אחת לכמה חודשים, כנראה מיקום הכוכבים בשמים משפיע על מצב הרוח של אמא שלי, ואז היא בוחרת פיפס קטן להיטפל אליו, והפיפס הקטן הזה עולה ותופח מהר בליווי של צרחות וצעקות והופך לריב רציני. לא יספיקו לי אצבעות בגוף כדי לספור את כמות הפעמים שזה קרה.
באמת שהיא אמא טובה, והיא תמיד לצידי ותומכת בי, והיא הקריבה למעני המון, אני מודעת לזה וחס וחלילה לא לוקחת את זה כמובן מאליו, והיא יודעת שלא (אפילו שלפעמים נוח לה להעמיד פנים שהיא לא יודעת). אבל יש לה את הנטייה הזאת לחפש קונפליקטים מדי פעם. היא עושה את זה עם אנשים שהיא מכירה (מה שהוביל לזה שכמעט ואין לה חברים), עם אנשים שהיא לא מכירה (בצורה כזאת שפשוט מביך לעמוד לידה באותו הרגע), ולי היא עושה את זה הכי הרבה כי אני תמיד פה וכי אין לי ממש ברירה. ובאותו רגע אני מפסיקה להיות הבת הטובה שהיא מתגאה בה תמיד, והופכת להיות לאגואיסטית, לחוצפנית וכו' וכו'..

כשהייתי קטנה יותר, הייתי מעדיפה לבלוע את הגאווה שלי, להגיד סליחה, לשחק אותה כאילו אני באמת מצטערת על זה, רק שנוכל לחזור ליחסים טובים (לפעמים זה היה גם כדי לבטל את העונש, אני מודה), אפילו שהרגשתי מושפלת ושנאתי את עצמי בשניה שישבתי מולה ושיקרתי.
אבל עם הזמן זה נהיה קשה לוותר על העקרונות שלי ועל מה שאני מאמינה בו, ואני פשוט לא יכולה להביא את עצמי למצב הזה יותר. כשאני חושבת שטעיתי, אני מבקשת סליחה, אבל כשאני חושבת שלא הייתה דרך בה הייתי יכולה לנהוג בצורה אחרת, אז אני אעמוד על שלי. וזה כמובן מעצבן אותה עוד יותר, כי מה קרה שאני לא מוכנה לבקש סליחה פתאום? זאת הייתה הדרך היחידה שהיא הכירה כדי להחזיר דברים למצב רגיל, ועכשיו כשלקחתי את זה ממנה, היא לא יודעת מה לעשות עם עצמה.
אני עוד לא זוכרת אף ריב רציני שבסופו היא זאת שקמה וביקשה סליחה, אם היה אז זה או שהויכוח לא היה רציני, או שהיא העמידה תנאים, או שהיא הכריחה אותי להצטער קודם.
עכשיו סבבה... אולי כשהייתי בת 14, באמת עוד הייתי צעירה, ובאמת הייתי טועה ולא יכלתי לראות את זה. אבל בחיאת רבאק, אני בת 22, בנאדם בוגר לכל דבר, שיכול לחשוב בעצמו ולראות שלא הגיוני שהוא היחיד שלא בסדר תמיד.

הפעם, הריב התפתח למצב כזה, שככל הנראה אני לא אטוס איתה לחו"ל, טיסה שתכננו כבר חצי שנה ואמורה להמריא בעוד 4 ימים. ולמען האמת? אני גם לא רוצה לטוס איתה, לא אם אלה היחסים בינינו, ולא אם היא משתמשת בזה כדי לכופף לי את היד ולגרום לי להגיד דברים שאני לא מתכוונת אליהם. יותר חבל על כל הכסף שיבוזבז.

למי שממש מתעניין, הריב הפעם התפתח מזה שהייתי עסוקה כמה דקות במחשב באיזה משהו שהייתי צריכה להתרכז בו, והיא נכנסה כל כמה שניות כדי לשאול איזה בגדים כדאי לה לקחת לטיסה. באיזשהו שלב אמרתי לה שקשה לי להתרכז ככה, ושעוד כמה דקות אני אתפנה ואעזור לה. ואז מה שנקרא all hell broke loose. לא שזה משנה, באותה מידה זה היה יכול להיות כל דבר נורמטיבי אחר, שבגלל מצב רוח מסויים הוא היה נראה לה לא תקין.

ואני? אני לא אוהבת קונפליקטים, לא שאני מושלמת, אבל גם כשעושים לי משהו מגעיל, אני לא מסוגלת להישאר כועסת על מישהו. וכשכן יש קונפליקט שלא בשליטתי, ואני מנסה מאוד לפתור אותו או לעבוד על המצב, וזה בכל זאת לא עוזר, אני די חסרת אונים.

בפעם הקודמת שרבנו, איכשהו, כעבור כמה ימים לאט לאט המצב נרגע כי היא הייתה צריכה איזה משהו והיא התייחסה אלי כאילו כלום לא קרה כדי להשיג את זה. אבל הפעם? יהיה מעניין לראות מה קורה ולאן זה מתפתח. stay tuned וזה חח.

Ze blog | KozlikArt

אני בן אדם שכשאני מתעצבן על משהו אז זה כאילו נדלקתי משטות אבל בפועל יש מאחורי זה דברים אחרים והמשהו שהוביל להתפרצות זה בדרך כלל סה"כ איזה טריגר ששבר את גב הגמל.

אולי יש דברים קבועים שמרגיזים את אמא שלך וברגעים מסוימים ההצטברות שלהם מגיעה לשיא והיא חייבת לפרוק את זה.

כשמשהו מעצבן מישהו והוא אומר לי, אני עושה כל יכולתי כדי לנסות לא לחזור על זה (לא תמיד זה מצליח). אם לא מספרים לי ולא חולקים איתי, אני לא יכולה לקחת על זה אחראיות. אז אם זה המצב...שתדבר..

Ze blog | KozlikArt

בגלל ריב קולני על "פרינציפים" של דברים שידעתי שמעולם איש לא הכניע אותה בהם, למדתי את הלקח שלי. פשוט חשבתי לעצמי "שום כבוד שבעולם (שלי) לא שווה אפשרות סבירה שיום אחד אבכה על משהו שלא ניתן לתיקון, ואינו בר תחליף". כמובן שהייתי כבר איזה בן שלושים אז...

ישנה קבוצה קטנה (מאוד) של אנשים סופר חשובים בחייו של אדם. אצל הרוב אלה 4-7 בעלי קרבת דם+בודדים (אם בכלל) שהקשר אליהםן אחר. יש כמה שאצלם היחס הפוך. לכולם אמורים להיות אנשים כאלה... עליהם את אמורה, אחרי מחשבה, לקחים, נסיונוצת כואבים והמון נשימות עמוקות בשעת לילה בלי שינה, להכיל חוקים "נפרדים". נפרדים מהאגו, נפרדים מהכבוד. חוקים שמאפשרים לך לקבל אותם אחרת מתוך ידיעה שערכם הוא גדול הרבה מעבר לכל השפעה קצרת טווח.

זה אולי קצת מיושן, או ילדותי להגיד, אבל לאמא (ואבא) אין תחליף. הצורך להעביר את ימיכם המשותפים בכיף יחסי חייב להיות מטרה אסטרטגית, לא פחות. לרוב הדברים האחרים יש תחליף...

זה ממש לא עניין של "אגו" ושל "כבוד" ואני אפילו נעלבת מעט שזה מה שאתה חושב. זה עניין של יש דברים שאני מאמינה בהם, ולמען הדברים האלה אני אלחם, פשוט כי אני לא מכירה דרך אחרת. אני לא יכולה לתאר לעצמי מצב שבו אני אפעל בניגוד לעקרונות שלי, פשוט אין דבר כזה... זה לא ה"פרינציפים" האלה שאנשים חושבים שאנשים אחרים מאמצים לעצמם רק כדי לברוח מאי נעימויות (אני בדואי ולכן אני לא עושה מטבחים בצבא). וברגע שמישהו חשוב לי יכריח אותי ללכת בניגוד לעקרונות שלי, אני אולי אעשה את זה פעם אחת... אבל זאת תהיה הפעם האחרונה שהבנאדם החשוב הזה ישמע ממני. אנשים שבאמת אוהבים אותך, לא אמורים להעמיד לפניך אולטימאטומים כאלה.

שמע... שלום בית זה מאוד חשוב, וזאת באמת צריכה להיות מטרה אסטרטגית ומה לא. אבל זה צריך להיות חשוב לשני הצדדים. זה לא יכול לבוא רק על חשבון אחד מהם.
אני אוהבת את אמא שלי, אבל אם המצב יהפוך לכזה שאני ארגיש חרא במערכת יחסים בניניו תמיד, ותמיד אצטרך להיות זאת שמוותרת, בזמן שהיא נהנית מהזכות לגרום לי לסבל... אז מצטערת, גם אם היא אמא שלי... אין לי צורך במערכת יחסים כזאת, גם אם זה נשמע מאוד לא נחמד להגיד.

קשה לי להאמין שזה יקרה, כי בקרוב אני אעבור לגור במקום אחר ואנחנו נתראה לעיתים נדירות יותר, מה שיתן לנו הרבה פחות הזדמנויות לריב. אבל באופן כללי, אני לא מסכימה עם מה שאתה אומר.

Ze blog | KozlikArt

כתבתי שאת ה"הארה" קיבלתי בסביבות גיל שלושים...

לפני זה גם הייתי בדעתך.

לא נראה לי שהיא האמא היחידה שעושה את זה
בכלל, בכלליות הרבה יותר קל "ליפול" על אנשים קרובים עלינו ולהתפרץ עליהם יותר מאשר על סתם אנשים.
נשמע שהויכוח עצמו לא היה מהותי, אפילו די טיפשי - כמו הרבה ויכוחים. לדעתי ממש לא צריך לוותר על הטיסה, כי זה היה ויכוח קטן וטיפשי.
רוב הפעמים שאני ואמא שלי רבות, אחרי כמה ימים של פרצופים והתעלמויות - אחת מאיתנו מתחילה לדבר עם השניה כאילו לא קרה כלום, יש רגע של מבוכה ולמחרת בכלל לא זוכרים את זה.
אני מייעצת לך פשוט להתעלם מזה, אין מה לבקש סליחה אפילו, קריזה או לא, מחליקים.
אתן תדברו רגיל עוד יום יומיים.
אפילו אם עדיין תהיו קצת כעוסות אחת על השניה בטיסה, מהר מאוד זה יעבור עם השטויות וההנאה הכללית

ציטוט:

במקור נכתב על ידי RedBlossom לא נראה לי שהיא האמא היחידה שעושה את זה בכלל, בכלליות הרבה יותר קל "ליפול" על אנשים קרובים עלינו ולהתפרץ עליהם יותר מאשר על סתם אנשים. נשמע שהויכוח עצמו לא היה מהותי, אפילו די טיפשי - כמו הרבה ויכוחים. לדעתי ממש לא צריך לוותר על הטיסה, כי זה היה ויכוח קטן וטיפשי. רוב הפעמים שאני ואמא שלי רבות, אחרי כמה ימים של פרצופים והתעלמויות - אחת מאיתנו מתחילה לדבר עם השניה כאילו לא קרה כלום, יש רגע של מבוכה ולמחרת בכלל לא זוכרים את זה. אני מייעצת לך פשוט להתעלם מזה, אין מה לבקש סליחה אפילו, קריזה או לא, מחליקים. אתן תדברו רגיל עוד יום יומיים. אפילו אם עדיין תהיו קצת כעוסות אחת על השניה בטיסה, מהר מאוד זה יעבור עם השטויות וההנאה הכללית

זאת לא אני שהחלטתי לא לטוס איתה. היא משלמת עלי.. זה ה"עונש" שלה.
זה לא מהריבים שעוברים ונשכחים סתם ככה. זה לא משהו שאת יכולה לעבור איתו לסדר היום. נכון שזה התחיל ממשהו טיפשי מאוד לדעתי, אבל כל מה שבא אחרי זה הוא לא טיפשי.
ואת לא יכולה לטוס עם מישהו לשבועיים, להיות איתו באותו מקום 24\7 ולהנות מהחופשה. חבל על הכסף אפילו יותר במצב הזה, כי אם היא תטוס לבד, לפחות היא תהנה. אבל אם נטוס שנינו יחדיו ככה, זאת תהיה החופשה הכי נוראית לשתינו.

Ze blog | KozlikArt

אז זה יותר עמוק מהויכוח שקרה בפועל.

ציטוט:

את לא יכולה לטוס עם מישהו לשבועיים, להיות איתו באותו מקום 24\7 ולהנות מהחופשה.

אני לא מסכימה איתך. היא אמא שלך ותמיד יהיו לכם ריבים ובסופו של יום שתיכן אוהבות אחת את השניה.
אם מה שקרה אחרי גלש לקוים אדומים - זו עדיין לא סיבה להיות בברוגז כל כך חזק עד כדי ביטול.

אבל אני מניחה שהיא היתה מאוד עצבנית ורצתה להעניש אותך, אבל אחרי כמה ימים המחשבה מתבהרת וכבר לא חמומים כל כך.

טוב נראה מה יהיה בהמשך, אני מקווה שהכל יסתדר ותצאו בסופו של דבר

הו, הורים זאת המומחיות שלי. כלומר- לריב איתם.
אם את זוכרת, כתבתי שלא הוזמנתי לליל הסדר, ולא למנגל המשפחתי, והאמת שמאז ליל הסדר דיברתי איתם בטלפון רק פעם אחת, שלא לדבר על זה שלא נסעתי אליהם יותר.
אז קודם כל- את יכולה להתנחם בזה שיש דברים גרועים יותר אצל משפחות של אנשים אחרים.
אבל מכיוון שיש שיגידו שצרת רבים נחמת טיפשים, אולי כדאי שתקשיבי דווקא לGLSH. הורים הם עם מיוחד. אי אפשר איתם, אי אפשר בלעדיהם. לי אישית אין ספק שאני הולך להצטער על כל הטרור שאני עושה להם, במיוחד קרוב לסוף, אבל לפעמים יש לנו יצר הרס עצמי שכזה, שלמרות שאנחנו יודעים שנתחרט, באותה השניה רק מעניין אותנו לנצח, רק רוצים לראות אותם בוכים, לפעמים זה עושה כיף לראות איך אתה יכול לגרום לאנשים בוגרים לבכות, במיוחד כשהם ההורים שלך, שפעם חשבת שהם הכי בעולם ובלתי מנוצחים. אנחנו צריכים לפעמים את הנצחונות הללו כדי להרגיש שגדלנו, להרגיש שאנחנו לא באמת צריכים אותם ואנחנו לא ילדים. זה חרא, אבל זה קורה.
וההורים? הם יודעים את זה, הרי הם עשו אותו דבר להורים שלהם. אבל משום מה מהצד השני הם לא מצליחים להבין אותנו. או שהם מפחדים לאבד שליטה. אמא שלך יודעת שעוד מעט את עוזבת. היא יודעת שאת כבר לא ממש תחת שליטתה, אולי היא מפחדת מזה, אולי מפחדת מתחושת אובדן היכולת להרתיע, להפחיד, להורות לך מה לעשות. אז היא מנסה להפגין שליטה, כמו זכר אלפא, ואם את אומרת שהיא עושה אותו דבר עם החברים שלה, אז כנראה שזה אפילו קצת יותר מאצל הורה רגיל. אולי היא מפחדת יותר מכל הורה רגיל.
לא הזכרת כלום לגבי האבא. הוא בסביבה? אם לא, זה יכול להסביר חלק מהעניין- אם הוא עזב/נפטר (חלילה), אז כבר עזבו אותה פעם אחת, אולי קשה לה להתמודד עם עזיבה אפשרית נוספת שמתקרבת.
אם האבא בסביבה וסתם יצאתי מפגר, תשכחי מהשורות האחרונות..

"תשקר‭,"‬ הוא אומר. "אל תספר את כל הסיפור. הישראלים, בעיקר העמותות שפועלות בקרב המסתננים פה, אוהבים שמשקרים להם‭."

ציטוט:

אותה השניה רק מעניין אותנו לנצח, רק רוצים לראות אותם בוכים, לפעמים זה עושה כיף לראות איך אתה יכול לגרום לאנשים בוגרים לבכות, במיוחד כשהם ההורים שלך, שפעם חשבת שהם הכי בעולם ובלתי מנוצחים.

אני ממש לא בעניין הזה איתך, לדעתי אתה צריך לדבר בשם עצמך פה.
לי אישית מאוד חורה וצורם לראות את אמא שלי בוכה, אני מרחמת עליה על כל הבעיות שאנחנו (הילדים שלה) עושים לה.
ואני יודעת שהיא צודקת בהרבה דברים.

כמו שאמרתי- אנחנו כן מצטערים על זה אח"כ, אבל אני מדבר על התחושה שבאותה השניה ממש. זה נמצא בהרבה מערכות יחסים- גם בין בני זוג, גם בין אחים, גם בין חברים/חברות טובים. לא קרה לך מעולם שנכנסת לויכוח כזה עם אחד הקרובים לך, ותוך כדי אמרת משהו שלא היית צריכה, נתת מכה מתחת לחגורה, משהו שהצטערת עליו אח"כ?

"תשקר‭,"‬ הוא אומר. "אל תספר את כל הסיפור. הישראלים, בעיקר העמותות שפועלות בקרב המסתננים פה, אוהבים שמשקרים להם‭."

אני בטוחה שאמרתי מתישהו למרות שאני לא זוכרת משהו ספציפי.
אבל עדיין תארת את זה בצורה קשה מדי, כי אני לא רוצה לגרום להם לבכות, או לא עושה לי כיף לחשוב על איך אני גורמת להם לבכות. אולי לנצח כן...

אני לא חושבת שאתה מבין כ"כ על מה אני מדברת, אתה מנסה להמשיל את זה על העבר המשפחתי שלך אבל אני לא חושבת שזה אותו הדבר.
אף פעם לא הרגשתי שאני עושה לה "טרור", בטח שלא בכוונה, וברגע שחשבתי שאני טועה, במיוחד בשנים האחרונות, קמתי והתנצלתי, עם כמה שזה היה קשה לי.
אני לא מנסה לגרום לה לבכות (מה גם שזה בכלל לא קשה) וגם לשמוע אותה אומרת סליחה זה לא מה שחשוב לי. מה שחשוב לי, זה שאמא שלי תכבד אותי ולא תרגיש שיש לה את הזכות להקריב אותי למענה. אני אקריב את עצמי לא מעט, וגם עשיתי זאת בעבר, אבל זה יהיה מבחירה שלי.
הפסיכואנליזה שדפקת פה מאוד מרשימה (באמת. סחתיין), אבל אני לא חושבת שזה המצב.
היא באמת יודעת שבמצב רגיל (והיום זה לא מצב רגיל) אני תמיד שם בשבילה ואני אף פעם לא אעזוב אותה. היו מקרים שכבר חשבתי שלא לנסות להתקבל למוסדות מסויימים, רק כדי להיות תמיד לידה. היא יודעת את כל זה והיא זאת שתמיד מעודדת אותי כן לצאת, וכן להתרחק. היא יודעת שכל עוד היא שומרת על הבית חם, אני תמיד ארצה לחזור. ודווקא ההתנהגות הזאת שלה זה מה שגורם לי לרצות לעזוב ולא לחזור, וגם את זה היא יודעת. כאמור הריבים האלה מתרחשים מאז ומעולם, גם כשלא הייתה שום סכנה שאעזוב.
וכן, אין לי אבא, אבל זה גם.. לא קשור. הוא אמנם עזב לפני 20 שנה, אבל עזב אותי ולא אותה. היא זאת שעזבה אותו ובצדק כי הוא היה חרא בנאדם.

Ze blog | KozlikArt

נשמע כ"כ מוכר. רגע אחד של ניסוח שגוי, הבעה של חוסר תשומת לב- התנגדות ובום. ריב קולני, צעקות, העלבות.. הרבה פעמים האסטרטגיה הכי טובה היא לשתוק, לחייך בסלחנות (כי לפעמים הויכוח הוא על שטויות מפגרות לגמרי) ואם אפשר ליצור מגע, הרוחות נרגעות. זה בד"כ מה שאני עושה עם אמא שלי. לא תמיד מצליח, ולפעמים אני כ"כ פגועה שזה רק הזמן יכול להשכיח את המצב.

אני כ"כ מזדהה איתך, אין לך מושג. אבל לא חבל לבטל בגלל שטות את הטיול? אולי כדאי בכל זאת לנסות להרגיע את הרוחות ולקחת את הטיול הזה כהזדמנות לפיוס?

"אני פחדתי ממפלצת.. אז חשבתי על פיצה. ומיץ."

הלוואי וזה היה ניסוח שגוי או משהו בסגנון, כי אז לפחות היה לי על מה להצטער.
וביטול הטיול, כמו שכתבתי לטלי, הוא לא החלטה שלי.

Ze blog | KozlikArt

לפני שעה היא סוף סוף נרגעה והצליחה לנהל שיחה כמו בנאדם בוגר (כמעט.. היו לה כמה נסיגות).
היא ניסתה להוציא ממני סליחה, ראתה שזה לא עובד והודתה שגם היא עשתה טעות, ושהיא תשתדל לא לחזור עליה (היא כן תחזור עליה). לא היה לי כח להמשיך בזה אז אמרתי לה שגם אני מצטערת שלשם זה התגלגל.
לפני שאתם מתחילים להתלהב ולשמוח בשבילי, אציין שלדעתי לא באמת הושג פה שום דבר, אני לא מרגישה שיש התקדמות וזה מה שהכי מעצבן אותי. כל הכאב ראש הזה היה לחינם. אני מרגישה שאני מדברת לקיר. שזה מוזר לי, כי אמא שלי היא בנאדם די אינטליגנטי רוב הזמן. כבר שנים אני מנסה לשכנע אותה ללכת לאיזה טיפול משפחתי אצל פסיכולוג, ואולי הוא יצליח לשכנע אותה שיש בעיה ביחס הלא הוגן שלה כלפי, אבל ברגע שאני רק רומזת על כך, זה נותן לה עוד תחמושת שהיא יורה לעברי, אז ויתרתי גם על זה. הדבר היחיד שמנחם אותי הוא שהחל מאוקטובר הבא כבר אראה את הבית הרבה פחות, והריבים האלה אמורים להתמעט. מאוד חבל לי שלזה זה הוביל.
העניינים בבית עדין מתוחים, ולמען האמת אין לי מצב רוח לטוס בכלל. גם הייתי אומרת לה את זה, אבל זה בוודאות יתחיל ריב נוסף, ואני חושבת שחוויתי מספיק כאב ראש להיום.

Ze blog | KozlikArt

אני לא מבינה למה את לוקחת את זה כל כך קשה.
את יודעת כמה חסרונות יש לאמא שלי? או לאמא של כך אחד פה? או בעצם לכל בנאדם?
זה אופי, ובגיל כזה קשה מאוד לשנות אותו. במיוחד להורה שמקבל "הערות" מהילד שלו.
מערכות יחסים אף פעם לא יהיו מושלמות, ולפי מה שסיפרת פה, יש לכן מערכת יחסים די טובה
חוץ מהעניינים הקטנים האלו. אמרת שזה קורה פעם בכמה חודשים? אז תרפי, לא כזה ביג דיל, יש נפילות.
אני לא אומרת שאת צריכה להתקפל ולוותר ולבקש סליחה ולהגיד דברים שאת לא רוצה להגיד.
פשוט ללמוד לפעמים להרפות ולא לענות.
אם את באמת רוצה - נסי לדבר איתה על זה ותתני הקדמה של "אני לא רוצה שתתעצבני סתם, רק תקשיבי לי ואחכ אני אלך ותחשבי לבד על הדברים שאמרתי"
סביר שזה לא יפתור, ובאמת באוקטובר תתרחקו קצת וזה רק יעשה טוב למערכת יחסים שלכן..

שמעי, אולי זאת רק אני, אבל מבחינתי, מערכת יחסים עם אמא שלי, זהה למערכת יחסים עם כל אחד אחר. "אני בקשר איתך, כי אני רוצה להיות בקשר איתך.. לא כי אני חייבת.". אני כבר לא בגיל שאני חייבת אותה, אם אני אתאמץ מספיק, אני אסתדר גם בלעדיה, אבל הייתי מעדיפה שזה לא יקרה כמובן. ולכן אני מצפה מכל מי שאני נמצאת איתו בקשר (שחשוב לו גם להיות בקשר איתי), לעשות את המקסימום כדי שהקשר יצליח, גם אם זה אומר לעבוד על עצמו ועל האופי שלו- אני כמובן. מוכנה לעשות אותו הדבר.
אני מאמינה שברגע שאדם אומר לעצמו "אני כזה ואני לא יכול להשתנות", הוא מבצע טעות נוראית ופוגע לא רק במי שסובב אותו, אלא בעיקר בעצמו.
יש ריבים ויש ריבים. בכל מערכת יחסים אחרת שיש לי (גם עם אנשים שמאוד קרובים אלי), הריבים שיש הם די סתמיים וכן אפשר להבליג עליהם. במערכת היחסים הזאת, אי אפשר, כי זה משהו ממימד אחר לחלוטין. לא משנה כמה אני אנסה, אני לא יכולה לקרוא לזה "עניינים קטנים". ולא אני ולא היא לא מסוגלות להרפות ממשהו כזה. אני לא רוצה להשוות את זה לבגידות או להתנהגויות אחרות שמסיימות מערכות יחסים, אבל כמעט ככה אני מרגישה, ואין לי ספק שגם היא.

Ze blog | KozlikArt

אני יכולה להבין אותך מצד אחד, אבל מצד שני אני לא מצליחה להבין למה את מתייחסת אל המערכת יחסים הזו זהה
לכל שאר מערכות היחסים שלך, ומצד שני לא - כי זה פתאום לא דברים קטנים ומול אחרים זה דברים קטנים.
ועוד משהו שאני לא מבינה - למה את לא מתייחסת לקשר דם בצורה אחרת? עם כמה שזה נשמע קיטש -
אין מה לעשות, על המשפחה שלי אני אסמוך הכי הרבה בכל חיי (ובן זוגי) מאשר על חברים ואפילו קרובים.
אי אפשר לדעת מה קורה לבנאדם בלב, ואהבת דם היא אהבה חזקה.

ושוב אמרתי לך - אם קשה לך עם זה, תנסי לדבר איתה על זה ולפתור את זה. סביר שזה לא יקרה בבום,
וזה יקח די הרבה זמן להבין אחת את השניה, אבל זה אפשרי בהחלט.

אולי תנסי לגרור אותה שוב לטיפל זוגי כזה כמו שאמרת לפני, לדעתי יעזור לה לשמוע שהיא לא בסדר מגורם
אחר שהוא לא את, ואולי גם גורם "מוסמך" (פסיכולוג)

למה? לא יודעת, כזאת אני וזאת צורת המחשבה שלי. אני לא באמת מתייחסת למערכת עם אמא כמו שאני מתייחסת למערכות יחסים עם אנשים אחרים, אחרת כבר מזמן הייתי עוזבת, המידתיות היא אחרת, אבל העקרון הוא זהה. אם יבוא יום ואני אסבול ממספיק חרא, אני אקום ואלך.
ברור שאני סומכת עליה, ואני באמת סומכת עליה יותר מכל אחד, וכמו שאמרתי, הקווים האדומים שלי איתה הם הרבה יותר חופשיים מעם אנשים אחרים. אבל הם עדין קיימים. נתת בן זוג כדוגמה כעוד מישהו שאת תסמכי עליו הכי הרבה בכל חייך. אני יכולה להגיד לך שלמרות שסבלתי הרבה חרא מבני הזוג שלי, אם זה היה מגיע לריבים האלה כדרך קבועה להעביר שעות פנאי, ואם הייתי מרגישה שכל הזמן מכופפים לי את היד.. הייתי כבר ממזמן עוזבת את בן הזוג.

לא הגבתי על ה"לדבר איתה" מפעם קודמת כי את צודקת, זה לא עוזר. זה דובר ונטחן, וההצעות לראות פסיכולוג היו גם בזמנים שלא רבנו והכל היה בסדר, ובאתי עם הפרצוף הכי מבין שלי... לא עוזר. היא מבינה אותי, אני מבינה אותה. אבל ברגע שמשנה, היא תצפצף על כל מה שאמרתי לה, וכל הדברים שהיא יודעת שחשובים לי. גם אני מעולם לא חשבתי שיש דברים שאי אפשר לפתור באמצעות שיחה, אבל עובדה...

Ze blog | KozlikArt

אני חושבת שאת לא הראשונה ולא האחרונה שסובלת חרא מההורים - ועדיין, הם אלו הביאו אותך,
טיפלו בך, גידלו אותך וכל הדברים האלו שהזקנים אומרים לילדים שלהם
לגבי הבן זוג - מערכת זוגית זו מערכת שנבנת עם הזמן, וכמובן זה לא יהיה כמו משפחה בהתחלה,
אבל זה אמור להיות ולגדול להיות משהו יותר חזק מהמשפחה אפילו. אחרי שזה גדל לזה, כך את
באמת צריכה להרגיש- לסמוך עליו יותר מהכל.
ברור שאם יהיו ויכוחים כאלו בכל שעת פנאי חופשיה כנראה שמשהו לא מסתדר שם וצריך לטפל בזה
(בצורה כזו או אחרת)
אבל הורים אי אפשר להחליף, וזה לא כמו בן זוג. ומתישהו צריך לדעת לסלוח ולהתקדם.
ונכון, אני חושבת שמערכת יחסים עם הורים צריכה להיות קצת יותר רחוקה ממגורים יחד - המערכת
יחסים הזו תשתפר פלאים. כי ככה זה, פשוט. מתגעגעים יותר, לא מנצלים את הזמן לריב על שטויות..
כשגרים יחד המצב הוא אחר...

אני חושבת שבדיבור ניתן לפתור את זה (וכתבתי שזו תהיה דרך ארוכה) - אבל אם יודעים להגיד את
המילים הנכונות, אפשר לשכנע אותה לעשות צעד קטן. ואחרי צעד הפתיחה הכל הרבה יותר קל.