http://www.haaretz.co.il/magazine/1.1699827

מספר קטעים מאתר "הארץ":

אם ייבחר שוב, צפוי אובמה להגביר את המאמץ לצמצום הנשק הגרעיני בעולם. אבל האמריקאים לא יסכימו לוותר על עליונותם. לכן, ככל שיפחת מספר ראשי הקרב שברשות האמריקאים והרוסים, יידרשו מדינות אחרות, אולי גם ישראל, לוותר על חלק מהארסנל האטומי שלהן


לפי מסמך סודי של מודיעין הפנטגון, די-איי-אי, שנכתב בסוף תקופת ממשל ביל קלינטון ופורסם בתקופת ממשל ג'ורג' בוש, היו בידי ישראל בשנת 1999 "60 עד 80" ראשי-קרב גרעיניים. המסמך צפה שמספר זה כמעט ולא ישתנה בשני העשורים הבאים: בשנת 2020 יסתכם הנשק הגרעיני במאגר הישראלי ב"65 עד 85". זאת, לעומת התעצמות מתמדת של הודו (50-70 במקום 10-15), פקיסטאן (60-80 במקום 25-35) וצפון קוריאה (יותר מ-10 לעומת פצצה או שתיים בסוף המאה הקודמת). התחזית לאיראן ולעיראק - לפני הפלת סדאם חוסיין - היתה זהה: במקום אפס, 10 עד 20.

אם בתריסר השנים מאז חובר המסמך המשיך הפנטגון לעדכן נתונים אלה בהתאם לנסיבות המשתנות ולמידע שהגיע אליו, משמע שהוא מנהל מעקב רצוף אחר מדינות הנחשבות בעיניו לגרעיניות. כך, כמובן, לצורך מבצעי, למשל למקרה של מהלומה נגד צפון-קוריאה: כדי לתכנן תקיפה ולחשב את מספר מטוסי הקרב (והתדלוק, הפיקוד, השליטה והלוחמה האלקטרונית וחילוץ הטייסים וכל השאר) והצוללות ונושאות המטוסים, נדרשת תחילה ידיעה של מספר המטרות שיותקפו. ההנחה היא, שהמתכננים האמריקאים יקצו מנה גדושה כלשהי של חימוש מהאוויר ומהים לכל מטרה.

לחץ מוסרי

זוהי שגרת הפעולה של כותבי התוכניות הצבאיות, אבל לאחרונה נוספה עוד סיבה להתעניינות במספר ראשי הקרב של המדינות הגרעיניות: חזון ברק אובמה לצמצום הנשק הגרעיני בעולם. אובמה חלם על כך בנעוריו, פרש מתווה רעיוני בנאומו החשוב הראשון כנשיא, בפראג באפריל 2009, וצפוי להקדיש לנושא זה מאמץ רב אם ייבחר בשנית, בנובמבר. הפחתת האיום הגרעיני של העולם על עצמו, לא עד לאפס המוחלט אבל בדרך לשם, אמורה לעמוד במרכז מורשת אובמה.

חמש המעצמות הגרעיניות המוצהרות, החברות הקבועות במועצת הביטחון, שותפות למשטר מניעת ההפצה (NPT), אך עד כה חייבו הסכמי הגבלת החימוש האסטרטגי וצמצומו ("סאלט" ופעמיים "סטארט") רק את האמריקאים והרוסים.

אלה הסכמים סבוכים, בסעיפי המשנה שלהם ובמתכונת הפיקוח על מימושם. קל לספור טילים ופצצות. קשה לתת ערך מספרי למשגרים, למפציצים ולצוללות, שכל אחד מהם רב-פעמי במהותו. גם אם בריטניה תיאות להיכלל בחשבון האמריקאי, המאמץ לכרוך בהסכמים כאלה גם את סין וצרפת, העצמאיות בתפישתן ומסרבות להסתופף תחת מטריה אמריקאית-רוסית, נידון מראש לכישלון.

על כן ינסה אובמה לגייס את ולדימיר פוטין להפעיל כלפי מטה לחץ מוסרי, מופת מנהיגותי ודוגמה אישית - לא ששליטים קשוחים מתפעלים ממליצות כאלה. המהדורה החדשה של "סטארט" תצמצם את הנשק הגרעיני שבידי האמריקאים מכאן והרוסים מכאן, ל-1,500 ראשי-קרב ו-750 אמצעי שיגור. די בכך אמנם כדי להחריב את כדור הארץ כמה וכמה פעמים, אבל זה מעט - חמישית או אף עשירית - בהשוואה להתחמשות ההדדית בשיא המלחמה הקרה.

עם מספרים כאלה השמרנים בפוליטיקה האמריקאית, החוגים הרפובליקאיים שמימין לאובמה, עדיין יכולים לחיות בשלום, בעיקר בתקופת קיצוץ רב-שנתי עמוק בתקציב הביטחון. לא כך בפרק הבא של ההתכווצות הגרעינית, המעורר ביקורת גם מצד התומכים ברעיון, אך מתנגדים לכמויות.

-----------

לפי תרחיש זה, עלול להיווצר מצב חדש ביחסי וושינגטון עם ירושלים. מאז סוף 1968, כאשר הנשיא היוצא לינדון ג'ונסון הורה לממשל למכור לישראל מטוסי פנטום למרות סירובה להצטרף ל-NPT, השלימו יורשי ג'ונסון, מריצ'רד ניקסון ועד אובמה, עם מדיניות ישראל בתחום הגרעיני. ההבנות סוכמו בין ניקסון לבין גולדה מאיר ב-1969, אושררו בין ביל קלינטון לבין נתניהו ב-1998, וחודשו בין אובמה לנתניהו ב-2009. זוהי הבעת רצון, לא חקיקה. אין לה תוקף המחייב את הנשיא הבא, או אף את הנשיא המכהן לאחר בחירתו מחדש. היא תלוית הקשר. ישראל שתצטייר כסרבנית שלום, או כמערערת את הסדר העולמי, תגלה שאין הבנות חינם.

רמז ברור לכך ניתן לפני שנתיים, בוועידת הסקר של ה-NPT בניו יורק, כאשר אובמה נכנע ללחץ מצרי והסכים להשיק ועידה אזורית לפירוז המזרח התיכון מנשק השמדה המוני. הסכמה זו אמנם סויגה והותנתה לעייפה, אך לא היה בכך כדי להרגיע את ישראל, שהתנגדה לה - ובכל זאת נגרר אליה אובמה. הוועידה, שנועדה במקור להתכנס השנה, תתקיים בהלסינקי בסוף השנה או בשנה הבאה, ומכל מקום לאחר בחירות נובמבר.

אם מול אובמה יתייצב עד אז נשיא מצרי כמו עמר מוסא, אויב מוצהר של הגרעין הישראלי, תיקלע ישראל למגננה. עניין התקרה והרצפה אינו שייך במישרין ליוזמת הפירוז האזורי, אבל הוא נכרך בו לפקעת אחת של אתגר למוסכמה הנושנה של טאטוא דימונה אל מתחת למרבד הדיפלומטי. מה שהיה שוב לא יהיה: הכל, גם הגרעין, יהיה על השולחן. הרעש שמחוללת ישראל סביב הגרעין האיראני עלול להתגלות כבומרנג שיתעופף לעבר דימונה.

חורב, תת-אלוף במילואי חיל הים, הוא מהקצינים שהפכו את הצוללות הישראליות מכלי ללחימה מטווח קרוב, לזרוע אסטרטגית. הוא היה מועמד ראוי לפקד על חיל הים; לרוע מזלו הגיע בסוף 1999 להתמודדות על הפיקוד כשמולו מועמד ראוי אחר, ידידיה יערי. לניהול הוועדה לאנרגיה אטומית דילג מראשות האגף לאמצעים מיוחדים (אמ"מ) במשרד הביטחון.

סביר שראשו הנוכחי של אמ"מ, תא"ל במילואים זאב שניר מחיל האוויר, יהיה אחד המועמדים לניהול הוועדה בעוד שנה-שנתיים, כשתגיע שעתו של חורב לפרוש. מועמד אחר עשוי להיות האלוף במילואים אודי אדם, מנהל הקריה למחקר גרעיני (קמ"ג) - הכור בדימונה.

ממלאי תפקידים אלה ישותפו בוודאי בהתייעצויות על משמעותה האזורית של המגמה העולמית, אם יפעל אובמה לפי עצת קיסינג'ר וסקוקרופט ויתבע ממדינות שונות להנמיך את התקרה שלהן, כדי להרחיק אותה מהרצפה האמריקאית. אבל האחריות העליונה מוטלת על הדרג הפוליטי - לא שר הביטחון ולא אחד מסגני ראש הממשלה ולא קבוצת שרים, אלא ראש הממשלה. הנה עוד סיבה לאזרחי ישראל לבדוק היטב את שיקול הדעת והענייניות, תום הלב וטוהר המניעים, של המועמדים לתפקיד.

היכולת של ארה"ב כיום להוביל מהלך להפחתת כמות הנשק הגרעיני נמוכה מאוד. פרט להסכמים בין ארה"ב ורוסיה שיש בהם רווח כלכלי לשני הצדדים שגם הושגו לאחר מו"מ ארוך ומפרך, אין לאף גורם יכולת לכפות מהלך כזה מול מדינות כמו סין, הודו, פקיסטן, איראן, צרפת וכו'. כמו כן היכולת לאכוף הסכמים כאלו גם היא נמוכה מאוד.
לגבי לחץ מצרי לפירוז האזור מנשק גרעיני - במצב הנוכחי של הדברים יש לישראל מנופי לחץ כלכליים על המצרים ולא נראה שיש סיבות טובות לישראל להסכים לפירוז.
נראה לי שיש כאן בעיקר עוד ניסיון לא מוצלח של הארץ לביקורת על המנהיגות הנוכחית.

ציטוט:

במקור נכתב על ידי mars_man נראה לי שיש כאן בעיקר עוד ניסיון לא מוצלח של הארץ לביקורת על המנהיגות הנוכחית.

דעתי כדעתך.

או"ם שמום.