התגייסתי לקרבי מתוך מטרה להתמודד עם קשיים, להתחשל, להתבגר ובעיקר לשים מאחורי את חיי התיכון שהיו מבחינתי כישלון חרוץ מבחינה חברתית.לא שהייתי מוכה או משהו אבל חברים יותר מדי לא היו לי ויותר מדי ואנשים יותר מדי לא התעניינו בשלומי.בסדר קורה אולי לא נפלתי על השכבה הנכונה או אולי הבעיה היתה בי..תליתי את כל תקוותי בשירות וראיתי בו מפלט.

התגייסתי וכמו כולם, קשה בהתחלה מתמודדים , מתגברים ובעיקר אני מכיר חברה מדהימים שפשוט מילאו לי את כל העולם שהיה חסר לי במשך 18 שנה..נפתחתי מחדש, גיליתי על עצמי דברים שלא דמיינתי ואני פשוט בן אדם אחר במלוא מובן המילה וכמובן לחיוב.כל מי שהכיר אותי בעבר אומר לי עד כמה השתניתי במהלך השירות והכל אודות לאנשים.
הזמן עובר קורסים פה שם ואני נשאר באותה המחלקה, מתגבשים באמת חברים בדם גם באזרחות.
אשכרה המשפחה השנייה שלי.

עכשיו חודש לפני החפשש בום.המחלקה פורקה כמה קיבלו כלא כמה רסר(לא משנה מה הסיבות וזה לא הדיון ולא לנסות להסית לשם בבקשה כי לא יהיו תשובות)עד סוף השירות.
נשארנו 9 אנשים גמורים, שבוזים מהתחת,
זהו הכל נגמר בבום.עד סוף השירות הראש באדמה וזה פשוט יהיו החודש וחצי הכי חרא שיהיו לי בחיים.
כמובון שזה מקרין גם לאזרחות להמשך..אני מרגיש שאני לא מוכן אליה.אין לי כיוון, אין לי יעד ואין לי יותר מדי חברה מהבית שיעזרו.
כל השירות כלפי חוץ צעקתי כמה עוד ועד מתי ותאילנד ובלה בלה בלה..אבל בתכלס היה איזה חשש שקונן בי שזה יגמר.שכל הבועה הזאת של החברה תתפוצץ וזהו..לקום בבוקר בלי אותם האנשים ובעצם בלי אף אחד לעוד יום עבודה משעמם.
הייאוש מההווה והחשש מהעתיד מכרסמים אותי.פשוט הרגשה חרא שבחרא.אתמול ההיתי בפאב ולא הרמתי את הראש מהאדמה.לא יכולתי.

אני לא יודע מה לעשות, עוד חודש וחצי אני נזרק לעולם כמו כלב, בפנים אין לי ציפיות לכלום , הייאוש מכרסם אותי..

חצי שנה לפני השחרור העבירו את המחלקה שלי לבסיס אחר ודי קרעו את האנשים, חלק נשארו, חלק עברו, והתנאים שלנו באופן כללי די הורעו במקום החדש.

מה עשיתי? קודם כל בכיתי איזה שבוע בלי הפסקה כי אני נקבה (מודה באשמה), כי הלחץ, כח האדם המועט, טונה עבודה ומקלחות בלי מים חמים די שברו אותי. ואז המפקדת היוצאת שלי תפסה אותי לשיחה ואמרה לי שזה אידיוטי להמשיך לבכות על מצב שלא ניתן לשינוי, שיש גם צדדים חיוביים בשינוי ושאני משתחררת בקרוב, אז די כבר לבכות. צדקה

הסתכלתי על הצדדים החיוביים, ניסיתי למתן את התלונות שלי ודווקא היה כיף למדי בסופו של דבר. אז דבר ראשון- שינויים זה בד"כ באסה, במיוחד כשהחברים שלך לא איתך. אבל היי, אתה עוד חודש מסיים את השירות, ואני מניחה שגם הם. אם אתם חברי אמת, אני מניחה שהם יחכו לך באזרחות. אל תשתבז מזה.. שמרו על קשר, תפגשו בבית. אף אחד לא ילך לאיבוד אם זה חשוב לך מספיק.

דבר שני, כן, אזרחות זה די חרא. אני עצמי הייתי בסטרסים שלא לגמרי נעלמו לי. מה ללמוד, מה לעבוד, מה לעזאזל אני עושה עם החיים שלי. שתי המסקנות שהגעתי אליהן זה:
א. לנוח ולסדר את המחשבות. לקחתי 3 חודשים להיות בבית ולנוח. במהלכם די טחנתי את הנושא מכל הכיוונים, מה ללמוד, מה לעבוד. כשהתעייפתי מהמחשבות נרשמתי לפסיכומטרי.
ב. הפסיכומטרי היה שלב ראשון מבין הטקטיקה שהחלטתי לנקוט בה: להתקדם שלב שלב. מחשבה כ"כ רחוקה על העתיד הדי רחוק עשתה לי כאב ראש, אז אני אחיה את הרגע ואנסה לכבוש שלב שלב. אז שלב ראשון פסיכומטרי, שלב שני לימודים. לפחות נתחיל בכיוון הכללי שאני מתעניינת בו, במקרה הכי גרוע- נחליף. אם אני אף פעם לא אתחיל, אני לא באמת אתקדם.

ואתה לא נזרק לעולם כמו כלב, יש לך את החברים מהצבא, אולי תעברו לגור ביחד, יש לך משפחה, אתה בחור צעיר ואם אתה בקרבי, אני מניחה שיש לך גם הרבה כוח פיזי. החיים בסופו של דבר מסתדרים. אל תחשוב רחוק, תסתכל לטווח הקצר. מה אתה רוצה לעשות? לעבוד? לטייל? יש לך עכשיו המון הזדמנויות, אולי אפילו יותר מדי. קח לך אחת ותנסה. אתה צעיר, אם לא תטעה עכשיו, מתי תטעה?

"אני פחדתי ממפלצת.. אז חשבתי על פיצה. ומיץ."

למה שלא תנסה להפוך כיוון חשיבה?
הרי הייתה במצב "חרא" (בבי"ס) מבחינה חברתית,
הגעת לצבא - עשית 180, ולא כי הסביבה השתנתה - אתה רצית!
אז פרקו את היחידה, אז אתה הולך לעבור למסגרת שונה שוב, מה? האנשים שסביבך הולכים להיעלם? היכולות החברתיות שלך תלויות בסביבה? קשה לי להאמין.

אנחנו (רובנו) אנשים של שיגרה, להרבה אנשים קשה להתמודד עם שינויים כמו הגברת פאקט. שמעלי, גם לי פרקו מחלקה שלמה והעבירו אותי למחלקה אחרת,
לא הסתדרתי עם אנשים ו(מסיבות אחרות) עזבתי את העבודה, ישבתי בבית מספר חודשים ורק אחרי זה הצלחתי לאסוף את עצמי ולהתקדם הלאה.
בסופו של דבר - אתה מה שאתה רוצה להיות, כמו שרצית לעבור חוייה מתקנת בצבא מבחינת גיבוש וחברים - ככה תוכל להגיע לזה גם "בחוץ"
תחשוב על זה, הרי את השינוי אתה כבר עשית ולשמור על הקיים (כמו בספורט ככה בחיים) זה קל יותר, לא?

והכי חשוב - החיים רעים רק עד כמה שאתה מאפשר להם להיות.