15-08-2012, 10:09
|
|
|
חבר מתאריך: 14.08.12
הודעות: 30
|
|
השילוש הקדוש- מושג אשר משקף את עיקרי התובנה הנוצרית כלפי האלוהים ( האל הרבים ) שלהם. תחילת השימוש במושג זה מוערך במאה השנייה לספה"נ., אצל תיאופיל מאנטיאוכיה- Θεόφιλος Αντιοχείας שחי סביב שנות 180, הבישוף של אנטיאוכיה ואחד מאנשי הדת החדשה שהעזו לבסס ולהגן על אידיאולוגיה והרעיונות של נצרות בפני ביקורות ורדיפות של הדת החדשה. בכתביו של תיאופילוס נאמר: " שלוש הימים טרם בריאת מאורות השמיים הם דמויי השילוש: של האל, של מילתו, ושל בינתו."
מסמך שמגדיר את עיקרי אמונה ( הקרדו ) של ועידת ניקאה נמצא במרכז, שסביבו מבוססות בעצן כל שאר הכנסיות.לפי הקרדו של ניקיאה, האל האב- הוא היוצר של הכל ( הנראה והבילתי נראה). האל הבן-מקורו ומוצאו באל האב, והאל-רוח הקודש הוא גם, מקורו ו מוצאו מהאל האב..
לפי הנצרות, האל הוא אחיד בשלישותו ( כן, גם אני לא מבין את זה עד הסוף, אבל זה מה שהם מאמינים), והוא רוח בלתי נראת (הָאֱלֹהִים הוּא רוּחַ וְהָעוֹבְדִים אוֹתוֹ צְרִיכִים לְעָבְדוֹ בְּרוּחַ וּבֶאֱמֶת.- בשורה ע"פי יוחנן פרק 4 פס' 24 ), הוא אל חי (שֶׁכֵּן הֵם בְּעַצְמָם מְסַפְּרִים כֵּיצַד קִבַּלְתֶּם אוֹתָנוּ וְכֵיצַד פְּנִיתֶם מִן הָאֱלִילִים לֵאלֹהִים כְּדֵי לַעֲבֹד אֵל חַי וַאֲמִתִּי- איגרת שאול הראשונה אל התסלוניקים פרק 1 פס 9 ) הוא אל נצחי (הוּא אֲשֶׁר נִמְסַר לַמָּוֶת מִפְּנֵי חֲטָאֵינוּ וְהוּקַם לִתְחִיָּה מִפְּנֵי שֶׁהֻצְדַּקְנוּ—אגרת שאול אל הרומאים פרק 4 פס' 25 ) והוא האל הטוב (אָמַר אֵלָיו: "מַדּוּעַ אַתָּה שׁוֹאֵל אוֹתִי בְּנוֹגֵעַ לַטּוֹב? אֶחָד הוּא הַטּוֹב, אֲבָל אִם רְצוֹנְךָ לָבוֹא לַחַיִּים, שְׁמֹר אֶת הַמִּצְווֹת.—בשורה עפ"י מתי פרק 19 פס' 17)
שלושה הפנים של השיולש שאנו מדברים עליו, נמצאים במצב של אהבה ( מִי שֶׁאֵינוֹ אוֹהֵב אֵינוֹ יוֹדֵעַ אֶת אֱלֹהִים, שֶׁכֵּן הָאֱלֹהִים הוּא אַהֲבָה- איגרת יוחנן הראשונה פרק 4 פס' 8 ) הופעת האל הבן ורוח הקודש מיוחסים כאל ישויות בעלות תבונה שיוצרו בידי האל, ההיפך מעולם המלאכים שנבראו יש מאין והעולם הגשמי, הוא יכל לפי ראות עיניו לא לברוא אותו. אחת האסכולות בחקר הנצרות גורסת ששלוש יישויות יוצרות את השילוש. זה לא אומר שאפשר לדמיין כאלוהים כישות עם שלושה ראשים. אצל הנוצרים השילוש הוא מיקשה אחת.. אולי כדי לנסות להקל על ההבנה, כשהנוצרי פונה לאל הבן לדוגמא, הוא ברוחו תמיד זוכר ופונה בליבו גם אל אל האב ברוח הקודש. בתפילות תמיד הפנייה לאל כ "אתה " ו לא כ " אתם". יוחנן מדמשק, במאה ה6 אמר שהשילוב של שלושת היישויות של האל, הוא השווה את זה לאש. " כמו האש והאור שיוצא ממנו חייבים להיות יחד-לא יכול להיות, שקיימת אש בנפרד, ואחרי זה האור מהאש בנפרד. האש קיימת אך ורק ביחד עם האור הנגוז ממנה, ככה האל הבן מקורו באל האב, והוא חלק בלתי נפרד ממנו."
בנצרות, האל מחובר עם פרי יצירתו (בַּיּוֹם הַהוּא תֵּדְעוּ שֶׁאֲנִי בְּאָבִי וְאַתֶּם בִּי וַאֲנִי בָּכֶם—הבשורה על פי יוחנן פרק 14 פס' 20 ). התורה האורטודוכסית אומרת, שבעת התהוות החלק השני של השילוש ( האל הבן) לבן אדם באמצעות לידת בתולין מאישה ( דרך עיבורה בידי רוח הקודש), בחייו של ישו עלי האדמות, בעת סבלו על הצלב, בעת מיתתו הגופנית, ירידה אל הגיהנום,תחייתו מהמתים ועלייתו השמימה, היחס בין שלושת חלקי השילוש לא השתנו, וכביכול האל הבן היה בשני מקומות במקביל- בעולם הגשמי של האנשים ובו זמנית היה חלק בלתי נפרד מהשילוש הקדוש בשמיים.
הנצרות האורטודוכסית מאשרת רק ציור סמלי של השילוש הרוחני. המקור לזה היא האיקונה של אנריי רובלב ( RUBLEV ). באיקונה הזאת מודגש שוויון של שלושת החלקיםוהאחידות שלהם על פי העובדה שהבגדים שלהם שונים.
הנבטים הראשונים לתפיסה של האל כשילוש מופיעות בחומש. ( אֵל אֱלֹהִים יְהוָה אֵל אֱלֹהִים יְהוָה, הוּא יֹדֵעַ, וְיִשְׂרָאֵל, הוּא יֵדָע—ספר יהושוע פרק כב פס' כב) והפירוש-הודאה ב"טבעו" השילושי של האל.
כמו כן בחומש אפשר לראות הוכחה חותכת לדעת הנוצרים לשילוש של האל- בסיפור על שלושת מלאכים שבאו אל אברהם באלוני ממרא.
בברית החדשה לא מוזכר בשום מקום מושג השילוש, אבל ישנם שתי מקומות שמדברים על הטבע השלישותי של ה אל: " עַל כֵּן לְכוּ וַעֲשׂוּ אֶת כָּל הַגּוֹיִים לְתַלְמִידִים, הַטְבִּילוּ אוֹתָם לְשֵׁם הָאָב וְהַבֵּן וְרוּחַ הַקֹּדֶשׁ"—בשורה על פי מתי פרק 29 פס' 19 ועוד מקום: " הֵן שְׁלוֹשָׁה הֵם הַמְּעִידִים "—איגרת יוחנן הראושנה, פרק 5 פס' 7.
|