אני לא מצליחה לענות לעצמי תשובה חד משמעית לשאלה הזו.
מצד אחד הקלישאה הידועה אינסטינקטיבית מקפיצה את "ודאי שעדיף לאהוב", מצד שני... בטוח שלשאת את כל הכאב שווה את זה? אם לא אהבת, ואתה לא יודע שאהבה כזאת קיימת, אז מה אכפת לך? עדיף כבר לא לדעת... לא?

אז אני רוצה שתעזרו לי מה אתם חושבים? אני רק מבקשת שתפתחו את הראש ותתנתקו ממה שמקובל. אני גם לא מדברת בהכרח על זוגיות, אני מדברת באופן כללי. למשל, בנאדם שאוהב מכוניות יקרות. מה עדיף לו? לקנות את מכונית חלומותיו, היקרה ביותר, ואז שינחת עליה מטאור? (בעולם בלי ביטוח לצורך הדוגמא ) או להמשיך לסוע במכונית רגילה...? דוגמא אחרת - רצה לי המחשבה על זה שההורים, מתישהו, ילכו לעולמם. מה עדיף? להיות קרוב אליהם בצורה בלתי רגילה ואז לסבול את הכאב הבלתי יתואר שמלווה לאובדן? או להיות בקשר רגיל עם ההורים, כמו כולם, ולכאוב, כמו כולם, את הפרידה?

זהו. תודה. יום טוב

התשובה, לתחושתי האישית הסובייקטיבית, היא לשמור על ראש פתוח.

לפני שאסביר מה כוונתי, קצת הקדמה. פעמיים בחיי נשבעתי לעולם לא לעשות את השטות הזו ולאהוב. נשבר לי הלב יותר מדי, לא רציתי עוד את הכאב, ידעתי שזהו, לא מפקיר עוד את הלב לגחמותיהן של נשים. שלושה חודשים אחרי הפעם השנייה שנשבעתי זאת, פגשתי איזו בחורה ששלוש שנים מאוחר יותר תהפוך להיות גברת רוג. היום אינני יכול לתאר את חיי בלעדיה. היא הסוכר שבקפה שלי, הקצפת על הגלידה, היא האקסטרא שהופך את הנורמלי לנפלא. So much לגבי החלטות ושבועות.

ולמרות זאת אני לא אומר בהכרח כן לאהוב. יש זמנים ויש מצבים בחיים שבהם אנחנו לא מוכנים, רגשית, נפשית או שכלית לאהבה, לזוגיות. לחפש אהבה בלי הפסקה הופך מהר מאוד לתלותיות, לאובססיה, למחלה. אם לא מתאים, אין שום רע בלנוח קצת על זרי הרווקות...

הנקודה היא שזוגיות יכולה ליפול עלינו משום מקום וכשזה קורה, חבל לפספס הזדמנות...

אז אני אומר, לשמור על ראש פתוח, carpe diem ולא להפסיק להאמין שיכול להיות יותר טוב

מר רוג - כי החיים קצרים מדי לשמות מלאים

את משווה בין שכל לרגש וזה לא תמיד ניתן להשוואה
לפי הדוגמאות שנתת: לא צריך שזה יהיה רכב יוקרתי אם חלילה קורה משהו.
זה יכול לקרות גם ביגואר וגם בסוסיתא
לגבי המשפחה-כל פרידה מהיקר לנו היא כואבת
אבל אני מניח שהעיכול שונה בין אם זה מוות פתאומי מהתקף לב או מוות לאחר מחלה קשה כשאת מבינה שאין הרבה מה לעשות וזה עניין של זמן.
לכן התשובה שלי זה לא לבחור אלא לשלב
מותר לך לאהוב רכבים יוקרתיים אבל תהיי רציונלית שזה יכול לקרוץ לגנבים יותר מאשר סתם רכב

מה אני בעונש?
למה לא לאהוב בכלל?
אחת מהיציאות היותר מעליבות ששמעתי הייתה "אני אוהבת אותך עד כמה שאני יכולה לאהוב גבר"
???
כאילו מה, ככה זה בחיים
כולנו נפגענו מתישהו
מתעלים מעל זה וממשיכים הלאה

ציטוט:

במקור נכתב על ידי גולדה מאיר יהיה לנו שלום עם הערבים רק כשהם יאהבו את חתוליהם יותר משהם שונאים אותנו.

ודאי שממשיכים... וברור שהראש תמיד פתוח, וכמובן שתמיד משתדלים לשלב בין השכל לרגש...
אני מתכוונת בקטע יותר פילוסופי, במבט לאחור... לא קרה לכם שאיבדתם משהו וחשבתם לעצמכם "אוף, הלוואי שזה אף פעם לא היה שלי"?
זה לא אומר להסיק מסקנות לגבי העתיד, ולהגיד אוקיי מעכשיו אני נסגרת ולא נהנת משומדבר!!!
אני שואלת אם לגיטימי מבחינתכם, בהיבטים מסויימים בחיים, להגיד שאמנם נהנתם ממשהו, אבל המשהו הזה לא שווה את הכאב לב שאובדנו הביא, ועדיף שהמשהו המהנה הזה פשוט לא היה קורה מלכתחילה.
או שלדעתכם כל חוויה טובה, לא משנה מה הביא סופה, היא שווה הכל בשל היותה חוייה?

עריכה: עוד חידוד קטן לשאלה. אני פחות מדברת על דברים בלתי נמנעים כמו לאהוב בן-זוג או לאהוב הורה... כי ברור שחייבים ואי אפשר שלא. אני מתכוונת לדברים אקסטרה, ל"מותרות".
אולי אם אני אסביר מאיפה השאלה הגיעה יהיה יותר פשוט... הכלבה שלי מתה בשבוע שעבר, ואני לא מצליחה לצאת מהעצב. כולנו לקחנו את זה מאוד קשה... היא הייתה איתנו 11 שנים ואהבתי אותה בטירוף כל רגע.
אם מלכתחילה לא היה לי כלב, ולא הייתי יודעת מה ההרגשה לאהוב כלב כל כך חזק, זה לא היה עדיף?

ציטוט:

במקור נכתב על ידי MiRi_GrEEn לדעתכם כל חוויה טובה, לא משנה מה הביא סופה, היא שווה הכל בשל היותה חוייה?

לגמרי. זה נקרא לחיות, מירי. אחרת, אם לא חווים את שלל קשת התחושות שיש, ואת שלל החוויות שיש לחוות, מה לכל הרוחות אנחנו עושים פה? רובוטים?

+1
כל מילה בסלע

מר רוג - כי החיים קצרים מדי לשמות מלאים

כלב (ובייחוד שהוא שנים רבות עם המשפחה) כבר הופך לחלק מהמשפחה
זה טבעי לגמרי להיות עצובים
אבל פה יש לך אפשרות לעשות משהו שבלתי אפשרי לעשות באובדן של בני משפחה-לאמץ כלב חדש
אולי עכשיו כשהכאב טרי זה לא הזמן אבל בעתיד למה לא?
העובדה שבסוף הכלב העתידי (אם יהיה) גם ימות כי אף אחד לא חי לנצח,לא צריכה להוות שיקול
אם יש לך את הזמן והסבלנות לטפל בכלב חדש אז לכי על זה
זה טוב בשבילך וטוב בשבילו שיקבל משפחה חמה ואוהבת

דעתי בנושא היא דווקא כן חד משמעית: קלישאה או לא קלישאה, עדיף לאהוב ולהפגע מאשר
לא לאהוב בכלל. סה לה וי, כמו שאומרים. אני אגדיל ואומר, שבמבט לאחור עד היום, אני מצרה
על כך שלא נקרו בדרכי די הזדמנויות לאהוב באמת (חוץ מאת משפחתי כמובן).

בסופו של דבר אני חושב שהתאהבות זה משהו שאי אפשר לשלוט בו, ולכן זה לא ממש תלוי בך

כן, חידדתי את זה בהמשך... התאהבות בגבר לא, אבל רכישת רכב או אימוץ כלב כן

מה זה לאהוב ולהפגע?!@#$
את עדיין אוהבת אותה ואני מניח שלא מתחרטת על כל רגע שהיית איתה (במבט לאחור זה תמיד קל)
אני לא רואה כאן אפילו שיקול

כאב של אובדן (לא אהבה) זה טבעי וזה משהו שאנחנו יודעים שיגיע מתישהו
זה חלק מהחיים וזה כואב. אני לא טוב בקטע הזה אז אני פשוט אמסור את תנחומיי לך

[התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין: http://fresh.clanteam.com/list.png]

[התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין: http://fresh.clanteam.com/?https://2010-uploaded.fresh.co.il/2010/09/21/52868411.gif,http://www.boredpanda.com/blog/wp-content/themes/mimbo2.2/images/subscribe-panda-605px.png]

עדיף חיים צבעוניים ואולי קשים ומורכבים יותר מחיים אפורים ומשעממים. חיים פעם אחתעד שלא נווכח אחרת, וזה לא באמת נמשך 120 שנה כמו באיחולים.

גם לי כאב, חשמלו אותי, הכאיבו לי פיזית, נפשית, דיכאו, רמסו ירקו שפכו ניקו לכלכו ניפצו ואני בכל זאת אומר שהיה עדיף

כולכם אומרים ״ברור״, כאילו יורים את זה אוטומטית... זה באמת ברור מאליו וזאת התשובה המתבקשת וזה גם מה שאני חושבת... אבל לא יודעת. אני תוהה לאחרונה. פתאום זה לא כזה ברור לי. תגיד שאני אולי מנסה ללכת בדרך הקלה, אבל נראה לי שאולי לא תמיד זה כזה ברור. אני אוהבת שוקולד, אכילתו מסבה לי אושר מטורף... אבל וואלה, זה משמין ובסוף אני שמנה וזה לא נעים לי. אז אולי היה עדיף אם היה לי איזה פגם מולד בפקעיות טעם, ולא הייתי נהנת כל כך משוקולד מלכתחילה? מה אכפת היה לי לחיות חיים שלמים מבלי לאהוב שוקולד? הרי נולדתי ככה, זה לא שנהנתי אי פעם משוקולד ועכשיו ההנאה הזאת נגזלה ממני. ככה הייתי נולדת וזה מה שהייתי מכירה. כמו אדם שנולד עיוור בהשוואה לאדם שאיבד את ראייתו בגיל מסויים. לשניהם קשה, שניהם מפסידים המון, אבל למי יותר קשה?

לא כולם אמרו ברור

מר רוג - כי החיים קצרים מדי לשמות מלאים

נכון מתנצלת על ההכללה, אם כי בסופו של דבר כולם כיוונו לאותה תשובה - שעדיף להרגיש ולחוות גם אם מסתכנים בכאב לב, שגם אותו כדאי להרגיש ולחוות כחלק מקשת הרגשות.

תשובה קצרה - כן, לא בשביל החוויה כמו בשביל להבין כמה הייתצ מאושרת ולדעת לאיפה את רוצה להגיעץ

תשובה ארוכה - יש לי שיר שמתנגן המון בפלייליסט לאחרונה, אני חושב שהוא יעביר את התחושה שלי יותר טוב ממה שאוכל לכתוב.


לצפייה במקור באתר YouTube, לחצו כאן.

וואו... איזה שיר. העביר את התחושה בגדול...

תודה

שמצליחים להרים אותך לריחוף אל מעל לחיים עצמם שהם די אפורים ומשעממים לאורך זמן. ישנם אנשים שבורחים לעלום של לימודים עיוניים מעמיקים (מעדי הרוח...) בכדי להמלט מהבנאליות של החיים. ישנם כאלה שנמלטים למסגרות אחרות. אהבה היא המסגרת היחידה שאתה ממש יוצר, עבור עצמך ושמאפשרת תחושת חיות מתמשכת.

כן... אהבות נגמרות גם... ברוב המקרים בדעיכה לא הרואית, בכמה מקרים בטרגדיה. לפעמים היא חד צדדית בלבד, מדומיינת או שיש בה צד שני רק שהוא מפסיק אותה. במקרים הללו אבדנה (או ההכרה בכך שתמה/לא הייתה קיימת) כואב מאוד. באותה המידה ניתן לשבת ולהכנס לדכאון רק מהמחשבה על כך שרובינו נאבד הורים, ואם נהיה ברי מזל גם הרבה קרובים וחברים טרם נעצום עיניים אנחנו עצמינו.

לפעמים אני מקנא ב"אנשים של פעם" ששאלו פחות שאלות על מוות וסוף, וקיבלו הכל כגזירה משמיים.

לפעמים אני מקנא ב"אנשים של פעם" שקיבלו ייציבות או נוחות כתחליפים ראויים לאהבה.

זה תמיד קורה רק לשניה... עדיף להרגיש.

קורה לשניה, אבל קורה.
זה קורה לי בשניה הזאת
כנראה תיכף יעבור.

אני אוהב לזרום עם החיים ולראות מה הם מציעים לי.
אני חושב שחווייה "רעה" היא עדיין חווייה ושהכל בסופו של דבר לטובה.
אני יכול להסתכל אחורה ולחשוב בקלות שביזבזתי את הזמן על משו מסויים אבל בשביל מה ? זה היה בעבר ולדעתי כל דבר בחיים שלנו מוביל לדבר השני.
אם ניקח את זה בקטע של מערכות יחסים לדוגמה, אני חושב שאם לא הייתי אוהב ונפגע או פוגע אז לא הייתי פוגש את החברה הנוכחית שלי שהיא הדבר הכי מדהים שקרה לי...

Leafter

~O.G~

אני באמת חושבת שעדיף לאהוב. ואני גם אתן דוגמה.
במשך הרבה מאוד זמן הייתי בדילמות עם עצמי לגבי האם יש או אין אהבת אמת, והאם אני יכולה באמת לאהוב או שהכל נובע מהידלקות, חרמנות ואהבה לקירבה ולא לבנאדם עצמו.
באמת שהייתי כמעט בטוחה שאני לא מסוגלת לאהוב וזה עשה לי רע מאוד במשך תקופה מאוד מאוד ארוכה.
ואז פגשתי את האקס האחרון שלי. בדיעבד, הרבה אחרי הפרידה שלנו, הוא התברר כחרא של בנאדם, אבל עד שגיליתי את זה מאוד אהבתי אותו, והייתי מוכנה מרצון לתת המון מעצמי למענו.
משהו שלא הייתי מוכנה לעשות לפני כן, זה היה כ"כ חזק שאפילו נתתי לו המון מעצמי גם אחרי שנפרדנו. באותו רגע הרגשתי שאני אוהבת באמת, ושכל סיפורי האהבה הכי גדולים בתולדות ההיסטוריה הם כלום לעומת מה שאני הרגשתי.
גם כשכן גיליתי שהוא שמוק, זה לא שינה לי, היה לי הרבה יותר חשובה העובדה שאני מסוגלת לאהוב מאשר איך שהוא התייחס אלי. כך שהפגיעה שחוויתי, אפילו שבכל זאת לקח לי חודשים להתגבר עליה, התגמדה מאוד לעומת מה שלמדתי על עצמי.

Ze blog | KozlikArt

תודה על השיתוף, העלת לי חיוך

ישר נכנסתי אחרי זה לבלוג שלך ואהבתי מאוד את האויורה בעיצוב שלך שם, רק חבל לי שיש תסריף המכוער של המערכת בלוג ישראבלוג...

[התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין: http://img01.imagecanon.com/_upload/img/28/Untitled-1-1.jpg]

פורטפוליו:
nn2.co.il
be.net/NN2

ויש משפט שבדיוק מתאים לזה:

[font='lucida grande', tahoma, verdana, arial, sans-serif]מה שחשוב בחיים זה לא מספר הפעמים שנשמת אלא מספר הפעמים שהנשימה הועתקה ממך[/font]

והחוויות יוצרות את החיים , בשאיפה שמגיעים לגיל מופלג וגם לפני כשכבר אפשר להסתכל לאחור ולהזכר בילדות ובדרך שעברנו (אולי מדאיג להגיד את זה אבל אני למשל כבר הגעתי לגיל כזה ) מה שחשוב זה לא בני כמה אנחנו אלא הדברים שהספקנו והחוויות שחווינו.
אז נכון בקשר לשוקולד ודברים שאוכלים ועושים בהגזמה צריך לשים גבול אבל בהרבה דברים אחרים כמו אימוץ כלב, מציאת בן זוג, פרידות וכו' זה מה שנותן טעם לחיים .
אני זוכר בתור ילד שהיה לו 6 וחצי שנים חתולה והיא נדרסה ולא רק זה היא גססה לנו 4 ימים עד שנפטרה, אני זוכר שבכיתי המון וחודש אחרי אחותי הביאה חתול חדש וזה הקל , אז כמו שאמר רומק בניגוד לאנשים (ולצערי גם את זה אני חווה עכשיו שאבי נפטר בשבת) אפשר לאמץ כלב חדש ולהתאהב מחדש והיום אני חושב יותר מתמיד זה מצווה כי כמות הכלבים שמחפשים בית הוא עצום ולרוב זה מציל אותם ממוות דיי וודאי

תנחומיי על הכלב שמת
שלך
ארז

שלכם,
The CHARM one

מנהל פורום "מה שבלב"

מה האלטרנטיבה? לחיות ללא חברים בכלל ולמות בודדה וערירית אבל לפחות אף אידיוט לא שבר לך את הלב? זה כאילו לחיות כל החיים בתוך הבית, לא לצאת החוצה כדי לא להפגע, ואז למות בגיל 90 בלי שחווית שום דבר אמיתי. זו אלטרנטיבה עצובה. כמו שאי אפשר לחיות את החיים בלי לבצע בחירות, כדי לא לעשות טעות. את רוצה לחיות כאדם אדיש? לי אישית זה נראה בלתי אפשרי, אבל גם אם כן אפשרי, שגרת החיים הזו נשמעת לי אפרורית ומדכאת.

זו לא קלישאה, זה פשוט כמו לאכול במשך 80 שנה אוכל חסר טעם. אולי אשכנזים מורגלים לאוכל כזה, אבל תסכימי איתי שזו באסה רצינית

בנוגע לכלבה, אני מצטערת לשמוע.. אני לגמרי מזדהה איתך. גם הכלבה שלי הלכה לעולמה, אבל אני חוושבת ש17 השנים שהיא היא הייתה איתנו שוות כל רגע מתקופת האבל שחווינו (ועדיין חווים).

"אני פחדתי ממפלצת.. אז חשבתי על פיצה. ומיץ."

זאת שאלה קשה.

התשובה אינה חד משמעית כי זה דבר שמשתנה מאדם לאדם.. אני למשל, לאחר הקשר האחרון שבו יצאתי נפגע בצורה מאוד רצינית, חושב בדיעבד שהלוואי ולא הייתי מכיר אותה בכלל, והייתי בכיף חוזר לתקופה לפני שהכרנו, בה הכל היה פשוט יותר...

אולי בעתיד כשאתגבר יותר כבר לא אחשוב ככה יותר ואוכל לנצור את הרגעים היפים של הקשר, כרגע כך אני מרגיש.

אבל שוב, זה דבר אינדבידואלי, ואני בחור רגיש שלא אוהב להיפגע... וכשנפגע- לא מתמודד עם זה טוב במיוחד. =\

וואו, איך הקפצתם לי את זה

אני עדיין תוהה, אבל אני חושבת שאני נוטה ל"עדיף לחוות" עכשיו.

נרגעתי קצת, ועיכלתי שכמות האושר שברבי הביאה איתה, כששוקלים מול העצב שהביא מותה- מנצחת בגדול...

אני מבסוטית על כל רגע שחוויתי עם הכלבלבה שלי, עם הבנה עמוקה שחייבים לנצור רגעים מאושרים כי בדר"כ הם עתידים להגמר...