבול לבנון, כאשר הסתער לצידי | חייל אחד, שבסיפור חייו משתקף כל הטוב והיפה שבמדינה

"עבורי, יום הזיכרון מהווה הזדמנות לקחת הפסקה משגרת הפעילות האינטנסיבית ולשאת עיניי לעבר שדרת המסע הארוכה מדי של פקודים, רעים ומפקדים שאיבדתי בשנותיי בצה"ל. יכולתי לספר על רבים מהם – ראשוני הקצינים ששירתו לצידי והלכו לפניי, שתרמו לאין שיעור למשמר העם והארץ. אך ברצוני להעלות מעל דפים אלו דווקא את דמותו של חייל פשוט אחד, שבסיפור חייו משתקף כל הטוב והיפה שבמדינתנו ובנוער הגדל בה. הנער הזה, הגבר הזה, הלוחם הזה, הוא טוראי יונתן ברנס ז"ל, שנפל כקשר האישי שלי כשפיקדתי על גדוד 890 של הצנחנים. את יונתן, יוני, הכרתי עוד לפני שהתגייס. נפגשנו לראשונה – באופן שבדיעבד היה כל כך טרגי וכואב – בעת ניחום אבלים. מי ידע באותה העת שכמה שנים מאוחר יותר אבקר את משפחת ברנס באותן נסיבות נוראיות? שנים אחדות מאז פגישתי הראשונה עימו עמד יוני בפני גיוס. נאמן לדרכו, חיפש תמיד את המקום המאתגר ביותר, המקום בו יוכל לתרום ממיטב מרצו האדיר. בעקבות אביו לפניו התגייס יוני לצנחנים. דרכו לא הייתה חלקה. כבר בטירונות נפצע ונזקק לניתוח. אך דווקא בשעה זו, בה ניצבה לפניו בעיה מורכבת, התגלה יוני במלוא הדרו. אני זוכר אותו נלחם ונאבק כדי להמשיך בהכשרתו כלוחם, את עקשנותו ונחישותו לעבור עוד שלב, לעשות עוד צעד, להשלים את מסע הכומתה, לבצע את קורס הצניחה, למרות הקושי – ואלי גם בגלל הקושי. כזה היה. בהמשך שירותו הוצב יוני, עקב מצבו הבריאותי, במחלקת המודיעין של הגדוד בפיקוד הצפון. אני הגעתי לשם כמפקד הגדוד ופגשתי אותו שוב. היכרותנו המוקדמת ורצונו הבלתי נדלה לאתגר את עצמו הובילו אותו להחליף את הקשר שלי, שיצא לשבוע חופשה. באותו שבוע, ביום ה-20 בינואר 1988, נודע לנו כי כוחות מהגדוד נתקלו במחבלים על גבול לבנון, סמוך לקיבוץ מנרה. בתוך הג'יפ עלינו יחד על אפודים, מתכוננים לקרב שבפתח. אנחנו מגיעים לזירת ההתרחשות, רואים את הכוח מנהל קרב בטווחים קרובים עם המחבלים. אנחנו יורדים מיד מן הרכב, אני מזהה את האויב וכולנו מסתערים לעברו. לאחר חילופי אש כבדים אנחנו מחסלים את כל המחבלים. קולות הקרב שוקטים ואני מביט אחורה לעבר חייליי. אני רואה מישהו רוכן מעל יונתן השרוע לצד הכביש, פצוע קשות בראשו. פינינו אותו במהרה לבית החולים רמב"ם, שם נאבק על חייו בגבורה במשך ארבעה ימים, עד שפציעתו גברה גם על כוחותיו הייחודיים. בהספד שנשאתי בהלווייתו פניתי דווקא לאחיו הצעיר, אדם, שהיה עדיין ילד קטן. אמרתי לו: 'אתה את יוני ידעת אך לא הכרת. כשתגדל, חשוב שתדע כי יוני אחיך, שעכשיו כה חסר, עשה את שרצה ועשה את הדברים בידיעה שזה עלול לקרות, למרות הכל פעל כפי שפעל, ועל כך תהיה גאה'. אותו ילד גדל גם הוא והיה לגבר. הוא התגייס כמו אחיו לצנחנים והגיע לשרת כקשר מג"ד 890 במלחמת לבנון השנייה. שני אחים – דרך אחת – רוח אחת. מי ייתן שתהיה זו נחמה קטנה, שתיתן מזור, ולו הקל שבקלים, לכאבם של בני המשפחה ושל כל מי שזכה להכיר את יונתן, את החיוך השובב שלו ואת הקצב הממכר שבו חי את חייו. שבע מלחמות ומאות מבצעים ופעולות עברנו במאבק המתמיד על ביטחון ישראל, ולצערנו גם איבדנו מטובי בניה ובנותיה של הארץ הזו במרוצת השנים. שדות וגבעות נתכסו בשדות אבן ושיש, עדות נצח למחיר הכבד ששילמנו בכדי לחיות כאן כעם חופשי. דמותו של יוני תיוותר לעד בליבי כתמצית העקדה הדואבת של דורנו, כמופת למתנדבים ולהולכים קדימה על אף המכשולים; כפקוד, כחבר וכלוחם שהציב עצמו בין ציפורני הטרור לבין יישובי הצפון. יהיה זכרו ברוך!" ("ידיעות אחרונות", "המוסף לשבת", 20.04.2012)
_____________________________________
"לא חוזרים עד שמבצעים"(המוטו של גדוד 890 של הצנחנים, כפי שניסח אותו מפקדו אריק שרון)
"איפה האופניים שלך עכשיו? תאר לעצמך, שאתה יורד עכשיו למטה, למקום הרגיל, אבל האופניים לא שם. עצור את עצמך ברגע הזה, בשנייה שאתה מגלה שהאופניים לא שם, ותכפיל את הרגע הזה פי אלף. זאת המלחמה." (מתוך הספר "גוף שני", מאת עפר שלח, "זמורה ביתן", 1989, עמוד 92)
"סבלנות התמדה ולעיתים כדור בין העיניים" (סיסמת המארינס לללוחמה בטרור, אותה אימץ בשעתו מפקד גדוד 890 של הצנחנים, אמיר ברעם, כמוטו גדודי)
"המבחן שלנו כצבא הוא מבחן היכולת ולא מבחן הכוונה." (מתוך ההרצאה שנשא האלוף גדי איזנקוט "מאפייניו של עימות אפשרי בזירה הצפונית ובעורף" בסמינר לזכר חללי מלחמת לבנון השנייה שנערך באוניברסיטת חיפה ב־30 בנובמבר 2010)
"אני חושב שצנחנים מחזיקים מעצמם כמחויבים למשהו שכולם מחויבים אליו, אבל הם רוצים קצת יותר. זה לא שאנחנו פועלים מאחורי קווי האויב - אנחנו לכאורה כמו כולם. אז מה בעצם ההבדל? זה שצנחן עושה הכול וקצת יותר. זה מחייב אותך ביוזמה, בהובלה, בדוגמה אישית בקרב - וגם בקימה בפני שיבה באוטובוס." (הרמטכ"ל בני גנץ על השירות בצנחנים. מתוך הכתבה "מסיבת גנץ" מאת יוני שנפלד ונועה הורוויץ, "במחנה", 6 בינואר 2011)

תגובה ללא ציטוט תגובה עם ציטוט חזרה לפורום
  #12  
ישן 24-04-2012, 21:41
צלמית המשתמש של Fang
  משתמש זכר Fang מנהל Fang אינו מחובר  
מנהל בפורום צבא וביטחון
 
חבר מתאריך: 26.11.05
הודעות: 8,615
Facebook profile
בתגובה להודעה מספר 1 שנכתבה על ידי marloweperelab89035 שמתחילה ב "יום הזיכרון לחללי צה"ל ומערכת הביטחון תשע"ב 2012"

תמונה שהועלתה על ידי גולש באתר ולכן אין אנו יכולים לדעת מה היא מכילה
רא"ל בני גנץ נשא דברים בטקס הממלכתי לציון יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל והדגיש כי על רקע התגברות האיומים האזוריים, הרי ש"לא נשלים עם איום על אזרחינו"
http://www.idf.il/1133-15740-HE/Dover.aspx

אני לא מפסיק להתגעגע,
חושב עליך,
מנסה ללכת בדרך שלך,
שהצבת בפניי כשהלכת

איתי שרון ז"ל גדל כבן שכול, לאחר שאביו נהרג בהתרסקות מסוק. בגיל 17, הוא הצטרף לגיבוש-טיס כדי ללכת בעקבות אביו – ונפטר ממכת חום. "אני לא מפסיק להתגעגע", כתב לאביו בשיר שהולחן כעת על ידי להקת "בית הבובות"
http://www.iaf.org.il/4381-38850-he/IAF.aspx

ראש חטיבת יבשה, תא"ל אורן אבמן, כותב למפקדים ששכלו את חייליהם. גם הם, חלק בלתי נפרד ממשפחת השכול
מפקדים שכולים
מדינת ישראל ייחודית. זאת, משחר קיומה. מדינה שנוסדה באש ומאודים. באש: מלחמת העצמאות והאודים: שארית הפליטה מהשואה.
מדינה שמשחר קיומה נלחמת על חירותה וצביונה.
יום הזיכרון לחללי צה"ל הינו תופעה ישראלית ייחודית. תוצר של חברה קטנה בחבל ארץ קטן וקשוח, יום בו הכאב נשזר בגאווה, אחדות הגורל בשכול. המשפחות במפקדים ובחברים בחלקן החיים שזורים.
18 שנות הלחימה בלבנון, ממלחמת לבנון הראשונה ועד שנת 2000, למעלה מעשור של לחימה בטרור באיו"ש ובעזה. פרק בחיי המדינה והצבא. פרק משמעותי בקרב דור שלם של מפקדים שעוצבו בערבות סוג'וד, ריחן, הסלוקי ובופור- "הלחימה ברצועת הביטחון", דור מפקדים של הלחימה בג'נין ובעזה. מפקדים בכירים בצה"ל שביום הזיכרון, כל שנה, חוזרים באחת להיות מפקדי מחלקות, פלוגות וגדודים.
http://mazi.idf.il/113-10397-he/IGF.aspx


תגובה ללא ציטוט תגובה עם ציטוט חזרה לפורום
  #13  
ישן 24-04-2012, 21:49
צלמית המשתמש של skydiver
  משתמש זכר skydiver skydiver אינו מחובר  
 
חבר מתאריך: 08.04.07
הודעות: 1,107
אחים
בתגובה להודעה מספר 1 שנכתבה על ידי marloweperelab89035 שמתחילה ב "יום הזיכרון לחללי צה"ל ומערכת הביטחון תשע"ב 2012"

אחים שלי,
אחים, שאף מטען גנטי לא מחבר בינינו אלא מטען נפץ.
אחים, שדמכם אינו דמי אך לעד יזרום בעורקי.
אני נופל היום על ברכי ברטט בכי ומבקש את סליחתכם.
סליחה שאני הוא זה שכותב את המכתב ואתם כבר לא.
סליחה שאני הוא זה שעדין לובש את מדי הזית שבועיים או שלושה בשנה.
סליחה על הטיולים לאורכה ולרחבה של הארץ.
סליחה על הספרים שקראתי ושעוד אקרא.
סליחה על טבילה קרירה במימי מעיין.
סליחה על שאני שואף אל קרבי את שערן של בנותי.

סליחה שעזבתי אתכם מאחור.

אך דעו, אחים, במקום בו אתם נמצאים אשר לשקר אין בו אחיזה והאמת בו מאירה באור יקרות.

אני כותב את המכתב בדמעותי
וכשאני לובש את מדי הזית ריח זיעתכם עולה באפי.
בטיולי אני רואה את רישומי עקבותיכם על השביל לידי
והספרים שאני קורא ושעוד אקרא הם תחליף חיוור לשיחותי איתכם.
נשיכתו הקרה של המעיין מזכירה לי את השלוליות בהן שכבנו בלילות ארוכים
וכשאני שואף אל קרבי את שערן של בנותי, גם בשבילכם אני שואף.

וכשעזבתי אתכם מאחור שמעתי את הד קולכם אומר לי- המשך.

אורי
_____________________________________
"עם שאינו מכבד את עברו גם ההווה שלו דל - ועתידו לוט בערפל". (יגאל אלון)

תמונה שהועלתה על ידי גולש באתר ולכן אין אנו יכולים לדעת מה היא מכילה

תגובה ללא ציטוט תגובה עם ציטוט חזרה לפורום
  #14  
ישן 24-04-2012, 21:57
צלמית המשתמש של Fang
  משתמש זכר Fang מנהל Fang אינו מחובר  
מנהל בפורום צבא וביטחון
 
חבר מתאריך: 26.11.05
הודעות: 8,615
Facebook profile
בתגובה להודעה מספר 1 שנכתבה על ידי marloweperelab89035 שמתחילה ב "יום הזיכרון לחללי צה"ל ומערכת הביטחון תשע"ב 2012"

ובנימה אישית - אין מה לחדש הרבה מיום הזיכרון של שנה שעברה.
הכאב הוא אותו כאב, אולי רק התגבר קצת יותר השנה על אובדן עוד חיים

לשכול אין צבע, אין ריח, אין צליל, אין מראה ואין טעמים
אבל הוא תמיד קיים, בכל תנועה בכל מחשבה, כשהולכים בלילה לישון ובבוקר כשקמים

באמצע הלחץ הכי גדול בעבודה וברגעי המנוחה האינסופיים
מרגע שהוא הגיע, כל החיים משתנים
שום דבר כבר לא אותו דבר - לא ארוחות שישי כשבני המשפחה מכונסים
וגם לא כשאתה לבד, סתם כך רוחץ פנים
החיים זורמים להם ואתה כמו מביט מהצד
לא מבין למה נישארת לבד
הבן שגידלת מינקות ועם הזמן הפך לגבר
פתאום נעלם לו ואתה נישארת שבר
אתה מנסה לאסוף את רסיסי החיים כל יום מחדש
לעוד רגע של חידלון, עוד רגע שמותיר אותך מותש
בלי להתכוון אתה מוצא את עצמך ליד הקבר שעות על גבי שעות
לוחש תפילה לשוכן במרומים "קח אותי במקומו ותן לו לחיות"
(נכתב בקיץ 2010 בעקבות וידוי של אב שכול)

סרן אורי מנור ז"ל נווט בז, נהרג בתאונת אימון ב 1998, סיפורו שעמוס דור ואני העלינו לאתר מרחב אווירי כאן


השיר "בלהה" ניכתב ע"י קצין החימוש רס"ן גיא אריאל ז"ל (ניפטר ב 2006 ממחלה קשה והוא בן 30) לזיכרו של בן כיתתו סרן אורי מנור ז"ל.
לאחר פטירתו של גיא, אימו מצאה במגרותיו את השיר ומסרה אותו למשפחת מנור להלחנה והקלטה.
לקראת יום הזיכרון שעבר (2009) הכנתי ממנו קליפ והעליתי אותו לרשת עם קרדיט למי שהשתתפו בהכנת השיר הכולל קטע קריינות אותו ביצעה הגב' כרמלה מנור אימו של אורי.

בלהה





סרן דני אוברסט ז"ל טייס נץ, נהרג בתאונת אימון ב 1995, סיפורו שעמוס דור ואני העלינו לאתר מרחב אווירי כאן



טור' סמי מגידנה ז"ל מהשריון, בן משפחתי שמעולם לא הכרתי, נהרג במלחמת ששת הימים בקרב ביר-חמה, הזחל"מ בו נהג ספג פגיעה ישירה והוא נהרג במקום.
מספר שעות לאחר מכן אוגדה 84 לה השתייך השלימה את האיגוף וחברה עם שאר הכוחות באזור גשר פירדאן.
יהי זיכרם וזכר שאר חללי צה"ל ונפגעי פעולות האיבה ברוך!

תגובה ללא ציטוט תגובה עם ציטוט חזרה לפורום
  #20  
ישן 25-04-2012, 23:53
צלמית המשתמש של marloweperelab89035
  marloweperelab89035 marloweperelab89035 אינו מחובר  
 
חבר מתאריך: 06.02.07
הודעות: 2,195
בתגובה להודעה מספר 19 שנכתבה על ידי b.a שמתחילה ב "הכאב והבושה"

פתגם עממי רוסי קובע כי עם שלא מכבד את גיבוריו (ובמקרה זה נופליו) - לא יהיו לו גיבורים.

עצוב מה שאתה מתאר. פשוט חבל...
_____________________________________
"לא חוזרים עד שמבצעים"(המוטו של גדוד 890 של הצנחנים, כפי שניסח אותו מפקדו אריק שרון)
"איפה האופניים שלך עכשיו? תאר לעצמך, שאתה יורד עכשיו למטה, למקום הרגיל, אבל האופניים לא שם. עצור את עצמך ברגע הזה, בשנייה שאתה מגלה שהאופניים לא שם, ותכפיל את הרגע הזה פי אלף. זאת המלחמה." (מתוך הספר "גוף שני", מאת עפר שלח, "זמורה ביתן", 1989, עמוד 92)
"סבלנות התמדה ולעיתים כדור בין העיניים" (סיסמת המארינס לללוחמה בטרור, אותה אימץ בשעתו מפקד גדוד 890 של הצנחנים, אמיר ברעם, כמוטו גדודי)
"המבחן שלנו כצבא הוא מבחן היכולת ולא מבחן הכוונה." (מתוך ההרצאה שנשא האלוף גדי איזנקוט "מאפייניו של עימות אפשרי בזירה הצפונית ובעורף" בסמינר לזכר חללי מלחמת לבנון השנייה שנערך באוניברסיטת חיפה ב־30 בנובמבר 2010)
"אני חושב שצנחנים מחזיקים מעצמם כמחויבים למשהו שכולם מחויבים אליו, אבל הם רוצים קצת יותר. זה לא שאנחנו פועלים מאחורי קווי האויב - אנחנו לכאורה כמו כולם. אז מה בעצם ההבדל? זה שצנחן עושה הכול וקצת יותר. זה מחייב אותך ביוזמה, בהובלה, בדוגמה אישית בקרב - וגם בקימה בפני שיבה באוטובוס." (הרמטכ"ל בני גנץ על השירות בצנחנים. מתוך הכתבה "מסיבת גנץ" מאת יוני שנפלד ונועה הורוויץ, "במחנה", 6 בינואר 2011)

תגובה ללא ציטוט תגובה עם ציטוט חזרה לפורום
  #21  
ישן 25-04-2012, 23:54
  strong1 strong1 אינו מחובר  
 
חבר מתאריך: 13.11.04
הודעות: 15,393
להיות חופשיים בארצנו - כתבה מבמחנה על סמ"ר עידו גרבובסקי ז"ל
בתגובה להודעה מספר 1 שנכתבה על ידי marloweperelab89035 שמתחילה ב "יום הזיכרון לחללי צה"ל ומערכת הביטחון תשע"ב 2012"

http://www.idf.il/1133-15749-he/Dover.aspx

אנדרטה של חופש: משפחתו של סמ"ר עידו גרבובסקי ז"ל, שנהרג במלחמת לבנון השנייה, בחרה להנציח אותו במטע קסום ביו יודפת להררית

תאריך: 25/04/2012, 10:55 מחבר: הדס דובדבני, אתר צה"ל
כשעידו גרבובסקי עמד לסיים את כיתה י"ב נולדה הסיסמה שליוותה אותו עד מותו, ולאחריו. We Are Free. כולם התכוננו לשיירת המכוניות המסורתית בפסח של סיום השמינית, ה"רונדו", כשעידו וחבריו הכינו דגל בצבעים אדום-צהוב-ירוק שייתלה על הרכב. הם היו ברוח של ג'מייקה, מוזיקה וחופש ועידו חזר ואמר: 'אתם קולטים? אנחנו חופשיים!'. וברגע האחרון הוסיף חברו אור בכיתוב שחור וגדול באמצע: We Are Free.

מאז הדגל, הסדין הצבוע מהפסח של י"ב, הלך עם עידו לכל מקום. הוא התגייס עם עידו, נכנס אתו לטנק של חטיבה 401 וחזר אתו הביתה בסופי השבוע לספוג ריח של בית. הדגל היה אתו, עם הילד שכולו טבע וחופש, מוזיקה וג'מייקה, שגם בטנק הדחוס לא ויתר על מי שהיה ונשאר נאמן לעצמו. היום הדגל תלוי בין שני עצים ירוקים ומלבלבים בין יודפת להררית, במטע עצי זית רחב ומזמין. הוא נאמן לעידו ולמי שהיה, כמו שעידו היה נאמן אליו.


הסיפור של "מטע של חופש" הוא לא סיפור שחקוק בלוח שיש, כמו שסיפורו של עידו לא תומצת על לוח אבן קר באנדרטה. המטע מספר את הסיפור שלו – מי הוא היה, מה הוא אהב ומה נתן לו כוח – גם בהיעדר מוחלט של מילים.

"רצינו מקום שישקף את האופי שלו, ילד של חופש, של זולות, כיף והמשכיות. מקום שמביע את מי שהוא היה – פתוח ושקט. מקום שמאפשר ליהנות מהטבע ולהמשיך הלאה בחיים", מספר אבי גרבובסקי, אביו של עידו אשר בעבר שירת כמפקד פלוגת להב בגדוד 9. כשעידו התגייס, הוא והדגל הגיעו לאותו הגדוד, לאותה הפלוגה של אבא, באיחור של כמה שנים. "בזכות איך שהמקום מתנהל, נראה ומרגיש הוא מקרין המשכיות מסוימת, חיים מסוימים. קו החיים של עידו, של השמחה שלו ומה שהוא אהב. כשאנשים שומעים שהאתר מיועד למישהו שנפל הם מופתעים לגלות כמה המקום שמח. ובעיניי זו ההמשכיות שלו, בדרך אחרת".



עידו נהרג באוגוסט 2006, סמל ראשון בגיל 20, במלחמת לבנון השנייה. הטנק נפגע והמפקד סרן שי ברנשטיין ז"ל נהרג במקום. אותו ואת שני השריונרים הנוספים, סמל ראשון עמשא (עמי) משולמי ז"ל וסמל ראשון אדם אזולאי, חילצו והעבירו למטע זיתים. שם הם טופלו ושם עידו מת מפצעיו. "לא מעט שואלים אותי למה אין אבן, לוח, סלע כלשהו על עידו. בעיניי עידו הוא לא ילד של אבן, של משהו קר – זה לא מסתדר! לא סיפור: נולד, הלך, עשה. הוא ילד שונה. על הקבר שלו אין שיש, יש פרחים".

השילוב של האהבה שלו לטבע, המלחמה במטע הזיתים בדרום לבנון והקשר לאדמה ולחופש יצר את הבסיס למטע. כל ילדותו היה עידו מבלה במטע זיתים באזור יודפת השייך לסבו וסבתו איבי ויוסף נואה. את החברה הראשונה שלו הוא לקח לשם. בזמן הצבא הוא ניסה לצאת לחופשות כמה שהצליח כדי לעזור במסיק או לעקור עשבים שוטים.

"בגיל 16 הוא ישב במטע, הסתכל על הנוף ואמר: 'סבא, איזה מקום מדליק יש לך. איך אני רוצה כשאני אהיה גדול שהוא יהיה שלי'. רק אחרי שקיבלנו את סיפור מהלך הקרב ושמענו שזה קרה במטע זיתים בדרום לבנון חיברנו את החלקים", מספרת אמו, אביבה גרבובסקי, אישה חמה ונעימה – דולה בהווייתה. במטע לפעמים אפשר לחשוב שאביבה חלק מהמקום באופן שבו היא משרה שלווה ופתיחות.

"בפעם האחרונה שראיתי אותו שאלתי איך הוא, עם כל הטבע, מסוגל להיות בטנק צפוף עם עוד שלושה אנשים. זה כל כך מנוגד אליו. הוא ענה לי: 'אימא, את לא יודעת שהחופש זה פה?' הניח יד על הלב, הסתובב והלך. ככה. הפעם האחרונה שראיתי אותו, באפטר שלו בזמן המלחמה".

החופש מורגש בכל חלקיק במקום. המטע ירוק ופורח, הכל נבנה בעבודת כפיים החל מהמטבח המשקיף על ההר המיוער ועד פינות ספסלים וערסלים מחומרים ממוחזרים. הכל נוצץ בבוהק של השקעה ואהבה אינסופיים. עצי זית מגדרים את האזור ושיחים משוננים מעיזים רעבות הנוגסות בהם מקיפים את השטח בשלל צורות. יש ריח של רוגע. מוביילים ומנדלות מפוזרים על עץ חרוב עתיק תחתיו עיקר האקשן – המטבח, וגם באוהל גדול, מרוצף כריות ומזרונים עליהם מונחים ספסלים בעבודת יד. מול האוהל ניבט הר ירוק ומלא חיים שמקרין על הבאים אנרגיות נקיות, כמעט טהורות. מדי סוף שבוע זורמים אנשים, מבקרים, חברים ומשפחה, כמו מים ששוטפים את הכאב וממלאים את המקום באהבה, שמחה ואוכל.

"המטע משתרע על ארבעה עשר דונם. בכל חלק מ-14 הדונמים האלה נמצא הפסיכולוג, יש בו איזושהי פעולה פנימית שמרגיעה", אומר אבי. "עם כל הכאב שבסיפור אני שמח שאנשים מרגישים כאן טוב. לא חדר זיכרון עם כמה תמונות ואנשים באים ומרחמים. כאן מי שמגיע מחזק אותנו ותומך. זה מה שנותן את הכוח להמשיך".

אל המטע מגיעים אבי ואביבה, יחד עם בנם הצעיר בר, בסופי שבוע, "אבל אי אפשר להתנתק מהמקום הזה. גם אביבה וגם אני חיים את המטע ביום-יום כשאנשים מתקשרים, מתעניינים, כשמתכננים מה צריך יהיה להכין, לבנות או לקנות. זה הפך לדבר מרכזי בחיים שלנו, משהו שמוטמע מאוד חזק", אבי מספר ואביבה מתארת את התחושה כך שהבית הוא בראש העין אבל הלב נמצא במטע.

"ברור לי במהלך כל השבוע ובזמן הנסיעה למטע למה אני נוסע. אני יודע שאני לא הולך לטייל בכינרת. אני יודע לאן אני נוסע ולמה - זה חלק מההתמודדות. זה מחזק אותי, מרפא אותי. נותן לי כוח".
תגובה ללא ציטוט תגובה עם ציטוט חזרה לפורום
  #22  
ישן 26-04-2012, 11:34
צלמית המשתמש של marloweperelab89035
  marloweperelab89035 marloweperelab89035 אינו מחובר  
 
חבר מתאריך: 06.02.07
הודעות: 2,195
מאמר שכתב מי שהיה המ"פ שלי בקק"צ ומאמר על יוני נתניהו ז"ל
בתגובה להודעה מספר 1 שנכתבה על ידי marloweperelab89035 שמתחילה ב "יום הזיכרון לחללי צה"ל ומערכת הביטחון תשע"ב 2012"

גולני שלהם: המפקדים שהותירו בי חותם לכל החיים\ מאת סא"ל שי בן ישי, מג"ד דוכיפת


http://news.walla.co.il/?w=/2689/2527904

"אליאל בן יהודה ושרון אלמקייס הציגו מנהיגות יוצאת דופן כמפקדי מחלקה, וכך היו גם בנופלם. מפקדם, מג"ד דוכיפת, סא"ל שי בן ישי, מספר על הזיכרון ועל המורשת"

"בהיותי מפקד פלוגה מסייעת בגדוד ברק של חטיבת גולני, נפלה בידי הזכות לפקד על שניים מטובי בנינו - אליאל בן יהודה ושרון אלמקייס ז"ל, שניים אשר מטבע הלשון 'מלח הארץ' כאילו נכתב עליהם, כאילו שגדלו בחממות הגידול הפוריות ביותר בארצנו. אליאל הגיע מבית המבוסס על המסורת של סיירת גולני. דודו נפל בקרב על הבופור ובבית חינכו לערכי נתינה והגנה על הארץ. שרון גדל בבית שמושתת על ערכים אדירים של אהבת הארץ ותמיכה בזולת, ובחינוכה יוצא הדופן של הפנימייה הצבאית שליד בית הספר הריאלי בחיפה. שניהם עברו את מסלולי הכשרת הלוחמים המפרכים ביותר, האחד, בסיירת גולני והשני בפלחה"ן גולני. שניהם הגיעו להיות מפקדי מחלקות בפלוגה המסייעת של גדוד ברק. כמפקדי מחלקות, הם היו מאוד שונים, אך גם בעלי תכונות אופי דומות. כמפקד מחלקה, הצליח אליאל בדרכו הייחודית ויוצאת הדופן לסחוף אחריו את לוחמיו בזכות הדוגמא האישית. הוא היה מפקד מחלקה שעשה הכול עם חייליו, כזה שהלוחמים הולכים אחריו רק בזכות אישיותו, וכל זאת בדרך כל כך מיוחדת ושונה מהנוף השכיח. מנהיגות בדרכי נועם - צורת מנהיגות אשר רק יחידי סגולה מסוגלים, בדרכם, להנהיג באמצעותה מחלקה בפלוגה ותיקה. שרון, כמפקד מחלקה כל כך בולט במנהיגות יוצאת דופן, ידע לשלב בין דרישות גבוהות לבין רוח צחוק ושמחת חיים. לשניהם היו תכונות כל כך דומות - עקשנות, דבקות במשימה, היכולת והבינה להבין לאן דברים מובילים את המחלקה ואת הדרך וכיצד להגיע לשם. מה שאפיין את שניהם יותר מכל, הייתה היכולת המדהימה לחדור לנפשו של החייל, יכולת אשר נבעה מהיותם בראש ובראשונה אנשים נפלאים. כך היו גם בנופלם. אליאל - בשלהי מלחמת לבנון השנייה, עת הוביל את מחלקתו במשימה כל כך אופיינית לו, כאשר הוא נזעק לבית סמוך למרחב בו הוא נלחם על מנת לחלץ פצועים, ביחד עם סמל המחלקה שלו, וספג פגיעה של טיל שנורה לתוך הבית. שרון - בהובלת משימה למוצב בהר דב כסמ"פ מסייעת, כאשר נפגע רכבו פגיעה ישירה מזירת מטענים. גם כאן, בדרך מאוד אופיינית של הובלה, לאחר שהתווכח רבות עם מפקדו על ביצוע המשימה בהובלתו האישית. ישנם אנשים אשר עברו לידך כל החיים ואינך שם לב לקיומם, ויש כאלו אשר עברו לידך לשנייה והותירו בך חותם לכל החיים. כך אזכור את שרון ואליאל, ואני מודה לשניהם על החותם האדיר שהשאירו בכל כך הרבה לוחמים."

("וואלה", 25.04.2012)





יוני שלפני אנטבה: צופיפניק, פילוסוף ושחקן שחמט\ מאת טל שלו


http://news.walla.co.il/?w=/90/2527871

"עוד לפני שהיה מפקד "היחידה" ואחיו של ראש הממשלה, היה הבכור במשפחת נתניהו איש צופים מושבע, שעבר בין סנדות לקוצים בעמק המצלבה בירושלים. מסע בנעוריו של הגיבור הלאומי"

"מדי שנה, בתום חופשת הפסח, מתחילים חניכי השכבה הבוגרת של שבט 'מודיעין' בירושלים בהכנות קדחתניות לטקס המסורתי של ערב יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל. בעוד כישרונות השבט עמלים על החזרות למסכת, המחסנאים מתכננים כתובות אש והמדריכים מכינים מערכי פעולה, נדרשים חניכי כיתות ט' למשימה קשה במיוחד - חלוקת ההזמנות לטקס למשפחות השכולות. ברחבי ירושלים פרושים שלושים וארבעה בתים של בוגרי שבט 'מודיעין' שנפלו במלחמות ישראל, וחרדת קודש מלווה את החניכים בבואם למשפחות, אלה ששרו בעבר 'היה נכון', והיום קוראות תפילת 'יזכור'. אחד מהבתים הללו ניצב ברחוב הפורצים 4 בשכונת קטמון בעיר. אף אחד לא זוכר מתי הייתה הפעם האחרונה בה הגיע נציג מהמשפחה לטקס השבטי שנערך בבריכה לזכר חללי הצוללת אח"י דקר בהר הרצל, ובכל זאת, שנה אחר שנה, משלשלים החניכים ביראה מעטפה לתיבת הדואר בפתח הבית. היום מתגורר שם אביו של ראש הממשלה, בן ציון נתניהו, אך בעבר נשבה רוח צופית חזקה בחדרי הבית, בו גדלו שלושת הבנים לבית נתניהו - יוני, בנימין (ביבי) ועידו. בין מאות סיפורי מורשת הקרב של חללי הנהגת הצופים בירושלים, לסיפורו של יוני, שנהרג ביולי 1976 במהלך פיקודו על מבצע אנטבה לשחרור מטוס אייר פראנס שנחטף לאוגנדה, הילה הירואית במיוחד. ב-1982, אף הוקם שבט על שמו במבשרת ציון. גבורתו באנטבה הפכה לנדבך מרכזי בזיכרון הקולקטיבי הישראלי, אך לפני כחמישיםשנה, עוד לפני שהיה ליוני של אנטבה ולאחיו של ראש הממשלה, היה הבן הבכור במשפחת נתניהו צופיפניק מושבע, שהעביר חלק ניכר מנעוריו בין סנדות, קוצים וזרדים בעמק המצלבה בירושלים. 'יוני היה נער רב תחומי ורב גוני', נזכר השבוע אחיו הצעיר, עידו נתניהו, 'הוא היה תלמיד מצטיין, ראש מועצת התלמידים, קרא הרבה והיה שחקן כדורגל מעולה, אבל הצופים בהחלט תפסו מקום חשוב בחייו'. עידו ממשיך ונזכר באחיו: 'לא הייתה שאלה שיוני הוא מנהיג, וזה בא לידי ביטוי כבר בהיותו ילד, ומאוחר יותר גם בצופים'. כתלמיד בית הספר היסודי 'דרום' (הקרוי היום על שם הנרייטה סאלד), החל יוני בפעילות בשבט 'מודיעין', ונשאר נאמן לשבטו המקורי גם כשעבר לתיכון הגימנסיה ברחביה, על אף ששם מרבית בני שכבתו הגיעו מהיריב ההיסטורי הגדול של 'מודיעין' - שבט "מצדה". התחרות הסמויה והמפרה בין 'מצדה' ו'מודיעין', שני השבטים הראשונים בירושלים שנוסדו בסוף שנות השלושים, היא חלק בלתי נפרד מה-DNA החילוני בעיר, וכשהגיע לגימנסיה, ניסה יוני להשתמש בכושר השכנוע שלו ולגייס 'עריקים' לחיזוק כוחותיו של 'מודיעין'. בשל הפרש השנים בין האחים, שנות נעוריהם של אחיו הצעירים של יוני - בנימין (ביבי) ועידו, עברו ברובן בארצות הברית ולא ברחבת מסדרים ירושלמית. אך יחד עם זאת, גם ראש הממשלה, זכה לכפות כמה כפיתות מרובעות. מדי שנה, בחופש הגדול, היה מגיע לישראל ומבלה את חופשת הקיץ בירושלים, בבית חברו הטוב עוזי בלר, והיה מצטרף אליו למחנות הקיץ של שבט 'מצדה', שם גם פגש את מי שתהיה לאשתו הראשונה, מרים (מיקי) ויצמן (הרן). כיום, בנו הצעיר של ראש הממשלה, אבנר, הוא חניך בשבט 'בית הכרם'. רישותה של המשפחה בהנהגת הצופים הירושלמית הוביל לכך שבמשך שנים לקראת טקס יום הזיכרון התעוררה קושיה בקרב החניכים: לאיזה מהטקסים יגיעו בני משפחת נתניהו, אם בכלל? אך אלה בחרו לרוב להנציח את כאבם במסגרת משפחתית מצומצמת.
כבר בגיל צעיר ניכר היה שמדובר ב'מר כריזמה'
'חבורת נתניהו', שבראשה עמד יוני, הייתה לשם דבר בירושלים של שנות השישים. ילדי שכונות קטמון ורחביה נהגו לשחק בכריות בחדר האחורי של בית המשפחה ולצפות בסרטוני הילדות של האחים, שחלקו את שנות ילדותם בין ישראל לארצות הברית הרחוקה, לשם נדדו בעקבות עבודתו המחקרית של האב, פרופ' בן ציון נתניהו, שהתמחה בחקר אנוסי ספרד והיה מעורכי האנציקלופדיה העברית. שם גם נולד יוני, במרץ 1946. כשהיה יוני בן שנתיים חזרה המשפחה לישראל והשתקעה בשכונת תלפיות, שם נולדו שני אחיו הקטנים. לבית הנוכחי בשכונת קטמון, בו מתגורר האב עד היום, עברה המשפחה ב-1955, אך כעבור שנתיים, כשהיה יוני בן אחת עשרה, שוב נסעה המשפחה לאמריקה הרחוקה בחסות הקריירה של האב. עוד שנתיים חלפו, והמשפחה שבה לישראל, ויוני החל ללמוד בגימנסיה, בעוד אחיו הצעירים המשיכו את השושלת המשפחתית בבית הספר 'דרום'. כבר בגיל צעיר, ניכר היה שמדובר ב'מר כריזמה' וב'איש אשכולות אמיתי', נזכרו השבוע חברי ילדות של יוני. הוא קצר הישגים בלימודיו והפגין יכולות גופניות מרשימות, שיחק שחמט וקרא ספרי הגות ופילוסופיה, ותמיד נזעק להגן על אחיו בתגרות ובעימותים. למרות החינוך הרביזיוניסטי הקפדני בבית, זירת הפעילות החברתית הרוחשת הייתה בצופים, ולא בתנועת הנוער בית"ר. מהרגע שחזר לארץ, התייצב יוני בכל יום שלישי ושבת לפעולה בצריף הישן של שבט 'מודיעין', ובכיתה י"א אף קיבל על עצמו לעמוד בראש גדוד 'ארזים' של השבט. 'כשהייתי ב'ארזים', רציתי לגרום לכך שאכניס לכיתות ח' גדוד, ולא קבוצה שעומדת להתפרק', תיאר יוני באחד ממכתביו - שלוקטו לאחר מותו לספר 'מכתבי יוני' - את הרצינות הרבה שייחס לתפקיד, במסירות של אנשי צופים 'מורעלים' לערכי התנועה. 'לאט לאט, במשך החודשים, ראיתי איך עשרים ילד הופכים לארבעים, ואחר כך לשישים, שמונים ולבסוף אף ליותר ממאה. ראיתי איך תינוקות הופכים לכוח שיש להתייחס אליו ברצינות ובכבוד. ראיתי כיצד ילד הופך למבוגר וראיתי גדוד בהיווצרו'. רחביה וקטמון של שנות השישים היו מעוז של בני אקדמאים ופקידות ממשלתית בכירה, ואורח החיים היה צנוע יחסית. ההשתייכות לצופים לא הייתה עניין של מה בכך. אלו היו ימים של מלחמת חורמה בראוותנותם של 'החבר'ה הסלוניים', ותנועת הצופים דרשה שמירה על קוד התנהגות קפדני: ריקודי זוגות, גרביונים, ואיפור היו יכולים בקלות לגרום לנידוי מהגדוד. יוני לא מצא עניין במסיבות, וחיבורו הערכי לפטריוטיות הצופית ומסירותו לתנועה התבלטו מיד, כפי ששחזר השבוע שלמה קרמר, חבר ילדות. "באופן אישי ופרטי יוני היה טיפה מופנם יותר, ובמסיבות אני זוכר אותו כאחד שמעדיף להיות בצד ולקרוא ספר בזמן שאנחנו רוקדים", מספר קרמר, שהיה חברו של יוני לספסל הלימודים ב'דרום', אך מודה ש'ערק' ל'מצדה'. יוני מיצה את כל יכולותיו בצופים, זה היה מאוד חשוב לו. זו הייתה המעורבות החברתית האולטימטיבית מבחינתו, ובמובן הזה שיקף את החברותיות הגבוהה בה הוא התאפיין. היו לו תכונות אישיות שהציבו אותו בצמרת, וכל תכונות ההנהגה וההובלה שהתגלו אחר כך בצה"ל בלטו כבר כשהיה ב'מודיעין',' אומר קרמר. ב-1963, התחוללה סערה בחייו של יוני הצעיר. באמצע כיתה י"א, בפעם השלישית בחייו, נאלץ לעזוב עם משפחתו את הארץ בעקבות הקריירה של האב, ולהשתקע בארצות הברית, בפרבר של פילדלפיה. הניתוק מישראל חולל משבר פנימי עמוק בחייו של הנער בן השבע עשרה. 'אין כאן רגע אחד, ולו גם הרגע היקר והיפה ביותר, שלא הייתי מוכן לוותר תמורתו על השיבה המידית לארץ. החברים בישראל, חיי החברה ויותר מכל - הארץ עצמה, חסרים לי מאוד מאוד', כתב במאי 1963 לחברו יוסף (כושה) קרפלס. מכתב זה, כמו שורה של מכתבים קבועים ששיגר לחבריו בארץ, הכילו ביטויים רבים לגעגוע לחברים ולתחושת הניכור והכמיהה המבטאים קשר רגשי עמוק לארץ ישראל. 'אני נאכל מבפנים. אני חי ללא תכלית, כואב וזועק. אני במצב של ייאוש', כתב באותה העת לחברה אחרת, 'האנשים כאן מדברים על מכוניות ועל בנות. החיים מסתובבים סביב נושא אחד - מין, ואני מאמין שלפרויד הייתה כאן קרקע עשירה לזרוע ולקצור את פירותיו. לאט לאט אני מתחיל להשתכנע שאני חי בקרב קופים ולא בני אדם'. במכתבים סיפר יוני לחבריו על חייו בניכר, אך גם ביקש להתעדכן במתרחש בעמק המצלבה. 'כתבי לי יותר על 'ארזים', כתבי עליהם בפרטי פרטים', ביקש באחד המכתבים מחברתו רינה סוקולניק (דרורי), 'אני כותב עליי ועל 'ארזים' בלשון עבר. אולי לא אחזור אליהם לעולם, אבל אני מרגיש שהצלחותיהם וכישלונותיהם הם הצלחותיי וכישלונותיי, אפילו כשאיני יכול להשפיע על מהלך הדברים'.
'יוני היה למעשה הביוגרף של עצמו'
הפוגה אמיתית מבדידותו הגיעה גם כן באמצעות הצופים, כאשר בקיץ 1963 נבחר יוני להדריך, יחד עם קבוצת חברים שבאו מישראל, בני-נוער יהודים במחנה קיץ של 'יהודה הצעיר', תנועה יהודית-אמריקאית המסונפת לצופים. 'לאמא, אבא, ביבי ועידו היקרים', כתב ממחנה הקיץ בניו המפשייר למשפחתו בהתרגשות מחודשת, 'המחנה ממש מאוהב בי, כולם, מגדול עד קטן, מכירים אותי, ואני מאמין שאני ממלא את תפקידי כהלכה'. בעידן שלפני הפייסבוק, הסקייפ והשיחות הבינלאומיות, מכתבים היו כלי התקשורת העיקרי של יוני עם חבריו, והם מאפשרים הצצה מיוחדת למחשבות ולתחושות שהעסיקו את הנער הצעיר - ואחר כך גם החייל והגבר הצעיר - שכותב להוריו, אחיו ואהובותיו, החל מדאגתו לקיומה של מדינת ישראל, תהיות פילוסופיות על משנתו של אריסטו, וכלה בהמלצות מוזיקליות וספרותיות לאחיו. 'יוני היה למעשה הביוגרף של עצמו', כתב ראש הממשלה בהקדמה לספר 'מכתבי יוני' שיצא במלאת שלושים שנים למבצע אנטבה, "המכתבים שכתב חושפים לא רק את האירועים המסעירים בחייו של לוחם גדול, אלא גם את עולמה הפנימי של נפש רגישה ואצילית'. לדברי חני מעיין, בת כיתתו של יוני, 'כבר מגיל צעיר היה ברור לכולנו שהוא חושב בכמה ספירות מעלינו. אנחנו היינו ילדים בני שבע עשרה - שמונה עשרה וחיינו את היומיום, מי חשב בכלל על כל עם ישראל או עשה בשביל זה משהו? ליוני היתה כבר פילוסופיית חיים כלל ישראלית על עתידה של המדינה וההגנה של המדינה, והייתה לו אישיות בוגרת ואינטלקטואלית, עם מאפיין אלטרואיסטי בולט. לנו היה ברור שמדובר בראש הממשלה או הנשיא הבא'.
הפטריוטיזם גבר על המחקר
בגיל שמונה עשרה, משאלת הלב של יוני התגשמה, וב-1964 הוא חזר ארצה בגפו, התגייס לצנחנים, והמשיך לשמור על קשר קבוע עם בני משפחתו באמצעות מכתבים תכופים, ואף החל בכתיבת מכתבי אהבה למי שהייתה עתידה להיות אשתו, תרזה (תותי) קרסנוסלסקי. זמן קצר לאחר שחרורו, גויס יוני לשירות מילואים במלחמת ששת הימים, במהלכה נפצע בידו ברמת הגולן. אחרי המלחמה, נסע לטייל בדרום אמריקה, והחל בלימודי פילוסופיה ומתמטיקה באוניברסיטת הרווארד שבארצות הברית, אך כעבור שנה, לנוכח מלחמת ההתשה, שב ארצה יחד עם תותי אשתו והמשיך את לימודיו באוניברסיטה העברית. 'יוני היה איש מרשים בתכונותיו, אינטלקטואל שקרא ובלע ספרים, והוא קיבל מאביו את חדוות קריאת הספרים ותכונות של העמקה ומחקר', מספר דני ליטני, חבר למגמת המזרחנות בה למד יוני, ונזכר בשילוב 'הנדיר' שהיה בחברו בין כושר ריכוז וניתוח חדים לבין יכולת גופנית מרשימה ביותר. 'כבר כנער היה חצוי בין אהבת המחקר שלו לבין הרצון להקריב לארץ ישראל, ובהמשך חייו ההתלבטות הביאה מספר פעמים בחיים אף לשבר נוראי'. בסופו של דבר, ב-1972, הפטריוטיזם גבר על המחקר, ויוני שב לשירות צבאי פעיל בסיירת מטכ"ל, שם שירת אחיו בנימין ובהמשך גם עידו. בהמשך השתתף עם 'היחידה' במספר גדול של מבצעים בעורף האויב, ואף זכה לעיטור המופת במלחמת יום הכיפורים. כשנה לפני מבצע אנטבה, לאחר שעבר הסבה קצרה לשריון, מונה לתפקיד מפקד 'היחידה'. בבוקר 4 ביולי 1976, בעוד המדינה נרגשת מהדיווח אודות הפשיטה הצבאית הנועזת שהצילה את חייהם של מאה וחמישה בני הערובה בטיסת אייר פראנס מאתונה לישראל, בירושלים פשטה השמועה שיוני 'של תותי' נהרג במבצע. עד מהרה, הכירה כל המדינה את תכונותיו הייחודיות של הראשג"ד הצעיר, שהפך במרוצת השנים לגיבור 'מבצע יונתן', ול'אחד המעולים שבבני ישראל, אחד האמיצים שבלוחמי ישראל, אחד המבטיחים ביותר שבקרב מפקדי צה"ל', כפי שספד מעל קברו שר הביטחון דאז, שמעון פרס, 'יוני היה מפקד למופת. בעוז רוחו יכול היה לאויביו. בתבונת לבו הוא כבש את לב חבריו. מסכנות לא נבהל וניצחונות לא הגביהו את לבו'.
'קשה לתאר מה הם געגועים'
ביום ראשון האחרון, באישון לילה, הגיע ראש הממשלה מלווה ברעייתו ובבניו, לקברו של אחיו בהר הרצל. כמדי שנה, הקדים בבואו בכמה ימים לפני יום הזיכרון על מנת שסידורי האבטחה הקפדניים לא יקשו על המשפחות השכולות. אנשי הר הרצל, שכבר מכירים היטב את חלקה ד' ארבע, בה קבור יוני לצדו של הרמטכ"ל דוד (דדו) אלעזר, מספרים כי מדי שנה מתיישב נתניהו מעל מפתן הקבר ומשוחח עם אחיו, כשדמעות ניגרות מעיניו. שלוש שנים הפרידו בין יוני לבין ילד הסנדביץ', ביבי, ועוד שלוש שנים בין ביבי לעידו, אך הקשר בין שלושת האחים היה אמיץ במיוחד. 'כעת יושבים סביבי כמה חברים ושואלים למי אני כותב, ואינם מאמינים שהמכתב הוא לאחי היקר, הם בטוחים שאני כותב מכתב אפלטוני לאהובה בארץ רחוקה', כתב יוני לביבי, אז בן ארבע עשרה. כעבור שנתיים, כשהיה ראש הממשלה בן שש עשרה, התבקש לכתוב חיבור על האדם שהוא הכי מעריץ - יוני היה מושא הכתיבה. את הבשורה הקשה על מותו של אחיו קיבל נתניהו כשהיה בארצות הברית, בשיחת טלפון מאחיו הצעיר עידו. 'כשיוני נהרג הרגשתי כאילו מישהו גדע את ידיי ורגליי וקרע חלק מלבי', סיפר השנה נתניהו בהקרנה מיוחדת שנערכה בבית שגריר הארצות הברית לסרט אמריקאי חדש על חייו של יוני, בשם 'Follow Me', שמעורר בחודשים האחרונים תשומת לב גדולה בארצות הברית, והחל מהחודש הבא יוקרן גם בישראל. הוא שיחזר את זעקתה של אמו, צילה, עם קבלת החדשות הקשות מכל. חווית לכתו המוקדמת של יוני עיצבה את המשך חייהם ודרכם של שני אחיו הצעירים. עידו הקדיש חלק ניכר מחייו למחקר ולהנצחה של מורשת הלחימה של אחיו, ומסלול חייו של בנימין, שהתמקד עד אז בלימודי אדריכלות בבוסטון ובקריירה עסקית, הוסט באופן דרמטי. כעבור שנתיים החליט לשוב לישראל, ולפתוח בפעילות להנצחת אחיו, במסגרתה הקים בנימין נתניהו את 'מכון יונתן' לחקר הטרור, והחל את דרכו הציבורית-בינלאומית, שהובילה אותו עד הלום. בתחילת דרכו הפוליטית, זכה נתניהו לביקורת על שימוש ציני בזכר אחיו, אך היום, שלושים ושש שנים אחרי מותו של האח, כשתמונותיו של יוני מעטרות את אחד הקירות של משרדו האישי של ראש הממשלה, אין ספק שיותר מכל היה האח הבכור מודל השראה, חיקוי והערצה לבנימין הצעיר, וקל להבחין שכשראש הממשלה מדבר על יוני, ארשת ייחודית ורחוקה מפוליטיקה שורה על פניו. 'אני חי את יוני, אין יום שאני לא חושב עליו, על האנושיות והמנהיגות שלו, והמחויבות שלו למדינת ישראל', אמר השנה נתניהו. 'קשה לתאר מה הם געגועים', כתב יוני הצעיר באחד ממכתביו, בפסקה שנתניהו היה יכול להשתמש בה גם היום, 'תמיד צחקתי לשמע המילה, תמיד חשבתי שאפשר לשכוח, אבל טעיתי. להסתגל לחיים חדשים - כן זה אפשרי, אבל לשכוח את הישן זה בלתי אפשרי'." ("וואלה", 25.04.2012)

ציטוטים ממכתבי יוני באתר ויקיציטוט
_____________________________________
"לא חוזרים עד שמבצעים"(המוטו של גדוד 890 של הצנחנים, כפי שניסח אותו מפקדו אריק שרון)
"איפה האופניים שלך עכשיו? תאר לעצמך, שאתה יורד עכשיו למטה, למקום הרגיל, אבל האופניים לא שם. עצור את עצמך ברגע הזה, בשנייה שאתה מגלה שהאופניים לא שם, ותכפיל את הרגע הזה פי אלף. זאת המלחמה." (מתוך הספר "גוף שני", מאת עפר שלח, "זמורה ביתן", 1989, עמוד 92)
"סבלנות התמדה ולעיתים כדור בין העיניים" (סיסמת המארינס לללוחמה בטרור, אותה אימץ בשעתו מפקד גדוד 890 של הצנחנים, אמיר ברעם, כמוטו גדודי)
"המבחן שלנו כצבא הוא מבחן היכולת ולא מבחן הכוונה." (מתוך ההרצאה שנשא האלוף גדי איזנקוט "מאפייניו של עימות אפשרי בזירה הצפונית ובעורף" בסמינר לזכר חללי מלחמת לבנון השנייה שנערך באוניברסיטת חיפה ב־30 בנובמבר 2010)
"אני חושב שצנחנים מחזיקים מעצמם כמחויבים למשהו שכולם מחויבים אליו, אבל הם רוצים קצת יותר. זה לא שאנחנו פועלים מאחורי קווי האויב - אנחנו לכאורה כמו כולם. אז מה בעצם ההבדל? זה שצנחן עושה הכול וקצת יותר. זה מחייב אותך ביוזמה, בהובלה, בדוגמה אישית בקרב - וגם בקימה בפני שיבה באוטובוס." (הרמטכ"ל בני גנץ על השירות בצנחנים. מתוך הכתבה "מסיבת גנץ" מאת יוני שנפלד ונועה הורוויץ, "במחנה", 6 בינואר 2011)


נערך לאחרונה ע"י marloweperelab89035 בתאריך 26-04-2012 בשעה 11:50.
תגובה ללא ציטוט תגובה עם ציטוט חזרה לפורום
תגובה

כלי אשכול חפש באשכול זה
חפש באשכול זה:

חיפוש מתקדם
מצבי תצוגה דרג אשכול זה
דרג אשכול זה:

מזער את תיבת המידע אפשרויות משלוח הודעות
אתה לא יכול לפתוח אשכולות חדשים
אתה לא יכול להגיב לאשכולות
אתה לא יכול לצרף קבצים
אתה לא יכול לערוך את ההודעות שלך

קוד vB פעיל
קוד [IMG] פעיל
קוד HTML כבוי
מעבר לפורום



כל הזמנים המוצגים בדף זה הם לפי איזור זמן GMT +2. השעה כעת היא 11:53

הדף נוצר ב 2.07 שניות עם 10 שאילתות

הפורום מבוסס על vBulletin, גירסא 3.0.6
כל הזכויות לתוכנת הפורומים שמורות © 2018 - 2000 לחברת Jelsoft Enterprises.
כל הזכויות שמורות ל Fresh.co.il ©

צור קשר | תקנון האתר