לאחרונה נתקלתי במאמר לא ארוך אך מרתק באתר Project Syndicate מאת שלמה בן-עמי - לשעבר שר החוץ ושר ביטחון-הפנים בממשלת ברק - המסביר על הזוית הסינית של המציאות העתידית בפאגניסטן. למרות שהמאמר נוגע רבות בנושאי כלכלה ויחסים בינ"ל, הוא עדיין תקף ומעניין מהזוית הבטחונית שלו: איך תיראה המציאות באפגניסטן לאחר נסיגת ארה"ב, ומה המשמעות עבור סין.

גם כשלא היה הרבה, היה לנו הכל

היה שם השגריר כמדומני.
כבר הרבה זמן לא שומעים ממנו.
אחרי המהלומה שחטף בועדת אור- לא נותר הרבה מהקריירה הפוליטית שלו.

חבל. נדיר למצוא אצלנו בממשל פוליטיקאי שהוא גם אקדמאי והיסטוריון.

לגבי תוכן המאמר:
ארה"C די חירבה לעצמה את העניינים באפגניסטן. האמריקנים שפכו שם דם - והסינים קוצרים את המינרלים. טריליון דולר ויותר במינרלים. וממשלה מפורקת שקל ומפתה לחתום איתה חוזים ארוכי טווח ולעשות איתה "עסקים".

פעם גם האמריקנים ידעו להתנהל כך.
הרדיפה שלהם אחרי הרוח באפגניסטן - מישהו יודע מה השיגו שם?! - הרסה את כלכלתם ופגעה באינטרסים האסטרטגיים שלהם לטווח ארוך.
הכי מצחיק שאת בין לאדן הם בסוף מצאו בפקיסטן.
והיו הורגים אותו גם אם היה באפגניסטן מהאוויר - עם הזמן.
וכל הפלישה היקרה הזאת היתה מיותרת לגמרי.
אי אפשר לנצח מלחמה באגפגניסטן. אפשר רק לנסות ללא הצלחה למזער נזקים. ולעולם הנסיגה משם תהיה מבזה ומשפילה.

זה הלקח שלנו גם מלבנון: אם צריך להיכנס - נכנסים במלוא הכוח. הולמים מהלומה אדירה. ויוצאים מיד.

ציטוט:

במקור נכתב על ידי שטורס אי אפשר לנצח מלחמה באגפגניסטן. אפשר רק לנסות ללא הצלחה למזער נזקים. ולעולם הנסיגה משם תהיה מבזה ומשפילה. זה הלקח שלנו גם מלבנון: אם צריך להיכנס - נכנסים במלוא הכוח. הולמים מהלומה אדירה. ויוצאים מיד.

רק שבאפגניסטן אין דבר כזה "מהלומה אדירה" - זאת מדינה יותר מדי אכזרית, מפוזרת, מבוזרת ופרימיטיבית בשביל למצוא שם מישהו או משהו בסגנון בין-לאדן המיתולוגי. עשור אחרי הפלישה, הטאליבן כנראה יותר גדול וחזק משהיה לפניה. והסינים באמת צריכים לשחק בחוכמה כדי לא לצאת מהסיפור הזה עם אף מדמם כמו האמריקאים.

גם כשלא היה הרבה, היה לנו הכל

ברוסים ככה שאולי נשארו להם קשרים ואצלם זה ילך יותר חלק...

NZSAS

ואם הבעיה היא בין לאדן - אפשר לצוד אותו עם טומאהוק או הפצצת לילה עם JDAM ושאר ירקות.

הטעות האיומה של האמריקנים היא שנכנסו לאפגניסטן ועיראק - ושכחו לצאת. בדיוק כמו הטעות של בריה"מ וישראל.
אתה צודק: אפגניסטן מבוזרת, פרימטיבית, קשוחה, חסרת מטרות.
אין את מי או מה להכות.
ולכן מלכתחילה לא צריך להיכנס.
אם ארה"ב היתה מסתפקת בתקיפות מדויקות מדי פעם, מהאוויר, מול מודיעין מדויק, של מטרות איכות - היא היתה משיגה את מטרתה מבלי לאבד כל כך הרבה חיילים וכסף, מעמד ויוקרה.
וכנ"ל בעיראק.
אחרי חיסול סדאם - היו צריכים לצאת.
המחשבה שאפשר לעשות בתנאי העולם המוסלמי/ערבי מה שהם קוראים natiom building -היא מחשבה ילדותית, כל כך מלחמת העולם השניה.

אסור שנשכח אנו את עיקרון היסוד: הדרך היחידה לנצח ארגון גרילה - היא לא לשמש לו מטרות ולא ליצור לו תנאים של התשה.

א. מה ההבדל הגדול בין אפגניסטאן של 2001 לגרמניה וליפן של 1945? גם אז היו בוודאי מי שציינו שהתנאים המקומיים ימנעו Nation Building בסגנון מערבי.
בפרט ביפן, שהיתה בעלת תרבות שונה מאוד מהמערבית, והיתה שנואה ומבוזה.
מבחינת ארה"ב, ביניין אפגניסטאן היה אמור לא רק למנוע חזרת הטליבן לשלטון שם אלא גם להיות הישג תעמולתי במלחמה נגד הטרור: תראו, אנחנו לא נגד האיסלם וכל המוסלמים; למעשה, אנחנו ממש בעדכם!
ב. אפגניסטאן לא היתה תמיד "מבוזרת, פרימטיבית, קשוחה, חסרת מטרות" כמו היום, ואין סיבה שתישאר כך בעתיד. בבלוג "טופס 630" התפרסמם בזמנו פוסט צילומים משנות ה-50' נראה "מערבי" למדי.

ציטוט:

במקור נכתב על ידי קרן-אור אפגניסטאן לא היתה תמיד "מבוזרת, פרימטיבית, קשוחה, חסרת מטרות" כמו היום, ואין סיבה שתישאר כך בעתיד. בבלוג "טופס 630" התפרסמם בזמנו פוסט צילומים משנות ה-50' נראה "מערבי" למדי.

נהדר! פוסט נפלא ומרתק לפתוח איתו את השבוע.

גם כשלא היה הרבה, היה לנו הכל

יש הבדל תהומי בין גרמניה ויפאן של 1945 לבין אפגניסטן 2001.
מה שרואים בבלוג מרשים ככל שיהיה הוא רק קליפה דקה של מודרניות וגם זה ברמה השטחית של טכנולוגיה ללא תשתית חברתית. אפגניסטן תמיד היתה מפוצלת אתנית ושבטית כשהקשרים המחברים בין הקבוצות השוונת היו רופפים למדי. הניסיון להקפיץ את "החברה האפגנית" היה מוגבל למדי.
בגמרניה ויפאן המצב היה שונה לחלוטין.
כדאי היה ללמוד מהניסיון הבריטי במאה ה-19 בהתמודדות מול השבטים האפגניים והתובנות שלהם.
הסובייטים בחרו להתעלם מכך ונראה שגם האמריקאים לא בדיוק עשו שעורי בית.

Diplomacy is about surviving until the next century - politics is about surviving until Friday afternoon
Sir Humphrey Appleby

ציטוט:

אפגניסטן תמיד היתה מפוצלת אתנית ושבטית כשהקשרים המחברים בין הקבוצות השוונת היו רופפים למדי.

ועדיין, מהמאה ה-19 ועד 79' היו ממשלות מרכזיות בקאבול, עם מידה שונה של השפעה חיצונית; הקואליציה של 2001 היתה מסתפקת בכך.

אני לא מכיר את הנושא מספיק כדי להציע דרך חליפית; אני רק מבקר את הגישה שרואה באפגניסטן מיקרה אבוד מלכתחילה. קשה- בוודאי. אבוד- איני בטוח.

הממשלות ה"מרכזיות" הללו היו במידה רבה פיקציה. פיקציה שמצטלמת יפה כמו במה שמוצג בבלוג אבל לא מעבר לכך.

Diplomacy is about surviving until the next century - politics is about surviving until Friday afternoon
Sir Humphrey Appleby

ציטוט:

במקור נכתב על ידי קרן-אור א. מה ההבדל הגדול בין אפגניסטאן של 2001 לגרמניה וליפן של 1945? גם אז היו בוודאי מי שציינו שהתנאים המקומיים ימנעו Nation Building בסגנון מערבי. בפרט ביפן, שהיתה בעלת תרבות שונה מאוד מהמערבית, והיתה שנואה ומבוזה. מבחינת ארה"ב, ביניין אפגניסטאן היה אמור לא רק למנוע חזרת הטליבן לשלטון שם אלא גם להיות הישג תעמולתי במלחמה נגד הטרור: תראו, אנחנו לא נגד האיסלם וכל המוסלמים; למעשה, אנחנו ממש בעדכם! בגרמניה- גם אחרי התבוסה פעמיים - ישנו עם עם חוט שדרה. תרבות משותפת. מדע. שפה. מוסיקה. דת וכו'. היה לגרמנים הרבה מה להפסיד מהתנגדות גרילה לבעלות הברית. והם סבלו מיליוני אבידות. השוני הוא שוני מהותי: כשאתה סופג מיליוני אבידות של צעירים בתקופה קצרה - להט הלחימה שלך יורד פלאים. הנאצים הושמדו למעשה. היטלר הושמד. צבאו הושמד. מי שנשאר - עבר למעשה ברירה טבעית הפוכה: שרידת הפחדנים והחלשים. אלו שלא יכלו לצאת לחזית. אלו ששרדו - היו כנועים ועשו כל שאמרו להם. הלוחמנים, החזקים, הנחושים - מתו בשדות הקרב בהמוניהם. ככה זה במלחמות גדולות. תהליך הברירה הטבעית ההפוכה- שרידת החלשים - שעבר על החברה הגרמנית היה קצר וטראומטי. באפגניסטן, ארה"ב לא הרבה מיליונים. לא הרסה ערים שלמות. חייו של האזרח הפשוט לא נפגעו כמעט מהפצצות שטיח וכו'. לכן - מידת הלוחמנות שלהם והנכונות שלהם לסייע לגרילה נגד הכובש- היתה גדולה מאד מלכתחילה. נרוב מניין הגברים הלוחמים שלהם שרד. ובסיוע אידאולוגיה מוסלמית קיצונית - הם ניהלו מלחמת גרילה מוצלחת שגבתה קורבנות באפן קבוע מהמערב במלחמה שאי אפשר לנצח בה. בל נשכח שהם עברו משהו דומה רק הרבה יותר טראומטי במלחמה מול הרוסים ולכן היו בטוחים בכוחם ונצחונם מול ארה"ב. גרמניה ויפן אחרי המלחמה לעומת זאת אחרי אובדן של מיליונים- רק רצו לחזור לחיים ולהשתקם. כבלי חוכמות. לעולם לא נדע מה היה קורה אם יפן היתה ממשיכה בגרילה מול ארה"ב. תכנית מרשל שם הצליחה לא בגלל גאונייותה - אלא בגלל שהצדדים המובסים הותשו בכל פרמטר כמעט. התשה מוחלטת שפירושה השמדה או התשה חלקית אבל יעילה מאד. הם פשוט איבדו את החשק להילחם ולא ראו כל רווח אפשרי מהמשך הלחימה לעומת ההפסדים שכבר ספגו והיו עתידים לספוג במקרה של המשך הלחימה מול הצבא האדום למשל. ב. אפגניסטאן לא היתה תמיד "מבוזרת, פרימטיבית, קשוחה, חסרת מטרות" כמו היום, ואין סיבה שתישאר כך בעתיד. בבלוג "טופס 630" התפרסמם בזמנו פוסט צילומים משנות ה-50' נראה "מערבי" למדי.