לוגו אתר Fresh          
 
 
  אפשרות תפריט  ראשי     אפשרות תפריט  צ'אט     אפשרות תפריט  מבזקים     אפשרות תפריט  צור קשר     חץ שמאלה ●●● ברוכים הבאים אל פורום צבא וביטחון ●●● לפני הכתיבה בפורום חובה לקרוא את דבר המנהל ●●● עקבו אחרינו! ●●● חץ ימינה  

לך אחורה   לובי הפורומים > חיילים, צבא וביטחון > צבא ובטחון
שמור לעצמך קישור לדף זה באתרי שמירת קישורים חברתיים
תגובה
 
כלי אשכול חפש באשכול זה



  #1  
ישן 17-08-2012, 09:46
צלמית המשתמש של marloweperelab89035
  marloweperelab89035 marloweperelab89035 אינו מחובר  
 
חבר מתאריך: 06.02.07
הודעות: 2,325
כתבות שהתפרסמו בשנים האחרונות על קצינים בכירים - אשכול 2

לאור הערה שנתקבלה ומאחר והאשכול הקודם אכן הפך כבד וגדול מדי להלן אשכול ההמשך:


ראש אמ"ן לשעבר: אי אפשר לסמוך על נתניהו וברק, הם מפזרים היסטריה וחרדה\ מאת אמיר אורן

אורי שגיא: "אני לא מזלזל באיום האיראני. בפצצה גרעינית איראנית תהיה סכנה, אבל אני מתקומם על זילות השימוש במונח 'איום קיומי'

http://www.haaretz.co.il/magazine/1.1803284
"בשנים 2007-2010, כאשר צה״ל המתאושש מלבנון נשלח בין השאר לפעילות מודיעינית ומבצעית סבוכה והרת סכנות, אורי שגיא היה ביציע, קרוב למגרש. הוא תרם מניסיונו לרמטכ"ל אז, גבי אשכנזי, ולראש אמ"ן, עמוס ידלין, ושבע נחת מאיכות הביצוע, בתהליך ובתוצאה. מי שהיה מפקד סיירת גולני במלחמת ההתשה, ראש ענף מבצעים במלחמת יום הכיפורים, מח"ט גולני באנטבה, מפקד אוגדה 36 וראש חטיבת המבצעים במלחמת לבנון וראש אגף מודיעין בשנים 1991-1995, כיוון את הערותיו, ביקורתו ועצותיו פנימה, לתוך המערכת. אבל השבוע, לנוכח מה שהוא מכנה "היסטריה מתוזמרת ומתוזמנת המכניסה את המדינה לחרדה, מלאכותית או לא", מפני הגרעין האיראני, חש שגיא שהוא מוכרח להשמיע את קולו ברבים. המסגרת של מועצת גדולי המטכ"ל, בראשות אמנון ליפקין-שחק, נוסדה בידי אשכנזי בסמוך למינויו לרמטכ"ל, בברכת שר הביטחון עמיר פרץ. היו בה גם האלופים דוד עברי ועמוס ירון ולאחר אביב 2008 והחילופים בפיקוד על חיל האוויר צורף אליעזר שקדי, אולי הלוחמני מכולם. הקבוצה פורקה לבסוף בידי אהוד ברק, שייחס לליפקין-שחק ולשגיא קרבה יתרה לאשכנזי. היה לכך לא רק ממד אישי, אלא גם רעיוני - ההסתייגות ממבצע צבאי נגד איראן טרם זמנו. כשלא אוהבים את העצות, חדלים להקשיב ליועצים. "מקוממת אותי המידה האפסית של האחריות שמפגין, כדרכו, מי שמתראיין או מדליף", אומר שגיא. "אם כי אני לא יכול לומר שאני מופתע מכך. ניתוחים לחוד - ומי שמשמיע אותם היום מסוגל בעוד חודש וחצי להשמיע את ההפך הגמור, באותו ביטחון עצמי בכושר השכנוע שלו - ואחריות לחוד. כשמשהו ישתבש, האחריות תוטל על מישהו אחר. אלא שצריך לדעת שזה לא חייב להיות כך. עד לפני שנה וחצי הייתי במילואים והשתתפתי בדיונים בעלי משמעות שאסור לי לתאר. יכולתי לתאר מכלי ראשון את איכות ההחלטות. זאת תהיה שגיאה אם ישראל תפעיל, בוודאי עכשיו, כוח לסיכול הפוטנציאל הגרעיני האיראני". תמצית המסר של שגיא: אזרחי ישראל אינם יכולים לסמוך על ברק ועל ראש הממשלה, בנימין נתניהו. על נתניהו שגיא אינו סומך מפני שלא ראה, בשתי תקופותיו כראש הממשלה ולו החלטה חשובה אחת. על ברק אינו סומך משום שראה כמה וכמה כאלה, בהיותו רמטכ"ל, ראש ממשלה ושר ביטחון...

...שגיא מתרפק לעתים על סיפור ידוע, המתאר כיצד הרמטכ"ל דוד אלעזר (דדו) לא הבחין שהוא, אז אורי אייזנברג, שומע אותו נוקב בחיבה בשמותיהם של ארבעה סגני אלופים שבוודאי יעלו לגדולה: ברק (אז ברוג), ליפקין (עדיין בלי שחק), אייזנברג ומתן וילנאי. מהארבעה, שלושת הראשונים היו לאלופי פיקודים ולראשי אמ"ן, שני הראשונים גם לרבי אלופים. מהארבעה, רק שגיא לא היה שר. וילנאי ישב השבוע בישיבת הממשלה ושמע בשתיקה את נתניהו משפץ כדרכו את ההיסטוריה. לא זאת של מינוי הרמטכ"ל - נתניהו התעלם מהחלטתו ב-1998 לקבל את תביעת יצחק מרדכי להעדיף את שאול מופז על פני וילנאי - אלא זאת של הוריהם, שנתניהו הציג כידידים. למעשה, מאז לימדו שניהם במכללה קטנה בפילדלפיה, דרופסי קולג', הערכתו של זאב וילנאי לבן-ציון נתניהו היתה מתונה למדי. שגיא אינו מרבה לעסוק בנתניהו, כי "לא יצא לי לעבוד מולו ברגעי לחץ ומשבר". אזרח המקורב לנתניהו והמתעניין מטעמו בצפוי לעורף במלחמה, תיבל בשבוע שעבר בפרטים נוספים את מספר הפלא שברק הפריח לאוויר, כשנקב במחיר החללים בתגובה הצפויה על תקיפת איראן. האזרח לא חלק על הערכת ברק, 500 הרוגים; הוא רק הוסיף אליהם את מספר הפצועים. סך הכל: 4,000, בתוספת הסייג הנאה "לפחות".
החמצה גסה
שגיא, שהיה מפקד חילות השדה בתקופתו של הרמטכ"ל דן שומרון, התמנה לראש אמ"ן לקראת תום מלחמת עיראק ב-1991. רוב תקופתו באמ"ן פעל תחת הרמטכ"ל ברק וראש הממשלה ושר הביטחון יצחק רבין. אז, לא תחת נתניהו, הושק המאמץ הישראלי נגד הגרעין האיראני. "רבין חתר להגיע להסדרים עם שכנינו לפני שתהיה לאיראנים פצצה. אילו היו לנו כיום הסדרי שלום עם כל מדינות ערב ועם הפלסטינים, על מה בדיוק היה הסכסוך של איראן אתנו? נכון, הם לא אוהבים אותנו. השיעים גם לא אוהבים את הסונים. אבל כשחאפז אסד רצה לעשות שלום עם ברק, ב-1999-2000, האיראנים הודיעו שאינם מתנגדים למהלך, והיו עוד פעמיים כאלה. "כל הכבוד למי שאומר היום שחסד עשה אתנו מי שסיכל ב-2000 את השלום עם סוריה. כושר נבואי כזה. כל אימת שישראל עשויה ויכולה, ואני מקווה שגם רוצה, להגיע להסדרים עם שכנותיה, זאת חובה מדינית ומוסרית. ההירתעות מהשלום עם סוריה היתה החמצה גסה. סוריה גם היתה מתחייבת להתנער מכל ברית אחרת שסותרת את השלום עם ישראל. אסור שהתשובה היחידה שיש לישראל לאיומים תהיה הסתמכות על כוחה הצבאי. אם נתקוף באיראן, העולם הערבי לא ימחא לנו כפיים, גם אם בסתר לבם ישמחו שם. כל מדינות האזור ייאלצו לצאת בהצעות גינוי מאיימות, וזה דווקא בשעה שהעולם השיעי והסוני בנתיב התנגשות, טורקיה נאבקת עם איראן על ההגמוניה ואנחנו לא מנצלים את המאבק הזה ומתחפרים במשבר עם טורקיה". עמדותיו של ברק כלפי שכנתה של איראן - ומי שכוחה איזן וריסן אותה - בשנות ה-90, כשהיה איש צבא בכיר, אינן משרות על שגיא אמון בשיקוליו. ברק היה סגן הרמטכ"ל (והרמטכ"ל המיועד) במלחמת 1991 והרמטכ"ל שהגה את מבצע "שיח אטד" להתנקשות בסדאם חוסיין, שתורגל עד אסון צאלים ב' בנובמבר 1992. "אני זוכר אירועים בעלי משמעות חשובה, שהתאפיינו בכשל מביך. היוזמה להפעיל מאות חיילים ישראלים בחיפוש משגרי טילים עיראקיים, בניגוד משווע לעמדה האמריקאית ולדעתם של ראש הממשלה יצחק שמיר והרמטכ"ל שומרון. הוא היה סניגור נלהב של דבר חסר שחר ומנוגד לאינטרס הישראלי, כפי שהבין אותו גם הרמטכ"ל. אני לא יודע אם הוא האמין בזה באמת, אולי זאת היתה מניפולציה. "ו'שיח אטד', רעיון עיוועים הזוי, בלי קשר לצאלים ב'. לא מהתאונה צריך להקיש על הרעיון שמדינת ישראל תתנהג כמו הסדרן השכונתי, שריף בעיירה, ותחליט לסכל או להרוג ראש מדינה, לגיטימי גם אם לא חובב ציון. אפילו ארה"ב, אחר כך, העמידה אותו למשפט בארצו ורק אז הוא הוצא להורג. זה היה רעיון גס במהותו, ללא תועלת, והתחושה שלי היתה שרבין לא עמד לאשר את הדבר הקשה הזה. ואני לא סובל מעדינות, זה היה בניגוד לאינטרס ולכללים. יש דברים שלא עושים. "אגב, מאחר שהעניין בסיפור ההוא התחדש, לקראת 20 שנה לאירוע, מדהים - ואולי לא - איך מופיעים שוב סימפטומים מוכרים מהעבר. חומרים נעלמו, פרוטוקולים שונו, עדויות מסוימות בוועדת מנחם עינן לבשו צורה אחרת בהמשך. דברים מביכים. לבסוף כתבה מבקרת המדינה אז, מרים בן פורת, דו"ח קשה, אבל לא הספיקה להשלים אותו והוא יצא בנוסח מרוכך אצל המבקר הבא, אליעזר גולדברג".


...ב-1982, כשהיית ראש חטיבת המבצעים, ראש אגף התכנון ברק כתב בסתר לשר הביטחון אריאל שרון והציע לו כתחליף למלחמה הקרובה בלבנון "מבצע יזום למכת פתע נגד סוריה". ידעת?
"לא הייתי עד לדיבור הזה, גם השמיעה שלי לא משהו. זה רעיון לא טוב, לא הייתי תומך בו והוא מנוגד למטרות המלחמה שקבע ראש הממשלה אז מנחם בגין - להימנע ככל הניתן מלחימה בסורים. זה רעיון נואל, שמגלם תפישה הפוכה בדיוק מזאת של הדרג המדיני. אבל אם כבר לבנון, יש דוגמה אחרת, במבצע 'דין וחשבון'. החוכמה היתה לשמור על מידתיות. חשבתי אז, בתפקידי כראש אמ"ן, שהתקרבנו בצורה מסוכנת לעיר הבירה, שהיתה בה נוכחות סורית מוסכמת על הלבנונים. הערכתי שתקיפה בביירות תגרום נזק בלתי הפיך למדיניות הישראלית. רבין הכריע והורה לברק להפסיק את התקיפה, שלא היתה בה תוספת שולית להצלחת המבצע. התחכום הזה, שדבר יביא דבר, גם כשהסיכוי להביא תוצאה מוחלטת - קלוש. לא מתחשבים בממד הזמן, וכשהזמן קצר, וההצלחה לא מלאה, חשבון הרווח וההפסד מתהפך. דרוש שיקול דעת".
אתה מסתייג גם מעמדת הרמטכ"ל אז, ברק, בפרשת גירוש 415 אנשי החמאס והג'יהאד האיסלאמי ללבנון, שחוללה התנגדות אמריקאית וחיזקה את הקשר הרעיוני והמבצעי של הארגונים הפלסטיניים עם חיזבאללה? ברק הגן על ההחלטה בבג"ץ, אף שלא היה שותף לה.
"בפרשה ההיא אין לי טענות אליו. זאת היתה החלטה שקיבל הדרג המדיני, רבין, בלי להתייעץ עם הרמטכ"ל ועם גורמי המקצוע המודיעיניים, אמ"ן ושב"כ. אני לא מבין למה הדרג המדיני חושב היום שהוא צריך להזכיר שלריבון יש סמכות קבלת החלטות מעל לדרג הצבאי. זה מובן מאליו. השאלה אינה אם הצבא יבצע, אלא חובתם של דרגים מקצועיים להביע את דעתם לפני ההחלטה. מי שלא חש שמוסרית הוא יכול לבצע את ההחלטה, יכול להפסיק את תפקידו".
זה לא הוגן. רובאי בגולני שמוצא את עצמו במצב דומה אינו יכול להודיע שהוא מפסיק את תפקידו.
"לעלות לחרמון בלילה ולתקוף את הצבא הסורי, זה נגד הטבע האנושי. לכך דרוש כוח מנהיגותי יוצא דופן, שיגרום לחייל להרגיש שאין לו יכולת שלא לבצע - ולצאת לבצע דבר שייתכן שלא יחזור ממנו. ואז לא אומרים לכם, תדעו, 150 חיילים לא יחזרו. פה אומרים, רק 500 ימותו. אני גר באזור סיכון, לא ככה מדברים. ואני גם לא אוהב שמדברים אלי ממרומי השררה. שידברו אתנו, לא אלינו, ושיפסיקו לצייר הכל בשחור או לבן, להיות או לחדול, יש גוונים. אנחנו מדינה חזקה שיודעת מתי לא להפעיל כוח צבאי. והעיקר - לא בהיסטריה. אני מקווה שאין שיקולים זרים".
מדוע חדלו לשאול לעצתך?
"לא צריכים אותנו. אנחנו קבוצת זקנים, שמסתערת לאט. כשהתבקשתי, עזרתי לאשכנזי ולידלין ולכל מי שרצה. לא כמפקד, הם אנשים טובים שמסתדרים בלעדי, הם יעידו. אני מקווה שלא הפרעתי. לי הם לא אמרו שהפרעתי. התהליך שראיתי אז בצה"ל ובקהילת המודיעין היה ללא דופי. מדוע זה נפסק? עבדתי תחת הרמטכ"ל, אשכנזי. קצת לפני תום כהונתו הוא אמר לליפקין ולי שקיבל מברק הוראה להפסיק להתייעץ אתנו בנושאים האסטרטגיים".
הרמטכ"ל הנוכחי, בני גנץ, וראש אמ"ן, אביב כוכבי, הבינו את הרמז ואינם מתייעצים?
"כוכבי הוא אדם מצוין. גילוי נאות: גדל ממש בסמוך לי, אני מכיר את משפחתו. לפני כניסתו לתפקיד נפגשתי אתו, לבקשתו, ושיתפתי אותו בכל מה שרצה. הידע הנרכש שלי אינו רכושי הפרטי, הוא של צה"ל ושל המדינה. מאז שנכנס לתפקיד, הוא ילד גדול ואינו זקוק לי. בני גנץ - אני מאוד אוהב אותו כאדם. בצה"ל מעולם לא עבדנו בצמוד. אני רואה אותו מעת לעת ואנחנו משוחחים, אבל אני לא שותף לדיונים".
כתבת את מסמך הרפז?
"אני מחזור מאי, גולני - לא הצטיינו בכתיבה. אני ער לרכילויות. הבל הבלים. מבקר המדינה אמר, בהסתמך על עדותו של ברק, שהיום ברק יודע שלא ליפקין ולא שגיא פעלו להארכת כהונתו של אשכנזי. לא היתה לנו יד ורגל והכל מנפתולי נפשו של מישהו. זה מעיד על מי שמפריח את השמועות. שכחת גם להוסיף שאני ראש החונטה, או השבט, של גולני. זה כל כך זול ונמוך, שאין טעם להגיב".
אורי שגיא
נולד ב-1943 בכפר ביאליק בשם אורי אייזנברג. התגייס לגולני והתקדם עד שמונה למפקד החטיבה. לחם במלחמת ששת הימים, יום הכיפורים ומלחמת לבנון הראשונה. ב-1991 מונה לראש אגף המודיעין, ולקח חלק במשא ומתן עם סוריה. כיהן כיו"ר מקורות וכיועץ לרמטכ"ל אשכנזי. (מתוך "הארץ", 17.08.2012)
_____________________________________
"לא חוזרים עד שמבצעים"(המוטו של גדוד 890 של הצנחנים, כפי שניסח אותו מפקדו אריק שרון)
"איפה האופניים שלך עכשיו? תאר לעצמך, שאתה יורד עכשיו למטה, למקום הרגיל, אבל האופניים לא שם. עצור את עצמך ברגע הזה, בשנייה שאתה מגלה שהאופניים לא שם, ותכפיל את הרגע הזה פי אלף. זאת המלחמה." (מתוך הספר "גוף שני", מאת עפר שלח, "זמורה ביתן", 1989, עמוד 92)
"סבלנות התמדה ולעיתים כדור בין העיניים" (סיסמת המארינס לללוחמה בטרור, אותה אימץ בשעתו מפקד גדוד 890 של הצנחנים, אמיר ברעם, כמוטו גדודי)
"המבחן שלנו כצבא הוא מבחן היכולת ולא מבחן הכוונה." (מתוך ההרצאה שנשא האלוף גדי איזנקוט "מאפייניו של עימות אפשרי בזירה הצפונית ובעורף" בסמינר לזכר חללי מלחמת לבנון השנייה שנערך באוניברסיטת חיפה ב־30 בנובמבר 2010)
"אני חושב שצנחנים מחזיקים מעצמם כמחויבים למשהו שכולם מחויבים אליו, אבל הם רוצים קצת יותר. זה לא שאנחנו פועלים מאחורי קווי האויב - אנחנו לכאורה כמו כולם. אז מה בעצם ההבדל? זה שצנחן עושה הכול וקצת יותר. זה מחייב אותך ביוזמה, בהובלה, בדוגמה אישית בקרב - וגם בקימה בפני שיבה באוטובוס." (הרמטכ"ל בני גנץ על השירות בצנחנים. מתוך הכתבה "מסיבת גנץ" מאת יוני שנפלד ונועה הורוויץ, "במחנה", 6 בינואר 2011)


נערך לאחרונה ע"י marloweperelab89035 בתאריך 17-08-2012 בשעה 09:50.
תגובה ללא ציטוט תגובה עם ציטוט חזרה לפורום
  #2  
ישן 17-08-2012, 22:54
צלמית המשתמש של marloweperelab89035
  marloweperelab89035 marloweperelab89035 אינו מחובר  
 
חבר מתאריך: 06.02.07
הודעות: 2,325
בתגובה להודעה מספר 1 שנכתבה על ידי marloweperelab89035 שמתחילה ב "כתבות שהתפרסמו בשנים האחרונות על קצינים בכירים - אשכול 2"

כתבה ומאמר ישנים על מינויו של אשכנזי למפקד פצ"ן מ"מעריב":

"הוא מבין את הצבא בשטח, לא במילים יפות"\ מאת איתי אשר
האלוף גבי אשכנזי, 44, הוא הצעיר באלופי המטכ"ל, בשנים שבהן היה קצין ומפקד בצפון הכיר את הפיקוד לרוחב ולעומק. תא"ל (מיל') זאב זכרין: "הוא מודל של קצין שצמח בגולני ועבר את כל שלבי הפיקוד. הניסיון המבצעי שלו עשיר, והתכונה המרכזית שלו היא שהוא יודע להוביל אחריו אנשים"
"בספטמבר 97' פירסם האלוף גבי אשכנזי את מסקנות הוועדה שחקרה את אסון השריפה בלבנון, ובו נהרגו חמישה חיילי גולני. אשכנזי, שעמד בראש הוועדה, המליץ לפיקוד צפון להוריד את העומס המוטל על כתפי הלוחמים בלבנון. שלשום הוא מונה לאלוף הפיקוד הצפון. עכשיו הוא יצטרך להוכיח שאפשר להתמודד עם הצרה הלבנונית וגם להוריד את העומס מעל הלוחמים שם. 'כקצין מפקד בצפון שהשתתף בעשרות מבצעים, מינויו של גבי אשכנזי לתפקיד אלוף פיקוד הצפון הוא, לדעתי, הבחירה הטובה ביותר שאפשר היה לעשות', אומר אלוף פיקוד הצפון לשעבר, יוסי פלד. 'הוא מבין את הצבא בשטח, לא במילים יפות. זהו קצין מבצעי ואינטיליגנטי שיודע שהאחריות קודמת לכל ומעולם לא חשב שהחוכמה נמצאת רק אצלו. צירוף התכונות הללו הופך אותו לאדם – ולמפקד – מעולה'. אשכנזי הוא הצעיר באלופי המטכ"ל. בן 44, תושב כפר-סבא, נשוי ואב לשניים. אמו הוברחה לארץ מחאלב שבסוריה כשהיתה בת עשר. אביו הגיע לישראל מבולגריה ישר לקרבות לטרון של מלחמת העצמאות. כשנישאו, הם היו בין מייסדי מושב חגור שבשרון, הסמוך לג'לג'וליה. בשנת 68' החל אשכנזי ללמוד בפנימיה הצבאית ליד גלילות. את הלימודים התיכוניים עשו החניכים בגימנסיה הרצליה בתל-אביב, ושם הוא נחשף לראשונה לעיר הגדולה.להנאתו שיחק כדורגל במכבי רמת עמידר. איתו, בחוד הקבוצה, שיחק חלוץ מכבי תל-אביב לשעבר, ויקי פרץ. אשכנזי היה הבולט בין 27 הבוגרים של מחזור ד' בפנימיה הצבאית, אבל לקראת גיוסו לצבא, כשביקש להתקבל לקורס טיס, נדחה, וכך היה גם כשביקש להתקבל לסיירת גולני. הוא גוייס לגדוד 12 של גולני כמפקד כיתת רובאים. את קורס המ"כים סיים כחניך מצטיין. חיילים ששירתו תחתיו כשהיה מפקד כיתה סיפרו בראיונות כי 'גם כשהיה רב"ט היו לו גינונים של אלוף'. במלחמת יום הכיפורים היה אשכנזי צוער בקורס קציני חי"ר בבה"ד 1, וצורף יחד עם צוערים אחרים לגדוד חי"ר שהשתייך לאוגדת שרון ופעל בגזרה המזרחית של התעלה באזור האגם המר בכמה קרבות קטנים. עם סיום המלחמה הוא נבחר לחניך מצטיין של הקורס. הרמטכ"ל דאז, דוד אלעזר, העניק לו את דרגות הסגן משנה. לאחר ששימש כמפקד מחלקה במהלך מלחמת ההתשה ברמת הגולן, מונה אשכנזי למפקד פלוגה בגדודו של אילן בירן. למבצע אנטבה הוא צורף במסגרת נבחרת מצומצמת שללוחמים מגולני ששימשו ככוח משני. 'הפשיטה הראשונה שלי כמפקד פלוגה היתה בפתחלנד, למרגלות הכפר שובא. למרות שלא קרה אז כלום, היתה לה בעיני משמעות יותר מאשר ההשתתפות שלי במבצע אנטבה. לדעתי הגיבורים האמיתיים של מבצע אנטבה לא היו הלוחמים אל אלה שאישרו את המבצע. היום אני מבין את עוצמת האחריות, אני תופס מה הם לקחו על עצמם', סיפר אשכנזי בראיון. בראיון אחר הוא אמר פעם שמבצע אנטבה היה נקודת מפנה לחטיבת גולני. 'אחרי הפעולה ההיא נעשה ברור לכולם שלוחמי החטיבה מסוגלים לבצע כל משימה, למרות שלא עומד לרשותנו הכוח האנושי שעומד לרשות הצנחנים'.

אחרי מבצע אנטבה מונה אשכנזי לקצין המבצעים של חטיבת גולני לצד המח"ט אורי שגיא. כשהיה סגן מפקד גדוד 12 הוא נפצע קל בידו וברגלו מצרור במבצע ליטני סמוך למרג'עיון. כעבור שבועיים הוא השתחרר מצה"ל. 'הרגשתי שאני רווי, שבע, רציתי לעשות משהו אחר בחיים, להחליף אווירה', הוא סיפר ב-87' ל'מעריב'. 'אבל ברגע שיצאתי, הבנתי שמקומי בצבא'. אחרי זמן קצר הזמין אותו אילן בירן, אז ראש לשכתו של הרמטכ"ל רפאל איתן, לשיחה עם רפול. השיחה החזירה אותו למדים. תחילה נשלח לבית הספר לפיקוד ומטה שאותו סיים בהצטיינות, ולאחר מכן, עם מינויו של אילן בירן למח"ט גולני, למפקד גדוד 51. כמפקד הגדוד הוא השתתף בפשיטות רבות על יעדי מחבלים בלבנון. שבועיים בלבד לפני פרוץ מלחמת לבנון מונה אשכנזי לסמח"ט גולני. בימים הראשונים של מלחמת לבנון פוצלה החטיבה לשניים: כוח אחד בפיקודו של המח"ט ארוין לביא, וכוח שני שהורכב מהסיירת החטיבתית, מפלוגת ההנדסה ומגדוד 51' בפיקודו של אשכנזי.אשכנזי הוביל את הכוח בכיבוש הבופור ונבטיה, ובהמשך בלחימה בג'זין ובאזור ג'בל ברוך. בהפסקת האש הוא חבר לחטיבה בשדה התעופה של ביירות והשתתף בקרבות על בחמדון. את קרב הסיירת בבופור חווה אשכנזי מקרוב. מות ידידו גוני הרניק הותיר בו משקעים כבדים. ''יש לי משקעים לא בגלל המחלוקת שפרצה אחרי שכבשנו את הבופור, אלא משום שאיבדתי חבר יקר. אבל אני חושב שמבחינה צבאית טהורה, עשינו את הטוב ביותר שיכולנו לעשות בתנאים הקשים ששררו שם'. אחרי המלחמה מונה אשכנזי למפקד החטיבה המזרחית של עוצבת הגליל ובשנת 1987, למרות גילו הצעיר, מונה למח"ט גולני. 'אשכנזי הוא מודל של קצין שצמח בגולני ועבר את כל שלבי הפיקוד ממפקד כיתה ועד למפקד החטיבה. הניסיון המבצעי שלו עשיר, והתכונה המרכזית שלו היא שהוא יודע להוביל אחריו אנשים'. אמר תא"ל (מיל') זאב זכרין, שהיה בעבר מפקד יחידת הקישור ללבנון וחברו של אשכנזי. 'למרות שהשתתף בעשות מבצעים ופיקד על עשרות, יש לו משמעת מבצעית אדירה והוא מקפיד על כל שלב בביצוע ובתכנון'. כשסיים את תפקידו כמפקד חטיבת גולני, נשלח אשכנזי להשתלמות בקוונטיקו, הפו"ם של המארינס. אחרי-כן היה מפקד אוגדת מילואים משוריינת בצפון, מפקד יחידת הקישור ללבנון (יק"ל) וראש חטיבת המבצעים במטכ"ל. 'בתקופה שלו ביק"ל הוא פיקד על עשרות מבצעים. התכונה הבולטת שלו היתה השאיפה למצויינות. הוא היה מתחקר את אחרון הלוחמים לפני המבצע, בודק איפה הוא ישכב במארב וכמה מחסניות או מים הוא ישא עימו באפוד', מספר עמית. במהלך פיקודו על יחידת הקישור ללבנון הוא הסתכסך עם אלוף הפיקוד דאז יצחק מרדכי. הסכסוך החל במאי 93' אחרי היתקלות של כוח מפלוגת הנ.ט. של חטיבת הצנחנים עם כוח חיזבאללה בין הכפרים סוג'וד ואלואיזה בצפון אזור הביטחון. בהיתקלות נהרג קצין השיתוף הארטילרי, סגן זהר חלמיש מקיבוץ מעגן מיכאל, ושני חיילים נפצעו קל. על-פי פירסומים בעיתונות, בין אשכנזי למרדכי התעורר ויכוח מי אישר את ההוראה לכוח לשכב במארב במקום שבו הוא נערך. בעקבות הויכוח מינה מרדכי צוות קצינים בפיקודו של קצין בדרגת תא"ל שתפקידו היה ללמוד את מאפייני פעילות היק"ל. אשכנזי ראה במינוי הצוות פגיעה בו, כמפקד, ולא איפשר לחברי הצוות להיכנס לגזרה. באותה תקופה מרדכי גם אילץ את הקצינים ביק"ל לקבל אישור על כל תזוזה ותנועה של הכוחות, מה שלטענת קצינים ששירתו שם, סירבל מאוד את העבודה. ב-96' מונה אשכנזי לתפקיד עוזר ראש אג"ם במטה הכללי. במסגרת תפקידו הוא המליץ על קיצור משמעותי של משך שירות המילואים, ועל מתן תגמולים מסויימים למשרתים. הוא גם ניהל את המשא ומתן עם האסירים המורדים בכלא 6. ניסיונו העשיר בצפון, כמפקד חטיבה וכמפקד היק"ל, היא אחת הסיבות המרכזיות למינויו לתפקיד אלוף פיקוד צפון. שמעון שבס, בעבר עוזר שר הבטחון ומנכ"ל משרד ראש הממשלה, סיפר כי יצחק רבין המנוח העריך את אשכנזי ואהב אותו. 'רבין חשב שהוא לוחם וכקצין למופת ובוודאי היה מרוצה ממינויו לאלוף הפיקוד'. 'העובדה שבנו של אשכנזי משרת בסיירת אגוז לא תפריע לו לאשר מבצעים של היחידה', אמר חברו זאב זכרין. 'הבן שלו כבר לחם בכמה היתקלויות עם מחבלים, בעוד האב יושב ליד הקשר והקשיב לדיווחים'. ב-87' התפרסם ב'מעריב' מוסף מיוחד בכותרת 'אנשי 2000', שכותביו ניסו להצביע על דמויות בולטות מתחומים שונים. גבי אשכנזי, אז מח"ט גולני, היה אחד מהנבחרים. עכשיו, נדמה, הוא פורע את השטר."

"המתאים ביותר למלא את התפקיד"\ מאת יואב לימור
"את המחמאה הגדולה ביותר השבוע קיבל גבי אשכנזי, מקודמו בפיקוד הצפון, עמירם לוין. בטקס שנערך ב'ארמון', מפקדת פיקוד הצפון בצפת, שיבח לוין את מינויו של אשכנזי ואמר שהוא המתאים והטוב מבין האלופים למלא את התפקיד. כך חשבו גם אמנון ליפקין-שחק ושאול מופז, כאשר יזמו לפני חודשיים את מינויו של אשכנזי לתפקיד שנחשב עד אז כשמור למשה (בוגי) יעלון, שבסופו של דבר נחת בפיקוד המרכז. אשכנזי, אומרים בצה"ל הוא קצין ומפקד טוב מאוד. מסוג המפקדים שהיו אילן בירן ואורי שגיא (המתייחסים אליו כאל בן טיפוחים) יתרונו הגדול הוא בעיני פקודיו – ההולכים אחריו באש ובמים ומהללים אותו – ופחות בעיני מפקדיו. הסיבה לכך נעוצה בכך שאשכנזי לא בורר מילים, ואומר את דעתו גם אם היא אינה פופולרית ומעמתת אותו עם הממונים עליו. עימותים כאלה נרשמו לא מעט בעברו של אשכנזי, הבולטים בהם עם יצחק מרדכי. מרדכי מכיר את הגזרה הצפונית טוב יותר מכל קודמיו במשרד הבטחון,והוא מאפשר לצה"ל לנקוט בהרבה יותר פעילות בדרום לבנון. על אשכנזי יהיה להמשיך בקו של שמירת היוזמה בידי צה"ל, ושמירת החיזבאללה במיגננה, ומנגד להצליח במה שנכשלו קודמיו – להקטין את מספר הנפגעים של כוחותינו. בעניין הזה יש לאשכנזי גם אינטרס אישי: בנו הבכור משרת כלוחם בגולני." (כתבה ומאמר לרגל מינויו של אלוף גבי אשכנזי, לימים רא"ל, למפקד פיקוד הצפון. מתוך מוסף "מעריב היום" של עיתון "מעריב", 23.07.1998, עמודים 2-3)
_____________________________________
"לא חוזרים עד שמבצעים"(המוטו של גדוד 890 של הצנחנים, כפי שניסח אותו מפקדו אריק שרון)
"איפה האופניים שלך עכשיו? תאר לעצמך, שאתה יורד עכשיו למטה, למקום הרגיל, אבל האופניים לא שם. עצור את עצמך ברגע הזה, בשנייה שאתה מגלה שהאופניים לא שם, ותכפיל את הרגע הזה פי אלף. זאת המלחמה." (מתוך הספר "גוף שני", מאת עפר שלח, "זמורה ביתן", 1989, עמוד 92)
"סבלנות התמדה ולעיתים כדור בין העיניים" (סיסמת המארינס לללוחמה בטרור, אותה אימץ בשעתו מפקד גדוד 890 של הצנחנים, אמיר ברעם, כמוטו גדודי)
"המבחן שלנו כצבא הוא מבחן היכולת ולא מבחן הכוונה." (מתוך ההרצאה שנשא האלוף גדי איזנקוט "מאפייניו של עימות אפשרי בזירה הצפונית ובעורף" בסמינר לזכר חללי מלחמת לבנון השנייה שנערך באוניברסיטת חיפה ב־30 בנובמבר 2010)
"אני חושב שצנחנים מחזיקים מעצמם כמחויבים למשהו שכולם מחויבים אליו, אבל הם רוצים קצת יותר. זה לא שאנחנו פועלים מאחורי קווי האויב - אנחנו לכאורה כמו כולם. אז מה בעצם ההבדל? זה שצנחן עושה הכול וקצת יותר. זה מחייב אותך ביוזמה, בהובלה, בדוגמה אישית בקרב - וגם בקימה בפני שיבה באוטובוס." (הרמטכ"ל בני גנץ על השירות בצנחנים. מתוך הכתבה "מסיבת גנץ" מאת יוני שנפלד ונועה הורוויץ, "במחנה", 6 בינואר 2011)


נערך לאחרונה ע"י marloweperelab89035 בתאריך 17-08-2012 בשעה 23:07.
תגובה ללא ציטוט תגובה עם ציטוט חזרה לפורום
  #4  
ישן 19-08-2012, 15:16
צלמית המשתמש של marloweperelab89035
  marloweperelab89035 marloweperelab89035 אינו מחובר  
 
חבר מתאריך: 06.02.07
הודעות: 2,325
בתגובה להודעה מספר 1 שנכתבה על ידי marloweperelab89035 שמתחילה ב "כתבות שהתפרסמו בשנים האחרונות על קצינים בכירים - אשכול 2"

כתבתו של אביחי בקר, " אם למתן לא מגיע, למי כן?", "הארץ" 15.05.1998
(הקישור כבר אינו עדכני ועל כן מובא הנוסח המוקלד)

אם למתן לא מגיע, למי כן?\ מאת אביחי בקר
יצחק מרדכי יכול להסביר עד מחר - הבעיטה שנתן למתן וילנאי בוערת בישבנה של קבוצה שלמה החשה שהמדינה נזלה לה בין האצבעות. צנחנים ותיקים מדברים על העלבון, על החשבון ועל התבוסה המתמשכת שנוחלת ישראל הראשונה
"הביקורת המתעצמת נגד שר הביטחון עוררה לרגע את הרושם שהדחתו של האלוף מתן וילנאי תוציא המונים לרחובות, אם לא במחאה על החלטת הממשלה, לפחות לאות סולידריות עם וילנאי. זה לא קרה. אפילו שלטי הזדהות בנוסח 'מתן הרמטכ"ל שלי', שקבוצת אוהדים תיכננה להציף בהם את תל אביב, לא הונפו לבסוף. מי שניסו לעשות משהו היו חבורה של חמישים צנחנים, הקרביים שבקרביים, אלופי-משנה ומג"דים ותיקים, רבים מהם משרתים ב'עוצבת האש', אוגדת המילואים המובחרת. בחייהם האזרחיים הם מנהלי מפעלים, בעלי חברות ומנהלי בתי ספר, את הנפשות הפועלות הם מכירים לפני ולפנים. שר הביטחון, הם מאשרים, מעולם לא נחשב אצלם עוקר הרים, וילנאי בשבילם הוא בחזקת המפקד המיתולוגי. שניים מבכירי העוצבה דחפו את ההתארגנות. אחד מהם, מנכ"ל של חברה ידועה בחייו האזרחיים, מוכן להתראיין רק בתנאי ששמו לא יפורסם: 'אנחנו מתראים הרבה במילואים. כשהתחילו השמועות, חשבנו שאיציק רק מזחיל את מתן, אבל לא תיארנו לעצמנו שהוא ילך אתו עד הסוף. האסימון ירד לי רק ביום העצמאות. עשיתי כמה טלפונים, וביום שישי לפני שבועיים, כשהתקשרתי למתן לשאול מה קורה, הוא אמר לי 'הסיכויים פחות מקלושים, רק אל תגידו שלא ידעתם'. המשפט הזה הדליק אותי, החלטתי לקום ולפעול'. הם אספו חתימות, אבל את התנופה עצרה הסתייגותם של אנשים שאמנם הביעו הזדהות מלאה עם המטרה, אבל סירבו לחצות גבולות ולחתום את שמותיהם. 'אנחנו לא ממנים רמטכ"ל', השיבו להם, בעיקר הצנחנים הוותיקים, בוגרי ששת הימים. אצל דור הביניים היתה היענות רבה יותר וכך תפח בהדרגה מספר המצטרפים בדרגות סא"ל-אל"מ משניים עשר לחמישים. מאחורי הקלעים נותרו עוד עשרות תומכים שקטים. הם ביקשו להיפגש עם שר הביטחון, בנוסח מכתבם אליו הם הילכו על ביצים, נזהרו לא לנקוב בשמו של מועמד מסוים, אבל בין השיטין אפשר היה להבין את מי היו מעדיפים. לומר זאת במפורש לאיש לא היה אומץ. 'אדוני שר הביטחון, אנחנו נציגי קבוצת צנחנים במילואים, רואים בדאגה את תהליך בחירת הרמטכ"ל הבא, ללא קשר למועמדים שאותם אנו מכירים היטב, מוקירים ומעריכים. ברור לנו שמטרת התהליך היא להביא לצה"ל את הרמטכ"ל המנוסה והבשל ביותר, תוך שמירה על המשך תרומתם החשובה של המועמדים האחרים לצה"ל. תהליך הבחירה כפישהוא נעשה היום, עלול לגרום עוול למועמדים, להוריד מכבוד מוסד הרמטכ"לות ולהכניס שיקולים אישיים ופוליטיים לצה"ל'. מלשכת שר הביטחון לא קיבלו כל תגובה. ביוזמה פרטית לחלוטין התקשר אחד מהקבוצה אל האלוף שאול מופז וביקש ממנו לנקוט מחווה אצילית ולהסיר את מועמדותו למען וילנאי, הבכיר ממנו. מופז הוריד אותו מהקו מיד. 'לאורך כל הדרך מתן ביקש לא לעשות גלים ולא לצאת לתקשורת', אומר אחד מהם. 'אני חושב שטעינו בזה שנענינו לו'. מכתב לראש הממשלה גם הוא לא הביא לפגישה המיוחלת. מי שמדי פעם עודד אותם שלא הכל אבוד היה יוסי מלמד, יועצו של השר אביגדור קהלני, שהתייצב ללא סייג בעד מועמדותו של וילנאי. 'באיזשהו שלב אמרנו לאנשים שם בלשכת ראש הממשלה, 'אנחנו זה אלה שעובדים בשבילכם, שעושים תשעים יום בשנה מילואים, שמתים במלחמות. חבר'ה, תתייחסו אלינו'. זה לא עזר. היה לנו עסק עם אחד חירש, זה איציק שעובד רק מהבטן, ואחד אילם, ביבי, שבחיים לא תדע מה הוא חושב באמת. זהו, מתן הוא עוד הפסד בקרב המאסף של הציבור השפוי'. חברי ההתארגנות שמוכנים להזדהות בשמם נוקטים שפה עדינה יותר. אבנר יהודאי, למשל, מג"ד צנחנים במילואים ושותף בחברת 'גוונים פיננסיים', היה שותף בהתארגנות. כשזאת יצאה בכל זאת לתקשורת, ברגע האחרון ובאופן די מינורי, הוא זה שדין התנועה שלח אותו להתראיין. 'מופז, אף אחד לא מטיל ספק לא במנהיגות שלו ולא במצוינות שלו', מבהיר יהודאי. 'הבעיה היא הקודים שנשברו בדרך למינוי, קודים של הגינות, קודים של אמינות, של דרך ארץ, ערכים התנהגותיים ומוסריים שעל פיהם אנחנו חונכנו ושאותם אנחנו מנחילים לחיילים שלנו. בזה שר הביטחון לא עמד. יצחק מרדכי, שהוא בעל עיטור העוז, לא גילה בפרשה הזאת לא אומץ לב ולא גדלות רוח ונפש שכמותם הוכיח בקרב. בלי קשר לחובתו של שר ביטחון לבחור את הרמטכ"ל שאתו הוא מעוניין לעבוד, המסר שיצא ממנו הוא מסר של להיות האיש-של, הוא מסר של קשרים נכונים, הוא מסר של נקמנות'. יהודאי טוען שהיו לו ציפיות גבוהות יותר. 'כשאנחנו מסתכלים למעלה, למפקדים שלנו, אנחנו מצפים מהם להשראה, לדוגמה, לתכונות שהן מודל לחיקוי, פה הוא איכזב אותנו. בעבר כבר היו מלחמות גנרלים, החידוש הוא שהפעם המלחמות לא היו בתוך הצבא, אלא נכפו מגבוה. העובדה שמתן וילנאי, קצין למופת, מצא פתאום את עצמו מושפל, זה המזעזע. לאותה תוצאה אפשר היה להגיע בלי תרגילים ובדרכים הרבה יותר מכובדות'.
אל"מ שקד יוצא לקרב
אריק שקד לא חבר לשום התארגנות. שבוע לפני ההכרעה על מינוי הרמטכ"ל הוא ביטא את מחאתו הפרטית במודעה קטנה אך בוטה שאותה פירסם ב'הארץ': 'אדוני שר הביטחון, לפני עשרים וחמש שנה שלחה הנהגה שאננה את חייליה לקרב עם אלוף פיקוד חסר ניסיון, את המחיר שילמנו אנו ואלה שאינם איתנו. בשם דור החיילים והמפקדים של אותה תקופה - אל תטעה שנית'. שקד הוא לא טיפוס שהמחאה בשבילו היא חלק מהחיים. ההיפך, הוא הקונסנזוס בהתגלמותו. אלוף-משנה במילואים, בן ארבעם ותשע, בוגר כדורי, שותף בחברה לאבטחה, אחזקה ובניין, בהשקפותיו הוא נטוע בימין, לא איש מפלגה אבל נמנה עם מצביעי 'המחנה הלאומי'. נשוי בשנית, אב לארבעה (מהם תאומים שנולדו לפני שנתיים), בית נאה במבשרת ציון, הכל בסדר, החיים היפים זורמים להם בנחת. כמי שעדיין מגדיר את עצמו 'פרח אשכנזי מטבריה', הוא, מה שנקרא, הגיע. פרשת מינוי הרמטכ"ל עוררה בו גועל. 'ישבתי פה במשרד ופשוט לא הצלחתי לעבוד. הרגשתי מהבטן שאם רק היה ביכולתי, הייתי עולה על בריקדות. הטרידה אותי, למשל, האפשרות ששר ביטחון ורמטכ"ל אחד הם; אני רוצה לחיות במדינה שבה רמטכ"ל עצמאי בדעותיו יתייצב מול שר ביטחון ויאמר לו 'אני לא מסכים אתך'. אני חושש שלא זה המצב שלקראתו אנחנו צועדים עכשיו. אני מודאג ממינוי של בובה. זה לא שהייתי נגד שאול מופז או בעד מתן וילנאי, אני לא שקט גם בגלל העובדה שמכתירים לתפקיד אלוף כשרוני אמנם, אבל עדיין יחסית חסר ניסיון. זה הימור על גורלנו. מספיק היה לי שבגלל זה נכוויתי פעם'. החוויה המעצבת בשבילו היא מלחמת יום כיפור. את שירותו בצה"ל פתח בסיירת שריון, באוקטובר 73' לחם בסיני כמ"פ חרמ"ש במסגרת חטיבה 14 של אמנון רשף. 'במוצאי שבת יצאתי עם הפלוגה שלי מטסה לקו המוצבים שמול איסמעיליה, המשימה העיקרית שאליה שלחו אותנו היתה להדוף כוחות קומנדו שנחתו ממזרח לתעלה. לא ממש קלטנו מה מתרחש סביבנו - כשמדברים על גורודיש, על חוסר השליטה שלו במצב, אנחנו ספגנו את זה על בשרנו. אני זוכר איך שאלתי אז את המח"ט שלי למה שלא ננסה לפנות אחורה את החיילים שבמוצבים. התשובה שלו היתה שיש הוראה מפורשת מאלוף הפיקוד שהם יישארו שם. אחר כך הם כידוע נפלו בשבי, זה במקרה הטוב, שלא לדבר על ההרוגים והנכים. תמונות אימים אלו עמדו לנגד עיני כשכתבתי במודעה 'אלוף חסר ניסיון'. הרי לא סתם התפנית בדרום החלה אז כשחיים ברלב הגיע לתקן את מה שגורודיש קילקל'. הטראומה ההיא הביאה את מרבית הפאקסים שקיבל. 'אתכם לאורך כל הדרך', כתב לו אורי אליהב, כשהוא חותם ליד שמו 'תל אביטל, 6.10.73'. אלון גורן, איש שיווק בן ארבעים וארבע מתל אביב, הביע אף הוא את תמיכתו. 'בדיוק חזרתי מחצי שנה של שהות בניו יורק וישר נפלתי לתוך המהומה. זה לא נעים לחזור למין כזו אווירה עכורה של לית דין ולית דיין אחרי שבארה"ב התענגנתי על חדשות שלהבדיל נפתחות בסיפורים עסיסיים על האהבהבים של קלינטון. גם אם מופז יתברר כבחירה מעולה, הרבה זמן עוד יישאר באוויר ריח רע מאופן הבחירה, שלפחות על פניו אינו נקי מחיסול חשבונות'. לשקד לא היו אשליות בדבר מידת ההשפעה שיכולה להיות למחאתו הפרטית. המערכה, הוא העריך מראש, אבודה, הוא אבל בער, המודעה שימשה פורקן. הוא קרא למזדהים להצטרף לקריאה, בגל הראשון נענו לו קרוב למאה, כולם אלמונים, הוא הניף דגל אבל לא המשיך אתו הלאה. הוא נעצר בשלב הוצאת הקיטור, את העצומה הוא אפילו לא שלח לנוגעים בדבר. יחד עם זאת, בתמימותו הוא ניסה לשווא, באמצעות קרוב משפחה שפעיל בליכוד, להגיע, אולי בכל זאת, אל בנימין נתניהו.
אנשים שפויים בליכוד
בצד ברכות יישר כוח שקד קיבל גם תגובות בנוסח מי שמך, מי אתה בכלל שתפקפק בשיקוליו המקצועיים של שר הביטחון. 'האמת היא שאני מעריך את איציק מרדכי מאוד', אומר שקד. 'עקבתי אחריו, לשמחתי זיהיתי איך בבגרות ובבשלות הוא מניח הצדה את כל משקעי העבר ולעצמי אמרתי, 'יפה, האיש באמת מתנהג בגדלות כיאה לשר ביטחון'. בשלב מסוים שקלתי אפילו לפנות אליו כדי לסייע לו בדרכו הפוליטית שאני מאמין בה, חשבתי להציע את עצמי לעבוד למענו בהתנדבות אם הוא ירצה לרוץ בבוא הזמן להיות גם ראש ממשלה. בא הסיפור הזה ולאכזבתי המרה המציאות טפחה לי בפנים. נוכחתי לדעת שהוא לא השתחרר מהאינטריגות, שסיסמת הממלכתיות שעליה הוא חוזר בלי הפסק לא בהכרח יש לה כיסוי. מה שהיה טבוע אצלו עמוק בפנים פרץ החוצה במלוא כיעורו. לצערי הנה שוב הוכחה התיאוריה הפסיכולוגית הפשטנית, שמה שבעצם מניע אותנו בהווה אלה חוויות מהילדות'. אין לו שום עניין אישי עם מישהו מהמועמדים, מדגיש שקד. כיוון ששירת בשריון, אל שני המתמודדים שבאו מהצנחנים יצא לו להתוודע רק בחטף, רגעים שלא מאפשרים להכיר ממש. את מופז פגש בתרגיל משותף שערכו פעם בעבר הרחוק, בהיותם עוד מג"דים, זה בצנחנים וזה בטנקים, את וילנאי כשזה היה אלוף פיקוד דרום ושקד אז כבר סגן מפקד אוגדת מילואים, תפקיד שמעט אחריו, לפני שבע שנים, פשט את המדים. 'מהמעט שאני התרשמתי בצבא ממתן - מעבר לזה אני אפילו לא יודע שאנחנו גרים באותו יישוב - הוא דמות אינטליגנטית, אדם בעל שאר רוח, קשה לי לתפוש מה מלבד נקמנות פסל אותו מלהיות רמטכ"ל. יותר מזה, אני מתקשה להבין איך בעידן שבו לא תמו איומים על ישראל, גורם הניסיון הוצא משקלול התכונות הנדרשות ממועמד. זה לאו דווקא מתן, שבפירוש אין לי אליו שום קשר או מחויבות. אורי שגיא, אילן בירן, בזכות ניסיונם עדיפים בעיני על מופז, יהיה מעולה ככל שיהיה. אני לא טוען חלילה שהוא לא עשוי עוד להתגלות כרמטכ"ל נפלא. אני גם סומך, במרכאות, על איציק מרדכי שמעתה והלאה, כדי להצדיק את ההחלטה שלו הוא ידאג לעתים די קרובות לפמפם בתקשורת שהצבא טוב פי עשרה ממה שהוא היה קודם'. מה יותר סמלי מזה שעל המדף במשרדו של שקד בולט לעין ספר של עצות בגרוש בתורת הניהול, 'זמנים מטורפים מצריכים ארגונים מטורפים' מאת טום פיטרס. שקד לא חושד ששר הביטחון אימץ ביודעין את התיאוריה, אף שהוא נוהג כמותה. 'האופן שבו התנהלו העניינים מרתיח אותי, כאזרח שחרד לדמותה של המדינה. את מופז שלח שר הביטחון לשבת אצל דן שילון כדי לחשוף אותו לציבור. אותי זה מאכזב שזוהי הבמה שדרכה אנחנו מתוודעים למי שצריך להנהיג את צה"ל. לדאבוני, הקרקס הזה עם מופז היה מביך בדיוק כמו וילנאי, שלפני כמעט שנה גם הוא הופיע בתוכנית של שילון'. מההרפתקה הקצרה הזאת, שקד מאמין ומקווה שייצא אחר מאשר נכנס. אם הלהט לא ישכך, מבחינתו זוהי נקודת ציון. 'עד עכשיו עשיתי לביתי, ביססתי את הביזנס. אני מרגיש, הדברים מדגדגים לי כעת בקצות האצבעות, שאולי הגיע הזמן לפעול בפוליטיקה, להראות שיש בליכוד גם אנשים שפויים. זה הלקח שלי מהפרשה העגומה הזאת, שהלוואי שלא נצטרך לשלם עליה מחיר כבד'.
החברים מפלוגה ג'
ביום שבו התפרסמה מודעת המחאה של שקד, הופיע בעמוד השכן מודעה נוספת, אבל בלי חתימה: 'מתן וילנאי, בשבילנו אתה תמיד מספר 1, פלוגה ג' (של קולר) גדוד 890, אוגוסט 62'.' העקבות הוליכו, אחרי חקירה מסועפת, אל המעצב הגרפי דוד טרטקובר. 'למרות שהוא היה ראוי, זה שמתן לא יהיה רמטכ"ל ידענו מזמן. המודעה הזאת, מה שבעיקר יש בה זו התרסה נגד ביבי, שלאורך כל הפרשה הצטייר בציבוריות כאילו הוא בעד מתן. ביבי שיחק אותה בתקשורת האיש הטוב כביכול, את תפקיד הרע הוא השאיר למרדכי. הפרשה הזאת רק מוכיחה פעם נוספת, שהמוטיב המרכזי במערכת קבלת ההחלטות של ביבי זה השיקול האלקטורלי. ביום העצמאות, מי ששם ב, הוא מתח קו ישר בינו לבן גוריון. החזון של בן גוריון היה רמטכ"ל תימני - ביבי מגשים את זה. 'משה לוי, גם הוא מעדות מזרח, כבר היה רמטכ"ל, אבל הוא גדל בקיבוץ, כך שזה לא נחשב. לעומת זאת מופז, שהגיע לארץ כילד בעלייה של שנות החמישים, זה בדיוק דגם הישראלי החדש שבן גוריון ראה לנגד עיניו. בשביל ביבי זה טוב לבחירות הבאות, זה טוב לגאווה העדתית של שכבות רחבות בציבור, מול אלה הכישורים של מתן לא ממש נחשבים. מתן, זה הסיפור בעצם, הוא עוד קורבן לתשוקה העזה של ביבי להמשיך להיות ראש ממשלה'. התגובה הספונטנית של טרטקובר, בדמות המודעה, נועדה אם כן להביע סולידריות עם וילנאי בשעות קשות. לא היה בה ניסיון להפוך את הגלגל, כי לטרטקובר ולחברים מהפלוגה רוע הגזרה היה ידוע מראש. 'צילצלו אלי חברים מהפלוגה ואמרו שמתארגנת עצומה של קציני מילואים', מספר טרטקובר. 'אני, סמל בסך הכל, העדפתי לפעול בערוץ שקט יותר, שבו לא הדרגות זה העיקר ולא מי כן חתם, מי לא חתם. במודעה היה מסר למתן, 'חביבי, אנחנו יודעים שלא תהיה רמטכ"ל, אבל בשבילנו אתה צריך להיות, כי תמיד היית משכמך ומעלה ומי אם לא לך מגיע'. מאז שהוא היה מ"כ, אין מי שלא היה לו ברור שמתן יהיה הרמטכ"ל. בזמנים ההם עוד לא תיארנו לעצמנו שייתכן בכלל שיגיע יום שבו לא היכולת היא שקובעת. מתן, כבר כשהיה מפקד כיתה, מג"דים היו מקשיבים לו בפה פעור'. באלבום של טרטקובר יש תמונה נושנה ממסע בנחל צין, שבה וילנאי מסביר לחבריו איפה הם נמצאים. 'בהיסטוריה, תנ"ך וידיעת הארץ הוא היה עילוי', אומר טרטקובר. המסע המשותף שלהם בזמן מתחיל כמעט ארבעים וחמש שנים ויותר לאחור. הם הכירו בירושלים כילדים, שניהם גדלו ברחביה. 'מתן מגיל אפס היה יוצא עם אבא שלו לטיולים שגם אני הצטרפתי אליהם. אחר כך הוא הלך לפנימייה הצבאית, ונפגשנו שוב כשהוא הגיע אלינו לגדוד. הם באו יחד, שלושה רב"טים מורעלים, מ"כים ברמה של אלוף פיקוד: אמנון ליפקין, אהוד שני שנהרג במלחמת ששת הימים ומתן וילנאי. וילנאי ושני שובצו בפלוגה של קולר, המג"ד היה אריק רגב ז"ל'. אף על פי ששירת בה תקופה קצרה בלבד, משום שנשלח במהירות לקורס קצינים, וילנאי שומר על קשר עם פלוגה ג' המיתולוגית, הראשונה שלו. בשבילם הוא היה ונשאר 'הגאון מווילנה', כפי שכינוהו אז. מלבד המפגש האחרון בסחנה, שממנו נעדר בשל נסיעה לחו"ל, לא נרשמו לחובתו חיסורים לא מוצדקים. בין יוצאי הפלוגה יש עוד כמה שמות מפורסמים: אסא קדמוני בעל עיטור הגבורה, שכיר החרב יאיר קליין ואסף חפץ (וילין), מפכ"ל המשטרה הקודם, שנודע בשעתו כחייל הכי טוב בצה"ל. 'פעם, כשחפץ הסתבך באיזו פרשייה במשטרה, הפלוגה נחלצה לעזרתו, הפעלנו בהצלחה את כל מי שניתן כדי להוציא אותו בשלום', מספר טרטקובר. 'במקרה של מתן, אם אני משווה, עשינו פחות מדי, למרות שהעוול פה זועק לשמים'. הדלתות, הם חשו, נעולות. ההכרעות כבר בידיים אחרות, זרות להם ואפילו מנוכרות לשכמותם. 'ביבי הולך בקו שיטתי לחסל את האליטות', אומר טרטקובר. 'את זה הוא הודיע מפורשות. מתן, בגלל רחביה, הפנימייה הצבאית ובית הספר הריאלי, הוא בהחלט יעד. אם לזה נוסיף את שר הביטחון, שמת להיות רמטכ"ל-על, הנה המתכון שהוביל להדחה של מתן, שהוא וכל הדור שלו די זלזלו באיציק'. טרטקובר אומר שנימוקים ענייניים עמדו בבסיס המחאה שלהם, לא דווקא חברות אישית. 'מתן עמד בראש הר נבו וראה את הארץ המובטחת מרחוק. העלבון שלו גדול עוד יותר כשחושבים שתלמיד שלו בעצם ניצח אותו, ולא בגלל נימוקים ענייניים. זאת בעצם הנקודה העיקרית ואין כאן שום קשר לחברות, כי אנחנו לא. אני לא בקשר עם מתן, אף פעם לא הרמתי אליו טלפונים הביתה לשאול מה שלומו, העלבון שלי הוא הרבה מעבר לעניין הצר של הפלוגה וגם לא בגלל שכילדים שיחקנו יחד. אני מדבר כאזרח שמפחיד אותו מה שקורה בארץ'. הוא מזהה אצל ראש הממשלה תכנון מתוחכם וקר מזג. 'לגרור, לסחוב, לשחק משחקים, זה מה שהכי מאפיין את נתניהו. דעתו הרי היתה מגובשת כבר מזמן לטובת מופז, כל השאר היה סכינאות לשמה, מהלך שמטרתו להוציא את ביבי חלק, שלא בו ידבק הרבב אלא בשר הביטחון. אז אני רוצה לומר שמי שהיה המוציא לפועל, זה ראש הממשלה. למה כל השיהוי ומשיכת הזמן עד יום ראשון? כדי לקבור את מתן פעמיים. זה לא שהוא התלבט, אלא כדי שלמתן המוכה לא יישאר אפילו הערוץ של הבחירות לעיריות. יום ראשון כידוע היה המועד האחרון שאיפשר למועמדים להעביר כתובות. בתרגילים האלה ביבי הוא גאון'.
האדריכל והמנכ"ל נרתמים
האדריכל דוד גוגנהיים, ירושלמי מאז ומתמיד, גם הוא בן מחזור. גוגנהיים הכיר את וילנאי עוד מהשכונה. אחר כך, בטירונות בפלוגה ג', וילנאי היה מ"כ שלו, וכשבגרו יצא להם לגור באותו בניין ברמות אשכול. לפעמים הם עוד נפגשים, שלוש-ארבע פעמים בשנה. 'זה סיפור עצוב בשבילי', נאנח גוגנהיים. 'אם באמת מתן הוא חלק ממגמה המונחתת מגבוה, שנועדה להחליף את האליטות, מדיניות שביבי כה גאה בה, אז אנחנו בבעיה חמורה. אליטות לא יוצרים באופן מלאכותי רק לצורך שלטון, הן נוצרות בזכות מעשים שמעניקים להן את ההגמוניה. לשלול את הדור שלנו רק בגלל שהורינו הקימו את המדינה וחיו ברחביה זאת דרך חשיבה עקומה לגמרי, זה אקט אנטי תרבותי שחומרתו זהה לתוויות שהדביקו על אלה שלמשל באו ממרוקו'. גוגנהיים מכיר גם את שאול מופז. 'הוא אדם מרשים, אבל אני מאחורי מתן לא בגלל הנוסטלגיה, אלא כי לדעתי הוא דמות יוצאת דופן באיכויותיו. ההרגשה שלי היא שנגרם פה עוול משווע לא לחבורה שלנו, אלא לנו כחברה ישראלית. זה מה שמייאש בסיפור הזה, שכולו כוחניות ואין בו טיפה של שאר רוח. בשדה התעופה בהלסינקי מקדמים את היורדים מהמטוס דיוקנאות של שלושה אישים דגולים: האדריכל אלוור אאלטו, הקומפוזיטור יאן סיבליוס והמדינאי אורהו קקונן. למרבה הצער, אנחנו מתרחקים יותר ויותר מהדגם הזה. ויתרנו אפילו על השאיפה'. גוגנהיים סייע במימון המודעה של טרטקובר, וכמוהו עשה גם מנחם רייניץ מכפר הס, אף הוא יוצא פלוגה ג'. רייניץ, מנכ"ל כור מזון, שירת במילואים כסמח"ט צנחנים עד לפני חמש שנים. כשהחלה התארגנות שהניבה בסופה את מכתב חמישים המח"טים והמג"דים במילואים אל ראש הממשלה, ניסו לרתום גם את חתימתו. 'אמרתי להם שאני לא עוסק בזה כי אין בזה תועלת, אין עם מי לדבר, אין למי להשמיע, ובמידה מסוימת, בגלל הנפשות הפועלות, זה יכול רק להזיק. החלטתי לא להצטרף. אם לרגע הייתי מרגיש שיש סיכוי, הייתי נרתם. מתן והאירוע בהחלט הצדיקו התארגנויות ציבוריות, אבל היינו חייבים להתחיל עם זה הרבה קודם. האמת היא שהתרגלנו לכל כך הרבה תופעות משונות בחיינו, שנעשינו פחות מדי ערניים לעיוות שיש בשיטה. הנון הגדול שלנו זה שנרדמנו בשמירה'. מלבד האיחור הטרידו את רייניץ גם דברים שבתוכן ובצורה. 'אם היה ליוזמה הזאת עוד איזשהו סיכוי, בדרכים נעלמות שקשורות בראש הממשלה, הרי הנוסח של המכתב - שתוקף במידה מסוימת את שר הביטחון - היה דוחק את איציק מרדכי, שאותו אני מכיר טוב מאוד, עמוק יותר לפינה שהוא נמצא בה מאז שהוא נולד. איציק, ככל שתגיד לו 'אתה טועה' יתחפר עמוק יותר'. רייניץ חשש גם שההתארגנות תמשוך אליה האשמות בפוליטיזציה. 'לקליקה הזאת שפעלה למען מתן, יש להערכתי צבע פוליטי מסוים מאוד, מהעבודה ושמאלה. לא שאני במחנה האחר, אבל חששתי מהאפשרות שבגלל זה יאשימו אותנו שמטרת ההתארגנות לנגח את הממשלה וכל עניין הרמטכ"ל משמש רק כלי. שאלתי את אחד היוזמים מה הם חושבים שהם ישיגו בפגישה עם ביבי. הוא ענה לי שראש הממשלה לא יוכל להתעלם ממשקלם הסגולי של חמישים קצינים בכירים. אמרתי לו שלי אין ספק שביבי יודע שמתן הוא המועמד הכי טוב, אבל מה שעומד מול זה מחייב אותו לעשות הפוך'. כשטילפן טרטקובר והציע לו 'בוא נעשה משהו לנפש', לזה רייניץ נעתר. 'רצינו שמתן יקום בבוקר ויראה שיש כאלה שלא שוכחים, האמנו שבתוך המצוקה האיומה שהוא נקלע אליה נצליח בכל זאת להעלות חיוך קטן על פניו'. מלבד התקופה שבה וילנאי היה מ"כ ורייניץ טירון, הם נפגשו בקורס קצינים כשוילנאי היה המד"כ ורייניץ צוער. אחר כך, כשהיה סמג"ד במילואים, וילנאי היה המח"ט. 'מתן הגיע אלינו לחטיבה כששניים מתוך שלושת הגדודים היו בעצם מפורקים אחרי המלחמה. זה היה בשנת 74', הגדוד שלחם בסרפאום נקרע מבחינה חברתית בגלל מרד, גדוד אחר ספג טראומה נוראה של הרוגים בעיר סואץ, מי שהרים את החטיבה מהקרשים היה מתן. לא נתנו לו הרבה סיכויים, הוא אבל עשה את זה יופי. כשמתן עזב אותנו היה צער גדול, התנחמנו בזה שידענו שהיינו תחנה חשובה בדרך לתהילה'. כאשר התארגנו הצנחנים שחיברו את המכתב לראש הממשלה, צילצל רייניץ אל וילנאי לברר את עמדתו. 'אנחנו יודעים זה על זה, אבל מתן הוא לא מה שנקרא 'אחי'. אנחנו מכירים, קשר אישי דביק אין בינינו. בטלפון הוא היה זהיר, אבל הרגשתי עליו את האכזבה הבלתי רגילה, את העובדה שהוא קרוע, את הביזוי. הבנתי ממנו שבמצב העדין שנוצר, עדיף לא לגעת'. רייניץ מכיר היטב גם את השר מרדכי. 'האכזבה הגדולה שלי מאיציק היא מכך שברגע האמת הוא לא ידע להתעלות, שיצרו השתלט עליו. אני קיוויתי שפרק הזמן מאז התמנה לשר ביטחון ועד היום גרם לו להתפייס עם עצמו. לצערי התבדיתי. אני גם יודע שהוא יידע לנמק יפה את הבחירה שלו במופז. הוא יציג אותה כאופטימלית'. אף אחד מתומכי וילנאי לא טען שמופז יהיה רמטכ"ל רע, רק שווילנאי עשוי היה להיות רמטכ"ל טוב ממנו. 'חשוב לי לומר שמופז הוא קצין איכותי', אומר גם רייניץ, 'אבל בסיטואציה של מלחמה, שקיימת סבירות שהיא קרובה אלינו יותר ממה שאנחנו מתארים, הייתי רגוע הרבה יותר אם מתן היה מוביל אותה כרמטכ"ל. מבחינתי זה פספוס שלא זה הגורם שהכריע הפעם. בעיה נוספת היא מה משדר התהליך לצבא פנימה. הוא אומר לקצינים הצעירים, שהקריטריונים לקידום הם לגמרי אחרים ממה שהם חושבים, שסגירת חשבונות גם היא אפשרות. מתן הוא הכי טוב שיש, הוא דמות שהצבא מפסיד, לוותר עליו כעת זה חוסר אחריות ציבורית. ההיסטוריה עוד תעסוק בהחמצה הזאת, היא גם תדון את מי שאחראי לה'." (מתוך " מוסף הארץ", 15.05.1998)
_____________________________________
"לא חוזרים עד שמבצעים"(המוטו של גדוד 890 של הצנחנים, כפי שניסח אותו מפקדו אריק שרון)
"איפה האופניים שלך עכשיו? תאר לעצמך, שאתה יורד עכשיו למטה, למקום הרגיל, אבל האופניים לא שם. עצור את עצמך ברגע הזה, בשנייה שאתה מגלה שהאופניים לא שם, ותכפיל את הרגע הזה פי אלף. זאת המלחמה." (מתוך הספר "גוף שני", מאת עפר שלח, "זמורה ביתן", 1989, עמוד 92)
"סבלנות התמדה ולעיתים כדור בין העיניים" (סיסמת המארינס לללוחמה בטרור, אותה אימץ בשעתו מפקד גדוד 890 של הצנחנים, אמיר ברעם, כמוטו גדודי)
"המבחן שלנו כצבא הוא מבחן היכולת ולא מבחן הכוונה." (מתוך ההרצאה שנשא האלוף גדי איזנקוט "מאפייניו של עימות אפשרי בזירה הצפונית ובעורף" בסמינר לזכר חללי מלחמת לבנון השנייה שנערך באוניברסיטת חיפה ב־30 בנובמבר 2010)
"אני חושב שצנחנים מחזיקים מעצמם כמחויבים למשהו שכולם מחויבים אליו, אבל הם רוצים קצת יותר. זה לא שאנחנו פועלים מאחורי קווי האויב - אנחנו לכאורה כמו כולם. אז מה בעצם ההבדל? זה שצנחן עושה הכול וקצת יותר. זה מחייב אותך ביוזמה, בהובלה, בדוגמה אישית בקרב - וגם בקימה בפני שיבה באוטובוס." (הרמטכ"ל בני גנץ על השירות בצנחנים. מתוך הכתבה "מסיבת גנץ" מאת יוני שנפלד ונועה הורוויץ, "במחנה", 6 בינואר 2011)

תגובה ללא ציטוט תגובה עם ציטוט חזרה לפורום
  #5  
ישן 19-08-2012, 22:04
צלמית המשתמש של marloweperelab89035
  marloweperelab89035 marloweperelab89035 אינו מחובר  
 
חבר מתאריך: 06.02.07
הודעות: 2,325
בתגובה להודעה מספר 1 שנכתבה על ידי marloweperelab89035 שמתחילה ב "כתבות שהתפרסמו בשנים האחרונות על קצינים בכירים - אשכול 2"

כתבתו של אביחי בקר, "בעית אמינות : אל"מ קובי מרום", "הארץ" 22.09.2000
(הקישור כבר אינו עדכני ועל כן מובא הנוסח המוקלד.)

בעית אמינות : אל"מ קובי מרום\ מאת אביחי בקר

אל"מ קובי מרום היה יכול להגיע רחוק, אל צמרת צה"ל, אז למה בכל זאת הוא פושט את מדיו בסוף החודש? תלוי את מי שואלים

"מינויו של אל"מ קובי מרום במארס 96' למפקד החטיבה המזרחית של עוצבת הגליל, שהיתה מופקדת על עיקר הלחימה בדרום לבנון, היה בזמנו איתות ברור למעמדו הבכיר. צה"ל שלח לזירה התובענית הזאת אל"מים טריים, שבהם ראה הבטחות גדולות. מבין החטיבות המרחביות היתה זאת למעשה בית היוצר המרכזי לצמרת העתיד. מאז 1988 עברו בלשכת המפקד שמונה מח"טים. משה צין, יאיר נווה, משה קפלינסקי וגרשון (ג'רי) יצחק קיבלו בינתיים דרגת תא"ל. מבין הצעירים יותר, עמוס בן אברהם הוא מפקד בה"ד 1 ושמואל זכאי מח"ט גולני. לגולני יגיע בשנה הבאה גם המפקד הנוכחי של הגזרה, משה (צ'יקו) טמיר. רק אל"מ מרום אחד בולט בהעדרו מרשימת הנבחרים. בשביל מרום זו היתה תחנה סופית בסולם הקידום. בסוף החודש הוא עומד להשתחרר מצה"ל אחרי 22 שנות שירות, שפרקים מהן שנויים מאוד במחלוקת. 'קובי הוא כמו הודו - או שנשבים בקסמיה או ששונאים בה כל רגע', אומר אחד ממכריו. ואמנם התגובות על שחרורו המוקדם מנוגדות. 'הוא היה צריך ללכת מזמן', קובעים מתנדיו, 'חבל שהאסימון ירד מאוחר מדי'. לעומת זאת יש קצינים שמודים בפה מלא שהם מעריצים מושבעים שלו. בשלדג קראו לו, ולא לחיוב, 'קובי אמינות'. בבסיס האימונים החטיבתי של גולני, שבו נהג לשפוט את פיקודיו ללא רחם, כינו אותו 'קובי 56' (מספר ימי המחבוש שנהג לגזור). ובחטיבת החרמון נוסף לו, על שום הראוותנות, התואר 'קובי הפקות'. לא מעט ביקורת מסתתרת מאחוריו הכינויים המחויכים לכאורה. גם אין זה מקרה שרבים מהמרואיינים הגיבו אינסטינקטיווית 'אוי, לא' כששמעו את שמו. אבל כאמור, יש לו גם אוהדים מושבעים. למשל, הוריו של ניר שרייבמן שנהרג אסון המסוקים. מנאשוויל, שבמדינת טנסי, מספרת האם רות: 'קובי הוא הכי בסדר שאפשר. הוא אנושי ותומך, הוא מצלצל, הוא דואג, הוא זוכר תאריכי ימי הולדת שלנו ושל הילדים, כשנדרשת עזרה הוא תמיד מושיט יד. היפה בו שאנחנו חשים שהוא לא פועל רק בתוקף תפקידו הצבאי, כאילו לצאת ידי חובה, הוא הרי היה מפקד הגזרה כשקרתה ההתרסקות, אלא כאדם חם ורגיש. זה לא מובן מאליו, כי את ניר, שהיה הקת"ק (קצין תצפית קדמי) של מוצב הבופור, הוא לא ממש הכיר ולמרות זאת את היחסים שנרקמו בינינו מאז שהבן איננו אפשר להגדיר אפילו כמשפחתיים'. כך בדיוק מעיד גם מאיר, אביו של סג"מ ארז שטרק, מחללי האסון: 'קובי היה אתנו בשעות הכי קשות, אפילו כשהוא נסע מטעם הצבא לוואשינגטון הוא הקפיד מאוד לשמור על קשר'. וכך אומרת גם שולי, אלמנתו של סא"ל משה מועלם: 'בנוגע למשפחות השכולות של אסון המסוקים, אפילו במקרים שמדובר היה לא פעם בשיגעונות שלנו, מעט מאוד מפקדים אם בכלל עשו למעננו מה שקובי עשה'.
טראומה בבקעת הירדן
בתולדות החטיבה המזרחית היתה הקדנציה שלו הקטלנית ביותר אי פעם. מבצע ענבי זעם, השריפה בסלוקי, תקרית תל קבעה, אסון המסוקים ומארב הדמים בעיקול 'בז' הם רק ציוני הדרך הבולטים. אירוע רדף אירוע, לפחות מאה חיילים נפלו בתחום אחריותו מרגע שנכנס לתפקיד, ואפילו ערב לפני כן הוא כבר היה בעין הסערה. בעיצומה של החפיפה עם קודמו, אל"מ עמוס בן אברהם, נהרגו ליד מרגליות ממטען צד ארבעה לוחמי גדוד 'ברק' של גולני, בהם המג"ד סא"ל חוסיין עלי עמר. לא חלפו שבועיים וליד רב א-תלתין פוצץ עצמו מתאבד איש חיזבאללה על רכבו של מרום, שהוביל שיירה שיצאה ממוצב טייבה לעבר גדר הגבול. הפיצוץ התרחש במרחק ארבעה מטרים ממנו, בזמן שמרום עמד לצאת מהרכב כדי לבדוק אזרח שצעד לעברם וסימן בידיו "הכל בסדר". הרכב הממוגן של המח"ט ספג מאות כדוריות, אך איש בו לא נפגע. רצה הגורל שכדורית אחת שעפה לעבר המשאית המנהלתית שנסעה בעקבותיו גרמה למותו של סרן סאלח כאמל זידאן. ארבע עשרה שנים קודם לתקרית טייבה ניצל מרום לא הרחק משם. יש לא מעט קווי דמיון בין האירועים. קובי מרום, אז עדיין סגן יעקב מויאל, היה קצין המבצעים של גדוד 51 של גולני, שעלה בלילה הראשון למלחמת לבנון על גבעה 571 ליד תיבנית. בעת טיהור היעד הוא נע שני בתעלת הקשר. מיד אחריו, צמוד, היה הקשר שלו, רונן כחלני מערד. פתאום הגיחה מולם צללית. שנייה של היסוס, מחשש שזה חייל ישראלי, הפלשתינאי הקדים ללחוץ על ההדק ושיגר פצצת ררנ"ט לעבר חוליית הטיהור הקדמית. החוד זרק את עצמו אל הדופן בתגובה אינסטינקטיווית וכחלני, שנע שלישי בתעלה, נהרג. חמישה לוחמים, בהם המג"ד ומ"פ, נפצעו. זו היתה שעתו היפה של מרום. באין קצינים כשירים סביבו מיהר להתעשת ולנהל את המשך הקרב עד שהסמג"ד נכנס לתמונה. שבועיים אחר כך, בדאמור, התמנה סגן מויאל למ"פ. אף שעיברת את שמו בשנת 85', כשיצא לקורס צבאי בפורט בנינג, ג'ורג'יה, בתודעת רבים הוא לעולם יהיה מויאל. הוא נולד במקנס שבמרוקו ב-1960 ועלה עם משפחתו לישראל כשהיה בן שלוש. אחרי שעברו בראש פינה הם השתקעו בצור שלום, שכונה קשת יום בקרית ביאליק. יש לו עשרה אחים ואחיות. באוגוסט 78' הוא התגייס לסיירת גולני, שהיתה מושתתת אז על בני ההתיישבות העובדת. המפקד היה גיורא ענבר. חברי הצוות ששירתו עם מרום (אז כונה בשם 'ג'קומו') זוכרים אותו כמא"גיסט בעל יכולת גופנית אדירה, שבסיום מסע 120 עוד נותרה לו מספיק אנרגיה לסחוב על גבו למקלחת את התשושים. בהיותו חייל מצטיין בחר בו השבועון 'במחנה' כמלך ליום אחד והפגיש אותו עם איסר הראל, מלכת היופי רינה מור ומנחם בגין. 'בני יעקב', פנה אליו ראש הממשלה והציע לו כוס תה בנוסח הפולני. כשנפרדו הוא העניק לו את ספרו 'המרד' בחתימתו. מתחילת דרכו הצטייר מרום כמשקיען, אמביציוני, אבל גם קצת סוציומט. הלכות הסדר והניקיון שטיפח היו לשם דבר בסיירת. גם במדבר לא היה אפשר לתפוס אותו עם חולצה בחוץ או בלי גומיות במכנסיים. 'הקטע היה שבשתיים בלילה, כשכולם נפלו מתים מעייפות, ישנים את השלוש שעות שנותרו לנו כשהנעליים עלינו, קובי, בטקס קבוע ואופייני, הוציא מימייה ובפתח האוהל שטף את הרגליים'. ילון גורביץ', עד לא מכבר המפיק הראשי של הרשות השנייה, היה אתו בצוות, גם בחלוף השנים ניכר שהוא רוחש המון סימפטיה למי שהיה בן זוגו בניווטים. 'אני מאוד בעדו. הוא אדם טוב, יש בו רגש ונשמה. כששכבתי ברמב"ם אחרי שנפצעתי באחת הפעולות, אפילו שלא היינו ממש סחבקים, הוא במיוחד זה שהקפיד לבקר אותי. זה נשמע פסיק, אבל עובדה שהדברים נחרתו בי. על פרשייה אחת טראומתית שמויאל היה מעורב בה אני עוד אעשה פעם סרט'. זה קרה בשלב טירונות יחידה. הצוות יצא לסדרת אימון בבקעה ובאחד הימים נמצאו מוטלות בשטח שתי מחסניות, 'במקום שלילה קודם תירגלו כמה חבר'ה שלנו', מספר גורביץ'. 'מיד הוציאו את כולנו למסדר. בבדיקה התברר שכלום לא חסר. המסקנה של המפקדים היתה שאחד החיילים פשוט מצא דרך להשלים ציוד. המפקדים השתוללו, הפסיקו את האימונים והודיעו לנו שאם תוך שעה לא נסגיר להם את האשם, שלושה חודשים לפחות לא נראה בית. ככה השאירו אותנו, שנשבור לבדנו את הראש, קמו והסתלקו. המתח היה נורא, ישבנו כל הצוות סביב ששת חברי החוליה שעליה נפל החשד ולחצנו אותם. לי המעמד ההוא זכור כדרמה. תוך כדי הדינמיקה הקבוצתית הצטמצו החשדות לשלושה. קובי היה ביניהם. המשכנו ללחוץ אותם ואז קם אחד מהם וצעק, 'מויאל, ברור שזה אתה, תפסיק עם המשחקים, קום כבר ותודה'. ג'קומו פרץ בבכי. 'באלוהים שזה לא אני, חלום חיי היה להגיע לסיירת, אני רוצה להיות מ"פ בגולני, אני לא אתן לכם להרוס לי הכל'. החבר'ה ירדו ממנו. בסוף הסגרנו למפקדים בחור בעייתי שלחלוטין לא היה קשור בעסק, ולמרות הכל זרקו אותו מהסיירת. המון זמן עבר מאז, אבל אצל רבים מאתנו זה מקרה לא סגור'. באזכרה האחרונה לחברם גיא שלו, שנהרג במאי 80' במבצע 'מוביל', הפשיטה על הכפר ארנון, נפגשו כמה מיוצאי הצוות, שפקדו כבכל שנה את בית הקברות בכפר מנחם. אפילו בהזדמנות הזאת הם שיחזרו יחד את המקרה הטראומטי.
מבחן התוצאה
מהסיירת יצא מרום לקורס קצינים. לדאבונו, לא זכה לחזור ליחידה אלא שובץ כמפקד מחלקה בפלוגה א' של גדוד 51. איתו באוהל 11, מיטה ליד מיטה, היה מ"מ מאילת, גדי אייזנקוט, לימים מח"ט גולני ומזכירו הצבאי של ראש הממשלה ברק. מויאל היה שרירי, קולני, מלא רוח תזזית. אייזנקוט היה היפוכו - שקט, מאופק וגוץ; בשנת 97', בגמר ההתמודדות על חטיבת גולני, גבר הצנוע על הראוותן. כשסיים תפקיד מ"פ עבר מויאל ל'שלדג' לכהן שנתיים כקצין אג"ם. הלוחמים לא ממש התמוגגו משחקן החיזוק, על פי עדות שלושה מהם: 'קל מאוד לטעות בו וללכת שולל אחרי הדאווין והפוזה. רבים נפלו ברשת. במבט ראשון הוא בהחלט מרשים, בהופעה ובדיבור יש עליו הפאסון של גנרל, אבל הכל מתפוגג ברגע שבוחנים אותו לעומק. הרי יש גבול כמה אפשר לעבוד עלינו'. משלדג הוא חזר לגולני להיות סמג"ד, אחר כך התמנה לקצין אג"ם אצל גבי אשכנזי. לרבים היה נדמה שהוא מחקה את שפת הגוף של מי שהוא היום אלוף פיקוד צפון. חבל מאוד, הם העירו, שהוא לא אימץ עוד כמה מתכונותיו. כמג"ד סגנון המנהיגות של מרום היה קר ומרוחק. הוא תבע הצדעות בכל תנאי, והקפיד על גינוני רשמיות שנחשבו מתאימים לשריון. 'יש משהו בקובי שגורם לכך שנוח מאוד לא לאהוב אותו', מאשרים מצדדיו, בהם בכירים. 'הוא, למשל, לא ירד לפלוגות בלי התראה מוקדמת. להיכנס למגורים ולטפוח לרובאי על השכם, 'אחי, מה המצב?', דברים שהיינו מצפים מיעקב מויאל. הוא מתנשא, די עסוק בלסדר לעצמו חיים טובים, ההופעה המצוחצחת כשמשקפי השמש עליו והמדים מעומלנים טיפ טופ, בלי גרגר אבק - כל זה עיצבן והאפיל, לא תמיד בצדק, על ההישגים שלו. קל היה להיתפס לשטויות במקום למהות'. הופעת הבכורה שלו כמג"ד היתה בבית הספר למ"כים. בצד המקצועי הוא צבר הערכות גבוהות מלמעלה, לא כך בשאר התחומים. 'הוא נאור, הוא אינטליגנטי, הוא מהיר תפישה, הוא מתבטא מצוין, אבל כשמדובר באמת או שקר הוא גם אמן בללכת על הסף. אצל קובי האנשים הם כלים להשגת מטרות. הוא דורסני, התחרותיות שבו היא הרסנית', אומר אחד מעמיתיו באותה תקופה. יום אחד הודיעה קצינת הח"ן למפקד בית הספר, אל"מ מוטי מזרחי, כי פקידת הלשכה שלו טוענת שמרום הטריד אותה. בעימות שקיים מזרחי למעורבים הוא הגיע למסקנה שיש דברים בגו, והודיע למג"ד על הדחתו הצפויה. כשדיווח על הצעדים שהוא עומד לנקוט לקצח"ר תא"ל דוד אגמון ולמפקד חילות היבשה האלוף אורי שגיא, הם דחו אותו: 'מה אתה בכלל חורץ דין? תן למצ"ח לחקור'. תוצאות החקירה הועברו לפרקליטות הצבאית ושם נמצא כי מרום נקי. הוא המשיך לרוץ לצמרת. הוא היה מג"ד 13 של גולני והמ"פים שלו נשמו לרווחה כשהמשיך הלאה לפקד על בסיס האימונים החטיבתי. 'למרות שהיו לו אלף מאתיים חיילים על הראש הוא כמעט לא היה במחנה. את העניינים הוא ניהל בשלט רחוק ממרכז חורב שלידו היה אז הבית שלו, ראינו אותו אולי יומיים וחצי בשבוע וגם זה רק בשעות הקטנות', מספר קצין מפקודיו. 'קובי נראה תמיד כמו מיליון דולר. הוא היה מופיע בסערה בעשר בלילה ומהרגע שהוא יצא מחיפה כבר חילק פקודות בקשר והכניס את כולנו לחיל ורעדה. הוא עבד עד שלוש לפנות בוקר ואז התניע את הבלייזר שהיו עליו אלף אנטנות, והסתלק. קראנו לו 'מח"ט אירופה' כיוון שהוא התעסק בהכל, רק לא בצבא. היו לו פגישות בטמבור, בחברת חשמל, בדן אכדיה, איפה לא, הוא היה טרוד כל הזמן בענייני בנקים ונדל"ן. הוא השקיע רק במה שיכול לקדם את הפלאפל השלישי שלו: הוא עבד כלפי מעלה, דרגים נמוכים פשוט לא הזיזו לו. קובי כמעט לא יצא מהמשרד, הוא גם לא ידע באיזה מאהל גרה איזו פלוגה'. כשהוטחה בפניו ביקורת, מרום הדף אותה בהדגישו את מבחן התוצאה. 'פרויקט רוזוב', שבו הפך את המחנה המוזנח שליד קבטיה לפינת חמד מוריקה, עשה אותו כתובת לעלייה לרגל. בתחרות בא"חים שעורך המפח"ש, תפס הבא"ח של גולני מקום ראשון. הוא זכה גם בפרס הבטיחות, והוביל בין חטיבות החי"ר באחוז הנמוך של הנשירה בטירונות.
מחושך לאור
בעוד המח"ט משה קפלינסקי חוכך ידיים בהנאה לנוכח ההישגים, נחתו עליו בפברואר 94' תוצאות בוחן סוציומטרי שבו דירגו חמישים וארבע קציני הבא"ח זה את זה. למג"ד מרום ניתן הציון נמוך במיוחד: 14 מתוך 100. זהו נתון מחריד שרק הדגיש פעם נוספת את השניות שבדמותו של מרום. הוא קיבל מפקודיו 1 ציון ביחסי אנוש, 2 בטיפוח ופיתוח כפיפים, 6 במעורבות ביחידה, 17 בנכונות לצאת אתו לקרב, ו-29 על מקצועיות, הסעיף שבו זכה להערכה הכי גבוהה. זו לא רק המשמעת הנוקשה שהנהיג שגרמה למשבר האמון. 'בזמנו ביקרו אותנו אין-ספור אלופים, כאלה שנוגעים לדבר וגם כאלה שהם מאוד לא', מספר קצין ממפקדת הבסיס. 'הוא היה אשף יחסי ציבור. פעם הוא ערך מסדר לאל"מ מסכן מחיל חימוש כאילו הוא לפחות רמטכ"ל. הבחור יצא המום. הכל אצלו היה מראית עין, שלא לומר בלוף. את אלוף פיקוד צפון איציק מרדכי הוא מרח באופן קבוע. במקום להתאמן התכוננו חודשים שלמים לתחרויות. המצב היה על הפנים, האווירה שהוא השליט היתה של פחד וכוחנות, אבל לכל מקום שהיינו מגיעים היו מצביעים עלינו, 'גדוד תותח'. הסתירה היתה משוועת. הטירונים היו קרועים עליו, אבל הסגל סבל'. על פי הדובר, היו למרום גינוני אדנות של פריץ. 'זה היה כבר מחזה קבוע, הנהגים בפתח הלשכה מנקים לו את הנשק ומברישים את האפוד, הוא היה מסוגל להזעיק טבח מרגילה רק כדי שיכין לו את הסנדוויץ' טונה שהוא אוהב. המוזר הוא שכל הקומבינות נסלחו לו. כדי ליחצ"ן את עצמו היתה לו פקידה שהתפקיד שלה היה לאסוף את תאריכי ימי ההולדת של עד אחרון הפונקציונרים בפיקוד צפון ולשלוח להם ברכו מקובי. בגולני אין למג"ד ראש להתעסק בשטויות כאלו, קובי כפוליטיקאי בחסד כבר מצא את הזמן'. כשמרום התמנה בשנת 94' למח"ט חרמון, רס"ן (מיל') שמעון פריינטה היה מפקד יחידת האלפיניסטים. זאת היתה למעשה פגישה שנייה שלהם. 'הוא היה צוות מתחתי בסיירת גולני', אומר פריינטה. 'חמש עשרה שנים אחר כך הוא הגיע להיות המח"ט שלי. בעיני הוא היה מעולה. אפילו שהוא החזיק קצר את המטה שלו ולפעמים שיחק יותר מדי על השררה, אותי הוא הפתיע לטובה. הוא הצליח להרים חטיבה שמבחינת צה"ל היא די בשוליים, הוא ניהל תרגילים מאוד מורכבים, הוא קידם פרויקטים, הפעלתנות שלו תרמה לנו המון'. אחרי החרמון הוא קיבל את הגזרה המזרחית, שנחשבה לגולת הכותרת. התחזיות אז, שמרום יישב במטכ"ל 2008, לא נראו מופרכות. כששואלים מפקדי גדודים ששירתו תחתיו בדרום לבנון איזה קובי מרום הם זוכרים, התשובות שהם מספקים סותרות. גרסה א': 'אני ער לצד הכובש והנעים בקובי, הוא אדם מרתק, מנגן יפה בפסנתר, מארח למופת, נראה טוב, להיות חבר שלו זה עד חצי המלכות, אבל להיות פקוד זו כבר חוויה מפוקפקת. במהלך אירועים מבצעיים הוא לא איפשר לקצינים שבשטח לחשוב, הכל התנהל בעצבים ובצעקות. כשזכאי החליף אותו בתפקיד ממש יצאנו מחושך לאור'. גרסה ב': 'המציאות שבה הוא פעל היתה של הר געש. הרבה יותר מזכאי שבא אחריו, קובי התגלה כמפקד עמיד שמקרין לכפופים לו חוזק ועוצמה. הוא לא טיפוס שמתקפל, את הלחצים הכבדים שהופעלו עליו מגבוה הוא לא הפנה כלפי מטה אלא בלם אותם אצלו, גם אם הדבר היה כרוך בזה שהוא בלבד יספוג את הריקושטים. שלא כמו מח"טים שרק חיפשו לעבור בשלום את הקדנציה, קובי דחף בלי סוף ליותר פעילות חודרת. הוא פיקח, הוא קורא מצבים, הוא מפנים טעויות, הוא אדם קשוב ולומד. כשהגעתי עם הגדוד בפעם הראשונה לגזרה שלו פרצו בינינו עימותים חריפים; בדיעבד, ברוב הפיצוצים הוא זה שצדק. בסיבוב שני כבר שיניתי את יחסי אליו. תחת אש וכשסביבנו הרוגים הוא התגלה לי כאמיץ וקר רוח, הרגשתי צער שהוא לא קיבל את גולני'. הניסיון למצוא מכנה משותף בין העמדות נידון לכישלון. צנחנים שפעלו ממוצב ציפורן בירכו על שיתוף הפעולה ההדוק עם מרום, 'רף הדרישות שלו היה אמנם גבוה, אבל הוא לא הציק, הערכנו אותו מאוד על המקצועיות'. מהצד האחר של הקשת, בשיחת חתך שקיים הרמטכ"ל עם סא"ל מגולני, שאל אותו זה, חד וחלק, 'האם אתה ישן בשקט כשקובי מרום הוא מח"ט הגזרה המזרחית?' גם בשכבת התא"לים קיימים פערים בעמדות שאי אפשר לגשר עליהם. מצד אחד, 'אם היה לי משהו חיובי לומר עליו הייתי עושה זאת בשמחה, בעיקר עכשיו בחודש הסליחות', ומצד שני, 'מה שהכשיל אותו אלה לא הכישורים אלא הסטיגמות ששמו עליו. קובי הוא גבר רציני שקיבל על מה שהוא עשה בדרום לבנון הרבה פחות הערכה ממה שהוא ראוי לה. הוא שילם מחיר כבד מדי על התכונות השליליות שלו, שהיה גם מי שדאג להעצים אותן'. מה חשב עליו ארז גרשטיין, שעוד בחייו נחשב לגורו בגולני? גם פה חלוקות הדעות. קיימת גרסה שבעליה מתעקשים עליה, וטוענים ששמעו אותו מפטיר 'על גופתי המתה הוא יהיה מח"ט גולני'. האחרת מסתפקת בכך שאמנם גרשטיין לא אהב את השטיקים, אבל ידע בהחלט להוקיר את התפוקה המבצעית.
מרום בחרמון
החטיבה המזרחית, שהיתה עסוקה בלחימה נגד חיזבאללה, נאלצה להתמודד בו-בזמן גם עם נתק חריף בין המח"ט לסגנו דרור רופא. זו לא היתה הבעיה היחידה במפקדת החטיבה. שלוש מחיילות הלשכה של מרום פנו למפקד האוגדה יום-טוב סמיה ולאלוף פיקוד צפון עמירם לוין, והתלוננו שהוא מבזה אותן, מתעמר בהן ומעביד אותן בפרך. מרום התבקש להתמתן והפקידות הועברו ליחידות שדה שמפקדיהן רגועים יותר. מצ"ח מצדו פתח בבדיקה סמויה של חשדות בדבר הטרדה מינית. דובר צה"ל מוסר שהחקירה הסתיימה והועברה 'לעיון וחוות דעת הפרקליטות הצבאית. הפרקליטות החליטה לא לנקוט צעדים משפטיים נגד הקצין'. ביום שלמחרת התרסקות המסוקים עלה מרום למוצב דלעת שאיבד בתאונה שליש מלוחמיו. את חיילי פלוגת ההנדסה של הנח"ל שנותרו הוא מצא נחושים מששיער, הוא לא הבחין בעיניהם בדמעות, וחש אז צורך לומר להם שהוא נפעם מגבורתם. בסיירת גולני, הוא שיתף אותם בזיכרון ישן, כשהחבר'ה סחבו את גופתו של גיא שלו על אלונקה לעבר המסוק, הם צעדו כל הדרך והתייפחו, והנה עשרים גוויות מוטלות ואין קול. הוא היה מהראשונים שהגיעו לשטח ההריגה שבו התפזרו שברי המסוקים. תמונת הקיטבגים שמתוכם בוקעים צרצורי הטלפונים הסלולריים היא בשבילו סיוט שספק אם ירפה ממנו. 'קובי שלאחר האסון כבר לא היה אותו קובי שהכרתי קודם', מעיד קצין מהחטיבה. 'משהו באנרגיה כבה, הוא התחיל לקחת מקדמי זהירות עצומים, זאת כבר לא היתה אותה רמה גבוהה'. כאילו בזה לא די, הוא גם אכל מרורים ממפקד האוגדה אפי פיין (איתם). פיצוי מה על התקופה השוחקת כל כך קיבל בסיום התפקיד, כשנשלח עם המשפחה לוואשינגטון להשתלם במוסד האקדמי היוקרתי מקום שצה"ל מייעד לקצינים שהם לפחות פוטנציאל לאלוף. את הבשורה שהוא שוב הפסיד בהתמודדות על גולני, הפעם לזכאי, הוא קיבל בהיותו בארצות הברית, שם גם נודע לו כי ארז גרשטיין, מפקד עוצבת לבנון, נהרג בפיגוע. מרום חזר לישראל מאוכזב, קיווה בכל זאת למקצה שיפורים אבל הבשורה לא הגיעה. הוא הדריך בקורס מ"פים, עבר לגור בנווה אטיב והקים עם אשתו קרין את אתר הצימרים 'מרום בחרמון'. משנסגרה דלת אחת הוא דאג מבעוד מועד לפתוח אחרת. זאת, אם כן, לא כרוניקה של עוול. מרום הוא קורבן של צדדיו הנהנתניים." ("הארץ" 22.09.2000)
_____________________________________
"לא חוזרים עד שמבצעים"(המוטו של גדוד 890 של הצנחנים, כפי שניסח אותו מפקדו אריק שרון)
"איפה האופניים שלך עכשיו? תאר לעצמך, שאתה יורד עכשיו למטה, למקום הרגיל, אבל האופניים לא שם. עצור את עצמך ברגע הזה, בשנייה שאתה מגלה שהאופניים לא שם, ותכפיל את הרגע הזה פי אלף. זאת המלחמה." (מתוך הספר "גוף שני", מאת עפר שלח, "זמורה ביתן", 1989, עמוד 92)
"סבלנות התמדה ולעיתים כדור בין העיניים" (סיסמת המארינס לללוחמה בטרור, אותה אימץ בשעתו מפקד גדוד 890 של הצנחנים, אמיר ברעם, כמוטו גדודי)
"המבחן שלנו כצבא הוא מבחן היכולת ולא מבחן הכוונה." (מתוך ההרצאה שנשא האלוף גדי איזנקוט "מאפייניו של עימות אפשרי בזירה הצפונית ובעורף" בסמינר לזכר חללי מלחמת לבנון השנייה שנערך באוניברסיטת חיפה ב־30 בנובמבר 2010)
"אני חושב שצנחנים מחזיקים מעצמם כמחויבים למשהו שכולם מחויבים אליו, אבל הם רוצים קצת יותר. זה לא שאנחנו פועלים מאחורי קווי האויב - אנחנו לכאורה כמו כולם. אז מה בעצם ההבדל? זה שצנחן עושה הכול וקצת יותר. זה מחייב אותך ביוזמה, בהובלה, בדוגמה אישית בקרב - וגם בקימה בפני שיבה באוטובוס." (הרמטכ"ל בני גנץ על השירות בצנחנים. מתוך הכתבה "מסיבת גנץ" מאת יוני שנפלד ונועה הורוויץ, "במחנה", 6 בינואר 2011)


נערך לאחרונה ע"י marloweperelab89035 בתאריך 19-08-2012 בשעה 22:08.
תגובה ללא ציטוט תגובה עם ציטוט חזרה לפורום
  #6  
ישן 19-08-2012, 23:16
צלמית המשתמש של marloweperelab89035
  marloweperelab89035 marloweperelab89035 אינו מחובר  
 
חבר מתאריך: 06.02.07
הודעות: 2,325
בתגובה להודעה מספר 1 שנכתבה על ידי marloweperelab89035 שמתחילה ב "כתבות שהתפרסמו בשנים האחרונות על קצינים בכירים - אשכול 2"

כתבתה של חן קוטס בר, "מחנך הדור", "מעריב", 21.02.2003

מחנך הדור\ חן קוטס בר

http://www.nrg.co.il/online/archive/ART/436/931.html

אלוף משנה גל הירש הולך לחנך את דור הקצינים הבא כמפקד בה"ד 1

"בראשית החודש שעבר ערך מרכז אימון המפקדות (מרא"מ) של צה"ל תרגיל באוגדת יהודה ושומרון בפיקוד המרכז. התרחיש דיבר על מאות הרוגים ופצועים, חלקם מנשק כימי שהופעל נגד התנחלויות, פיגועי מיקוח, מבצעים לחילוץ בני ערובה, פציעה של יאסר עראפת בקרב ברמאללה והטסתו למצרים, לקבלת טיפול רפואי. כל זה, על רקע מלחמה בעיראק והסלמה בצפון הארץ. 'מדובר בתרחיש אפשרי, שיכול לקרות', אומר אלוף משנה גל הירש, עד לאחרונה קצין האג"מ של הפיקוד. 'אנחנו חייבים לבנות יכולות כדי להמשיך ולהתמודד בצורה נחושה, יציבה ועקבית, במערכה בשטחים, כי הסיפור יהיה ארוך. אני לא רואה את הקצה שלו. כרגע אי אפשר לקרוע את המסך ולהגיד שיש מאחוריו אור גדול, או סיטואציה ורודה יותר'. בימים אלה עוזב אל"מ הירש את תפקידו. הקצין בעל הבייבי פייס, שזכה בראשית האינתיפאדה לכינוי 'מכונת תקשורת', אורז בימים אלה את חפציו ונפרד מהזירה האינטנסיבית ביותר בצבא אולי, לטובת תפקיד הרבה יותר רגוע: פיקוד על בית הספר לקצינים של צה"ל, בה"ד 1. שש שנים היה הירש בחזית הלחימה בפיקוד מרכז; כקצין אג"מ באוגדה, כמפקד חטיבת בנימין ולאחרונה בתפקיד קצין האג"מ של הפיקוד. משלב ביצוע ההסדרים המדיניים, דרך ההתלקחות בשטחים, מבצעי חומת מגן ודרך נחושה ועד להתמודדות הנוכחית. עכשיו הוא עוזב. לא מיואש, אבל הרבה יותר מפוקח. מציאותי, הוא אומר. 'שואלים אותי 'מה הפתרון?',' אומר הירש. 'זו עת ללחימה, לא תקופה של פתרונות. אני לא רואה שום בצבוץ שמבשר על דרך אחרת, שהיא לא מערכה בשטחים בטווח הנראה לעין. אני לא רואה כרגע משהו שמביא לסיום הדבר הזה. יש לי הודעה לאזרח בישראל; האזרח בישראל צריך להבין, שבטווח הנראה לעין, אני, גל, שנמצא בסיפור הזה הרבה שנים ועשה כל מאמץ יחד עם קהילה שלמה במערכת הביטחון ובמערכת המדינית להתחבר למציאות אחרת, מודיע בזאת שאנחנו צריכים לאסוף כוח ולהמשיך. זה לא הולך להיות פשוט. זה לא נגמר, ועוד עלולים להיות לנו מבחנים קשים בתחום הביטחון האישי. אין לי ספק שהעובדה שהחלה לנוע עגלה של הסדרים בין העמים, ריסנה את הפעלת הכוח שלנו. נכון להיום אני יוצא מהזירה הפלסטינית כשברור לי שהסיפור שנתנו לו צ'אנס סיפור של שלום, הידברות כמגמה, תהליך משותף שמביא אותנו לשלום, יציבות, להסדרה של מצב לא נכון. עשינו כל מאמץ, צה"ל ומדינת ישראל כדי לבנות את הסיפור הזה, לבנות שלום, אבל הוא התפרק. בעיני. הפלסטינים כמערכת, כהנהגה התפיסה שהם בן השיח שלנו היא תפיסה שגויה. הצד הפלשתיני לא רק לא סיפק את הסחורה. הוא לא לקח את הצ'אנס שנתנו לו'.
אז מה התחזית שלך, ל'מה יהיה'? מה, 'הלנצח נאכל חרב?'
'לנצח גדול עלי, אבל בטווח הנראה לעין כן. כן".
מדברים ומתכוננים
הירש (39), נשוי ואב לשלוש בנות, נולד וגדל בערד. בגיל ארבע עשרה, החליט שהוא בוחר בקריירה צבאית. הוא עזב את הבית ועבר ללמוד בפנימיה הצבאית בגלילות. בהמשך התגייס לסיירת צנחנים. עשה מסלול מלא בחטיבה האדומה, כולל פיקוד על גדוד 202. הוא פיקד על יחידת העילית שלדג משך שלוש שנים, בסופן יצא ללמוד מינהל עסקים. כשסיים, החל ה'רומן' שלו עם השטחים. בשנת 97', מונה להיות קצין האג"מ של אוגדת יהודה ושומרון. במסגרת הזו, לפני שש שנים בדיוק, נפצע באורח קשה מהשלכת סלעים על מכוניתו סמוך לביר זית. עד היום יש לו 59 אחוזי נכות צמיתה. הירש לא יכול היה לתפקד משך שנה. אחר כך קם ממיטת חוליו בבית החולים, וכעבור חמישה ימים כבר חזר לצבא, כנגד כל הסיכויים, הפעם לפיקוד על חטיבת בנימין. 'מרגע שהייתי מסוגל להפעיל נשק, לכתוב ולחבק', הוא אומר, 'בעיני חזרתי לכשירות מלאה. היה לי ברור שאני חוזר לצבא. מעבר לרצון לחזור לחיים, היה קסם מיוחד בלקחת חלק בתהליך מדיני עם הפלסטינים. לעשות שלום נראה לי מיוחד במינו'.
למרות שזה לא קרה?
'לא. בשבועות הראשונים, כשחזרתי מבית החולים, הבחנתי בזה שבצד הפלסטיני אין עם מי לדבר. כבר היה ברור שהסיפור הפלסטיני, המיתוס הפלסטיני להקמת מדינה, לא יוכל להתממש בלי דם ואש'. בניתוח לאחור אומר הירש שמרבית שנתו השנייה כמח"ט בנימין, עד פרוץ האינתיפאדה, אופיינה בעיקר בשניות; גם מיישמים את ההסדר המדיני, גם מדברים עם הפלסטינים, וגם מתכוננים בצורה אינטנסיבית ללחימה. עמדות קרביות שמסר בהסכמה אז, כבש אחר כך, בלחימה קשה. באותה תקופה, הוא אומר, החל אצלו תהליך של סדק. בהמשך, המושגים הפכו בהירים יותר ופעילות צה"ל כצבא היתה ליותר מובהקת. 'היו לי אינספור רגעים קשים מאז תחילת האינתיפאדה', אומר הירש, 'אבל את עשיריות השנייה בהן הפלסטינים פותחים עלי באש בפעם הראשונה בצומת איו"ש, לא אשכח. אני זוכר שאמרתי אז למח"ט הפלסטיני 'אתם יורים עלי', הוא אמר לי 'אני יודע'. אמרתי לו שוב 'יורים עלינו', והוא אמר 'נכון, זה יצא משליטתי'. זאת לא היתה הפעם הראשונה שירו עלי בחיים, אבל זו היתה עשירית שנייה שהיא רגע היסטורי, משהו שלא שוכחים'.
וההתחלה של מבצע חומת מגן, אחרי הפיגוע במלון פרק?
'הייתי אז בבית, בליל סדר. ברגע ששמעתי על הפיגוע, קמתי ונסעתי לפגוש את איציק איתן (אז אלוף פיקוד מרכז, ח.ק.ב) בקריה. הכל כבר היה מוכן. עבדתי על חומת מגן שמונה חודשים מראש. יצאתי משם ונסעתי למפקדת הפיקוד. היה לי ברור ש'פרק' מהווה חציית סף, שאנחנו הולכים למשהו אחר. כמי שאחראי אז על לתכנן, להכין, ליזום כל נושא מבצעי בפיקוד, שמתי על השולחן את 'שדה אחר', שם התכנית המקורי של חומת מגן'.
וגם נתת את השם 'חומת מגן'.
'כן. התקשרו אלי מחדר המלחמה ואמרו 'גל, צריך שם למבצע'. אמרתי 'תמתינו'. הייתי חדור בתחושה מאד עמוקה של היסטוריה, של הגנה על המולדת, המדינה שלי. זכרתי את המילים מהשיר של חיים חפר 'בין גבולות'; 'למך ולזקן - אנו פה חומת מגן'. אמרתי 'חומת מגן'.'
מגננה ומתקפה
הוא זהיר, הירש. מתנסח ברהיטות, לוגי. מגע צמוד מדי עם כלי תקשורת מקומיים וזרים בראשית האינתיפאדה, כמסבירן צה"לי, תחילה בתפקידו כמח"ט בנימין ואחר כך כקצין האג"מ של פיקוד מרכז, הפכו אותו לדיפלומט. למרות שיצא לו בצבא שם של קצין מבריק, פקודיו מעריצים אותו, יש שמותחים ביקורת על הקו בו הוא דוגל, בכל הנוגע לפעילות צה"ל בשטחים; הכרעה מצטברת במקום הכנעה חד משמעית, העדפה של מגננה ומניעת הסלמה על פני יתר התקפיות. נדמה לעתים שהזהירות שמאפיינת את הירש בראיון העיתונאי, מתאימה לו גם בתחומי חיים אחרים. הוא, דעתן ועיקש, יגיד מן הסתם שמדובר בריאליזם לשמו. 'אנחנו נמצאים עכשיו בתקופה מיוחדת', אומר הירש. 'נתנו מהלומה לצד הפלסטיני, יצרנו מציאות מבצעית ביטחונית חדשה שמשמעותה שליטה ביטחונית בערים הפלסטיניות על פי צורך, וכעת אנחנו הולכים ומבצעים שינוי מרחיק לכת בעולם ההתמודדות שלנו מול הפלסטינים; הגדר הביטחונית. עדיין לא מדובר בפתרון הרמטי. גם בגלל שאין היום תקציב לבנות את כל הגדר. הגדר תיתן מענה, לא פתרון'.
שוב, מדובר במגננה.
'אני חושב שאנחנו נמצאים בהתקפה. היתה מולנו מערכת פלסטי נית, יישות מדינתית עם כוחות מזוינים, נגועים כולם בטרור. את המערכת הזו הכרענו. עכשיו אנחנו מתמודדים עם המוטיבציה, הידע והחומר. אלה קיימים בשטח כל הזמן. האתגר שלנו הוא להגיע למצב שבתודעה הפלסטינית תהיה הכרעה מצטברת, תודעת כשלון שלא מנצחים אותנו בכוח'.
מדוע הכרעה מצטברת ולא הכנעה חד משמעית?
'כי זה טיבו של עימות מוגבל. אתה מוגבל בהפעלת הכוח שלך. אנחנו לא מרשים לעצמנו להיכנס פיזית להרפתקאות של שימוש באמצעים שלא רלבנטיים לסוג כזה של עימות, ויגרמו נזק גדול מדי'.
לאחרונה יש יותר ביקורת על פעילות צה"ל בשטחים; מותם של שלושת הלוחמים בצומת הכבשים למשל, שעמדו שם לבד, העלה טענה שאנחנו מציבים רסיסי כוחות.
'חד משמעית, לא מדובר ברסיסי כוחות בשום מקום. שלושה לוחמים ישראלים בצומת זו עוצמה מבצעית לא רגילה. גם לוחם ישראלי בודד. המספר לא רלבנטי. על כל מקרה דוגמת צומת הכבשים, יש מאות מקרים אחרים בהם כוח מזהה את היריב ומשמיד אותו, אבל זה כבר שקוף לציבור. הלוחמים האלה היו חלק ממערך שלם שנפרש. אם הייתי מעמיד שם פלוגה, היו לצלף הפלסטיני פשוט שמונים מטרות, ולא שלוש. מעבר לזה, שהפעולה בקבו צות קטנות, בחשכה, בסמוי, היא חלק מהתמודדות שלנו מול איום וגרילה'.
הורים שכולים שילדיהם נהרגו לאחרונה בשטחים, דיברו על תחושה של 'מטווח ברווזים'.
'זה מרגיז אותי. ביטוי מיותר. הוא לא נכון וגם מוציא מההקשר את הגישה המבצעית שלנו, כאילו יש מלחמה בשטחים, ובכל מיני מקומות עומדים ברווזים שמחכים שירו בהם. זה התחיל עם קבוצת מתיישבים, שעשתה מטווח ברווזים בדרך לרמאללה, ויצרה איזושהי תודעת ברווזות, שהיא סימפטום של חולשה. כאילו שתמיד בלחימה ידך על העליונה, כאילו שתמיד בלחימה אתה מוגן. זה לא נכון. אני לא הייתי מוגן כשתקפו אותי ליד ביר זית. פגעו בי קשה, כמעט הרגו אותי. אז מישהו יכול להגיד 'גל נסע שם והיה במטווח ברווזים והפלסטינים פגעו בברווז', אבל זאת דרך הסתכלות בעיניים של מסכנות ותבוסתנות. זו דרך הסתכלות לא מקצועית ומנותקת מההקשר. אנחנו לא שולחים אף לוחם למשימות ברווזות'.
אמירה ומסר
כמי שעשה את המסלול שלו בצנחנים, שאף הירש לסיים תפקידו בפיקוד המרכז, ולקבל את הפיקוד על החטיבה האדומה. זה לא קרה. תחילה נבחר לתפקיד אל"מ דרור ויינברג ז"ל. כשויינברג נהרג, על ציר המתפללים בחברון, נדמה היה שהסוגיה נפתחת מחדש, אך הירש לא קיבל את התפקיד. הרמטכ"ל, אומרים, אמר לו כבר בקיץ שהוא שולח אותו לבית הספר לקצינים בגלל הצורך להכשיר את הקצונה העתידית של צה"ל לעימות מתמשך עם הפלסטינים. 'נכון שרציתי להיות מח"ט הצנחנים', הוא אומר. 'חשבתי שזה מסלול טבעי לי, כצנחן, וחשבתי גם שזה יהיה, אבל בפועל הרמטכ"ל שלח אותי למשימה אחרת'.
נעלבת?
'התקוממתי. לא כנגד בה"ד 1. הנושא של בה"ד 1 עמד על הפרק כבר לפני שמוניתי לקצין אג"מ של פיקוד מרכז. מה שהיה ביני ובין הרמטכ"ל בחדר, זה בינינו אבל בלי ספק, העניין שחשוב לו שאני אהיה בבה"ד 1, וההחלטה שלא אפקד על חטיבת הצנחנים בגלל זה יש מאחורי זה אמירה. אני חושב שכשהרמטכ"ל שולח אותי להיות מפקד בית הספר לקצינים, הוא מבין איזה קצינים ייצאו לו משם. בעיני, קצין במדינת ישראל צריך להיות גם איש מקצוע, וגם בעל תפקיד לאומי. קצין ישראלי. כי א נחנו מדינה בהקמה, עדיין. לא בונים מדינה כזאת בחמישים שנה. היו לי שיחות ארוכות על הסיפור הזה עם הרמטכ"ל. דיברנו, הוא שלח אותי לחשוב על בה"ד 1, נסעתי הביתה באישון לילה וניהלנו התייעצויות, רעייתי ואני, עד אור הבוקר, והחלטתי שכן'.
ואחר כך, כשדרור ויינברג ז"ל נהרג?
'כשדרור נהרג, הגעתי לשטח מהבית בשלהי הקרב. כעבור ארבע שעות כבר הודעתי לאלוף פיקוד מרכז שאחליף את דרור בחברון. אמרתי שחברון צריכה מח"ט. וזהו. כעבור מספר שבועות, היו לי שוב שיחות עם האלוף והרמטכ"ל ונאמר לי, על הדרך, 'שתדע, שמח"ט חברון זה חגי, והוא גם יהיה מח"ט הצנחנים'.'
וזאת היתה אכזבה?
'היתה אכזבה, אבל לא היה שבר. היתה אכזבה ומיד אחריה ההבנה שיש משימה מאד רצינית'.
בכל זאת, אומרים שאילו איתן היה עדיין אלוף הפיקוד, התפקיד של מח"ט הצנחנים היה נמסר לך.
'אני יודע שאומרים. אני גם יודע מה חשב איתן. אני יודע, אבל אני לא בטוח. כי גם לרמטכ"ל היתה פה אמירה. איתן, עוד לפני שהגענו לדיון בו שמים את כל האנשים מול כל התפקידים, זה נכון שידעתי שהוא תכנן שאהיה מח"ט הצנחנים. אבל בסוף בוגי אמר את הדברים שלו'.
מותו של ויינברג ז"ל בקרב בחברון, עורר שאלות בסוגיית ה'אחרי', גם בקרב מפקדים, בוודאי של מפקדים בדרגת מח"ט, והמחיר שאנחנו משלמים על זה. מה מזה תנחיל בבה"ד 1?
'אני חושב שמפקד קרבי, ודאי מח"ט מרחבי, שהוא מכיר הכל בגזרה שלו, כשיש לו אירוע כזה, והוא יודע שיש נפגעים, יש תקרית, הוא קודם כל נע לשטח ויוצר מגע, ואם צריך שהוא יהיה ראשון אז הוא יהיה ראשון. אין פה שאלות. אין לי בעניין הזה שום סימני שאלה, והעלאת התמיהות האלה תמוהה בעיני'.
מה לגבי מיגון, אמרו שדרור ז"ל היה נגד מיגון יתר, שכשהגיע לחברון, הורה לחיילים ללכת משך שבוע עם כומתות במקום עם קסדות?
'אני לא מכיר את השיקולים שעמדו בפני דרור כשעשה את זה. אני יכול לומר שאני עצמי, כמח"ט, נתתי כל מיני החלטות שקוממו עלי אנשים. כשאת שואלת את קצין האג"מ של פיקוד המרכז שאלות בנושא מדיניות המיגון ומדיניות ההסתערות, אני יכול להגיד שעל פי הערכת המצב, אנחנו מקצים אמצעי מיגון, כך שתמונת המיגון תהיה מקסימלית. מה שזה אומר זה, שלא בכל מקום חיילים ממוגנים, תקשיבי טוב, אין לנו מיגון לכולם'.
בגלל תקציב?
'לא רק. לא בכל מקום נכון לנו המיגון. קחי לדוגמא שכפ"צ קרמי. קשה מאד להילחם עם זה'.
דווח גם שהורה של אחד ההרוגים בצומת הכבשים קנה לכל הפלוגה של בנו אפודים, לפני שנהרג.
'אני לא מכיר את הסיפור, אבל לא צריך".יש?"יש את מה שיש. אם צריך לקנות את זה, למה שלא יקנה גם עוד מקלעים ונגמ"שים? הנקודה היא שלצה"ל יש את מה שיש לו, ואני חושב שעשייה מסוג זה היא לא נכונה. ממעורבות של הורים, זה הופך להתערבות. זה לא נכון. לצה"ל יש את מה שיש והוא עושה הערכת מצב'. בקרוב יתחיל הירש את התפקיד שלו בבית הספר לקצינים. ולגבי ההמשך, הוא לא מתכוון לפרט את תוכניותיו. 'השיבוץ לבה"ד 1 הוא אמירה ומסר, ואני מניח שיש לו גם עתיד. עם זאת, כל תפקיד שאני עושה, אני מתייחס אליו כאל מלאכת קודש. זו תמצית חיי'." ("מעריב", 21.02.2003)
_____________________________________
"לא חוזרים עד שמבצעים"(המוטו של גדוד 890 של הצנחנים, כפי שניסח אותו מפקדו אריק שרון)
"איפה האופניים שלך עכשיו? תאר לעצמך, שאתה יורד עכשיו למטה, למקום הרגיל, אבל האופניים לא שם. עצור את עצמך ברגע הזה, בשנייה שאתה מגלה שהאופניים לא שם, ותכפיל את הרגע הזה פי אלף. זאת המלחמה." (מתוך הספר "גוף שני", מאת עפר שלח, "זמורה ביתן", 1989, עמוד 92)
"סבלנות התמדה ולעיתים כדור בין העיניים" (סיסמת המארינס לללוחמה בטרור, אותה אימץ בשעתו מפקד גדוד 890 של הצנחנים, אמיר ברעם, כמוטו גדודי)
"המבחן שלנו כצבא הוא מבחן היכולת ולא מבחן הכוונה." (מתוך ההרצאה שנשא האלוף גדי איזנקוט "מאפייניו של עימות אפשרי בזירה הצפונית ובעורף" בסמינר לזכר חללי מלחמת לבנון השנייה שנערך באוניברסיטת חיפה ב־30 בנובמבר 2010)
"אני חושב שצנחנים מחזיקים מעצמם כמחויבים למשהו שכולם מחויבים אליו, אבל הם רוצים קצת יותר. זה לא שאנחנו פועלים מאחורי קווי האויב - אנחנו לכאורה כמו כולם. אז מה בעצם ההבדל? זה שצנחן עושה הכול וקצת יותר. זה מחייב אותך ביוזמה, בהובלה, בדוגמה אישית בקרב - וגם בקימה בפני שיבה באוטובוס." (הרמטכ"ל בני גנץ על השירות בצנחנים. מתוך הכתבה "מסיבת גנץ" מאת יוני שנפלד ונועה הורוויץ, "במחנה", 6 בינואר 2011)

תגובה ללא ציטוט תגובה עם ציטוט חזרה לפורום
  #7  
ישן 20-08-2012, 00:22
צלמית המשתמש של marloweperelab89035
  marloweperelab89035 marloweperelab89035 אינו מחובר  
 
חבר מתאריך: 06.02.07
הודעות: 2,325
בתגובה להודעה מספר 1 שנכתבה על ידי marloweperelab89035 שמתחילה ב "כתבות שהתפרסמו בשנים האחרונות על קצינים בכירים - אשכול 2"

האיש מן הבקעה מסתכל מזרחה\ מאת פלורית שויחט

http://www.idf.il/1133-16884-HE/Dover.aspx
אל"מ נוחי מנדל, מח"ט הבקעה היוצא, מסכם תקופה מאתגרת שחלפה ללא אירועי טרור משמעותיים או הרוגים. "הבקעה היא נכס אסטרטגי", הוא קובע, "אנחנו עוקבים אחר המתרחש בירדן וסוריה". ראיון
"...נראה כי אל"ם מנדל, נשוי ואב לשישה מכרמי צור שבעציון, נושא עליו את כל נקודות הציון בחייו בכל עת. התלמיד מישיבת עטרת ירושלים החל את דרכו בגולני ושירת בהמשך במגלן תחת פיקודו של דרור ויינברג ז"ל. עם זאת על צווארו 'חרוב' מכסה את הדסקית, וכומתת הנח"ל מונחת בטבעיות בכותפתו. נדמה כי השירות בחטיבת הנח"ל כסגן מפקד גדוד 50 וכמפקד בסיס האימון החטיבתי, והפיקוד על גדוד חרוב בשנים 2003 עד 2005, תפקידים שהתאפיינו בלחימה קשה מאוד בטרור הפלסטיני באיו"ש, השאירו עליו את חותמם העמוק ביותר. 'זו הייתה תקופה מאוד משמעותית עבורי', הוא אומר כשנזכר בעשרות הסיקולים של המחבלים המתאבדים שגדודיו עשו, ובלחימה במבצע 'חומת מגן'. בהמשך הוא גם שימש כסגן מפקד חטמ"ר יהודה, מפקד חטיבת המילואים ירושלים וכמפקד בסיס האימון של פיקוד המרכז 'לכיש'." (19.08.2012, אתר צה"ל)
_____________________________________
"לא חוזרים עד שמבצעים"(המוטו של גדוד 890 של הצנחנים, כפי שניסח אותו מפקדו אריק שרון)
"איפה האופניים שלך עכשיו? תאר לעצמך, שאתה יורד עכשיו למטה, למקום הרגיל, אבל האופניים לא שם. עצור את עצמך ברגע הזה, בשנייה שאתה מגלה שהאופניים לא שם, ותכפיל את הרגע הזה פי אלף. זאת המלחמה." (מתוך הספר "גוף שני", מאת עפר שלח, "זמורה ביתן", 1989, עמוד 92)
"סבלנות התמדה ולעיתים כדור בין העיניים" (סיסמת המארינס לללוחמה בטרור, אותה אימץ בשעתו מפקד גדוד 890 של הצנחנים, אמיר ברעם, כמוטו גדודי)
"המבחן שלנו כצבא הוא מבחן היכולת ולא מבחן הכוונה." (מתוך ההרצאה שנשא האלוף גדי איזנקוט "מאפייניו של עימות אפשרי בזירה הצפונית ובעורף" בסמינר לזכר חללי מלחמת לבנון השנייה שנערך באוניברסיטת חיפה ב־30 בנובמבר 2010)
"אני חושב שצנחנים מחזיקים מעצמם כמחויבים למשהו שכולם מחויבים אליו, אבל הם רוצים קצת יותר. זה לא שאנחנו פועלים מאחורי קווי האויב - אנחנו לכאורה כמו כולם. אז מה בעצם ההבדל? זה שצנחן עושה הכול וקצת יותר. זה מחייב אותך ביוזמה, בהובלה, בדוגמה אישית בקרב - וגם בקימה בפני שיבה באוטובוס." (הרמטכ"ל בני גנץ על השירות בצנחנים. מתוך הכתבה "מסיבת גנץ" מאת יוני שנפלד ונועה הורוויץ, "במחנה", 6 בינואר 2011)

תגובה ללא ציטוט תגובה עם ציטוט חזרה לפורום
  #8  
ישן 20-08-2012, 13:50
צלמית המשתמש של marloweperelab89035
  marloweperelab89035 marloweperelab89035 אינו מחובר  
 
חבר מתאריך: 06.02.07
הודעות: 2,325
בתגובה להודעה מספר 1 שנכתבה על ידי marloweperelab89035 שמתחילה ב "כתבות שהתפרסמו בשנים האחרונות על קצינים בכירים - אשכול 2"

כתבתו של יוסי מלמן, "התהילה מספיקה לכולם", "הארץ" 22.09.1996
(הקישור כבר אינו עדכני ועל כן מובא הנוסח המוקלד)


התהילה מספיקה לכולם\ מאת יוסי מלמן
"אין ניתוח מודיעיני אובייקטיווי", אומר ראש אמ"ן לשעבר אורי שגיא, "אך אני יכול לומר בבירור כי מאז 1991 לא טעינו בהערכותינו בהבנת עיקרי התהליכים במזרח התיכון". בכך גם יעסוק ספרו החדש
"זמן קצר מאוד לפני שניתנה הפקודה הסופית, בשלהי מאי 1994, לחטוף מדרום לבנון את מוסטפה דיראני, זימן ראש הממשלה יצחק רבין לשיחה את ראש אמ"ן האלוף אורי שגיא. לרבין היו ספקות אם המבצע- שנועד להביא לכלא הישראלי את האיש שהיה אחראי להחזקתו של הנווט רון ארד בשנה וחצי הראשונות לשביו, ולאחר מכן על מסירתו לחיזבאללה - יעלה יפה. רבין ביקש להתעדכן פעם נוספת במידע על מקום הימצאו של דיראני. האלוף שגיא יידע אותו שוב בפרטים שצברו יחידות האיסוף של אמ"ן, הבטיח כי המידע הוא אמין ונקודתי, ונטע ברבין את האמונה כי טובים סיכויי הצלחתו של המבצע. אף שחלפו מאז יותר משנתיים, עדיין נוצר שגיא בלבו את אותם רגעים של המפגש עם ראש הממשלה. הוא זוכר יצחק רבין שונה מזה שהצטייר בתקשורת: אדם אנושי מאוד, המתחבט עקב כובד האחריות של ההחלטה וחושש שמא חיילי צה"ל מסכנים את חייהם לשווא. אך שגיא רואה במפגש הקצר שהיה בין הקברניט לבינו, בעת שכיהן כראש סוכנות המודיעין הגדולה והחשובה בישראל, גם משמעות נוספת. המפגש זיקק בעיניו כמה מהיסודות של עבודת המודיעין, על בעיותיה ומורכבותה: חתירה להשגת מידע נקודתי, מעודכן ופרטני, הערכתו של מידע זה, ניתוחו, הפצתו מהדרג המודיעיני המקצועי ליחידות המבצעיות, ולבסוף החלטת המנהיג, הנסמכת על מידע זה- החלטה שיש בה כמו תמיד נטילת סיכון. התהליך המודיעיני והניסיון לבחון אותו בכלים אינטלקטואליים מעסיקים בשנים האחרונות את אורי שגיא. את עבודת המאסטר שלו באוניברסיטת חיפה, שהשלים באחרונה, ייחד ל'גורמים סובייקטיוויים ואובייקטיוויים במחקר היסטורי ובמחקר מודיעיני', ובעוד כחודשיים ייצא לאור ספרו שילבן נושאים אלה. בצד כמה פרקים על תולדות משפחתו, שבאה מקרב מתיישבי המושבה הגלילית יסוד המעלה והתיישבה במושב כפר ביאליק שבמפרץ חיפה, יעסוק רובו של הספר בעולם המודיעין ובתהליכים שהמזרח התיכון והחברה הישראלית חווים בחמש השנים האחרונות. לעולם הביון התוודע שגיא רק בשלהי הקריירה שלו, לפני שנים אחדות. עד שמונה להיות ראש אמ"ן, במארס 91', היתה נגישותו למודיעין בכלל, ולמודיעין הצבאי בפרט, רק כצרכן- איש צבא המקבל מידע- ולא כיצרנו. בית הגידול הצבאי שלו היה חטיבת גולני, שעליה פיקד, ואחר כך המשיך בתפקידים מסורתיים - במטכ"ל, כאלוף פיקוד דרום, ועוד. על מינויו לתפקיד ראש אמ"ן הוא אומר כי חשוב לבחור לתפקיד אדם על פי כישוריו ומבנה האישיות שלו ולא על פי מוצאו החילי. כהוכחה לגישתו הוא מצביע על העובדה שזה כעשור עומדים בראש אמ"ן 'מפקדים קרביים' שלא צמחו במודיעין: אהוד ברק, אמנון שחק- ליפקין, הוא עצמו, ומחליפו זה כשנה משה יעלון.
מהן לדעתך התכונות הנדרשות ממי שעומד בראש מערכת מודיעינית גדולה כמו אמ"ן או המוסד?
'בשלות והשקפת עולם מעוצבת, יושר אינטלקטואלי, ישרות דרך ואומץ לב אזרחי להביע את עמדותיו, וגם כאלה שאינן נוחות לממונים עליו'.
באחת ההזדמנויות אמרת כי רצוי שלאיש העומד בראש המודיעין יהיה גם חוש הומור.
'המודיעין הוא אנטיתזה לאנשים מרובעים ולא יצירתיים. ראשי זרועות מודיעין ובכירים בקהילה צריכים לדעת להתבונן על החיים במבט סלחני ולהבין שיש גוונים נוספים בין שחור ללבן'.
האם אבחנה זו היא רמז לשבתאי שביט חמור הסבר, שהיה ראש המוסד בתקופתך כראש אמ"ן?
'אני לא רומז לאף אחד. בתקופתי היו לא מעט אנשי מודיעין בעלי חוש הומור. כוונתי באבחנה זו לומר, כי רצוי שהם לא יהיו אנשים מכניים. בוודאי לא אלה שעוסקים ב"יומינט" - המודיעין הנסמך על בני אדם'.
גם דני יתום, מחליפו של שביט בראשות המוסד, נחשב לאדם משולל חוש הומור.
'לא אעסוק באנשים, כי הם לא חשובים לניתוח תהליכים. אני מדבר על מודיעין ותופעותיו. אני חסיד האמרה 'בזכות המבוכה' ומטיף לצניעות אינטלקטואלית לאנשים העוסקים במלאכת המודיעין. קרבתם לחומר מודיעיני רגיש ביותר, כמו למקבלי ההחלטות, לא נשענת על תבונה אלוהית כלשהי. בעבודת המודיעין יש להיזהר לא רק מאנשים חסרי חוש הומור אלא גם מאנשים נחרצים, שמפעילים סמכות והייררכיה פיקודית גם במקום שהן לא נדרשות'.
היכן במיוחד זה לא דרוש?
'בעבודת המחקר. אסור להטיל אימה על חוקר ומנתח- כדי שיוכל להמשיך לשמור על עצמאות מחשבתו ומקוריותה. המודיעין בישראל אינו נגוע בהשקפות עולם פוליטיות ואמור לכאורה לעסוק בניתוח אובייקטיווי יותר. מכאן התוקף הערכי והמוסרי שלו בעיני מקבלי ההחלטות. אך עלי להודות שבתקופתי כראש אמ"ן לא סברתי שיש ניתוח אובייקטיווי, וזו דעתי גם היום'.
למה כוונתך?
'כולנו לוקים בהטיות סובייקטיוויות, הנובעות מהשקפת עולם, ברירת החומר, העדפה של מקורות, חולשות אנוש. רק הזמן והמקום הם אובייקטיוויים. איש המודיעין צריך לבדוק את עצמו ואת המידע שהוא מקבל, ולהטיל בו ספק'.
איך עושים את זה?
'טכנית, לשם כך יש במודיעין מחלקת בקרה, האנשים שתפקידם לשחק את 'פרקליטו של השטן'. מכריחים אותם להחליף עמדה ומבקשים מהם: תציג אנטיתזה לדעה הרווחת'.
בתקופתך כראש אמ"ן היה תא"ל יעקב עמידרור- כיום מזכירו הצבאי של שר הביטחון- ראש חטיבת המחקר. הועלו נגדו טענות כאילו הערכותיו מוטות עקב הרקע הדתי שלו והיותו איש ימין.
'ניסו לומר לי הרבה דברים על איש זה או אחר, אך אני מעולם לא התעניינתי בעמדתו הפוליטית של א' או ב'. מה גם שהטיות נובעות לא רק מהשקפה פוליטית. ייתכנו גם הטיות הנובעות מחולשות אנוש. במחקר מודיעיני אתה חוקר את העבר כדי להסיק על ההווה ובתקווה להבין את העתיד. אך אינך יכול לחזות את העתיד. מודיעין אינו אצטגנינות'.
אולי בגלל מגבלות אלה נשמעת הטענה כי אמ"ן נכשל בשנים האחרונות ברוב הערכותיו?
'כמו כל הכללה, זה מרושע ולא מדויק. אני יכול לקבוע בבירור כי מאז 1991 לא טעינו בהערכותינו בהבנת עיקרי התהליכים. עוד לפני שנכנסתי לתפקידי העריכו במחקר של אמ"ן כי ברית המועצות תתפרק. זו היתה הערכה שחיבר ראש ענף מעצמות בחטיבת המחקר. למעשה, בסיום מלחמת המפרץ זיהינו את התפנית המדינית שהחלה להתרחש במזרח התיכון. הערכנו, שבגלל צירוף נסיבות של התמוטטות ברית המועצות, מלחמת המפרץ ומשמעותה, ההיבט הכלכלי, ההיבט הדמוגרפי, עליית האיסלאם הקיצוני, מחסור במים, ועוד סיבות, נכזבה התקווה של חלק מהערבים שאפשר יהיה להשמיד את ישראל בכוח הזרוע והבשילה ההכרה שיש לנסות להידבר עמה'.
לא היו לכם טעויות?
'צריך להודות ביושר, שעשינו, וגם עשיתי, טעויות בהערכה. הערכנו שיידרש לירדן קצת יותר זמן לחתום על הסכם שלום מכפי שנדרש במציאות. אבל טעויות אלה או אחרות היו שוליות לעומת הזיהוי שלנו שפני סוריה לתהליך מדיני. אם כי אף פעם לא אמרתי שסוריה רוצה בשלום כמטרה- אלא שהיא מוכנה להסדר שלום ומבינה שהנשק המדיני יעיל לפי שעה יותר משימוש בכוח הזרוע. הנכונות של אסד לשלום נועדה להשיג שלושה יעדים: שיפור היחסים עם ארצות הברית, קבלת רמת הגולן, וקבלת הכרה דה-יורה של ישראל וארצות הברית בשליטתו דה-פקטו בלבנון'.
אבל היו גם הערכות מנוגדות, הן באמ"ן והן מחוצה לו, במוסד לדוגמה.
'בהחלט. למעשה, בתחילה הייתי בעמדת מיעוט. חטיבת המחקר, שבראשה עמד אז קותי מור (מחליפו היה עמידרור), חשבה שאין חדש תחת השמש וכי הערבים לא שינו את עמדותיהם. כתוצאה מהמחלוקת- זה היה בקיץ 91', כשלושה חודשים לאחר שנכנסתי לתפקידי- הגשנו לממשלה הערכות מודיעין שהיו בהן ניואנסים שונים בתכלית. האחת היתה הערכת חטיבת המחקר והשנייה הערכתי שלי. רק לאחר כשנה נוספת התקבלה הערכתי גם על ידי החולקים עליה'. שגיא מדגיש כי המודיעין איננו נבחן ביכולתו להשפיע, אלא בהבנתו את התהליכים; לא רק ליידע את מקבלי ההחלטות, אלא גם להביאם לידי הבנה ומודעות של המשמעות הנובעת מהערכת המודיעין.
בדצמבר 95' יצאת עם הרמטכ"ל אהוד ברק למפגש בארצות הברית עם הרמטכ"ל הסורי חיכמת שיהבי. באחרונה דווח כאילו יצאתם מחופשים למפגש.
'אני לא התחפשתי. נכון שהפגישה היתה חשאית במשך זמן מה. למעשה, התקיימו כמה פגישות, במשך כמה ימים. לאחר פרק זמן קצר נודע קיומן לציבור. בגלל מעורבות של גורמים רבים יחסית בתיאום המפגשים היה קשה לשמור עליהם בסוד'.
כיצד התרשמת מהרמטכ"ל הסורי?
'התרשמתי שהוא איש נבון ומכיר את שורשי הסכסוך, ולו מפני שעד 1967 היה חבר בוועדת שביתת הנשק ישראל-סוריה. הבחנתי שיש לו יכולת הקשבה מצוינת. במיוחד נחרת בזיכרוני משפט אחד שאמר- כי נשלח אישית לפגוש בנו על ידי הנשיא אסד, ומכאן שאנו צריכים להבין שהם מתכוונים להתקדם ברצינות להסדר מדיני. כי בשביל קיפאון אין צורך לשלוח את רמטכ"ל צבא סוריה'.
האם יש לדברים אלה תוקף לנוכח המתיחות האחרונה ביחסי ישראל- סוריה.
'אם אין תהליך קבלת החלטות ולא נוצרת דינמיקה- חוסר החלטה וישיבה על הגדר גם הם החלטות, שיוצרות תהליכים שלא התכוונו אליהם'.
כיצד קיבלו הקברניטים את ההערכות המודיעין בתקופתך?
'בדרך כלל בסובלנות ובהערכה. נהניתי מפתיחות בלתי רגילה, גם אם לא תמיד מתמיכה והסכמה מצד ראשי הממשלות'.
זה אמור גם ביצחק שמיר? היו דיווחים על כך שהוא לא אהב את הערכת אמ"ן כי אש"ף, עם ערפאת העומד בראשו, הוא הגורם הקובע אצל הפלשתינאים.
'היתה אותה פתיחות בלתי רגילה גם מצדם של יצחק שמיר כראש ממשלה ומשה ארנס כשר ביטחון וגם מצדם של יצחק רבין ושמעון פרס, שהבינו כי חובת המודיעין וזכותו לנתח תהליכים ולהביע הערכות ללא קשר למאבקים הפוליטיים בישראל'.
ובכל זאת ידוע כי היו לך מחלוקות עם שמעון פרס?
'אלה לא היו מחלוקות אישיות. אני מעריך את כושרו האינטלקטואלי של פרס, אבל חולק על גישתו למודיעין. פרס אמר: תביאו מודיעין, תביאו מידע, ואנחנו כבר נעריך את הסיכונים והסיכויים. ועוד טען פרס, והביא כדוגמה את ההקשר הפלשתיני: אני כנושא ונותן יודע לפניכם, ומכלי ראשון, את עמדת הצד השני'. אך מדינאי, אומר שגיא, יהיה מוכשר ככל שיהיה, עסוק בניתוח אירועים שוטפים. 'הוא אולי מבחין ראשון בניואנסים טקטיים, בהיותו הנושא ונותן, אך הוא גם מושפע מגישתו הפוליטית ואולי אף בוחן את משך הקדנציה שלו. ואילו איש המודיעין, ובמיוחד ראש אמ"ן, נדרש להבנה עמוקה של התהליכים- ראייה רחבה הנשענת על איסוף נתונים ויכולת אינטגרטיווית לנוע מן הפרט אל הכלל וחוזר חלילה'.
נשמעות טענות חוזרות ונשנות על כך שיחסי אמ"ן עם המוסד אינם מן המשופרים. האם אמ"ן לא עומד בצל תהילת המוסד?
'בעבודה הזאת יש די תהילה לכולם. השב"כ עוסק באיסוף ובסיכול של פעילות חבלנית עוינת. המוסד הוא בעיקרו גוף איסופי. אך הוא לא טומן ידו בצלחת בתחומים אחרים, כמו מבצעים מעבר לגבולות המדינה. אמ"ן 'נהנה' מכל העולמות. מוטלת עליו האחריות להערכת מודיעין לאומית, אך הוא גם גוף איסופי גדול בהרבה משאר הגופים, והוא גם נוטל חלק בפעילות מבצעית חשובה מעבר לגבולות המדינה. נוסף לכל אלה אמ"ן אחראי לקביעת הצי"ח- ציון ידיעות חיוניות - ועל תכנון האיסוף לכל קהילת המודיעין, הכוונתו והבקרה עליו'.
במלים אחרות, אמ"ן הוא המתכנן שמנחה את שאר הגורמים, ובכלל זה המוסד, איזה מידע לאסוף, כיצד לאסוף אותו, ולאחר מכן גם מעניק ציונים על מלאכת האיסוף?
'יש מן האמת בתיאור הזה'.
("הארץ" 22.09.1996)
_____________________________________
"לא חוזרים עד שמבצעים"(המוטו של גדוד 890 של הצנחנים, כפי שניסח אותו מפקדו אריק שרון)
"איפה האופניים שלך עכשיו? תאר לעצמך, שאתה יורד עכשיו למטה, למקום הרגיל, אבל האופניים לא שם. עצור את עצמך ברגע הזה, בשנייה שאתה מגלה שהאופניים לא שם, ותכפיל את הרגע הזה פי אלף. זאת המלחמה." (מתוך הספר "גוף שני", מאת עפר שלח, "זמורה ביתן", 1989, עמוד 92)
"סבלנות התמדה ולעיתים כדור בין העיניים" (סיסמת המארינס לללוחמה בטרור, אותה אימץ בשעתו מפקד גדוד 890 של הצנחנים, אמיר ברעם, כמוטו גדודי)
"המבחן שלנו כצבא הוא מבחן היכולת ולא מבחן הכוונה." (מתוך ההרצאה שנשא האלוף גדי איזנקוט "מאפייניו של עימות אפשרי בזירה הצפונית ובעורף" בסמינר לזכר חללי מלחמת לבנון השנייה שנערך באוניברסיטת חיפה ב־30 בנובמבר 2010)
"אני חושב שצנחנים מחזיקים מעצמם כמחויבים למשהו שכולם מחויבים אליו, אבל הם רוצים קצת יותר. זה לא שאנחנו פועלים מאחורי קווי האויב - אנחנו לכאורה כמו כולם. אז מה בעצם ההבדל? זה שצנחן עושה הכול וקצת יותר. זה מחייב אותך ביוזמה, בהובלה, בדוגמה אישית בקרב - וגם בקימה בפני שיבה באוטובוס." (הרמטכ"ל בני גנץ על השירות בצנחנים. מתוך הכתבה "מסיבת גנץ" מאת יוני שנפלד ונועה הורוויץ, "במחנה", 6 בינואר 2011)


נערך לאחרונה ע"י marloweperelab89035 בתאריך 20-08-2012 בשעה 13:52.
תגובה ללא ציטוט תגובה עם ציטוט חזרה לפורום
  #9  
ישן 21-08-2012, 09:37
צלמית המשתמש של marloweperelab89035
  marloweperelab89035 marloweperelab89035 אינו מחובר  
 
חבר מתאריך: 06.02.07
הודעות: 2,325
בתגובה להודעה מספר 1 שנכתבה על ידי marloweperelab89035 שמתחילה ב "כתבות שהתפרסמו בשנים האחרונות על קצינים בכירים - אשכול 2"

כתבתו של עמוס הראל, "מח"ט, שתי סיירות, מסוק ומזל"ט - הכל כדי ללכוד מבוקש אחד", "הארץ" 02.05.2002
(הקישור כבר אינו עדכני ועל כן מובא הנוסח המוקלד)

מח"ט, שתי סיירות, מסוק ומזל"ט - הכל כדי ללכוד מבוקש אחד\ מאת עמוס הראל
"תפוח, מערבית לחברון. 'טוב שבאתם', היו המלים הראשונות, שאמר המבוקש לואי קפישה לחיילי גולני ולאנשי השב"כ שלכדו אותו. קפישה, פעיל הזרוע הצבאית של הפתח, היה אחרון העצורים במבצע 'המוהיקני האחרון', פעולת צה"ל שהסתיימה שלשום בערב בחברון. כשנתפס, הסביר: 'מזמן כבר נמאס לי לברוח. רציתי לגמור עם כל העניין הזה'. החיילים, שהביטו בעציר הכורע על ברכיו על מדרגות אחד הבתים בכפר תפוח, ידיו קשורות מאחורי גבו באזיקונים צבאיים, התקשו לרגע להאמין שזה האיש שאחריו רדפו בעשר השעות האחרונות. נמוך קומה, שערו נופל על עיניו, וגם זקנו הקצר לא מצליח לשוות לו חזות של יותר מתלמיד תיכון, נראה המבוקש כמי שכמעט שמח להיתפס. שעה קודם לכן, כבר הטילו כמה מהחיילים ספק בסיכויי ההצלחה של המבצע. 'תסתכל על הכפר הזה', אמר חייל מסיירת גולני, 'ורק נסה לדמיין כמה בורות מים, מחסנים ומקומות מסתור יש כאן. גם אם אני הייתי רוצה להתחבא פה, אף אחד מכם לא היה מוצא אותי'. אבל בשב"כ התעקשו, שמעצר המבוקש חיוני ומח"ט גולני, אלוף-משנה משה (צ'יקו) תמיר, עקשן לא קטן בפני עצמו, החליט לעשות עוד מאמץ קטן, שבסיומו אכן נלכד קפישה. רק סמוך לשעה תשע בערב, כשיצאו אנשי גולני מהכפר, חוצים בדרכם החוצה את שטח הרשות הפלשתינית בחלחול ובחברון, הסתיימה פעולת צה"ל בעיר. קשה לתאר איזה היקף אדיר של מאמץ וכוחות מסתתרים מאחורי הדיווח הלאקוני, שלפיו 'מבוקש בכיר נלכד ממערב לחברון'. המידע שבידי השב"כ מפליל את קפישה בן העשרים ושלוש במעורבות בפיגועי ירי ומטענים באזור חברון. בשלב זה, אין ממצאים מרשיעים באשר להשתתפותו בפיגועים, שבהם נהרגו או נפצעו ישראלים. אבל נראה, שהקצב המהיר שבו חוסלה צמרת 'גדודי חללי אל-אקצה' בחברון (ראש ההתארגנות, מרואן זלום, נהרג בפעולת התנקשות ישראלית לפני עשרה ימים; מחליפו ושניים מעוזריו הבכירים נעצרו במהלך המבצע), העלה את מעמד קפישה בהיררכיה המעורפלת במקצת של הזרוע הצבאית בתנזים. כך הפך למבוקש, שהניסיון לעוצרו מעסיק מפקדת חטיבה סדירה במשך יום שלם כמעט. המח"ט תמיר, הסיירת החטיבתית, פלוגת העורב שלה, כוחות מאגוז ומגדוד 51 של גולני – כולם נשלחו שלשום לתפוח במטרה לתפוס את קפישה; שלא לדבר על אנשי שב"כ, מודיעין, נוכחות קבועה של מזל"ט באוויר ומסוק קרב מדגם קוברה, שפיטרל בשמיים. המידע שהיה בידי החיילים הצביע על הימצאותו של המבוקש בתוך קבוצת בתים, על אחת הגבעות הגבוהות בכפר. תפוח, כפר שכוח אל בחצי הדרך בין ההתנחלות אדורה לעיר חברון, כמעט ולא עלה על מפת האינתיפאדה הנוכחית. הפיגוע באדורה שינה את התמונה. שני המחבלים, שרצחו ארבעה אזרחים ישראלים בהתנחלות בשבת, נמלטו לכיוון תפוח. כוח מילואים הצליח להרוג אחד מהם. שלשום חזרו החיילים אל הכפר, במטרה לתפוס את קפישה. התחזיות המוקדמות היו אופטימיות. אנשי גולני, עם רגל אחת מחוץ לחברון וראשם כבר במבצע הבא, סברו שהמעצר לא אמור לארוך יותר משעה או שעתיים. כיוון שה'הקפצה' לכפר היתה מיידית, אפילו לא הספיקו להצטייד במזון. אבל מה שהתחולל בכפר הזכיר לרגעים סיפורים מהטירונות, כשהמפקד שולח את חייליו לשוב ולבצע משימה, שלא מולאה כהלכה. החיילים גילו רחובות צפופים, כמעט קסבה עירונית. שוב ושוב סרקו את הבתים, חוזרים פעם שלישית ורביעית אל אותה כיכר קטנה, שבה התכנסו הכוחות. עוד התייעצות עם אנשי המודיעין, עוד תחקור של אחד העצירים - ואחריהם, ניסיון נוסף. בעוד הכפר כולו נתון בעוצר וטנקים וג'יפי האמר חונים ברחובות, הוצאו הגברים מהבתים במתחם שנסרק להמתין ברחוב, עד לאיתור המבוקש. המבטים המבוהלים של התושבים אחרי הכניסה לכפר, התחלפו תוך כמה שעות באווירה כמעט מבודחת. הפלשתינאים צפו משועשעים בחיילים העייפים, תוהים מתי יחדלו הישראלים ממה שנראה כשיטוט חסר תכלית. אחרי שבע בערב, אפילו המח"ט שקל להרים ידיים. בקשר לחצו עליו מפקדיו 'לקפל' את הכוחות, מודאגים מהעיכוב הלא צפוי בלוח הזמנים לנסיגה. הטור כבר החל בטיפוס הארוך החוצה, אל חברון, אבל אז סיפק המודיעין מידע חדש. תמיר עשה פניית פרסה ודהר אל הבית, ממהר לכתר אותו עד להגעת כוחות נוספים.

וכך קרה, שמכל היחידות המובחרות שהתרוצצו שלשום בתפוח, מי שלכד לבסוף את המבוקש היה למעשה המח"ט, עם עזרה מקצין נוסף ומנהג בשירות מילואים. דוד גופדה, נהג מונית בן ארבעים מהרצליה, היה רב-סמל פלוגתי אצל המ"פ תמיר לפני חמש עשרה שנה. 'מאז השתחררתי, אבל בכל פעם שצ'יקו צריך אותי, אני פה. מי צריך צו שמונה בכלל? ברור שאהיה כאן ובטח עכשיו, כשליד הבית מתפוצצים מתאבדים. הבן-אדם רוצה לתרום'. נהג המילואים זינק מההאמר עם רובה האם-16, כמו רובאי בן עשרים. כשנשאל אחר כך תמיר מה דעתו על כותרת בנוסח 'נהג מונית מהרצליה לכד מבוקש', הציע גרסה משלו: 'למה שלא תכתוב צל"שניק מלבנון?'. גופדה זכה שם בצל"ש מאלוף פיקוד הצפון אחרי שהרג שני מחבלים בהיתקלות. בינתיים, החל מירוץ בין שתי יחידות מובחרות. מרגע שהודיע המח"ט בקשר על איתור הבית, פתחו הסיירת ופלוגת הנ"ט ('עורב') בריצה מטורפת, בידיעה שמי שיגיע ראשון ליעד, יעצור את קפישה. מ"פ ה'עורב', רב-סרן יואב, שחזר לפיקוד אף שכף רגלו נקטעה ממטען בלבנון לפני כמה שנים, הקדים הפעם. בתוך כמה דקות פרצו המ"פ ואנשיו פנימה ועצרו את קפישה, שלא גילה התנגדות. חקירה קצרה העלתה, שבבית מוסתר נשק ונמצאים חשודים נוספים במעורבות בפיגועים. בחושך, הוצאו הגברים מן הבית ואחדים מהם נעצרו. הנשק לא נמצא. בשלב הזה הוחלט, שהחלק המרכזי של המשימה הושלם. יחד עם המבוקש העצור, יצאו הכוחות מן הכפר. אחר כך, בחפ"ק בתחנת המשטרה בחברון, יאמרו אנשי המודיעין למח"ט תמיר, שהיומיים של גולני בעיר עלו על הציפיות המוקדמות. תשעה עשר מבוקשים עצרו לוחמי החטיבה, מתוך חמישים ושניים, שנלכדו בסך הכל. עם סיום מבצע 'חומת מגן', נראה שפעולות בנוסח חברון יהיו הדגם למבצעי צה"ל בתקופה הקרובה. כניסות קצרות לערים הפלשתיניות, לפרקי זמן שלא יעלו לרוב על ארבעים ושמונה שעות, לצורך מעצר מבוקשים על בסיס מודיעין. לפחות בתקופה הקרובה, מנגנוני הביטחון של הרשות לא יהוו גורם, שצה"ל יתחשב בו בתוכניותיו. לעומת זאת, על רקע לקחי המבצע בג'נין ותמונות ההרס ברמאללה, ימעט צה"ל בהפעלת טנקים ונגמ"שים. מי שיעקוב מקרוב אחרי הפעילות של צה"ל בשטחים, יתקשה שלא להתרשם מהרמה המקצועית (והאנושית) הגבוהה של מפקדי חטיבות החי"ר הסדירות ואנשיהם. בימים האחרונים התמקדה התקשורת לא מעט בהרס המאסיווי במחנה הפליטים ג'נין ובביזה ברמאללה. אבל הדבקות העיקשת במשימה, והמוטיווציה של חיילי גולני, שמאחוריהם חודשיים וחצי של לחימה רצופה בשטחים (בג'נין, בטול-כרם, פעמיים ברמאללה, בשכם, שוב בג'נין ועכשיו חברון), מספרים את חלקו האחר של הסיפור, האחראי יותר מכל לפגיעה שספגה תשתית הטרור בשטחים בשבועות האחרונים." ("הארץ", 02.05.2002)
_____________________________________
"לא חוזרים עד שמבצעים"(המוטו של גדוד 890 של הצנחנים, כפי שניסח אותו מפקדו אריק שרון)
"איפה האופניים שלך עכשיו? תאר לעצמך, שאתה יורד עכשיו למטה, למקום הרגיל, אבל האופניים לא שם. עצור את עצמך ברגע הזה, בשנייה שאתה מגלה שהאופניים לא שם, ותכפיל את הרגע הזה פי אלף. זאת המלחמה." (מתוך הספר "גוף שני", מאת עפר שלח, "זמורה ביתן", 1989, עמוד 92)
"סבלנות התמדה ולעיתים כדור בין העיניים" (סיסמת המארינס לללוחמה בטרור, אותה אימץ בשעתו מפקד גדוד 890 של הצנחנים, אמיר ברעם, כמוטו גדודי)
"המבחן שלנו כצבא הוא מבחן היכולת ולא מבחן הכוונה." (מתוך ההרצאה שנשא האלוף גדי איזנקוט "מאפייניו של עימות אפשרי בזירה הצפונית ובעורף" בסמינר לזכר חללי מלחמת לבנון השנייה שנערך באוניברסיטת חיפה ב־30 בנובמבר 2010)
"אני חושב שצנחנים מחזיקים מעצמם כמחויבים למשהו שכולם מחויבים אליו, אבל הם רוצים קצת יותר. זה לא שאנחנו פועלים מאחורי קווי האויב - אנחנו לכאורה כמו כולם. אז מה בעצם ההבדל? זה שצנחן עושה הכול וקצת יותר. זה מחייב אותך ביוזמה, בהובלה, בדוגמה אישית בקרב - וגם בקימה בפני שיבה באוטובוס." (הרמטכ"ל בני גנץ על השירות בצנחנים. מתוך הכתבה "מסיבת גנץ" מאת יוני שנפלד ונועה הורוויץ, "במחנה", 6 בינואר 2011)

תגובה ללא ציטוט תגובה עם ציטוט חזרה לפורום
  #10  
ישן 24-08-2012, 10:16
צלמית המשתמש של marloweperelab89035
  marloweperelab89035 marloweperelab89035 אינו מחובר  
 
חבר מתאריך: 06.02.07
הודעות: 2,325
בתגובה להודעה מספר 1 שנכתבה על ידי marloweperelab89035 שמתחילה ב "כתבות שהתפרסמו בשנים האחרונות על קצינים בכירים - אשכול 2"

קצין תותחנים היוצא: "אנחנו חיל האוויר של היבשה"\ מאת אמיר בוחבוט
, מערכת וואלה! חדשות 24.08.2012
http://news.walla.co.il/?w=%2F551%2F2561085

תא"ל דוד סויסה, שסיים את תפקידו באחרונה, טוען כי חיל התותחנים ייקח חלק פעיל במלחמה הבאה, אם לא מרכזי. לדבריו, החיל מתעצם בטילים וחלה התפתחות בכלי טיס לא מאוישים
קצין תותחנים ראשי היוצא, תת-אלוף דוד סויסה, מסיים בימים אלה את תפקידו. בראיון מיוחד, רגע לפני שהוא נכנס לתפקיד מפקד מרכז האש של מפקדת חזית העומק בפיקודו של אלוף שי אביטל, הוא מספר לוואלה! חדשות על ההתפתחות של החיל ועל העוצמות שיפעיל צה"ל במלחמה הבאה.
_____________________________________
"לא חוזרים עד שמבצעים"(המוטו של גדוד 890 של הצנחנים, כפי שניסח אותו מפקדו אריק שרון)
"איפה האופניים שלך עכשיו? תאר לעצמך, שאתה יורד עכשיו למטה, למקום הרגיל, אבל האופניים לא שם. עצור את עצמך ברגע הזה, בשנייה שאתה מגלה שהאופניים לא שם, ותכפיל את הרגע הזה פי אלף. זאת המלחמה." (מתוך הספר "גוף שני", מאת עפר שלח, "זמורה ביתן", 1989, עמוד 92)
"סבלנות התמדה ולעיתים כדור בין העיניים" (סיסמת המארינס לללוחמה בטרור, אותה אימץ בשעתו מפקד גדוד 890 של הצנחנים, אמיר ברעם, כמוטו גדודי)
"המבחן שלנו כצבא הוא מבחן היכולת ולא מבחן הכוונה." (מתוך ההרצאה שנשא האלוף גדי איזנקוט "מאפייניו של עימות אפשרי בזירה הצפונית ובעורף" בסמינר לזכר חללי מלחמת לבנון השנייה שנערך באוניברסיטת חיפה ב־30 בנובמבר 2010)
"אני חושב שצנחנים מחזיקים מעצמם כמחויבים למשהו שכולם מחויבים אליו, אבל הם רוצים קצת יותר. זה לא שאנחנו פועלים מאחורי קווי האויב - אנחנו לכאורה כמו כולם. אז מה בעצם ההבדל? זה שצנחן עושה הכול וקצת יותר. זה מחייב אותך ביוזמה, בהובלה, בדוגמה אישית בקרב - וגם בקימה בפני שיבה באוטובוס." (הרמטכ"ל בני גנץ על השירות בצנחנים. מתוך הכתבה "מסיבת גנץ" מאת יוני שנפלד ונועה הורוויץ, "במחנה", 6 בינואר 2011)

תגובה ללא ציטוט תגובה עם ציטוט חזרה לפורום
  #13  
ישן 30-08-2012, 15:08
צלמית המשתמש של marloweperelab89035
  marloweperelab89035 marloweperelab89035 אינו מחובר  
 
חבר מתאריך: 06.02.07
הודעות: 2,325
בתגובה להודעה מספר 1 שנכתבה על ידי marloweperelab89035 שמתחילה ב "כתבות שהתפרסמו בשנים האחרונות על קצינים בכירים - אשכול 2"

ראיון ישן שערך אמנון אברמוביץ' עם האלוף אורי שגיא, עם מינויו לאלוף פיקוד הדרום, שהתפרסם ב"מעריב" ב- 22 נוב' 1985.
דו"ח - אלוף שגיא, בא לשכונה בחור חדש?

חלק א'

חלק ב'
_____________________________________
"לא חוזרים עד שמבצעים"(המוטו של גדוד 890 של הצנחנים, כפי שניסח אותו מפקדו אריק שרון)
"איפה האופניים שלך עכשיו? תאר לעצמך, שאתה יורד עכשיו למטה, למקום הרגיל, אבל האופניים לא שם. עצור את עצמך ברגע הזה, בשנייה שאתה מגלה שהאופניים לא שם, ותכפיל את הרגע הזה פי אלף. זאת המלחמה." (מתוך הספר "גוף שני", מאת עפר שלח, "זמורה ביתן", 1989, עמוד 92)
"סבלנות התמדה ולעיתים כדור בין העיניים" (סיסמת המארינס לללוחמה בטרור, אותה אימץ בשעתו מפקד גדוד 890 של הצנחנים, אמיר ברעם, כמוטו גדודי)
"המבחן שלנו כצבא הוא מבחן היכולת ולא מבחן הכוונה." (מתוך ההרצאה שנשא האלוף גדי איזנקוט "מאפייניו של עימות אפשרי בזירה הצפונית ובעורף" בסמינר לזכר חללי מלחמת לבנון השנייה שנערך באוניברסיטת חיפה ב־30 בנובמבר 2010)
"אני חושב שצנחנים מחזיקים מעצמם כמחויבים למשהו שכולם מחויבים אליו, אבל הם רוצים קצת יותר. זה לא שאנחנו פועלים מאחורי קווי האויב - אנחנו לכאורה כמו כולם. אז מה בעצם ההבדל? זה שצנחן עושה הכול וקצת יותר. זה מחייב אותך ביוזמה, בהובלה, בדוגמה אישית בקרב - וגם בקימה בפני שיבה באוטובוס." (הרמטכ"ל בני גנץ על השירות בצנחנים. מתוך הכתבה "מסיבת גנץ" מאת יוני שנפלד ונועה הורוויץ, "במחנה", 6 בינואר 2011)

תגובה ללא ציטוט תגובה עם ציטוט חזרה לפורום
  #14  
ישן 16-09-2012, 12:51
צלמית המשתמש של marloweperelab89035
  marloweperelab89035 marloweperelab89035 אינו מחובר  
 
חבר מתאריך: 06.02.07
הודעות: 2,325
בתגובה להודעה מספר 1 שנכתבה על ידי marloweperelab89035 שמתחילה ב "כתבות שהתפרסמו בשנים האחרונות על קצינים בכירים - אשכול 2"

מפקד חטיבת גבעתי: "נהיה מוכנים למלחמה הבאה"\ מאת: אמיר בוחבוט

מערכת וואלה! חדשות
יום ראשון, 16 בספטמבר 2012, 8:00
בראיון מיוחד לחג מספר אל"מ עופר לוי על הדילמות שלו כמפקד החטיבה הסגולה, על הזובורים בפלוגות, על הלוחם המצטיין שכתב על אהוד ברק "שתמות" ועל המלחמה הבאה, אם תפרוץ
http://news.walla.co.il/?w=/2689/2568265
_____________________________________
"לא חוזרים עד שמבצעים"(המוטו של גדוד 890 של הצנחנים, כפי שניסח אותו מפקדו אריק שרון)
"איפה האופניים שלך עכשיו? תאר לעצמך, שאתה יורד עכשיו למטה, למקום הרגיל, אבל האופניים לא שם. עצור את עצמך ברגע הזה, בשנייה שאתה מגלה שהאופניים לא שם, ותכפיל את הרגע הזה פי אלף. זאת המלחמה." (מתוך הספר "גוף שני", מאת עפר שלח, "זמורה ביתן", 1989, עמוד 92)
"סבלנות התמדה ולעיתים כדור בין העיניים" (סיסמת המארינס לללוחמה בטרור, אותה אימץ בשעתו מפקד גדוד 890 של הצנחנים, אמיר ברעם, כמוטו גדודי)
"המבחן שלנו כצבא הוא מבחן היכולת ולא מבחן הכוונה." (מתוך ההרצאה שנשא האלוף גדי איזנקוט "מאפייניו של עימות אפשרי בזירה הצפונית ובעורף" בסמינר לזכר חללי מלחמת לבנון השנייה שנערך באוניברסיטת חיפה ב־30 בנובמבר 2010)
"אני חושב שצנחנים מחזיקים מעצמם כמחויבים למשהו שכולם מחויבים אליו, אבל הם רוצים קצת יותר. זה לא שאנחנו פועלים מאחורי קווי האויב - אנחנו לכאורה כמו כולם. אז מה בעצם ההבדל? זה שצנחן עושה הכול וקצת יותר. זה מחייב אותך ביוזמה, בהובלה, בדוגמה אישית בקרב - וגם בקימה בפני שיבה באוטובוס." (הרמטכ"ל בני גנץ על השירות בצנחנים. מתוך הכתבה "מסיבת גנץ" מאת יוני שנפלד ונועה הורוויץ, "במחנה", 6 בינואר 2011)

תגובה ללא ציטוט תגובה עם ציטוט חזרה לפורום
  #15  
ישן 16-09-2012, 17:32
  MaRTyR MaRTyR אינו מחובר  
 
חבר מתאריך: 09.08.04
הודעות: 366
הרמטכ"ל הבא? מצעד תתי-האלופים המבטיחים בצה"ל
בתגובה להודעה מספר 1 שנכתבה על ידי marloweperelab89035 שמתחילה ב "כתבות שהתפרסמו בשנים האחרונות על קצינים בכירים - אשכול 2"

כל אחד מהם מביא עמו איכויות ייחודיות. רבים עברו טבילת אש בשטח, אך חלקם נכוו ממחדלים שהעיבו על המשך הקריירה. הכירו את הקצינים שיאיישו את שולחן המטכ"ל בעשור הקרוב


רבות דובר בחמש השנים האחרונות על עתודת המפקדים הלוחמים המידלדלת ממנה ייצאו האלופים שיישבו סביב שולחן המטה הכללי. עזיבתם במפתיע של תא"לים בולטים כגון תא"ל שמואל זכאי, תא"ל משה צ'יקו תמיר, תא"ל עמאד פארס ותא"ל גל הירש זעזעו את המערכת, ששמרה לאורך השנים על תמהיל של מפקדים בעלי פרופיל מגוון. הרשימה להלן לא הורכבה על פי מידת האיכות או המקצועיות של הקצינים הבכירים, אך היא חושפת לראשונה את שכבת התא"לים המובחרת והאיכותית ביותר שהייתה בצה"ל בעשורים האחרונים. רק לבודדים מתוכם יש פוטנציאל לתפוס את קדמת הבמה ולכהן כרמטכ"ל ביום מן הימים, אך הקצינים הללו צפויים לאייש את שולחן במטכ"ל בשנים 2015-2020.

יש הטוענים כי בתהליך בחירת האלופים הבאים יש להעניק משקל רב להצלחה בתרגילים, חשיבה לטווח ארוך וחשיבה מבצעית. אך בפועל מתקבלת ההכרעה על סמך יכולתו של הקצין לפעול בקרב - "צליחת מבחן האש", בפי המפקדים. בשיאו של התהליך, סוקר הרמטכ"ל את הטבלאות ואת רשימת הוותק ומכריע בדיון מעמיק עם שר הביטחון מי יהיו האלופים הבאים במטה הכללי.

http://news.walla.co.il/?w=/2689/2568365
תגובה ללא ציטוט תגובה עם ציטוט חזרה לפורום
  #16  
ישן 16-09-2012, 21:08
צלמית המשתמש של marloweperelab89035
  marloweperelab89035 marloweperelab89035 אינו מחובר  
 
חבר מתאריך: 06.02.07
הודעות: 2,325
עפר שלח (צנחן במיל' בעצמו) מראיין את אל"מ אמיר ברעם מח"ט הצנחנים
בתגובה להודעה מספר 1 שנכתבה על ידי marloweperelab89035 שמתחילה ב "כתבות שהתפרסמו בשנים האחרונות על קצינים בכירים - אשכול 2"

מח"ט הצנחנים נערך למלחמה הבאה\ מאת עפר שלח
עפר שלח נפגש בראיון אל"מ אמיר ברעם ושמע ממנו על ההכנות למלחמה הבאה ("נפעל במרחב ענק"), מה הדבר הכי חשוב שהוא לוקח לקרב ("מצלמה זו לא מילה גסה"), וגם על סערת הפצ'ולי מיד לאחר שהורה לחיילים להוריד את השרשרת ("זה גועל נפש")
nrg מעריב | 16/9/2012
http://www.nrg.co.il/online/1/ART2/...ml?hp=1&cat=875
מתוך המאמר:
"אמיר ברעם הוא חייל. אי אפשר לטעות בכך, ולא שברעם מנסה להסתיר: זה ניכר בהילוכו, בסגנון דיבורו, בדרך שבה הוא מצמיד לקיר חייל מפלוגת ההכשרה של גדוד הסיור, שלא תפס עמדה כמו שצריך בתרגיל שאליו אנחנו מצטרפים. הכרתי את רוב מפקדיה של חטיבת הצנחנים, שברעם מוביל אותה כבר שנה וחצי, וספק אם אני זוכר עוד אחד שהמשפט 'העיסוק שלי הוא גם התחביב שלי‭,'‬ שאותו ברעם אומר כלאחר יד במהלך השיחה שלנו, נשמע בפיו כל כך טבעי. מתן וילנאי או רפאל איתן היו מעדיפים לומר שלולא צרכיו של עם ישראל, היו כבר מזמן חוזרים לאקדמיה או למושב. זה לא אומר שברעם הוא צר אופקים, ולא רק מפני שיש לו תארים אקדמיים במשפטים וביחסים בינלאומיים. במסגרת התחביב שלו, הוא עומד מאחורי הוצאתו הקרובה לאור של תרגום לספר, המתאר את קרבות הכיבוש של הצבא הבריטי בעזה במלחמת העולם הראשונה. עזה היא, כמובן, יעד אפשרי של חטיבת הצנחנים במקרה של 'עופרת יצוקה 2' בדרום; אבל ברעם רוצה שהקצינים שאותם יוביל לשם יידעו שלמה שהם עושים יש עבר, עומק, מהות שמאחדת אותם עם לוחמיו של אלנבי לפני כמעט מאה שנה. הוא עצמו כתב ספר פנים-צבאי, 'עיר מבצר‭,'‬ שעסק בלחימה בשטח בנוי בצפיפות. לצנחנים היו גם מח“טים מעולים שקראו פחות ספרים ממה שברעם כתב. הוא בן ‭,43‬ אב לשלושה. מגיל צעיר ידע שהוא רוצה להיות בצנחנים ('‬זה במשפחה‭‬') ולפקד. המסלול הזה לקח אותו לפנימייה הצבאית, מסלול שהיה באופנה פעם (וילנאי ואמנון ליפקין-שחק, שני מפקדים קודמים של החטיבה, למדו בפנימיות צבאיות) אבל לא כל כך בימיו. 'אתה יכול להגיד שהתבגרתי מוקדם. ידעתי הרבה יותר על הצבא מרוב הנערים בני גילי, וגם רציתי ללמוד בבית הספר הריאלי בחיפה. ההורים שלי התנגדו לפנימייה, לא לשירות הצבאי. זו הייתה מסגרת בלתי רגילה, שהיא באמת כור מחצבתי. בריאלי גם פגשתי את אשתי‭'.‬ צה“ל של היום מותאם לחברה מותגית, שבה אין כבר 'חיילים' אלא רק 'לוחמים‭,'‬ וכמות היחידות הקרויות מיוחדות, עם כנפיים קטנות והילה גדולה, היא גדולה במיוחד. ברעם, לדבריו, רצה להתגייס דווקא לגדודים הרגילים של החטיבה. 'תמיד רציתי להיות מ“פ בצנחנים. רציתי ללכת לגדודים, אבל איכשהו התגלגלתי ל'עורב'. מאז, בכל פעם שהיו לי ספקות לגבי הקריירה, הם היו רק מול האפשרות לעבור לארגון ביטחוני אחר. אני באמת אוהב את מה שאני עושה. גם הבן שלי יהיה בוודאי בגדוד ‭,890‬ בפלס“ר (סיירת הצנחנים) או בעורב, היחידות עליהן פיקדתי‭.'‬
ולא בגולני.
'חס וחלילה'.
אתה באמצע שנות הארבעים שלך, גיל שבו אנשים בוחנים מחדש את בחירות הקריירה שלהם מזווית קצת אחרת. לא עבר לך אי פעם בראש מה היה קורה אם לא היית איש צבא?
'בפעמים שהזדמן לי לצאת החוצה, למשל כשלמדתי משפטים בבינתחומי, הסתכלתי מסביב וזה לא משך אותי. השהות בחו“ל (ברעם למד במכללה לביטחון לאומי בבריטניה, ובמקביל עשה תואר שני ביחסים בינלאומיים בקווינס קולג‘ בלונדון) פתחה לי את העיניים, אבל לא עוררה שום ספקות ביחס לחזרה לצבא. אני לא יודע מה יהיה אחרי התפקיד הזה, אבל עד היום זה שילוב של מקצוע, הרפתקה, חינוך - וזה ממלא אותי‭.'‬
מלחמה כמו פעם
האימון שאליו אנחנו מצטרפים הוא של פלוגת ההכשרות של גדוד הסיור החטיבתי. החיילים, שהתגייסו לפני כשנה לצבא, הם בשלב האחרון של ההכשרה שלהם כלוחמים לפלוגות המרכיבות את הגדוד - סיירת, נ“ט והחבלה המוצנחת - והתרגיל, במתחם האימון ללוחמה בשטח בנוי בבסיס האימונים החטיבתי, הוא חלק מתרגילי הסיכום שלהם. היעד מדמה כפר לבנוני; מבחינת ברעם, שמנסה להכניס לפקודיו אווירה של 'מחר - מלחמה‭,'‬ לבנון היא לא רק יעד ספציפי, אלא משהו שמאפשר להתאמן על מקסימום דברים בזמן נתון, בצבא שאפילו החטיבות המובחרות שלו מתאמנות רק היום רק שליש מהזמן. 'אתה לא יכול לעשות הכל מהכל‭,'‬ הוא אומר, 'כי אז תהיה בינוני בהכל. לבנון היא מבחינתי הכי רלוונטית, כי כולנו מבינים ששם עשויה להתלקח אש כתוצאה מהעברת נשק כימי לחיזבאללה או מהתנגשות אחרת. המתווה של לבנון מאפשר לי גם להתאמן על רוב הבעיות האפשריות‭.'‬...

...זה לא רק עודף אפשרויות, אלא גם מנטליות. מפקדי שדה שדיברתי איתם אחרי המלחמה הודו שלא ידעו לעשות את המעבר הנדרש מהפעילות בשטחים, שבה יש זמן והכי חשוב זה לא לטעות, למלחמה שבה הדבר החשוב הוא קודם כל לבצע.
'זה נכון. באיו“ש תמיד אפשר היה להגיד ’אם התנאים לא מושלמים, נבוא מחר‭.‘‬ אבל אני לא חושב שבמלחמה הבאה תהיה בעיה כזו. לא תהיה בעיה להבין את המעבר מבט“ש למלחמה. למ“פ יש היום הרבה יותר מודיעין. אבל זה לא אומר שהוא יגיד, ’אין מודיעין אז אני לא נכנס‭.‘‬ זה מוטמע היום גם באימונים: בתרגילים הגדודיים יש שלב שבו אני פשוט מבטל להם את כל הטכנולוגיה: אין ‭,GPS‬ אין את מערכות הצי“ד (צבא יבשה דיגיטלי) לפיקוד ושליטה, אין כלום. עובדים עם מה שיש'.‭
אילו עוד לקחים יש משם?
'המון. להתייחס ברצינות לתוכניות האופרטיביות. להניח שמה שאתה מתאמן עליו אכן יקרה. מצד שני, זה תמיד יכול לתקוף אותנו מכיוון לא ידוע, ואסור להתכונן למלחמה הקודמת'...

...מתנהל ויכוח גדול בשאלה הזו, בין מה שנתפס כפתיחות תקשורתית מוגזמת בימי לבנון השנייה לבין השליטה המוחלטת במדיה וסגירת השטח בפניה, שקיבלה שבחים רבים אחרי 'עופרת יצוקה‭.'‬ כמפקד בשטח, תתנגד שיתלוו אליך כתבים או תעדיף שייכנסו לשטח יחד איתך?
'אני לגמרי בעד. אני רוצה שתהיה איתי מצלמה, חייב לקחת איתי מצלמה, כי לא אעשה דברים שצריך להסתיר. אני אשמח אם יהיה איתי גם כתב זר. אני חושב שמצבנו הבינלאומי הוא כל כך רע, שאם יראו את הפעולה האמיתית שלנו זה עשוי רק לשפר אותו. זוהי המלחמה של היום. בכל מקום יהיו אזרחים, בכל מקום יהיה היבט משפטי - וזו לא מילה גסה. חוקי הלחימה הם חלק מהמקצוענות, ואני צריך לקחת אותם בחשבון. בפקודת המבצע יש היום היבטים משפטיים, וזה בעיני בסדר גמור. זה מעיד על ההבנה שהעולם השתנה, וזה בסדר גמור שמפקד יידרש הן לפן המשפטי והן לפן התקשורתי'.

החטיבה מכשירה לוחמים-מתעדים, שיצלמו את ההתרחשויות?
'כן, אבל מי שצריך להיות אחראי על הפן הזה הוא המפקד. המפקד צריך לכוון את המצלמה לאויב שמוציא אמצעי לחימה מתוך מסגד או יורה מתוך קבוצה של אזרחים. בזמן המלחמה הצבא יצטרך לנתב את התקשורת 'להקשרים מקצועיים. אבל גם בשגרה אני אומר למ“פים שלי שהם כבר אנשי ציבור, לא מפקדים פרטיים של פלוגות'.
מה שצ‘רצ‘יל אמר
האימון הקרוב של חטיבת הצנחנים יהיה השני השנה, ויכלול צניחות. ברעם הוא מאמין גדול בצניחה, ולא רק בגלל היבטים של מסורת ומבחן ללוחמים. האימון הקודם, בתחילת השנה, היה הראשון זה 15 שנים שבו צנחה החטיבה כחלק מהתרגיל. 'נצנח בתרגיל החטיבתי ובחלק מתרגילי הגדודים‭,'‬ הוא אומר. 'מבחינתי, זה אמצעי חשוב - בתנאי שעושים אותו כל הזמן וכחלק אינטגרלי מן האימון‭.'‬
צניחה אחת או שתיים באימון היא 'כל הזמן‭?'‬ כמה אפשר להתאמן על משהו ברצינות במצב הנוכחי, שבו זמן האימון קצר בהרבה מפעם ויש מחסור באמצעים?
'בכל מצב נילחם בחסר, בכל תרחיש המצב שלנו לא יהיה מושלם. אבל אנחנו החטיבה של צה“ל שייעודה להילחם בנתק קרקעי. גולני מתמחה ברכב כבד, גבעתי ברכב אחר. אנחנו החטיבה הקלה, שמתמחה בטווחים רחוקים. זה נוגע לא רק לאמצעי הגעה כמו צניחה, אלא גם לחיים בשטח. איך אתה מקבל שם לוגיסטיקה, מפנה פצועים, ערוך לשהייה ארוכה ברצף של פעולה. אנחנו מתאמנים לפעילות בנתק מבצעי, כלומר רחוקים משאר הכוחות של צה“ל. במזרח התיכון שמתהווה מחדש, מדינות מתפרקות ויש הרבה מצבים לא ברורים, וכשהאיום המרכזי על ישראל הופך להיות אש מטווחים של עשרות ומאות קילומטרים, אתה עשוי לפעול בתוך מרחב ענק. עצם העובדה שהאויב יודע שיש לנו יכולת כזו משנה את ההיערכות שלו. בין מלחמות העולם ביקרו את צ‘רצ‘יל על שבנה צי ענק. הוא אמר לפרלמנט שעצם העובדה שהצד השני יודע שיש לנו יכולת כזו גורם לו להיערך בעומק, למתוח את קווי ההגנה שלו ולא להיות יעיל‭.'‬ כבר עשרות שנים שהצנחנים אינם עוד 'החטיבה של הקיבוצניקים והמושבניקים‭.'‬ פני החטיבה השתנו עם פני החברה. המגמה של בולטות הפריפריות בחטיבות החי“ר - הנובעת גם מן המשיכה ליוקרתן כאמצעי למוביליות חברתית - ומנגד מההתרחקות של חלק מהאליטות מיחידות שמרבות לשרת בשטחים - לא פסחה גם עליה. ברעם נחרץ גם בעניין הזה. ''שואלים אותי למה אני נשאר בצבא‭,'‬ הוא אומר. 'כסף זה הרי לא הסיפור, את הבית אני לא רואה. התשובה שלי היא שאני אוהב מאוד את הפן המקצועי, אבל עם השנים הפן החברתי מרתק אותי יותר ויותר. ראית פה את הצוות של הסיירת: יש בו חייל דרוזי, עולים מאמריקה, אתיופים. אני קורא לזה כור החיבור - לא כור ההיתוך - הבן-גוריוני האחרון. הבן שלי חי באבן יהודה. הוא לא רואה דתיים או אתיופים. רק בצבא הוא יפגוש את כלל האוכלוסייה, וייצא אזרח ואדם טוב יותר. אנחנו גם מגייסים הכי הרבה חיילים בודדים שבאים כעולים מצפון אמריקה, גם על חשבון האפקטיביות המקצועית. אני באמת מאמין בצבא כמעוז הציוני האחרון, גם אם יגידו עלי שאני חי בסרט של עצמי'.
אתה עושה מאמץ שיגיעו אליך יותר חיילים מהשכבות היותר חזקות באוכלוסייה?
'יש שכבות אוכלוסייה שאני לא רואה מספיק אצלנו בחטיבה. בחלק מהמקרים הם הולכים למקומות כמו ‭,8200‬ שמגייסת מהמרכז, והיא יחידה שהצבא צריך מאוד. אבל אי אפשר להסתיר שבכל החטיבות הלוחמות יש דומיננטיות לפריפריה'.‬
אתה מנסה להביא יותר מתל אביב?
'אני מנסה להביא את הטובים מהפריפריה. אני מגייס הכי הרבה אתיופים מכל חטיבות החי“ר - ולוקח את הכי טובים. דרוזים, בני ישיבות, מכל מקום את הכי טובים. אני מנסה לגרום לחיילים שכשהצבא ייגמר, והם יחזרו לקבוצות ההומוגניות שלהם, הם לא ישכחו את מי פגשו בחטיבה. אין בינינו לבין גולני הבדלים בקבוצות האיכות שמתוכן אני מגייס, אבל אני יכול לגייס את המתנדבים ויש אצלנו מלחמה על כל מקום. ואגב, היא קשה במיוחד בקבוצות האיכות הגבוהות, שם יש הרבה יותר מתנדבים מההקצאה שיש לנו, ואני מביא לשם אחד מכל עשרה שמבקש להגיע אלינו. למי שבא מרקע חזק יהיה דווקא יותר קשה להתקבל‭.'‬
לפני כמה שנים יצאו כמאה קצינים וחיילים מכנס של הצנחנים, כי שרה בו מקהלת בנות. יש אצלך מתח סביב דתיים וחילונים?
'בצנחנים, להבדיל מחטיבות אחרות, זה לא סיפור. אחד מארבעת המג“דים שלי חובש כיפה, חמישית מהמ“פים הם דתיים. אנחנו החטיבה היחידה שמשפיעה על הגיוס שלה, ואני מקפיד על איזון בריא בגיוס. אבל מרגע שמישהו עבר את השער ונכנס אלינו, אני לא מתעניין בכלום חוץ מהאיכות שלו כחייל או מפקד‭.'‬
קודמך, אהרון חליבה, התבטא נגד מסלול ההסדר וספג הרבה ביקורת.
'אני נגד ההסדר במובן הפוליטי שלו, אבל החיילים שאני מקבל מההסדר מצוינים'...

...לפני כמה שבועות עלה ברעם לכותרות סביב סיפור אחר הקשור להווי של לוחמים. הוא אסר על חיילי הפלוגה המסייעת של גדוד 202 לענוד את ה'פצ‘ולי‭,'‬ בקבוקון שזה תקופה ארוכה הפך לסמל של הפלוגה, ועל פי האגדות מכיל נוזלי גוף של חברותיהם. ברעם אמר שזהו סמל מבזה נשים; החיילים, ובעיקר חיילים לשעבר, טענו שהוא מתערב שלא לצורך במסורת, שמעניקה לחיילים זהות ומוטיבציה. ההסבר שלו אופייני: בעיניו זה העליב את החיילים והחיילות לא פחות מאשר את האישה. 'זו סערה בכוס מים‭,'‬ הוא אומר. 'בכנות, בעיני זה פשוט גועל נפש. אני לגמרי בעד סמלים מיליטנטיים: חרבות, סכינים, רימונים. אבל הפצ‘ולי לא נראה לי, לא למג“ד ‭,202‬ לא למ“פ מסייעת. היוזמה לביטול באה מלמטה, והמחאות באו בעיקר מבחוץ. אני רוצה שימצאו לעצמם סמל אחר, גברי, לוחמני: קרני שוורים, מה שלא יהיה. לא משהו מבזה. דיברתי על זה עם החיילים. שאלתי אחד מהם, ’לאמא שלך הסברת מה זה‭,‘?‬ והוא אמר ’בשום אופן לא. בבית אני שם את זה בכיס‭.‘‬ לאחותך? ’מה פתאום‭.‘?‬ אם בבית אתה שם את זה בכיס, שגם פה לא יהיה. זה פשוט מגעיל בעיני. אני מסתכל על זה גם כאבא. שני הבנים והבת שלי ישרתו בחטיבה, וזה לא הסמל שאני רוצה שיראו. אני עוסק לא מעט בעולמם של החיילים, בחיכוך בין צעירים וותיקים. לא סתם לא תראה בצנחנים, עוד הרבה לפני, קרבות של צעירים וותיקים. מי שמתעסק בפצ‘ולי עושה את זה כנראה כי אין לו דברים כמו מכות להתעסק בהם‭.'‬
אתה מדבר הרבה על מקצועיות וגאווה, אבל החיילים שלך באים מחברה שבה כבר מזמן החייל הוא ילד, שההורים 'שלחו אותו לצבא' והצבא 'מחויב להחזיר אותו הביתה‭.'‬ זו בעיה?
'זה בוודאי משהו להתמודד איתו, אבל יהיה לא מבוגר מצדי לקרוא לזה קושי. ברור שמהבחינה המקצועית הצרה היה עדיף שהצבא יהיה עולם מקצועי סגור. אבל פה זו העיירה היהודית שעשו לה צבא, וזה העולם שבתוכו אני חי‭'.‬
אבל נראה שהצבא, אולי משום שקשה לו להתמודד עם תופעות חברתיות מסוימות, הופך את העניין לאידאולוגיה. בעצמי ראיתי את מפקד הבסיס שבו אנחנו יושבים עכשיו אומר ל‭600-‬ הורים של טירונים 'לכולכם יש הטלפון הסלולרי שלי‭,'‬ והופך בזה את התערבות ההורים ללגיטימית. חלק מההורים הודו בפני שזה מוזר בעיניהם.
'אני לא נותן את הסלולרי שלי, אבל אפשר להשיג אותי בקלות. יש לי דוברת, יש לי עוזרת לקצין שלישות חטיבתי שהיא נציג פניות הציבור. לדורון רובין, שפיקד על החטיבה בזמנך, לא היו כאלה. זה בסדר שפונים אלי, זה בסדר שאחת ליומיים אני מקבל שאילתה תקשורתית‭.'‬
עד שזה מגיע להכשרת חיילים מקצועיים, ועוד יותר מזה להחלטות של הפיקוד. במלחמת לבנון השנייה הפיקוד הושפע מהפחד מנפגעים עוד יותר מהציבור. אחד מקודמיך, שאול מופז, אמר אז בישיבת ממשלה ש'הציבור מקבל קשה חיילים שנהרגים, בעיקר בזמן מלחמה' - והיה ברור שכך חושב ומחליט גם פיקוד הצבא.
'זה חדר גם לצבא וגם לחברה. אבל אני בטוח שאם תהיה לחימה כולם יתעשתו, גם הציבור. לבנון לא הייתה ’חומת מגן‭.‘‬ ב‘חומת מגן‘ הייתה לחימה מאוד אמוציונלית, מאוד אישית, כי בזמן שאני הובלתי גדוד אשתי פחדה ללכת לסופר. כשהיה יוצא פיגוע מטול כרם למרכז הארץ, היא הייתה שואלת אותי, ’זה יצא מאצלך? אז מה בדיוק אתם עושים שם‭.‘?‬ היה לי חשש טבעי מנפגעים אבל לא חשבתי שזה מגביל אותי. זה חלק מהמצב המסובך ומשינוי פני המלחמה: במלחמה הבאה אנחנו נילחם בעומק, כשפה יחטפו במרכז הארץ. אני חושב שאז נדבר על הדברים אחרת. כשהציבור עם הגב לקיר הוא מגיב בצורה בריאה, וראינו את זה לפני ’חומת מגן‭.‘‬ כשהוא לא נדחק לקיר זה סימן שזו מלחמת ברירה - ואסור לנו לעשות מלחמות כאלה‭.'‬ ברעם אמור לסיים את התפקיד בשנה הבאה, ולהתקדם לדרגת תא“ל. הוא אינו יודע עוד איזה תפקיד יקבל; אם העבר מסמן את העתיד, גם זה יהיה תפקיד פיקוד על עוצבה מאותו סוג. גם תפקידיו כאל“מ היו כולם פיקודיים: חטיבת שומרון, חטיבת מילואים של הצנחנים ועכשיו החטיבה הסדירה. מח“ט צנחנים מוצלח יהיה, קרוב לוודאי, לאלוף ובתפקיד מרכזי. רפול, שחק, מופז ויעלון הגיעו מהתפקיד הזה לרמטכ“לות. אבל צה“ל רוצה את ברעם בתפקיד שחשוב לו עכשיו, לא בהכרח בתפקיד שיעשה אותו מועמד כשיר יותר לימים הבאים. זוהי תסמונת ידועה בצבא: רמטכ“ל או אלוף פיקוד, שרוצה להצליח בקדנציה שלו, שם תחתיו את הקצינים המובחרים בתפקידי פיקוד נדרשים, וכך לא רק שהם נשחקים אלא הם גם אינם מקבלים הכשרה במטה או הדרכה, דברים שירחיבו את עולמם ויכשירו אותם טוב יותר לתפקידים הבכירים המחכים להם.
אתה בשלב הטרום פוליטי האחרון של חייך הצבאיים. מתא“ל ומעלה, השאלה מי תומך בך - בצבא ולפעמים גם מחוצה לו - מתחילה להיות הגורם הכי חשוב.
'אני יודע, אבל זה ממש לא משנה לי. החלום שלי היה להיות מג“ד 890 ומח“ט הצנחנים. הגשמתי את שניהם. אני לא מח“ט צעיר, ואני אומר מה שאני חושב. גם אם לא אתקדם בתוך הצבא כי לא תהיה לי תמיכה מלמעלה, השגתי מה שרציתי לעשות‭.'‬
המקביל שלך בחטיבת הנח“ל, אמיר אבולעפיה, כתב עבודה שביקרה מאוד את המחסור בדיון חופשי ופורה בצבא, וטען שקצינים לא מפגינים עצמאות מחשבה.
'אני מכיר את המאמר שלו. אתה צריך לקחת סיכון אם צריך, ולא להיות קונפורמיסט, והתוצאה תלויה מאוד במפקדים שמעליך. אנשים כמו אביב כוכבי וגדי אייזנקוט יחפשו לשמוע כיוון אחר, וישמחו אם תאתגר אותם. השאלה היא מי מוביל את הצבא. בעיני אין כרגע שום מגבלות, ואין לי שום בעיה להגיד מה אני חושב. אבל נכון, אני עדיין רק מח“ט‭.'‬"
_____________________________________
"לא חוזרים עד שמבצעים"(המוטו של גדוד 890 של הצנחנים, כפי שניסח אותו מפקדו אריק שרון)
"איפה האופניים שלך עכשיו? תאר לעצמך, שאתה יורד עכשיו למטה, למקום הרגיל, אבל האופניים לא שם. עצור את עצמך ברגע הזה, בשנייה שאתה מגלה שהאופניים לא שם, ותכפיל את הרגע הזה פי אלף. זאת המלחמה." (מתוך הספר "גוף שני", מאת עפר שלח, "זמורה ביתן", 1989, עמוד 92)
"סבלנות התמדה ולעיתים כדור בין העיניים" (סיסמת המארינס לללוחמה בטרור, אותה אימץ בשעתו מפקד גדוד 890 של הצנחנים, אמיר ברעם, כמוטו גדודי)
"המבחן שלנו כצבא הוא מבחן היכולת ולא מבחן הכוונה." (מתוך ההרצאה שנשא האלוף גדי איזנקוט "מאפייניו של עימות אפשרי בזירה הצפונית ובעורף" בסמינר לזכר חללי מלחמת לבנון השנייה שנערך באוניברסיטת חיפה ב־30 בנובמבר 2010)
"אני חושב שצנחנים מחזיקים מעצמם כמחויבים למשהו שכולם מחויבים אליו, אבל הם רוצים קצת יותר. זה לא שאנחנו פועלים מאחורי קווי האויב - אנחנו לכאורה כמו כולם. אז מה בעצם ההבדל? זה שצנחן עושה הכול וקצת יותר. זה מחייב אותך ביוזמה, בהובלה, בדוגמה אישית בקרב - וגם בקימה בפני שיבה באוטובוס." (הרמטכ"ל בני גנץ על השירות בצנחנים. מתוך הכתבה "מסיבת גנץ" מאת יוני שנפלד ונועה הורוויץ, "במחנה", 6 בינואר 2011)

תגובה ללא ציטוט תגובה עם ציטוט חזרה לפורום
  #17  
ישן 28-09-2012, 08:55
צלמית המשתמש של marloweperelab89035
  marloweperelab89035 marloweperelab89035 אינו מחובר  
 
חבר מתאריך: 06.02.07
הודעות: 2,325
בתגובה להודעה מספר 1 שנכתבה על ידי marloweperelab89035 שמתחילה ב "כתבות שהתפרסמו בשנים האחרונות על קצינים בכירים - אשכול 2"

לחזור על עקבותיהם\ מאת יעל ליבנת

http://www.idf.il/1133-17177-he/Dover.aspx
ממש כמו פעם ובלי חריקת השנים, צעדו לוחמי פלוגת הצנחנים מחזור 82' במסע כומתה עם מפקדה דאז, האלוף גדי שמני, כשזיכרונות מלחמת לבנון, אחוות הלוחמים והשכול מלווים כל פסיעה
"מסע הכומתה, אשר בסופו זוכים לענוד את הכומתה האדומה על הכתף, היינו רגע מרגש במיוחד בשירותו של כל צנחן. עבור חיילי פלוגת פברואר 82' של גדוד 202, אשר נקראו להלחם במלחמת לבנון הראשונה ארבעה חודשים בסך הכל לאחר גיוסם, הרגע ההוא היה מרגש במיוחד- מרגש עד כדי כך ששלושים שנה אחרי נפגשו כל החיילים, כולל מפקד הפלוגה אז וכיום האלוף גדי שמני, ושחזרו את המסע מתחילתו ועד סופו. את המסע פתחו חברי הפלוגה, כיאה לצנחנים, בבית הספר לצניחה במרהו"ם (מרכז הטסה והכשרות מיוחדות), בדיוק במקום בו נפתח מסע הכומתה האגדי. שם התרשמו החיילים הוותיקים ממתקני הצניחה, אשר החזירו אותם שלושים שנה אחורנית. משם המשיכה הפלוגה, בהובלת יואב הס, לוחם לשעבר, בג'יפים ובהליכה רגלית לכיוון יער צרעה, דרך נחל שורק ונחל רפאים, בר גיורא ועין חנדק, באותם אזורים בהם הלכו 85 קילומטרים לפני שלושה עשורים. 'הרעיון ישב לי בראש לאחר אירוע לרגל 25 שנים לפלוגה שערכנו', ציין אחד מחברי הפלוגה וכיום מג"ד במילואים, סא"ל מיל' רועי. 'באירוע עלה רעיון שחזור המסע אך הוא ירד מהפרק. לאחר שחברנו לפלוגה, לוחם הימ"מ פסקל אברהמי נהרג בפיגוע בכביש 12 לפני שנה, נפל לנו האסימון שמדובר באירוע שפשוט אי אפשר לוותר עליו', הוא הסביר, ומיד התגייסו לתכנון האירוע אנשי ההפקה של הפלוגה, אייל גלפנד, משה אהרוני ודני בוזגלו. שלושים שנה אחרי, ונראה כי הלוחמים בני ה-18 נותרו כמות שהם. העובדה שכמחצית מהפלוגה יצאו לקורס קצינים, כשליש המשיכו בתפקידי פיקוד במילואים ,שבעה מחבריה נפלו לאורך השנים ושכל אחד הקים משפחה, לא שינתה את האווירה הפלוגתית, הדינמיקה הקבוצתית ותחושת החבר'ה שעומדת איתנה. 'הפלוגה שלנו נותרה מאוד מגובשת גם אחרי שנים, כאילו רק אתמול התגייסו', אמר לאתר צה"ל המ"פ לשעבר, האלוף גדי שמני, ששמש בתפקידו האחרון נספח צה”ל בוושינגטון. 'מה שהפך אותנו למגובשים היא העובדה שעברנו קרב מאוד קשה יחד, בתור לוחמים צעירים הם נכנסו למלחמה ולאורך כל השירות שירתו בלבנון', נזכר האלוף. אותו קרב עליו מדבר האלוף שמני היה קרב קשה שהתרחש כבר ביום הראשון להגעתם ללבנון, בו נתקלו הלוחמים במחבלים שפתחו באש מכל עבר בלב שכונת מגורים, ובו נהרג קצין מהפלוגה ונפצע מ"כ, שלאחר מכן מת מפצעיו. 'אני יכול שלא לדבר עם אחד החבר'ה מהפלוגה כמה שנים, וברגע שיגיע הטלפון אני אעזוב הכל ואפגש איתו', סיפר אחד הלוחמים, יעקב שמחי, 'זה קשר שנוצר בגלל המאורעות שחווינו בגיל כל כך צעיר, ותחושה שפשוט אי אפשר להסביר אותה'. את היום הראשון של הטיול סיימו הלוחמים במיל' ברב שיח אודות אותו קרב קשה, בהובלה של לוחם הפלוגה סא"ל במיל' אבי רוזלי, בו העלו זיכרונות ובעיקר הנציחו את אלה שלא זכו להגיע לאירוע. ביום למחרת, הלכה הפלוגה ביער באזור נחל צופים ולאחר מכן חברו אליה המשפחות השכולות, ויחד הלכו לגבעת התחמושת, שם סיימו את השחזור המרגש. 'הפלוגה הזאת היא חלק מהחיים של כולנו ואנו לא מתנתקים כל כך מהר', אמר האלוף שמני. 'אנחנו עדיין בקשר תמידי, נפגשים לפחות פעם בשנה בבית של אחד מהפלוגה, עושים אירועים כמו היום יחד עם המשפחות השכולות. זהו ערך עליון בפלוגה גם היום', הוא מדגיש. 'פלוגת פברואר 82 של גדוד 202, היינו פלוגה מיוחדת במינה', כתב לחייליו האלוף שמני, 'כישורי הלחימה, הרוח האיתנה והאחווה שנוצרה בין אנשי הפלוגה, סייעו לנו למלא משימות מורכבות באימונים ובפעילות מבצעית, לעתים בתנאים קשים מנשוא'. האלוף סיפר כי 'מבחינתי האישית, הייתה זו אחת התקופות היפות בחיי וללא ספק זו שעצבה אותי כמפקד באופן המשמעותי ביותר'." (מתוך אתר צה"ל, 27.09.2012)
_____________________________________
"לא חוזרים עד שמבצעים"(המוטו של גדוד 890 של הצנחנים, כפי שניסח אותו מפקדו אריק שרון)
"איפה האופניים שלך עכשיו? תאר לעצמך, שאתה יורד עכשיו למטה, למקום הרגיל, אבל האופניים לא שם. עצור את עצמך ברגע הזה, בשנייה שאתה מגלה שהאופניים לא שם, ותכפיל את הרגע הזה פי אלף. זאת המלחמה." (מתוך הספר "גוף שני", מאת עפר שלח, "זמורה ביתן", 1989, עמוד 92)
"סבלנות התמדה ולעיתים כדור בין העיניים" (סיסמת המארינס לללוחמה בטרור, אותה אימץ בשעתו מפקד גדוד 890 של הצנחנים, אמיר ברעם, כמוטו גדודי)
"המבחן שלנו כצבא הוא מבחן היכולת ולא מבחן הכוונה." (מתוך ההרצאה שנשא האלוף גדי איזנקוט "מאפייניו של עימות אפשרי בזירה הצפונית ובעורף" בסמינר לזכר חללי מלחמת לבנון השנייה שנערך באוניברסיטת חיפה ב־30 בנובמבר 2010)
"אני חושב שצנחנים מחזיקים מעצמם כמחויבים למשהו שכולם מחויבים אליו, אבל הם רוצים קצת יותר. זה לא שאנחנו פועלים מאחורי קווי האויב - אנחנו לכאורה כמו כולם. אז מה בעצם ההבדל? זה שצנחן עושה הכול וקצת יותר. זה מחייב אותך ביוזמה, בהובלה, בדוגמה אישית בקרב - וגם בקימה בפני שיבה באוטובוס." (הרמטכ"ל בני גנץ על השירות בצנחנים. מתוך הכתבה "מסיבת גנץ" מאת יוני שנפלד ונועה הורוויץ, "במחנה", 6 בינואר 2011)

תגובה ללא ציטוט תגובה עם ציטוט חזרה לפורום
  #18  
ישן 30-09-2012, 11:27
צלמית המשתמש של marloweperelab89035
  marloweperelab89035 marloweperelab89035 אינו מחובר  
 
חבר מתאריך: 06.02.07
הודעות: 2,325
בתגובה להודעה מספר 1 שנכתבה על ידי marloweperelab89035 שמתחילה ב "כתבות שהתפרסמו בשנים האחרונות על קצינים בכירים - אשכול 2"

בכתבה יש טעות אדלשטיין, בגלל הדו"צ המפורסם (והיו שכינו אותו אח"כ מיקי...) שאירע בעת פיקודו על דובדבן, נפסל לפיקוד על שלדג.


"צריך להעלות את המוכנות בכל הזירות"\ מאת לילך שובל


http://www.israelhayom.co.il/site/n...le.php?id=21792

תא"ל מיקי אדלשטיין מסיים את תפקידו כקצין חי"ר וצנחנים ראשי וייכנס לתפקידו החדש כמפקד אוגדת עזה · "אנחנו ביתרון משמעותי מול הרצועה" · "החיילים צריכים להיות מוכנים לאי ודאות במלחמה"
"'עזה היא זירת לחימה מורכבת היום. חמאס וג'יהאד מתעצמים באופן משמעותי בגיזרה זו, ויש כניסה של גורמים קיצוניים נוספים למרחב', כך אמר קצין חי"ר וצנחנים היוצא, תת-אלוף מיקי אדלשטיין , בראיון מיוחד לרגל פרישתו מהתפקיד, רגע לפני שיחל את תפקידו כמפקד אוגדת עזה. הקחצ"ר היוצא הסביר כי 'האיום ברצועת עזה גובר. אין ספק שיכול להיות מצב שבו נידרש לפעולה. לכל פעולה בעזה יש גם שיקולים מדיניים, וצה"ל יעשה את שנדרש ממנו בצורה המקצועית ביותר. אנחנו ביתרון משמעותי ברצועת עזה, וגם ברצועה מבינים שאם הם יפעילו חלק מהאמצעים שברשותם, לא נוכל לעבור על זה לסדר היום'. תא"ל אדלשטיין (46) נחשב לאחד הקצינים המבטיחים בצה"ל היום. איש צנוע שלא מרבה להתראיין לתקשורת, אך נחשב איש עשייה מעולה. תחילת שירותו בצה"ל היתה ביחידת העילית שלדג. בין השאר שירת כמפקד דובדבן, מפקד יחידת העילית שלדג ומפקד חטיבת הנח"ל, תפקיד שבו שירת במהלך מלחמת לבנון השנייה. עם סיום תפקידו הנוכחי כקצין חי"ר וצנחנים ראשי, הוא עתיד להתמנות בשבועות הקרובים לאחד התפקידים הרגישים ביותר בצה"ל - מפקד אוגדת עזה. הקחצ"ר היוצא התייחס בדבריו לאביב הערבי, ואמר כי 'לדעתי נכון יותר לקרוא לו 'טלטלה'.' הוא הסביר כי בעקבות האירועים האחרונים נאלץ צה"ל לעשות התאמות לא פשוטות למצב החדש. 'בבט"ש (הביטחון השוטף) נאלצנו לעשות התאמות לח"יר ולכוחות נוספים כדי להתמודד עם האירועים. גבול רמת הגולן וגבול מצרים נחשבו לגבולות שקטים בשנים האחרונות, אבל זה השתנה. הג'יהאד העולמי נכנס לסיני והגיע גם לרמת הגולן. כרגע הם לא פועלים נגדנו ברמת הגולן, אבל בסוף הם יופנו גם לכיווננו'. תא"ל אדלשטיין טוען כי בעקבות הטלטלה האזורית 'השבריריות הרבה יותר גדולה משהיתה לפני שנתיים ושלוש. אנחנו צריכים להעלות את רמת המוכנות שלנו למקרה שנידרש לפעול בכל אחת מהזירות הקיימות. החיילים והמפקדים צריכים להיות מוכנים לאי ודאות במלחמה'. בתקופת שירותו של אדלשטיין כקצין חי"ר וצנחנים ראשי הוטמעו לא מעט אמצעי לחימה במערך החי"ר. בין השאר התמקצע החי"ר במערכות שליטה ובקרה מתקדמות שמייעלות את ניהול הקרב על ידי ציון מיקומי הכוחות ומיקומי האויב, וכן מאפשרות שיח מהיר יותר בין הכוחות. 'עד סוף השנה הבאה כל מערכת בחי"ר תדע לדבר עם האחרת', ציין הקצין. בהתייחסו לסוגיית גיוס החרדים לצה"ל אמר תא"ל אדלשטיין כי הוא מסכים עם המדיניות שלפיה 'זה לא שירות החובה, אלא החובה לשרת. אין ספק שבהיבטים מסוימים יהיה מתח בין זה לבין השירות המשותף של בנים ובנות בצבא. בנושא החרדים יהיה קשה לאזן בין הדברים, אבל ערך החובה לשרת עולה על הכל. מצד אחר, לא נכון לאכוף על מישהו לפעול בניגוד לערכים הבסיסיים שלו'." ("ישראל היום", 30.09.2012)
_____________________________________
"לא חוזרים עד שמבצעים"(המוטו של גדוד 890 של הצנחנים, כפי שניסח אותו מפקדו אריק שרון)
"איפה האופניים שלך עכשיו? תאר לעצמך, שאתה יורד עכשיו למטה, למקום הרגיל, אבל האופניים לא שם. עצור את עצמך ברגע הזה, בשנייה שאתה מגלה שהאופניים לא שם, ותכפיל את הרגע הזה פי אלף. זאת המלחמה." (מתוך הספר "גוף שני", מאת עפר שלח, "זמורה ביתן", 1989, עמוד 92)
"סבלנות התמדה ולעיתים כדור בין העיניים" (סיסמת המארינס לללוחמה בטרור, אותה אימץ בשעתו מפקד גדוד 890 של הצנחנים, אמיר ברעם, כמוטו גדודי)
"המבחן שלנו כצבא הוא מבחן היכולת ולא מבחן הכוונה." (מתוך ההרצאה שנשא האלוף גדי איזנקוט "מאפייניו של עימות אפשרי בזירה הצפונית ובעורף" בסמינר לזכר חללי מלחמת לבנון השנייה שנערך באוניברסיטת חיפה ב־30 בנובמבר 2010)
"אני חושב שצנחנים מחזיקים מעצמם כמחויבים למשהו שכולם מחויבים אליו, אבל הם רוצים קצת יותר. זה לא שאנחנו פועלים מאחורי קווי האויב - אנחנו לכאורה כמו כולם. אז מה בעצם ההבדל? זה שצנחן עושה הכול וקצת יותר. זה מחייב אותך ביוזמה, בהובלה, בדוגמה אישית בקרב - וגם בקימה בפני שיבה באוטובוס." (הרמטכ"ל בני גנץ על השירות בצנחנים. מתוך הכתבה "מסיבת גנץ" מאת יוני שנפלד ונועה הורוויץ, "במחנה", 6 בינואר 2011)

תגובה ללא ציטוט תגובה עם ציטוט חזרה לפורום
  #26  
ישן 21-10-2012, 07:07
צלמית המשתמש של marloweperelab89035
  marloweperelab89035 marloweperelab89035 אינו מחובר  
 
חבר מתאריך: 06.02.07
הודעות: 2,325
בתגובה להודעה מספר 1 שנכתבה על ידי marloweperelab89035 שמתחילה ב "כתבות שהתפרסמו בשנים האחרונות על קצינים בכירים - אשכול 2"

הקצין שהופקד להגן על השמיים של ישראל\ מאת עפר שלח
כמפקד מערך הנ"מ, היה תא"ל דורון גביש אחראי בין היתר על "כיפת ברזל" והחץ. בריאיון פרישה הוא מבטיח: "זו ההגנה הטובה בעולם"

http://www.nrg.co.il/online/1/ART2/...ml?hp=1&cat=875

("מעריב", 20.10.2012)
_____________________________________
"לא חוזרים עד שמבצעים"(המוטו של גדוד 890 של הצנחנים, כפי שניסח אותו מפקדו אריק שרון)
"איפה האופניים שלך עכשיו? תאר לעצמך, שאתה יורד עכשיו למטה, למקום הרגיל, אבל האופניים לא שם. עצור את עצמך ברגע הזה, בשנייה שאתה מגלה שהאופניים לא שם, ותכפיל את הרגע הזה פי אלף. זאת המלחמה." (מתוך הספר "גוף שני", מאת עפר שלח, "זמורה ביתן", 1989, עמוד 92)
"סבלנות התמדה ולעיתים כדור בין העיניים" (סיסמת המארינס לללוחמה בטרור, אותה אימץ בשעתו מפקד גדוד 890 של הצנחנים, אמיר ברעם, כמוטו גדודי)
"המבחן שלנו כצבא הוא מבחן היכולת ולא מבחן הכוונה." (מתוך ההרצאה שנשא האלוף גדי איזנקוט "מאפייניו של עימות אפשרי בזירה הצפונית ובעורף" בסמינר לזכר חללי מלחמת לבנון השנייה שנערך באוניברסיטת חיפה ב־30 בנובמבר 2010)
"אני חושב שצנחנים מחזיקים מעצמם כמחויבים למשהו שכולם מחויבים אליו, אבל הם רוצים קצת יותר. זה לא שאנחנו פועלים מאחורי קווי האויב - אנחנו לכאורה כמו כולם. אז מה בעצם ההבדל? זה שצנחן עושה הכול וקצת יותר. זה מחייב אותך ביוזמה, בהובלה, בדוגמה אישית בקרב - וגם בקימה בפני שיבה באוטובוס." (הרמטכ"ל בני גנץ על השירות בצנחנים. מתוך הכתבה "מסיבת גנץ" מאת יוני שנפלד ונועה הורוויץ, "במחנה", 6 בינואר 2011)

תגובה ללא ציטוט תגובה עם ציטוט חזרה לפורום
  #28  
ישן 05-11-2012, 11:25
צלמית המשתמש של marloweperelab89035
  marloweperelab89035 marloweperelab89035 אינו מחובר  
 
חבר מתאריך: 06.02.07
הודעות: 2,325
בתגובה להודעה מספר 1 שנכתבה על ידי marloweperelab89035 שמתחילה ב "כתבות שהתפרסמו בשנים האחרונות על קצינים בכירים - אשכול 2"

כתבתו של אביחי בקר, "אייזן פטון", "הארץ" 10.09.1999
(הקישור כבר אינו עדכני ועל כן מובא הנוסח המוקלד)

אייזן פטון\ מאת אביחי בקר
מכל המועמדים לתפקיד המזכיר הצבאי של ראש הממשלה בחר ברק דווקא אחד שלא הופיע ברשימה: אל"מ גדי אייזנקוט, מח"ט גולני. בראיון ראשון מסביר אייזנקוט למה ביצוע המשימה חשוב משמירה על חיי החיילים, מתקומם על שרבוב שמו לתומכי הנסיגה מלבנון ומסביר למה צריך לקחת דוגמה מהגנרל פטון
"אל"מ גדי אייזנקוט לא ציפה לפנייה הזאת. עם גמר תפקידו כמח"ט גולני, אמור היה לצאת ללימודים בקורס מערכתי מתקדם, אחר כך להתחיל בתהליך לא זוהר של הסבה לשריון שבסופו היה עליו להמתין לשיבוץ באוגדה שתתפנה. הכיוון היה כבר סגור ומוסכם, כשהגיעה הפנייה מלשכת ראש הממשלה. בוא להיות המזכיר הצבאי של ראש הממשלה אהוד ברק, נאמר לו. תישן על זה כמה ימים, אבל שמור על כך בסוד. כשחזרו אליו אחרי כמה ימים אמר אייזנקוט שבעצם, מרוב דיסקרטיות, הוא לא ממש יודע מה עושה המזכיר הצבאי של ראש הממשלה. לפיכך הוזמן לפגישה עם תא"ל דן הראל, המזכיר שנשאר מימי השלטון הקודם, שתיאר לו את מהות התפקיד. אייזנקוט עשה בלשכה ארבע שעות בלבד ולא ממש נכנס לעובי הקורה. הוא עדיין מח"ט גולני ולכן הסתפק בהתרשמות חטופה. חלפו עוד שלושה ימים עד שהחזיר תשובה חיובית, ולא בגלל שההצעה לא החמיאה לו: 'הסיבה היחידה שהתלבטתי לא מעט היתה הכרותי את היתרונות והחסרונות שלי. כיוון שזה לא תפקיד צבאי קלאסי שבו אני נבחן על פי יכולת פיקוד, חשוב היה לי לשקול עד כמה אני באמת מתאים'. לאהוד ברק, לעומת זאת, לא היה ספק לרגע שאייזנקוט הוא האדם המתאים. אחרי שסקר את רשימת המועמדים שהגיש לו הרמטכ"ל שאול מופז, שאל: ואיפה גדי? הם לא היו יחד על הכנף של מטוס סבנה, גם לא בסיירת מטכ"ל. אייזנקוט בא בכלל מגולני, אבל בזיכרונו של ברק נחרת היטב הרושם שהותיר אצלו בזמנו קמב"ץ פיקוד צפון, שבא אליו ללשכת הרמטכ"ל מדי יום שישי מצויד במפות ותצלומי אוויר כדי להציג לו את המבצעים שתיכנן יצחק מרדכי. היסודיות שלו ושיקול הדעת הם ששבו את לבו. ביום חמישי הבא, אחרי שנתיים ושבועיים בתפקיד, יעביר אייזנקוט את הפיקוד על חטיבת גולני לאל"מ שמואל זכאי. ערב ההחלפה נותר לו רק לקוות שמיורשו ייחסכו התנסויות דרמטיות כמו אלו שהוא חווה בראשית דרכו כמח"ט. בסוף אוגוסט 97' התחיל אייזנקוט את החפיפה הקצרה עם קודמו ארז גרשטיין בבית הקברות בהרצליה, בהלוויה של סמ"ר אורן זריף, אחד מחמשת חללי השריפה בוואדי סלוקי שבדרום לבנון. כאילו בזה לא די, בלילה שאחרי טקס העברת הפיקוד על החטיבה, התרחש אסון השייטת באנסרייה. בטרם חלפו 12 שעות מאז שמונה למח"ט גולני, אייזנקוט כבר היה עם כוחות חילוץ על המסוקים, ערוך לכניסה לשטח. 14 לוחמי גולני נהרגו בדרום לבנון בקדנציה שלו, האחרונים שבהם אייל גואטה ודורון הירשקוביץ לפני שלושה שבועות, בהיתקלות ליד כפר שקרא. זה היה מבצע שהתגלגל במשך כמעט חודשיים, נוהל הקרב לקראתו היה מסודר, אך למרות נתוני הפתיחה המעולים, הכוח מגדוד 'הבוקעים הראשון' הופתע במקום להפתיע. בציבור התעוררו תהיות, איך זה קרה. 'התקשר אלי קצין בכיר ביותר בצה"ל ואמר לי שהעסק מריח רע. עניתי לו שבהחלט יש מקום לעורר שאלות קשות, אבל גם התשובות לא פשוטות. כדי לבחון את המקרה חייבים להכיר היטב את פרטיו ולא כמוהו למהר לחרוץ דין'. הזירה שבה נוצר המגע היה מבצר צלבני חרב, קלעת דובאי, הנמצא בערוץ הסלוקי. הצוות מגולני שיצא למשימה נועד לארוב לחוליית מניחי מטענים, שהמבנה שימש לה ביום בסיס להתארגנות. חיילי הכוח נכנסו למבצר בתום פעילות לילה, קצת אחריהם הגיעו לאותה אכסניה אנשי החיזבאללה שהיו בדרכם לפיגוע בעומק, 'משהו כמו אירוע תל קבעה שבו היו לפלוגת הקשר שלנו שלושה הרוגים ממטען שהופעל משני ק"מ בשלט רחוק. מדובר בחוליה מאוד איכותית', אומר אייזנקוט. אלה לא ידעו על נוכחותם של אלה. בעוד לוחמי גולני ספונים בין כותלי המבצר כשיכולת התצפית שלהם מוגבלת (רק בפתחים הוצבו שומרים), זיהו אנשי החיזבאללה שישבו בחצר קולות בוקעים מהמבנה. הם שילשלו רימונים לתוך פיר, וכתוצאה מכך נפצעו המ"מ, סמל המחלקה ואחד החיילים. הסמ"פ התעשת ראשון, צירף אליו ארבעה לוחמים ודלק אחרי לוחמי החיזבאללה הנסוגים. במגע שנוצר נהרגו בחילופי האש איש חיזבאללה ואייל גואטה. בינתיים הצטרפו למרדף המ"פ יואב ירום מכיוון מערב והמג"ד סא"ל אילן אטיאס ממזרח. בעוד הם סוגרים על החוליה מלמעלה למטה והורגים לוחם נוסף של החיזבאללה, נורה צרור קטלני אל חפ"ק המג"ד מתוך שיח מטווח 40 מטר. אטיאס והגשש שלצידו נפצעו, דורון הירשקוביץ שהיה איתם נהרג, את איש החיזבאללה שפגע בהם חיסל המ"פ בהמשך. 'התנהל שם קרב נגד חוליה שנלחמה נואשות על חייה', אומר אייזנקוט. 'למי שלא בקי זה נראה לא מובן איך צה"ל הגדול מתקשה להתמודד עם שלושה אנשי גרילה, אבל בפועל השתתפו בלחימה פחות מעשרים לוחמים שלנו. אני לא מתעלם מהטעויות שנעשו, אבל ביחס למספר הנפגעים, למה בעצם מצפים אלה שממהרים לתקוף אותנו בעיתונות? הם הרי לא באו עם קפצונים. גם שאלת המחיר לא צריכה להיבחן אך ורק בזווית הצרה של האירוע הזה לבדו'.
דיכוי המרד
אייזנקוט רותח כשהוא שומע התבטאויות פולקלוריסטיות בנוסח: המארב בקלעת דובאי נגמר שלוש-שתיים. בעיקר כשטונים כאלה, המעידים לדבריו על התרופפות, נשמעים יותר ויותר גם בתוך צה"ל עצמו. 'בוא נלך אחורה ונחליט לדוגמה שאנחנו מפסיקים ליזום לחלוטין, כי אם זה המאזן אז לשם מה בכלל צריך את זה? מה נגיד כשיופעל מטען שיגמור לנו עשרה חיילים? עד כמה שזה יישמע אבסורדי, אני מתרשם שלציבור יותר נוח לעכל סוג כזה של מכה, כשאנחנו בדפנסיווה, כאילו היא נחתה מן-אללה, מאשר הרוגים בפעילות התקפית, מילא שאזרח חושב ככה, אבל זאת בטח לא התפישה שלאורה אתה כמפקד מחנך צבא. לא בכדי אנחנו מגדירים את ביצוע המשימה כערך עליון, ואת השמירה על חיי החיילים כציווי שני בחשיבותו, לא ראשון. אחרת, בשביל מה לקום ולהסתער? למה בכלל לסכן חיים? באופן תיאורטי, את האירוע שבו נהרגו דורון ואייל אפשר היה לעצור בשלב מוקדם, שבו היו לנו עדיין רק שלושה פצועים. יכולנו בקלות לתת למחבלים לנתק מגע, ללוות את המנוסה שלהם בכמה צרורות סמליים, להתעסק בטיפול בנפגעים ובזאת למזער את הנזק ולסגור עניין. כמובן שלא זאת התגובה שלה אני מצפה ממני ומפקודי. היכולת להתעשת והדבקות במטרה הן מבחינתי המסר של התקרית הזאת, שבתחילתה היינו במצב נחות. אוי ואבוי לנו כאנשי צבא אם במקום להיות נחושים נתבלבל ונחשוב במונחים של תוצאות משחקי כדורגל'. אייזנקוט, בן 39 , נולד בטבריה וגדל באילת. את ימי התיכון הוא בילה בעיקר בים. מרכז ההוויה היה מועדון השיט שבו התמחה במפרשיות מדגם 420 . הוא התגייס באוקטובר 78' לקורס טיס, הודח כעבור חודש והגיע לגולני. קר רוח,כך הוא אופיין בטירונות שבסופה נבחר לחניך מצטיין פלוגתי. בקורס קצינים, לעומת זאת, הוא פחות הרשים. במלחמת לבנון הוא היה מ"פ בגדוד 'בוקעים הראשון', השתתף בלחימה בגזרות נבטיה, ג'זין ושדה התעופה בביירות, ושנה אחר כך הוא השתחרר כדי לנשום קצת אוויר חופשי. כיוון שלא ממש ידע אז לאיזה תחום לפנות, החליט ללכת לקבל עצה טובה במכון 'תיל' להכוונה מקצועית. זה עלה לו לא מעט, הוא ישב שעות במבחני התאמה, וכשנקרא לשיחה מסכמת, שבה הוצגו לו מסקנות האבחון, הוא נדהם לגלות כי מומלץ לו ללמוד רפואה אלטרנטיווית ושאר 'שטויות במיץ עגבניות'. רפלקסולוג רצו לעשות ממנו. ההרפתקה האזרחית נמשכה כשלושה חודשים. הוא לא הספיק לנחות וכבר נשלח אליו צו קריאה לחודש וחצי מילואים ביחידה לגמרי לא אטרקטיווית. כדי לעקוף את העונש הוא העדיף להיענות לפנייה מחמיאה של מפקד בה"ד 1 אז, אילן בירן, לבוא להיות אצלו מ"פ צוערים למשך חמישה חודשים. לחיים יש כידוע דינמיקה משלהם, ומה שהתחיל כחתימה קצרה לשירות קבע התפתח עם הזמן לקריירה מבטיחה. בתחילת ספטמבר 97 ' הוא התמנה למח"ט גולני. בין המעשים הראשונים שלו היה ביקור בכלא 6 אצל אסירי החטיבה. הוא ביקש מהשוטרים הצבאיים לצאת ונשאר לבדו לשוחח במשך שעתיים עם כשלושים שפוטים שקיבל בירושה, כדי ללמוד מהם על הלכי הרוח. מאז נרשמה ירידה ניכרת בנוכחות של גולני בכלא, למעט המרד המפורסם בפלוגה המסייעת של גדוד 'ברק', שבעקבותיו נשלחו למאסר בשתי טיוליות 48 לוחמים מהפלוגה שכינויה 'סוסי הפרא'. 'קיבלתי מארז גרשטיין חטיבה שהיתה ברמה גבוהה ביותר מבחינת מוטיווציה וכשירות מבצעית, אבל היו תחומים מסוימים שזיהיתי בהם בעייתיות שחייבה אותי לטפל בהם', הוא אומר. 'אני מתכוון לכל מה שנוגע לתרבות הפיקודית ולאקלים בתוך המסגרת'. אייזנקוט הוביל בעקשנות מערכה שנועדה לעקור מהשורש מסורות עתיקות, שאיש מקודמיו בגולני לא העז לגעת בהן. לשבחו אפשר לומר שהוא לא נרתע לטלטל ערכים מעוותים שנחשבו זה שנים סלע קיומה של החטיבה. בעיקר הוא התמקד ביחסי צעירים-ותיקים בפלוגות הלוחמות, אבל לא רק. בתגובה על מציאות מדאיגה, שבה המ"כים ומפקדי המשנה איבדו כל שמץ של סמכות בעיני החיילים, הוא הכתיב נורמות שנועדו לשקם את מעמדם, הוציא את הזובור אל מחוץ לחוק, משירי הרובאים הוא ניטרל את הנאצות. הקולגות יעצו לו לא להכניס ראש בריא למיטה חולה (הם השתמשו כמובן בניסוחים בוטים פי כמה). 'אני חשבתי שעדיף לי לפגוש את הדברים במקום ובזמן שאני אבחר, ולא שהם יפתיעו אותי כשלי זה לא נוח. לא קיבלתי את הגישה שמוראל גבוה אפשרי רק באנרכיה, ושמשמעת פירושה דיכאון כבד. ההנחה שלי היתה שסדרת הפעולות שאנחנו נוקטים תביא לפעולת נגד. השאיפה שלי היתה שנעבור את התהליך ושנצליח לרתום את החיילים לדרך החדשה בלי הרבה מדי רעשי רקע. זה לא מנע ממני להכין את המ"פים למצב שבו בשש הפלוגות הוותיקות יתחולל מרד. כדי למנוע זאת, ההנחיה שלי היתה שהפעולות שאנחנו נוקטים לא יהיו דרסטיות מדי, אבל לדאבוני זה פרץ'. התסיסה היתה כללית, והעובדה שרק המסייעת של גדוד ברק הרימה ראש היא מקרית בלבד. פוטנציאל המרד, כפי שהעריך נכון, היה טמון גם בשאר הפלוגות. 'לרגע לא התעלמתי מהעובדה שהמ"פ והקצינים היו אחראים ל- 90% ממה שקרה. זה שהחיילים נשלחו לבית סוהר, זה רק בגלל שהם לקחו את החוק לידיים. לא נבהלתי מהכתבות בתקשורת ומוועד ההורים שקם, הייתי שלם עם עצמי ולשמחתי ניתן לי אז גיבוי מלא מהרמטכ"ל אמנון ליפקין-שחק ומאלוף פיקוד צפון עמירם לוין'. בשיחה עם ההורים הנזעמים, המוטו שלו היה שהפקרות היא מתכון בטוח לכישלון בקרב. תמרור האזהרה שהינחה אותו היה לוחם שנהרג בקדנציה של קודמו, בעקבות הפרה בוטה של משמעת מבצעית בעת מארב. את הפרטים הוא מקפיד להסתיר אפילו מהמשפחה הנוגעת בדבר, כדי לא לגרום לה עוגמת נפש כפולה. בשיחות עם חיילים, לעומת זאת, הוא מרבה להזכיר את הכישלון 'שהיה המשך ישיר לתקלות חמורות שהיו בצוות ההוא לפני העלייה לתעסוקה'.
הנקודה השחורה
המרד התחולל כשאייזנקוט היה ארבעה חודשים בלבד בתפקיד. ההחלטיות שבה פעל מעידה על דמותו. הנידונים היו שמן על גלגלי המהפכה שהוא הכריז - הדרך שבה דיכא את המרד מבטיחה לצה"ל שהארץ תשקוט 40 שנה. 'מספרים לי מח"טים, שחסכתי להם הרבה מקרים דומים. לפחות בחי"ר ההשפעה בולטת מאוד', הוא מעיד. אייזנקוט לא רק שפט את השותפים למרד לתקופות מאסר ממושכות (את החלק הזה בעסקה ספגו הנידונים בהבנה), גם כשהם גמרו לרצות את עונשם הוא עדיין לא הירפה. ההדחה מגולני, תוך פיזור הלוחמים במכוון ביחידות עורפיות, היתה מבחינתם מהלומה ששברה את רוחם. התגובה של רבים היתה בריחה לחו"ל מיד כשהשתחררו. אלה שנשארו בישראל ערקו נפשית. אייזנקוט מסרב לקחת אותם על מצפונו. 'השבוע הייתי בטקס השבעת טירונים בצומת גולני', הוא מספר. 'ניגשו אלי רס"פ וסרס"פ ששפטתי פעם לשבעים יום מאסר על שהם היכו איש קשר שבא אליהם לפלוגה. הם לחצו לי יד. 'אין בנו כעס' הם אמרו לי. אחד מהם גם סיפר שלמרות מה שקרה הוא הפך עולמות כדי שאח שלו יגיע לגולני. הוא גם כיוון אותו שיגיע לאותה פלוגה. מה מעיד יותר מזה על האמון שלהם בחטיבה? העובדה שעל 480 מקומות נאבקים בכל מחזור גיוס 1,500 מועמדים, זה לא קורה מעצמו ככה סתם'. אלא שאייזנקוט לא רק תבע, הוא גם נתן. לפלוגות הוותיקות הוא דאג לשבוע בוינגייט, לקורס פסיכומטרי כהכנה לאוניברסיטה. 90% מהסכום השנתי שמצטבר בקופת המח"ט הוא הסב מהסיירת ומאגוז לטובת שש הפלוגות הוותיקות, כתחליף לזובור הוא הנהיג כטקס חניכה 'בוחן ותיק' שעורר בתחילה התנגדות עזה, אך בינתיים נעשה ללהיט. חזותו הצנועה והעגלגלה, האפורה במקצת, עלולה להטעות. למי שמחפש כריזמה, זיקוקים וניצוצות, אייזנקוט הוא לא הכתובת. עוצמתו כבושה ונחוץ זמן כדי להתוודע אליה ולדעת להעריך אותה כמידתה. אייזנקוט הוא טיפוס שמציב יעדים ונצמד אליהם בעקשנות. הוא לא פרץ כמטאור אלא התפתח בהדרגה. בתחילת כהונתו כמח"ט ניסו לכפות עליו השוואות לקודמו ארז גרשטיין. הספקנים העריכו שאייזנקוט יעמוד בצילו. אבל ההשוואה עושה עוול לשניהם. קשה לתאר סגנונות מנהיגות שונים זה מזה באופן קיצוני כשלהם. כל אחד מהם בנה את חטיבת גולני לגמרי אחרת; את גרשטיין העריצו, את אייזנקוט מכבדים. תא"ל גרשטיין, קצין שהיה לאגדה בחייו, נהרג בחודש פברואר השנה מהתפוצצות מטען. אייזנקוט היה בין החברים הכי קרובים אליו בצבא. 'לא עבר יום שארז ואני לא עידכנו זה את זה. היו לנו מפגשים קבועים בדרך לפיקוד, התייעצנו המון, ההערכה ההדדית בינינו היתה אדירה. ההכרות התחילה למעשה כשאני הייתי קצין אג"ם של גולני והוא הקמב"ץ. המח"טים היו אז גבי אופיר וגבי אשכנזי. ישנו בחדר בגודל של מטר על מטר, שתינו קפה מאותו קנקן. כל הדיבורים על הנעליים שלי והנעליים שלו, כן נכנס לנעליו או לא נכנס, היו פשוט לא לעניין'. התקרית שבה נהרג סמ"ר אוהד זך מאש כוחותינו בדרך למארב ליד מוצב טייבה, בדצמבר האחרון, היא מבחינתו של אייזנקוט כישלון שאין לו כפרה. זוהי לדבריו הנקודה השחורה של תקופתו כמח"ט, שנתיים שבהן הרגו היחידות הכפופות לו, בהן אגוז, לפחות 40 אנשי חיזבאללה. 'היום בגולני יש עשרות מחלקות, כך שלא את כולן אני מכיר מקרוב, אבל בבעייתיות אני בהחלט מעורב. כשהגעתי לגדוד שבוע לפני האסון, דבר ראשון שביררתי אצל המג"ד זה מה נשמע במחלקה של אסף לפיד. הלכנו למ"פ, הוא תיאר לי מה קורה מבחינה מקצועית, בעיני זה עוד לא היה מצב של כישלון חרוץ. מדובר היה בבחור ערכי מאוד, מוטיווציה עד השמים, בעל יכולת מנהיגות; היתה לו בעיה בניווט ובהתמצאות שאותה חשבתי שנצליח לשפר. כבר היו מ"מים שעזרנו להם להיבנות'. לבסוף השתכנע אייזנקוט שזה לא זה. 'אחרי שאישרתי למג"ד להפסיק לו תפקיד, הוא החליט בכל זאת לתת לאסף עוד צ'אנס. השאר כבר ידוע. הטרגדיה היא שלא הצלחנו להחזיר הביתה למשפחה נהדרת ילד בן 19 שאותו היא חינכה לאהבת הארץ ולערך השירות למולדת. לכן אני גם מבין את הזעם שלהם. הם שכלו בן לא מול אויב. לראות את האב והאחות מניחים את דרגות הקצונה על קבר בנם כהבעת אי אמון בנו, המפקדים, זה מחזה שלא קל לי להתמודד איתו'. זה לא מנע מאייזנקוט להשתתף עם בנו הבכור במרוץ ניווט שיזמה משפחת זך לזכרו של אוהד ולחלק את הפרסים.
שש אלי קרב
כשהודיע לו המ"פ של אסף לפיד, גיא הלוי, שהוא לוקח אחריות ומתפטר, אייזנקוט לא השלים עם ההודעה. סא"ל אילן אטיאס, המג"ד שמשפחת זך נאבקת להדחתו, נפצע לפני שלושה שבועות במרדף שהתפתח בעקבות המארב בקלעת דובאי. התחושה ביד ימין אבדה לו ובשלב זה היא לא מתפקדת. לפי הערכות היותר אופטימיות של הרופאים באורתופדית ב' בבית החולים רמב"ם יידרשו לפחות שמונה חודשים לשיקומה. יומיים בלבד אחרי ההיתקלות הלם אייזנקוט באטיאס, כשהודיע לו שהוא מצא לו ממלא מקום. אטיאס, רתוק למיטה, החוויר. האשליה שהנה עוד רגע הוא חוזר לגדוד, התפוגגה. אייזנקוט, שאטיאס הוא בן טיפוחיו מאז היה אצלו מ"מ, היה היחיד שהעז להציג לפצוע את האמת במערומיה. כשהבחין שאטיאס נמוג לשמע הבשורה המרה, הוא ביקש את הנוכחים לצאת ונותר איתו לבדו, בניסיון קלוש לעודדו: 'אתה, שהיית מלך בגדוד, פתאום אתה זרוק חסר אונים על מיטה, אני בהחלט מבין את ההרגשה". התקדים שהדריך את אייזנקוט להזדרז בהחלפה היה פציעתו של מג"ד אחר שלו, סא"ל תמיר ידעי, שנפגע גם הוא ביד ימין בהיתקלות עם חוליית חמאס בחודש ינואר, ליד עתניאל שבהר חברון. 'לתמיר גרמתי עוול בזה שנעניתי לבקשתו ואיפשרתי לו לחזור לגדוד הרבה לפני שהוא השלים את השיקום. עכשיו הוא חייב לפתוח מחדש את היד ולתקן את כל העסק. אפשר היה למנוע את זה אם הוא היה עובר טיפול מסודר, כולל פיזיותרפיה'. במקרהו של אטיאס ביקש אייזנקוט שלא תישנה התופעה שבה מג"ד אפוף כאבים הולך בתרגילים צמוד לסד, בלי יכולת להפעיל את הנשק. במסדר החולים של אייזנקוט יש עוד מג"ד, שאף הוא בוגר פציעה קרבית - סא"ל חגי, מפקד 'אגוז'. 'כשסופרים לנו בעיתונים כמה הרוגים תובעת מאיתנו לבנון, שוכחים לציין ליד זה שרק מתחילת השנה התגלו 60 זירות מטענים, מהם צה"ל ניטרל 56. מדובר בפוטנציאל הרג של מאות אנשים שנחסך מאיתנו. זה לא קורה אאוט אוף דה בלו, יש מי שמונע את זה, אבל לצערי אני לא חש שקיימת הערכה למה שחברי ואני עושים. בלי קשר לוויכוח הפוליטי, כן לבנון או לא לבנון, אין שום סיבה להתבטאויות שמציירות אותנו כחבורה מטופשת שסתם חוטפת נפגעים. כדי שנחוש שיש תכלית למה שאנחנו עושים, אנחנו כצבא זקוקים להסכמה רחבה. לשפוט את הסלוקי במושגים השאובים מהספורט זה עיוות שלצערי נגועים בו לא רק מפקדים בעבר, אלא גם בהווה'. בראיון שהעניק תא"ל גיורא ענבר עם שחרורו מצה"ל, ובו קרא לנסיגה מלבנון, הוא הוציא לכאורה את אייזנקוט מהארון, כשמנה אותו בין הקצינים השותפים לדעתו. אייזנקוט מתנער מהכבוד. 'מה שגיורא אמר זה שהוא חושב שאני חושב, לי על כל פנים לא היתה איתו שיחה שבה אמרתי לו את ההשקפות שהוא מייחס לי'. הכתבת הצבאית של הרדיו, כרמלה מנשה, שחשפה דברים שנאמרו בדיון מפקדים בבירנית באמצע חודש מאי, אף היא הצביעה עליו כמצדד ביציאה; אייזנקוט הכחיש. 'אני לא מתכוון עכשיו לחשוף את עמדותי, אם כי בפורומים סגורים מעולם לא הסתרתי אותן', הוא מסביר. 'בעיני זה פסול שבעלי אינטרס מצטטים התבטאויות של קצינים כדי להכשיר את הלבבות לכיוון שהם מבקשים לקדם, לצערי כל עולם המושגים פה התערער. התפקיד של הצבא זה להכין את עצמו למלחמה, לשוש אלי קרב ולא לדבר על נושאים שהם לא עניינו. אפילו זה שאנחנו אלה שמסכנים את חיינו והולכים להלוויות עדיין לא אומר שנמצאת לפנינו התמונה המלאה שיש לחברי המטה הכללי, שלפיה אפשר להחליט מה נכון לעשות בשאלת לבנון. 'מאיתנו, המח"טים, הייתי מצפה שנתנהג כמו הגנרל פטון, ששנה לפני מלחמת העולם השנייה, בין קוקטייל לקוקטייל, רק חיפש את מי לתקוף. אסור לנו שנשתכר מהאווירה של מזרח תיכון חדש, לא עכשיו ולא בעוד 30 שנה. לצערי אני מזהה בצה"ל תופעה הולכת ורווחת של התבטאויות פופולריות מתייפייפות, שמתיישרות בהתאם למה שדעת הקהל הישראלית מצפה לשמוע מאיתנו. חייבים למתוח על זה קו'.
ההדחה
עד 1982 הוא הספיק להיפצע שלוש פעמים מאש ידידותית, פעם במלחמת לבנון ופעמיים בתאונות אימונים. הסימנים של אחת הפציעות ניכרים עדיין במצחו, אז ניהל תרגיל עם כובע ב' במקום קסדה. אולי זה מפתיע, אבל בצעירותו הוא נודע כסורר, 'קפצן וחוצפן' כהגדרתו. הצגת השיא שלו היתה כשפיקד על פלוגת 'עורב', מח"ט גולני אז היה צבי פולג (פרקש). הפלוגה של אייזנקוט היתה בחופשה רגילה אחרי קו מתיש בלבנון, כשנקרא במפתיע להחזיר אותה לאירוע חטיבתי חסר חשיבות, סיור בבתי הזיקוק. אייזנקוט מחה על חוסר ההיגיון שבהוראה וסירב בתוקף להפסיק לאנשיו את החופשה ולו רק לכמה שעות. את הוויכוח עם המח"ט הוא ניהל בנוכחות כל קציני החטיבה הנדהמים. פרקש היה סבלני כלפי מי שעד אותו עימות היה מחביביו, אבל גם לו אזל לבסוף מטען האיפוק. כשהמ"פ סירב אפילו להתנצל, הוא זרק אותו מהחטיבה לעיני הקהל הנבוך. 'גם אני כמח"ט הייתי נוהג בדיוק כמוהו', אומר אייזנקוט על ההדחה ההיא. הוא לא גאה בה, אבל מעולם לא השמיט את הפרט הביוגרפי הזה מקורות חייו. בתפקידיו הבאים הוא אף השתמש בלקח לא אחת כדי להדגים למ"פים ממורמרים שמוטב לעצור ולא לנקוט צעדים שיצטערו עליהם אחר כך. הוא נשלח אז כסנקציה ליחידה נידחת והיה כבר בדרך לחתום על טפסים להתרת חוזה. מי שעצר את הסחף היה אילן בירן מיטיבו. הוא הרגיע את אייזנקוט, יישר הדורים ולתקופת הפוגה אף פילס לו נתיב ללימודים בפו"ם. כעבור זמן חזר אייזנקוט לגולני בדלת הראשית, לתפקיד קצין אג"ם, ואחר כך, בסערת האינתיפאדה 90-'88'', היה למג"ד. כשנקרא אייזנקוט לאחרונה להכיר את לשכת ' המזכיר הצבאי של ראש הממשלה, הוא פגש במסדרון באקראי את בירן, המנכ"ל היוצא של משרד הביטחון. מזל שהתעקשתי עליך אצל פרקש, הוא הזכיר לאייזנקוט את הפרשה העגומה ההיא. הוא תושב הרצליה, נשוי לחנה, אדריכלית שבנעוריה אף היא היתה חברה במועדון המפרשיות באילת. לזוג חמישה ילדים. בזמנו הפנוי אייזנקוט משחק סקווש, על גלשן הרוח שהיטיב להשיט הזדכה בהיותו מג"ד. אחרי שהיה סמח"ט גולני וקצין המבצעים של פיקוד צפון, הוא התמנה למח"ט 'אפרים', חווה את פינוי הערים קלקיליה וטול כרם כחלק מהסכם אוסלו. כשפוצץ ביתו של יחיא עייאש בכפר רפא, היה זה אייזנקוט שהפעיל את המתג. 'במשך חודשיים ערכנו מבצע הדוק מאוד כדי לאתר אותו. שמונה שבועות המשפחה שלי לא ראתה אותי בגללו, לכן כשהחליטו להרוס את הבית הזמינו אותי ללחוץ על הכפתור. עניתי להם, חפשו מישהו אחר להלביש עליו את התענוג המפוקפק, אני לא נכנס לזה, אמרו לי, אתה לא יצאת הביתה כל כך הרבה זמן, לך מגיע. הם לא השאירו לי ברירה'. כשעלו בגזרתו התנחלויות בלתי חוקיות הוא הגיב בתקיפות. 'היו לי יחסים יוצאים מן הכלל עם היישובים, אבל כשהם השתגעו הראיתי להם שאני יותר משוגע מהם'. כשידידו, ראש מועצת אלקנה ניסן סלומיאנסקי, ניסה להאחז בעוד גבעת טרשים שהוכרזה שטח צבאי סגור, הודיע לו אייזנקוט 'עד כאן' והורה להכניס אותו למעצר. 'הוא העלה לי את הסעיף הגולנצ'יקי שבי. מה שלא ידעתי זה שהיום ההוא בכלא הוסיף לו הרבה נקודות במפד"ל. איך אמר לי ראש מועצה, קולגה של סלומיאנסקי? אתה דאגת לזה שהוא יהיה חבר כנסת'.
חוויה אמריקאית
התחנה הבאה של אייזנקוט היתה שנת השתלמות בקרלייל, המכללה לביטחון לאומי של צבא ארצות הברית. הוא חזר שונה משיצא, הוא מדווח, בעיקר בהבנתו את התקשורת. 'עד לנסיעה אף פעם לא הכרתי בכם כגורם', הוא אומר. 'הגישה שלי היתה שאתם מטרד שחייבים לסלק אותו. כשהייתי מח"ט טול כרם, היו מספר הזדמנויות שאילן בירן, כאלוף פיקוד מרכז, היפנה אלי עיתונאים. ברחתי מזה כמו מאש. הנסיעה שינתה את הגישה שלי מקצה אל קצה. לקחתי בקרלייל קורס על יחסי צבא-תקשורת וממש נפקחו לי העיניים. הבנתי את חשיבות הדברים ומעמדה של עוין נפתחתי לנושא. קיומה של התקשורת היום זה נתון שנכנס אצלי להערכת המצב מיד אחרי קרקע, אויב, זמן ומרחב'. הכתבים הצבאיים זכו אצל אייזנקוט לשיתוף פעולה ענייני שלא אופייני לחטיבות אחרות. הוא היה לא רק גורם מגיב, אלא גם יוזם. כל פנייה אליו נענתה ולא במחשכים או בטלפונים ליליים, אלא בפגישות מסודרות. אפילו בימים רעים לחטיבה הוא דבק באותה מדיניות. אחרי המרד הוא לא החביא את המ"פ הנוגע בדבר, סרן אורן כהן; בעקבות האסון שבו נהרג אוהד זך הוא שלח את המג"ד, סא"ל אילן אטיאס, לראיון נוקב; לסיכום ההיתקלות בקלעת דובאי הופיע המ"פ, סרן יואב ירום, מול המצלמות. גם בהצלחות הוא אף פעם לא הציב את עצמו במרכז, אלא את הפקודים. 'הקצינים אצלי יודעים להשתמש בתקשורת, הם כבר לא נבהלים ממנה', הוא אומר. ביום עיון שיזם הם עברו סדנה לעבודה מול מצלמה. את מחליפו, אל"מ שמואל זכאי, שעדיין רואה בתקשורת גורם בעייתי, אייזנקוט מתחייב שכבר בתקופת החפיפה ינסה לשנות את יחסו. זכאי חייב תודה לאייזנקוט, שהביא אותו לגולני מ'שקד', וגם ניהל לובי למענו כאשר זכאי, בהיותו מ"מ, נקלע לפשלה שכל אחד אחר היה מודח בעקבותיה. כשאייזנקוט חזר מארצות הברית הוא הדריך בקורס מג"דים וממנו הלך להיות מח"ט גולני. 14 מתוך 21 שנות שירות הוא היה בחטיבה, והפרידה לא קלה לו. 'כששואלים אותי חברים על מה אני בעיקר גאה ואיפה טביעת האצבע שלי בשנתיים שהייתי מח"ט, התשובה שלי היא איכות המ"פים. זאת לא פראזה. מדי פעם אתם בעיתונות נורא מתפעלים כשאתם מגלים עוד כוכב, אני את החבורה המצוינת הזאת חי יום-יום. יש לי חוברת עם תחזית מג"דים לשנת 2006, כדאי לך לזכור את השמות: עמית פישר, דוד זיני, יואב ירום, ארז הדרי, ויש עוד'. ובנוגע לאייזנקוט עצמו, אפשר להמר שבאותו מועד יענוד לכתפיו דרגות אלוף במגמת עלייה. כך לפחות משוכנע דור המח"טים שאכל איתו מאותו מסטינג." ("מוסף הארץ", 10.09.1999)
_____________________________________
"לא חוזרים עד שמבצעים"(המוטו של גדוד 890 של הצנחנים, כפי שניסח אותו מפקדו אריק שרון)
"איפה האופניים שלך עכשיו? תאר לעצמך, שאתה יורד עכשיו למטה, למקום הרגיל, אבל האופניים לא שם. עצור את עצמך ברגע הזה, בשנייה שאתה מגלה שהאופניים לא שם, ותכפיל את הרגע הזה פי אלף. זאת המלחמה." (מתוך הספר "גוף שני", מאת עפר שלח, "זמורה ביתן", 1989, עמוד 92)
"סבלנות התמדה ולעיתים כדור בין העיניים" (סיסמת המארינס לללוחמה בטרור, אותה אימץ בשעתו מפקד גדוד 890 של הצנחנים, אמיר ברעם, כמוטו גדודי)
"המבחן שלנו כצבא הוא מבחן היכולת ולא מבחן הכוונה." (מתוך ההרצאה שנשא האלוף גדי איזנקוט "מאפייניו של עימות אפשרי בזירה הצפונית ובעורף" בסמינר לזכר חללי מלחמת לבנון השנייה שנערך באוניברסיטת חיפה ב־30 בנובמבר 2010)
"אני חושב שצנחנים מחזיקים מעצמם כמחויבים למשהו שכולם מחויבים אליו, אבל הם רוצים קצת יותר. זה לא שאנחנו פועלים מאחורי קווי האויב - אנחנו לכאורה כמו כולם. אז מה בעצם ההבדל? זה שצנחן עושה הכול וקצת יותר. זה מחייב אותך ביוזמה, בהובלה, בדוגמה אישית בקרב - וגם בקימה בפני שיבה באוטובוס." (הרמטכ"ל בני גנץ על השירות בצנחנים. מתוך הכתבה "מסיבת גנץ" מאת יוני שנפלד ונועה הורוויץ, "במחנה", 6 בינואר 2011)


נערך לאחרונה ע"י Fang בתאריך 07-11-2012 בשעה 07:22. סיבה: תיקון טקסט לבקשת כותב ההודעה
תגובה ללא ציטוט תגובה עם ציטוט חזרה לפורום
  #29  
ישן 06-11-2012, 04:36
צלמית המשתמש של marloweperelab89035
  marloweperelab89035 marloweperelab89035 אינו מחובר  
 
חבר מתאריך: 06.02.07
הודעות: 2,325
בתגובה להודעה מספר 1 שנכתבה על ידי marloweperelab89035 שמתחילה ב "כתבות שהתפרסמו בשנים האחרונות על קצינים בכירים - אשכול 2"

כתבתו של אביחי בקר, "תא"ל אמיתי נער מוסדות", "הארץ" 20.05.1999
(הקישור כבר אינו עדכני ועל כן מובא הנוסח המוקלד)


תא"ל אמיתי נער מוסדות\ מאת אביחי בקר
מיד עם היוודע דבר מותו של תא"ל ארז גרשטיין, חזר קודמו בתפקיד, אלי אמיתי, לפקד על עוצבת לבנון בהתנדבות, עד להתמנותו של מחליף קבוע. אמיתי, שהתייצב כשהוא פצוע תאונת דרכים, סוחב איתו ביוגרפיה לא שגרתית לקצין צנחנים. את נעוריו, כאלי אמסלם, בילה במוסד לילדים עזובים בפרדס חנה, משם פילס את דרכו בחיים. על גיורא ענבר יש לו ביקורת נוקבת. בבחירות השבוע לא הצביע, הפציעה שלחה אותו לאמריקה
"תא"ל אלי אמיתי המתין ב'בור' לשיחה עם הרמטכ"ל שאול מופז כשנחתה הידיעה על המטען שקטל את מי שהחליף אותו בתפקיד, מפקד עוצבת לבנון, תא"ל ארז גרשטיין. במקורה נועדה הפגישה לקביעת המועד שבו ייכנס אמיתי לתפקיד ראש חטיבת (רח"ט) המבצעים, שהוא למעשה הקמב"צ של צה"ל. הכוונה היתה לאפשר לו להשלים בנחת את הטיפול בפגיעות שספג בתאונת דרכים קשה, שבה היה מעורב שבעה חודשים קודם לכן. מאז התאונה הוא סובל מכאבי ראש עזים, מצרידות ניכרת בשל פגיעה באחד ממיתרי הקול ומליקויים בראייה שמחייבים אותו להרכיב משקפיים שבלעדיהם הוא רואה כפול. כל אלה התגמדו בעיניו בהתקבל הבשורה המרה בצהרי 28 בפברואר, על הפיצוץ שקטל ליד כאוכבה את עימאד אבו ריש, את עומר אלקבץ, את אילן רועה ואת ארז גרשטיין. 'הבן האולטימטיווי של אמא מולדת', כפי שהגדירה אותו פעם ידידה, טיפס מיד אל לשכת הרמטכ"ל. 'חשבתי לעצמי שבצומת כל כך קריטי אני האיש שחייב להיות בדרום לבנון כדי להמשיך', הוא אומר. אמיתי התייצב אצל הרמטכ"ל ואמר: 'אמנם לא על זה רצינו לדבר, אבל אני עולה עכשיו למעלה להחליף את ארז'. מיד אחר כך התקשר לזיוה אשתו ומסר לה כי 'קרה הנורא והאיום מכל, ארז איננו'. הוא סיפר לה על החלטתו ואמר שהוא בדרכו הביתה לחמש דקות, רק כדי לאסוף את האפוד, וביקש שתחכה לו עם בתם אחווה כדי שיוכל להיפרד מהן לשלום. לפני שלוש שנים העביר תא"ל גיורא ענבר לאמיתי את הפיקוד על עוצבת לבנון. בחודש שעבר, בראיון שנתן למוסף 'הארץ' מיד עם שחרורו מצה"ל, קרא ענבר להנהגה הפוליטית לצאת מלבנון לאלתר. דברים נחרצים כשלו ('השהייה באזור הביטחון היא טעות, אין לנו מה לחפש שם'), מעולם לא נשמעו בפומבי מפי קצין בכיר, שלבנון היתה במשך 25 שנה שדה הפעולה שלו. לאמיתי יש בהחלט השגות על התבטאויותיו של הקולגה לשעבר, אלא שאם שמים לב לניואנסים, מבחינים בין השורות שיותר מאשר על התוכן, השגותיו הן על הסגנון והעיתוי. 'אין לי כלום נגד גיורא, רק שלפני שהוא יצא לתקשורת הוא היה צריך לשקול שנית את המלים שבהן השתמש. יש מה שנקרא טקט, אחריות למערכת שבה גדלת, אחריות ללוחמים שברגע זה ממש שוכבים במארבים, תוך שהם מסכנים את נפשם. אחריות להורים שמסרו לנו את בניהם ואחריות ליישובי הצפון. אני גם חושב שבעקבות הראיון איתו נוצרה תמונה מעוותת, כאילו הקצינים המעורבים בלחימה בלבנון הם רובוטים שעסוקים רק בעשייה מבלי להפעיל חשיבה. צה"ל עסוק כל הזמן בהערכות מצב, כדי למצוא גם נקודתית וגם מערכתית דרכים טובות יותר לפעולה. בדיונים האלה מוצגות דעות שונות ומשונות, הבירורים הם נוקבים וקשים, וחשוב לי להדגיש שהפתיחות היא מלאה'. הוא אומר שבדיונים על לבנון נשמעת קשת רחבה של דעות, 'עד כדי כך שאני מתקשה למצוא מכנה משותף בין הדוברים', אבל יש גם הסכמה רחבה על כמה עניינים מהותיים. 'בעיקרון, אף אחד מאיתנו לא משתוקק להישאר שם. אנחנו מודעים לעובדה שהציבור מאס בלבנון, שנמאס לו לספוג אבידות, אבל השאלות האמיתיות הן אם אפשר לקיים ביטחון מקו סגול, ואם במקרה שנחזור פנימה לא נשלם בצרה צרורה פי כמה. במקום הנכון ובזמן הנכון, חיוני שהבירורים השוטפים האלה יתקיימו, אבל בשורה התחתונה מה שקובע זו ההחלטה שמקבלים הרמטכ"ל ואלוף פיקוד צפון. מרגע שהם היתוו מדיניות, אוי לצבא שלא יתיישר איתה'.
איפה אתה ניצב בתוך קשת הדעות?
'אם אתה שואל לדעתי, הימצאותנו בלבנון היא הלגיטימציה לחזבאללה להתקיים כישות. אם אנחנו לא שם - הם נמסים. לכן צריך ללכת אחורה, בכפוף לאיזשהו הסכם עם הסורים. אבל כל עוד אין הסדר, המצב הנוכחי עדיין עדיף'.
בגידה בצד"ל
בדצמבר 96' היה אמיתי יעד למארב חזבאללה. זה היה ביום שבו חזר לגזרה אחרי שנעדר ממנה במשך שבוע-האבל על מות אביו. מיד בשובו יצא למוצב ריחן בשיירה של שלושה מרצדסים, 'כדי לבדוק אם אנחנו ערוכים לקראת אותו משהו'. על פי סימנים היה ברור שחוליה נמצאת בשטח, נותרו רק שני נעלמים: היכן היא, ומה בכוונתה לעשות. כשאמיתי גמר לתדרך את הלוחמים בריחן הוא יצא דרומה לכיוון עאישייה ואז, כשהשיירה נסעה בשטח נחות, נפתחה עליה מאחור אש מקלעים וטילי נ"ט, מטווח 150 מטר מהכביש. 'בנקודת הפתיחה היינו טרף קל לציידים', הוא נזכר. אמיתי וחיילי החפ"ק שלו קפצו מכלי הרכב והסתערו אחריו לעבר הגבעה שממנה נורתה האש. הם הרגו איש חזבאללה. שאר הלוחמים, בשתי חוליות שהציבו את המארב, ניתקו מגע, ובמרדף שהתפתח אחר הנסוגים הופעל מטען צד על הרודפים. אמיתי נפגע מרסיסים ברגל ובראש, טופל בשטח והמשיך לפעול; גם הקשר שלו נפגע קל. 'זה לא שהם תיכננו ללכוד דווקא אותי, לגמרי במקרה הזדמן להם מפקד האוגדה'. חמישה ימים בלבד אחר כך הוא נפצע שוב, כשליווה למוצב צד"ל בברעשית את אלוף פיקוד הצפון עמירם לוין. בהגיעם למוצב קידמה אותם הפגזת מרגמות, ואמיתי נפצע קל בגבו תוך כדי ריצה למחסה. הוא הועבר לבית החולים בצפת, טופל וחזר ליחידה בו ביום. באוקטובר 97', במוצב צד"ל במרכבה, נהרגו בהפגזת מרגמות לוחמי גולני אמיר יואלי ופביאן קוזמה. בהודעת החזבאללה מביירות נמסר שהכתובת להתקפה היתה מפקד עוצבת לבנון, שבאותה עת הגיע למקום לסיור. בהתחשב בהצטברות המקרים, אמיתי לא שולל את האפשרות שבפעם הזאת הם אכן חיכו לו, 'אני בהחלט משער שהתקיים אחרי מעקב'. לא כך נסיבות המארב שקטל את תא"ל גרשטיין. 'מסקנות התחקיר שלי, וזה תפור ובדוק, שהם ביקשו להכות בשיירה צבאית', אומר אמיתי. 'כשעוברת ברצועת הביטחון קבוצת מרצדסים ברור שמדובר בגורם פיקודי כלשהו, מי שיזדמן ברוך הבא, זה לא שהם חיפשו את ארז ספציפית'. משום כך, הוא אומר, הכעיסו אותו אותו מאוד 'הצהרות בלתי אחראיות' שהושמעו בגנות צד"ל, כאילו אנשיו הדליפו מידע לחזבאללה. 'לא היה ולא נברא. חשוב לי שהציבור יידע ממקור ראשון שמדובר בגוף שנרתם לעשייה משולבת עם צה"ל, שמקדיש את עצמו למשימה הזאת. אני יכול למנות אין ספור מקרים שבהם נחשפו מטענים, שלולא צד"ל הם היו מתפוצצים עלינו. אנחנו שולחים אותם לפנינו, הם פותחים לנו צירים, הם יוצאים למארבים, המוצבים שלהם יושבים על קו אדום כשאנחנו בעורפיהם לגיבוי, הימצאותם בשטח מפחיתה את האיום על חיילי צה"ל, מספר ההרוגים שלהם רב משלנו. אני מבקר בלי סוף משפחות שכולות של צד"ל, הסיפורים מצמררים. הטרגדיה הכי נוראה היא של משפחת אסד מעאישייה. האב חוסל בביירות בגלל שהוא, במרכאות, פטריוט ישראלי. הבן הבכור, שהיה המג"ד של גזרת עאישייה-ריחן, נהרג ממארב ליד קלעת ג'בור. האח שהחליף אותו נהרג בהתנקשות בפתחת רומן, ובמקומו בא האח השלישי, אבו-טוני אסד, שהיה חברי הטוב. סופו הגיע בעת שיצא לפרק מטען בכפר ערמתה ואז הפעילו אותו עליו. נשארו בן ובת, תאומים בני 14, יום אחד בג'זין פוצצו את הרכב שבו הם נסעו. מה אחרי כל זה תגיד לאשה שנשארה לבדה? שצד"ל משתף פעולה נגד צה"ל? דבר ראשון שעשיתי כשחזרתי ללבנון היה לבקר אצלה'. בלבנון חייבים להיות זהירים, הוא מאשר, אבל אין סיבה לפתח חשדות עמוקים כאלה כלפי צד"ל. 'ברצועת הביטחון מופעלות מערכות לחצים שונות ומשונות - אנחנו, הסורים, החזבאללה, המודיעין והממשל הלבנוני, העובדה שישראל לא תישאר שם לנצח בהחלט מקרינה על השטח. לכן קיימות עריקות מתוך צד"ל, אבל לא הרבה. ואותם אנשים, עוד לא קרה שהם סובבו את הקנים כלפינו, אלא הם קמו וברחו'. לפני שהמריא לארצות הברית עבר אמיתי ברמב"ם לביקור חולים אצל מג"ד ג'זין שנפצע קשה לפני חודש בפיצוץ שבו נהרג נהגו. 'הוא קצין מהנועזים שהכרתי, החזבאללה הוציאו עליו חוזה, הם חיפשו, חיפשו וחיפשו אותו, ובסוף מצאו'. לפני שבועיים התהדקה הטבעת כשלרשימת האבידות הצטרף סגנו. לא פלא שאמיתי ממש רותח כשהוא שומע על ההסתייגויות מתרומתו של צד"ל ללחימה.
תאונה ליד בית חורון
בסוף פברואר 98', אחרי 20 חודש בעוצבת לבנון, העביר אמיתי את הפיקוד עליה לגרשטיין. לטקס החילופים, שהתקיים במטולה, הצטרפו אליו אשתו ובתו, ואחריו חזרו איתו הביתה באנחת רווחה. מינויו של אמיתי למפקד אוגדה משוריינת בפיקוד מרכז הבטיח להן מעתה אב ובעל שהוא בגדר קל"ב, אלא שלא חלפה חצי שנה והקלפים נטרפו. ביולי, בתאונת הדרכים בצומת חרבתא ליד בית חורון, התנגש אמיתי חזיתית בטנדר מסחרי ובו ארבעה בני משפחה מירושלים. איך זה קרה, אין לו מושג. כל הנוסעים בשני כלי הרכב נפצעו. ערבים שנזעקו ראשונים לסובארו לגאסי המעוכה, לא הצליחו לפרוץ ולחלצו. צינורית שהחדיר חובש לצווארו הזינה אותו בחמצן עד שהוצא מהמכונית ההרוסה חסר הכרה. זה קרה רק אחרי שצוות חילוץ הגיע למקום מפסגת זאב ואנשיו ניסרו את השלדה. אמיתי אושפז בבית החולים בתל השומר עם שברים בצלעות ובאגן. הפציעות הרבות משירותו הקרבי בלבנון, אם מצרפים את כל נזקיהן יחד, לא מגיעות בחומרתן אף לפרומיל מזאת שספג על ההגה. לתפקידו באוגדה הוא חזר אחרי שלושה חודשי החלמה, ושבוע בלבד לפני שגרשטיין נהרג הוא סיים את תפקידו באוגדה. 'אשתי, שהיא פסיכותרפיסטית בבית החולים אברבנאל, אומרת עלי, 'איפה שאתה מזהה סכנה אתה רץ אליה כדי להישרד'. במצב שנוצר, ההרגשה שלי היתה שלא רק שאני האדם הכי מתאים להיות שם, אלא שמבחינה ערכית זו גם חובתי להתנדב ולגלות מנהיגות'. בדיוק שנה אחרי שירד מלבנון חוזר אמיתי לסיבוב נוסף בזירה שאותה הכיר היטב. מלשכת הרמטכ"ל נסע לביתו, עם אשתו הספיקו מבטים כדי לבטא הכל. ההתמודדות הקשה היתה לנוכח חרדותיה של אחווה. 'היא מכירה את כל האירועים שעברתי בלבנון, כשעזבתי את רצועת הביטחון הוקל לה. אבל הנה היא שומעת שאבא שלה חוזר למקום, שכמה שמרגיעים אותה שהוא לא מסוכן, מתברר שההיפך הוא הנכון. הנה זה קרה לארז ולאבו ריש, שהיה הנהג שלי, אנשים שהיא הכירה היטב. לא שלא כאב לי לראות אותה בוכה, אבל זה התגמד לנוכח תחושת החירום". הוא נפרד מהן והמשיך במהירות לשדה דב, שם כבר המתין לו מסוק. בשעה 17:30, כאילו מעולם לא עזב, היה כבר במרג' עיון, במפקדה הקדמית של עוצבת לבנון. הוא פגש יחידה מוכרת אך עצובה ומוכת הלם; להתייצבותו המהירה, פחות משש שעות מאז מותו של גרשטיין, היה אפקט אדיר של שיקום. המסר שהקרין היה 'המפקד נפל, אבל חייבים להמשיך לנגן'. חודשיים שירת שוב בתפקיד, ולפני שלושה שבועות העביר את הפיקוד לידי מחליפו, תא"ל בני גנץ. כפיצוי-מה על התקופה המתוחה נסע עם אשתו ובתו להתרעננות קצרה בארצות הברית, טיול שאותו ניצל גם להתייעצויות רפואיות. בגלל לוח זמנים צפוף שמזומן לו בהמשך - סדרת ניתוחים, חפיפה עם תא"ל גיורא איילנד וכניסה לתפקיד החדש - נאלץ לוותר על הצבעה בבחירות. אמיתי אם כן לא הצביע.
רק לא בירח מלא
אלי אמיתי (אמסלם), בן 42, נולד במושב מגדים שמצפון לעתלית. בכל הראיונות שנערכו איתו עד כה נמנע מלחשוף את קורות חייו, עד גיל 18. לפי הראיונות הללו, הביוגרפיה שלו מתחילה רק כשהתגייס לצנחנים, ולפניהן - חור שחור. לא בנקל הוא התרצה למסע אל העבר, וגם כשנענה לבסוף ניכר עליו שהגילויים עולים לו בייסורים. 'זה החטא הכי גדול שעשיתי אי פעם', הוא אמר, כאשר כמעט חזר בו. הוריו, יוצאי מרוקו, נמנו עם הגרעין הראשון שייסד בשנת 49' את המושב, שם היתה להם רפת. את שורשי המשפחה מצפון אפריקה לא חקר, הוא יודע רק במעומעם על איזושהי ספינת מעפילים שנתפסה על ידי הבריטים, אמו ישבה חצי שנה במחנה הסגר בקפריסין בעוד אביו חמק מגירוש הודות לתעודה מזויפת. הוא היה בן שנתיים וחצי כשאירעה הפרשה הטרגית שבצילה עברו עליו שנות הילדות והנעורים, והשפעתה עליו ניכרת גם בהווה. המשפחה יצאה אז לשחות בחוף הים של המושב, ובהיותם במים אמו פיפין ואחיו שמעון נסחפו במערבולות וטבעו. אותו שלפו איכשהו מבין הגלים. אמיתי משחזר במעורפל, אולי כפנטזיה, את אביו דוהר על סוס להזעיק עזרה מהמושב. מקטעי סיפורים של שכנים שמע כיצד בייאושו פרץ אביו למזכירות, שהיתה סגורה, דרך החלון כדי להשתמש בטלפון, לקרוא אולי לרופא, אלא שכל זה היה כבר מאוחר. 'בוא נעזוב את זה', הוא עוצר, 'אלה דברים כבדים ועמוקים'. האסון פיזר את המשפחה. האב, שלא היה יכול לשאת לבדו בעול גידול הילדים, שלח שלושה מהם לפנימיות. אלי, עולל עדיין, השישי משבעת הילדים הנותרים (שתי בנות מתו עוד לפני כן ממחלה), נשלח עם אחות קטנה ממנו לחסות בבית תינוקות בחדרה, שממנו הוא זוכר רק פרדס שהיה בקרבת מקום. זה היה בשנת 59', אין לו שום מושג היכן נמצא המוסד שאליו התגלגל, עזוב לנפשו. 'אני לא טיפוס ששומר קשרים, אני אדם לבדי. אם מישהו היה מוכן לשבת ולכתוב את כל מה שאני עברתי, הוא היה שומע ממני תיאורים מסמרי שיער מפה עד הודעה חדשה'. בינתיים הוא מעדיף לא לפרט את גרסת אוליבר טוויסט שלו. 'אני מספר בכל זאת על השנים העגומות האלה לא כדי לעורר חלילה רחמים, אלא בשביל להוכיח שאסור אף פעם להתייאש ושעם המון כוח רצון אפשר לבחור בטוב. הרי בקלות רבה יכולתי ליפול, במציאות שאליה נקלעתי הייתי בעצם פוטנציאל לפושטק. זה לא רק אני, גם האחים והאחיות שלי, למרות שהיינו משפחה למודת סבל, הם אנשים נהדרים שרק מבקשים לתרום'. בגיל שש הוא הועבר ל'נווה מיכאל' בפרדס חנה, עוד מקום מפלט לילדים ממשפחות הרוסות. הוא מתאר את עצמו אז כילד כוחני, משם גם ההתקשחות, הקרקע שעליה צמחה תפיסת העולם שגיבש, שלפיה 'החיים הם מאבק בלתי פוסק'. לבנון, הוא אומר, מתגמדת לעומת ההתמודדויות שנאלץ לעמוד בהן בילדותו. הוא לא ראה לירה, לא ספר, לא בגד חדש, לא חבילות מהבית, 'עד היום אני סוחב אתי חסכים. לכן, לבת שלי, זה לא משנה בכלל מה היא מבקשת, אני לא מסוגל לומר לא'. בזמנים ההם הוא נסע למגדים רק שלוש פעמים בשנה והכל היה לו זר ומנוכר. רגעים חטופים של נחמה בנווה מיכאל היו ממתקים שאח חייל הביא לו מדי פעם, אמיתי מתרגש כשהוא מתאר בעיניים נוצצות את האושר שהיה מציף את קומץ הילדים, שאחד מהוריהם נראה לפתע בשער לביקור נדיר. הוא לא זכה. כשחניכי הפנימייה נסעו לים הוא נשאר במוסד. אפילו הכיף הזה נמנע ממנו והוא הורד מהמשאית מחשש שלמראה הגלים תתעורר אצלו הטראומה מחדש. כעבור שנים, כשהיה כבר מג"ד בצנחנים, נערכה בנווה מיכאל פגישת מחזור. הבוגרים וסגל המורים הופתעו למראה הסא"ל בכומתה האדומה. בכמה הזדמנויות הוא גם הופיע לפני חניכים צעירים, לטעת בהם אמונה שגם הם מסוגלים, שהמעז מנצח. את תקופת התיכון הוא עשה בכפר הנוער בכפר חסידים, פנימייה שאותה סיים שבע שנים לפניו גם האלוף גבי אופיר. כשהתגייס, הסיר את הכיפה. ההתחלה שלו, 1975, היתה בקומנדו הימי. בתום הגיבוש, למרות שהצטיין בכושר גופני ובמנהיגות, נאמר לו לגשת לפסיכולוג. על פי השאלות שהלכו סחור סחור הוא נוכח לתדהמתו שמקרה הטביעה עומד בינו לבין היחידה. הוא הודח, את הזעם העצום אצר בלבו, העיקר לא להראות סימני שבירה, והתנדב לצנחנים, להמשיך את מורשת אחיו, מאיר, שביום כיפור, בהיותו מ"כ בגדוד 890, לחם בחווה הסינית. ממנו שמע לראשונה על המג"ד איציק (יצחק מרדכי), על המ"פ שלו שנהרג שם, אהרון מרגל מחיפה. 'אל תלך אף פעם למלחמות בלילות ירח מלא', הטמיע האח המבוגר בצעיר ממנו לקח מקרב ארור.
אמסלם בין קיבוצניקים
בגדוד 890, שעליו פיקד נחמיה תמרי, מצא אמיתי סוף סוף את הבית התומך שמעולם לא היה לו. הצנחנים היו בשבילו חממה 'שריסנה ואיפסה יצרים הרסניים שהיו בי, היא תיעלה את האנרגיות לאפיקים חיוביים'. המפגש עם הקיבוצניקים המיתולוגיים גרם לו לקינאה, הוא מגלה. הם היו חייכנים והוא קודר, הם קיבלו חבילות ומכתבים מהבית, הוא לא, לזכותם הוא זוקף שהם מיד זיהו בו את הפוטנציאל. אז הוא נקרא עדיין אמסלם. למרות שתקנותו ועל אף שלא הפיק ניצוצות אינטלקטואליים, הוא נמנה תמיד עם הבולטים. הוא היה חזק כמו שור, 'בפנימיות שבהן התגלגלתי חסר היה לך אם לא היית טיפוס מוצק'. בהשתלמות ניווט לסמלים, שהיו מועמדים לקורס קצינים, הוא היה מהמובילים. זאת הסיבה לכך שאריה נייגר מהסיירת, שהיה אחראי על ההכשרה המיוחדת, השתומם כל כך כשגילה באקראי שאמסלם נעדר מרשימת היוצאים לקורס. זה לא הסתדר לו, הוא חשד שרק בגלל שאינו בלונדיני נמנע ממנו הדבר. נייגר הלך למחות אצל מח"ט הצנחנים, 'זה לא שהייתי צריך לדפוק על השולחן, מתן וילנאי תפס מיד מה העניין'. 'כשאלי היה מ"מ', מספר המג"ד הבא שלו, עופר כהן, 'מה שאיפיין אותו זו החריצות, וגם האיפוק והשלווה, הסקרנות, המסירות הטוטלית שלו לחיילים, היותו הגון מאוד, חוכמת השטח שלו, רף דרישות גבוה שהוא הציב לעצמו ולמחלקה. בדרכו השקטה הוא הגיע לתוצאות שהמבריקים התקשו להשיג'. במבצע ליטני הוא היה סמ"פ, נפצע קל בראשו, אחרי חמש שעות בבית החולים רמב"ם הוא ברח בחזרה לגדוד. במלחמת לבנון, בהיותו כבר סמג"ד 890, הוא השתתף בנחיתה באוולי. בקרבות הוא נפגע פעמיים, מפגז מרגמה בראס אל-מתן ומצרור בעין זחלתה, בשני המקרים במרדף אחר חוליות פלשתיניות. ניר ברקת, מנכ"ל משותף של חברת ההיי-טק המשגשגת BRM, שהיה אז מ"פ בגדוד, אוהב אותו. 'בתחום שבו עכשיו אני פועל, זאת גם הזווית שבאמצעותה אני בוחן אירועים שהתרחשו בעברי הצבאי - לא סתם מעניקים שבחים לאנשים'. אחרי שהיה סמג"ד של מתי הררי בלבנון ואחריו של משה (בוגי) יעלון, הוא יצא ללימודים בפו"ם. 'יום אחד מגיע אלי נחמיה תמרי ואומר לי, 'שמע, קיבלתי את חטיבת הנח"ל, אני רוצה שתבוא להיות אצלי מג"ד. עניתי לו שלא יעזור בית דין, אני לנח"ל לא הולך. נחמיה שולח אלי את החיוך שלו, 'עלי גזרו מה שגזרו, זה חל גם עליך. באותו הרכב יום אחד עוד נחזור יחד לצנחנים', הוא עודד אותי'. התחזית הזאת התממשה, והשניים חזרו כעבור זמן לצנחנים, תמרי כמח"ט ואמסלם לתפקיד מג"ד 50.
נחמיה תמרי כמודל
את הסגנון של תמרי הוא אימץ כמופת. 'למרות פער והגילים והרקע השונה לחלוטין מצאתי בינינו הרבה קווי דמיון', אומר אמיתי. 'ההשפעות שלו עלי, אני מאמין, זה בהבעות, ביחס לאנשים, בדפוסי התנהגות. המפקדים שמדברים אלי הם אלה שיש בהם צניעות וענווה, נועם הליכות, שבמעט מלים אומרים המון. אני סולד מצעקנים, שכל הזמן מפגינים חוכמה כביכול. אני זוכר מנחמיה תמונות קטנות שמאוד נגעו בי, כמו ישיבה שבה מגישים לנו קפה ובסיומה הוא קם, ניגש לכיור ושוטף בעצמו את הכוס. לא אשכח איך הוא ליווה אותי כמח"ט בתרגילים גדודיים ותמיד, בשיא המתח, לפני כניסה להתקפה, כשהלילה שחור ודממה מסביב, הוא השרה המון רוגע. 'מנחמיה למדתי שלקצר דרך פירושו להאריך. זה היה אחרי מבצע בלבנון שבו, כדי לסגור פער בלוח הזמנים שיניתי את הציר ובגלל זה נכנסתי לסבך פטל שעיכב עוד יותר את ההתקדמות. ההערה שלו אז כל כך השפיעה עלי, שגם היום כשאני נקלע בתל אביב לפקקים, בחיים אני לא אתפתה לחפש דרכים עוקפות'. הוא לא טיפוס של עיניים לחות, החוויות הקשות שעבר בצעירותו עשו אותו עמיד וחסין, אבל בינואר 94', כשנודע לו על התרסקות המסוק במנחת שבמפקדת פיקוד מרכז שבה נספה תמרי, הוא כבר לא הצליח להפנים את הכאב. 'יש לי יחסים קרובים עם משפחות שכולות, רבים מחברי אינם איתנו, היגון הוא יגון, אבל השניים שדבר נפילתם הכי ציער אותי היו נחמיה תמרי ויצחק רבין, דמויות שתמיד שאפתי לצבור מהן עוד ועוד'. כששאול מופז התמנה למח"ט הצנחנים אמסלם קודם לתפקיד סמח"ט. לקראת יציאה לארצות הברית, לשנת השתלמות בג'ורג'יה, במקבילה האמריקאית לפו"ם, הוא שינה את שם משפחתו לאמיתי. הוא חשב שמן הראוי לקבל את הסכמת אביו וזו ניתנה לו. הנימוק הרשמי לצעד היה כמובן החובה המוטלת על כל נציג הנמצא בשליחות המדינה בחו"ל לשאת שם עברי, אלא שבמקרה זה הוא הודרך על ידי צורך עמוק הרבה יותר. כוונתו היתה להתנער באופן סמלי לפחות ממשקעי יתמותו, שהדור הבא יהיה פטור מאותן רוחות עבר שעליו כה העיקו. בצעד שנקט, הוא מתעקש, לא היה משום מחיקת המזרחיות. הכישורים הלא לקחו אותו רחוק גם כשהיה אמסלם. אחרי שהיה מח"ט החרמון ומפקד חטיבת המילואים המרכזית של הצנחנים, אמיתי התמנה למח"ט הנח"ל. את הקדנציה שלו מאפיינת חבורת המ"פים כפריצת דרך מהבחינה המבצעית. 'הוא קידם את החטיבה, הרים לה את האגו', אומרים כמה מהם. 'הוא גרם לזה שצה"ל יראה בנח"ל חטיבת חי"ר שוות ערך לכל האחרות'. אחרי שנים ארוכות מדי של דימוי שלילי ('חטיפים' לעגו אז ללוחמי החטיבה, לזכר מורשת הפאשלות), עורר אמיתי בחטיבה הכבויה זיק שהקוד שלו היה 'ירוק בעיניים'. במסדרי המפקד, לצד בדיקת האפוד ושינון הפקודות, הוא דרש שיצטטו לו את מלות 'התקווה', שיפרשו לו את משמעות צבעי דגל המדינה. לחובתו זוקפים אך ורק את הישיבות המרתוניות שניהל. הקצינים הדתיים שבמטהו, שהכירו היטב את חולשתו זו, זכרו תמיד להביא איתם לפורום של יום שישי כוס לקידוש.
מכור לרפי קרסו
בסיבוב השני שלו בעוצבת לבנון, על אף השהות הקצרה, הוא חידד את הצורך להיות 'גמישים כנמר ולא מסורבלים כפיל'. הוא צימצם את מספר הלוחמים המשתתפים בכל סוג פעילות, כדי להימנע מעלייה על מטענים הוא שינה לחלוטין את אופן הפעולה בשטח סבוך. הכאבים בראש לא הירפו ממנו כל הזמן הזה, אם כי תדירותם שככה הודות לטיפול בדיקור שהוא מקבל מאז הפציעה אצל פרופ' רפי קרסו מבית החולים הלל יפה. 'אני מכור לאיש המקסים הזה'. בתחילה הוא התייצב אצלו פעם בשבועיים, בהדרגה ירד הקצב לפעם בשישה שבועות. אמיתי, אלוף צה"ל ב'כושר קרבי' (במקצה של אל"מים-תא"לים), משוכנע שהוא גם יחזור לרוץ כבעבר, הוא הרי כבר מורגל למאבקים כדרך חיים. תפקיד רח"ט מבצעים, שאליו יתמנה בקרוב, מזמן לו אתגר מסוג שהוא לא מכיר. זו הפעם הראשונה שהוא יעבור מהשדה לנורות הניאון שבמשרדי המטכ"ל, זירה שכדי להתבלט בה, לא די בהרואיות לשמה."
("הארץ", 20.05.1999)
_____________________________________
"לא חוזרים עד שמבצעים"(המוטו של גדוד 890 של הצנחנים, כפי שניסח אותו מפקדו אריק שרון)
"איפה האופניים שלך עכשיו? תאר לעצמך, שאתה יורד עכשיו למטה, למקום הרגיל, אבל האופניים לא שם. עצור את עצמך ברגע הזה, בשנייה שאתה מגלה שהאופניים לא שם, ותכפיל את הרגע הזה פי אלף. זאת המלחמה." (מתוך הספר "גוף שני", מאת עפר שלח, "זמורה ביתן", 1989, עמוד 92)
"סבלנות התמדה ולעיתים כדור בין העיניים" (סיסמת המארינס לללוחמה בטרור, אותה אימץ בשעתו מפקד גדוד 890 של הצנחנים, אמיר ברעם, כמוטו גדודי)
"המבחן שלנו כצבא הוא מבחן היכולת ולא מבחן הכוונה." (מתוך ההרצאה שנשא האלוף גדי איזנקוט "מאפייניו של עימות אפשרי בזירה הצפונית ובעורף" בסמינר לזכר חללי מלחמת לבנון השנייה שנערך באוניברסיטת חיפה ב־30 בנובמבר 2010)
"אני חושב שצנחנים מחזיקים מעצמם כמחויבים למשהו שכולם מחויבים אליו, אבל הם רוצים קצת יותר. זה לא שאנחנו פועלים מאחורי קווי האויב - אנחנו לכאורה כמו כולם. אז מה בעצם ההבדל? זה שצנחן עושה הכול וקצת יותר. זה מחייב אותך ביוזמה, בהובלה, בדוגמה אישית בקרב - וגם בקימה בפני שיבה באוטובוס." (הרמטכ"ל בני גנץ על השירות בצנחנים. מתוך הכתבה "מסיבת גנץ" מאת יוני שנפלד ונועה הורוויץ, "במחנה", 6 בינואר 2011)


נערך לאחרונה ע"י marloweperelab89035 בתאריך 06-11-2012 בשעה 04:39.
תגובה ללא ציטוט תגובה עם ציטוט חזרה לפורום
  #30  
ישן 06-11-2012, 19:48
צלמית המשתמש של marloweperelab89035
  marloweperelab89035 marloweperelab89035 אינו מחובר  
 
חבר מתאריך: 06.02.07
הודעות: 2,325
בתגובה להודעה מספר 1 שנכתבה על ידי marloweperelab89035 שמתחילה ב "כתבות שהתפרסמו בשנים האחרונות על קצינים בכירים - אשכול 2"

כתבתו של אביחי בקר, "אלוף (בעזרת השם)", "הארץ" 06.11.1998
(הקישור כבר אינו עדכני ועל כן מובא הנוסח המוקלד)


אלוף (בעזרת השם)\ מאת אביחי בקר
תא"ל אפי איתם לא סולח לפוליטיקאים ואנשי הצבא שהפכו אותו לקלגס האינתיפדה, אבל לא מתעלם מתרומתו האישית ליחסי הציבור הגרועים שלו. גם כך הוא רואה בעצמו מנהיג לאומי בכוח, ממש כפי שהאמין בנעוריו. אביחי בקר, שהיה מפקדו של איתם בתקופת מלחמת יום כיפור, בילה עם האלוף בדרך יממה מאלפת בגיזרת לבנון הנתונה לפיקודו ושמע ממנו מלים כדורבנות על גבורה יהודית בת ימינו
"בגיל 18, כשאפי איתם, אז פיין, היה עוד 'יחפן קצר מכנסיים' כהגדרתו, הוא בא לפגישה עם חברתו, לימים אשתו, עלית. זה היה ברחוב אבן גבירול, ליד השק"ם הישן ובאותה הזדמנות הכריז לראשונה על התוכנית הגדולה שלו: 'אני עוד אהיה מנהיג עם ישראל', אמר לה בשיא הרצינות. ב-19 השנים שחלפו מאז לא חלו שינויים מפליגים בהצהרת הכוונות הזאת. אדרבה, היום שותפים לה גם כמה דמויות במחנה הימין הדתי-לאו מי ביש"ע, המזכירים את שמו של איתם כאחד המועמדים להנהיג בעתיד את גוש הימין לאחר עידן נתניהו. איתם לא מתכחש לגמרי לאפשרות הזאת. 'אני לא רואה בצה"ל את סוף העיסוק שלי בסוגיות מרכזיות במדינת ישראל', הוא אומר. 'היום אני עוד לא אדבר על משהו קונקרטי, אבל ברור לי שאני ארצה להיות שותף בתהליך הזה של הצבת אתגרים ויעדים לאומיים. אבל זה עוד לא משהו קונקרטי שצריך לסמן אותו ולהיות מודאג ממנו. בטח לא להתנגד לו, ובטח לא עכשיו כשזה כל כך רחוק, כל כך ראשוני'. בקרוב צפויה הודעה על העלאתו לדרגת אלוף וכבר עכשיו אפשר לחזות את הסערה הציבורית שתתחולל. איתם נושא על גבו חטוטרת מעיקה - הזיהוי שלו עם הימין, הכיפה הגדולה שלראשו מאז חזרתו בתשובה, ובעיקר דימויו כזולל ערבים. הדימוי הזה נולד ביום שבו היכה איתם ערבי מעזה וצבר תאוצה במהלך משפט 'גבעתי ב'', שעיכב את קידומו הצבאי לתקופה ארוכה (ראו מסגרת). כשנכנסים אליו ללשכה מתמקדת העין בפריט החורג מהרקע המקובל - תמונת הילד מגטו ורשה העומד בידיים מורמות מאימת החיילים הגרמנים המכוונים אל גבו את נשקם. 'אם לחפש רציונל לעובדה שאני בצבא הנה הסיבה', אומר איתם. 'כשאתה שואל אותי מה קו העצירה שלי התשובה היא שהילדים שלי לעולם לא ייאלצו להרים ידיים. בתקופת האינתיפאדה כשהתגלגלה ההשתלחות בי, השיא היה כשבאחד העיתונים כינו אותי קלגס. אפילו אם ההשוואה לא היתה רצונית, לפחות במשתמע מתחו קו ישר בין הרוצחים בתמונה לביני, דבר שגרם לי סבל עצום. לעומת זה העיכוב בדרגה הוא שולי. הילדים שלי גדלו בצל תאורי זוועה שציירו אותי כאדם שהמיט קלון על הצבא, כחובט ערבים, כמזוקן ברוטלי ומזרה אימים, כבריון גס ואטום, על זה אני לא סולח כי זה שקר מוחלט, בדיוק כמו הספר הזה שנמצא כאן על המדף, 'צדק תחת אש', שכתב מי שהיה אז הפרקליט הצבאי הראשי אמנון סטרשנוב. זה ששופט מכובד אורז שקר בכריכה קשה זה עדיין לא עושה אותו אמת. 'אז נכון שהייתי מעורב באירועים אלימים, מה לעשות שבעזה של תחילת האינתיפאדה זאת היתה הברירה היחידה. האלטרנטיבות האחרות היו או לברוח או לירות על מנת להרוג. מהשימוש באלות, עם כל כמה שזה מצער, אף אחד לא מת. אני טוען שכל מוכי עזה שבורי הידיים והרגליים מודים היום על שהם לא נהפכו אחר כך למאות ההרוגים החוקיים כביכול מכדורי פלסטיק, או אני לא יודע מה. את זה משום מה קל היה לעכל. הסטירה שנתתי לאותו ערבי, שלא הירפתה ממני שנים ארוכות, דווקא היא נשארה חרותה עמוק בתודעה הציבור. מוזר לי שאני עדיין צריך בכלל להסביר את זה אבל חשוב שיהיה ברור. אין לי אידיאולגיה של אכילת ערבים, מעולם לא היה כדבר הזה, לא על זה התחנכתי כילד בעין גב, ולא על זה אני מחנך את שמונת ילדי. אבל אתה לך תסביר, כשכל יום כותבים עליך בעיתון שאתה כזה. העניין שלי הובא פעמיים עד לערכאה העליונה ביותר של צדק במדינת ישראל, כל מינוי שלי בשנים האחרונות נידון בבג"ץ, השופטים גילגלו את העותרים מכל המדרגות. חשוב לי אחת ולתמיד להבהיר שמעולם לא הוגש נגדי כתב אישום, וממילא אף פעם לא הועמדתי לדין. מי שרוממות החוק בפיו היה מזמן צריך לרדת מהעניין, אבל לאנשים האלה, שאני לא אנקוב בשמותיהם, נוח יותר שתישאר מעלי מין עננה של אי בהירות. הם מעולם לא טרחו להיפגש איתי כדי לדעת במה הדברים אמורים. מי שניהל את המסע נגדי עשה את זה בדעה צלולה. הטיפול המיוחד שזכיתי לו, גם בצבא, לא רק מצד פוליטיקאים, קשור לחששות שקיימים אצל חלק מהאליטות המנהיגות בישראל מצמיחתן של מנהיגויות אלטרנטיביות. מה שהניע אותם היה לקטום את סיכוייה של הנהגה שאותה פירשו כמסוכנת'. הוא בן 47 עוד מעט, וצעירים ממנו, שדעתו עליהם הרבה פחות טובה מזו שיש לו על עצמו, כבר מזמן קיבלו את דרגת האלוף הנכספת. אחד מאלה הוא אלוף פיקוד צפון, גבי אשכנזי. כשאיתם היה מ"מ, אשכנזי היה רק מ"כ בפלוגה שלנו, שנים ארוכות הם קיימו יחסי יריבות, כמי שהאמין תמיד שעוד יהיה פעם רמטכ"ל, לא היה קל לאיתם לקבל את העובדה שנשאר מאחור. 'כמובן שלכל אחד מאיתנו יש סניף סמוי של יצר הרע שמתבטא בתחרות הזו להיות תמיד ראשון', הוא אומר. 'גם אני לא נקי מזה. העובדה שלא התקדמתי כפי שצפיתי היא חלק מהמחיר הצבאי ששילמתי שלא בצדק על כך שאני זה אני. אלה היו שיקולים שלא מן העניין, אבל היום, כשאני מתבונן על מה שקרה בהסתכלות יותר רחבה, אני יודע שדרגה זו או אחרת היא לא סוף של שום דרך, היא רק תחנה. אני למדתי להתייחס לעשייה עצמה כערך שהוא יותר רחב מן המירוץ. אני אולי נשמע כמו שועל שבגלל שהוא לא הצליח להיכנס לכרם אז נוח לו לומר 'מי בכלל אוהב ענבים', אבל יש לי למשל סיפוק עצום לקרוא לגבי אשכנזי 'האלוף'. אני מתכוון לזה בשיא הכנות, לי זה מסמל ניצחון על היהירות, על האגו של עצמי, זה לא היה לי פשוט לאלף את עצמי לכך. בשביל זה עברתי טירונות מפרכת ולפעמים קורה שזה גם יוצא משליטה. עכשיו הוא מפויס אבל היו זמנים שהשתולל מזעם על כך שעושים דברים כאלה לאפי פיין הגדול. 'אני הוא המפקד הדתי הבכיר ביותר שהיה בצה"ל מאז הקמתו, ידידי יעקב עמידרור שכבר קיבל אלוף הוא קצין מטה מקצועי מאוד מוכשר, אבל הוא אף פעם לא פיקד על גייסות ומעולם גם לא נחשב לדמות החותרת לתפקיד הרמטכ"ל. עצם זה שאני הייתי התקדים והסמל לעלייתו של כוח חדש בצה"ל עורר פחדים וסימני שאלה. זה היה פילוס דרך, ומי שהולך בחוד ועוד בג'ונגל כה סבוך מטבע הדברים שהוא נשרט והוא עולה על מטענים. במידה רבה פילסתי דרך לדור שלם מפקדים חובשי כיפה. היום יש עשרות מח"טים, מג"דים ומ"פים, יש גם תא"לים ובקרוב יהיו עוד, אבל אם ניקח 10 שנים לאחור קשה היה למצוא מח"ט דתי. אתה שואל אותי אם הייתי מודע לכל העניין הזה? בהחלט, אני גם מודה שאפשר היה לעשות את הדברים בפרופיל נמוך יותר וביתר ענוה, אבל אז זה לא הייתי אני. יכולתי כמובן לשבת ולילל עד מחר, עשו לי ככה ועשו לי ככה, אבל אפשר היה גם להתבונן אל תוך הדבר הזה ולהבין שזו בחירה, שאם לא קרתה פרשת אפי פיין אז אין אפי פיין'. איתם, אם מאזינים היטב למוסיקה, מדגיש פחות מבעבר את תחושת הקורבן שלו. גם הוא מאס בדמות המרטיר. הוא יודע היטב שמעבר לפרשת גבעתי גם הוא עצמו תרם לעיכוב קידומו, בהתנהגות הנונקונפורמיסטית ובהתבטאויות שלו, במקום שבו מצווה היתה עליו השתיקה. 'אני לא מצטער ואני לא מתחרט', הוא אומר, 'גם אסור שתכתוב שדפקו אותי בגלל שאני דתי. העניין הוא הרבה יותר עמוק. מעבר לצדקנות ולקנטרנות, אם אני מנסה ללמד סנגוריה על חלק מהאנשים האלה שיצאו נגדי, בכל זאת קיימת בעיה שראוי להתמודד איתה, והיא חובת הנאמנות הכפולה של אנשים כמוני למדינה ולתורה. זה לא יהיה נכון להתחיל את הדיון הזה מתוך הסד של 'מה תעשה אם עכשיו יתנו לך הוראה לפנות יישובים'. מתחייב כאן ליבון מאוד יסודי של השאלה איך לחבר את שני מקורות האמת האלה. לתפיסתי, הם לא נוגדים אלא משלימים. תורת ישראל במהותה לא יכולה להיות אנטי מדינת ישראל. להיפך. היא מחזקת אותה ונותנת לה עומק ואופק. בעתיד אם אגיע פעם להנהגה ציבורית יהיה לי קל יותר להביא לידי ביטוי את המחשבות שלי בנושא. זה לקח לי עשר שנים, חלק מזה בכפייה. בוקר אחד התעוררתי ואמרתי לאשתי 'התבגרתי'. היא שאלה מה זאת אומרת? עניתי לה שהיום אני כבר מוכן לקבל שעל הפסגה יש מקום לעוד מישהו מלבדי. אתה תופס מה זה בשבילי להודות בכך? היום יש לי סיפוק עצום שאני לא מריר ולא מתוסכל, האימון הזה לסבלנות, לצניעות ולאיפוק לאורך זמן יש לו ערך עצום לגבי ההתפתחות שלי, הרי על זה בדיוק אמר אלתרמן 'לזכור, לא רק לרע, ימי רעה'. הוא התכוון לזה שאפילו ממשבר אפשר להיבנות ולצמוח. מה שעבר עלי היה ניסיון מחסן'. למעט תוכנית קצרה בטלוויזיה שהיתה ביום העצמאות עם קובי מידן, לא התמסר איתם עד היום לשום ראיון עיתונאי מקיף. 'כל מה שנכתב עלי זה 'עיתונאים מתחרעים על'. מעודי לא פגשתי איש מהכותבים לשיחה בלתי אמצעית'. הפעם הסכים, בין השאר בגלל העבר המשותף שלנו בגולני, אבל בשל העיתוי הרגיש, ערב מינויו לאלוף, הוא זהיר יחסיתבהתבטאויותיו, ומנסה שלא למעוד כפי שקרה לידידו, האלוף יעקב עמידרור. 'בניגוד לו', איתם מפיג חששות, 'אני לא חושב שכחילוני העגלה שלך ריקה. אם יש לי ספקות מסוימים לגביה הם רק בתחום של עד כמה היא פרוצה לכל קש וגבבה בלי להבדיל בין טוב ורע, אמת ושקר, יפה ומכוער'.
אסור לסגת מלבנון

לתפקידו הנוכחי, מפקד אוגדת הגליל האחראית על גזרת לבנון, נכנס איתם בספטמבר בשנה שעברה, כשפעילות החיזבאללה היתה בשיא הצלחתה. יומיים קודם לכן אירע המארב שבו נהרגו 12 לוחמי השייטת. ביום שבו העביר לו תא"ל יום טוב סמיה את האחריות על הגזרה נפל במוצב דלעת קצין הנח"ל, אברהם יעקב בוק. גם החודשיים הבאים היו עקובים מדם, אלא שמאז הפתיחה הרועמת נרשמה תפנית דרמטית ביחסי הכוחות. מאזן האבדות של שנה 98' צפוי להיות הנמוך ביותר זה חמש שנים. פיין, כמו גם תא"ל ארז גרשטיין, מפקד עוצבת לבנון, הם מהשושבינים העיקריים של מגמה זו. אנחנו נפגשים במוצב גלגלית, שהנוף הנשקף ממנו הוא מהמרהיבים שיש ללבנון להציע. השיירה שיוצאת ממטולה נעה במהירות בין מטעי הזיתים של כפר כילא ושל דיר מימס, והעלייה המתונה לא רומזת על הצפוי להתגלות כשמגיעים למוצב. מהתצפית נשקף ערוץ הליטני כשהוא חותר בין מצוקים אדירים ובריכות המים שלאורכו זוהרות בשמש. מישהו, בעל נפש של יזם, מעיר שבעתיד, כשיפרוץ השלום, יקום פה רכבל ואולי אפילו מוזיאון משותף לצה"ל ולחיזבאללה לתולדות העימות. עוד סיפרו שם על ביקור שערך במוצב ראש אכ"א הטרי, יהודה שגב. הוא דרש להשתתף בשמירה אבל בלילה בהגיע תורו אפילו טלטולים עזים לא יכלו להעיר אותו מנחירותיו. האווירה היתה מבודחת ולולא שלט זיכרון קטן התלוי בכניסה, 'בעמדה זו נהרג ביולי 94' סגן שי וולשטיין', אפשר היה להתפתות למחשבה כי גלגלית היא בעצם בקתת הרים בשוויץ. אחר כך החלה הפגזה על מוצב הבופור שבסמוך וכולם ירדו לבונקרים. כשחדלה האש ועלה החושך הם נאספו בחדר התדריכים לשיחה עם מפקד העוצבה, תא"ל אפרים איתם. על הקיר כתובת המגדירה את המטרה, 'הגנה על גבולה הצפוני של מדינת ישראל', שינוי שנעשה רק לאחרונה לעומת הנוסח הקודם: 'הגנה על יישובי הצפון'. 'חשבנו', הסביר איתם, 'שזה לא יהיה נכון ליצור עומס נפשי ומוסרי כל כך כבד על התושבים כאן שבגללם כביכול נהרגים חיילים'.
'מה מטריד אתכם?' פתח איתם בשאלה ישירה ללוחמים. מאימת האוגדונר איש לא קם. 'אתה', הצביע איתם באקראי על רון דהאן, קשר, שנה בצנחנים, גדוד 'צפע'. לפני חודש וחצי איבדה מחלקה אחרת של הפלוגה הזו שניים מלוחמיה בתאונת הנגמ"ש. 'אנחנו ארבעה חודשים בקו ולא קרה הרבה', השיב לו דהאן, 'כלומר לא היה לנו שום מגע עם אויב. בתכל'ס מה שאני רוצה להגיד זה שאני לא רואה איפה זה מתבטא שאנחנו מנצחים אותם'. איתם, כמו הזמין את מכת ההגשה הזו, פותח מיד במונולוג רצוף בן חמישים דקות, ובטון אבהי הוא פורש בפני הלוחמים המנקרים את משנתו. זה הולך ככה: 'השקט הזה שמפריע לכם ומתיש את הכוננות שלכם הוא דווקא הישג גדול מאוד בשבילנו. גלגלית היא לבנה חשובה מאוד בחומה. משמעות הישיבה שלכם פה היא להגן על הגבול הצפוני של מדינת ישראל, לאפשר לתושבי נהריה וקרית שמונה לנהל אורח חיים שבו גורם הביטחון הוא מטרד שולי לעומת אפילו בעיות שיניים. הקריטריון המרכזי להצלחה הוא לא אם מעניין או משעמם לכם, אלא מה קורה במנרה ובהגושרים. המצב הוא שיש לנו כאן הישג נדיר בתולדות המלחמה של צבאות נגד ארגוני גרילה, לא הרוסים באפגניסטן, לא האמריקאים בווייטנאם, לא הצרפתים בהודו-סין ולא הבריטים בצפון אירלנד, אף אחד מאלה לא הצליח להגיע לתוצאה כמו שלנו. רק שלצערי אנחנו מתקשים להסביר זאת. במקומות אחרים שבהם צה"ל מופקד על ביטחון אזרחי ישראל איבדנו בארבע השנים האחרונות למעלה מ-200 אזרחים. בגבול הצפון נהרגו בתקופה המקבילה שלושה אזרחים בלבד. הסיבה היחידה שאתם כאן היא שאנחנו חושבים שמבחינה מקצועית זה הדבר הנכון ביותר לעשות כדי שבגבול הצפון יהיה שקט. כששואלים אותי איך אני יודע שחייבים להיות פה ולא מספיק להישאר רק על הגדר, התשובה שלי היא שאת הניסיון ההוא כבר עשינו בשנות ה-70 ולצערי צה"ל המפואר נכשל בו. אני אמנם זקן ושמן אבל יש דברים שלעולם אני לא שוכח. בוקר אחד בקיבוץ שמיר שלוש נשים פתחו את המכוורת לעבודה, ומחבלים רצחו אותן. בכפר יובל משפחת פצ'נגה ישבה לארוחת ערב, היתה דפיקה בדלת, הם פתחו אותה, וירו בהם. במעלות חיסלו כיתה שלמה של בית ספר, בנהריה רצחו את משפחת הרן, בראש הנקרה רצחו חבר קיבוץ, באביבים הרגו 21 תלמידים שנסעו באוטובוס ללימודים, במשגב עם השתלטו על בית תינוקות. ככה נראה הרעיון איך שומרים על גבול הצפון מהקו הבינלאומי. יחד עם זאת ברגע שנוכל להבטיח שמהמקום הזה לא תשוגר פעילות מהסוג שתיארתי לכם, גלגלית תימסר בשמחה רבה לריבון שיקבל אחריות מלאה על הביטחון באזור. עד אז בשום אופן לא נצא מלבנון. חיזבאללה הוא חוד החנית החמוש של המהפכה האיסלאמית העולמית, וגם אם מחר נצא מפה הם לא יהפכו פתאום לאמא תרזה. עכשיו בטח תשאלו אותי למה בשביל זה חיילים צריכים להיפגע. זה סדר הדורות של מדינה דמוקרטית, שיש בה ארגון שתפקידו לספק ביטחון. כמו שכשאתם הייתם בבית ספר מישהו שמר כאן בגלגלית כדי שתוכלו ללמוד, ככה זה יהיה גם כשאתם תשתחררו ותטיילו בדרום אמריקה. כעת הגיע תורכם לשאת באחריות גם במחיר של סיכון חיים. אני רוצה להעביר מסר מאוד ברור - אנחנו מצפים שכשיהיה לכם אויב מול העיניים אתם תנצחו. שום דבר פחות מזה לא מקובל. כל התקלות חייבת להסתיים בתוצאה חד משמעית, כל מי שבא מת. התפקיד שלכם הוא לגרום לחיזבאללה למות בעד ארצנו, תוך כדי זה לפעמים גם לכם יהיו אבדות. המלחמה הזאת עוד תימשך הרבה מאוד שנים, ינצח בה מי שיהיה יותר נחוש. כוח העמידה של החברה הישראלית תלוי מאוד בכמות הנפגעים. הרגישות הזו להרוגים מעידה על האיכות המוסרית שלנו, אבל היא גם נקודת תורפה. היא עלולה לגרום לנו לעשות טעויות מאוד קשות רק כדי להיפטר ממודעות על הרוגים בלבנון. הביטוי של זה הם הדיבורים על נסיגה חד צדדית ו'ארבע אמהות', שאין לי אליהן שום טענות. אם אני הייתי אמא ייתכן מאוד שגם אני הייתי מצטרף, כי אמא, מנהמת לבה, באופן הכי ספונטני, חרדה לבנה שרק יחזור הביתה בשלום. הדבר האחרון שהייתי רוצה זה שתהיה דה-לגיטימציה של הפן הזה. אבל לצבא שיקולים אחרים, לא זה מה שצריך להנחות אומה. לכן כמו שחובה לנצח, חובה לצמצם באופן דרסטי את כמות הנפגעים. עכשיו בטח תגידו לי, 'אפי אתה מורח אותנו, בשביל להרוג מחבלים הרי צריך להסתכן'. אתן לכם דוגמה שזה לאו דווקא סותר. אתמול למשל נפצע קשה חייל ב'כרכום' בגלל שהוא לא חבש קסדה, כעת הוא עיוור. צנחן לא יכול לעצור פצמ"ר, אבל הוא יכול להימנע מזה שפצמ"ר יהרוג אותו. הכלל אומר שאיפה שאתה יכול להתמודד תסתכן ותנצח, היכן שאתה לא יכול להתמודד המקצוענות שלך נמדדת בזה שתימנע מהיפגעות. אם יהיו לנו 100 הרוגים בשנה לחץ דעת הקהל יכריח אותנו לסגת מפה למרות שזאת שגיאה קשה, למרות שלא נדע לעשות את זה טוב יותר מגבול הצפון'. אחר כך, בשיחה אישית, הוא מרשה לעצמו להיות הרבה יותר חד משמעי בהתנגדותו לקריאות לסגת מלבנון: 'מאוד מקוממים אותי הדיבורים האלה על הילדים שהמדינה והצבא לקחו ולא החזירו. כשאני רואה את הגברים החסונים והמודעים לסכנות, את הדור הזה שעולה על זה שלנו בעשרות מונים, אף אחד מהם לא משרת בלבנון מתוקף חוק שירות הביטחון. הרי מי שלא רוצה דקה אחרי זה הוא לא שם. להציג אותם כעגלים חסרי אונים, כתינוקות שנישבו, הרי זה זילות של העניין. הלוחמים שנהרגים בלבנון נהרגים רובם בתחושה של סיפוק, לא מעצם מותם חלילה, אלא כי הם גאים בדרך שהם בחרו בה. לילה לילה הם יורדים לסלוקי לא כי הם טמבלים ולא כי הם מאצ'ו. הם הולכים לשם בהכרה מלאה שזה מה שנכון לעשות. 'מעליב אותי לא פחות הניסיון למצוא בחיק האין ברירה את הקרקע שמתוכה בלבד אדם יכול לצאת למלחמה. הנוסחה הזו, שאותה שמעתי מאסא כשר ומאחרים, בהחלט לא מקובלת עלי. כדי לגייס מוטיווציה לפעול אני לא בהכרח חייב להגיע לסיטואציה הישרדותית של שועל שיש לו מצוק מאחורה וטורף מקדימה. תמיד קיימת ברירה. חייל יכול לבחור להציל את נפשו, זה בהחלט לגיטימי בעיני, כי מה יותר עליון מערך החיים, אלא שקיימת גם אפשרות לקיומה של מערכת ערכים שבה יש חיים שהם גדולים וראויים אפילו מחיי הפרטיים'. בעת ההתפזרות מפתיע אותו דהאן, הצנחן שהציג לו את המועקה במוצב. 'אני הבן של יואל דהאן שבמלחמת יום כיפור היה סמל מחלקה שלך, אבא סיפר לנו הרבה עליך'. איתם, נרגש מהמחווה, מחבק את דהאן הצעיר. בהזדמנות חגיגית זו הוא מצביע עלי ומציג ללוחם הצעיר גם את המ"פ של אבא.
אוהב את המלחמה
הפעם הקודמת שהיינו יחד היתה לפני 25 שנה. אני נפצעתי בקרב בג'ובתא א-חשב, ואפי פיין גירש מעלי את הזבובים. את הפגישה המחודשת פתחנו לזכר הימים הרחוקים ההם, ביללת שועל ארוכה שבזמנו היתה סימן מוסכם בינינו. למרות שחלף כבר חצי יובל הקירבה חזרה מיד. בקלפי אנחנו חלוקים, תהום פעורה בינינו, אך לא בלבבות. פיין היה המ"מ הטוב ביותר שעבר בפלוגה שלי. מרגע שהגיע ידענו שיגיע רחוק. אני מכיר את כל צדדיו - את האיכויות ואת השטיקים, את הפרא שבו לצד התבונה והעומק, יש לי כלפיו המון סימפטיה והערכה, הוא קצין מעולה. בהרבה מובנים היינו ידידים, אבל מאז הובילו אותנו החיים איש איש למחוזות מנוגדים. בשבילו אני יאפי משינקין, התגלמות הסיטרא אחרא ('הייתי צריך לתת לך אז לדמם עד מוות', הוא צוחק). על סמך 24 השעות האינטנסיוויות לצידו אני מתרשם שהוא ממש אותו אפי פיין, הקיבוצניק מעין גב שהכרתי אז. השינוי החיצוני שחל בו, בעיקר הזקן והכיפה שנוספו, הוא באמת חיצוני בלבד. את הפגישה במחודשת פתחנו בחוויית היסוד של שנינו - מלחמת יום כיפור. עד כמה היתה זו מכרעת בחייו הוכיחה עצרת היובל של חטיבת גולני. איתם העדיף לבוא דווקא לשטח הכינוס של הפלוגה שאיתה עשה את המלחמה כסג"מ. על שאר התחנות בשירותו בחטיבה (מ"פ, מפקד סיירת גולני ומג"ד) הוא בחר לוותר. 'מקובל לדבר על מלחמת יום כיפור כטראומה' אומר לי איתם, 'רק שאני לא זוכר אותה ככזאת. במידה מסוימת אני מתבייש, אבל לי המלחמה גרמה להתעלות ולהתרוממות רוח. זאת היתה תקופה של פריחה עצומה, המלחמה וההתשה שאחריה הן עבורי סאגה מפוארת שהביאה אותי לשיא של התממשות כקצין, כישראלי וכאדם. הרגשתי שאני בדיוק במקום הנכון. יכול מאוד להיות שהיה בזה גם צעירות וילדותיות של קצין שרוצה כבר להגיע לקרב האולטימטיווי והנה זה קרה לו. אז איפה אני כן מגלה שהמלחמה הטביעה בי את חותמה? בביקורי ניחומים. כשאני מטפס במדרגות אני תמיד נזכר בביקור שהיה לי אחרי המלחמה בבית של חייל מהמחלקה שלי, יונה ליניק ז"ל. יונה היה תפארת של אדם ולוחם. גבוה, נאה, מנהיג טבעי, בחור שבוטח בעצמו, שבז לסכנות. באחד הקרבות שניהלנו במזרעת בית ג'אן נגד הקומנדו הסורי הוא חטף כדור בראש וממש צנח עלי. רק אחרי שעה וחצי הצלחנו בהסתערות להוציא את הגופה שלו ושל יגאל חדד ואלכס רוזנשטיין. בחיים לא אשכח את הכתובת, פרנקפורטר 23 פ"ת, קומה שלישית. איך שאבא של יונה ראה אותי הוא זעק בקול שכמוהו אף פעם לא יצא לי לשמוע. זה היה קורע לב, מצמרר ונואש, משהו שבין אנושי לבלתי אנושי. האבא שהיה ניצול שואה התריס כלפי שמה שהגרמנים לא גמרו אני גמרתי. הם ישר סילקו אותי. זאת היתה בעצם הפעם הראשונה שבתוך כל הזרימה ההרואית הזו של המלחמה גליתי את הפן האיום שלה. התמונה ההיא מלווה אותי עד היום. רגע לפני שאני מצלצל בפעמון של משפחה שכולה אני נושא תפילה קטנה שיאספו אותי אל ביתם פנימה, שיקבלו אותי, שרק לא יטרקו עלי את הדלת, שלא יגרשו אותי מעליהם בבושת פנים כמו אז. "ביום כיפור הייתי גם עד לתמותתן של כל ההיירכיות. אתה אושפזת בבית חולים, המג"ד נהרג, המח"ט נפצע, הרמטכ"ל הודח, הפסגות הגבוהות ביותר התגלו כמדרגות די שטוחות. עד היום אני זוכר את הכנס הגדול שהיה בכפר המכביה אחרי המלחמה, את אמיר דרורי מותקף קשות על החרמון, את עוזי יאירי מתייסר תוך תאור הקרב בחווה הסינית, את דדו שנראה שבור לגמרי. היו רגעים שממש ריחמתי עליהם איך פתאום הם כולם התגמדו. אחר כך כל חיי הצבאיים תמיד התעורר בי צורך עז לטלטל את המפקדים שלי ולהקשות עליהם כדי לוודא שהיתד יציב מספיק, שברגע של אמת העקוב לא יהפך לי שוב למישור. שום דבר לא קיבלתי יותר כמובן מאליו, גם לא בכירים ממני שנראים כריזמטיים או נשמעים כך. ההתנהגות הזו, אני חייב להודות, הפריעה לי בקריירה. יותר מדי פעמים היא התפרשה כחוצפה, כהתחכמות, כחוסר לויאליות, כעוינות ואפילו כחתירה. לא הייתי מודע לזה אז אבל מה שבאמת עמד ברקע היתה החלטה לא לסמוך על רמות ממונות באופן עיוור'. 'לכל זה אפשר גם לקשור את ההליכה שלי לישיבה שגם היא בעצם תגובה מאוחרת למלחמה. במקום האלילים שהכזיבו חיפשתי לי פסגה שלעולם לא תיכבש. הסכמתי לקבל עלי כללים מאוד נוקשים והגבלות רק ממי שאמר 'והיה עולם' לא פחות ממנו. בהקשר הזה, זה לא שעברתי מהפך, החזרה בתשובה שלי לא היתה מלווה בעקירת שורשים אובססיווית, לתפיסתי בניתי עוד קומה, הוספתי עוד נדבך. חשבתי ואני חושב גם עכשיו שמי שמוביל אנשים אל מותם ראוי שעולם החיים שלו יהיה יותר רחב. אני ממש לא מפעיל שיפוטיות. אני גם לא דן אותך על כך שבמלחמת יום הכיפורים כשטנקים סורים עלו על הגדרות של נאפח, באותה צומת גורלית שבה היינו שנינו לחוצים עם הגב אל עמק החולה, אתה החלטת להעדיף את הצלת הפלוגה ולכן נסוגת מנאפח. אני לעומתך בחרתי להישאר שם על מנת להציל את רמת הגולן. עשיתי את זה כי חשבתי שיש ערכים נעלים שראוי לו לאדם שחייו יימסרו על קיומם. בשבילי זאת היתה סיטואציה של ייהרג ובל יעבור, יילחם ובל יסוג מחפירות חייו. זה סיפור הצל"ש שלי והשאלה היא בכלל לא כמה מאסות השמדנו. מה שחשוב זה שברגע שנפגשו שאריות הרצון שלנו ושל הסורים לנו היתה עוד דקה של אוויר ועוד מילימטר של אומץ, שלהם כבר אזלו. העובדה היא שבנאפח נשברה המתקפה על מרכז רמת הגולן. זה לא היה קורה אם כולם היו עושים כמוך', הוא סוגר איתי חשבון. בשבוע שעבר נפגש פיין, בערב של מורשת קרב, עם צביקה גרינגולד מקיבוץ לוחמי הגטאות ובעל אות הגבורה. לראשונה מאז המלחמה הם הזדמנו לאותה במה כדי לשחזר מה התרחש באותם רגעים ממש בשני אגפים שונים של מחנה נאפח. על הצל"ש של פיין יש מי שעדיין מרימים גבה. אמיץ ונועז ככל שהיה, על כך אין חולק, העובדה שאיתם זכה בעיטור ולא ששת האחרים שהיו איתו בנאפח נתפסת בעיני רבים כהוכחה מובהקת לעוצמתה של הרטוריקה שלו. 'הוא הלך בגדוד ולא הפסיק לספר עשיתי ועשיתי, כשכל היתר שתקו', אומרים עליו ותיקי הגדוד.
יאנוש, בירן, שגיא ולוין
לפני 20 שנה חזר איתם בתשובה. 'אנשים שהיו איתי בצבא', הוא מספר, 'לא ממש הבינו את עומק התהליך שעובר עלי ולא את הסיבוכים הכרוכים בו. זאת לא היתה התנתקות אבל היה כאן סוג של לידה מחדש שחייבה אותי לארגן ולעבד חלק גדול מתכני חיי. התקופה ההיא היתה רצופה בלגנים, הייתי אז מאוד פגיע לסביבה שבצבא היתה לגמרי צינית כלפי. כדי להרגיש בכל זאת מוגן הקצנתי בהרבה מקרים אמירות ומעשים לא משום שבאופיי אני כזה אלא בגלל תחושות הסיעור שהתעוררו בי בעקבות הגילוי'. בתקופה זו של התגבשותו האישית והצבאית השפיעו עליו לדבריו אביגדור בן גל, אילן בירן ואורי שגיא. 'כשקודם דיברתי על פסגות שאותן ניסיתי לטלטל התכוונתי בעיקר לאורי שמינה אותי למ"פ הסיירת ולאילן שאצלו הייתי מג"ד. לצערי הם פירשו את מבחני מכון התקנים האלה לא כפי שצפיתי וחבל לי, כי אני מאוד אוהב אותם. בשבילי זה פספוס עצום. עם אילן יכולתי בפירוש להיות חבר, ובעניין של אורי, אני חושב שדור שלם של מפקדים בגולני יש בו עד היום הפנמה מאוד עמוקה של איכויות שהוא הטביע. בכל הנוגע לדוגמה אישית, למקצועיות ולתעוזה הוא היה המפקד האולטימטיווי. חבל רק שחלק מהדמויות האלה נמוגות כבועת סבון ברגע שהם פושטים מדים. 'הפרק הזה של גולני מבחינתי הוא מאוד מורכב. שנותי היפות ביותר היו בחטיבה, מצד שני אני האיש שלא היה מח"ט גולני למרות שחשבתי שאני יכול ושאני ראוי. אני מרגיש החמצה גדולה על כך שלא זכיתי'. הדואליות הזו מתבטאת בכומתה הסגולה שהוא חובש, זכר להיותו מח"ט גבעתי. על השמשה האחורית של הוולוו המשפחתי, לעומת זאת, יש סטיקר 'גולני שלי'. לצד הדמויות מהעבר הרחוק, איתם מודה באהבה מאוחרת גם לעמירם לוין, אלוף פיקוד צפון לשעבר. 'בניגוד לשלושת האחרים שאותם פגשתי בצעירותי, עם עמירם עבדתי בגיל שבו כולנו כבר ציניים. לפני זה לא יצא לנו להצטלב. בגילי ובוותק שלי כשכבר לא פוגשים בצבא את האנשים שאפשר ללכת שבי אחריהם, זכיתי לעבוד יחד עם עמירם. אני לא ראיתי עוד דוגמה של קצין כל כך בכיר ששימר ממד אדיר של אמיתיות, העדר גינונים כמעט מוחלט, איש שחף מכל אגו, שהתברך בכישרון מיוחד למבצעים של לוחמה זעירה וביכולת לצפות במדויק את הסיטואציה המבצעית שתיווצר. הגיבוי שהוא נתן למפקדים, התעוזה, התחושה שהכל אפשרי, ויחד עם זאת המון רגישות לאנשים. עמירם מסוגל לספר בדיחות גסות שאפילו האוזניים המחוספסות ביותר יעלו סומק אבל יש בו גם מידה נדירה של אנושיות. עזיבתו הותירה חלל גדול מאוד בפיקוד'. מי שרוצה עשוי למצוא בין השיטין עקיצה קלה לעבר האלוף הנוכחי, גבי אשכנזי. בפיקוד צפון מתגעגעים לאלוף היוצא ולתזזית המבצעית שהישרה. איתם, נאמן למפקד הטרי, מסנגר על ההנהלה החדשה הלומדת לדבריו את העסק ומתכוון לא רק לאלוף אלא גם לרמטכ"ל.
להתקיים ולשרוד
אחרי שחזר מגלגלית בעשר בלילה נסע איתם לטבריה לפגוש את עלית אשתו. הם יחד מגיל 13, נפגשו בטיול של 'הנוער העובד והלומד'. בזמן הארוחה התקבלה קריאה ממפקד הגזרה המערבית על כוח של גבעתי שמתעכב בביצוע משימה משום שאחד המפקדים נקע את רגלו. איתם מורה ליחידה לשוב מיד על עקבותיה. 'בלחימה בלבנון', הוא מנמק, 'אנחנו חייבים להיות מאוזנים. ישום פשטני של ערך הדבקות במטרה עלול לגרום אסון. אז יהיה מבצע אחד פחות, אבל לא נגיע לפינות שכבר הגענו אליהן כשאנשים חוזרים בבוקר עם אלונקות. מחר אני אדבר עם היחידה, אני משער שיהיה שם כעס גדול על זה שהחזרתי אותם. אני חייב שהם יבינו את השיקולים ויסמכו עליהם. פעולה יכולה להיות מבריקה ונחמדה ולייצר המון אדרנלין באיזו סיירת או טייסת, אבל אם מחר יפוצצו שגרירות בגללה זה יהיה ניצחון פירוס'. אחרי חצות, בחזרה למפקדת האוגדה, הוא החל להתפייט אל תוך הלילה באמצעות ציטוטים מ'עיר היונה' ומ'הטור השביעי' של נתן אלתרמן שאותו הוא מעריץ. 'אני רואה את עצמי כשילוב של משורר ומתאגרף', הוא מעיר. הוא מעדיף את השירים הנוגים על פני ההירואיים, אבל דווקא את 'הילדים של חורף 73'' שאני כל כך אוהב הוא מגנה. 'זה זיוף שמאוד מרגיז אותי. המנגינה היא נפלאה, אבל המלים - 'הבטחתם יונה/ עלה של זית/ הבטחתם שלום בבית/ הבטחתם אביב/ ופריחות/ הבטחתם לקיים הבטחות' - לכאורה, מה יותר מזה, אבל בעצם זאת מניפולציה במובן זה שבסופו של דבר לא הבטחנו כלום. אנחנו שואפים, אנחנו מתפללים, אנחנו משתדלים, אנחנו בהחלט מייחלים, אבל מעולם לא הבטחנו. מה בעצם אומר השיר? דעו לכם שאיכזבתם אותנו קשות. זה נשמע טוב, זה מתנגן נהדר, אבל זאת לא האמת. לא הבטחנו. יותר משהבטחנו לעשות שלום הבטחנו קודם כל לחיות כאן, להתקיים, לשרוד ולאפשר להם אולי להשיג יותר'.
פרשת גבעתי
תא"ל אפרים איתם נולד ב-1952 בקיבוץ עין גב. כיום הוא תושב נוב שברמת הגולן, נשוי לעלית, מפעילות ועד יישובי הגולן, ואב לשמונה ילדים. את שירותו החל בקומנדו הימי ולאחר שהודח עבר לגולני כמפקד מחלקה והתקדם עד לתפקיד מג"ד. במלחמת יום כיפור קיבל את עיטור המופת על חלקו בקרב ברמת הגולן. בשנת 78' החל בתהליך של חזרה בתשובה בישיבת מרכז הרב. בראשית האינתיפאדה בעת ששימש כמח"ט גבעתי, פרצה הפרשה הידועה בשם 'פרשת גבעתי ב'.' ארבעה מפקודיו של איתם, ביניהם מג"ד ומ"פ, הועמדו למשפט על חלקם באירוע שבו הוכה למוות תושב מחנה הפליטים אל בורג'. הנאשמים טענו להגנתם כי פעלו בהתאם להנחיות מפורשות של המח"ט איתם. בית המשפט הרשיע את הנאשמים ומתח ביקורת על הפיקוד הבכיר, החל באיתם וכלה באלוף פיקוד הדרום אז, יצחק מרדכי. בעקבות פסק הדין נפתח תיק חקירה נגד איתם. בסיום הבירורים שנמשכו ארבע שנים המליץ הפרקליט הצבאי אז, אילן שיף, לרמטכ"ל אהוד ברק, לנזוף באיתם ולעצור את קידומו. ברק החליט לאמץ רק מקצת ההמלצות. בצד הנזיפה המנהלתית הוא עיכב את דרגתו של איתם בשנה וחצי. בתום התקופה מינה אותו למפקד אוגדת מילואים והעלה אותו לדרגת תת אלוף. בקדנציה של אמנון ליפקין-שחק מונה איתם לראש חטיבת תכנון והתעצמות במפח"ש באישור שר הביטחון, יצחק רבין. על המינוי האחרון למפקד עוצבת הגליל, חתום שר הביטחון הנוכחי, יצחק מרדכי, שאיתם מוזכר כמקורבו." ("הארץ", 06.11.1998)
_____________________________________
"לא חוזרים עד שמבצעים"(המוטו של גדוד 890 של הצנחנים, כפי שניסח אותו מפקדו אריק שרון)
"איפה האופניים שלך עכשיו? תאר לעצמך, שאתה יורד עכשיו למטה, למקום הרגיל, אבל האופניים לא שם. עצור את עצמך ברגע הזה, בשנייה שאתה מגלה שהאופניים לא שם, ותכפיל את הרגע הזה פי אלף. זאת המלחמה." (מתוך הספר "גוף שני", מאת עפר שלח, "זמורה ביתן", 1989, עמוד 92)
"סבלנות התמדה ולעיתים כדור בין העיניים" (סיסמת המארינס לללוחמה בטרור, אותה אימץ בשעתו מפקד גדוד 890 של הצנחנים, אמיר ברעם, כמוטו גדודי)
"המבחן שלנו כצבא הוא מבחן היכולת ולא מבחן הכוונה." (מתוך ההרצאה שנשא האלוף גדי איזנקוט "מאפייניו של עימות אפשרי בזירה הצפונית ובעורף" בסמינר לזכר חללי מלחמת לבנון השנייה שנערך באוניברסיטת חיפה ב־30 בנובמבר 2010)
"אני חושב שצנחנים מחזיקים מעצמם כמחויבים למשהו שכולם מחויבים אליו, אבל הם רוצים קצת יותר. זה לא שאנחנו פועלים מאחורי קווי האויב - אנחנו לכאורה כמו כולם. אז מה בעצם ההבדל? זה שצנחן עושה הכול וקצת יותר. זה מחייב אותך ביוזמה, בהובלה, בדוגמה אישית בקרב - וגם בקימה בפני שיבה באוטובוס." (הרמטכ"ל בני גנץ על השירות בצנחנים. מתוך הכתבה "מסיבת גנץ" מאת יוני שנפלד ונועה הורוויץ, "במחנה", 6 בינואר 2011)

תגובה ללא ציטוט תגובה עם ציטוט חזרה לפורום
  #31  
ישן 08-11-2012, 04:34
צלמית המשתמש של marloweperelab89035
  marloweperelab89035 marloweperelab89035 אינו מחובר  
 
חבר מתאריך: 06.02.07
הודעות: 2,325
בתגובה להודעה מספר 1 שנכתבה על ידי marloweperelab89035 שמתחילה ב "כתבות שהתפרסמו בשנים האחרונות על קצינים בכירים - אשכול 2"

כתבתם של עמוס הראל ואלוף בן, "קראתי לזה סוג של אוטיזם", "הארץ" 08.10.2000
(הקישור כבר אינו עדכני ועל כן מובא הנוסח המוקלד)


קראתי לזה סוג של אוטיזם\ מאת עמוס הראל ואלוף בן

מלחמת יום הכיפורים והשפעותיה שימשו כנקודת מוצא לשיחה עם האלוף דורון אלמוג. הוא לחם בסיני ושכל אח שנפל בגולן. בעקבות המלחמה חתם קבע. אלמוג פירסם כמה מאמרים ועבודות, שמתחו ביקורת קשה על תפקוד צה"ל בין 67' ל-73' וצלבו את מקבלי ההחלטות בשנים שלפני המלחמה. הפגישה עם אלמוג התקיימה ביום ביקורו של ח"כ אריאל שרון בהר הבית
"את אחד השיעורים הראשונים שלו על צבא, פוליטיקה ומגבלות הכוח, קיבל האלוף דורון אלמוג בסוף השבוע שקדם למלחמת לבנון. אלמוג היה אז מפקד כוח גדודי, שהורכב מסיירת הצנחנים ומיחידות ההנדסה והנ"ט של החטיבה. 'אחרי ניסיון ההתנקשות בשגריר ארגוב בלונדון זומנתי לתדריך אצל עמוס ירון (כיום, מנכ"ל משרד הביטחון), מפקד האוגדה שלנו. באותו תדריך הוא אמר שאנחנו הולכים לעשות סדר חדש בלבנון. כשבאתי לכוח שלי והתחלתי בתדריך אמרתי גם אני שהולכים לעשות כך וכך ובין השאר הזכרתי גם סדר חדש בלבנון. ואז קם אחד הסמלים אצלי, בחורצ'יק מרמת יוחנן, ואומר לי: ומה אחר כך? נלך להחליף את השלטון בטורקיה?' דורון אלמוג הוא בן 49 ומשמש כיום כמפקד גיס. בעוד שבוע הוא אמור להתמנות לאלוף פיקוד הדרום. ייתכן שהחילופים בינו לבין אלוף הפיקוד הנוכחי, יום-טוב סמיה, יתעכבו בשל הקרבות בשטחים. אלמוג הוא בוגר הפנימייה הצבאית שליד בית הספר הריאלי בחיפה והתגייס לצנחנים בשנת 69'. הוא השתתף במבצע אנטבה כמפקד סיירת הצנחנים ומאוחר יותר היה מפקד יחידת שלדג ומפקד חטיבת הצנחנים הסדירה, קצין חי"ר וצנחנים ראשי, מפקד כוחות צה"ל ברצועת עזה, וראש חטיבת התורה וההדרכה במטה הכללי. הפגישה עם אלמוג התקיימה ביום ביקורו של ח"כ אריאל שרון בהר הבית. מלחמת יום הכיפורים והשפעותיה שימשו כנקודת המוצא לראיון. זו המלחמה שבה שירת כמפקד פלוגת צנחנים צעיר בסיני, שבה איבד את אחיו הצעיר ממנו בשנתיים, ערן, מפקד מחלקת טנקים. זו גם המלחמה שבעקבותיה בחר להישאר בשירות קבע בצה"ל. אלמוג, כמו כמה מהאלופים היותר ותיקים במטה הכללי, הוא בן דור המלחמה מ-73'. מלחמת יום הכיפורים מעסיקה אותו מטבע הדברים. בשני מאמרים שפירסם בשנתיים האחרונות בביטאון הצבאי-אסטרטגי 'מערכות' מתח אלמוג ביקורת נוקבת על תפקוד צה"ל בתקופה שבין 67' ו-73'. בעיניו, אווירה של שיכרון ניצחון, כשלים מובנים בתורת הלחימה של צה"ל כמו העדר תורה אסטרטגית וכן חוסר הפקה שיטתית של לקחים - גרמו משבר חריף בהתפתחות תורת הלחימה ובסופו של דבר תרמו לכישלון במלחמה. במאמרים הוא טוען שחלק מהסממנים של המשבר ההוא עדיין מצויים בצה"ל היום. אלמוג אומר שצה"ל לא הפיק למעשה לקחים מבצעיים מששת הימים. הוא מנתח מסמך צבאי פנימי שעניינו לקחי מלחמת ששת הימים ומגלה ששום לקח לא הוגדר ברמה האסטרטגית או האופרטיווית וכי גם לקחים טקטיים רבים לא יושמו. סיכום הרמטכ"ל חיים בר-לב ב-68', בכנס שעסק בהבקעה, העביר מסר כפול: ישראל לא תיזום מלחמה כוללת אלא הערבים 'ואז יום הלחימה המכריע יהיה קרב ההגנה. נשבור מהר מאוד את תנופת ההתקפה שלהם וייווצרו נתונים למעבר להתקפה'. כלומר, למרות ההתרחבות המשמעותית של הגבולות, צה"ל עדיין חשב במונחי טרום 67'. המציאות החדשה איפשרה ויתור זמני על שטח בעת לחימה, אבל צה"ל לא התכונן לנהל באמת קרב הגנה. יתרה מזאת, צה"ל לא ניהל אפילו משחק מלחמה אחד, שבו האויב מפתיע בפתיחת מלחמה. צה"ל, אומר אלמוג, התעלם משילובם המדורג של טילי נ"מ ונ"ט במארבים המצריים במלחמת ההתשה וקפא בשיתוק מחשבתי. בבוטות שאינה מאפיינת חיבורים צבאיים, אוסף אלמוג מבחר ציטוטים מצמררים המביעים את דעתו האמיתית על התנהגות מקבלי ההחלטות בשנים שלפני המלחמה. כמו הקדמה שכתב קצין חיל האוויר יפתח ספקטור לספר שחיבר טייס קרב אמריקאי על ניסיונו בוייטנאם. 'אילו היה סיפורו של ג'ק ברוטון מוכר לנו ב-1970... היתה יכולה להיות (לכך) השפעה על רבים מטייסי מלחמת יום הכיפורים. הוא יכול היה לסייע להם לקלוט את העובדה שהמלחמה היא מלחמה מתמשכת, שאיננה מתנהלת ב'זבנג וגמרנו'. אנו, שהתרגלנו לראות את עצמנו במשקפיים של הערצה עצמית, נטינו לראות באופן שבו ניהלו האמריקאים את מלחמת וייטנאם עניין של אוזלת יד צבאית'. בולטת במיוחד אמירתו של אל"מ אורי רום בכנס ההבקעה: 'האופי הערבי... בעוד דור אחד הם לא ישתנו הרבה... אנחנו יותר חכמים מהם ויותר מסוגלים לאלתורים... וגם האנשים שלנו יותר מאומנים ויותר אינטליגנטיים". אבל האויב שפגשו אלמוג וחייליו בחולות סיני היה הרבה יותר מתוחכם מזה שחזה להם רום. 'הטנקיסט, התותחן, חייל החי"ר - כולם הופתעו. הופתענו מעצם האומץ שהיה להם לפתוח במלחמה, מההישגים שהיו להם כבר בתחילת המלחמה, כיבוש החרמון ורמת הגולן, חציית התעלה. אחר כך הופתענו בשדה הקרב עצמו, מכמות טילי הסאגר והאר-פי-ג'י, מהמוגבלות של השריון שלנו. קראתי לזה סוג של אוטיזם', הוא אומר על הגישה הישראלית לפני המלחמה ומזכיר תופעה פסיכולוגית שנחקרה דווקא בתחום הספורט: שיכרון הניצחון. 'אנחנו לקינו באותו סימפטום. יש לך הצלחה ואז אתה מסוחרר. זה סימפטום שמאפיין קבוצות שיש להן הישג מאוד מפתיע ואחרי זה באה שקיעה'. כשהשתתף בפעולה באי שדואן, נתקל בלוחם מצרי שסירב להיכנע במשך שעות ולחם לבדו בכוח הישראלי, תוך שהוא משליך רימונים ויורה לעבר החיילים, עד שנהרג. 'אז הבנתי שיש גיבורים גם בצד השני'.
חלמנו להקים חוות סוסים
מלחמת יום הכיפורים שינתה את מסלול חייו. 'יש לי קודם כל רגשות אשם עצומים על זה שלא חילצתי את ערן, אחי. הוא שכב שבוע ימים בשטח, מדמם, ואני לא חילצתי אותו, לא נלחמתי לצדו. אני הייתי בסיני והוא בגולן, אבל זה לא משנה: יש לי תחושה שאם הייתי שם יכולתי להציל אותו. זה בלי ספק השפיע על החלטתי להישאר בצבא וגם על תחושת האשמה שהיתה לי בכל פעם שאיבדתי חייל. זה גם הביא אותי לבחור דרך שקשורה בעשייה הביטחונית דווקא כדי לנסות לעשות הכל כדי לא להגיע למלחמה, כדי למנוע. העבודה שכתבתי על ההרתעה מוקדשת לזכרו'. על קיר הסלון של אלמוג, בבית המשפחה בנס ציונה, תלויה תמונה ישנה, בשחור-לבן: דורון וערן רוכבים על סוסים. לפני המלחמה, הוא אומר, היו לי חלומות אחרים. 'דיברנו שנינו על הקמת חוות סוסים בגליל. רצינו להשתחרר מהצבא ולהקים את החווה. היו לנו חלומות על חיים טובים. לא חשבנו על הישארות בצבא, לא הוא ולא אני. החתימה לשירות קבע היתה תפנית. כמו שג'ון לנון אמר: החיים הם משהו שקורה לך כשאתה עסוק בלתכנן תוכניות אחרות'. למרות הדרך שבה הסתיימה המלחמה ('בסופו של דבר, מלחמת יום כיפור היתה ניצחון אדיר, בתנאי הפתעה מאוד קשים'), רואה אלמוג במלחמת יום הכיפורים קו שבר בהרתעה הישראלית. תורת הביטחון הישראלית גיבשה, כתורה שבעל-פה, את תפישת ההרתעה המצטברת, שלפיה זוכה צה"ל בנקודות הרתעה כל עוד הוא מנצח וכל ניצחון מגדיל את אפקט ההרתעה. אבל אם כך, איך קרה שהניצחון הגדול בששת הימים הוליד דווקא התקפה מצרית-סורית ביום הכיפורים? אלמוג מסיק שניצחון, גדול ככל שיהיה, אינו ערובה לכך שהצד האחר יימנע מנקיטת פעולה נגד המנצח. להיפך, הרצון לנקום עשוי להגדיל את המוטיווציה לעימות חוזר. דווקא ההתפכחות הערבית מחלום השמדת ישראל, בעקבות 67', יצרה תפישה ריאלית יותר שמטרתה ניצחון בנקודות, במלחמה מוגבלת. זו התבטאה בהצהרתו של אנואר סאדאת ב-71' למפקדי צבאו: 'אני רוצה שנתכנן במסגרת יכולתנו הצבאית. לא יותר מכך. חצו את התעלה והחזיקו אפילו בעשרה סנטימטרים מסיני... והדבר יהווה עבורי סיוע עצום וישנה לחלוטין את המצב הפוליטי'. אלמוג חושב שכישלון ההרתעה ב-73' נבע מעומס יתר שהטילה המדינה על צה"ל בתפישת ההרתעה. התפישה אחרי 67' גרסה שדי בכוחו של צה"ל כדי להרתיע ואין צורך בהסכמים מדיניים. המסקנה שלו: מי שיבנה את תפישת ההרתעה הישראלית אך ורק על עוצמת צה"ל, בלי לסייע בתהליכים מדיניים, עלול להביא לקריסת ההרתעה הישראלית. אין לבסס את ההרתעה באופן בלעדי על צה"ל, הוא סבור. תביעה קטיגורית של הדרג המדיני מצה"ל להשיג הכרעה מהירה ומוחצת על ידי השמדת מסגרות צבאיות רבות ככל האפשר של האויב, עשויה לתרום ליצירת צבא מנצח, אך לא אפקטיווי. בתנאים של א-סימטריה מול הערבים, צריכה ישראל לשאוף למקסימום הישגים אסטרטגיים במינימום מהלכים צבאיים. 'ב-87' כתבתי מאמר על אחריות הדרג המדיני כלפי הצבא. זה היה מאמר מאוד נוקב ואנשים אמרו לי: אתה תישאר סגן אלוף. המאמר הזה בא מתוך כאב גדול של מפקד בשטח. לכוח שלי בלבנון דווקא היו הישגים גדולים: נחתנו באוואלי והלכנו ברגל עד ביירות, 70 קילומטרים. במהלך הלחימה היבשתית הזו השמדנו שני גדודי קומנדו סורים והרגנו עשרות מחבלים. אבל התסכול שלי נבע בין השאר מכך שאנחנו לא היינו שותפים לחשיבה ברמה האסטרטגית: מה מאחורי הדברים? למה באמת אנו רוצים להגיע? האימון (לקראת המלחמה) נעשה בלי להבין את המטרה. אם אתה רוצה להוציא תפוקות גבוהות יותר מלוחמים ומפקדים, אני חושב שבדרגים מסוימים חייבת להיות שותפות להבנת הרעיון האסטרטגי'.
עוצמתו של החלש
אלמוג נכנס לטריטוריה קשה לתנועה, שרבים מעמיתיו מתרחקים ממנה כמו מאש. הוא סבור שצה"ל חייב להקדיש מחשבה - ולומר את דברו - בשאלה מתי ובאילו נסיבות מותר להפעיל כוח צבאי, כמובן תוך קבלת מרותו של הדרג המדיני. יחסי צבא-חברה ויחסי צה"ל עם הדרג המדיני תופסים יותר ויותר מקום בשיח הצבאי. בעיני אלמוג, נדרשת הבנה בסיסית של המטרות, המשימות וצדקת הדרך - גם אצל החייל מהשורה. זה נכון ערכית וחשוב גם לתוצאות המערכה. נראה שעמדתו הופכת רלוונטית במיוחד על רקע העימות בשטחים, שבו יחסי הכוחות בין הצדדים לגמרי לא מאוזנים ובכל זאת יש לצד הפלשתיני לא מעט יתרונות, דווקא בשל 'עוצמתו של החלש'. 'במשך שנים הערבים טענו שהם רוצים להגיע לאיזון אסטרטגי עם ישראל', הוא אומר. 'אבל אין דבר כזה, איזון אסטרטגי. החיים לא נשארים בסטטוס קוו. המציאות משתנה כל הזמן ואף פעם לא תהיה סימטריה בין הצדדים. לא יכול להיות איזון אסטרטגי בין שני כוחות. גם באולימפיאדה, רץ אחד תמיד יגיע מאית שנייה לפני המתחרה. משמעות הטיעון שלהם על הגעה לאיזון היא בעצם רצון להגיע ליתרון עלינו. מבחינתנו, חשוב שיהיה לנו יתרון אסטרטגי כדי להרתיע ולמנוע בעצם את ההתמודדות האלימה. הבעיה בעניין הזה היא שהיתרון שלך יוצר מתח אצל הצד השני, יוצר מוטיווציה לעימות. הניצחון הגדול של 67' בעצם היה אמור לבוא ולומר לערבים: ההישג הישראלי בשדה הקרב כל כך אדיר, שכביכול אין סיכוי להתמודד אתם. למעשה, הוא הביא אותם לעיצוב תפישה כוללת חדשה, שתתאים להם. אפשר לראות את זה גם אצל אסד בדרום לבנון, על רקע לקחי 82'. הוא מבין שבמלחמה כוללת סיכוייו מאוד נמוכים ולכן אין לו מה לשחק בשדה הקרב הזה. כדאי לו ללכת לגרילה ושם יכולה להיות שחיקה (ישראלית) יותר גדולה, בצד השפעה על החברה הישראלית'.
אשתי אומרת שאנחנו נמצאים כאן באופן זמני
אלמוג אינו קצין שגרתי. השיחה אתו רוויה ציטוטים מספרי מחקר ואזכורים היסטוריים. לאורך כל שנותיו בצבא, פיתח במקביל קריירה אקדמית (כעת הוא כותב עבודת דוקטורט). אבל לסוגיות שמעסיקות אותו בחשיבה ובמחקר יש קשר הדוק למציאות שבה הוא פועל כקצין בכיר. 'כשנכנסתי לתפקיד (הקודם) של רח"ט תורה והדרכה, השאלה הראשונה שבאמת שאלתי את עצמי היתה מה משמעות התורה ביחס לעתיד. התשובה הראשונה שנתתי היא, שלתורה יש משמעות אך ורק ביחס להכנת הצבא לעתיד. לכן, בעצם, ביקשתי לבחון מה קרה בעבר. לאנשים הרי יש הרגשה שמתכוננים למלחמות שהיו. יש לא מעט ביקורת על צה"ל גם בהקשר להתמודדות עם דרום לבנון או האינתיפאדה. אני מאמין שמאחורי עשייה נכונה בשטח צריכה להיות תיאוריה טובה. השאלה בהקשר הזה היא איך ליצור תיאוריה, שבאמת לא תישאר על המדפים אלא תנחה את הכוח ובסופו של דבר גם את שדרת הפיקוד בצה"ל. יש לא מעט אנשים, שמבחינתם הדבר העיקרי הוא ניתוח כל מה שהיה. זו חשיבה ליניארית. כלומר, כל מה שהיה כנראה יחזור על עצמו באיזו שהיא צורה ולכן הלקחים יתאימו. בהיבט הזה, קרבות חניבעל וקרבות יהושע בן-נון וקרבות נפוליאון כולם רלוונטיים והכל נכון וכביכול כבר הכל נאמר. אני מאלו שסבורים שצריך לעשות מאמץ גם ללמוד תפישות חדשניות, כדי שבסופו של דבר תוכל להחליט מה רלוונטי ומה לא'. אלמוג מודה שדיון על לקחים במבט לעתיד הוא 'בעייתי ביותר ובמידה מסוימת אף יומרני'. תקפותו של לקח למלחמה עתידית היא מוגבלת, משום ש"ניתן להניח שהמציאות לא תזמן לנו אירוע זהה. בשבוע שעבר שמעתי הרצאה של ד"ר דוד פסיג. הוא עתידן. פסיג הציג מטאפורה שמאוד מצאה חן בעיני ביחס להתכוננות שלנו לעתיד. הוא טוען שאנחנו לא יודעים שום דבר על מה שיהיה בעוד שלוש דקות ועל אחת כמה וכמה מה יהיה בעוד עשר שנים או חמישים שנה. כמה אנשים יחיו פה במדינת ישראל? כמה יהודים? כמה ערבים? למה הדבר דומה, לנסיעה במכונית כשבעצם השמשה הקדמית אטומה לחלוטין ואתה לא רואה קדימה שום דבר. כל מה שאתה בעצם רואה זה מה שמופיע לך במראות הצד ויש לך גם את המראה האמצעית כדי להסתכל אחורה. אתה מתבונן אחורה ומנסה להבין משהו על מה שהיה, כדי להשליך קדימה. והוא אומר: מה שאני עושה בתור עתידן זה קודח חורים בקוטר של מילימטרים בשמשה הקדמית כדי להתבונן קדימה ומתוך החורים הללו, שאנו משקיפים דרכם אל העתיד, אנחנו מנסים ליצור איזה שהן תובנות ביחס למה נכון לעשות. אני אומר שחשוב מאוד שנייגע את מוחותינו וננסה לברר לעצמנו איזו מציאות אסטרטגית חדשה תתהווה, האם היא תהיה טובה יותר או יציבה יותר. אני לא זורק את האחריות על הדרג המדיני. לכל צד במערכת הזו יש אחריות וחייב להיות דו-שיח ובירור מאוד משמעותי. אחד האתגרים הגדולים של מטה כללי הוא בעצם לקחת רעיונות מופשטים ולברר את המשמעות האופרטיווית שלהם והטאקטית עד רמת הטנקיסט והטייס. לבוא ולהגיד: מה אני יכול לעשות כצבא? איזה אפקטים אני יכול ליצור? מה הסיכוי ליצור הישג צבאי מסוים, שישרת באמת את המצב האסטרטגי החדש? כי המצב בשום פנים ואופן לא נשאר כמו שהוא. המציאות משתנה כל הזמן. תמיד שאלתי את עצמי שאלות קשות ותמיד הייתי מתוסכל כיוון שלא היו לי תשובות. אשתי אומרת שאנחנו נמצאים כאן באופן זמני. החיים בסך הכל הם די קצרים. אפשר לנסות להתמודד עם השאלות הללו כל יום בעשייה שלך, החל מהדברים הקטנטנים, מההשכמה בבוקר, ועד הדברים הגדולים: לאן אנחנו הולכים ומה אנחנו רוצים מעצמנו, מה אנחנו רוצים לעשות כאן על האוטובוס הזה שקוראים לו חיים. מה באמת משמעותי בשבילנו ומה חסר ערך. אני חושב שזה נכון לכל אדם באשר הוא: לנסות לברר את הדברים המהותיים בכל המערכות שהוא חי בתוכן. אחרת, אני חושב שהחיים הם הרבה יותר ריקים ובעייתיים. השאלה צריכה להיות תמיד: איך לעשות את הדבר הנכון - נכון. בכל תחום'."
("הארץ" 08.10.2000)

מומלץ אגב לקרוא את הראיון הישן עם אלמוג המופיע באשכול הזה.
_____________________________________
"לא חוזרים עד שמבצעים"(המוטו של גדוד 890 של הצנחנים, כפי שניסח אותו מפקדו אריק שרון)
"איפה האופניים שלך עכשיו? תאר לעצמך, שאתה יורד עכשיו למטה, למקום הרגיל, אבל האופניים לא שם. עצור את עצמך ברגע הזה, בשנייה שאתה מגלה שהאופניים לא שם, ותכפיל את הרגע הזה פי אלף. זאת המלחמה." (מתוך הספר "גוף שני", מאת עפר שלח, "זמורה ביתן", 1989, עמוד 92)
"סבלנות התמדה ולעיתים כדור בין העיניים" (סיסמת המארינס לללוחמה בטרור, אותה אימץ בשעתו מפקד גדוד 890 של הצנחנים, אמיר ברעם, כמוטו גדודי)
"המבחן שלנו כצבא הוא מבחן היכולת ולא מבחן הכוונה." (מתוך ההרצאה שנשא האלוף גדי איזנקוט "מאפייניו של עימות אפשרי בזירה הצפונית ובעורף" בסמינר לזכר חללי מלחמת לבנון השנייה שנערך באוניברסיטת חיפה ב־30 בנובמבר 2010)
"אני חושב שצנחנים מחזיקים מעצמם כמחויבים למשהו שכולם מחויבים אליו, אבל הם רוצים קצת יותר. זה לא שאנחנו פועלים מאחורי קווי האויב - אנחנו לכאורה כמו כולם. אז מה בעצם ההבדל? זה שצנחן עושה הכול וקצת יותר. זה מחייב אותך ביוזמה, בהובלה, בדוגמה אישית בקרב - וגם בקימה בפני שיבה באוטובוס." (הרמטכ"ל בני גנץ על השירות בצנחנים. מתוך הכתבה "מסיבת גנץ" מאת יוני שנפלד ונועה הורוויץ, "במחנה", 6 בינואר 2011)


נערך לאחרונה ע"י marloweperelab89035 בתאריך 08-11-2012 בשעה 04:42.
תגובה ללא ציטוט תגובה עם ציטוט חזרה לפורום
  #32  
ישן 09-11-2012, 05:00
צלמית המשתמש של marloweperelab89035
  marloweperelab89035 marloweperelab89035 אינו מחובר  
 
חבר מתאריך: 06.02.07
הודעות: 2,325
בתגובה להודעה מספר 1 שנכתבה על ידי marloweperelab89035 שמתחילה ב "כתבות שהתפרסמו בשנים האחרונות על קצינים בכירים - אשכול 2"

כתבתו של אביחי בקר, "אלוף המקרה", "הארץ" 20.05.1998
(הקישור כבר אינו עדכני ועל כן מובא הנוסח המוקלד)

אלוף המקרה\ מאת אביחי בקר
המרוויח הגדול מהקרב על הרמטכ"לות הוא גבי אשכנזי, הצעיר באלופי המטכ"ל, בקרוב אלוף פיקוד צפון

"לפני שנתיים, כשרק קיבל את דרגת האלוף ומונה לעוזר ראש אג"ם, כבר סימן לעצמו גבי אשכנזי, קצין שאפתן, את היעד הבא לכיבוש - אלוף פיקוד צפון. השבוע התברר לו כי תוכנית האב עלתה יפה, למרות החששות האמיתיים שהיחסים המתוחים עם שר הביטחון ישבשו אותה. המתיחות בין השניים הגיעה לשיאה בתקרית שפרצה כשיצחק מרדכי היה אלוף פיקוד צפון ואשכנזי תת אלוף, מפקד יחידת הקישור ללבנון. הרקע לעימות היה מבצע שעלה בהרוג אחד. מרדכי טען: לא אישרתי. אשכנזי מצדו עמד על דעתו שכן. בבירור שנערך אז אצל הרמטכ"ל, אהוד ברק, אמר אשכנזי על האלוף שלו שהוא משקר. כשנכנס יצחק מרדכי למשרד הביטחון נוצר הרושם שהוא 'תקע' את אשכנזי בגלל משקעי העבר. בהווי הצה"לי דובר עליו כחבר ב'רגון נפגעי איציק' מועדון שכיכב בו מתן וילנאי. אחרי שמרדכי סילק את וילנאי מסביבתו - העניין העיקרי שהטריד אותו - נטרפו הקלפים לחלוטין. אשכנזי, שבמקור יועד לפיקוד מרכז, קודם ברגע האחרון ממש לפיקוד צפון על חשבונו של משה יעלון, שהיה בטוח שהמינוי כבר בכיסו. הנימוק הרשמי למהלך המפתיע היה: לנוכח ניסיונם, אשכנזי מכיר לעומק את סוגיית לבנון ויעלון את הבעייתיות שביהודה ובשומרון. אלא שבזאת לא נגמר הסיפור. ברקע ההצלבה בין יעלון לאשכנזי היה גם תרגיל תדמיתי של שר הביטחון, שמטרתו להוכיח כי אינו נקמן כפי שנחשף בפרשת וילנאי. את מחיר המהלך משלם יעלון. המרוויח הגדול הוא אשכנזי, שיקבל בקרוב, צחוק הגורל, את התפקיד הנכסף שאליו לא זכו להגיע מוריו הרוחניים, האלופים (במיל') אורי שגיא ואילן בירן. לשניים אלה חלק ניכר במטען שהוא נושא אתו. מבירן, אמר אשכנזי בראיון לפני שנתיים, הוא ספג את עקרונות התכנון ארוך הטווח, את היכולת להפריד בין עיקר לטפל ואת הידע כיצד לטפח מפקדים. שגיא שימש השראה למקצועיות, 'לא רק איך עושים דברים, אלא גם למה, מעומקי הטכנוטקטיקה ועד מרומי האסטרטגיה'. עוד למד משגיא, והפעם הפוך על הפוך - על כך חזר באוזני ידידים בתקופת ההמתנה לתפקיד - איך לא להשתחרר מצה"ל אם יחוש שלא חפצים ביקרו. את קטעי הביזוי ומלחמת העצבים הוא יחסוך מעצמו אם וכאשר, אותו לא יחזיקו בן ערובה - כך התחייב בתקופת אי הבהירות לקראת הסבב הנוכחי. בפועל הוא לקח את כל הקופה.

הוא בן 44, הצעיר באלופי המטכ"ל, נשוי ואב לשניים, הבכור בדרך לאגוז. אמו הוברחה לארץ מחאלב שבסוריה בהיותה בת 10, אביו הגיע מבולגריה ישר לקרבות לטרון. כשנישאו היו בין מייסדי מושב חגור שבדרום השרון, אז יישוב ספר קשה יום. מפחד המסתננים גם הלילות לא היו שקטים. לעומת זאת, זכורים לו קשרים חמים עם ג'לג'וליה השכנה. גלי ההתלהבות אחרי מלחמת ששת הימים, קרע במשפחה וחיפוש אחר חוויות הוליכו אותו בשנת 68' לפנימייה הצבאית בתל אביב, שהיתה מסונפת לגימנסיה הרצליה. כאן לראשונה הוא נחשף לעיר, לאגף הצפוני שבה. לנער מחגור זה היה הלם. להנאתו הוא שיחק כדורגל בקבוצת הנוער של מכבי רמת עמידר. אתו בחוד היה ויקי פרץ. 27 חניכים סיימו את מחזור ד', שהיה חדור תחושת שליחות. אשכנזי, מהבולטים שבהם, ביקש קורס טיס, נדחה, ניסה סיירת גולני, לא התקבל. כשהגיע לגדוד 12 להיות מ"כ של רובאים כבר היו לו גינונים של אלוף. העובדה שהגיע למטכ"ל לא מפתיעה איש מאלה שפגשו בו אז. זה היה תסריט ידוע מראש. במלחמת יום כיפור הוא היה צוער בבה"ד 1. הגדוד שנבנה מסג"מים שבדרך השתייך לאוגדת שרון ופעל באזור האגם המר הקטן ובחיץ החקלאי, כשהוא מסתפק בקרבות קטנים. לעומק המערכה הם לא הוטלו. הוא היה החניך המצטיין של הקורס, את סיכת המ"מ העניק לו הרמטכ"ל אז, דוד אלעזר. אשכנזי היה מ"פ בגדוד של בירן כששגיא היה המח"ט. הוא היה באנטבה, במסגרת נבחרת מצומצמת מגולני שצורפה למבצע ככוח משני. חוויה קרבית ממש הוא לא עבר שם. 'הפשיטה הראשונה שלי כמ"פ, שהיתה בפתחלנד למרגלות כפר שובא, למרות שלא קרה בה כלום, משמעותית בעיני יותר מאנטבה, שהגיבורים האמיתיים שלה הם לא הלוחמים אלא אלה שאישרו את המבצע. היום אני מבין את עוצמת האחריות, אני תופש מה הם לקחו על עצמם. אז לא הייתי מודע לזה. מה שכן ריגש באנטבה זו התחושה של שליח מצווה'. אחר כך הוא היה קמב"צ חטיבה לצדו של שגיא. כשסיים תפקיד סמג"ד, במהלכו נפצע קל במבצע ליטני, הוא החליט לפרוש למרות החיזורים. 'די נמאס לי אז, הרגשתי שבע, לא שהיו לי תוכניות במקום אחר, אבל כירסם בי ספק אם זה באמת הכיוון'.

תקופה קצרה של בירור עצמי הסתיימה בקריאה דחופה מבירן, אז ראש לשכת הרמטכ"ל רפאל איתן, לבוא לקריה לראיון. השיחה עם איתן החזירה את אשכנזי למדים, תחילה לבית הספר לפיקוד ומטה. צה"ל, הוא הופתע לגלות שם, זה לא רק ריצה בתעלה בתרגיל יעד מבוצר. גם את פו"ם הוא סיים כחניך מצטיין. כשבירן נבחר למח"ט גולני הוא מינה את אשכנזי למג"ד. שם, לראשונה, הדברים כבר לא באו לכוכב בקלות. 'נדרשו ממני תעצומות נפש להיות מג"ד טוב, לא ב'טופ 10' אלא משהו סביר. לקח לי הרבה זמן להגיע לרמה'. לא מעט מבצעים איפיינו את התקופה ההיא, שתוביל למלחמת לבנון - שבה, כסמח"ט, הוא קנה את עולמו. לסמח"ט גולני הוא מונה ללא חפיפה, ממש ערב מלחמת לבנון. בתוכניות המבצע פוצלה החטיבה לשני צירים, באותו סדר כוחות, האחד בפיקוד המח"ט ארוין לביא והשני בפיקודו של אשכנזי. בשלב הפתיחה הוביל אשכנזי את הסיירת, את פלוגת החה"נ, ואת גדוד 51, שעליו פיקד עד זה לא כבר, לנבטיה ולבופור. צמוד אליו היה גוני הרניק, שבמקום להתייצב בבקו"ם ולהשתחרר הגיע לשטח הכינוס ודרש: קחו אותי. כשמפקד הסיירת נפצע, אשכנזי שלח את הרניק. 'גוני דיווח לי שהוא התהפך, שהוא ממשיך ברגל, כשהוא הגיע לחבר'ה הוא ביקש ממני לעשות שינוי מסוים בתוכנית, אישרתי לו, איחלתי לו בהצלחה, בעשר הוא הודיע לי שהוא מוכן, באחת עשרה הוא נהרג'. הרניק, אמיר מיטל, שהיה מג"ד בגולני, וראובן בריננברג, בן מחזור מפנימיית חיפה, הם מתי המלחמות שזכרם מלווה אותו. 'את ראובן אהבתי אהבת נפש, מצאתי בו דברים שלא היו בי'. בהמשך מהלכי מלחמת לבנון לחם הכוח שבפיקוד אשכנזי בג'זין ובאזור ג'בל ברוך. הוא נעצר מדרום לכביש ביירות דמשק, ובכך נשלם חלקו העצמאי. בהפסקת האש הוא חבר לחטיבה בשדה התעופה של ביירות והשתתף בקרבות על בחמדון. 'הבתולים שלי נקרעו אחרי של"ג', אמר פעם בראיון, כשהוא רומז לאי נחת שחש לנוכח הפער בין מטרות המבצע למשימות.

התחנה הבאה במסלול הקידום המהיר היתה מפקד החטיבה המזרחית בעוצבת הגליל, וממנה, ב-1987, למרות גילו הצעיר, הוא מונה למח"ט גולני. במוסף מיוחד שהוציא אז 'מעריב' תחת הכותרת 'אנשי 2000' - תחזית על דמויות במגוון תחומים שראוי לעקוב אחריהן - הוא מסומן כהבטחה גדולה. מבחינה זו הוא מימש את הציפיות אחת לאחת. הוא אינו מתמסר באופיו, את דעתו - הנחרצת תמיד - הוא מקפיד לומר לממונים עליו גם אם היא נגד הרוח. באינתיפאדה, כשכולם ברחו מאחריות וטענו שלא היתה הוראה מגבוה להכות 'מפירי סדר', אשכנזי היה נחרץ שהיתה פקודה כזאת. לראיה הוא הציג סיכומי דיונים אצל מפקד אוגדת עזה, יעקב 'מנדי' אור. למותר לציין שאלוף פיקוד הדרום אז, יצחק מרדכי, לא היה שבע רצון מדבריו של אשכנזי. גם לא אפי פיין, שהיה אז מח"ט גבעתי. הוא השתלם בקוונטיקו, הפו"ם של המרינס, היה מפקד אוגדת מילואים משוריינת בצפון, מפקד יחידת הקישור ללבנון, רח"ט מבצעים. בעבר ניהל תחרות סמויה עם גיורא ענבר, שלאחרונה הודיע על פרישתו מצה"ל. הוא סמכותי, מודע לערך עצמו, אבל בהבדל ממוקיריו בירן ושגיא, הוא ישיר ולא פתלתל. לאשכנזי, שצמח בגולני, אין את התדמית של אאוטסיידר רב תחכום, שחלק ניכר מיוצאי החטיבה לוקים בה ואחר כך מוצאים עצמם מחוץ למערכת בטרם עת. הוא, שלא כמותם, משתלב יפה. לצרכיו הוא מניפולטור לא קטן, על איכויותיו כמפקד נחרץ אין חולק. 'כשגבי קופץ לריבאונד, הוא לא עושה חשבון לאף אחד באזור הצבע', כך הגדיר אותו ידיד. מקטרגים טוענים, כי הוא אגואיסט. אלוף (במיל') יוסי פלד, שהיה אלוף פיקוד צפון כשאשכנזי היה קצין אג"ם של הפיקוד, הכליל אותו בחמישייה הפותחת שלו: 'כאלה שאני מוכן ללכת ביער חשוך בלילה כשהם מאחורי'. בחמישייה הזאת נכלל גם שאול מופז. הרמטכ"ל אמנון ליפקין-שחק זיהה בו את הפוטנציאל לשמש בעמדות מפתח, ומינה אותו לעוזר ראש אג"ם - תפקיד שבמסגרתו גיבש בין השאר רפורמה מקיפה להטבת התנאים של המשרתים במילואים. בעניינו של אשכנזי לא נאמרה המלה האחרונה. צירוף של כישורים וגיל בהחלט משחק לטובתו כשמנסים לצפות קדימה מעבר לפיקוד צפון. בדור שכבר אין בו אגדות, אשכנזי הוא אלוף מהדגם החדש." ("הארץ", 20.05.1998)
_____________________________________
"לא חוזרים עד שמבצעים"(המוטו של גדוד 890 של הצנחנים, כפי שניסח אותו מפקדו אריק שרון)
"איפה האופניים שלך עכשיו? תאר לעצמך, שאתה יורד עכשיו למטה, למקום הרגיל, אבל האופניים לא שם. עצור את עצמך ברגע הזה, בשנייה שאתה מגלה שהאופניים לא שם, ותכפיל את הרגע הזה פי אלף. זאת המלחמה." (מתוך הספר "גוף שני", מאת עפר שלח, "זמורה ביתן", 1989, עמוד 92)
"סבלנות התמדה ולעיתים כדור בין העיניים" (סיסמת המארינס לללוחמה בטרור, אותה אימץ בשעתו מפקד גדוד 890 של הצנחנים, אמיר ברעם, כמוטו גדודי)
"המבחן שלנו כצבא הוא מבחן היכולת ולא מבחן הכוונה." (מתוך ההרצאה שנשא האלוף גדי איזנקוט "מאפייניו של עימות אפשרי בזירה הצפונית ובעורף" בסמינר לזכר חללי מלחמת לבנון השנייה שנערך באוניברסיטת חיפה ב־30 בנובמבר 2010)
"אני חושב שצנחנים מחזיקים מעצמם כמחויבים למשהו שכולם מחויבים אליו, אבל הם רוצים קצת יותר. זה לא שאנחנו פועלים מאחורי קווי האויב - אנחנו לכאורה כמו כולם. אז מה בעצם ההבדל? זה שצנחן עושה הכול וקצת יותר. זה מחייב אותך ביוזמה, בהובלה, בדוגמה אישית בקרב - וגם בקימה בפני שיבה באוטובוס." (הרמטכ"ל בני גנץ על השירות בצנחנים. מתוך הכתבה "מסיבת גנץ" מאת יוני שנפלד ונועה הורוויץ, "במחנה", 6 בינואר 2011)

תגובה ללא ציטוט תגובה עם ציטוט חזרה לפורום
  #33  
ישן 09-11-2012, 06:26
צלמית המשתמש של marloweperelab89035
  marloweperelab89035 marloweperelab89035 אינו מחובר  
 
חבר מתאריך: 06.02.07
הודעות: 2,325
בתגובה להודעה מספר 1 שנכתבה על ידי marloweperelab89035 שמתחילה ב "כתבות שהתפרסמו בשנים האחרונות על קצינים בכירים - אשכול 2"

כתבתו של אביחי בקר, "עולים ללבנון", "הארץ" 10.02.1998
(הקישור כבר אינו עדכני ועל כן מובא הנוסח המוקלד)

עולים ללבנון\ מאת אביחי בקר
בצוות שנתקל בשבת היו שלושה רוסים. אחד מהם, ניקולאי רפופורט, נהרג. המח"ט אומר ש"מה שמאפיין אותם זוהי משמעת אחרת, מקצועיות, שקט נפשי". העולים מתגייסים לגבעתי
"זה קרה בעבר לפלוגת ההנדסה של הנח"ל, לסיירת צנחנים, לאגוז ולקומנדו הימי; הם יצאו כולם להפתיע והופתעו בעצמם. הפעם זה קרה בגבעתי. חמישה כלימגורים בשני מוקדים הופעלו בו זמנית בשבת לפנות בוקר על הכוח של סגן אודי מגדוד רותם. אלה מטענים קטלניים שאינם מותירים סיכוי רב למי שנמצא ברדיוס הפיצוץ; מאות כדוריות פלדה טסות באוויר. בגבעתי מגיבים על המארב ב'יצאנו בזול'. העובדה כי סמל ניקולאי רפופורט היה היחיד שנהרג בהיתקלות היא תוצאה סבירה מבחינה צבאית. לולא הקפידו על רווחים גדולים והגיבו כראוי, מספר האבידות היה גדול יותר, כפי שכבר אירע ליחידות איכותיות מהם. 'התגובה שלהם ראויה, לא רק לדעתי, לתעודות הערכה. למרות הנפגעים הרבים שהיו להם הם התעשתו מהר', אומר מח"ט גבעתי אל"מ אייל שליין, 'הרגו חיזבאללה אחד, פצעו לפחות מחבל נוסף. הם טיפלו בפצועים תחת אש בלתי פוסקת והתקפלו חזרה רק שבע שעות אחרי ההיתקלות. מדובר בחיילים צעירים שנמצאים עדיין באמצע המסלול, מחזור מארס 97'. למפקד המחלקה זה היה מארב ראשון. דיברתי אתם מיד כשהם חזרו, הם נראו לי חזקים. היה להם עצוב, אבל הם שאבו עידוד עצום מזה שהם עמדו יפה במשימה'. במרדף שהתפתח אחר החוליה הנוספת, שהיתה שותפה למארב, נהרגו שני אנשי חיזבאללה על ידי כוח שהוביל מג"ד רותם, סא"ל אבי. בגבעתי חשו סיפוק רב מתוצאות הקרב על שני פרקיו. ההיתקלות מצפון למושב זרעית היתה בגזרה בעלת היסטוריה ארוכה של תקריות. באוגוסט 96' נפל במוצב כרכום גם החלל האחרון של גבעתי בלבנון עד לאירוע בשבת, סמ"ר אמיתי אלמדון. לאל"מ שליין, חצי שנה בתפקיד, היה זה האירוע הראשון כמח"ט גבעתי. כשקיבל עליו את הפיקוד הוא הציב לעצמו יעד ליישר קו עם חטיבות החי"ר הוותיקות ולמחוק מהלקסיקון, אחת ולתמיד, את התירוץ השחוק של חטיבה צעירה (היא כבר בת 14). כשהגיע, אסף את הקצינים ופרש לפניהם את האני מאמין שלו: 'הגולנצ'יקים שכבשו את החרמון ואת הבופור כבר מזמן בבית... מורשת זה חשוב, אבל לא האגדות זה העיקר, אלא הקבלות בהווה. אין שום סיבה בעולם שנהיה פחות מהם... מה שכן, לעניין המורשת יש תפקיד מאוד חיוני... היא עוזרת למשוך מתגייסים צעירים. אם להיות לגמרי כנה, הרי פה אנחנו במצב חלש. בתחום הביקוש גבעתי מדורגת לא טוב. אני, לדוגמה, מוכן להתחלף עם גולני באחוזי ההתנדבות שיש להם, אבל לא בשום נושא אחר. את האווירה ששוררת שם אני לא קונה. על תרבות של 'אחי, יהיה בסדר' לא בונים צבא'. להבדיל, על דימויה אצל אוכלוסיית העולים אין גבעתי צריכה להיאבק. זה שנים שיש לה אצלם שם טוב שעבר מפה לאוזן. התופעה מוכרת: חבר מביא חבר. בקרב הרוסים והאתיופים נוצרה כבר מסורת של הליכה לגבעתי, לכומתה הסגולה. אך סמלי הוא שמפקד בסיס הטירונים של גבעתי עצמו, סא"ל שלמה, עלה מברית המועצות לשעבר. 'כשאנו מצליחים לנטרל את בעיות הת"ש (תנאי שירות) העצומות שהם משאירים בבית, אנחנו מקבלים חיילים מעולים. המון מזה זה חינוך. מה שמאפיין אותם זה סוג של משמעת אחרת, מקצועיות. הם מאוד רציניים, יש בהם שקט נפשי, לגמרי לא במקרה הם הצלפים והקלעים הכי טובים שיש לי בחטיבה. כל אמצעי לחימה חדש, הם הראשונים להתחבר אליו ולהתמקצע בו. התופעה הזאת מאוד בולטת. מצד שני חוסר השליטה של חלק גדול מהם בשפה מונע בעדנו לשלוח אותם לדוגמה לקורס קצינים. זה לא שאין להם את היכולת, זה רק הדיבור שחסר להם. עניין אחר שפוגע באפשרות שלהם להתקדם הוא בעיות סוציאליות חמורות. כמעט 20% מהחיילים שלי עונים להגדרה עולים חדשים", מספר סגן שי בלאיש, מפקד הפלוגה שנתקלה. בעת האירוע הוא היה בבית בחופשה והוזעק צפונה. הוא לא סולח לעצמו את ההחמצה. 'שלושה מחיילי המארב היו רוסים. ניקולאי שהוא מאגיסט ועוד קלע ונגביסט. מדובר בכלים שהם הכי חשובים, מה שמעיד על המון מוטיווציה. מי שמחזיק אותם מקבל הרבה כבוד. זה לא שהצברים הם לא כאלה, אבל העולים החדשים, למרות בעיות הקליטה, בהכללה, הם השיא. מה שהישראלים איבדו, הם הביאו'. סיפור חייו ומותו של רפופורט העלה לתודעת הציבור את התנאים הקשים שבהם חיים העולים. בגבעתי יש עוד רבים כמותו. אגפי הת"ש משתדלים לסייע, אך אין בכך כדי לפתור את מצוקתם הקשה. 'אנחנו כל כך עסוקים בשגרה שאנחנו לא מתארים לעצמנו עד כמה הבעיות של החבר'ה האלה הן חריפות. אף פעם הם לא מספרים', אומר בלאיש. 'עם ניקולאי היו לי הרבה שיחות שנועדו לבדוק מה מצבו ואיך הוא מרגיש בפלוגה. 'הכל טוב, הכל בסדר, אני רוצה לתרום'. מעבר לזה הוא לא פירט כלום. הדבר היחיד שלא הפסיק להטריד אותו זה אנשים שמשתמטים. הוא פשוט לא קלט איך ילידי הארץ מרימים ידיים'.

העולים מהווים חלק מרכזי בלוח הזמנים של שליין. עניין כאוב אחר שמעסיק אותו הוא איכות הקצונה הזוטרה בגבעתי. שליין הציב לו יעד ליצור מהפיכה גם בעניין זה. הישגים כבר נראים בעין. 'אני מאוד לא הייתי מרוצה, לא ממספר האנשים שיצאו לבה"ד 1, לא מהמספר שסיים ולא מאיך שהם גמרו'. לנוכח הממצאים העגומים, הוא נעשה מעורב מעבר למקובל במיון ובהכנה של המועמדים לקצונה ואף רשם לעצמו הישג ראשון. 'במחזור האחרון אף לא אחד מגבעתי נכשל בבוחן הכניסה', הוא אומר. 'בנקודה הזאת היינו לפני הצנחנים, לפני גולני ולפני הנח"ל. צריך להבין מה התרחש פה. עד לא מזמן היו לנו בשלב זה כמעט 20% נפלו. זה נתון נוראי'. תוכנית אחרת שהוא מריץ נועדה לבנות את עתודת מפקדי הפלוגות של החטיבה. הוא סימן מראש 12 לוחמים שסיימו את המסלול והכין לחבורה אקסקלוסיווית זו, שאותה הוא מטפח אישית, תוכנית הכשרה ייחודית בת חצי שנה משובצת צ'ופרים והעשרות החל בקורס צניחה וכלה בקורסים בווינגייט. אומרים על שליין כי הוא עוד יהפוך את גבעתי ליחידה מיוחדת נוסח המקומות שבהם צמח. הרף שהציב הוא בהחלט עץ גבוה לטפס עליו. הוא עצמו התגייס ב-1978 והתנדב לסיירת מטכ"ל. בעת ששירת שם פיקדו על היחידה נחמיה תמרי ועוזי דיין. 'לא התמוגגתי מהייעוד של היחידה. זאת היתה חוויה, אבל ההילה סביב הסיירת היא לא בהכרח מוצדקת. גם היום הייתי בוחר את הכיוון הזה, רק שצריך להודות שהיו גם תקופות של חוסר מעש לא קטן'. את הביקורת שהיתה לו גם אז לא היסס להביע בפומבי. "מטכ"ל מאוד מקצועיים בתחומים המסוימים שלהם, למשל בנושא טרור. אך היה לנו הרבה מה ללמוד בתחום של לחימת חי"ר קלאסית, בזה היו חולשות". בתחילה לא האמינו אפילו ששליין יגמור מסלול. בבוטות ששידר היה חריג בנוף יפי הבלורית והטוהר, הבחורים מנהלל ומכפר יהושע. הוא היה אגרסיווי, פחות דיבר יותר עשה. שיא שירותו במטכ"ל היה הפריצה לבית הילדים במשגב עם. הוא היה בחוליה שעל פי התכנון נועדה להיכנס ראשונה. הם השתלשלו מהגג, אלא שבשל כשל מודיעיני במקום חלון הם פגשו בקיר - עיכוב קל שמנע מהם את הבכורה. בכבוד זכתה חוליה אחרת. יותר משלוש שנים הוא היה לוחם במטכ"ל. כשנהיה קצין הלך לשלדג, זהו בית היוצר שבו התפתח ועמו הוא גם מזוהה. בשלדג הוא כונה 'המג"בניק', כי אצל אייל, צחקו, אין חוכמות, בחיים כמו בצבא, ישר נבוט. הוא לחם בשל"ג, בג'בל ברוך ובעלי; כשצה"ל עזב את ביירות הוא היה במאסף. בשלדג הוא התחיל כמפקד צוות וסיים כמפקד היחידה. קבלת הפנים שקידמה אותו בהגיעו לשם כמפקד היחידה היתה יותר מצוננת. נרתעו שם ממשמעת הברזל, החספוס. ותיקי שלדג רצו מישהו נחמד בעל כריזמה ולא ראש קשה. אך כשנפרדו ממנו כשסיים את התפקיד אמרו לו 'היית גדול, אנחנו טעינו'. בהיסטוריה של שלדג הוא מדורג בשלישייה הפותחת. מחממת שלדג היה יוצא מדי פעם בפעם לגיחות בחי"ר הרגיל, לפגוש את עם ישראל. הוא היה מפקד סיירת גבעתי, מג"ד בחטיבה. בין לבין חווה קצת אזרחות. הוא פתח בית קפה, ניהל מפעל תעשייתי לבטון. אחרי שנה התפתה לחזור למדים ולתפקידים הקורצים שהציעו לו. הוא יליד דרום תל אביב, בן 37. הוא גדל במושב שדה דב, שם הוא מתגורר עד היום עם משפחתו. כנער שיחק במכבי תל אביב. על המגרש כמו בחיים הוא היה פלאח עיקש. שנתיים בעזה קדמו למינויו למח"ט גבעתי. הוא היה מפקד החטיבה המרכזית וכשזו בוטלה הוא קיבל את החטיבה הדרומית. באירועי מנהרת הכותל הוא היה מחוץ לגזרה, ממתין לתפקיד הבא. חופשתו נקטעה כשהוזעק למלא את מקומו של מי שהחליף אותו בפיקוד על החטיבה הדרומית, אל"מ אסף שביט שנפצע קשה ליד חאן יונס. חודש וחצי אחר כך הוא קיבל מינוי לסגן מפקד אוגדת עזה, תפקיד שבמקורו יועד לאל"מ נבי מרעי, שנהרג באירועי מנהרת הכותל. 'ממש לא רציתי את התפקיד, אבל הבנתי את הסיטואציה'. התחנה הבאה, חטיבת גבעתי, היתה משאת נפשו. אתמול בטקס האשכבה בתל השומר הוא נפרד מההרוג הראשון שנפל בתקופתו." ("הארץ", 10.02.1998)
_____________________________________
"לא חוזרים עד שמבצעים"(המוטו של גדוד 890 של הצנחנים, כפי שניסח אותו מפקדו אריק שרון)
"איפה האופניים שלך עכשיו? תאר לעצמך, שאתה יורד עכשיו למטה, למקום הרגיל, אבל האופניים לא שם. עצור את עצמך ברגע הזה, בשנייה שאתה מגלה שהאופניים לא שם, ותכפיל את הרגע הזה פי אלף. זאת המלחמה." (מתוך הספר "גוף שני", מאת עפר שלח, "זמורה ביתן", 1989, עמוד 92)
"סבלנות התמדה ולעיתים כדור בין העיניים" (סיסמת המארינס לללוחמה בטרור, אותה אימץ בשעתו מפקד גדוד 890 של הצנחנים, אמיר ברעם, כמוטו גדודי)
"המבחן שלנו כצבא הוא מבחן היכולת ולא מבחן הכוונה." (מתוך ההרצאה שנשא האלוף גדי איזנקוט "מאפייניו של עימות אפשרי בזירה הצפונית ובעורף" בסמינר לזכר חללי מלחמת לבנון השנייה שנערך באוניברסיטת חיפה ב־30 בנובמבר 2010)
"אני חושב שצנחנים מחזיקים מעצמם כמחויבים למשהו שכולם מחויבים אליו, אבל הם רוצים קצת יותר. זה לא שאנחנו פועלים מאחורי קווי האויב - אנחנו לכאורה כמו כולם. אז מה בעצם ההבדל? זה שצנחן עושה הכול וקצת יותר. זה מחייב אותך ביוזמה, בהובלה, בדוגמה אישית בקרב - וגם בקימה בפני שיבה באוטובוס." (הרמטכ"ל בני גנץ על השירות בצנחנים. מתוך הכתבה "מסיבת גנץ" מאת יוני שנפלד ונועה הורוויץ, "במחנה", 6 בינואר 2011)

תגובה ללא ציטוט תגובה עם ציטוט חזרה לפורום
  #35  
ישן 09-11-2012, 15:13
צלמית המשתמש של marloweperelab89035
  marloweperelab89035 marloweperelab89035 אינו מחובר  
 
חבר מתאריך: 06.02.07
הודעות: 2,325
בתגובה להודעה מספר 1 שנכתבה על ידי marloweperelab89035 שמתחילה ב "כתבות שהתפרסמו בשנים האחרונות על קצינים בכירים - אשכול 2"

כתבתו של עמוס הראל, "ביתו ומבצרו", "הארץ" 16.06.2000
(הקישור כבר אינו עדכני ועל כן מובא הנוסח המוקלד)


ביתו ומבצרו\ מאת עמוס הראל
ביוני 82', כמפקדה הטרי של סיירת גולני, נפצע משה קפלינסקי בתחילת הקרב על הבופור ופינה את מקומו לגוני הרניק, שנהרג בתוך המבצר. 18 שנה אחר כך, כמפקד עוצבת הגליל וממפקדי הנסיגה מלבנון, הוא שמח לגלות שאין נסיגות שמחות. ביציאה הצלחנו יותר מאשר בכניסה, הוא אומר
"על הרצפה, שעונה על קיר חדר הכניסה ללשכתו של מפקד עוצבת הגליל, תת-אלוף משה קפלינסקי (קפלן), מונחת תמונה גדולה, מכוסה בעטיפה של מתנה. מי שיסיט את העטיפה ממקומה יגלה תצלום אוויר ענק, ממוסגר, מסוג המתנות שיחידות צבאיות נוהגות להעניק למפקדיהן. התצלום, המנציח את מוצב הבופור וסביבתו, הוא מזכרת מסגן-אלוף אורן אבמן, המפקד האחרון של רכס הבופור. 'לתא"ל קפלינסקי', רשם אבמן על ההקדשה 'הקצין שפיקד על כיבוש הבופור ב-82' וניהל את המערכה לפינויו ב-2000'. בינתיים, התמונה ממתינה להיתלות על קיר הלשכה. אולי קפלינסקי לא הספיק. ייתכן שהשבחים שנרשמו לצדה ('האיש הנכון, במקום הנכון ובזמן הנכון') הביכו אותו במקצת ואולי פשוט לא ידע מה לעשות במתנה המנציחה נסיגה, גם אם זו מתוארת כ'מערכה לפינוי'. גם אם היא הסתיימה, כפי שבכירי פיקוד הצפון אוהבים להדגיש בשבועות האחרונים, 'בלי שאף חייל נשרט'. 'היו לי קצת פרפרים בבטן כשמג"ד הרכס דיווח שהוא עוזב בפעם האחרונה את הבופור. זה נשמע לי קצת מוזר', הוא אומר. אבמן לא דייק לגמרי בהקדשה. קפלינסקי, אז מפקדה הטרי של סיירת גולני, נפצע קשה בשלב הראשון של הקרב על הבופור ב-82'. רב-סרן גוני הרניק, המפקד הקודם של הסיירת, נטל את הפיקוד על הכוח ונהרג בתוך המבצר. קפלינסקי: 'אני מחובר לבופור הרבה שנים, ובעיקר להרבה אנשים שנפלו שם. הבופור העסיק אותי הרבה. שישה מהחיילים שלי נהרגו שם, ביניהם גוני שהחליף אותי. הבופור לא נגמר ב-82' מבחינתי. יצא לי להיות שם הרבה מאוד פעמים מאז. כל פעם שנכנסתי למוצב, האנשים האלה חזרו אלי. איבדתי חיילים כמח"ט גולני, כמח"ט הגזרה וגם בתפקיד הזה. זה לא המקום היחיד. כל נקודה באזור הביטחון מתקשרת אצלי לאנשים. לבנון לא תחסר לי, אבל אני בהחלט מתגעגע לאנשים האלה. כשהודיעו לי שיצאנו מעיישיה וריחן, זה ישר התקשר אצלי לארז (גרשטיין). אבל גם הבופור - שנינו חולצנו משם, פצועים באותו מסוק. כרכום מזכיר לי את אמיר מי-טל (שנהרג בפעולת נועיימה ב-88') ואת יואב סקל, שנהרג במבצע של הסיירת שבו השתתפתי כמג"ד. רכס רמים מתקשר להרבה אנשים, אבל בעיקר לעאמר חוסיין, המג"ד מגולני שנהרג שם אחרי שעזבתי את תפקיד המח"ט. אני מיניתי אותו'. שילמנו חתיכת מחיר בלבנון, הוא הודה. זו היתה הפעם היחידה בזמן הראיון שבה נראה נבוך. פתאום גילה עניין במגירות שולחנו, שנפתחו ונסגרו בזו אחר זו.
תחושה של הישג
קפלינסקי, בן 43, מתגורר במושבה גדרה, בבית שבקושי הספיק לראות במשך השנה (כמעט) שבה הוא משמש כמפקד עוצבת הגליל. הוא נשוי לפנינה ואב לשני ילדים, שהגדול מביניהם חייל בשירות סדיר. קפלינסקי התגייס לגולני שנתיים אחרי מלחמת יום הכיפורים, היה מפקד הסיירת החטיבתית במלחמת לבנון, מפקד גדוד בגולני, מפקד גזרה בגבול הצפון ומח"ט גולני. רוב שנות שירותו עברו עליו בלבנון. תפקידו הקודם, פיקוד על עוצבת צנחנים מובחרת, סיפק הפוגה מסוימת ממשימות הביטחון השוטף. הוא איש גדל גוף, עם כריזמה שקטה ומבע פנים קבוע של 'אני רק בחור פשוט מגולני'. נחום ברנע קרא לזה 'קסם דובי'. זו חזות מטעה, כמובן - מסיכה שהוא לובש ופושט כרצונו. מאחוריה מסתתר קצין מתוחכם שיודע לתכנן היטב את צעדיו. את התקשורת, שאליה נחשף רק מעט בתפקידיו הקודמים, הספיק ללמוד במהירות שיא. בחודשים שקדמו לנסיגה למדו מפקדיו שקפלינסקי, כמו עמיתו, מפקד יחידת הקישור ללבנון תא"ל בני גנץ, הוא אחד הדוברים הרהוטים ביותר העומדים לרשותם. הוא מרואיין זהיר, שתשובותיו, ככל שיהיו ישירות וגלויות, נאמרות לאט ותוך בחירה קפדנית של הניסוחים. שלא כמו חלק מעמיתיו, קשה להניח שקפלינסקי ייכשל בפליטות פה. בפתחו של מסלול קידום שנראה מבטיח (מהלשכה בבירנית יצאו רמטכ"ל אחד, שאול מופז, וחמישה אלופים), אין לו שום דחף להסתבך. דווקא שבחים שחלק לו אמנון אברמוביץ' בערוץ 1, למחרת הנסיגה, גרמו לו אי נעימות קלה. 'בפיקוד צפון משרת תא"ל בשם קפלינסקי', אמר אברמוביץ'. 'מעולם לא היה רב-אלוף במילואים, כמו אהוד ברק, חייב כל-כך הרבה לתא"ל בשירות סדיר, כפי שהוא חייב לקפלינסקי'. אחרי יומיים תיקן אברמוביץ' והוסיף לרשימת הצל"שים של רשות השידור גם את גנץ, ובכל זאת, יש להניח שהיו בין הקצינים הבכירים בצה"ל מי שהסתייגו מכך שהקרדיטים הורדו דווקא עד שכבת התא"לים. בראיון, שמתקיים שבועיים לאחר הפינוי, קפלינסקי, שבהייררכיית המבצע היו הוא וגנץ שניים לאלוף הפיקוד אשכנזי, כבר נזהר מאמירות כמו 'זה יהיה מהלך שיילמד בכל בתי הספר הצבאיים', שרווחו בפיקוד צפון מיד לאחר מבצע 'אורך רוח'. אבל בהחלט יש לו תחושה של הישג, למרות הביקורת שהושמעה בתקשורת ולא פחות מכך בפיקודים ובאגפים במטכ"ל שלא היו שותפים לביצוע הנסיגה. 'אני לא שומע את הקולות הללו', הוא טוען. 'זה פחות מטריד אותי. אין לי זמן לעסוק בכך. אני מניח שיש צלילים שנובעים מכך שאין נסיגות שמחות, בטח כשזה לא נעשה בהסכם ובתהלוכת ניצחון', הוא ממשיך. 'גלי הביקורת נובעים מחוסר ידע, ומסתמכים על תמונות שפורסמו בתקשורת שבאמת עוררו סימני שאלה. ברור שאף איש צבא לא יכול להיות שמח מתמונות של ציוד צבאי נבזז. אני לא חושב שהנסיגה היתה הישג כמו כיבוש הכותל או החרמון. לא היו כאן גיבורים. אבל ראינו אצל הדור הצעיר, אלה שאנחנו תמיד מוטרדים איך יחזיקו מעמד, הרבה דבקות במשימה. החיילים האלה ראויים להערכה'. זה היה, הוא אומר, 'מהלך קשה, מסובך ומורכב שבסך הכל עמדנו בו יפה'. חלק מההישג של צורת הנסיגה, הוא אומר, טמון בעובדה שצה"ל לא הביא עמו את האש לגבול הצפון בנסיגתו. 'אם היינו עושים טעות וחיזבאללה היה מזנב בנו, לא היה שקט כמו עכשיו. היינו עלולים לחטוף קטיושות בצפון, כבר באותו לילה'. עם זאת הוא מוכן להודות שנעשו שגיאות. 'היו שגיאות מקומיות, בתזמון קבלת ההחלטות, בהשארת חלק מהציוד. אולי היינו צריכים להתעקש על עוד 24 שעות הכנות לפינוי. אני גם לא נערכתי מראש לתהלוכות האזרחיות שהוביל חיזבאללה. דרך השימוש באזרחים לניתוץ צד"ל, לפחות אותי, הפתיעה. לא נתתי לזה תשובות בתרחישים. לעומת זאת, הניסיון לשבור את צד"ל, ההתמקדות בגדוד 70 השיעי, לא הפתיעו אותנו'. הוא אינו סבור שצה"ל נטש את צד"ל. 'בשום מקום לא נסוגנו לפניהם. זו לא היתה הבעיה. מה שגרם לסימני השאלה אצלם היה חוסר הוודאות באשר לעתידם. את זה לא ידענו לתת להם כל עוד לא התגבשה תפיסה כוללת ברמה המדינית'.
משפחת הבופור
לא כולם התפעלו, כאמור, מהדרך שבה בוצעה הנסיגה, למרות העדר הנפגעים. חבטה אחת באה מכיוון מעט לא צפוי, ובשל כך כאבה יותר. 'טוב, טוב מאוד שיצאנו מלבנון. מוטב היה שלא נכנסו אליה בכלל', כתבה רעיה הרניק, אמו של גוני, ב'מעריב'. 'אבל בדרך שבה יצאנו בגדנו בערכים שעליהם נפלו יובל, איתן, אמיר, ארז וחבריהם. זה לא הגיע להם. גם לא לנו. ומי יתנדב להיות 'החלל הראשון' שיקרא 'הסתער', אם וכאשר יהיה בכך צורך בפעם הבאה?' הרניק ייחלה לפינוי 'מכובד, מסודר יותר' ודיברה על חשיבותם של סמלים ודגלים. בלי לנקוב בשמותיהם, הזכירה גם את קפלינסקי ואת בנה. 'המ"פ שכב אז פצוע בשדה. מישהו אחר לקח את הפיקוד ומישהו אחר נפל במקומו. פעם היו קוראים לזה: 'הרים את הדגל השמוט'.'

'אני יכול לנסות להבין את התחושות של רעיה, אבל אני לא חושב שמעלנו בערכים של גוני', אומר קפלינסקי. 'גם תכנון היציאה מלבנון, בדיוק כמו הלחימה בכניסה, התבסס על דוגמה אישית של מפקדים, על הקפדה בשאלות כמו מי פינה אחרון את המוצב, איפה היו המפקדים, איך דאגו לחיילים. היה ניסיון לנקוט בכל אמצעי הזהירות כדי להקטין את כמות הנפגעים. ביציאה הצלחנו יותר מאשר בכניסה, כי שם המחיר היה טראגי'. אין לקפלינסקי שום כוונה לשחזר עכשיו, באוזני עיתונאי, את מה שהתחולל בבופור ביום הראשון של מלחמת לבנון. 'בנסיבות המבצעיות שהתפתחו בשטח היה זה קרב שצה"ל היה צריך להימנע ממנו, או לפחות לדחותו עד למחרת', כתבו זאב שיף ואהוד יערי בספרם 'מלחמת שולל'. 'האוגדות של צה"ל חצו את הגבול והשאירו עד מהרה את הבופור הרחק מאחוריהן... תוך יום אחד היתה המצודה הופכת ממילא למובלעת זעירה ובלתי מטרידה מאחור'. אבל ההוראה לעכב את כיבוש המבצר לא הגיע ליעדה ולוחמי סיירת גולני שעלו אליו נתקלו בהתנגדות קשה של אנשי אש"ף. כשהחל הקרב, 'סמח"ט גולני, ג' קיבל הודעה כי גם מפקד הסיירת, קפלינסקי, ספג כדור בחזהו... בנגמ"ש של ג' ישב כנלווה גוני הרניק, מי שהיה מפקד הסיירת הקודם. ערב לפני כן ערכו לגוני מסיבה לרגל שחרורו מצה"ל. במסיבה זו שמע כי הסיירת הוזעקה צפונה... חבריו יצאו לקרב והוא לא רצה להישאר מאחור'. הוא לא דיבר באחרונה עם הרניק, אבל טילפן לחלק מהמשפחות השכולות שבניהן נפלו תחת פיקודו, לאחר הנסיגה. 'זו היתה קבוצה של אנשים שייצגה הרבה מאוד מעם ישראל, מהרוח שלו', הוא אומר על ששת הרוגי הסיירת בקרב על כיבוש הבופור. הוא קרא את ספרו של רוביק רוזנטל, 'משפחת הבופור' על שש המשפחות, שמרביתן נטלו חלק במאבק הפוליטי המר נגד המלחמה והספר נגע ללבו, 'אם כי לא מצאתי את עצמי מזדהה עם כל מה שכתוב שם'.
עבודה טוטאלית
שלושה ממפקדי סיירת גולני נהרגו בלבנון: הרניק, סגן-אלוף מי-טל ותא"ל גרשטיין, שנהרג בפיצוץ מטען ליד חצבאיה במארס אשתקד. שלושה מפקדים אחרים של היחידה עדיין משרתים בגבול הצפון: קפלינסקי ושני המח"טים שלו, אל"מ משה (צ'יקו) תמיר ואל"מ דרור רופא. ג', מפקד הכוח שמוזכר אצל שיף ויערי, הוא גבי אשכנזי, היום אלוף פיקוד הצפון. 'גבי פיקד עלי בבופור וגם עכשיו, ביציאה', אומר קפלינסקי. 'רק התפקידים שלנו השתנו קצת. בסוף אתה מסתכל ימינה ושמאלה ואתה רואה את אותם אנשים על אותן גבעות, בתפקידים אחרים, עם שורות חסרות. השורות החסרות - זה מציק לי. זה הקשר היחיד שלי לאדמה הזאת, ללבנון'. האם עוד חמש שנים, בהנחה שהגבול יהיה שקט, לא ישאל את עצמו מדוע לא יצאנו קודם מלבנון? 'יכול להיות', הוא אומר. 'אני מקווה שבאמת יהיה שקט. לא חשתי ככה כשהיינו שם. אנחנו ניסינו לעשות את המשימה הכי נכון, תוך הקטנת מספר הנפגעים. את רוב הנופלים בשנים האחרונות אני מכיר אישית. המחיר היה חלק מהמשימה. אני גם לא יודע איך אפשר להילחם בלי נפגעים בכלל. אם היה פטנט כזה, אני מניח שמזמן היינו ממציאים אותו'. הוא טוען שקלט את החשיבות של הרגע רק למחרת הנסיגה, כשנפגש עם צ'יקו. 'חילופי המבטים בינינו - זו הפעם הראשונה שהבנתי את התהליך ההיסטורי שהיה כאן. לא היה לי זמן להתעסק עם זה קודם. אלה (תפקידי הקצינים בלבנון) תפקידים מאוד שוחקים. הבעיה העיקרית היא שלא אתה מכתיב את לוחות הזמנים ואת סדרי העדיפויות, אלא האירועים. המח"טים הם אבות לילדים צעירים ותמיד האירוע קורה ביום ההולדת של הבן בגן או ביום הנישואין. זו עבודה טוטאלית. זה נכון כבר מרמת המ"פ. אתה רואה אותם אדומי עיניים על גדר המערכת היום, כי הם מודעים לכובד המשימה ולא מוכנים לוותר על הפרטים הקטנים. הם מבינים שצריך להשקיע הרבה בהכנות ובתרגולים. היום בקו, למרות השקט, לא עובדים יותר קל'. השקט החדש בגבול קצת מפחיד אותו, בגלל מה שהוא טומן בחובו לעתיד. 'מעולם לא התמודדנו בלבנון עם שאלות כמו איך לשמור רמת דריכות גבוהה אצל החיילים. פה היתה מלחמה בלתי פוסקת. אני לא צריך להזכיר לך את כמות האירועים שהיו כאן. חיילים עלו לתעסוקות בלבנון כשהם מאוד דרוכים. 'גם נוספו לנו בעיות מבצעיות. יש פרק זמן קצר מאוד מחציית הגדר (בידי חוליית מחבלים) ועד להגעה ליישוב. מחיר הטעות גדול. אם פיספסתי על הגדר, אין לי יותר מערכת שלמה של קווי עצירה. כדי לערער את הביטחון אצל התושבים, מספיק אירוע אחד בחודש ואז אנשים לא יבואו לצימרים בצפון. די באירוע אחד בארבעה חודשים כדי שאף אחד לא יסכים להשקיע בתעשייה כאן. זו הבעיה האמיתית שלנו'. אחד מקציני המטה שלו מעיד ש'ככל שהשקט יותר חזק, ככה התחת שלנו מתכווץ יותר'. למרות ההכנות המפורטות, כללי הלחימה החדשה, אם תהיה, ברורים בעיקר על הנייר. המצב בשטח גורם לאי ודאות. בשבוע שעבר, במפגש עם קציני מילואים מהעוצבה, טען אחד מהם, תושב לימן בגליל המערבי: 'אני לא מבין דבר אחד - איך אתם ישנים בלילה?' 'האזרחים כאן חוששים', אומר קפלינסקי. 'הם רואים את דגלי חיזבאללה בצד השני ובחלק מהמקומות מרגישים את האבנים. חלקם התעוררו למציאות שלא הבינו שהולכת להתרחש. היתה לי שיחה קשה עם תושבי שלומית, השכונה הצפונית של שלומי. אלה לא אנשים שגדלו כאן. הם בנו וילות בשביל איכות חיים וגילו בוקר אחד שהגבול עובר להם 300 מטר מהבית. היו שם תחושות של חרדה ומצוקה. אני אומר להם: בכל מקום נשים צבא בין האיום הפוטנציאלי לבין האזרח. נעשה הכל כדי שהאזרח לא יהיה קו ההגנה הראשון. אבל אני לא מוכר להם תחזית שהכל יהיה טוב. אנחנו לא יודעים להבטיח הגנה של 100%". את התחזית שלו לחודשים הקרובים אפשר להגדיר כפסימיות זהירה. 'חלק מהארגונים, כל זכות הקיום שלהם היא ביצוע פיגועים. יהיו עדיין אירועים, כל עוד ממשלת לבנון לא תיקח אחריות על השטח. ההערכות שלנו (לפני הנסיגה) לא היו קודרות מדי. אף אחד מאתנו לא דיבר על כך שלמחרת הנסיגה יירו על משגב-עם'. בהר דב הוא רואה פוטנציאל לעימות. 'זה נוח לחיזבאללה, גם בנימוק אידיאולוגי, כי הם לא קיבלו את חוות שבעא וגם כי השטח מאפשר לחימת גרילה, שמוכרת לחיזבאללה. מצדי, הלוואי שאם יהיה עימות, שם באמת יהיה מוקד המריבה - הר דב רחוק מהיישובים. נדע להתמודד עם זה'. הוא מביא בחשבון עוד תקריות עם אזרחים לבנונים, אבל אינו חושב ש'המוצבים בגדר יופגזו פעמיים ביום כמו דלעת וריחן. אני כן חושב שנצטרך להיות מוכנים לחוליות שיגיעו לגדר. אני בטוח שכאשר תהיה עילה בידי חיזבאללה או גורם אחר, הם ישתמשו במערך הצבאי שעומד לרשותם. הם לא מפרקים אותו. אנחנו צריכים להיות ערוכים גם לזה'. עימות מקומי, להערכתו, עלול לפרוץ תוך שבועות. 'זה לא קורה היום כי כולם יושבים עכשיו על הגדר, מחכים לאו"ם'.
הבן של אמא שלו
קפלינסקי מרגיש עכשיו כמו מנהל עבודה, עם 40 אתרי בנייה תחת פיקוחו לאורך גדר הגבול החדשה. המג"דים בשטח אומרים שהמהומה עדיין רבה. רבים מהמוצבים ארעיים ואופי הפעילות מתבהר רק בהדרגה. העימותים עם הערבים הישראלים ליד הכפר ערב אל-ערמשה הפתיעו את צה"ל. עכשיו שוקלים להכניס למקום את אנשי משמר הגבול. 'יש בעיות שמולן יש למג"ב יתרון יחסי. אני לא פוסל שום רעיון כזה', אומר מפקד העוצבה. האם התעוררה אצלו תחושה שכושר העמידה של החברה הישראלית נחלש, על רקע האירועים שקדמו לנסיגה? 'בוודאי. אני חושב שהחברה עברה שינוי מהותי בגישה שלה לצבא בכלל ולנפגעים בפרט. אחד התפקידים שלנו היה להמשיך ולהוביל אנשים להילחם על מה שחשבנו שהוא נכון, למרות הביקורת הציבורית. בניגוד לחלק מחברי, אני חשבתי תמיד שהיא לגיטימית. חלק מהתפקידים של צבא זה לדעת לעשות את המשימה למרות הביקורת והתקשורת'. אבל קיפול הדגל מהבופור לא מותיר אצלו תחושה של תבוסה. 'להיפך, אולי אפילו יש פה תחושת עוצמה: להגיד היום - אני יודע להגן על האינטרסים שלי מקו אחר. אני לא צריך את אזור הביטחון כדי לדעת לתת ביטחון. יש פה אמירה של עוצמה מצד ממשלת ישראל, עוצמה מדינית'. קצת לפני שמונה לפקד על עוצבת הגליל החל בנו הבכור, אור, את מסלול ההכשרה הארוך כחייל צעיר בסיירת גולני, שעליה פיקד בעבר אביו. לא פעם כבש האב דחף קל להרים טלפון למפקדי החטיבה ולהעיר על החלטה זו או אחרת שהתקבלה ביחידה של הבן. לפני הנסיגה הספיק הצוות של קפלינסקי הצעיר לעלות לתעסוקה מבצעית קצרה בדרום לבנון, בגזרה שבפיקודו של אביו. האם הוא שמח שהנטל הזה, דאגה לשלום הבן הנכנס ללבנון, יורד ממנו? 'לא התפניתי לחשוב על העניין הזה', הוא רוטן. 'אני אחראי לכל האנשים שפעלו בלבנון ותמיד קשה לשלוח אנשים למשימות. אבל לאמא שלו בטח יותר קל עכשיו'. כעבור רגע הוא מחייך. 'אתה מכיר את הבדיחה על ההוא שהולך לרופא ואומר: 'לחבר שלי יש בעיה?'... אז אני אומר: לאמא שלו יותר קל'."
("הארץ", 16.06.2000)
_____________________________________
"לא חוזרים עד שמבצעים"(המוטו של גדוד 890 של הצנחנים, כפי שניסח אותו מפקדו אריק שרון)
"איפה האופניים שלך עכשיו? תאר לעצמך, שאתה יורד עכשיו למטה, למקום הרגיל, אבל האופניים לא שם. עצור את עצמך ברגע הזה, בשנייה שאתה מגלה שהאופניים לא שם, ותכפיל את הרגע הזה פי אלף. זאת המלחמה." (מתוך הספר "גוף שני", מאת עפר שלח, "זמורה ביתן", 1989, עמוד 92)
"סבלנות התמדה ולעיתים כדור בין העיניים" (סיסמת המארינס לללוחמה בטרור, אותה אימץ בשעתו מפקד גדוד 890 של הצנחנים, אמיר ברעם, כמוטו גדודי)
"המבחן שלנו כצבא הוא מבחן היכולת ולא מבחן הכוונה." (מתוך ההרצאה שנשא האלוף גדי איזנקוט "מאפייניו של עימות אפשרי בזירה הצפונית ובעורף" בסמינר לזכר חללי מלחמת לבנון השנייה שנערך באוניברסיטת חיפה ב־30 בנובמבר 2010)
"אני חושב שצנחנים מחזיקים מעצמם כמחויבים למשהו שכולם מחויבים אליו, אבל הם רוצים קצת יותר. זה לא שאנחנו פועלים מאחורי קווי האויב - אנחנו לכאורה כמו כולם. אז מה בעצם ההבדל? זה שצנחן עושה הכול וקצת יותר. זה מחייב אותך ביוזמה, בהובלה, בדוגמה אישית בקרב - וגם בקימה בפני שיבה באוטובוס." (הרמטכ"ל בני גנץ על השירות בצנחנים. מתוך הכתבה "מסיבת גנץ" מאת יוני שנפלד ונועה הורוויץ, "במחנה", 6 בינואר 2011)

תגובה ללא ציטוט תגובה עם ציטוט חזרה לפורום
  #36  
ישן 10-11-2012, 12:32
צלמית המשתמש של marloweperelab89035
  marloweperelab89035 marloweperelab89035 אינו מחובר  
 
חבר מתאריך: 06.02.07
הודעות: 2,325
בתגובה להודעה מספר 1 שנכתבה על ידי marloweperelab89035 שמתחילה ב "כתבות שהתפרסמו בשנים האחרונות על קצינים בכירים - אשכול 2"

"ההר זוכר הכל: הפצע מהבופור עדיין מדמם"\ מאת חן קוטס בר
http://www.nrg.co.il/online/1/ART2/375/348.html

מפגש טעון, שלושים שנה אחרי המלחמה השנויה במחלוקת, בין האם השכולה שהפכה לסמל, מפקד הסיירת שנפצע והסמח"ט שאיבד את חברו

"מצדה האחד יושב הרמטכ"ל לשעבר, גבי אשכנזי. מצדה השני סגן הרמטכ"ל לשעבר האלוף משה קפלן (קפלינסקי). 'בהיררכיה של הגיל והדרגות גוני היה אמור להיות בין גבי לקפלן', אומרת רעיה הרניק. 'תמיד הקדים מעט את קפלן ותמיד פיגר קצת אחרי גבי'. בשבוע שעבר ציינה שלושה עשורים למותו של בנה, רס"ן גיורא הרניק (שכולם קראו לו גוּני, בשורוק), מפקד סיירת גולני, בקרב על הבופור, ולמה שהיא מכנה נחרצות 'המלחמה שהושכחה'. הקדימה את האזכרה בכמה ימים, 'שלא יהיה עומס בבית הקברות'. אחר כך ארגנו לזכר גוני פיקניק בהרי ירושלים. 'שיזכרו אותו כבחור צעיר ואוהב חיים'. את שלושים השנים מאז נפל מתמצתת רעיה במילים: 'סוג של דימום פנימי'. אשכנזי היה במלחמת לבנון הראשונה סגן מפקד חטיבת גולני. וגם חבר קרוב של גוני. שנים אחר כך יכתוב על גוני, ש'אהבתי אותו אהבת נפש'. קפלן היה מפקד סיירת גולני. שבועיים קודם החליף את הרניק בתפקיד. גוני ישב עם אשכנזי בחפ"ק כשקפלן נפצע קשה למרגלות הבופור, ואחר כך איבד את ההכרה. אשכנזי שלח את גוני להחליף אותו בפיקוד על הסיירת. זאת הייתה שנייה שבה נגזרו גורלות. כמה שעות אחר כך, בכיבוש הבופור, בקרב שהפך לסמל של אותה מלחמה, גוני נהרג. יחד איתו נהרגו עוד חמישה מלוחמי הסיירת. 'אף פעם לא חשבתי מה היה אילו', אמרה השבוע הרניק לשניהם - זה שנפצע וזה ששלח את בנה במקומו. גם היא עצמה הפכה סמל, דמות מרכזית בתנועת המחאה נגד מלחמת לבנון. 'אני בטוחה שגוני היה מאושר כשגבי אמר לו ללכת. אני אחראית. המוות של גוני היה כישלון שלי'. בשנה הבאה ימלאו לה שמונים. לא מזמן, סיפרה, שאל אותה מישהו על הצלחות וכישלונות בחייה. 'אמרתי לו, 'בטח המוות של גוני היה הכישלון הכי גדול בחיים שלי'. כשנולד תינוק, נותנים לך אותו בידיים פעם ראשונה, מה את מבטיחה לו? שתאהבי אותו ותשמרי עליו ותגני עליו. בכל הדברים האלה, חוץ מעניין האהבה, אני לא עמדתי. לא הגנתי עליו'. אשכנזי: 'מפקד אחד שוכב פצוע, אז באופן טבעי שולחים את גוני. זה הפתרון הכי טוב שאפשר. לשלוח חזרה, תוך דקות ספורות, את מי שפיקד על היחידה עד לפני כמה שבועות. לא חשבתי, אני צריך להיות הגון עם עצמי, במונחים של 'אני מסכן עכשיו את גוני'. אנחנו בתוך לחימה. זאת מכונה של פתרונות כל הזמן. זה לא משחק מלחמה. אתה בסערת קרב, יש חיילים, יורים, אתה כמו מכונת החלטות. היה לי פתרון טוב, ככה חשבתי, היה לי פתרון נכון. אחר כך זה מלווה אותך, כשהדברים שוככים. אם אפשר היה לעשות ככה או אחרת. אלה התחבטויות פנימיות. בתנועות הארוכות, ממקום למקום, כשהולכים לישון, כשקמים. אתה חי עם זה'. קפלן: 'תמיד אתה חושב מה היה אם. כמה ימים אחרי הקרב חשבתי, כן. אבל לא התעסקתי בזה אחרי זה. לא'. הרניק : 'יש שיר של אלתרמן: 'ואתה אל תאמר, יסודך מעפר, יסודך מן המת שנפל תחתיך'. זה לא אני אמרתי. זה אלתרמן אמר. למרות שגם קפלן לא אשם בשום דבר. הוא לא אשם שהוא נפצע. הוא לא אשם שהוא מונה למפקד סיירת שבועיים קודם. בשום אופן אין פה אשמה'.
היו יכולים להיות לו כבר ארבעה ילדים
לקפלן כבר יש נכדה. אשכנזי יחתן בקיץ הקרוב את הבן. מאז השתחררו שניהם מהצבא הם עושים חיל גם באזרחות. 'לו גוני היה חי', אמרו להרניק, 'הוא יכול היה להיות רמטכ"ל'. 'פספוס שלא ראיתי אותו רמטכ"ל', השיבה הרניק, 'אבל אני מודדת את ההחמצה בזה שלא היו לו ילדים. אני בטוחה שאם גוני היה מגיע לגיל הזה (עכשיו היה אמור לחגוג חמישים ושש - חק"ב), היו לו לפחות ארבעה ילדים. שלושה כבר היו אולי גומרים צבא. אולי נשואים. זה שאין היום עוד ארבעה ילדים שלו, נכדים שתמיד חסרים לי - זה בשבילי השבר הגדול. בטח שזה עובר לי בראש', המשיכה אחרי שקפלינסקי ואשכנזי הלכו, 'הבן שלי יכול היה להיות פה, בגילם. הנה הם התקדמו, והוא איננו. הם מחתנים כבר את הילדים, ולגוני אין. אבל זה מסוג הדברים שאסור להגיד. מה, הם לא יודעים את זה? אני מפרגנת לחברים של גוני. אני שמחה בשבילם. אם אני אגיד דבר כזה, אני אהיה בן אדם בודד מאוד מאוד. שלושים שנה למדתי לשים סביבי בולמי זעזועים, מכל הכיוונים. אני כנראה משתמשת בהם כבר באופן אוטומטי ולא מודע. כי כמה את יכולה לספוג על הבשר החשוף? זה כמו בן אדם עם כווייה, שמוכרח לשים סביבו עוד ועוד תחבושות. לא להיתקל בפינה כואבת. אחרי כמה זמן את כבר לא מודעת לזה שאת חבושה'. הם לא זוכרים מתי, אם בכלל, ישבו לשיחה משותפת, מאז המלחמה. אשכנזי וקפלן והיא, אמא של גוני. כן נפגשו בנפרד. לכן זה מפגש נדיר. 'אני לא מאמינה בעולם הבא', אמרה רעיה, 'אבל אילו היה, אני יודעת שגוני היה שמח שמפגש כזה מתקיים'.
מה הוא היה אומר?
'גוני? 'וואללה? באמת?'.'
היעד: לוחמי הסיירת רצו את ההר
סיירת גולני התכוננה לכיבוש הבופור שלוש שנים. 'הבופור היה של סיירת גולני', מאשר הרמטכ"ל לשעבר אשכנזי. במידה מסוימת גם הסיירת הייתה של הבופור. מבצר בראש הר, שריד למסעי הצלב, יעד יפה, נחשק, אסטרטגי. לפני המלחמה ירו ממנו המחבלים קטיושות על הגליל. לוחמי הסיירת רצו את ההר. 'תכננו את כיבוש הבופור בוורסיות כאלה ואחרות, אפילו לא כחלק ממלחמה כוללת, אלא כדי שיהיה לנו משהו בארסנל, אם יצטרכו', אומר קפלן. סרן גוני הרניק היה אז מפקד היחידה, הוא קמב"ץ חטיבת גולני, ואשכנזי מפקד גדוד 51 של החטיבה. בין השאר עשו מודל בקלעת נמרוד. מבצע משותף עם חיל האוויר. 'היעד היה ברור', אומר קפלן, 'ולשם היינו מכוונים. אני מדבר על מה שהיה בידיים שלנו', ממשיך קפלן, 'במקרה של גבי, כסמח"ט גולני, בידיים שלי, כמפקד סיירת. אני חושב שגם אז מאוד האמנו במשימה הזאת. מאוד האמנו בצורך. נכון שדברים השתבשו לנו, ונכון שלא הכל עבד לפי התוכנית. אבל זה טיבן של מלחמות. לא אני המצאתי את הביטוי 'המלחמה היא ממלכת אי הוודאות'.'
אשכנזי: 'כולם חשבו שנכון ללכת להילחם על זה שיפסיקו לירות על הגליל. כולל גוני. היו לנו שיחות על זה. דיברנו כולנו על הדברים האלה, ואני חושב שקפלן מבטא את מה שאנחנו חשבנו. לא היינו מודעים לכל המהלכים אחרי זה, בהמשך. אבל במשימה הישירה - ללכת לכבוש את הבופור שממנו יורים, שממנו מפעילים תותחים על אצבע הגליל, מבחינתנו זה היה במידה רבה כמו ב' עופרת יצוקה'. כמה אפשר לספוג את המציאות, שמפנים עיר שלמה באוטובוסים בגלל שיורים עליה? צריך לטפל בזה. יש מצבים שאי אפשר לטפל בהם באמצעים אחרים אלא בהפעלת הכוח הצבאי. סיירת גולני הכירה את הבופור לפני ולפנים. לי אין ספק שבקרב מחר, אם הייתי צריך לשלוח יחידה, הייתי רוצה שהיחידה הזאת תכיר את היעד שלה, ותהיה מוכנה, כמו שהסיירת הייתה מוכנה אז'. אחר כך שירתו שניהם, קפלן ואשכנזי, עוד שמונה עשר שנים מלאות בלבנון. הבופור היה יריית הפתיחה. 'הבופור הוא אחת מאבני הדרך של ההיסטוריה הקולקטיבית שלנו', אומר קפלן. 'בחלק משלושים השנים שעברו מאז, גבי ואני המשכנו לעשות אותו דבר. אני יכול להגיד שאפילו באותם מקומות, על אותן גבעות, רק כל פעם עם פחות אנשים. אנחנו קבוצה של קצינים, שעשינו את רוב שנות שירותנו לאורך הגדר של לבנון, משני צדיה, והרבה שנים בתוך לבנון. שם התפתחנו. אלה אירועים שהיו מזמן, והם מלווים אותנו כל הזמן. הם השפיעו, לפחות אצלי, על תפיסת העולם הפיקודית שלי, אחר כך הניהולית, על הקשר שלי עם אנשים'.
אשכנזי: 'אנחנו במידה רבה 'דור לבנון'. כשמסתכלים על זה בפרספקטיבה, אתה רואה שגדלת בלבנון. לבנון שינתה אותך. היא לא השתנתה מהותית. קפלן אמר שזאת אותה חבורה על אותן גבעות רק כל פעם פחות אנשים? אני לא יכול לא לחשוב על גוני והאחרים. זה גם השפיע עלי. הלקח שלי מהמלחמה -לא בהקשר של הלחימה הטקטית, אלא הלקח המקצועי מכל הלחימה עד ביירות - בא רק אחר כך. אחרי המלחמה הפריע לי שלא עסקתי במה עשיתי אלא באיך. זאת אומרת: מה המטרה של המלחמה הזאת? ואני, את הלקח הזה לא שכחתי. מאז למדתי לחשוב הפוך, מהסוף להתחלה. גם לימים, כרמטכ"ל'.
רעיה: 'אז מה המסקנה שלך? בשביל מה הייתה המלחמה הזאת?'.
אשכנזי: 'המסקנה שלי, ששימוש בכוח הוא אמצעי להשיג מטרה, אבל שימוש בכוח לא יכול להשיג כל דבר. יש גם מגבלות להפעלה של כוח, יש גם תשלומים להפעלה של כוח. אני לא מתייחס רק לרכיב הנפגעים. לכן אני חושב שהדרך לבחון את זה היא 'מה אנחנו רוצים', 'איזו מציאות אנחנו רוצים לייצר בסוף על ידי הפעלת הכוח'. הצד של המטרה, המשימה במונחים הצבאיים, מה זה בא לשרת. בדיאלוג שלי אחר כך עם דרגים מדיניים, ממש על דברים קונקרטיים, הרגשתי יותר מחויב להבהיר לעצמי וגם לממונים עלי, אלה שסמכותם להורות על הפעלת הכוח הצבאי במדינת ישראל, שיהיה ברור מה אפשר ומה אי אפשר להשיג בהפעלת הכוח. ואני חושב שזה בא משם. לבנון נורא חידדה אצלי את הצד הזה'.
הקרב: טיהור התעלה האחרונה
ביום ראשון, 6 ביוני, נכנס צה"ל ללבנון. גוני הרניק היה אז בחופשת שחרור. הוא עזב את הצבא אחרי שסיים לפקד על הסיירת ותכנן ללמוד חקלאות. אמו, אשכנזי וקפלן בטוחים שבסופו של דבר, אחרי שנה, היה חוזר לצבא. ביום שישי חגג במסיבת שחרור. רקד עד אור הבוקר בבית בירושלים. בשבת כבר עלה צפונה אל שטחי הכינוס. חברתו נסעה איתו לצפון. צלצלה לרעיה ואמרה לה ש'גוני עם גבי' וש'הוא שמח'. זאת הייתה הפעם הראשונה שרעיה שמעה על אשכנזי. על קפלן שמעה, 'בגלל החפיפה בסיירת'. היא ידעה שלגוני אין שום תפקיד רשמי. 'יחסית', היא אומרת, 'הייתי רגועה'. התקדמו פנימה. 'הייתה לנו שיחה מעניינת, לי ולגוני', אומר אשכנזי. זאת לא הייתה הפעם הראשונה שגוני הצטרף לכוח מן החוץ. ב'מבצע ליטני' נפצע מפקד פלוגה, גוני היה אז בין תפקידים, והוא תפס את מקומו. 'אני זוכר שבדרך לבופור הוא אומר לי, ככה, בחיוך, בהומור,'גבי, הפעם, אני לא מחליף מ"פ. שלא יקרה כלום, אבל הפעם, זה מהסיירת ומעלה'. שנינו לא ידענו אז ששבע-שמונה שעות אחרי זה, זה מה שיהיה'. קפלן נפצע, כאמור, בשלב הראשון של הקרב, הרבה לפני שהסיירת טיפסה על הבופור. עד היום לא ברור אם הכדור שפגע בו (כדור שנמצא עדיין אצלו בגב ושעליו צוחק שהוא 'מרופד טוב בניקוטין'), היה מאש כוחותינו או מאש המחבלים. 'מה זה חשוב', הוא מבטל היום. הוא חיכה שעות עד לפינוי, מחוסר הכרה. 'אני זוכר רק שדיברתי בקשר עם גבי ועם אחד הקצינים של הסיירת. אמרתי להם מה צריך לעשות ושימשיכו. זהו'.
מה הרגשת?
'תסכול. החמצה. אתה מתכונן למשהו כל כך הרבה זמן. פתאום אתה נפצע'.
הבנת שגוני יחליף אותך?
'לא היה לי שמץ של מושג'.
וכשהודיעו לך שהוא נהרג?
'שוב, תסכול ענק. על גוני, גם על ההרוגים האחרים. ואני שוכב בבית חולים, ואני לא יכול לעשות כלום'. אשכנזי: 'אני התרגזתי. התרגזתי זאת לא מילה נכונה. דאגתי, גם לקפלן, הוא היה פצוע קשה והיה צריך לייצב את מצבו, וגם למשימה. קפלן אמר לי שהוא פצוע, והוא לא יוכל להמשיך לפקד. היה ברור שצריך להחליף אותו. הוא היה מפקד כוח הבופור, שכלל לא רק את הסיירת, גם את פלוגת ההנדסה החטיבתית, חלק מפלוגת העורב וכוח טנקים. הפתרון היה פשוט. לתת לגוני כלי, נגמ"ש, שייסע קילומטר ומשהו דרומה, שטח שהוא מכיר בעל פה, יחבור לכוח, יתארגן, יסדר את המצב, וימשיך במשימה. את זה עשינו בשיחה בעל פה, אני וגוני. גוני הבין את גודל האחריות. ראיתי אותו מיד מרצין ומסדר את הציוד'.
קרב שנוי במחלוקת
בארנון, למרגלות הבופור, הנגמ"ש של גוני התהפך. גוני נפצע קל והמשיך לבד, בריצה, עד שחבר לכוח. 'השלב הבא שגוני ואני משוחחים, זה לפני שהכוח עולה למעלה', אומר אשכנזי. 'גוני הגיע, ואמר לי שהוא רוצה לעשות מספר שינויים. הוא ביקש אישור. חשבתי שהשינויים נכונים. אישרתי לו. אמרתי לו בהצלחה. זהו. זאת הייתה הפעם האחרונה שדיברנו'. גוני הרניק נהרג במהלך טיהור התעלה האחרונה על ההר. לאחר מותו קיבל את צל"ש מפקד האוגדה. על מה שהיה בקרב על הבופור כבר נכתב הרבה. השאלה מדוע בוצע הקרב בדרך שבוצע - בהסתערות רגלית, בלילה - נשארה פתוחה. גם הפצע. קרב מר עם מחיר דמים כבד שנחיצותו שנויה במחלוקת. 'לפחות חמישים אחוז ממשפחות הבופור', אומרת רעיה - ומתכוונת למשפחות השכולות שבניהן נהרגו בקרב – 'יגידו לך שמדובר בפאשלה. מלחמה שהיא טעות וקרב שהוא פאשלה. אני מתעסקת בפאשלה כל הזמן. ממקום אופרטיבי. אבל בהיבט המטאפיזי, אני במקום אחר', היא מסייגת. 'אם יש גורל וגוני היה צריך להיהרג, אין מקום שהיה מתאים לו יותר מאשר הבופור. יש אמא אחת, אני לא אגיד את שמה, שהבן שלה גם נהרג שם. והוא כנראה היה בחור מוצלח באופן יוצא מן הכלל. כל מה שהוא עשה תמיד הצליח. היא אומרת, 'כל כך לא התאים לו להיהרג בפאשלה. תמיד, איפה שהוא היה, הכל היה בסדר'. אני אומרת, 'לגוני, אם הוא היה צריך להיהרג, התאים לו מאוד להיהרג במצודת צלבנים עתיקה'.'
קפלן: 'אני לא חושב שזאת הייתה פאשלה. נכון, שילמנו מחיר כבד. אבל בסופו של דבר, למרות שהתוכניות השתנו והשתבשו והיו לנו נפגעים, סיירת גולני, עם המנהיגות של המפקדים שלה, והדבקות במשימה של החיילים שלה, עשתה את המשימה. פאשלה זה אם זה לא היה קורה, והיו צריכים להביא לשם כוחות אחרים. אני מסתכל על הצד המקצועי, אובייקטיבית, אני כבר לא הייתי שם, ואני חושב שהמושג פאשלה, שהודבק, אין לו בסיס. להגיד שזאת פאשלה? אין בזה אמת'. סיפור הפציעה של קפלן נטמע בהרבה סיפורים אחרים. הוא שכב שבוע בבית החולים, ואז חזר ללחימה. הסיירת, בינתיים, המשיכה להילחם, התקדמה צפונה וספגה עוד הרוגים. קפלן חבר אל הלוחמים כשכבר היו בפאתי ביירות. הוא היה צריך לבנות מחדש את הכוח ואת הלכידות. גם אם היו חיבוטי נפש, לא היה להם זמן. 'זה חלק מהחיים שלנו', אומר אשכנזי על פציעות ומוות ולחימה. 'יש בני מזל, וכל מיני כאלה שמציגים את עצמם כבני סמכא. אם הם רוצים לעשות 'באדי קאונט', אני מוכן לעשות איתם. כולל שרי ביטחון לשעבר. הם לא עברו את ההתבוססות הזאת בדם שאנחנו עברנו. אנחנו, שומרי החומות. לא רק במלחמות, אלא גם בין המלחמות. על הגדרות של מדינת ישראל, ועל הגבולות שלה. עסקנו הרבה, עסקנו? חיינו בתוך הדבר הזה. כל הזמן. גם אני, וגם קפלן. קפלן היה מח"ט 769, מח "ט גולני', ממשיך אשכנזי. 'לא היו לו נפגעים והרוגים? לא היו מחבלים? כשהוא היה מפקד אוגדה 91, תשאלי אותו כמה נפגעים היו לו, ושיירות ומטענים ובופור (הכוונה לתקופה האחרונה של צה"ל בלבנון, כשקפלן היה מפקד אוגדה ואשכנזי אלוף הפיקוד - חק"ב). היה לנו שבוע שחבר'ה של חיזבאללה פשוט הורידו לנו חיילים עם טילי נ"ט. זה היה כבר לקראת הסוף. אני לא אשכח את השבת הזאת, כשנהרג החייל האחרון בבופור, צחי איטח (ההרוג האחרון בלבנון - חק"ב). אנחנו יושבים, אני אומר להם, 'חברים, אנחנו הכי מקצוענים במזרח התיכון. לא ייתכן שאנחנו לא מוצאים פתרון'. ונסענו לבופור. כי חיילים פחדו לעלות לעמדות. זה העולם שלנו. אנחנו כל היום בחזית המדממת. אנחנו על התפר המדמם כל הזמן. מי היה שם? היחידות המיוחדות לא היו שם. פשיטה פה פשיטה שם. אבל אנחנו גדלנו שם. מה זה הסיפור של לבנון? זה קשר מדמם שעל התפר שלו יושבים כל הזמן החיילים האלה'.
הבשורה: אנחנו מול הדרג הבכיר
רק ביום שלישי בבוקר, בשבע וחצי, הודיעו לרעיה הרניק, שגוני נהרג. היא כבר הייתה אז אלמנה. בעלה, מאיר הרניק, מוזיקאי ועורך רדיו, נהרג ב-1972 בתאונה. ערב קודם ראתה בטלוויזיה את הביקור של בגין ושרון על הבופור בטלוויזיה. אשכנזי זוכר שהודיעו להם ש'מישהו חשוב מגיע'. הוא ביקש מקצין הסיירת הצעיר, תמיר מסד (שנהרג אחר כך בפיגוע באריאל - חק"ב), להסביר מה קרה שם. בגין, מנותק, שאל את הקצין הנבוך 'אם היו למחבלים שם מכונות ירייה'. בטלוויזיה דווח שבקרב על הבופור לא היו נפגעים. זאת הייתה תמצית האיוולת. 'טמטום ורמאות', אומרת הרניק גם שלושים שנה אחרי. 'באו שכנים', היא נזכרת, 'חברים שלי, בחורה יחסית צעירה, אני חושבת קצינה מקצין העיר, ואיזשהו רופא. אני חושבת רוסי. לא היה צריך להגיד לי. הבנתי מיד. אמרתי להם'גוני נהרג על הבופור'. זה הפתיע אפילו אותי. איך ידעתי? הרי גוני כבר לא היה בסיירת, ואמרו שלא היו הרוגים. אבל הייתה לי הרגשה. אחר כך באה נועה, הבת שלי, שעוד ישנה. 'הרגו לנו את גוני', אמרתי לה. וממש לא התכוונתי אז למחבלים'. שבועיים אחרי המלחמה יצא אשכנזי לראשונה לחופשה. הוא עשה את דרכו לבית של רעיה בירושלים. אז כבר פורסם שאמרה על ראש הממשלה המנוח בגין, אביר הסמרטוטים של המלחמה ההיא, ש'הייתי הורגת אותו'. אלה דברים שאמרה לעיתונאית בסוף ראיון שלא לציטוט, היא אומרת עכשיו. ממילא מעולם לא התכוונה להרוג איש. כן הפכה סמל המחאה נגד מלחמת לבנון הראשונה. כתבה שירים והוציאה ספרים. 'המפגש עם רעיה היה טעון מבחינתי', אומר אשכנזי. 'אני יודע שאני הולך לפגוש אם שכולה, והיא מאוד כועסת. מצד שני, באתי עם האמת שלי. סיפרתי לה כל מה שידעתי'.
הרניק: 'ואני לא התנפלתי עליך'.
אשכנזי: 'ממש לא. היא רצתה לדעת. איך הוא הגיע בשבת, על מה דיברנו, מה גוני אמר. היא לא אישה שמביעה רגשות, היא יקית. אבל אי אפשר היה לטעות בה. איך כתוב בתנ"ך? 'ולא ידעה את נפשה'. והיא עשתה אבחנה ברורה בינינו, נניח, לבין הדרג הבכיר'.
קפלן: 'אני גם שמעתי את רעיה מדברת. גם אני שמעתי בקולה את הכאב הלאומי, ולא רק את הכאב האישי. זה היה די מפחיד, אבל אני לא חושב שמשהו מזה בא לידי ביטוי בפגישה שלי איתה, אצלה בבית. לא הרגשתי שהמחאה שלה הייתה נגדנו'.
הרניק: 'אף פעם לא הייתה לי מחאה נגד הצבא'.
מה הרגשת כשראית את קפלן?
'אני יודעת שהוא בא אלי כבר במהלך השלושים, אבל אני לא זוכרת על מה דיברנו. אני כן זוכרת שאני הצעתי, כשאמרו לי שהוא פצוע ושוכב בבית חולים, ללכת לבקר אותו. לא הכרתי אותו, אבל הייתה לי באותה תקופה הרגשה, ממש מוטעית, שאני צריכה לעשות כל מיני דברים שגוני היה עושה. מאותו דחף בא העניין הזה, ש'מישהו צריך לבקר את קפלן'. שיידע שאני לא מאשימה אותו בשום דבר. הייתה מלחמה. הוא נפצע. אבל אמרו לי שזה רעיון לא טוב'. לדנה , אחותו של גוני, שהייתה פקידה בסיירת - של גוני ואחר כך של קפלן - הודיע ארז גרשטיין, אז קצין צעיר ולימים תא"ל, מפקד יק"ל, שנהרג בלבנון. ארז היה פצוע קל בעצמו בבית החולים. דנה באה לבקר את הפצועים. גם את קפלן. בין השאר, חיפשה את גוני. 'תפסיקי לחפש', אמר לה גרשטיין. 'גוני נהרג'.
הנסיגה: החג האחרון על ההר
שמונה עשרה שנה אחרי הקרב ההוא, נסוג צה"ל מלבנון ופוצץ את הבופור. אשכנזי היה אז אלוף פיקוד הצפון. קפלן מפקד אוגדה 91 שהיה אחראי, בין השאר, על פינוי הבופור. בפסח, החג האחרון שחגגו על ההר, היה עם הלוחמים במוצב. זאת סצנה ששוחזרה אחר כך בסרט של יוסי סידר ורון לשם 'בופור': 'החיילים ישבו על הספסלים, כשמתחת לזה היו המוקשים שאיתם היינו צריכים לפוצץ את המבצר', הוא מספר. 'באמצע קריאת ההגדה קם חייל, הייתה שם פלוגה של הנח"ל, והתחיל להקריא מתוך הספר של 'משפחת הבופור' (מאת רוביק רוזנטל - חק"ב). 'קפלן נפגעת?', ככה זה כתוב בספר. הוא מרים אלי עיניים ואומר, 'פה כתוב והגדת לבנך, אז הגדת לבנך גם את זה, תספר לנו מה היה ב-1982'. אם את רוצה שאני אסמן נקודה שבשבילי היא הכי משמעותית בשלושים השנה האלה, מאז הכניסה ללבנון, זה הלילה של היציאה מהבופור', הוא אומר. אורן אבמן, שהיה מפקד המוצב, הביא לו תמונה של המבצר, שתלויה אצלו בבית גם היום. 'זה היה הרגע בו חשבתי על כל האנשים שאיבדנו שם. כשאבמן אמר לי, 'אני יוצא ואני סוגר את השער', יותר מאשר בפיצוץ, רצו לי פלאשים ומחשבות משמונה עשרה שנה אחורה. בעיקר מחשבות על אלה שהשארנו על ההר. בקרב ההוא ואחר כך'.
אשכנזי: 'אני לא יכול להגיד שחשבתי דווקא על הבופור. הייתי טרוד בהוצאת כלל הכוחות והיו דברים מורכבים. אבל כן ראיתי בפיצוץ הבופור, בעזיבתו, סוג של סגירת מעגל'. דווקא הרניק כתבה אז נגד הנסיגה. היא חשבה שבדרך שבה יצאנו מלבנון, בגדנו בסמלים שעליהם הקריבו הבנים, גם גוני, את חייהם. 'אני שמעתי שעוזבים את הבופור וצלצלתי למלון במטולה', היא אומרת. 'ביקשתי מהם שישמרו לי מקום ברגע שישמעו שהנסיגה מתחילה'. בסופו של דבר, הנסיגה נעשתה בהפתעה, כשהייתה בחו"ל. 'סוף שבוע בדוברובניק', היא אומרת בסארקזם. 'ראיתי את צה"ל עוזב את לבנון דרך הסי-אן-אן. זה היה נורא. לא הייתי שם כשהם נכנסו, ולא הייתי כשהם יצאו. כשקורה משהו לילד שלך, אז את רוצה להיות שם. גם אם את לא יכולה לעשות שום דבר, את רוצה להיות. בשום נסיגה אין כבוד. זה לא מעמד מכובד. אבל אפשר לסגת בצורה מאורגנת, מסודרת, ואפשר לברוח עם הזנב בין הרגליים, שזה מה שקרה'.
האובדן: ברווח, בין השורות
קפלן חזר שוב ללבנון במלחמת לבנון השנייה. 'זה לא פייר להגיד', הוא אומר, 'אבל זה כמעט הבית השני שלי, לבנון'. אז, כשנקרא לסייע לאלוף פיקוד הצפון אודי אדם ביצירת המהלך הקרקעי הגדול, כבר לא חשב על הבופור. 'החברה הישראלית השתנתה', הוא אומר ומתכוון לתקופה שעברה בין הנסיגה מלבנון לבין המלחמה. 'אני חושב שזה השפיע עלינו במלחמה האחרונה לא בצורה טובה. חלק מהדברים לא עשינו כי חששנו מנפגעים, מהרוגים. זה השפיע לדעתי על כל שדירת הפיקוד'. בעקבות אותה מלחמה מונה אשכנזי לרמטכ"ל. הוא מעדיף לא להתייחס למלחמה עצמה. הרניק אומרת ש'הרגשתי איך אותו טמטום עומד להתרחש עוד פעם'. 'רעיה היא הביטוי הכי מוחשי לאובדן', אומר אשכנזי. לפני ארבע שנים עזבה את הדירה שבה התגוררה יותר מארבעים שנה . בדירה הזאת גדל גוני. את המתגים החשמליים שהתקין, הפוך, מעולם לא תיקנה. היום היא מתגוררת בדיור מוגן. היא כבר לא בוטה כמו פעם. הנימה הלוחמנית פינתה מקומה בעיקר לכאב. 'אני כבר אישה זקנה ועייפה', היא אומרת. 'הסיבות האובייקטיביות לכעס שלי קיימות עד היום. זה לא ששיניתי את עמדתי אחרי שנתיים ואמרתי, 'רעיה, תחשבי בהיגיון ותראי שזה לא ככה. את טועה'. אבל יש אנשים שנמלטים לבכי, בוחרים לשכב, סימבולית, במיטה, להוריד את התריסים ולישון. אני יכולה להגיד היום שלפני שלושים שנה אני נמלטתי לכיוון של הכעס ושל העשייה. אני פחות כועסת לא כי עברו שלושים שנה, אלא כי אני כמעט בת שמונים. הלהבות קצת שככו. 'הגיל חושף אותך יותר ויותר לדברים שניסית להסתיר כל החיים. כמו למשל, הכאב. באופן מטאפורי לגמרי, נאמר שבן אדם בונה סביבו חומה מבטון, והיא מצליחה במידה כזאת או אחרת לתת לו לעבור דרך החיים. אני חושבת שהחומה הזאת מתחילה להיסדק עם הגיל. אני מרגישה את זה מאוד'. כבר בשבעה על גוני הבטיחה לעצמה 'להנציח אותו ככל שתוכל'. 'יש משפט שאמרו בגטו ורשה, שהם רוצים 'לפחות לכתוב שורה בספר ההיסטוריה של העם היהודי'. אני ידעתי מיד שזה לא בפרופורציות. מרד גטו ורשה זה לא הבן שלי על הבופור. אבל אמרתי לעצמי, 'אני רוצה שהוא יהיה מוזכר ברווח בין השורות'. אם אי אפשר שורה, וזה באמת נראה לי מוגזם לצפות ששורה, אז לפחות ברווח, שמשהו יישאר. זה מה שאני עושה. שלושים שנה'.
זה הדבר הכי חשוב בחייך?
'לא עשיתי את זה מטרת חיי, אבל משהו חשוב מאוד בחיים שלי. אמרתי שיש אופציה להתקפל, מה שבעצם הילדים שלי היו רוצים. הם אומרים, 'זה אסון פרטי שלנו וזה לא עסק להמונים'. אני אמרתי 'לא', אני חושבת שזה כן עסק להמונים, ואני רוצה שאם לא גוני, אז שהזיכרון שלו יישאר. ואנשים כועסים. אני יודעת שאנשים כועסים. אני בטוחה שיש איזו דמות פיקטיבית, שאני יצרתי בדמיוני, של גברת כהן שגרה ברמתיים נגיד, והבן שלה היה הכי מוצלח והכי יפה והכי טוב ואמיץ בעולם, ואף אחד לא זוכר אותו, אפילו שהוא נהרג. וכל פעם שמופיעה בטלוויזיה או בעיתון התמונה של גוני היא מתקפלת. למה שוב פעם הוא ולמה לא הבן שלה. אבל אני לא יכולה לדאוג לה, עם כל הרצון הטוב. באופן מדעי הדנ"א שלי הכי קרוב לדנ"א של גוני. וכל זמן שאני חיה, אז משהו ממנו נשאר. לא רק בזיכרון. גם עובדתית'.
את יכולה לדמיין איך הוא היה נראה עכשיו?
'מבחינה מסוימת, אני תמיד חשבתי שגבי וגוני מאוד דומים. לא קו לקו. אבל שניהם טיפוסים כהים. לשניהם - וכשגבי היה צעיר עוד יותר - היו תנועות דומות. קל לי מאוד לדמיין את גוני - פחות או יותר כמו גבי. איזושהי צורה כללית של תנועות ידיים וגוף של גבי שמאוד מזכירה לי את גוני. מצד שני, אנחנו גם עושים אידאליזציה של דברים. מי אמר לי שגוני לא היה מקריח ומגדל כרס? אני לא יודעת'.
'אנשים זוכרים'
גם אחרי שלושים שנה היא קוראת למלחמת לבנון 'המלחמה שהושכחה'. כל זעמה עצור בתוך הביטוי הזה. זה מה שנשאר. 'אוהבים ניצחונות ולא פאשלות, אז אף אחד לא רוצה לזכור את זה', היא אומרת. 'אפשר להגיד על הנחיצות של מלחמת לבנון ככה או אחרת, אבל היא הסתיימה בנסיגה, ובעצם בלי שום הישג שאפשר לשים אותו על השולחן. מה עוד שלמלחמה הזאת גם היה תאריך גרוע. 6 ביוני, בזיכרון הקולקטיבי שלנו, שייך למלחמת ששת הימים. אנחנו מעדיפים לזכור מלחמה מוצלחת, קצרה, ניצחנו, חד משמעית, כולם היו גיבורים, גבעת התחמושת, מאשר לזכור את ההתבוססות הזאת בלבנון'.
קפלן: 'אני חושב קצת הפוך מרעיה. אני לא חושב, בטח לא ברמה הצבאית - ואני מרשה לעצמי לחזור כמה שנים אחורה, לכובע הצבאי שלי - ששכחו את המלחמה ההיא. להפך. בצבא בכלל, ובחטיבת גולני בפרט, אין שום ניסיון הדחקה. כלובש מדים לאורך הרבה שנים, אני חושב שניסינו לשנות ולתקן הרבה דברים שהיו במלחמה ההיא. דרך תחקירים, הטמעה של תהליכים, הטמעה של מהלכים. לא הכל מושלם, וראינו את זה במלחמה הבאה, שהיינו צריכים לעשות יותר טוב. אבל בטח לא בצבא - ואני לא חושב שבזיכרון הקולקטיבי של המדינה הזאת - מישהו טאטא את מלחמת לבנון הראשונה הצדה'.
אשכנזי: 'באופן כללי, בטח בממסד הצבאי, מלחמת לבנון הראשונה לא נשכחה. אני מסכים עם רעיה שמלחמות כמו ששת הימים, אנשים באמת יותר מתחברים אליהן. פה המלחמה הייתה בעייתית. היא לא נפסקה אלא נמשכה, וזה נושא טעון. אבל אני לא חושב שזאת החלטה של הקולקטיב, של החברה, 'בואו נשים רגע את המלחמה הזאת בצד'. את יכולה להגיד את זה, למשל, על מלחמת ההתשה. ההתשה לא זכתה להכרה ראויה. גם המהלכים שעשינו היום, כמו לתת לה אות ולהכיר בה כמלחמה, לא מחזירים אותה בעיני מי שהיו שם למעמד הראוי לה. אני לא מומחה לחקר החברה, אבל בהרגשה האישית שלי, אני לא יודע אם אפשר להגיד על מלחמת לבנון הראשונה 'נשתכחה'. בטח שהאורך והמשך שלה לא תרמו. אבל אני חושב שחלק גדול מהאנשים יודעים. אנשים זוכרים'."
("מעריב", 10.06.2012)
_____________________________________
"לא חוזרים עד שמבצעים"(המוטו של גדוד 890 של הצנחנים, כפי שניסח אותו מפקדו אריק שרון)
"איפה האופניים שלך עכשיו? תאר לעצמך, שאתה יורד עכשיו למטה, למקום הרגיל, אבל האופניים לא שם. עצור את עצמך ברגע הזה, בשנייה שאתה מגלה שהאופניים לא שם, ותכפיל את הרגע הזה פי אלף. זאת המלחמה." (מתוך הספר "גוף שני", מאת עפר שלח, "זמורה ביתן", 1989, עמוד 92)
"סבלנות התמדה ולעיתים כדור בין העיניים" (סיסמת המארינס לללוחמה בטרור, אותה אימץ בשעתו מפקד גדוד 890 של הצנחנים, אמיר ברעם, כמוטו גדודי)
"המבחן שלנו כצבא הוא מבחן היכולת ולא מבחן הכוונה." (מתוך ההרצאה שנשא האלוף גדי איזנקוט "מאפייניו של עימות אפשרי בזירה הצפונית ובעורף" בסמינר לזכר חללי מלחמת לבנון השנייה שנערך באוניברסיטת חיפה ב־30 בנובמבר 2010)
"אני חושב שצנחנים מחזיקים מעצמם כמחויבים למשהו שכולם מחויבים אליו, אבל הם רוצים קצת יותר. זה לא שאנחנו פועלים מאחורי קווי האויב - אנחנו לכאורה כמו כולם. אז מה בעצם ההבדל? זה שצנחן עושה הכול וקצת יותר. זה מחייב אותך ביוזמה, בהובלה, בדוגמה אישית בקרב - וגם בקימה בפני שיבה באוטובוס." (הרמטכ"ל בני גנץ על השירות בצנחנים. מתוך הכתבה "מסיבת גנץ" מאת יוני שנפלד ונועה הורוויץ, "במחנה", 6 בינואר 2011)

תגובה ללא ציטוט תגובה עם ציטוט חזרה לפורום
  #37  
ישן 12-11-2012, 11:20
צלמית המשתמש של marloweperelab89035
  marloweperelab89035 marloweperelab89035 אינו מחובר  
 
חבר מתאריך: 06.02.07
הודעות: 2,325
בתגובה להודעה מספר 1 שנכתבה על ידי marloweperelab89035 שמתחילה ב "כתבות שהתפרסמו בשנים האחרונות על קצינים בכירים - אשכול 2"

הכתבה המלאה של הקדימון הנ"ל:

יש לי כוח אדיר, לא יהיו לי תירוצים\ מאת אלכס פישמן ואריאלה רינגל-הופמן
"ארבע שנים של שתיקה ושנתיים כאלוף פיקוד צפון, גדי אייזנקוט מוכן לדבר. בין היתר כדי להציג לחיזבאללה את "דוקטרינת א-דאחיה". "כל כפר שיירו ממנו לעבר ישראל, נפעיל עליו כוח לא פרופורציונלי ונגרום הרס אדיר". האם הוא יבצע את העבודה טוב יותר מאשר ביולי 2006? "התשובה היא כן", עונה אלוף פיקוד הצפון, שמתאמץ לא לעקוץ יותר מדי את קודמיו.
'למה אתם קוראים לזה דוקטרינת פוטין', הוא אומר די בכעס, 'אני קורא לזה דוקטרינת א-דאחיה. מה שהיה ברובע א-דאחיה בביירות ב-2006 יקרה בכל כפר שממנו יירו לעבר ישראל. נפעיל עליו כוח לא פרופורציונלי ונגרום שם נזק והרס אדירים. מבחינתנו לא מדובר בכפרים אזרחיים אלא בבסיסים צבאיים'.
זו ההמלצה שלך למטה הכללי ולדרג המדיני: לירות בכל הכוח על כל כפר שיירו ממנו?
'זו לא המלצה, זו התוכנית, והיא כבר אושרה'. כך, במילים ברורות, בטון ענייני, רגוע, חף מהתלהמות, מציג אלוף פיקוד הצפון, גדי אייזנקוט, את אחד הלקחים המרכזיים של מלחמת לבנון השנייה, בראיון ראשון אחרי ארבע שנים. 'לא עוד ציד משגרים. זאת שטות מוחלטת. כשיש בצד השני אלפי טילים ורקטות, אין לך אפשרת לצוד אותם. אפשר יהיה אולי להתפעל ממבצע כזה או אחר, אבל העורף יחטוף'. במלחמת לבנון השנייה שימש אייזנקוט ראש אגף המבצעים במטכ"ל, ובשנתיים שחלפו מאז החליף את האלוף הפורש אודי אדם הוא עוסק בתיקון הטעויות המרות שעשה צה"ל במשך שנים – לפני המלחמה ובעיקר במהלכה. מבחינתו, היו לנו שני כשלים מרכזיים: 'האחד, שלא קיצרנו את המלחמה, והשני שאיפשרנו, במשך 33 ימים, מתקפת טילים על ישראל, וירי בהיקף הגדול ביותר מאז מלחמת העצמאות'. והמסקנה שלו: המלחמה הבאה, אם וכאשר תפרוץ, צריכה להיות מוכרעת במהירות, בעוצמה, בלי קריצות לדעת הקהל העולמית. 'יש לנו היכולת לעשות את זה. יש לי כוח אדיר ביחס למה שהיה. אין לי תירוץ לאי השגת היעדים שיוטלו עליי'.
האמירה הזו נכונה גם לגבי הסורים?
'כן. בסוריה מבינים היטב, שמה שידענו לעשות בא-דאחיה אנחנו יודעים לעשות גם אצלם. כל מה שאמרתי על חיזבאללה לגבי ענישה ופגיעה קשה נכון שבעתיים מול מדינה שיש לה מרכזי כוח'.
בוטלה דוקטרינת השלבים. מהרגע הראשון מכים בכל העוצמה?
'כן, זו התשובה. בשורה התחתונה, בעברית: אם יבצעו ירי מתוך הכפרים השיעיים בלבנון, זו התוכנית הפיקודית: ירי אגרסיבי מאוד'.
כבר ניסינו את זה ב'דין וחשבון', ב'ענבי זעם', במלחמה האחרונה.
'דפוס הפעולה ב'דין וחשבון וב'ענבי זעם' היה אחר לחלוטין: לא היה ירי מסיבי לתוך הכפרים, אלא לפאתי הכפרים, כדי להבריח את האוכלוסייה. במלחמת לבנון השנייה הפעלנו היקפי אש גדולים. איך נהרסו 120,000 בתים?'.
ועדיין הם המשיכו לירות.
'חיזבאללה מבין היטב שהירי שלו מתוך הכפרים יביא לחורבנם. לפני שנסראללה ייתן הוראה לירות לעבר ישראל, הוא יצטרך לחשוב 38 פעם אם הוא רוצה להחריב את בסיס התמיכה שלו בכפרים. זה לא עניין תיאורטי אצלו. האפשרות של פגיעה באוכלוסייה היא המרסן העיקרי של נסראללה והסיבה לשקט בשנתיים האחרונות'.
סבירות גבוהה לסיבוב נוסף
ביום שבו מתקיים הראיון, במפקדת פיקוד צפון ותוך כדי סיור על הגבול, מתפרסמות בעיתונות בביירות ידיעות על תגבור כוחות צבא סוריים על הגבול הלבנוני. הנשיא אסד מצטלם, לבוש מדים בתרגיל ברמת הגולן. 'אילו תמונות ישנות, מתרגילים קודמים', מפטיר אייזנקוט, 'הסורים מתאמנים באופן סדיר, על פי תוכנית עבודה שנתית, אין משהו חריג'.
מה באשר לריכוז הכוחות הסוריים של הימים האחרונים על גבול לבנון?
'מדובר בכוח שנועד למנוע הברחות מלבנון לסוריה. זהו שסתום חד-כיווני, ומבחינתנו – לא בכיוון הנכון. לא מדובר במאמץ למנוע הברחות נשק לחיזבאללה, אלא לבלום הברחת סמים וסחורות לסוריה ולעצור מעבר של אנשי הג'יהאד העולמי מלבנון, כי זה גורם לסורים כאב ראש'. אייזנקוט, 48, יליד טבריה שגדל באילת, התגייס לגולני ב-1978, עבר את כל מסלול הפיקוד בחטיבה, ו-20 שנה אחרי כן הפך למפקדה. 30 שנה הוא בצבא, מתוכן כמעט 20 בצפון, ולמרות כל אלה הוא לא יודע להמליץ אפילו על מסעדה טובה באזור. חזותו החיצונית מטעה. חייכני, חביב, מדבר בשקט, אבל בה בעת אתה מרגיש את הריחוק, את הדיסטאנס. הוא לא מסתחבק. אין אצלו צ'פחות. אפילו הלשכה המשודרגת שהותיר לו קודמו מביכה אותו, הוא מרגיש צורך להתנצל על 'הפאר הצבאי' הזה. חלקו במלחמת לבנון לא פגע במעמדו בהיררכיה הצבאית. גם היום הוא נתפס כמועמד לרמטכ"לות, אם לא בסיבוב הקרוב – בזה שיבוא אחריו. בינתיים המנדט שלו הוא להבטיח שאם יהיה עוד סיבוב בלבנון, הפיאסקו של 2006 לא יחזור על עצמו. משני צידי הגבול מדברים על אופציה לסיבוב נוסף, האם זה הולך לקרות בקרוב, אנחנו שואלים אותו. 'האינטרס המשותף לישראל, לחיזבאללה, לסורים ולאיראן – נכון להיום – הוא להרוויח זמן ושקט, אבל אנחנו כצבא מסתכלים לא רק על הכוונות, אלא גם על היכולות של הצד השני. כי יכול להיות אירוע שיביא לגל ניפוץ'. כאן חוזר אייזנקוט שנתיים וחודשיים לאחור. 'גם את הבוקר של 12 ביולי 2006 התחלנו בהערכת מצב מטכ"לית, אחרי תקיפה שעשינו בעזה על ראשי החמאס. מוחמד דף נפצע קשה, נהרגו כמה אנשים, ובצפון – שקט מוחלט. זה היה ב7:30 בבוקר, ב- 9:35 התרחש אירוע החטיפה שחולל את התפנית הדרמטית'.
בוקר כזה הוא הסיוט שלך?
אייזנקוט לא אוהב את המונח. 'לא מדובר בסיוט, מדובר הנחת עבודה האומרת: הסבירות לסיבוב נוסף גבוהה, שכן פיגוע יכול להתרחש בהפתעה מוחלטת, בלי מודיעין, נכון, זו גישה צבאית צרה, שעלולה להכניס את כולם להיסטריה ותזזית, ויש כאן אוכלוסייה שחיה את חייה. גם את זה צריך לקחת בחשבון'.
מה תהיה אותה פעולת נקם שהם מתכננים על הגדר בתגובה לחיסולו של עימאד מורניה?
'אין לנו כרגע התרעה קונקרטית. הנחת העבודה שלי, בלי קשר למה שהם אומרים, היא התמודדות עם סדרה של איומים קבועים'.
חטיפת חייל?
'מבחינתי, האיומים היותר גדולים הם חדירה ליישוב ופגיעה באזרחים'.
מי החליף את מורניה?
'מהיכרותי את חיזבאללה, אין אחד שיכול להחליף אותו. זו הייתה פגיעה אדירה. לדעתי, הם נמצאים מאז במקום אחר לגמרי'.
חמושים פי 100
הצד הלבנוני של הגדר שינה את פניו מאז המלחמה, לא עוד 'שמורות טבע' של חיזבאללה – מעתה אמור 'כפרי רק"ק' (רקטות קרקע-קרקע). כך מגדיר אייזנקוט את 160 הכפרים השיעיים מדרום ללטיני, ועוד עשרות כפרים ועיירות מצפון לו. 'כל אחד מהכפרים השיעיים הוא אתר צבאי, עם מפקדה, מרכז מודיעין ומרכז קשר. עשרות רקטות מוטמנות בבתים, במרתפים, בעליות הגג, ואת הכפר מנהלים אנשי חיזבאללה. בכל כפר, על פי גודלו, יש עשרות פעילים, התושבים המקומיים, ולצידם לוחמים מבחוץ, והכל ערוך ומתוכנן הן לקרב הגנה והן לירי טילים על ישראל. ביום פקודה הם יבצעו ירי בתפוצה רחבה יותר מאשר במלחמה האחרונה. אתה יכול לראות ביום את הקירות שמאחוריהם מוסתרות הרקטות, כשהן מוכנות לשיגור. ברגע האמת הקירות יופלו – והרקטות ישוגרו. כל המערך הזה מגובה באופן משמעותי על ידי איראן, שמשקיעה שם מאות מליוני דולרים בשנה: בציוד, בהדרכה ובפיקוד ישיר. אנחנו יכולים לראות אנשי צבא איראנים מסתובבים בשטח, מאשרים תוכניות מבצעיות. בשנתיים האחרונות חיזבאללה ביצע אימוני יחידות, שלח אנשים לקורסים באיראן, הם משפרים את יכולת הפיקוד, ובהחלט מפיקים לקחים ושואלים שאלות. מצד שני היום יש לנו תמונת מודיעין הרבה יותר טובה עליהם מזו שהייתה לנו ב-2006'.
מה יש לנו עכשיו שלא היה אז?
'העתקנו חלק גדול מהמשאבים לזירה הלבנונית. אנחנו מבצעים איסוף יותר משמעותי, והכיסוי הרבה יותר רציני. זה אחד הלקחים שלמדנו בדרך הקשה'.
אבל בזמן שחיזבאללה בר ל'כפרי רק"ק' אנחנו ממשיכים להתאמן על 'שמורות טבע'. שוב אנחנו מתאמנים לקראת המלחמה שהייתה?
'בהחלט לא. אנחנו מתאמנים בדיוק על מה שקיים. סעו לאליקים, תראו שקם שם יישוב חדש: בנינו שם כפר לבנוני מדויק, ועליו אנחנו מאמנים את האנשים'.
נסראללה טוען שהוא קיבל מערכות רקטיות חדשות, שיפתיעו את ישראל.
אייזנקוט עוקף את השאלה. הוא מוכן לאשר רק שחיזבאללה קיבל מערכת רקטית שלא הייתה לו בעבר. 'לנו', הוא מוסיף, 'יש היקף חימוש גדול פי מאה'.
אז למה אנחנו מחכים? שהכלים בצד השני יחלידו?
אייזנקוט מבליע חיוך. 'השאלה הזו שייכת לראיון אחר. בתקופה אחרת. עם איש אחר. מה שאתם שואלים הוא האם נכון להמליץ על מתקפה מקדימה על חיזבאללה. מאחר שאנחנו עוסקים בסוגיה הזו כל הזמן, הייתי מעדיף לא לענות עליה. אני יכול לומר שאנחנו בצבא יודעים להרתיע את הצד השני מלפעול, אבל מתקשים להרתיע אותו מלהתעצם. בגבול הצפוני פועל מולנו ציר איראן-סוריה-חיזבאללה, שמאפשר הכנסה של ציוד. אין שום בלם. למעשה, הסורים נהנים מכל העולמות: הם סידרו את הדימוי הבינלאומי שלהם, מקיימים פגישות עם ישראל מאפשרים לחיזבאללה להמשיך להתעצם'.
חיזבאללה ממשיך בעצם להכתיב את כללי המשחק?
'במשך שנים הצליח חיזבאללה לבנות דפוס פעולה, שיצר הרתעה כלפי ישראל: הוא כתב את התסריט, בים אותו והחליט מתי זה מתחיל ומתי זה מסתיים. היה לו שוט של ארסנל רקטות, שיודע לגרום נזק גדול בעורף הישראלי. המציאות השתנתה מאז: צבא לבנון פרוס עד הגדר, ויש לו אחריות של המדינה הלבנונית. יש שם 12,000 אירופים חמושים, שחלקם פועלים ברמה מקצועית גבוהה וחלקם לא'.
האינסטינקטים של נסראללה
אנחנו עומדים במעבר תורמוס על גדר המערכת וצופים על הנוף הפסטורלי לעת שקיעה. הסיפור הלבנוני נפרש לרגלינו במערומיו. באותו שטח מסתובבים שלושה סוגי כוחות: על הציר המרכזי, לאורך הגדר, עומדים שני רכבים של האו"ם. מחסום דרכים, כביכול במרחק שלושה ק"מ משם עמדה של צבא לבנון, ובה שישה חיילים הצופים לעבר ישראל. עמוק יותר, כפרים שיעיים שהם מאחזי חיזבאללה, שלא צבא לבנון ולא האו"ם יכולים להיכנס לתוכם או להטיל עליהם את מרותם. שלא בטובתנו, כל אלה למדו לחיות בהרמוניה, ולא מפריעים זה לזה. גם אלוף הפיקוד, עם כל הערכתו לגנרל האיטלקי קלאודיו גרציאנו, מפקד כוחות יוניפי"ל שישב איתו על ספסל הלימודים במכללה הצבאית הגבוהה בארה"ב, יודע שהכוח הרב-לאומי לא עצר אפילו רקטה אחת בדרכה. פה ושם טיפלו חיילי האו"ם במצבורי נשק בשטחים פתוחים, אבל למסה הגדולה הם לא מתקרבים. וצבא לבנון כפוף לממשלת פרו-סורית, ששליש משריה הם אנשי חיזבאללה. במלחמת לבנון השנייה יצרו הדרג המדיני בישראל והממשל האמריקאי בידול יעדים בין יעדים של ממשלת לבנון ליעדי חיזבאללה ומנעו מצה"ל לתקוף מטרות שלטוניות. 'היום', קובע אייזנקוט, 'אין בידול ואין התלבטות. המשמעות האופרטיבית היא שממשלת לבנון אחראית לכל פעילות המתבצעת מגבולה. זה בא לביטוי גם באופי ההכנות שלנו למצב של הידרדרות'.
טיסות חיל האוויר בשמי לבנון מהוות היום את אחת מנקודות החיכוך מול חיזבאללה, שרוצה נשק נ"מ מתקדם, אז למה להמשיך לטוס?
'חיזבאללה בונה מולנו יכולות שעומדות בניגוד להסכם שחתמה ממשלת לבנון בסיום המלחמה', אומר אייזנקוט, 'ולכן יש לגיטימציה להמשך הטיסות מעל דרום לבנון ומעל לבנון בכלל. הטיסות הללו הן כלי חיוני לבניית תמונת המודיעין. אי אפשר בלעדיהן'.
ואם חיזבאללה יכניס לזירה טילי נ"מ מתקדמים?
'גם אז לא ייפסקו הטיסות. חיל האוויר יידע להתמודד גם עם המציאות הזאת'.
יש קשר הדוק, צבאי ופוליטי, בין הסורים לחיזבאללה.
'העברת הציוד ואמצעי הלחימה מסוריה לחיזבאללה התעצמה מאז המלחמה, ויש ביניהם חיבור די הדוק, אבל ברמת האינטרסים יש גם הרבה דברים שמפרידים ביניהם'.
הסורים יכולים לישון בשקט אם חיזבאללה יתחיל לירות לעברנו רקטות?
'לא. הם בהחלט צריכים להיות מודאגים כשהם זורקים אבנים לעבר ישראל מתוך בית הזכוכית שלהם. אנחנו עדים ל'חיזבאלליזציה' של הצבא הסורי ולאימוץ דפוסי הלחימה של המלחמה האחרונה. לכן הסורים מגדילים את סד"כ הנ"ט, את סד"כ הנ"מ ואת סד"כ הטילים בכלל. הם מעמיקים את יכולת ההתבצרות וההגנה. זה לא נובע מרצון לתקוף, למרות שמי שבונה יכולת הגנתית יכול להסב אותה ליכולת התקפית'. לפני שבוע כינס אייזנקוט את אלופי פיקוד הצפון לדורותיהם, לרגל צאת ספרו של האלוף במיל' אורי שמחוני על פיקוד הצפון במלחמת יום הכיפורים, 'לאלוף פיקוד צפון במלחמה, חקה (יצחק חופי), היו שת אוגדות', אומר אייזנקוט. 'לי יש היום פי כמה אוגדות, פי כמה כוחות ויכולות שהוא לא חלם עליהן'.
אז איך זה שנסראללה יצא מהמחבוא וממשיך לאיים?
'הוא מופיע על פלזמה, מתוך בונקר, ונואם לאנשיו. הוא יצא לפגוש את סמיר קונטאר, הראה את עצמו לשתי דקות וברח, כי הוא פוחד'.
הוא לא פוחד. הוא נזהר. שישראל לא תפגע בו. יש לו ממה לחשוש? אנחנו עדיין רוצים לחסל אותו?
'אלה דברים שלא נכון לדבר עליהם. אבל אפשר להגיד שהאינסטינקטים שלו בריאים'. לאייזנקוט יש ביקורת על החשיפה שזוכה לה מנהיג החיזבאללה בישראל. 'לתקשורת יש משקל גדול, גם כלפי פנים וגם כלפי חוץ. אני לא מצפה לתקשורת מטעם, אבל אני דורש מהתקשורת להיות אחראית ולא לשחק לידיים של אוייבינו. להראות את השטויות של נסראללה ולהפוך אותן לאייטם – בעיניי זה מגוחך. לא צריך להראות אותו. מה זה נותן? זה יוצר איזון בין צד א' לצד ב', וזה טיפשי. ארה"ב היא דמוקרטיה גדולה, ולא משדרים שם את בן לאדן מדבר לקהל האמריקאי'.
דיברת על העוצמה של פיקוד הצפון, על השינויים שחלו אצלכם בשנתיים האחרונות, אז איך אתה מסביר את הביקורת שהטיחו לאחרונה שני קצינים בכירים לשעבר במוכנות של הפיקוד ובצבא בכלל? האלוף משה עברי סוקניק, שהיה עד לא מזמן מפקד הגיס הצפוני שלך, טוען שמערך האימונים לא רציני. הרי אתה רצית בו, אתה הבאת אותו, ועל פי בקשתך הוא בנה מחדש את הגיס הצפוני. והשני, הרמטכ"ל לשעבר בוגי יעלון, שאמר בראיון ל'ידיעות אחרונות': 'אני לא ישן טוב בלילה'.
אייזנקוט נבוך. הוא מתפתל. מדובר בשני קצינים מצוינים בעיניו. הם משקרים, אנחנו שואלים אותו. 'לא. הם לא משקרים' , הוא משיב. 'אני מוטרד יותר משניהם, כי אני נושא באחריות. אבל אני גם יכול לומר לכם, שאין שבוע שאני לא רואה תרגילים גדודיים וחטיבתיים. כל הפיקוד כבר התאמן. שני הגייסות התאמנו. יש לנו תוכניות אופרטיביות תקפות, מוכרות, שמהן נגזרות תוכניות האימון בשתי החזיתות, הלבנונית והסורית. ויש עדיין לאן להתקדם. גם אני הייתי שמח אם היו משקיעים בכוחות היבשה יותר, אבל לאורך השנים המטכ"לים החליטו לתעדף את אמ"ן ואת חיל האוויר. יחד עם זה, אני מציע לכולנו להיות הרבה יותר אחראים למה שאנחנו אומרים. גם אם כועסים, לספור עד חמש'.
על מי הם כועסים?
'לא יודע. אני לא מדבר כרגע על איש. אני מדבר על התופעה'.
אולי הבעיה היא שלפני כן חסרו האנשים שיגידו את זה. אולי הדברים היו נראים אחר, אילו מישהו דיבר כמו סוקניק ויעלון לפני המלחמה האחרונה.
'היו כאלה שאמרו את זה גם אז, ועדיין אני חושב שצריך להיזהר. דיבורים כאלה מייצרים כותרות ראשיות, ונסראללה, יומיים אחרי כן, כבר ציטט חלק מהדברים'.
המלצתי לעצור
אחת הבעיות המרכזיות שנחשפו במלחמה הייתה הקשר בין המטכ"ל לפיקוד הצפון. אז היה אייזנקוט שם, במטכ"ל, והיום הוא כאן, בצפון. האם במלחמה הבאה זה ייראה אחרת, אנחנו שואלים אותו. 'גם במלחמה האחרונה היו אנשים מעולים: אודים אדם, דן חלוץ ואחרים. הבעיה היא ששיח מפקדות ויח מפקדים נבנה בדיונים, תרגיליפ ותוכניות אופרטיביות. וזה היה חסר. היום יש שינוי מהותי בתחום. ועם כל זה תמיד יהיו אנשים עם אופי שונה ותמיד יהיו מערכות מורכבות של קשרים ויחסי אמון. בסוף, תמיד תישאר השאלה: מי האנשים שאתה ממנה לתפקידי מפתח'. באופן לא מפתיע, אייזנקוט, כמו רבים בצבא, גורס שהמלחמה לא הייתה כישלון מוחלט. לדעתו, אין לנו פרספקטיבה של זמן כדי להעריך את הישגיה ואת המשמעויות של הסכם 1701. הוא עדיין חושב שמוקדם להספיד אותו. 'אפילו נסראללה מבין זאת', אומר אייזנקוט, 'טוב יותר מכמה פרשנים בישראל. פקודה מספר 1 במלחמה דיברה על שישה יעדים מוגבלים, ועל תקיפה של ארבעה עד שישה ימים ועצירה. בפועל זה התנהל אחרת, והכל כתוב בשני כרכים (וינוגרד), אבל אני לא מקבל את האמירה, שמופיעה שם בצורה בולטת, שאין קשר נסיבתי בין הפעלת הכוח לבין ההישגים המדיניים. זה מגוחך'.
איך המלחמה התגלגלה ל-33 ימים?
'זה התארך מסיבות שונות. בכל מקרה, למרות שהמשאבים לא הופנו לצפון אפשר היה לצפות מהצבא לביצועים הרבה יותר טובים'.
תמכת במהלך האחרון?
'תלוי. אני עושה הפרדה בין ההחלטה שהתקבלה ביום שישי לצאת למהלך, שנראתה לי לגיטימית לגמרי. וזה לא עניין של תמכתי או לא: הרמטכ"ל אמר שיוצאים למבצע, ולא התפתח דיון. לאחר מכן, בשלוש לפנות בוקר של יום שבת התקבלה ההחלטה באו"ם, ובהערכת המצב שקיימנו חשבתי שאין טעם להמשך המבצע. יצא המקרה, שאת הדיון הזה במטכ"ל אני הובלתי, כי הרמטכ"ל וסגנו היו בפיקוד הצפון, הרמטכ"ל שמע את המלצתנו, התייעץ עם אחרים, והחליט בכל זאת להמשיך במבצע'.
ובדיעבד אתה חושב שלא היה צריך להמשיך?
'נכון. כמפקדים יש לנו זכות מוסרית לשלוח חיילים למשימות ולסכן את חייהם, כשיש מטרה. לאחר שהמטרה הושגה, נראה לי בעייתי להמשיך לשלוח אותם'.
האינסטינקטים של חלוץ
איך אתה מתיחס לאמירה שכל המבצע האחרון היה ספין, כדי ללחוץ לקבלת ההחלטה באו"ם?
'אני לא מקבל את זה. הייתה מחשבה, מקצועית, אמיתית, שהמבצע יתרום להעצמת הישגי המלחמה'.
יעלון, בספרו החדש, מדבר על מלחמה אווירית שהוביל רמטכ"ל מאוד כריזמטי, עם מטכ"ל שלא ידע לעמוד בפרץ ולתקן טעויות במקום שזה נדרש.
'אני לא זוכר שראיתי את בוגי בסביבה', אומר אייזנקוט בציניות.
אתה יודע שדיוני המטכ"ל במלחמה הם כבר מזמן לא סוד.
'יש פער אדיר בין התיאורים שפורסמו לבין המציאות. אני לא שירתתי עם דן חלוץ באותו נגמ"ש ולא גדלנו באותה מחלקה. אני חושב שהוא איש אמיץ מאוד, פטריוט, שרצה ורוצה את טובת המדינה. הוא איש פתוח לביקורת, שאפשר להתווכח איתו על כל דבר. אבל בסוף הצבא הוא גוף היררכי. חלוץ קיבל החלטות, ועכשיו אפשר להתווכח אם הן היו טובות או רעות'.
הוא קיבל החלטות טובות או רעות?
'בחלק מהדברים הוא קיבל החלטות באינסטינקט טוב יותר משל כולנו. למשל, להגיב בעוצמה לא פרופורציונלית אחרי החטיפה'.
בפעם הבאה זה ייראה אחרת?
'אני חושב שכן'.
בטוח שכן?
'אני לא בטוח'.
למה? אתה הרי צריך להיות בטוח.
'כולנו הפכנו קצת ספקנים. אולי עדיף להשתמש במילים שהן בדרגה אחת מתחת למה שאנחנו חושבים'.
נשאל זאת אחרת: ביום פקודה אתה תדע לעשות זאת טוב יותר ממה שנעשה ב-12 ביולי 2006?
'התשובה היא כן'."
("ידיעות אחרונות", "המוסף לשבת", 03.10.2008, עמודים 4-7.)

נ.ב
שווה בהקשר למאמר לקרוא גם את הראיון הנ"ל עם אייזנקוט. כמה אמירות שלו בה שוות בעיני איזכור מחודש:
* "הוא היה פגוע, אבל אודי הוא קצין מקצועי, ג'נטלמן אמיתי, והוא העביר אלי את הפיקוד בצורה ראויה להערכה. יחד עם זאת הייתה תחושה מאוד קשה. אנשים שילמו מחירים כבדים והיה דיון נוקב לגביהם. זה נכון לגבי אודי ובעיקר לגבי גל הירש. אני ראיתי אותו במלחמה, ובניגוד לתיאורים אני יודע שהוא היה מקצועי מאוד, נחוש מאוד, ביצע את המשימה, למד מאירוע לאירוע. אני חושב שמפקדים שפיקדו על כוחות בלחימה, גם אם עשו שגיאות, היה צריך לעשות כל מאמץ כדי להשאיר אותם ולאפשר להם לעשות תיקון ולהתקדם. לא הייתי רוצה להיות בצבא שמעלים בו על המוקד קצינים ששוגים. אנחנו צריכים להעלות על המוקד קצינים רשלניים. קצינים ששוגים, בוודאי בתוך לחימה, לא נכון להעלות על המוקד. איבדנו אז פרופורציה." (מתוך הכתבה "דו"ח איזנקוט", ראיון שערכו עמו יוסי יהושע ואמירה לם, "ידיעות אחרונות", 15 ביולי 2011)
* "התוצאות שלה יותר מורכבות ויותר טובות מהשיח שיש בציבור. מלחמות צריך לבחון בפרספקטיבה של שנים. אנחנו לא עמדנו בציפיות של עצמנו, אבל חזבאללה הפסיד במלחמה באופן חד־משמעי." (מתוך הכתבה "דו"ח איזנקוט", ראיון שערכו עמו יוסי יהושע ואמירה לם, "ידיעות אחרונות", 15 ביולי 2011)

ואת מאמרו "השתנות האיום? המענה בזירה הצפונית " (מתוך "צבא ואסטרטגיה", הוצאת "המכון למחקרי ביטחון לאומי", כרך 2, גיליון 1, יוני 2010.), כמו גם את המאמר מאת עמוס הראל והמאמר מאת ד"ר גבי סיבוני: תפיסת המענה לאור מלחמת לבנון השניה: מהלומה לא פרופורציונאלית ("מבט על" 74, 1 באוקטובר 2008. )

בספרו כתב רא"K במיל' דני חלוץ על האלוף אייזנקוט:
* "במלחמה זו שימש האלוף גדי אייזנקוט כראש אגף המבצעים. בתוקף תפקידו זה התהדקו היחסים בינינו, ונדמה לי שנכון יהיה לומר כי הוא היה האיש הכי קרוב אלי במהלך המלחמה. את רוב שירותו הצבאי עשה גדי בחטיבת גולני, שבה התחיל כטירון וסיים כמח"ט, אך הוא מילא שורה של תפקידים גם ביחידות אחרות, ביניהם מפקד אוגדת 'עמוד האש' ואוגדת איו"ש. אפשר להגיד עליו שמעטים הם האנשים המכירים את כוחות היבשה של צה"ל באופן כה יסודי ומעמיק כגדי אייזנקוט." (מתוך הספר "בגובה העיניים", מאת דני חלוץ, הוצאת "ידיעות אחרונות", 2010, עמוד 320.)
* "גדי נתפס בעיני כאדם בעל קו מחשבה מקורי שאומר את אשר הוא חושב ואינו נרתע מלהיות בודד בעמדתו." (מתוך הספר "בגובה העיניים", מאת דני חלוץ, הוצאת "ידיעות אחרונות", 2010, עמוד 405.)
_____________________________________
"לא חוזרים עד שמבצעים"(המוטו של גדוד 890 של הצנחנים, כפי שניסח אותו מפקדו אריק שרון)
"איפה האופניים שלך עכשיו? תאר לעצמך, שאתה יורד עכשיו למטה, למקום הרגיל, אבל האופניים לא שם. עצור את עצמך ברגע הזה, בשנייה שאתה מגלה שהאופניים לא שם, ותכפיל את הרגע הזה פי אלף. זאת המלחמה." (מתוך הספר "גוף שני", מאת עפר שלח, "זמורה ביתן", 1989, עמוד 92)
"סבלנות התמדה ולעיתים כדור בין העיניים" (סיסמת המארינס לללוחמה בטרור, אותה אימץ בשעתו מפקד גדוד 890 של הצנחנים, אמיר ברעם, כמוטו גדודי)
"המבחן שלנו כצבא הוא מבחן היכולת ולא מבחן הכוונה." (מתוך ההרצאה שנשא האלוף גדי איזנקוט "מאפייניו של עימות אפשרי בזירה הצפונית ובעורף" בסמינר לזכר חללי מלחמת לבנון השנייה שנערך באוניברסיטת חיפה ב־30 בנובמבר 2010)
"אני חושב שצנחנים מחזיקים מעצמם כמחויבים למשהו שכולם מחויבים אליו, אבל הם רוצים קצת יותר. זה לא שאנחנו פועלים מאחורי קווי האויב - אנחנו לכאורה כמו כולם. אז מה בעצם ההבדל? זה שצנחן עושה הכול וקצת יותר. זה מחייב אותך ביוזמה, בהובלה, בדוגמה אישית בקרב - וגם בקימה בפני שיבה באוטובוס." (הרמטכ"ל בני גנץ על השירות בצנחנים. מתוך הכתבה "מסיבת גנץ" מאת יוני שנפלד ונועה הורוויץ, "במחנה", 6 בינואר 2011)

תגובה ללא ציטוט תגובה עם ציטוט חזרה לפורום
  #38  
ישן 17-11-2012, 10:05
צלמית המשתמש של marloweperelab89035
  marloweperelab89035 marloweperelab89035 אינו מחובר  
 
חבר מתאריך: 06.02.07
הודעות: 2,325
בתגובה להודעה מספר 1 שנכתבה על ידי marloweperelab89035 שמתחילה ב "כתבות שהתפרסמו בשנים האחרונות על קצינים בכירים - אשכול 2"

כתבתו של אביחי בקר, "בגלל המלחמה ההיא", "הארץ" 28.01.2000
(הקישור כבר אינו עדכני ועל כן מובא הנוסח המוקלד)


בגלל המלחמה ההיא\ מאת אביחי בקר
האם השבץ המוחי שתקף את האלוף במיל' ישראל טל קשור לעימות הסוער שהיה לו שעתיים קודם לכן עם האלוף דורון אלמוג? פרשה מביכה שמתחילה במלחמת יום כיפור
"מסך כבד של שתיקה אופף את נסיבות האירוע המוחי הקשה שפקד את אלוף במיל' ישראל טל, בן 76, הוגה טנק המרכבה, ומהבולטים שבמגבשי תורת הביטחון של ישראל. בשבוע שעבר חשפה בתו, פנינה בר, במוסף זה את דבר מחלתו ואשפוזו המתמשך בבית לוינשטיין. הבת המתגוררת עתה בבנארס שבהודו, חזרה לארץ במיוחד כדי להיות לצד אביה. את תהליך התאוששותו מהניתוח היא הגדירה כ'נס רפואי' ותיארה את גילויי האהדה מ'כל כך הרבה אנשים שאוהבים אותו ומוכנים לעשות המון למענו'. הרבה אנשים לא שוללים על הסף את האפשרות שהתרחשויות שחווה טל באותו יום שני, 11 בנובמבר 99', תרמו תרומה מסוימת לשבץ המוחי שתקף אותו באותו יום. הפרשה מביכה את צמרת צה"ל ומשתתפיה לא ששים לדבר עליה. 'רד מזה', הם מייעצים, 'זה לא מוסיף כבוד לאף אחד'. כמו הרבה טראומות, גם זו מתחילה במלחמת יום הכיפורים, פצע שמסרב להגליד. 27 שנה אחרי המלחמה ההיא יזם פורום מטכ"ל מפגש של אלופי 99' עם כמה מאלופי אוקטובר 73' שכותרתו היתה 'מוצב הפיקוד העליון במלחמה' ועניינו מפגש בין-דורי, טעון מתחים פוטנציאליים מפרים. הכינוס התקיים, מה יותר סמלי מזה, באולם 'בית דדו' בבסיס פו"ם. מול המ"פים, המ"מים והצוערים של מלחמת ים כיפור שהפכו מאז לאלופים, התייצבו האלופים במיל' טל, אז סגן הרמטכ"ל, אלי זעירא, אז ראש אמ"ן, בנימין פלד, אז מפקד חיל האוויר, יצחק חופי, אז אלוף פיקוד צפון, צבי זמיר, אז ראש המוסד ובנימין תלם, אז מפקד חיל הים. חלקו הראשון והעיקרי של הכנס הוקדש להרצאות של אלופי 73' ולא היה בו דבר שיבשר על מה שעתיד להתרחש. הדוברים הציגו את תפישותיהם על פרוץ המלחמה ודרכי ניהולה, בדרך כלל בנימה חיובית. לפי העדויות, הרצאתו של זעירא היתה המרשימה ביותר. הוא אמנם לא הכה על חטא אבל ערך חשבון נפש בגילוי לב שאינו אופייני בפורום כזה. עניין רב היה גם בדבריו של פלד, שחשפו חילוקי דעות מהותיים בינו לבין עמיתיו למטכ"ל 73' באשר לתמונת המלחמה. 'דיון טוב', הסכימו הכל כשיצאו להפסקה. אחרי שחזרו הנוכחים מההפסקה קם האלוף דורון אלמוג ובלי התראה מוקדמת נשא דברים קשים שהפרו בבת אחת את האווירה הפסטורלית, המנומסת, הכמו אקדמית ששררה באולם. אלמוג מתח ביקורת חריפה על דברים שאמרו קודמיו, ביניהם הטענה 'המדהימה', כדבריו, שבדרג המטכ"ל לא היתה כלל הפתעה, תאוריה שבעיני אלמוג סותרת לחלוטין את המציאות העגומה שבה נתקל בהיותו סגן בגדוד 202 בזירת סיני. לפתע פרץ כל המתח הסמוי בין שני הדורות. שוב התברר כי הגנרלים של יום כיפור מדברים על המלחמה בשפה אחרת לגמרי מהקצינים הזוטרים של אז. אלמוג גם דחה במפגיע את הניקוד הגבוה שהעניקו לעצמם נציגי מטכ"ל 73' באשר לאופן ניהול המערכה. 'עם כל הכבוד', אמר, 'לא לכם לתת ציונים. הייתי מצפה שאת השיפוט תשאירו לחיילים'. אלמוג לא נקב בשם מפורש, אבל ברוב דבריו התייחס להרצאתו של טל שההיסטוריה שכחה לו משום מה את חלקו במחדל. 'דורון היה בוטה, הוא נהג בחוסר טקט ובילדותיות', מקטרג עליו אלוף מהמטכ"ל הנוכחי. לעומתו טוען אחד מאלופי יום כיפור, שנכח באולם, כי 'אלמוג דיבר בשקט, מתון אך נוקב, ההערות שלו היו ענייניות ומנומקות'. בסוף דברי אלמוג, לשעבר מח"ט הצנחנים, קצח"ר ומפקד אוגדת עזה, ביקש טל לחזור לדוכן לסיבוב נוסף, לא מתוכנן. הוא היה נסער מאוד, יצא להגנת בני דורו והעלבון ניכר היטב בדבריו. 'התגובה שלו היתה נסערת', אומר אחד מחברי המטכ"ל הנוכחי, 'זה היה גם הרגע שבו עלה לראשונה שמו של דדו. זה היה מאוד מוזר, דנו שם שעות במלחמה אבל הרמטכ"ל דוד אלעזר אפילו לא הוזכר. כשהתקרבו אליו הלכו תמיד סחור סחור. הדברים של טליק היו נוגעים ללב, מכובדים, אותי הם מאוד שיכנעו. הוא הגיע אפילו עד קרב סן סימון במלחמת העצמאות והזכיר לכולנו שהודות לדמויות כמו דדו המדינה קיימת, שהאנשים שאותם אנחנו הצעירים מאשימים הם בעצם הנדבכים שעליהם נבנה צה"ל'. גרסאות אחרות משרטטות תמונה אחרת לגמרי. 'טליק ממש השתולל', אומר אחד מאלופי 73'. 'הוא צרח על דורון, 'אתה חצוף, מי אתה בכלל שתבקר את המטה הכללי של אז'. אפילו אני, שיצא לי לא מעט להכיר את הגסות שבה טליק הודף מתנגדים לו, לא נתקלתי מעולם בתגובה כל כך חריפה מצידו. כשהקשבתי לו אמרתי לעצמי שזה עוד יגמר חלילה בהתקף לב'. המשתתפים חיכו בקוצר רוח שהסיוט יעבור. הרמטכ"ל, שאול מופז, קם לאזן ולהרגיע ולדברי הנוכחים 'הוא העיר בעדינות לדורון'. הכינוס התפזר בתחושה של טעם רע, ריקנות והחמצה גדולה, אם כי גם כאן ההתרשמויות חלוקות. 'זה לא היה עד כדי כך דרמטי', מבקש אחד לתקן את הרושם. 'כולנו יצאנו מבוזים', מכריז אחר. בדיוק שעתיים אחר כך נתקף טל בשבץ מוחי, תוצאה של קריש דם במוח. העיתוי הזה גרם לרבים לזקוף את האירוע לחובת הוויכוח הלוהט עם אלמוג. אלא שבתו של טל דוחה בשמו את הפרשנות הזאת. בר מסרה בשם המשפחה את התגובה הזאת: 'מדובר באירוע רפואי שאף אחד אינו מוסמך לקבוע מה גרם לו. אנחנו על כל פנים לא רואים קשר כלשהו בין השבץ לבין מה שקדם לו. זה רק יד המקרה. דבר דומה עלול היה לפרוץ גם בנסיבות פחות דרמטיות. כשהרמטכ"ל ביקר את אבא בבית החולים אמא אמרה לו בפירוש שאין לנו טענות למערכת הצבאית וודאי שלא לדמות זו או אחרת מתוכה'." ("הארץ", 28.01.2000)
_____________________________________
"לא חוזרים עד שמבצעים"(המוטו של גדוד 890 של הצנחנים, כפי שניסח אותו מפקדו אריק שרון)
"איפה האופניים שלך עכשיו? תאר לעצמך, שאתה יורד עכשיו למטה, למקום הרגיל, אבל האופניים לא שם. עצור את עצמך ברגע הזה, בשנייה שאתה מגלה שהאופניים לא שם, ותכפיל את הרגע הזה פי אלף. זאת המלחמה." (מתוך הספר "גוף שני", מאת עפר שלח, "זמורה ביתן", 1989, עמוד 92)
"סבלנות התמדה ולעיתים כדור בין העיניים" (סיסמת המארינס לללוחמה בטרור, אותה אימץ בשעתו מפקד גדוד 890 של הצנחנים, אמיר ברעם, כמוטו גדודי)
"המבחן שלנו כצבא הוא מבחן היכולת ולא מבחן הכוונה." (מתוך ההרצאה שנשא האלוף גדי איזנקוט "מאפייניו של עימות אפשרי בזירה הצפונית ובעורף" בסמינר לזכר חללי מלחמת לבנון השנייה שנערך באוניברסיטת חיפה ב־30 בנובמבר 2010)
"אני חושב שצנחנים מחזיקים מעצמם כמחויבים למשהו שכולם מחויבים אליו, אבל הם רוצים קצת יותר. זה לא שאנחנו פועלים מאחורי קווי האויב - אנחנו לכאורה כמו כולם. אז מה בעצם ההבדל? זה שצנחן עושה הכול וקצת יותר. זה מחייב אותך ביוזמה, בהובלה, בדוגמה אישית בקרב - וגם בקימה בפני שיבה באוטובוס." (הרמטכ"ל בני גנץ על השירות בצנחנים. מתוך הכתבה "מסיבת גנץ" מאת יוני שנפלד ונועה הורוויץ, "במחנה", 6 בינואר 2011)

תגובה ללא ציטוט תגובה עם ציטוט חזרה לפורום
  #41  
ישן 25-11-2012, 06:52
צלמית המשתמש של marloweperelab89035
  marloweperelab89035 marloweperelab89035 אינו מחובר  
 
חבר מתאריך: 06.02.07
הודעות: 2,325
בתגובה להודעה מספר 1 שנכתבה על ידי marloweperelab89035 שמתחילה ב "כתבות שהתפרסמו בשנים האחרונות על קצינים בכירים - אשכול 2"

תנו לרוסו לנצח\ מאת אהרל'ה ויסברג
http://www.israelhayom.co.il/site/n...le.php?id=23801
"בוא'נה, זה עוד יהיה רמטכ"ל", אמר עליו המ"כ בטירונות · בלבנון הוא פיקד על מבצעים נועזים, את יחידת העילית מגלן הרים מאשפתות, וגם כשטעה - לא התבייש לקחת אחריות · הוא כבר עזב פעמיים את הצבא, שיקם את היחסים עם הציונות הדתית ובין לבין הספיק להפוך לרווק מבוקש · והוא אפילו לא עבר קורס קצינים · תכירו את אלוף פיקוד הדרום, טל רוסו, אחד האישים המרכזיים מאחורי מבצע "עמוד ענן"
"'אני צייד', היה הדבר הראשון שטל רוסו סיפר על עצמו לפני הגיוס לצה"ל. 34 שנים חלפו מאז התייצב הנער הצעיר מקיבוץ חולתה שבגליל העליון בגיבוש ליחידת שלדג. שם, על חולות וינגייט, בזמן שחבריו הסתבכו בתפעול רובי עוזי פשוטים, רוסו פירק והרכיב מקלעי מאג ללא קושי. מפקדיו התקשו להסתיר את התפעלותם, והוא הסביר להם בתמימות: 'אני רגיל לדברים האלה מהבית, כי אני אוהב לצאת לצוד'.....

...טל רוסו נולד ב-1959, לאם שהיתה בפלמ"ח ולאב ששירת בתפקידי ביטחון שונים. הוריו נפרדו כשהיה בן 11. ללמוד הוא לא ממש למד, אבל כנער היה כדורסלן מצטיין, ועד היום מדברים עליו כעל "הבטחה שלא התממשה" בתחום הזה. הוא היה קומונר במחנות העולים בקריית ביאליק; לאחד מחניכיו קראו אביב כוכבי - כיום הוא משרת לצידו, כראש אמ"ן. רוסו, 187 סנטימטרים, הוא המאצ'ו הישראלי הטיפוסי. מפקדיו, עמיתיו ופקודיו נהגו לכנותו 'רמבו', ואגדות אורבניות נרקמו סביב חוסנו הגופני. אלא שהאנשים שמספרים אותן נשבעים שהן אמת לאמיתה. באחד המקרים נוצר תקר בגלגל של אחד הג'יפים בשלדג, ובמקום לא היה 'ג'ק'. רוסו, כך על פי העדים, הרים בעצמו את הרכב, והחזיק אותו עד שהפנצ'ר תוקן. 'יש לנו תמונה שלו עושה את זה', מתעקש אחד מחבריו. 'הוא יכול להישמע לפעמים לא מהוקצע, אבל הוא יודע לגעת באנשים', מספר קצין ששירת תחת פיקודו. 'הפקודים שלו תמיד מסתכלים עליו בהערצה - וזה לא משנה בכלל אם מדובר בטירונים או במג"דים'. שמו החל ללכת לפניו כבר כשהיה כטוראי צעיר. עפר פדן, המפקד שלו בגיבוש ובטירונות היחידה בשלדג, מספר כי 'בזמן ששאר החבר'ה היו שבורים, לא הצליחו לתפקד והגיעו לקצה גבול היכולת, רוסו תמיד דיבר ברוגע וביצע משימות לא הגיוניות. פעם שלחנו את החיילים להסתווּת יחידים. למרות הממדים שלו, הוא היחיד שהצליח'. תמיר גל, אחד המ"כים של רוסו בטירונות בשלדג, אמר בימים ההם לאחד מחבריו: 'בוא'נה, זה עוד יהיה רמטכ"ל'. הנקודה הכי משמעותית בקריירה הצבאית של רוסו נרשמה דווקא במקום שבו לא היה - בה"ד 1. באופן לא רגיל הוא מונה למפקד צוות בשלדג כבר כשהיה חייל סדיר בדרגת סמ"ר, אף שהמשבצת היתה שמורה לקצין. לקורס הקצינים סירב לצאת, וב-1981 השתחרר ויצא לאזרחות. פדן הבין כבר אז שצה"ל מפספס טאלנט. 'דיברנו בינינו ביחידה שהוא מבוזבז. הוא תמיד היה זה שסוחב את כלי הנשק של כולם. ניסינו לא פעם לשבור אותו, אבל זה היה בלתי אפשרי. כשהשתחרר אמרנו שהוא היה יכול לטפס בסולם הדרגות ולהגיע לגדולות. הוא הלך לעבוד בספריית וידיאו, ולא ממש מצא את עצמו'.
'החיילים היו פורעי חוק'
במלחמת לבנון הראשונה חזר רוסו לשלדג והוביל מבצעים הרואיים רבים. אחד מהם התרחש במרכז ביירות ב-1982, כשהוטלה עליו משימה לכבוש את מבנה המוזיאון, שממנו נורתה אש בלתי פוסקת לעבר כוחותינו. עשרות מחבלים התבצרו בפנים, ורוסו פיקד על ארבעה צוותים שחדרו למוזיאון. 'פשטנו על המבנה מכמה כיוונים', מספר אחד החיילים שהשתתף במבצע. 'חלק מהלוחמים השתלשלו דרך הגג וזרקו רימונים. אחרים, ורוסו בראשם, באו ממבנה סמוך של הספרייה הלאומית - פוצצו את הקיר ונכנסו דרכו. המחבלים כל כך נבהלו מעוצמת האש, שהם פשוט לקחו את הרגליים וברחו משם'. לאות הערכה על תפקודו במלחמה קיבל רוסו דרגת סרן, באופן חריג ובלתי מקובל. הוא שימש מפקד פלוגת המילואים בשלדג, וב-1985 עזב אותה ועבר לסיירת מטכ"ל, כסגנו של משה (בוגי) יעלון, אז מפקד היחידה. ב-1987 הוא שוב החליט לעזוב את צה"ל, אבל שוב לא הצליח להשתלב בחיים האזרחיים. כעבור שנתיים התגייס מחדש בפעם השלישית - ומשם דרכו לצמרת הפיקוד היתה סלולה. בתחילה פיקד על גדוד רותם בגבעתי ועל מגלן - היחידה המיוחדת, שמתמחה בפעילויות בעומק שטח האויב ונחשבת לאחת היוקרתיות בצה"ל. כשקיבל את הפיקוד עליה, לפני 20 שנים, היתה היחידה במצב שונה בתכלית. 'החיילים ביחידה היו פורעי חוק', מעיד קצין במילואים. 'רוסו הכניס בה סדר ומשמעת והעלה אותה לגדולה. עד עכשיו הוא נחשב למפקד הכי משמעותי שהיה בה'. 'היחידה היתה על הקרשים, היא אפילו לא נחשבה קרבית, ובצבא לא סמכו על היכולת המבצעית שלה', נזכר נפתלי בנט, יו"ר מפלגת הבית היהודי, שגויס למגלן על ידי המפקד החדש כמפקד צוות צעיר, שהגיע מסיירת מטכ"ל. 'רוסו ישב איתנו על אי תנועה ליד תחנת רכבת מרכז בתל אביב, ופרש את החזון שלו ליחידה. עד אז, אפילו כשמגלן כבר יצאה לאיזשהו מבצע - תמיד היה כוח אחר שקיבל את ההובלה, בדרך כלל סיירת באחת מחטיבות החי"ר. אבל לאט לאט התחלנו לעשות מבצעים ייחודיים. בתקופתו פותחה כל תורת הלחימה של מגלן. עשרות מחבלים חוסלו בשיטות חדשות ומקוריות, ואפילו חיזבאללה הופתע ולא ידע איך להתמודד איתנו. כשרוסו עזב, היחידה כבר היתה במקום אחר'. בנט השתתף בפעולות רבות שעליהן פיקד רוסו, בין היתר במבצע 'ענבי זעם' ב-1996. 'יצא לי לפקד על מבצעי עומק רבים בלבנון, וזהות החפ"ק שעומד מאחוריך היא קריטית. יש כאלה שאתה מרגיש איתם זרוק בשטח לבד, ויש את רוסו. הוא ידע להשיג בשבילך כל מה שצריך, גם אם צריך לחתוך דרך הביורוקרטיה ולקצר אותה'. רוסו עוד הספיק לפקד על חטיבת מילואים של הצנחנים לפני שעשה את הקפיצה הגדולה למים העמוקים בשנת 1998, עם מינויו למח"ט הנח"ל. הוא אף נשאר בתפקיד מעבר לזמן הרגיל בגלל הנסיגה מלבנון ב-2000, ומהכומתה הירוקה המשיך לכל צומתי המפתח: כתת-אלוף פיקד על שתי אוגדות מילואים (98 ו-162), ובמלחמת לבנון השנייה 'הוקפץ' לשמש עוזר למבצעים מיוחדים של גדי אייזנקוט, ראש אגף המבצעים דאז. כי מבצעים מיוחדים הם הרי מה שרוסו אוהב יותר מכל: זה מה שהוא עשה בשלדג, בסיירת מטכ"ל ובמגלן. 'מחדר קטן בלשכת ראש אמ"ץ רוסו הביא שינוי עצום', מעיד קצין בכיר. הוא תיכנן פעולות רבות בעומק השטח, ובראשן מבצע 'חד וחלק', שהיה אחד המוצלחים של צה"ל במלחמה ושבמהלכו חוסלו 19 מחבלים בבעל בק..." ("ישראל היום", 23.11.2012)
_____________________________________
"לא חוזרים עד שמבצעים"(המוטו של גדוד 890 של הצנחנים, כפי שניסח אותו מפקדו אריק שרון)
"איפה האופניים שלך עכשיו? תאר לעצמך, שאתה יורד עכשיו למטה, למקום הרגיל, אבל האופניים לא שם. עצור את עצמך ברגע הזה, בשנייה שאתה מגלה שהאופניים לא שם, ותכפיל את הרגע הזה פי אלף. זאת המלחמה." (מתוך הספר "גוף שני", מאת עפר שלח, "זמורה ביתן", 1989, עמוד 92)
"סבלנות התמדה ולעיתים כדור בין העיניים" (סיסמת המארינס לללוחמה בטרור, אותה אימץ בשעתו מפקד גדוד 890 של הצנחנים, אמיר ברעם, כמוטו גדודי)
"המבחן שלנו כצבא הוא מבחן היכולת ולא מבחן הכוונה." (מתוך ההרצאה שנשא האלוף גדי איזנקוט "מאפייניו של עימות אפשרי בזירה הצפונית ובעורף" בסמינר לזכר חללי מלחמת לבנון השנייה שנערך באוניברסיטת חיפה ב־30 בנובמבר 2010)
"אני חושב שצנחנים מחזיקים מעצמם כמחויבים למשהו שכולם מחויבים אליו, אבל הם רוצים קצת יותר. זה לא שאנחנו פועלים מאחורי קווי האויב - אנחנו לכאורה כמו כולם. אז מה בעצם ההבדל? זה שצנחן עושה הכול וקצת יותר. זה מחייב אותך ביוזמה, בהובלה, בדוגמה אישית בקרב - וגם בקימה בפני שיבה באוטובוס." (הרמטכ"ל בני גנץ על השירות בצנחנים. מתוך הכתבה "מסיבת גנץ" מאת יוני שנפלד ונועה הורוויץ, "במחנה", 6 בינואר 2011)

תגובה ללא ציטוט תגובה עם ציטוט חזרה לפורום
  #43  
ישן 08-12-2012, 06:20
צלמית המשתמש של marloweperelab89035
  marloweperelab89035 marloweperelab89035 אינו מחובר  
 
חבר מתאריך: 06.02.07
הודעות: 2,325
בתגובה להודעה מספר 1 שנכתבה על ידי marloweperelab89035 שמתחילה ב "כתבות שהתפרסמו בשנים האחרונות על קצינים בכירים - אשכול 2"

כתבתו של אביחי בקר, "בצל הדובדבן", "הארץ" 08.09.2000 העוסקת בתא"לים שלמה אורן ובמיקי אדלשטיין (הקישור כבר אינו עדכני ועל כן מובא הנוסח המוקלד)
בצל הדובדבן\ מאת אביחי בקר
עדי אישה התגייסה לדובדבן למרות שאחיה נהרג מאש חבריו. היא לא תיתן לאף אחד להשמיץ את היחידה . מצוקתו של המפקד, סא"ל מיקי. הכישלון הצפוי מראש של מפקד כוחות צה"ל בגדה. לוחם לשעבר חושף את האתוס הבעייתי של היחידה. ארבעה סיפורים על דובדבן
1. עדי אישה
"עד לפני חודשיים היא היתה פקידה פלוגתית בדובדבן. מאז שהשתחררה ('אני עוד לא סגורה על עצמי') היא חולמת כמו כולם על טיול ארוך בדרום אמריקה ועסוקה בהכנות למבחן הפסיכומטרי. היא רוצה ללמוד עבודה סוציאלית באוניברסיטת הנגב ולכן היא צריכה לשפר את ציוני הבגרות. את שלושת הרוגי דובדבן, לירון שרביט, ניב יעקבי ורועי אבן-פילשטיינר היא הכירה, כמובן, מקרוב. ביום העלייה לקבר, במלאות שבעה למותם מאש חבריהם, שגם אותם היא מכירה מצוין, היא חשבה לבקר שוב אצל כל המשפחות. אבל בבוקר, כשהתעוררה, היא חשה שדי, אין לה כוח יותר, הספיק לה הסיוט של השבוע הקודם. היא לא יכולה יותר עם השכול. עדי אישה נמצאת בעמדה יוצאת דופן: מצד אחד, היא שירתה בדובדבן ומזדהה עם היחידה. מצד שני, היא אחותו הצעירה של סמ"ר אלי אישה, לוחם דובדבן שנהרג מאש חבריו בכפר ברטעה, יולי 92', במהלך מבצע ללכידת המבוקש איברהים סבעה קאסם. אם יש למישהו ספק מה היא מרגישה בעקבות מות שלושת הלוחמים היא מסלקת אותו מיד: 'לאיזה כיוון הולכת הכתבה הזאת? אם יש משהו שעכשיו מרגיז אותי אלה ההכפשות על דובדבן. אין להן שום צידוק. אני מוכנה לדבר איתך רק אם הכתבה בעד היחידה'. אחיה, אלי אישה, היה בן 19 במותו. במהלך המבצע הורה לו מפקד היחידה, סא"ל ע', לקום מהמארב ולהצטרף לכוח סמוך שלא קיבל דיווח מבעוד מועד על בואו. מבלי לדעת צעד אלי אישה אל מותו. לוחמי הכוח זיהו אותו בטעות כמחבל חמוש, פתחו לעברו בירי מדויק והרגו אותו. כדי לוודא את חיסולו הם אף ירו בו שני כדורים בגולגולת. בעקבות המקרה הודח סא"ל ע' מתפקידו. תביעתו של האב מבג"ץ שיחייב את הפרקליט הצבאי הראשי להעמיד לדין פלילי את המפקד בעוון גרימת מוות ברשלנות נדחתה על ידי השופטים שלמה לוין, מישאל חשין ודליה דורנר. שש שנים אחרי האסון התגייסה עדי, בת הזקונים של יהודית ונסים אישה לצה"ל. למה בחרה לשרת דווקא בדובדבן? מבחינתה זו לא היתה חזרה למקום הפשע, אלא דווקא מסע גילוי, מין צורך לפענח את מותו של אחיה במקום היחיד שיכול לספק תשובה. היה לה גם הדחף לראות איפה שירת, להלך באותם שבילים, לשבת באותו חדר אוכל, לחוות עד תום, בדרכה שלה, את כל מה שהאח הנערץ לא הספיק למצות. במלים שלה: 'לראות מה הם עושים'. עדי אישה: 'נשארנו ארבע אחיות, אני הקטנה. כשאלי נהרג הייתי בת 12, צעירה ממנו כמעט בשבע שנים. הוא היה תפארת המשפחה. ביום שנחתה עלינו הבשורה ישנתי אצל בת דודה כך שנחסך ממני הרגע הכי איום, כשבאו אלינו בחצות מקצין העיר. לפחות זה'. בחדרו של אלי, בבית משפחת אישה בשכונת רמות בבאר שבע, לא הוזז אף פריט ממקומו. החדר נותר בדיוק כפי שהיה כשיצא ממנו חזרה לצבא בסיום חופשה רגילה. 'התמונה האחרונה שלנו היא ממוצאי שבת, ארבעה ימים לפני שהוא נהרג', מספרת עדי. זה היה החופש הגדול. מבין האחים נשארנו בבית רק אלי ואני. אמא הכינה לנו פיצה ואנחנו ישבנו לראות בטלוויזיה את 'שתיקת הכבשים'. זה היה די מפחיד, אלי אפילו צעק עלי שזה לא סרט בשבילי ועדיף שאני אלך'. האבל על האח ליווה את כל נעוריה ובעקבותיו גם המערכה המשפטית המתישה שהוביל האב למען מיצוי ההליכים עם האשמים. 'לא הסתירו ממני דבר, ידעתי בדיוק איך אלי מת. בציבור אולי התקבל אז הרושם שאנחנו כמשפחה תוקפים את דובדבן אבל בפירוש לא זה היה המצב. המאבק שניהלנו היה אך ורק נגד המפקד שהיה אחראי ישירות להרג, מעבר לו לא היתה שום עוינות. ההוכחה לכך היא שלאורך השנים שמרנו על קשר טוב עם היחידה, הם הקפידו להזמין אותנו לאירועים ולטקסים, היפה הוא שגם בשעות קשות הם לא התייאשו מאיתנו. אנחנו אוהבים את היחידה ויש לנו איתה קשר חם'. ההחלטה, טעונה ככל שהיתה, התבשלה אמנם אט אט אבל מרגע שעלתה על הפרק שאלת הגיוס לעדי לא היה ספק באשר לכתובת. היא כמו חשה שכדי להיטהר היא מוכרחה לגעת בפצע. 'כשקבלתי זימונים לקד"צ זה ממש לא עניין אותי. רציתי להיות איפה שאלי שירת'. כשסיפרה זאת לחברים בתיכון מקיף ז' אמרו לה אחדים 'ניפגש שם'. מקצתם אכן עמדו במלתם. אם חששה לתגובת ההורים מהפצצה שהיא עומדת להטיל היא התבדתה. 'תעשי מה שאת מבינה' אמרו לה. הם לא עודדו אך גם לא עמדו בדרכה. מאחר שלא השתמע מדבריהם ולו ברמז שהיא עומדת לחצות קו אדום היא לא נעצרה. 'אם הייתי מגיעה לבקו"ם חצי שנה אחרי שאלי נהרג כמובן שלא הייתי מעיזה להתקרב לדובדבן, צריך היה שיעבור מספיק זמן כדי לעשות את הצעד בלב שלם'. קצינת הנפגעים של דובדבן שסידרה לה את ההצבה ביחידה חקרה אותה בפעם המי יודע כמה 'את בטוחה באלף אחוזים שזה מה שאת צריכה?'. עדי השיבה 'אני חייבת'. בספטמבר 98' היא הוצבה בדובדבן. המפקד אז היה סא"ל ר', בהמשך החליף אותו מיקי. רק רס"ר הבסיס נשאר מהדור שהכיר את אחיה - מלבדו אין עקבות ולא זכר אלא בפינת ההנצחה. היא לא הרגישה שמהלכים לצידה על בהונות, אך לפחות בהתחלה, כשהיתה מתבוננת בחייליה בריצת בוקר או ביציאה לאימונים פניו של האח היו עולים תמיד מול עיניה כאילו הוא ביניהם. 'אלה מחשבות שלא נגמרות. נרדמתי אלי, התעוררתי אלי, השאלה הגדולה היא מה עושים עם זה. אפשר כמובן לשקוע, אני בחרתי להיבנות'. כשאחד מחברי הצוות של אישה הופיע למילואים ביחידה והיא חשה מחוזקת מספיק היא אפילו ביקשה שיערוך איתה סיור, שיוליך אותה בין תחנות חייו של אלי. היא גם יזמה ערב מורשת לזיכרו שבו חברי הצוות של אישה, למעט השניים שירו בו - סג"מ ג' וסמל א' - שאותם מעולם לא פגשה, שיחזרו את האירוע במעמד כל היחידה. זה היה חזק וקשה. 'נהניתי מכל רגע בדובדבן. נפגשתי עם אנשים מדהימים. בשבילי זו היתה תקופה שאני יכולה להגדיר אותה כמושלמת'. ביוני היא יצאה לאזרחות. תוך שהיא מגששת עדיין את דרכה נחתה המכה. 'זה היה פה בבית, לילה ארוך ונורא, הגיעו טלפונים מקוטעים מאנשים מהיחידה, מתוך השמועות לא בדיוק ידעתי על מי ומה מדובר, הבנתי שאיזושהי פעולה שלנו נכשלה אבל לרגע לא תיארתי לעצמי ששוב קרה מה שקרה לאחי. כששמעתי שיש הרוגים כל מי שאני מכירה עבר לי במחשבות, מדובר ברבים רבים, התרכזתי בחיוכים שלהם, התפללתי שזה לא הם, למרבה הכאב זה היו הם'. העובדה שמדובר באירוע הדומה במאפיניו לזה שבמהלכו נהרג אחיה התבררה לה רק מתוך החדשות. למחרת היא היתה בהלוויות, נסעה לבקר בבסיס היחידה, עברה אצל המשפחות השכולות וחוזר חלילה. לשניים מהביקורים הצטרפו גם הוריה. 'אני מבולבלת. אני יודעת בדיוק מי ירה ואני לא מסוגלת לכעוס או להאשים. הם לא בני אדם רעים. הרי באותה מידה הם יכלו להיות גם ההרוגים. אלה סך הכל ילדים נהדרים שנקלעו למקום הלא הנכון בזמן הלא נכון. מאוד עצוב לי שצריך היה לקרות אסון כדי שמשהו בשנאה שלי לאנשים שהרגו את אחי יתרכך. היא כבר לא עזה כפי שהיא היתה רק עד לפני שבועיים. הזוית שבה אני נמצאת כעת נותנת לי לבחון את הדברים בצורה קצת שונה.
2. סא"ל מיקי
'ההילה הגדולה שלנו אינה שאיננו נופלים לעולם, אלא שאנחנו מצליחים להתרומם בכל פעם שאנו נופלים'. ציטוט זה, מתורת קונפוציוס, מאפיין היטב את תוכנם של עשרות מכתבי הזדהות שזרמו לביתו של סא"ל מיקי, מפקד 'דובדבן', לאחר המבצע הכושל שגבה את חייהם של שלושה לוחמים. בשבת שאחרי הטרגדיה הזמינו ידידים את סא"ל מיקי ואשתו לארוחת בוקר במסעדת 'ביקס' שבמרינה בתל אביב. היו שם, כדי לתת כתף, אורי הירשמן, המאמץ של דובדבן, סא"ל ר', מפקדה של היחידה עד לפני שנה, אורי בר-לב, מייסדה והיום מפקד מרחב הירקון, וכן צ' מקיבוץ חמדיה, יוזם האיגרת שהעבירו לרמטכ"ל 200 יוצאי 'שלדג', היחידה שבה צמח מיקי. 'דוגמה ומופת, מפקד ערכי בעל יכולת מנהיגות טבעית, מקצוען ויסודי עד אין קץ', הם העידו עליו. ההתרשמות של הנוכחים היתה שהוא מתלבט קשות באשר להמשך צעדיו, אבל כל עוד יהיה העניין תלוי בו בלבד, הוא ימשיך בתפקיד עד לשוך הסערה. בשלב הבא, כך העריכו, כשיחלפו מספר חודשים והשטח יתייצב ויירגע, אז יקום ויפרוש. ממפגש הבוקר, אתנחתא קצרה במהומה שאחרי, המשיך מיקי ישירות לראיון עם אלוף פיקוד מרכז, יצחק איתן. 'תגיד לחברים שלך שלטובתך עדיף שינמיכו פרופיל בתקשורת', הבהיר האלוף. 'האופן המאוד חיובי שבו אתה מתואר הוא כאן לצנינים בעיני רבים'. מאותו רגע התקפד הלובי הציבורי שנרתם למענו במלוא המרץ ולמעשה התפרק. בסיטואציה המסובכת שנוצרה, העריך ועד הפעולה, השבחים אכן עלולים לשמש כבומרנג נגד מיקי. גם כך יש קונסנזוס של פרגון לקצין, על אף שמעולם לא נחשב לסופר-סטאר בצבא, לא כריזמה מהלכת, לא אינטלקטואל מזהיר וגם לא בעל שובל של אגדות ומעללים. לא הרבה ידוע על מפקד 'דובדבן', האיש שהעסיק בשבועיים האחרונים את כל מהדורות החדשות. הוא בן 34, יליד עומר שליד באר שבע, שני מארבעה אחים. אביו עבד בקריה למחקר גרעיני בדימונה, אמו רוקחת. כנער היה פעיל מרכזי בצופים, מסור, אכפתי, תמיד ראש גדול. לא פלא שנבחר לייצג את התנועה במסע 'הקרוואן' לארה"ב. כבוגר בית הספר החקלאי 'אשל הנשיא' שהצטיין בלימודיו, היה היחיד בשכבה שלו שטרם חיולו יצא לשנת שירות. מטעמים ציוניים, הלך במסגרת גרעין 'עודד' לרמת אליהו, השכונה הכי קשה של ראשון לציון. חטא הנעורים היחיד שזוקפים בני המחזור לחובתו זו חברותו בלהקת המחול של עומר. כך המאצ'ואיסטים. הבנות לעומת זאת הוקסמו מהשקט, מהעדינות ומהרגישות. בפברואר 86' התגייס לשלדג. הוא היה מהצנועים ובלט מלכתחילה בקפדנותו הייקית, 'פדנט עד קצה החוט'. באיבזור האפוד לבדו היה משקיע שלוש שעות ביום; המסדרים שערך כמפקד צוות היו חריגים בירידה לדקויות. בהתחלה זה עיצבן את הפקודים, בהמשך התקבל בהערכה ניכרת. 'צוות מיקי' הפך למושג בתולדות שלדג. שלד הפיקוד הנוכחי של היחידה מושתת על בוגריו של הצוות, אחרים פרושים בנקודות מפתח בצה"ל. שיעור החתימה של בוגרי היחידה לקבע הוא מעל למקובל וכמעט כל מי שהשתחרר חזר. הנוגעים בדבר מפרשים את התופעה לזכות הסטנדרטים שנטע בהם מיקי. מכאן גם הפליאה איך זה קרה דווקא לו, זה שתמיד דאג לקשור מבעוד מועד את כל הקצוות. דוגמאות לא חסרות: בעוד שאר הצוותים מחופרים בין השמיכות בלילות של כפור וגשם נהג מיקי להוציא את חייליו לניווטים בדיונות. בקו הסיום, להבדיל, נהג לקדם אותם בלחמניות חמות שהביא מהמאפייה הקרובה. זה סוג המנהיגות שלו - קשוח אך קרוב, מפקד שמעדיף לשכנע, לפנות להיגיון, ולאו דווקא להנחית פקודות שרירותיות. הוא איש רציני, לא מרבה לחייך, מתלבט, שקול בתגובותיו, בן אדם שמאמין בתהליכים, לא בשליפות. הוא משקיען גדול, גם בעיקר וגם בזוטות, ותמיד יתן מעצמו 110%. בשלדג הוא התקדם לתפקיד מפקד פלוגת הלוחמים, ממנה יצא לשנת חופשה ללא תשלום בדרום אמריקה. אחר כך קיבל תפקיד סמג"ד בחטיבת גבעתי. בבוחן סוציומטרי שנערך בחטיבה הוא דורג בצמרת, תופעה שאינה מאפיינת קצינים בתפקידי סגן. לדובדבן הוא נקרא אחרי שהשלים תואר ראשון במשפטים במרכז הבינתחומי בהרצליה. הוא כבר היה סגור אז על תפקיד מג"ד בגבעתי, העדפתו הראשונה, אבל קיבל את דין הצבא. הוא אב לבן, יואב, ואשתו משרתת במודיעין. לפני כחמש שנים התגלה אצלו גידול ממאיר והוא נותח פעמיים, בארה"ב ובתל השומר. השיקום נמשך כשנה ולתקופת הביניים הוא עבר לקריה לשרת במפקדת הכוחות המיוחדים של חיל האוויר. כל אותו זמן התעקש שלא יורידו לו את הפרופיל וכשהחלים חזר לפעילות קרבית מלאה.
3. תא"ל אורן
שמות ידועים הם לא בהכרח ערובה להצלחה, אבל במארס, כשמונה תא"ל שלמה אורן למפקד כוחות צה"ל ביהודה ושומרון, הרבה מאוד גבות הורמו בצה"ל. אורן אף פעם לא נמנה על השורה הראשונה של הדרג הלוחם, ומעולם לא היה מח"ט סדיר. תהום פעורה בין הרקורד שלו לבין זה של שלושת קודמיו, שאול מופז, גבי אופיר ויצחק איתן, שכיהנו באותו תפקיד כאלופים. לא פלא שאחרי הכישלון של דובדבן אומרים כל אלה שהסתייגו מהמינוי המפתיע 'אמרנו לכם'. איתן הגיע לתפקיד הרגיש אחרי שבסיבוב קודם היה מפקד כוחות צה"ל ברצועת עזה. אופיר ומופז כיהנו בתפקיד אחרי ששימשו כמפקדי עוצבת הגליל שנשאה בעיקר הנטל בדרום לבנון. אורן, לעומתם, התנסה באוגדה דרומית הרחוקה כשנות אור ממוקד האירועים. אף אחד לא יודה בכך, אבל ברקע ההחלטה למנותו היו גם שיקולים שלא ממין העניין. הבחירה באורן ביטאה רצון מפורש של הרמטכ"ל לחסוך תקן של אלוף. זה מכבר חשב צה"ל איך להחזיר את הגלגל לאחור ולהציב במפקדת האוגדה תת אלוף, בדיוק כפי שהיה נהוג עד קיץ 93'. השיבה לנוסחה הישנה נועדה לקבע את מעמדו הבכיר של אלוף הפיקוד ולמנוע את המצב ששני אלופים סובבו במקביל בשטח, לעתים תוך חיכוך שיצר מתיחויות. אורן, חרוץ אך חף מיומרות, היה הפתרון ההולם. הציפיות ממנו עם כניסתו לתפקיד לא היו גבוהות אבל אורן הפתיע. תוך זמן קצר הוא ביסס את מנהיגותו גם אצל הספקנים שבין מפקדי החטיבות המרחביות. בשעות הקשות של מהומות יום ה'נכבה' הוא ניהל את המשבר בכישרון ומאז כבר לא נתפס יותר אך ורק כקצין מטה מעולה. יחד עם זאת חדי העין יכלו להבחין שבכל הנוגע למבצעים מיוחדים הוא לא הצטיין במיוחד. פה התגלתה נקודת תורפה ובמבצע שניהל בעצירה א-שימאלייה היא התפוצצה לו בפנים. עכשיו, בעקבות בקשתו של אורן לשחרר אותו מהתפקיד, הרמטכ"ל עומד לשגר לזירה את אחד מתותחי העל שלו. בין המועמדים, לפחות על הנייר, אפשר למנות את האלוף שי אביטל והתא"לים יואב גלנט, בני גנץ ואלי אמיתי. אחרי שנכווה ברותחין ירד עניין התקן מעל הפרק. מופז יודע שגם אם ימנה את אחד התא"לים, איש מהם לא יסתפק בדרגתו לאורך זמן. יחד עם המבצע נכשל גם הניסוי המיותר והיקר מדי שערך רא"ל מופז.
4. עדותו של א"א
על האתוס המכונן של דובדבן אפשר ללמוד מעדות שמסר א"א, לוחם ביחידה, לחוקרי 'בצלם' ב-1994 במסגרת איסוף עדויות על פעילות צה"ל באינתיפאדה. מלבד קיצורים הכרחיים, היא מובאת כאן כלשונה. אמר א"א: 'טוהר הנשק הוא ערך עליון בצבא. אני בהחלט מסכים איתו. זה מה שמבדיל אותנו מהאויבים שלנו, שמפציצים את היישובים בצפון ואת התחנה המרכזית בחדרה. אנחנו לא פועלים ככה, וזה מה שעושה אותנו טובים יותר. אם אני אומר שאני אצטרך לדרוך על עשרה ילדים, אז אני מתכוון לעשרה ילדים שהיו בדרך שלי, ולא עשרה ילדים שיתחשק לי לדרוך עליהם כי הם היו בסביבה. אם מחבל נמצא בבית, ואני צריך להיכנס לבית הזה ולהוציא אותו משם וזה כרוך בכל מיני דברים, אז את הדברים שבהם זה כרוך אני אבצע. גם אם זה ילד קטן, גם אם זה אשה. אני לא אומר שאני אהרוג אותם, זה לא קרה. ילדים ונשים, זה קורה בסיטואציות אחרות, אבל לא בסיטואציה הספציפית שאני מדבר עליה עכשיו. אבל זה בהחלט יכול להפר את שלוותם, הדברים שאני אבצע שם, ואני אהיה לגמרי שלם עם זה, כי זה מה שאני צריך לעשות כדי לבצע את המשימה, ואני יודע מה המשמעות של לא לבצע את המשימה במקרה הזה. אני יודע טוב מאוד. זה חיי אדם. לא קרה שביצעתי משימה ולא נפגעו בה אנשים. ניזוקו בצורה זו או אחרת. זה לא אומר נהרגו, זה לא אומר אפילו נפצעו מירי. זה מתחיל מזה שנשברו להם רהיטים בבית, וכלה בזה שביתם פוצץ. והדברים האלה קורים כל יום, ואין דרך אחרת. במקום שבו חוטבים עצים, עפים שבבים. זה לא אני המצאתי. בתקופתי כמעט לא התבצע ירי טילי נ"ט על בית. בשנה האחרונה זה התחיל להיות יותר שכיח. וזה שוב נושא של טוהר הנשק. אני לא יודע לשים את האצבע על הרגע שבו חל השינוי הזה בגישה, אבל... בזמנו אני חושב שהיינו נוטים יותר לסכן את עצמנו, ולהיכנס למקומות שאולי היום פחות כבר נוטים להיכנס אליהם. אני לא עסקתי בהריסות בתים. זה לא ענייני. כשמפוצצים בתים זה לא ענייני. כשמפוצצים בתים, לפעמים זה עונש. בשנה או בשנתיים האחרונות השימוש של המחבלים בנשק חם גדול בהרבה מאוד. ובהתאם לכך, הצבא עשה איזשהן החלטות, והחליט ולהכניס חיילים לבית שבו מסתתרים מחבלים חמושים, וידוע שהם חמושים והם יורים גם החוצה, ושיש איתם גם חילופי אש, זה דבר שהוא סיכון מיותר, ובהתאם לזה משתמשים באמצעים האחרים שיש לנו, כמו ירי נ"ט לתוך הבית, שהיה מאוד נדיר בעבר, אבל היום זה הכרחי בשביל לשמור על חיי החיילים שלנו. ועד כמה שאני יודע מקפידים עד כמה שאפשר שהבית יהיה פנוי מכל מי שלא צריך להיפגע. שוב, זה במידה שאפשר: קוראים להם לצאת, מוודאים שהם יצאו ומבצעים את הלחימה. אין דרך אחרת, אנחנו מתעסקים עם אויבים. אני לא אגיד שזה לא היה מפחיד, אבל אני גם לא אגיד שלא נהניתי מזה. זה כמו אופנוען שנוסע מאתיים ארבעים, מאתיים שישים בכביש ירושלים-תל אביב. משחק מחשב בחיים. הוא מפחד פחד מוות, אבל גם נהנה מכל רגע. זה בדיוק אותו דבר. זה לא מתחלק, שלוש דקות אתה מפחד ואחרי זה אתה נהנה, או להיפך. אתה מפחד מהתחלה. ואתה נהנה עד הסוף. לפחות אני. אני בטוח שיש אנשים שמרגישים אחרת. גם חברים שלי ביחידה הרגישו ככה. אני יודע גם משיחות, וגם מזה שאני יודע שחברים שלי מתגעגעים לתקופה הזאת. גם אני. אני לא יכול להגיד שלא. זה מכניס אותי לאיזושהי אווירה, לא הפעולה עצמה, אלא גם כל מה שמסביב, האדרנלין ודברים כאלה, שכולנו אוהבים בסך הכל. ואני לא יכול לספור אפילו את הרגעים מאז השחרור שלי שחשתי געגועים עזים לתקופת השירות. בהחלט כן, אני יכול להגיד שמאוד נהניתי מהשירות. וזה בלי להיות אדם רע, אני באמת לא אדם רע. בוא נגיד שהיתי מעדיף שהעולם יהיה טוב, ולא הייתי צריך לעשות דברים כאלה. הייתי מצביע מרצ, אבל אני מסתייג מההגדרה של שמאלן. אבל אני בנאדם טוב, אני רוצה שיהיה שלום, ושכולנו נחיה באחווה ובשלמות כולם ביחד, שאף אחד לא יצטרך לשאת אקדח או אפילו לעשות מטווח בחיים שלו. זה הדבר הכי טוב שאנחנו יכולים לקוות לו, אבל זה לא המצב, והיינו צריכים להיות חיילים והיינו צריכים לעשות עבודה כלשהי, ובהינתן תנאי ההתחלה האלה, אני שמח שנפל בחלקי לבצע פעילות מהסוג הזה, ולא פעילות מסוג אחר. אני שמחתי כשמבצע הסתיים בהצלחה. שהמשימה שקיבלנו התבצעה. וזה לא צריך להסתיים בהרג או אפילו בפציעה, העיקר שזה מסתיים בהצלחה. התוצאות הנלוות לביצוע יכולות להיות לא נעימות, וזה כבר דבר שלכל אחד יש גישה שונה אליו. יש אנשים שאם נפצע אדם חף מפשע הם לוקחים את זה בצורה אחת, אולי זה מעציב אותם יותר, ויש אנשים שכשנפצע אדם חף מפשע, או נהרג אפילו, זה לא עושה להם כלום, והם יכולים לחגוג את הצלחת המבצע ולצאת לאפטר או לצאת לרגילה בדיוק באותה שמחה. בכל גדוד של גבעתי קורה שפעם בחודש חייל מפזר הפגנה והורג ילד, או ילדה. בכל מקום נפגעים גם אנשים חפים מפשע. ולכל אחד יש את הגישה האישית שלו לנושא הזה. אבל לגבי הצלחת המבצע, בין אם הוא מסתיים בלי טיפה אחת של דם שנשפך ובין אם הוא מסתיים במוות, זה תמיד מביא סיפוק. אני הייתי יחסית רגיש לנושא הזה. כשאדם חף מפשע היה נפגע זה היה מעציב אותי. זה לא רק אני, זה גם האנשים שהיו סביבי. והיו כאלה, שעליהם זה לא היה משפיע באותה דרך. אחרי שאדם חף מפשע נהרג, וכמובן שאף פעם זה לא נעשה בזדון או בכוונה, זה תמיד בשגגה וזה חלק מהשבבים שעפים, ואותו אדם שגרם למוות של אדם חף מפשע הוא אף פעם לא מרגיש טוב עם זה. יש אנשים שמרגישים טוב עם זה שגרמו למוות של אדם שהיה צריך להיענש. אולי לא במוות, אבל אדם שהוא תכלית הביצוע הזה. אבל כשנפגע אדם חף מפשע, אני לא מכיר אף אחד שמרגיש טוב עם זה. תמיד זה מעיק ותמיד זה חבל. אולי פשוט בגלל שאנחנו בני אדם, זה לא דבר טבעי וזה לא דבר שאנחנו נהנים לעשות אותו. כשזה קרה, היו לנו שיחות בינינו. אנחנו מדברים ואנחנו עצובים וכואבים את מה שקרה. אני יכול להגיד שבצוות שלי, רמת המוסר היתה מהגבוהות שני מכיר. באמת. בלי להשתחצן ובלי להגזים. ראיתי הרבה צוותים בפעולה, ואני יכול להעיד שבצוות שלי רמת המוסר היתה מהגבוהות שאני מכיר. אחרי כל ביצוע יש תחקיר ברמה זו או אחרת. אני הייתי מעורב בארבעה-חמישה ביצועים שנהרגו אנשים חפים מפשע. באים, מדברים, מספרים מה היה ובזה זה נגמר. אני לא קובע מדיניות. אני קובע אך ורק את המדיניות שלי, ומשפיע קצת על המדיניות של החברים שלי. אבל באופן כללי אני חושב שזאת הגישה הנכונה: כל עוד אנחנו לא פראי אדם, אנחנו לא קלים על ההדק ואנחנו לא גורמים למוות של אנשים חפים מפשע מתוך התרשלות או מתוך קלות דעת ופזיזות, אז אתה לא יכול לבוא בטענות אל חייל שטעה. אין מה לעשות. מי שלא עושה לא טועה. מי שעושה טועה. בהגדרה. ואתה לא יכול לבוא בטענות אל חייל על זה שהוא בנאדם. הייתי לפעמים חולם חלומות בלילה ולפעמים לא הייתי יכול לישון או להירדם. אבל זה לא בגלל שדברים בעבר השחור שלי הפריעו לי ולא יכולתי להתמודד איתם. זה זיכרונות כאלה, זה אירועים שפחדתי מאוד. פעם אחת, בטעות גדולה מאוד, שהיתה יכולה להיות הטעות הכי גדולה בחיים שלי, כמעט שהרגתי שני חברים שלי. מהצוות. וזה היה יכול להסתיים באסון. וזה לא הסתיים בכלום. אבל הדבר הזה רודף אותי עד היום. וזה ימשיך לרדוף אותי הרבה זמן. כי אני ראיתי איך על חוט השערה, אני הייתי יכול לגמור חיים של שני אנשים, ואת החיים שלי להרוס עד היסוד לכל החיים. וזה דבר שבהחלט רודף אותי עד היום, אני לא יכול להגיד שהשתחררתי מזה, ואני לא מאמין שאני אשתחרר מזה עוד הרבה זמן. אבל זאת הרמה של הדברים: זה לא שראיתי ילדים נשחטים או דברים נוראים נוסח וייטנאם ואני לא יכול להשתחרר מזה. זה לא ראיתי. האם אנשים נורים גם כשהם על הרצפה? באופן כללי לא. זה דבר שהוא לא מקובל, לא ככה מלמדים אותנו. לפעמים זה צריך להיעשות, כן. אם אדם חמוש נופל זה עדיין לא אומר שהוא מת, זה עדיין לא אומר שהוא לא מסכן אותך, אתה נלחם בו עד שהוא מפסיק לסכן אותך. זה הרעיון, שאתה בטוח שהוא מפסיק לסכן אותך. אני לא לוקח סיכונים, לא על החיים שלי ולא על החיים של החברים שלי. אין שום סיבה שאני אקח סיכון. ואם זה אומר להרוג בנאדם, אפילו שהוא כבר איבד את ההכרה, נניח, או שהוא לא מסכן אותי, אבל אני לא בטוח בזה אז כן. האנשים האלה בחרו את הגורל שלהם. זה לא שיום בהיר אחד נפל עליהם קלצ'ניקוב באמצע הרחוב וצוות נתקל בהם. זה אנשים שיודעים מה הם עושים, הם קוראים לעצמם לוחמים, או לוחמי חופש או מה שהם רוצים, והם רוצחים בדם קר, גם ערבים וגם יהודים, גם ילדים וגם נשים וגם גברים, ושום דבר לא עוצר אותם, ואני לא אחשוב פעמיים אפילו לסכן את עצמי או מישהו שהחיים שלו כן שווים משהו, בשבילו. אני לא אהרוג אותו סתם, אבל אם הוא קיבל שלושה כדורים ונפל, ועדיין הקלצ'ניקוב או האקדח או הרימון אצלו ביד, אז אני אוודא שהוא מת לפני שאני אתקרב אליו עוד צעד. זה הכול. זה היגיון קר. לי לא הוגדרה אף פעם משימה של חיסול. אני לא שופט ואני לא חרצתי בעצמי את דינו של אף אחד, ואם נהרג מישהו בפעילות שלנו, זאת היתה בחירה שלו. באופן כללי יכול להיות שבאותו רגע זאת לא היתה הבחירה שלו, אבל באופן כללי, אף אחד מאיתנו לא היה שופט בשטח, וכל אחד, אם הוא היה זורק את הנשק ומרים ידיים, היה מגיע לאן שהיה מגיע חי ושלם. לפעמים, יש אנשים שהם מאוד מסוכנים, אבל בהחלט מתחשבים בזה שהם יותר מסוכנים מאחרים. ובהתאם לזה גם פועלים. אתה יכול לקרוא לזה אפילו הגנה עצמית. התפקידים שלנו רבים ומגוונים, ואני לא רוצה לדבר עליהם. אבל התפקיד שלנו הוא לא לחסל אנשים, את זה אני אומר. השאיפה היא להביא אדם למשפט לפי החוק. זה לא ברמה שלי להתייחס לשאלה למה הפלשתינאים לא אוהבים אותי, אני יכול להגיד לך למה אני לא אוהב אותם. אני לא אוהב אותם... אולי בגלל כמה טעויות שנעשו בהיסטוריה, אבל נכון להיום, הערבים, הפלשתינאים, הם אנשים עם רמת מוסר ששואפת לאפס. לא אגיד שהערכים שלהם שואפים לאפס, אבל הם שונים לגמרי, ב-180 מעלות, מהערכים שלי ושל כל אדם נאור לדעתי. אנשים אכזרים מאוד, מאוד אכזרים, בצורה שקשה לי לתאר. זה מאוד מאוד מראה על המנטאליות שלהם, אני חושב. הם ההיפך הגמור מכל מה שאני מנסה להיות. אם אני בתור הודי הייתי בא לכאן ורואה ששוחטים פרות, אז הייתי רואה גם ששחיטה של פרות נעשית בצורה כשרה, ובצורה אנושית, אם אפשר להגיד את שתי המלים האלה באותו משפט. זאת אומרת, שחיטה אנושית. זה אומר הכול. זה נורא... אמרתי, שחיטה אנושית. כמובן שזאת סתירה עצומה, אבל אין דרך אחרת להגיד את זה. בצוות שלי איש לא נהרג, היו כמה שנפצעו קל, מאש שלנו. נהרג אחד לא מהצוות שלי מאש מחבלים, ונפצעו עוד בערך ארבעה, בכל התקופה שאני הייתי בצבא. באותה תקופה הרגנו בטח כמה עשרות אויבים. כמה פצענו קשה להעריך. מרמת הכדור ברגל ועד לרמת הפצועים שנהרגים אחר כך, זה גם קורה הרבה. מתים מהפצעים שלהם, לא שהולכים לחנוק אותם בבית חולים אחר כך. הם נפטרים. אני לא רוצה להגיד מספרים, אבל יש. יש מספר. מה המשמעות של מספרים פה בכלל? מה זה משנה אם זה עשר או מאה? אני לא רואה שום משמעות במספרים. אני לא מכיר במשמעות כזו. אם היו אומרים לי לחסל מישהו, הייתי עושה את זה. לא היתה לי בעיה עם זה. כמו שלא היתה לי בעיה עם אנשים שנהרגו, אם הם היו צריכים להיהרג. זאת אומרת, אם הם לא היו חפים מפשע, והיו הקריטריונים, במרכאות כפולות, לזה שהם ייהרגו, אז הם לא הפריע לי. בכלל לא הפריע לי. הקריטריונים היו, שיש להם דם על הידיים, יש להם דם יהודי על הידיים, אז על אחת כמה וכמה. אם הם חמושים, זאת עדיין לא עילה לחסל אותם, אנחנו מדינה שאפילו לא מנהיגה עונש מוות. אנחנו לא מחסלים, אבל אם הם נהרגו... זה לא נראה לי רצח. הקם להורגך השכם להורגו. אתה יכול לקרוא לכל סיטואציה שבה אדם אחד לוקח את החיים של אדם אחר 'רצח'. אתה יכול לקרוא לזה גם הגנה עצמית, אתה יכול לקרוא לזה חיסול, ואתה יכול לקרוא לזה 'הקם להורגך השכם להורגו'. זה לא משנה איזה מלים אתה מדביק לפעולה הזאת. השאלה היא מה הקונטקסט, באיזה מסגרת זה מתבצע, באיזה נסיבות זה מתבצע. אם הסיבה שזה מתבצע היא שזה דבר שבאופן חד משמעי ימנע הרג של יהודים. של אנשים חפים מפשע, או של מישהו, שלצורך העניין, החיים שלו יותר חשובים מהחיים של אותו אדם שהורגים, ואני בהחלט שם משקל שונה לחיים של אנשים שונים, של אוכלוסיות שונות או של פרטים שונים אז אם זה המצב שקיים, אז כן. אני בתור חייל, שמקבל פקודה כזאת, מניח שמי שנתן את הפקודה הזאת שקל אותה בכובד ראש, ולא משנה איזו פקודה זאת, אבל בעיקר אם זאת פקודה כזו. וזה עבר אי אילו הליכים, אני לא יודע מאיזה דרג זה יורד. יכול להיות שזה ירד משר הביטחון, מראש הממשלה, ויכול להיות שזה ירד ממפקד היחידה. זה לא מעניין אותי בכלל. אני מוכן להרוג אם אני משוכנע בעובדה שזה נחוץ, שזה הכרחי'." ("הארץ", 08.09.2000)
_____________________________________
"לא חוזרים עד שמבצעים"(המוטו של גדוד 890 של הצנחנים, כפי שניסח אותו מפקדו אריק שרון)
"איפה האופניים שלך עכשיו? תאר לעצמך, שאתה יורד עכשיו למטה, למקום הרגיל, אבל האופניים לא שם. עצור את עצמך ברגע הזה, בשנייה שאתה מגלה שהאופניים לא שם, ותכפיל את הרגע הזה פי אלף. זאת המלחמה." (מתוך הספר "גוף שני", מאת עפר שלח, "זמורה ביתן", 1989, עמוד 92)
"סבלנות התמדה ולעיתים כדור בין העיניים" (סיסמת המארינס לללוחמה בטרור, אותה אימץ בשעתו מפקד גדוד 890 של הצנחנים, אמיר ברעם, כמוטו גדודי)
"המבחן שלנו כצבא הוא מבחן היכולת ולא מבחן הכוונה." (מתוך ההרצאה שנשא האלוף גדי איזנקוט "מאפייניו של עימות אפשרי בזירה הצפונית ובעורף" בסמינר לזכר חללי מלחמת לבנון השנייה שנערך באוניברסיטת חיפה ב־30 בנובמבר 2010)
"אני חושב שצנחנים מחזיקים מעצמם כמחויבים למשהו שכולם מחויבים אליו, אבל הם רוצים קצת יותר. זה לא שאנחנו פועלים מאחורי קווי האויב - אנחנו לכאורה כמו כולם. אז מה בעצם ההבדל? זה שצנחן עושה הכול וקצת יותר. זה מחייב אותך ביוזמה, בהובלה, בדוגמה אישית בקרב - וגם בקימה בפני שיבה באוטובוס." (הרמטכ"ל בני גנץ על השירות בצנחנים. מתוך הכתבה "מסיבת גנץ" מאת יוני שנפלד ונועה הורוויץ, "במחנה", 6 בינואר 2011)


נערך לאחרונה ע"י marloweperelab89035 בתאריך 08-12-2012 בשעה 06:23.
תגובה ללא ציטוט תגובה עם ציטוט חזרה לפורום
  #46  
ישן 15-12-2012, 18:29
צלמית המשתמש של marloweperelab89035
  marloweperelab89035 marloweperelab89035 אינו מחובר  
 
חבר מתאריך: 06.02.07
הודעות: 2,325
בתגובה להודעה מספר 1 שנכתבה על ידי marloweperelab89035 שמתחילה ב "כתבות שהתפרסמו בשנים האחרונות על קצינים בכירים - אשכול 2"

מפקד ואדם חושב ומוכשר מאוד.

מינוי איזנקוט: האופן המגושם והמכעיס לעשות מעשה ראוי\ מאת אמיר אורן

מינוי האלוף איזנקוט לסגן הרמטכ"ל, בדרך לתפקיד הרמטכ"ל ה-21, יכול לסייע לתיקון היחסים בין הממשלה והמטכ"ל ולהציב את הצבא במקום הנכון בתהליך המדיני
http://www.haaretz.co.il/magazine/1.1885706

"דוד בן-גוריון, שהתפטר בדצמבר 1953 מהתפקיד הכפול של ראש הממשלה ושר הביטחון, מינה ברגע האחרון את אנשיו לשתי העמדות החשובות ביותר במערכת הביטחון – משה דיין לרמטכ"ל ושמעון פרס למנכ"ל משרד הביטחון. "מטעני צד", כביטוי החביב על אהוד ברק, לראש הממשלה משה שרת ולשר הביטחון פנחס לבון. פרס מינה את דני יתום לראש המוסד ערב הבחירות ב-1996, שהסתיימו בהפסד שלו לבנימין נתניהו. מזכירו הצבאי החדש של נתניהו, אייל זמיר, מונה לתפקיד לפני שבועות מעטים, בתקופת מערכת הבחירות. כקודמיו בעשור האחרון ובניגוד להמלצת מבקר המדינה, שאין מתייחסים אליה ברצינות, זמיר הועלה לדרגת אלוף. עם תקדימים אלה ואחרים לא היתה סיבה אמיתית להיטפל למינויו של האלוף גדי איזנקוט לסגן הרמטכ"ל. אבל כדוגמה אופיינית לכשלים בניהול מערכת הביטחון בתקופת ברק, בלטה ההתעקשות למרר את חיי המועמד ולהכביד על הרמטכ"ל שהמליץ עליו, למתוח את החבל עד סף קריעה ולבסוף לעשות את הדבר הנכון באופן מגושם ומכעיס. ההערה שספג מהיועץ המשפטי לממשלה, יהודה וינשטיין, היתה אמורה להזכיר לברק איך טירפד היועץ לפני שנתיים את חתירתו הנפתלת למינוי האלוף יואב גלנט לרמטכ"ל. ברק גם שילם על מנהגו לעקוף את היועץ המשפטי של מערכת הביטחון, אחז בן-ארי, ולפנות לסגנו, בני כהן, כדי להשיג ממנו חוות דעת שיתמכו בעמדותיו במאבקו נגד הרמטכ"ל הקודם, גבי אשכנזי. בן-ארי ראה בהקפאת המינויים שעליה ציווה וינשטיין פקפוק בכשרות מינויו של אייזנקוט. הכל, כמובן, היה נמנע אילו פעל ברק בעוד מועד, לפני הקדמת הבחירות ובטרם הודיע שלא יתמודד בהן. אבל הוא, כדרכו, התחכם וביקש לשמור בידו את עוצמתו של מאשר המינוי עד לרגע האחרון.
תקופת חסד
בתווך, על לא עוול בכפו, נמצא איזנקוט. בתולדות צה"ל נדיר שמתגבשת הסכמה רחבה כל כך על בכורתו של אחד האלופים כמועמד להתמנות לרמטכ"ל הבא. יגאל ידין היה כזה, אך לא דיין, ששרת ואחרים בדרג המדיני הסתייגו ממנו אך אולצו לקבל את התכתיב של בן-גוריון. יצחק רבין היה מועמד מובהק, לאחר חמש שנים כמספר שתיים. אחריו היתה רבע מאה של התמודדויות עד לאמנון ליפקין-שחק, שהיה למעשה מועמד יחיד, ומאז שוב התרחשו התמודדויות מתוחות. זה לא יקרה בשנה הקרובה, עד להכרזה על הרמטכ"ל ה-21, מפני שאיזנקוט יהיה בעליל הבולט באלופי המטכ"ל. זו תהיה, לפיכך, תקופת חסד לצה"ל. היא תתאפיין ביחסים טובים ורבי התאמה בין הרמטכ"ל לבין סגנו המועדף ויורשו המיועד, שני קצינים נוחי מזג, שהתקדמו בארגון הכוחני המתקרא צה"ל, אף שבניגוד למי מעמיתיהם לא פיעמה בהם שאפתנות תחרותית, חשדנית וחורשת מזימות. בעמדה קדומנית זו, כמטחווי סגירת מעגל מלשכת הרמטכ"ל, יהיה איזנקוט הנציג הראשון של ילידי שנות ה-60. גנץ, אשכנזי ומשה יעלון נולדו עשור קודם לכן, דן חלוץ, שאול מופז, ליפקין-שחק וברק בשנות ה-40. כמה מתכונותיו של איזנקוט, כמו ידע היסטורי והבנת תהליכים חברתיים, מזכירות את הדור הקודם ומבטיחות המשכיות. גם אם יהיה חדשן, במיוחד לנוכח קושי תקציבי שיכריח אותו לחתוך (למשל, בטייסת השנייה של מטוס הקרב אף-35), לא צפוי שיהיה מהפכן. הוא ירצה, למשל, לשים דגש על פיקוד העומק, שבראשו יעמוד אלוף חדש, אולי גל הירש; אבל המציאות יכולה להכתיב לו אילוצים אחרים לאורך הגבולות, בסדר שונה מבעבר – בגולן, בעזה, בסיני, בערבה, בקו התפר ובגליל. בין האלופים של גנץ יהיו שיתבקשו להסתפק בתפקיד אחד ולפרוש מהמטכ"ל של איזנקוט. יתרונו הגדול של איזנקוט הוא בקיאותו בתחום הרגיש של יחסי הדרג הצבאי והדרג המדיני. הוא היה המזכיר הצבאי של ברק ושל אריאל שרון בתקופה של משא ומתן עם יאסר ערפאת וחאפז אסד, נסיגה מלבנון והתנגשות אלימה עם הפלסטינים; מפקד אוגדת יהודה ושומרון בשנתיים של חידוש השליטה בגדה המערבית לאחר מבצע חומת מגן (והקפיד לשבח את הישגי קודמו באוגדה, גרשון 'ג'רי' יצחק); ראש אגף המבצעים במטכ"ל הלבנוני של חלוץ; וקרוב לחמש שנים אלוף פיקוד הצפון. בכל התפקידים הללו, וגם לפניהם, עוד כמפקד פלוגת הנ"ט בגולני שהתעמת עם מפקד החטיבה, בלט כדעתן שאינו ירא להטיח את דברו גם במפקדים השולטים בעתידו הצבאי. כקצין המבצעים של פיקוד הצפון התוודע לרמות הבכירות בצבא וייצג בדיפלומטיות מפייסת את מפקדו מצפת שזעף על תל אביב המתנכלת לפיקוד. כמפקד חטיבת אפרים בשנות תהליך אוסלו למד לתמרן בין משרד ראש הממשלה ללשכת הרמטכ"ל, מפקד האוגדה ואלוף הפיקוד, אגף התכנון ומתאם הפעולות בשטחים, השב"כ – ואש"ף; וגם 50 אלף מתנחלים ב-25 התנחלויות, בקרב 200 אלף פלסטינים.
יחסים קרובים
המשימה העיקרית אז היתה 'קשת צבעים' – תוכנית העברת הערים, בגזרה שתחת פיקודו היו אלה טול כרם וקלקיליה, לרשות הפלסטינית. המימוש הגיע לשיאו בדצמבר 1995, כחודש לאחר רצח רבין, ונותר ממנו מסמך שאיזנקוט חיבר לעצמו, 'חפיפה והעברת סמכויות'. לאחר כשנה, בהיותו חניך במכללה למלחמה של זרוע היבשה האמריקאית בקרלייל בפנסילווניה, חלק איזנקוט את לקחיו עם קולונל קנת לינוונד, קצין דת אמריקאי דובר עברית, 'בעלה של ברכה ואביה של טליה'. לינוונד השתית את עבודת המחקר שכתב במכללה על סיפור יישומו של הסכם הביניים עם אש"ף, בחטיבת אפרים ובידי המח"ט איזנקוט. 'המשימה בוצעה ללא רבב', התפעל הרב-הקולונל. ואלה ששת לקחי איזנקוט, בגרסה שהופצה לצבא האמריקאי. ממנה אפשר ללמוד משהו על עמדותיו, אם בשנים הבאות ייקלע לצומת הכרעות בסוגיות השלום והשטחים:

- אל לצבא להתערב בהחלטות מדיניות. צה"ל נשאר מחוץ לתהליך הפוליטי של קבלת ההחלטות בגזרת רבין-ערפאת (וביל קלינטון).

- יישום הסכם הביניים עם אש"ף חייב פתרונות צבאיים לבעיות ביטחון סבוכות ולכן גם יחסים קרובים עם המתכננים בכל הדרגים, במשרד ראש הממשלה ובמשרד הביטחון, במטכ"ל ובפיקוד; ובהמשך גם עם פקידי הרשות הפלסטינית וקציניה. בסביבה רוויית טרור, תקשורת ומחלוקות פוליטיות, על הקברניטים האסטרטגיים להיות קשובים מאוד למצב הטקטי ולהבין שפקודה שגרתית של קצין זוטר, מפקד מחלקה, עלולה לשבש הכרעות אסטרטגיות (בכך הקדים איזנקוט בשנתיים-שלוש את מפקד המארינס צ'רלס קרולאק, שטבע באותו הקשר את המונח 'הרב"ט האסטרטגי').

- להצלחה נחוצה הכנה קפדנית – סדנאות, כתיבת תורה ונהלים, תרגילים.

- חיוני ללמוד לעומקם אירועים קודמים, כשלבים בתהליך זה.

- ההדרכה של חיילי צה"ל צריכה לכלול ימי עיון שיעסקו בתולדות הפלסטינים, תרבותם, דתם ושאיפותיהם הלאומיות. בניית אמון תלויה בהכרת הצד השני.

- נחוצה יצירת מנגנונים יעילים לפיקוד ושליטה ולתיאום הדדי – מפות, לוחות זמנים, נוהל תקשורת, צירים, תגובה מהירה.


מכאן, שאם ברק אובמה יחליט להקדיש חלק מהונו הפוליטי ללחץ על נתניהו ועל מחמוד עבאס להשגת הסדר ישראלי-פלסטיני, צה"ל בתקופת גנץ ואיזנקוט לא יחבל בתהליך, באמצעות קריצה למתנחלים. הוא יידע להלך על הגבול הדק שבין הצבאי והמדיני. אחת השגיאות הגדולות של השנתיים האחרונות, בעבודת מבקר המדינה בפרשת יחסי ברק-אשכנזי, היא השטחיות בהבנת הרקמה המורכבת של יחסי הממשלה עם צה"ל. הממשלה, ולא רק שר הביטחון, כי יסוד חשוב בשיטת הבלמים והאיזונים הוא דווקא מיקומו של הגוף הצבאי-המקצועי בראשות הרמטכ"ל, כמשקל-נגד לפוליטיקאי, אחד מחברי הממשלה, המחזיק בתיק הביטחון. מובן מאליו שהדרג האזרחי מפקח על הצבא, אבל בה במידה השרים אינם מניחים לעמיתם, שר הביטחון, לפעול כאוות נפשו מול הרמטכ"ל. מתח זה הגיע לאחד משיאיו הראשונים ברגע קשה במלחמת 1948, עם פיטוריו של ישראל גלילי ששימש חוליה מקשרת בין שר הביטחון והמטכ"ל. ידין ועוד ארבעה ראשי אגפים התפטרו במחאה. אף שבן-גוריון היה גם ראש הממשלה ולא רק שר הביטחון, הוא נאלץ לקבל את דין הממשלה, שהגבילה אותו לאישור מינויים צבאיים מדרגת סגן אלוף (מפקד חטיבה, אחר כך אלוף משנה) ומעלה. בן-גוריון רצה בכוח וטו פוליטי על מינוי כל קצין, גם בדרגת סגן משנה. הממשלה היתה ועודנה המפקדת העליונה של הצבא, אבל שר הביטחון פועל מטעמה, נושא באחריות כלפיה ואינו מפקדו של הרמטכ"ל. ברק אינו הדרג המדיני בה"א הידיעה; הוא חלק ממנו. בתכסיסיו בפרשת מינוי גלנט ובעיכוב מינויים של מאות קצינים, כדי לכפות את רצונו, מעל באמון הממשלה שסמכה עליו. בית המשפט העליון גינה השבוע בחריפות, בדחותו ערעור על הרשעה, תרגיל דומה של עיכוב מינוי סמנכ"לים ברשות המסים, עד שייעשה רצונו של הממנה. לפחות שלוש פעמים ויתר עד כה איזנקוט על סגנות הרמטכ"ל. בקיץ 2009, כדי לפתור את התיקו שבין ברק ואשכנזי; בתחילת 2010, כאשר גלנט הציע לו בהתנשאות להשלים עם ודאות מינויו לרמטכ"ל ולהסתפק בסגנות; בסתיו 2010, כשמינוי גלנט אושר, גנץ פרש מהסגנות ומהצבא וההצעה הוגשה לאיזנקוט רשמית. אילו בלע אז איזנקוט את רוקו והסכים, היה מקבל על טס את כהונת הרמטכ"ל בפברואר 2011, לאחר פסילת גלנט. איזנקוט, שאינו איש תככים, חשבונות ותכססנות, המשיך לסרב והגדיל לעשות בהעניקו את תפקיד הרמטכ"ל לגנץ, לאחר שנתניהו – צרוב התבוסה עם גלנט – הפקיע מברק את בלעדיות ההמלצה על המועמד והגיש לאייזנקוט הצעה משותפת. אף שחיצונית הם זהים כמו אותם תאומים ידועים, ארנולד שוורצנגר ודני דה-ויטו, גנץ ואיזנקוט דומים בתכונתם הבסיסית – הם אינם אנשי שררה וכוחניות. אצל גנץ יש לכך לעתים ביטוי קיצוני, המתפרש כהתבטלות לפני הממונה עליו, למשל בנכונותו לגרום עוול לאלוף משנה ארז וינר, שהיה עוזרו של אשכנזי, כדי לרצות את ברק; הוא מן הסתם מנמק זאת לעצמו בהקרבת היחיד למען עניין כללי, גדול יותר. איזנקוט מצפוני יותר; הוא מהמצטערים גם על עוולות שלא היו בשליטתו. עומד להתקיים בו הפסוק מתהילים, 'ענווים יירשו ארץ'; ובעזרתו יגדל הסיכוי להתגשמות החצי השני, 'והתענגו על רוב שלום'." ("הארץ", 14.12.12)

שווה גם לקרוא את הכתבה הנ"ל:

בני גנץ מסדר את המטכ"ל, בשקט\ מאת עמוס הראל

בלי קטטות מתוקשרות, בלי מאבקי אגו מיותרים, הרמטכ"ל מצליח להעביר את רוב המינויים שהוא מעוניין בהם. כך השכיל להעביר גם את מינוי איזנקוט
http://www.haaretz.co.il/magazine/1.1885782
תמונה שהועלתה על ידי גולש באתר ולכן אין אנו יכולים לדעת מה היא מכילה
גנץ, אייזנקוט וברק ב-2010.

("הארץ", 14.12.12)
_____________________________________
"לא חוזרים עד שמבצעים"(המוטו של גדוד 890 של הצנחנים, כפי שניסח אותו מפקדו אריק שרון)
"איפה האופניים שלך עכשיו? תאר לעצמך, שאתה יורד עכשיו למטה, למקום הרגיל, אבל האופניים לא שם. עצור את עצמך ברגע הזה, בשנייה שאתה מגלה שהאופניים לא שם, ותכפיל את הרגע הזה פי אלף. זאת המלחמה." (מתוך הספר "גוף שני", מאת עפר שלח, "זמורה ביתן", 1989, עמוד 92)
"סבלנות התמדה ולעיתים כדור בין העיניים" (סיסמת המארינס לללוחמה בטרור, אותה אימץ בשעתו מפקד גדוד 890 של הצנחנים, אמיר ברעם, כמוטו גדודי)
"המבחן שלנו כצבא הוא מבחן היכולת ולא מבחן הכוונה." (מתוך ההרצאה שנשא האלוף גדי איזנקוט "מאפייניו של עימות אפשרי בזירה הצפונית ובעורף" בסמינר לזכר חללי מלחמת לבנון השנייה שנערך באוניברסיטת חיפה ב־30 בנובמבר 2010)
"אני חושב שצנחנים מחזיקים מעצמם כמחויבים למשהו שכולם מחויבים אליו, אבל הם רוצים קצת יותר. זה לא שאנחנו פועלים מאחורי קווי האויב - אנחנו לכאורה כמו כולם. אז מה בעצם ההבדל? זה שצנחן עושה הכול וקצת יותר. זה מחייב אותך ביוזמה, בהובלה, בדוגמה אישית בקרב - וגם בקימה בפני שיבה באוטובוס." (הרמטכ"ל בני גנץ על השירות בצנחנים. מתוך הכתבה "מסיבת גנץ" מאת יוני שנפלד ונועה הורוויץ, "במחנה", 6 בינואר 2011)

תגובה ללא ציטוט תגובה עם ציטוט חזרה לפורום
  #48  
ישן 18-01-2013, 07:36
צלמית המשתמש של marloweperelab89035
  marloweperelab89035 marloweperelab89035 אינו מחובר  
 
חבר מתאריך: 06.02.07
הודעות: 2,325
בתגובה להודעה מספר 1 שנכתבה על ידי marloweperelab89035 שמתחילה ב "כתבות שהתפרסמו בשנים האחרונות על קצינים בכירים - אשכול 2"

אלוף גדי שמני: "היחסים הביטחוניים עם ארה"ב הדוקים"\ מאת יואב לימור

http://www.israelhayom.co.il/site/n...le.php?id=25926

"כשנפגשנו השבוע שאלתי אותו אם הוא מתוסכל מכך שלא הגיע לקצה הפירמידה. 'לא', השיב, 'ולא רק שלא, אני גאה במה שעשיתי ומודה על מה שקיבלתי ב-35 שנות שירות'. תסכול, הוסיף, לא נמצא בתוכנית העבודה שלו. מה כן? כרגע לימודים, ובהמשך עבודה חדשה, שתשלב בין המגזר עסקי עם המשך התרומה למדינה.
תתגעגע?
'לאנשים, בעיקר. למקומות שנגעו בי, למשפחות השכולות של חברים ושל פקודים'. גילוי נאות: שמני ואני חברים כבר קרוב לשלושה עשורים. כשהכרנו הוא היה מפקד סיירת צנחנים, ואני - כתב 'במחנה'. באותה תקופה, ימי השיא של הלחימה בלבנון, הוא כמעט נהרג בפעם הראשונה. שמני הוביל אז מבצע מדרום לכאוכבה, כ-20 ק"מ מחוץ לאזור הביטחון, ונקלע לקרב עם מחבלים. צלף של חיזבאללה ירה בו, והכדור חדר את הקסדה. 'זה העיף אותי בעוצמה אדירה', הוא מספר. 'צעקתי 'נפגעתי', הורדתי את הקסדה ונגעתי בראש והיה דם, ואז חבר שהיה איתי אמר לי 'זה שטחי'. שמתי שוב את הקסדה, המשכנו להסתער והרגנו חמישה מששת המחבלים שהיו שם, וגם הבאנו איתנו בחזרה את נשק הצלפים שפגע בי'. קסדת המזל המחוררת, אגב, שמורה עד היום בביתו. כמה שנים אחר כך, כששמני כבר היה מג"ד 890, הגיע הכמעט-מוות השני שלו. הגדוד שלו היה אז בקו בגבול הצפון שעה שהגיעה אינדיקציה על ניסיון חדירה. שמני עלה על הג'יפ וטס למקום, ובאחד מעיקולי הדרך הרכב הידרדר לתהום. נהגו נהרג במקום, והוא נפצע אנושות. אלמלא הנחיה ישירה של אלוף הפיקוד, איציק מרדכי, שלא להמתין לרופא ולהזניק מייד מסוק חילוץ, הוא היה מת במקום. למזלו, הרופא של 669 שהגיע במסוק, ד"ר אורי דרייפוס, ניתח אותו בשטח והציל את חייו. כשהוא מחוסר הכרה, מתנדנד בין חיים ומוות, פונה שמני לבית החולים. שמונה ימים נאבקו הרופאים, עד שחזר להכרה. כשיצא מכלל סכנה, הועבר לשיקום בבית לוינשטיין. 'זה היה אירוני, כי כשהיינו בקו היו לנו המון תאונות דרכים, והחלטתי לקחת את כל הנהגים לסיור בבית לוינשטיין, שיראו מה קורה למי שלא נזהר. בסוף אני הגעתי לשם'. שמני שכב בקומה החמישית והיה מושבת מפעילות. הוא אמנם אמר לבוגי יעלון, שהיה אז מפקד החטיבה, שלא ימנה לו מחליף כי הוא חוזר, אבל הסיכוי לכך היה אפסי: הוא לא דיבר, בקושי תיפקד. חבר, מדריך כושר קרבי, שהגיע לבקר אותו, אמר לו שייקח את עצמו בידיים ויילחם. שמני אימץ את העצה, ובניגוד לדעת רופאיו החליט לעזוב את השיקום. אחרי כמה ימים בבית הוא לבש מדים, וחזר לגדוד: 'שם, מול החיילים שלי, כבר לא יכולתי להתפנק, אז הייתי צריך לחזור לתפקד'.
הפציעה מגבילה אותך במשהו?
'בכלום. חזרתי לגמרי. בתקופתי במטכ"ל אפילו הייתי האלוף הכי מהיר בצה"ל'.
"תלויים באמריקנים"
שמני (בן 53, נשוי להדס ואב לשלוש בנות ולבן) התגייס לצבא בנובמבר 1977. המחזור שלו מלא בדמויות מוכרות: ראש עיריית ירושלים ניר ברקת, ניצב (בדימוס) דודו צור, עו"ד אליעד שרגא, ח"כ איתן כבל והעיתונאי עפר שלח. את כל המסלול עשה שמני בצנחנים, עד שהגיע לפקד על החטיבה. בדרך הוא היה מח"ט חברון, ובהמשך - קצין חי"ר וצנחנים ראשי, מפקד אוגדת עזה וראש חטיבת המבצעים. אחר כך היה מזכירם הצבאי של ראשי הממשלה שרון ואולמרט, אלוף פיקוד המרכז ונספח צה"ל בארה"ב. מוושינגטון היתה לו הזדמנות לעקוב מקרוב אחר היחסים בין המדינות. ברמה המדינית, הוא אומר, אין ספק שהיחסים המתוחים בין המנהיגים מקרינים על הפעילות ועל האווירה, אבל ברמה הביטחונית היחסים הדוקים מאוד. 'אנחנו לא קרובים אליהם כמו בריטניה או קנדה, אבל יותר קרובים מכל מדינה אחרת', מבהיר שמני. 'היחסים שלנו עם האמריקנים באמת עמוקים, והם באים מתוך בסיס רחב מאוד של תמיכה בנו בארה"ב. אני משוכנע שבכל מקרה בהקשרים הביטחוניים - בסיוע ובשמירה על היתרון האיכותי שלנו - המגמה הזאת תימשך'.
התעסקת הרבה מאוד בעניין האיראני. האם אנחנו יכולים לסמוך על האמריקנים כשהם אומרים שלא ייתנו לאיראן להיות גרעינית?
'אין לנו ברירה אלא לקחת את האמריקנים ברצינות. אנחנו תלויים בהם אסטרטגית, ואין אף אחד שיכול להחליף את מה שהם בשבילנו'.
ואתה מאמין שהם יתקפו?
'זאת החלטה מדינית, אבל לצבא האמריקני יש את היכולת, והוא יודע לעשות את זה ומוכן לעשות את זה. האמריקנים מכירים היטב באיום האיראני וסובלים ממנו, ואני משוכנע שהם לא יצטערו אם איראן תחטוף מכה קשה'.
כמה הם הטרידו אותך עם החשש שלהם שאנחנו נתקוף?
'היו תקופות שהם היו מאוד עצבניים ותקופות שפחות, אבל הם כל הזמן עם עין פקוחה על העניין הזה. המאמץ שלנו היה לנסות לתאם איתם מדיניות, כחלק מהיחסים האסטרטגיים בינינו לבינם'. השנים בוושינגטון גם חידדו אצל שמני את ההבנה שישראל חייבת להגיע להסכמות עם הפלשתינים. כאלוף פיקוד מרכז הוא השקיע רבות בבנייה ובהידוק הקשרים עם מנגנוני הביטחון הפלשתיניים, שבהם הוא רואה 'פרטנר לכל דבר', ושבלעדיהם 'החיים שלנו בשטח היו נראים אחרת לגמרי'. הפלשתינים, הוא אומר, מנהלים את הביטחון השוטף, ומאפשרים לצה"ל להתעסק בסיכול טרור נטו. 'זה מוריד את רמת החיכוך במאות אחוזים', הוא קובע.
ואתה מאמין שאפשר להגיע עם הפלשתינים לדו-קיום?
'אני חושב שאין לנו ברירה וחייבים להגיע לפתרון כי גם הם וגם אנחנו כאן לתמיד'. האירועים האחרונים של בריחת חיילים מהמון פלשתיני מטרידים אותו, ולא פחות - התגברות מקרי האלימות מצד הימין הקיצוני. כאלוף הפיקוד הוא דרש מהחיילים להיות נחושים, אבל הוגנים. 'כשבאתי לפיקוד חיפשתי משפט אחד, מילה אחת, שתתמצת להם את המציאות הכל כך מורכבת בשטח', הוא אומר, 'והמשהו הזה היה 'הוגנות'. תהיה הוגן, וששני הצדדים ירגישו שאתה הוגן. אם היהודים צודקים - תהיה הוגן, וכך גם אם הפלשתינים צודקים. כל מקרה לגופו, ביושר. לא לעגל פינות, לא לקרוץ'. שמני לא משתמש סתם במלה 'לקרוץ'. עפר שלח כתב עליו פעם, בהגדרה קולעת, שהוא 'קצין ששריר הקריצה לא עובד בעין שלו'. זה היה נכון מול החיילים שלו בחטיבה (כמח"ט הצנחנים הוא נלחם בתופעת הטרטורים עד שהפסיק אותה כליל), מול פעילי הימין ביו"ש (שהפגינו מול ביתו והטרידו את משפחתו בניסיון להפחידו) והדוגמה הבולטת ביותר לכך היתה בתקופה ששימש מזכירו הצבאי של ראש הממשלה, והתברר לו שחיים רמון, אז שר בממשלה, נישק את ה', חיילת ששירתה בלשכתו." ("ישראל היום", 18.01.2013)
_____________________________________
"לא חוזרים עד שמבצעים"(המוטו של גדוד 890 של הצנחנים, כפי שניסח אותו מפקדו אריק שרון)
"איפה האופניים שלך עכשיו? תאר לעצמך, שאתה יורד עכשיו למטה, למקום הרגיל, אבל האופניים לא שם. עצור את עצמך ברגע הזה, בשנייה שאתה מגלה שהאופניים לא שם, ותכפיל את הרגע הזה פי אלף. זאת המלחמה." (מתוך הספר "גוף שני", מאת עפר שלח, "זמורה ביתן", 1989, עמוד 92)
"סבלנות התמדה ולעיתים כדור בין העיניים" (סיסמת המארינס לללוחמה בטרור, אותה אימץ בשעתו מפקד גדוד 890 של הצנחנים, אמיר ברעם, כמוטו גדודי)
"המבחן שלנו כצבא הוא מבחן היכולת ולא מבחן הכוונה." (מתוך ההרצאה שנשא האלוף גדי איזנקוט "מאפייניו של עימות אפשרי בזירה הצפונית ובעורף" בסמינר לזכר חללי מלחמת לבנון השנייה שנערך באוניברסיטת חיפה ב־30 בנובמבר 2010)
"אני חושב שצנחנים מחזיקים מעצמם כמחויבים למשהו שכולם מחויבים אליו, אבל הם רוצים קצת יותר. זה לא שאנחנו פועלים מאחורי קווי האויב - אנחנו לכאורה כמו כולם. אז מה בעצם ההבדל? זה שצנחן עושה הכול וקצת יותר. זה מחייב אותך ביוזמה, בהובלה, בדוגמה אישית בקרב - וגם בקימה בפני שיבה באוטובוס." (הרמטכ"ל בני גנץ על השירות בצנחנים. מתוך הכתבה "מסיבת גנץ" מאת יוני שנפלד ונועה הורוויץ, "במחנה", 6 בינואר 2011)

תגובה ללא ציטוט תגובה עם ציטוט חזרה לפורום
  #49  
ישן 21-01-2013, 06:13
צלמית המשתמש של marloweperelab89035
  marloweperelab89035 marloweperelab89035 אינו מחובר  
 
חבר מתאריך: 06.02.07
הודעות: 2,325
בתגובה להודעה מספר 1 שנכתבה על ידי marloweperelab89035 שמתחילה ב "כתבות שהתפרסמו בשנים האחרונות על קצינים בכירים - אשכול 2"

מפקד אגוז: "נהיה הראשונים לצעוד בסבך הלבנוני"\ מאת: אמיר בוחבוט


http://news.walla.co.il/?w=/2689/2608415

סא"ל פנחס מספר על הדרך שעברה היחידה מאז המכה שחטפה במלחמת לבנון השנייה: "היינו שבויים בקונספט של פעולות רק בלילה". היום המצב שונה: "יש לנו תרופה לכל מחלה"
"יחידת 'אגוז', בפיקודו של אלוף-משנה מרדכי כהנא, הוזעקה במלחמת לבנון השנייה על ידי תת-אלוף (במיל') גל הירש לסייע לגדוד הסיור של חטיבת הצנחנים שנקלע לצרות בכפר מרון א-ראס שבדרום לבנון. ה"מומחים" לחיזבאללה מיהרו להיכנס פנימה לעומק השטח, לאור יום, בדרך הקצרה ביותר, כשלפתע שוגרו לעברם טילי נ"ט מתקדמים. חמישה לוחמים נהרגו במקום, ביניהם מפקד הפלוגה בנג'י הילמן. אחד הלוחמים הוכרז כנעדר, ורק לאחר סריקות שנמשכו ימים אחדים אותרה גופתו תחת ההריסות. 'אגוז' חטפה מכה קשה, וחיצי הביקורת של מפקדיה נשלחו לכל עבר – פרט לעצמם. כמעט שבע שנים אחרי, מספר היום מפקד היחידה, סגן-אלוף פנחס (פיני), אז סגן מפקד היחידה, את האמת מהצד שלו. 'יחידת 'אגוז' הייתה שקועה באיו"ש בימים שלפני מלחמת לבנון השנייה', הוא אומר. 'היא עשתה שם בעיקר פעילות לילית עם השב"כ. כניסות חשאיות, התנגבות לתוך כפרים כדי לאסוף מודיעין ולבצע מעצרים קשים. כמעט ולא התאמנו על פעילות ביום. ראשונים להיכנס למרון א-ראס היו סיירת הצנחנים. פתאום ביקשו מאיתנו להיכנס באור יום לכפר לסייע. לאור הערכת המצב של מפקד חטיבה 300 (אלוף-משנה חן לבני, א.ב) הוחלט שכדי להכריע את קו הרכס, צריך להכניס עוד יחידה. הקונספט פתאום היה להיכנס ביום בסדר תנועה שקוף לאויב. אתה לא רגיל לזה. לא עשינו את זה. בדיעבד זה היה קונספט שגוי, אבל זו קודם כל בעיה שלי. אנחנו היינו שבויים בקונספט של פעולות רק בלילה. פעולה ביום הייתה מוגדרת אז מחוץ לתחום. פשוט לא הבנו אז שמדובר במלחמה, ולא היינו רגילים לזה'.
הראשונים לצעוד בסבך
מאז המלחמה ההיא השתתפה היחידה בסדרה ארוכה של מבצעים, ביניהם מבצע 'עופרת יצוקה' במהלכו הרגו את בנו של בכיר חמאס מחמוד א-זהאר וכן מבצעים מיוחדים שעדיין מוקדם לכתוב עליהם. כיום מוגדרת 'אגוז' כיחידה סמי-מטכ"לית שפותרת גם את כאבי הראש של מפקדי האוגדות המרחביות בעוצבות אדום, עזה, איו"ש, גבול לבנון, גבול סוריה ואפילו סביב הבולענים באזור ים המלח. 'המטרה של 'אגוז' היא לא לכוון לפעילות אל מעבר להרי האופל, אלא להיות רלוונטי במקומות שבהם אני חזק ומטבע הדברים ובמסגרת האיומים, כשתיפתח הרעה בצפון – אנחנו נהיה הראשונים לצעוד בסבך'. סגן-אלוף פנחס החל את שירותו הצבאי ביחידת המסתערבים 'שמשון' שפעלה ברצועת עזה. לאחר הפסקת הפעילות המסוערבת ופירוק היחידה, הגיע ל'אגוז', שהוקמה כמענה לחיזבאללה שהוגדר אז כארגון גרילה. פיני, התקדם בתוך היחידה ומילא תפקידים בגולני, אך חזר ל'אגוז' לפני מלחמת לבנון השנייה כסגנו של אלוף-משנה כהנא. מאוחר יותר שירת כקצין האג"ם של חטיבת גולני תחת פיקודו של תת-אלוף תמיר ידעי, וקיבל את הפיקוד על גדוד 12 בחטיבה לפני מבצע 'עופרת יצוקה'. כמעט שנתיים שהוא מפקד על 'אגוז'. 'מבחינה היסטורית, היחידה הוקמה כדי להתמודד מול חיזבאללה מאז שנת 1996. משנת 2000, כשצה"ל יצא מלבנון, הטמיעה היחידה את מרכיב השינוי הגנטי באופי שלה, כשבתת-מודע אנחנו מכוונים לזירה הצפונית'. מה שלא עושה הזמן, עושה הניסיון – ולא בכדי מזכיר פנחס את הספר 'הפסיכולוגיה של השלומיאליות בצבא' מאת נורמן דיקסון, מרצה לפסיכולוגיה באוניברסיטת לונדון שטען כי את הגורם העיקרי לתבוסה בקרב יש לחפש במבנהו הנפשי של המצביא. יש בתיאוריה הזו כדי לגלות מדוע נכשלו יחידות צבאיות בעבר וכיצד עליהן להשתפר בעתיד. 'יחידת אגוז של השנים האחרונות נבנתה כמו סירת מרוץ', מסביר פנחס, כשלצדו מפקד בית הספר, רב-סרן יאיר, המכונה 'פאלי', ומפקד פלוגת ההכשרות, רב-סרן גורדון. 'היא מסובבת את ההגה ימינה ושמאלה בצורה מאוד מהירה. זה קל בגלל איכות הלוחמים והמפקדים. הם יודעים שמשימה יכולה להשתנות בכל שנייה'.
ניתן למצוא היום את "אגוז" בכל הגזרות. אנחנו לא חוזרים שוב לטעות שקדמה לשנת 2006?
'אנחנו מכוונים לפיקוד צפון. משם תיפתח הרעה. אני בונה כשירויות בסיס חזקות מאוד מול האיום הצפוני, אבל אנחנו יודעים להילחם גם בגזרות האחרות, כולל החולות בעזה והמרחבים העצומים של גבול ישראל-מצרים. אני יודע לעלות על מסוק ולהתנגב, אני יודע לעשות פעולה חשאית בטווח רחוק, כולל שהייה ממושכת בשטח. תשאל מה המחלה ונגיד לך לרוב מה התרופה. זו חשיבה שמתחילה ברמת מפקד הצוות והלוחמים. מאוד יפה לראות את זה. רוב החיילים אצלי חלמו על שייטת או מטכ"ל, נשרו והגיעו ל'אגוז'. זה טוב מאוד. יש כאלה שהגיעו לכאן דרך גיבוש גולני. יש לי את המפק"צים הכי טובים. לפני כן הם היו בגדודים והבינו מה זה קושי. מ"פים? מגיעים לכאן אחרי ניסיון עשיר בגדודים. זו אמירה איכותית שמתחילה אצל מח"ט גולני'.
מאחורי הקלעים בצה"ל דנים באפשרות של הרחבת יחידות העלית או הרחבתן של היחידות הקיימות בשל העומס המבצעי. איך זה בא לידי ביטוי ב"אגוז" לאורך השנים?
'יחידת אגוז של היום עומדת לפי התקן של יחידת אגוז משנת 95'. רק הזיזו את השקדים במרק. אני מקבל את אותה כמות שקדים, ובמקום להתפצל לשלושה חלקים, אני מתפצל ליותר. לכן אנחנו צריכים להיות מאוד גמישים, וגם מי שמפעיל אותנו חייב להיות מאוד קשוב למה שקורה בשטח'.
"לא היינו מספיק טובים, זו הייתה בעיה שלי"
מסלול ההכשרה של לוחם ב"אגוז", שאורכו 64 שבועות, מניח דגש מרכזי על הסוואה ולחימה, בנוסף למקצועות הנוספים שנלמדים בשטח. למרות זאת, במלחמת לבנון השנייה לא התנסתה היחידה בלחימה בסבך שכולל את הצמחייה העבותה של דרום לבנון המקיפה את הכפרים. מפקד היחידה מנסה להסביר מה התרחש במלחמה, שהייתה הכי קרובה למתאר הייחוס של היחידה. 'אחרי האירוע של 'מגלן' במבצע בתחילת המלחמה (מבצע 'הכל בדולר', א.ב) בתוך 'שמורת טבע', היו להם שני הרוגים, ועקב כך יצאה אמירה שלא נכנסים לשמורות טבע. 33 ימים (כל ימי המלחמה, א.ב) לא נכנסו לשמורות טבע. אני מעיר את ההערה אליי. כל מי שכתב את הטכניקה הקרבית זו יחידת 'אגוז' לפני מלחמת לבנון השנייה. החוברת נכתבה כאן. למה לא עשינו? אני הייתי סגן, ואני יכול לומר שלא יזמנו. לא היינו מספיק טובים. זו הייתה בעיה שלי'.
נניח שמחר פורצת מלחמה. מי הראשונים לחצות את הגדר ולהיכנס לסבך?
'''אגוז'. באופן ברור. יחידת 'סמור' (מתמחה במנהרות, א.ב) לא ייכנסו לתת-קרקע ללא 'אגוז', ואם בתוך הסבך (צמחייה עבותה, א.ב) הזה יהיה תת-קרקע, 'אגוז' תביא את יחידת 'סמור' לנקודה. הסבך הוא פלטפורמה לכל השאר. אם תדע להילחם בו, אתה יודע לחימה בשטח בנוי, יעד מבוצר ועוד. הטכניקה הקרבית מאוד דומה'.
הסבך יהיה הבטן הרכה של המלחמה הבאה?
'זה אף פעם לא רק שטח סבוך. הוא תמיד כולל ואדי וגם שטח בנוי ופתוח. מרחבי הלחימה של חיזבאללה בגדלים השונים כוללים את כל המרכיבים הללו, ואנחנו צריכים להיערך אליהם – כולל לחימה במנהרות'.
"במלחמה אני מרחם על לוחמי חיזבאללה"
מפקד פלוגת ההכשרות, רב-סרן גורדון, מצטרף לשיחה ומוסיף שתחום הלוחמה בסבך הוא היתרון היחסי של 'אגוז' על פני שאר היחידות המיוחדות. 'היכולת של לוחם 'אגוז' לנוע בסבך היא גבוהה', הוא מסביר. 'כוח לא מיומן יתנתק בגלל הקושי לראות שני מטרים קדימה. אתה גם רוצה לחצות את הצמחייה, לא להתגלות ולעמוד בלוחות זמנים. תחשוב שעם ציוד במשקל 45% ממשקל הגוף אתה נדרש לחצות את הסבך ופתאום 'בום' אנחנו מפילים לך חמישה פצועים. איך אתה מרים אותם בסבך? איך נלחמים? איך אתה לא יורה לחבר שלך בגב? והנה מפק"צ נהרג. לוחם 'אגוז' מקצוען בתחום הזה. אנחנו בונים אותו אגרסיבי, עם ביטחון עצמי גבוה. כשהוא ירוץ בסבך וייתקל במכשול, הוא לא יעצור'." (אתר "וואלה", 19 בינואר 2013)
_____________________________________
"לא חוזרים עד שמבצעים"(המוטו של גדוד 890 של הצנחנים, כפי שניסח אותו מפקדו אריק שרון)
"איפה האופניים שלך עכשיו? תאר לעצמך, שאתה יורד עכשיו למטה, למקום הרגיל, אבל האופניים לא שם. עצור את עצמך ברגע הזה, בשנייה שאתה מגלה שהאופניים לא שם, ותכפיל את הרגע הזה פי אלף. זאת המלחמה." (מתוך הספר "גוף שני", מאת עפר שלח, "זמורה ביתן", 1989, עמוד 92)
"סבלנות התמדה ולעיתים כדור בין העיניים" (סיסמת המארינס לללוחמה בטרור, אותה אימץ בשעתו מפקד גדוד 890 של הצנחנים, אמיר ברעם, כמוטו גדודי)
"המבחן שלנו כצבא הוא מבחן היכולת ולא מבחן הכוונה." (מתוך ההרצאה שנשא האלוף גדי איזנקוט "מאפייניו של עימות אפשרי בזירה הצפונית ובעורף" בסמינר לזכר חללי מלחמת לבנון השנייה שנערך באוניברסיטת חיפה ב־30 בנובמבר 2010)
"אני חושב שצנחנים מחזיקים מעצמם כמחויבים למשהו שכולם מחויבים אליו, אבל הם רוצים קצת יותר. זה לא שאנחנו פועלים מאחורי קווי האויב - אנחנו לכאורה כמו כולם. אז מה בעצם ההבדל? זה שצנחן עושה הכול וקצת יותר. זה מחייב אותך ביוזמה, בהובלה, בדוגמה אישית בקרב - וגם בקימה בפני שיבה באוטובוס." (הרמטכ"ל בני גנץ על השירות בצנחנים. מתוך הכתבה "מסיבת גנץ" מאת יוני שנפלד ונועה הורוויץ, "במחנה", 6 בינואר 2011)


נערך לאחרונה ע"י marloweperelab89035 בתאריך 21-01-2013 בשעה 06:18.
תגובה ללא ציטוט תגובה עם ציטוט חזרה לפורום
  #50  
ישן 23-01-2013, 02:17
צלמית המשתמש של marloweperelab89035
  marloweperelab89035 marloweperelab89035 אינו מחובר  
 
חבר מתאריך: 06.02.07
הודעות: 2,325
בתגובה להודעה מספר 1 שנכתבה על ידי marloweperelab89035 שמתחילה ב "כתבות שהתפרסמו בשנים האחרונות על קצינים בכירים - אשכול 2"

כתבה מאת אלון בן דוד מגיליון "בלייזר" ינואר 2013, אודות סגן הרמטכ"ל, האלוף גדי אייזנקוט:

תמונה שהועלתה על ידי גולש באתר ולכן אין אנו יכולים לדעת מה היא מכילה


תמונה שהועלתה על ידי גולש באתר ולכן אין אנו יכולים לדעת מה היא מכילה

תמונה שהועלתה על ידי גולש באתר ולכן אין אנו יכולים לדעת מה היא מכילה
_____________________________________
"לא חוזרים עד שמבצעים"(המוטו של גדוד 890 של הצנחנים, כפי שניסח אותו מפקדו אריק שרון)
"איפה האופניים שלך עכשיו? תאר לעצמך, שאתה יורד עכשיו למטה, למקום הרגיל, אבל האופניים לא שם. עצור את עצמך ברגע הזה, בשנייה שאתה מגלה שהאופניים לא שם, ותכפיל את הרגע הזה פי אלף. זאת המלחמה." (מתוך הספר "גוף שני", מאת עפר שלח, "זמורה ביתן", 1989, עמוד 92)
"סבלנות התמדה ולעיתים כדור בין העיניים" (סיסמת המארינס לללוחמה בטרור, אותה אימץ בשעתו מפקד גדוד 890 של הצנחנים, אמיר ברעם, כמוטו גדודי)
"המבחן שלנו כצבא הוא מבחן היכולת ולא מבחן הכוונה." (מתוך ההרצאה שנשא האלוף גדי איזנקוט "מאפייניו של עימות אפשרי בזירה הצפונית ובעורף" בסמינר לזכר חללי מלחמת לבנון השנייה שנערך באוניברסיטת חיפה ב־30 בנובמבר 2010)
"אני חושב שצנחנים מחזיקים מעצמם כמחויבים למשהו שכולם מחויבים אליו, אבל הם רוצים קצת יותר. זה לא שאנחנו פועלים מאחורי קווי האויב - אנחנו לכאורה כמו כולם. אז מה בעצם ההבדל? זה שצנחן עושה הכול וקצת יותר. זה מחייב אותך ביוזמה, בהובלה, בדוגמה אישית בקרב - וגם בקימה בפני שיבה באוטובוס." (הרמטכ"ל בני גנץ על השירות בצנחנים. מתוך הכתבה "מסיבת גנץ" מאת יוני שנפלד ונועה הורוויץ, "במחנה", 6 בינואר 2011)

תגובה ללא ציטוט תגובה עם ציטוט חזרה לפורום
  #51  
ישן 25-01-2013, 07:15
צלמית המשתמש של marloweperelab89035
  marloweperelab89035 marloweperelab89035 אינו מחובר  
 
חבר מתאריך: 06.02.07
הודעות: 2,325
בתגובה להודעה מספר 1 שנכתבה על ידי marloweperelab89035 שמתחילה ב "כתבות שהתפרסמו בשנים האחרונות על קצינים בכירים - אשכול 2"

מבחן החצי של גנץ\ מאת יואב לימור
http://www.israelhayom.co.il/site/n...le.php?id=26175

בני גנץ התבגר בתוך תפקיד הרמטכ"ל · הוא לא מת על הפעלת כוח כל עוד אפשר למצוא חלופות אחרות, אבל כשצריך, הוא משתדל לא להיות צמחוני · הוא החזיר לצה"ל את השקט אחרי הזעזועים בתקופת קודמו, אבל המבחן האמיתי עוד לפניו · בקרוב הוא יידרש לחנוך שר ביטחון חדש וקבינט חדש, שיהיו חתומים על התוכניות המבצעיות העתידיות של צה"ל · האיש הנערץ עליו, אמנון שחק ז"ל, אמר לו לפני מותו: אל תוותר לרגע, אל תתקפל, תהיה הקול השפוי ותמיד תעמוד על שלך, גם ברגעים הכי מטלטלים

"... באחד מתחקירי הסיכום של 'עמוד ענן' אמר גנץ ש'אם אנחנו יכולים לעשות כאן הפקת לקחים בלי צל כבד של ועדת חקירה פנימית או בינלאומית - דיינו'. לכאורה מובן מאליו, אבל מלחמת לבנון השנייה, שהולידה את ועדת וינוגרד, ומבצע 'עופרת יצוקה', שהביא בעקבותיו את דו"ח גולדסטון, הותירו אחריהם צלקת עמוקה בצבא, ומהבחינה הזאת, מבצע שנגמר בלי ועדות והדחות הוא בשורה טובה לכולם. אבל אסור להתבלבל: למרות השקט המרשים ששורר כבר חודשיים בגבול הרצועה, למרות ההרתעה המשמעותית שהושגה מול ארגוני הטרור, למרות גיבוש קואליציה אמריקנית-מצרית שהתחייבה להילחם לכאורה בהברחות - 'עמוד ענן' לא היה מבחן אמיתי לצה"ל. לרגע לא היה סימן שאלה ביחסי הכוחות או אצל מי נמצאת השליטה, מרגע החיסול ועד רגע הסיום. השילוב של הכנה מדוקדקת, מודיעין מדויק ופיקוד ענייני וצנוע, בדרג המדיני והצבאי, הולידו מבצע מוצלח יחסית, אבל לא כזה שיכול להעיד על מה שמצפה לנו במבחן האמיתי, באיראן או בלבנון. חלקו של גנץ במבצע גדול, לא בלעדי. אם צריך לבחור נקודה אחת שבה השפיע משמעותית, אפשר ללכת דווקא למהלך הפתיחה. הדרג המדיני אישר לו רשימת מטרות, לבחירתו, שאותן אפשר 'לערוף' כמהלך פתיחה. בעת ההיא, אחמד ג'עברי עוד שהה במחתרת, מסתתר מחשש שיחוסל, וקצינים רבים דחקו ברמטכ"ל לבחור יעד אחר, אטרקטיבי פחות, אבל כזה שאפשר לפגוע בו כאן ועכשיו כדי להתחיל לגלגל את המבצע. גנץ סירב לאשר. היו אז שטענו (חלקם טוענים כך גם היום) שזאת עדות להססנותו, אבל בשורה התחתונה, ההמתנה השתלמה. ג'עברי עשה טעות ויצא, אותר וחוסל. בדקות האלה גנץ שהה בלשכה, מייד אחר כך ירד לבור, כשהוא מציע לאייזנקוט להצטרף אליו למעקב מקרוב אחר הפגיעה במשגרי רקטות הפאג'ר ובמערך כלי הטיס הבלתי מאוישים של חמאס. כשפגש מכר, בקצה המעלית בואכה מכוניתו שהסיעה אותו לחטיבת המבצעים, אמר בפנים רציניות: 'ההצגה רק התחילה'. בעולם של דימויים, גנץ היה מודע היטב לתפקידו במבצע הזה. הוא מיעט לדבר, הירבה להצטלם עם חיילים, תמיד בשטח, תמיד על מדי ב'. שמונה ימים הוא לא יצא הביתה (חוץ מלילה אחד, לשעתיים), והקפיד לשדר הרמוניה כלפי מעלה, לממשלה, וכלפי מטה, למטכ"ל - ההפך ממלחמות הקרדיט שניהל אשכנזי עם ברק ועם יואב גלנט ב'עופרת יצוקה'. אגב ההשוואה לאשכנזי, פיסת רכילות: הלשונות טוענות ששני הרמטכ"לים, המכהן וקודמו, כבר לא כתמול-שלשום; שגנץ לא אהב את מה שקרא בדו"ח מבקר המדינה, ואילו אשכנזי, מצידו, לא אהב את העובדה שהוא ומקורבו ארז וינר לא מקבלים גב מלשכת הרמטכ"ל. אם מוסיפים לזה כמה פרסומים שליליים שכל צד ייחס לאחר, מקבלים פוטנציאל לסכסוכון. גנץ התגלגל סביב מבצע 'עמוד ענן' כמו אופיו: נמנע מעימות כל עוד אפשר, בוחר בהפעלת כוח כאופציה אחרונה. לאורך רוב הקריירה שלו פירשו את העניין הזה אצלו כחוסר החלטיות שמוּנע מחשש מובנה לקבל החלטות. עכשיו, כרמטכ"ל, רוב פקודיו מעדיפים להסתכל על זה כשיקול דעת בוגר וענייני. אפשר לומר שגנץ התבגר בתוך הרמטכ"לות. הוא עדיין לא מת על הפעלת כוח, ועדיין מעדיף להימנע ממנו כל עוד אפשר למצוא חלופות אחרות (ע"ע איראן), אבל כשצריך, הוא משתדל לא להיות צמחוני. אפשר להתווכח על מידת הקרניבוריות שגילה בעזה, ועד כמה היה נבון מצידו להוביל את מהלך הסרק של גיוס עשרות אלפי חיילי המילואים, אבל בשורה התחתונה, קשה לא להסכים שאם השקט שב לדרום, במחיר סביר ותוך כדי הימנעות מתסבוכת צבאית ובינלאומית, מדובר במבצע מוצלח למדי...

...אילו נשאל גנץ לאיזה רמטכ"ל היה רוצה להידמות, סביר להניח שהיה משיב 'אמנון ליפקין-שחק'. השניים לא היו קרובים במיוחד (גנץ היה יותר בן טיפוחיו של שאול מופז), אבל בשנתיים האחרונות גילה גנץ בשחק את מה שגילו בו רבים לפניו - יועץ שקט, חכם ודיסקרטי, אמיץ אבל מפוכח, לא נרתע ממלחמה אבל מחפש תמיד את השלום. את הצוואה הזאת הוריש שחק לגנץ באופן אישי. שלושה ימים לפני שנפטר קיבל שחק את גנץ בחדרו בבית החולים הדסה בירושלים. גנץ כבר כתב על הפגישה הזאת בטור אישי מאוד, רגיש מאוד, שפורסם בעיתונים בבוקר ההלוויה, ובו סיפר כי חתם את ביקורו אצל שחק במילים 'דרך צלחה'. מה שלא סופר על הפגישה ההיא, שהתנהלה בארבע עיניים (רעייתו של שחק, טלי, יצאה מהחדר והניחה להם לדבר ביחידות במשך קצת יותר מחצי שעה), הוא ששחק אמר לגנץ: אל תוותר לרגע, אל תתקפל, תהיה הקול השפוי, ותמיד תעמוד על שלך, בגב זקוף, גם ברגעים הכי מטלטלים. המסר היה ברור: המפורש - אל תתפתה להרפתקאות ואל תוותר על התקווה; והמשתמע - איראן והפלשתינים. גנץ לקח את מותו של שחק קשה. כשיצא מבית החולים ביטל את לוח הזמנים שלו והתיישב, מכונס בעצמו, בשולחן פינתי במסעדה קטנה בשכונת עין כרם בירושלים. למי שצפה בו מהצד הוא נראה כאטלס שמחזיק את העולם על כתפיו. סביר להניח שבדקות ההן, אחרי הפרידה ולפני המוות, חשב גנץ על הצוואה הזאת. החודשים הקרובים יוכיחו עד כמה הוא נאמן לדרכו של שחק לא רק במראה - רמטכ"ל גבוה, צנחן כסוף שיער, מבטו חודר אבל מרוחק - אלא גם במעש, באומץ וביושרה המקצועית והאישית. בסביבתו של גנץ נשבעים שכך היה וכך יהיה: המציאות הסבוכה שיצרו הבחירות השבוע - יחד עם הבלאגן האזורי והקשיים הגוברים בזירה הבינלאומית - יחייבו אותו לגלות בעצמו קצת יותר אסרטיביות, שאולי תקל על הדרג המדיני לקבל החלטות משמעותיות. בהקשר הזה, גנץ ייהנה מרוח גב משמעותית מבית. המטכ"ל שלו לא רק נאמן לו מאוד, אלא גם תמים דעים איתו ברוב הנושאים. אפשר להסתכל על זה כמתכון לא ממש בריא בארגון שחייב פלורליזם מחשבתי, אבל האמת היא שהוא דווקא מעודד מחשבה אחרת משלו. אמנם באחרונה הוא הפך קצת קצר רוח ביחסו לטרחנים (גנץ דופק עם העט על השולחן כשהוא מאבד סבלנות) - ועדיין, כל קצין יכול לומר דעה אחרת משלו, לנסות לשכנע ולשנות. אגב, גם גנץ מבקש תמיד לוודא שלא טעה; לא אחת - גם בעניינים הרי-גורל, לרבות בסוגיה האיראנית - הוא ממנה צוותים שיאתגרו את החלטותיו ואת עמדותיו הפיקודיות. ועדיין, מה שהיה הוא כסף קטן לעומת מה שיהיה. חוסר היציבות הפוליטית, נוסף על חוסר היציבות האזורי, יחייבו את הרמטכ"ל לאחריות יתר, עוד מעבר לזאת שנובעת מתפקידו כרמטכ"ל. היחסים עם האמריקנים, למשל, נתונים בשנים האחרונות לטלטלה קשה ברמה המדינית, אבל ידעו עדנה מרשימה ברמה הביטחונית, פועל יוצא של קשרים בין-מערכתיים ובין-אישיים הדוקים שהובילו ברק ואשכנזי, ושגנץ טיפח. תחת ממשל חדש בוושינגטון ושר הגנה שמסתמן כפחות אוהד לישראל, יהיה על הרמטכ"ל לוודא באופן יום-יומי כמעט שהקשר האסטרטגי, החיוני, בין ישראל לארה"ב לא נפגע, בכל הרמות - מחילופי המידע, דרך ההצטיידות והפרויקטים ועד שותפות הגורל. בתפקידו כשומר הסף עלול גנץ להיקלע לעימותים עם הדרג המדיני, אבל לא רק שם. להבדיל, גם עניין גיוס האברכים, שעמד בלב מערכת הבחירות האחרונה, עלול לגרור אותו למערבולת הפוליטית. גם כאן, טוב יעשה אם יציג עמדה ברורה, בלתי מתפשרת, שתיזום ולא תיגרר. זה עשוי להיות לא רק רגע משמעותי ברמה הלאומית אלא גם אירוע מכונן - ה-אירוע - בקדנציה של גנץ כרמטכ"ל. יותר מכל מבצע או מלחמה, שאפשר ולא תהיה, יותר מכל מבצע חשאי שלעולם אי אפשר יהיה לנכס אותו - דווקא כאן יוכל גנץ לעשות את השינוי "שלו", זה שיירשם על שמו וייתן צבע ברור לרמטכ"לותו. ביום השנה לרצח יצחק רבין, במחצית דרכו כרמטכ"ל, נשא אמנון שחק את נאום חייו, כשדיבר על החברה הישראלית המשתנה, ולא לטובה. הנאום המקביל של גנץ טרם נכתב." ("ישראל היום", 25.01.2013)
_____________________________________
"לא חוזרים עד שמבצעים"(המוטו של גדוד 890 של הצנחנים, כפי שניסח אותו מפקדו אריק שרון)
"איפה האופניים שלך עכשיו? תאר לעצמך, שאתה יורד עכשיו למטה, למקום הרגיל, אבל האופניים לא שם. עצור את עצמך ברגע הזה, בשנייה שאתה מגלה שהאופניים לא שם, ותכפיל את הרגע הזה פי אלף. זאת המלחמה." (מתוך הספר "גוף שני", מאת עפר שלח, "זמורה ביתן", 1989, עמוד 92)
"סבלנות התמדה ולעיתים כדור בין העיניים" (סיסמת המארינס לללוחמה בטרור, אותה אימץ בשעתו מפקד גדוד 890 של הצנחנים, אמיר ברעם, כמוטו גדודי)
"המבחן שלנו כצבא הוא מבחן היכולת ולא מבחן הכוונה." (מתוך ההרצאה שנשא האלוף גדי איזנקוט "מאפייניו של עימות אפשרי בזירה הצפונית ובעורף" בסמינר לזכר חללי מלחמת לבנון השנייה שנערך באוניברסיטת חיפה ב־30 בנובמבר 2010)
"אני חושב שצנחנים מחזיקים מעצמם כמחויבים למשהו שכולם מחויבים אליו, אבל הם רוצים קצת יותר. זה לא שאנחנו פועלים מאחורי קווי האויב - אנחנו לכאורה כמו כולם. אז מה בעצם ההבדל? זה שצנחן עושה הכול וקצת יותר. זה מחייב אותך ביוזמה, בהובלה, בדוגמה אישית בקרב - וגם בקימה בפני שיבה באוטובוס." (הרמטכ"ל בני גנץ על השירות בצנחנים. מתוך הכתבה "מסיבת גנץ" מאת יוני שנפלד ונועה הורוויץ, "במחנה", 6 בינואר 2011)

תגובה ללא ציטוט תגובה עם ציטוט חזרה לפורום
  #60  
ישן 12-02-2013, 05:16
צלמית המשתמש של marloweperelab89035
  marloweperelab89035 marloweperelab89035 אינו מחובר  
 
חבר מתאריך: 06.02.07
הודעות: 2,325
בתגובה להודעה מספר 1 שנכתבה על ידי marloweperelab89035 שמתחילה ב "כתבות שהתפרסמו בשנים האחרונות על קצינים בכירים - אשכול 2"

"מג"דים ומפקדי פלוגות יפעילו את מטוסי הקרב בסמוך לכוח הקרקעי"\ מאת אור הלר

http://www.israeldefense.co.il/?Cat...&ArticleID=4054
אור הלר הצטרף למח"ט צנחנים, אל"מ אמיר ברעם, בתרגיל החטיבתי הגדול, ודיבר אתו על שילוב מוגבר של כוחות האוויר והקרקע ועל הלקחים ממבצע "עמוד ענן" בעזה
"הפנים של אמיר ברעם צבועות בצבעי הסוואה - ירוק וחום - אבל העיניים אדומות, כמו הכומתה והנעליים. עם ציוד משופצר, הליכה נמרצת וחזות נערית משהו, הוא נראה צעיר יותר מ-44 שנותיו. אל"מ אמיר ברעם קצת מזכיר מפקד פלוגת מסלול או לכל היותר מפקד גדוד סיור, אבל מדובר במפקד חטיבת הצנחנים, שהוביל בתחילת ינואר 2013 את ההתקפה החטיבתית בתרגיל הגדול שהתנהל בבקעת הירדן החורפית. גם הסערה והגשם שירד בתחילת ינואר השאירו עדיין את הבקעה צהובה וחשופה. השיפועים והמצוקים מקשים על החיילים הנושאים משקלים עצומים. מלחמה, כבר אמרנו. מנסים שיהיה כמה שיותר קרוב לדבר האמיתי. אנחנו מצטרפים לברעם בתרגיל. הוא 'אדום' מאז גיל 18: בעברו היה מ"פ ה'עורב' (הפלוגה המתמחה בירי טילי נ"ט), מפקד הסיירת, מג"ד 890, ומפקד יחידת מגלן. בקיץ יועלה לדרגת תא"ל ויקבל את הפיקוד על עוצבת הצנחנים במילואים - 'עוצבת האש'. לברעם הרבה שנות לבנון בעברו, הרבה שנות שטחים באינתיפדה השנייה כולל מבצע 'חומת מגן' (2002). ברעם נחשב לאחד המוחות המבריקים בקרב קציני השדה בצה"ל. ראש גדול וחובב היסטוריה צבאית, בעיקר בריטית. רבים מנבאים לו שיגיע לפחות למטה הכללי. 'העיסוק שלי זה גם התחביב שלי', הוא נוהג לומר בחיוך על הפיקוד על חטיבה 35, הצנחנים.
אתם מתרגלים כאן בבקעה מלחמה שתתרחש במקביל - בסוריה ובחיזבאללה?
'המזרח התיכון נמצא בהליך של שינוי ואיתו גם האיומים והעוצמה שלהם והכיוונים הלא צפויים שמהם זה יכול לבוא, ולכן אחד התרחישים שאנו עוסקים בהם הוא צפוני. כל המרחב הצפוני רלוונטי לעניין הזה. אנחנו נערכים ומתכוננים ללחימה בארגון מסודר שיש לו מסגרות מאורגנות וקבועות מצד אחד, ומצד שני ללחימה בלתי סדורה נגד אוייב מפוזר ומבוזר שיכול להיות גם בשטח בנוי גם בשטח ותת קרקעי או שטח סבוך וקשה מאד לפעולה. זה יכול להיות גם בצפון וגם בצפון מזרח'.
העליתם כוננות בצנחנים נוכח קריסה אפשרית של משטר אסד והאפשרות שהנשק הכימי הסורי העצום ייפול לידי המורדים או לידי חיזבאללה?
'לא הייתי רוצה לתת הערכות לגבי הנשק הכימי שנמצא בסוריה'.
היו קולות בדרג הטקטי בצבא שסברו שזו הייתה שגיאה לדרוך את הקפיץ היבשתי ב'עמוד ענן' (נובמבר 2012) באמצעות גיוס עשרות אלפי חיילים מבלי להפעיל אותם. איך התחושות בצנחנים?
'התחושות בחטיבה הן מצויינות, על אף שהחטיבה לא הופעלה בסופו של דבר. החטיבה התכוננה והתאמנה ונערכה לתרחיש הזה לפני המבצע וגם תוך כדי התנהלותו מן האוויר. ואני חושב שזה אך לגיטימי ואפילו חובה מבחינתו של הדרג המדיני להתלבט ולבחון אופציות נוספות ולבדוק את כל הדפאו"ת (דפוסי פעולה אפשריים) השונות, לפני שמחליטים על פעולה קרקעית. לוחמי חטיבה 35 ומפקדיה, ואני מקבלים בברכה את הכל. אנחנו מקבלים בברכה המתנה, אנחנו מקבלים בברכה שינויים ואנחנו נקבל בברכה החלטה לפעול צבאית, בין שזה יהיה בגיזרה כזו או בגיזרה אחרת. אנחנו תפקידנו להיות מוכנים וערוכים ותפקיד הדרג המדיני והדרג הצבאי האסטרטגי להתלבט ולבחור את דרכי הפעולה השונות. אנחנו לא מאוכזבים ואין לנו עם זה שום בעייה. ואתה יודע - זה המזרח התיכון. לא היום, אז מחר. ואם לא מחר אז מחרתיים. אני חושב שנצטרך לפעול גם מהאוויר וגם דרך הקרקע ולצערי בכל הגזרות'.
האם ניתן לראות בעמוד ענן נסיגה מסויימת מהדביקות של צה"ל בתימרון היבשתי כפי שבאה לידי ביטוי מאז סיום מלחמת לבנון השנייה? האם צה"ל שוב חושב שמה שאפשר לפתור מהאוויר צריך לפתור מהאוויר?
'אני חושב שהוויכוח הישן נושן בין האש לתימרון הוא לא משהו ששהוכרע ב'עמוד ענן'. זה ויכוח ישן בין דוקטרינות שונות. בתשיהן יש היגיון. אני חושב שהפיתרון הצבאי לסיטואציות מורכבות הוא פיתרון מורכב שלא יכול להיפתר כבאבחה אחת של מכה, ובין אם שזה באמצעות האוויר ולא משנה אם זה באמצעות הקרקע. אגב, בעיניי המנצחת הגדולה של 'עמוד ענן' זה לא חיל האוויר והאש מנגד, ולא כוחות הקרקע. המלכה האמיתית זו מערכת ההגנה האקטיבית 'כיפת ברזל'.'
לקחים שאתה לוקח מ'עמוד ענן'?
'אני חושב שצה"ל יצטרך כמו בעבר גם בעתיד להשקיע יותר ויותר בלחימה בשטח בנוי בלחימה בתווך תת קרקעי בלחימה עם אמצעי חבלה כאלה ואחרים, ולטייב את המגע בקרב כדי לעשות אותו עוצמתי ועדיין לאבחן בין מי שצריך לפגוע בו לבין מי שלא צריך לפגוע בו'.
הפעלת מטוסים מהשטח
גדוד הסיור, הגדס"ר, שחגג בתרגיל עשר שנים להקמתו ציין ביום ההולדת חזרה למקורות: לראשונה מאז מלחמת לבנון הראשונה ב-1982, הצנחנים 'הורידו למטה' את היכולת לקרוא לסיוע אווירי קרוב של מטוס קרב. מפקד גדוד הסיור, סא"ל נמרוד, מדבר ישירות עם טייס אפ 16 שחג מעליו, ומסביר לו בדיוק איפה הוא רוצה שיטיל את הפצצה. 'יש המון דברים חדשים שלא ניתן לדבר עליהם, אבל מה שבוודאי נכון לומר זה שעשינו תרגיל חטיבתי באש, בלילה, עם שילוב של טנקים מטוסי קרב מסוקי קרב תותחים ומרגמות', מספר ברעם. 'מדובר בתרגיל קשה מאוד ומורכב בלילה. החטיבה הזו מתמחה גם בעבודה בלילה ולכן לראשונה הפעלנו מטוסי קרב בסיוע קרוב. לא רק יחידה מיוחדת תפעיל את מטוסי הקרב אלא מגד"ים ומ"פים שמדברים עם מטוס קרב ומפעילים אותו כמה מאות מטרים מהכוח המתמרן כדי להשיג סיוע קרוב. זו קפיצת מדרגה נוספת בשילוב בין כוחות בצה"ל'.
מה הרעיון? להוריד את היכולת למטה?
'בסוף חטיבה 35 עשוייה לפעול במתארים מיוחדים. היא תצטרך הרבה מאוד סיוע באש והרעיון הוא לתת לה את הכלים שלה שיש לה בצה"ל כדי שהיא תבצע את משימתה היטב'." ("ישראל דיפנס", 08.02.2013 )
_____________________________________
"לא חוזרים עד שמבצעים"(המוטו של גדוד 890 של הצנחנים, כפי שניסח אותו מפקדו אריק שרון)
"איפה האופניים שלך עכשיו? תאר לעצמך, שאתה יורד עכשיו למטה, למקום הרגיל, אבל האופניים לא שם. עצור את עצמך ברגע הזה, בשנייה שאתה מגלה שהאופניים לא שם, ותכפיל את הרגע הזה פי אלף. זאת המלחמה." (מתוך הספר "גוף שני", מאת עפר שלח, "זמורה ביתן", 1989, עמוד 92)
"סבלנות התמדה ולעיתים כדור בין העיניים" (סיסמת המארינס לללוחמה בטרור, אותה אימץ בשעתו מפקד גדוד 890 של הצנחנים, אמיר ברעם, כמוטו גדודי)
"המבחן שלנו כצבא הוא מבחן היכולת ולא מבחן הכוונה." (מתוך ההרצאה שנשא האלוף גדי איזנקוט "מאפייניו של עימות אפשרי בזירה הצפונית ובעורף" בסמינר לזכר חללי מלחמת לבנון השנייה שנערך באוניברסיטת חיפה ב־30 בנובמבר 2010)
"אני חושב שצנחנים מחזיקים מעצמם כמחויבים למשהו שכולם מחויבים אליו, אבל הם רוצים קצת יותר. זה לא שאנחנו פועלים מאחורי קווי האויב - אנחנו לכאורה כמו כולם. אז מה בעצם ההבדל? זה שצנחן עושה הכול וקצת יותר. זה מחייב אותך ביוזמה, בהובלה, בדוגמה אישית בקרב - וגם בקימה בפני שיבה באוטובוס." (הרמטכ"ל בני גנץ על השירות בצנחנים. מתוך הכתבה "מסיבת גנץ" מאת יוני שנפלד ונועה הורוויץ, "במחנה", 6 בינואר 2011)

תגובה ללא ציטוט תגובה עם ציטוט חזרה לפורום
  #62  
ישן 03-03-2013, 04:43
צלמית המשתמש של marloweperelab89035
  marloweperelab89035 marloweperelab89035 אינו מחובר  
 
חבר מתאריך: 06.02.07
הודעות: 2,325
בתגובה להודעה מספר 1 שנכתבה על ידי marloweperelab89035 שמתחילה ב "כתבות שהתפרסמו בשנים האחרונות על קצינים בכירים - אשכול 2"

"נסראללה וכל צמרת חיזבאללה בני חיסול"\ מאת אמיר בוחבוט

http://news.walla.co.il/?w=/2689/2620962
האלוף סמי תורג'מן תמך בכניסה לעזה ב"עמוד ענן", אך אינו מכה על חטא: "קיבלו החלטה שקולה". רגע לפני שהוא נוטל את המושכות בפיקוד הדרום, הוא מבטיח: בקרוב - מג"דית ביבשה
"בשבוע שעבר, הגיש האלוף סמי תורג'מן לרמטכ"ל רב-אלוף בני גנץ מסמך בן 19 עמודים, בו הוא מסכם שלוש שנים וחצי שבהן עמד בראש זרוע היבשה. במסמך מתאר תורג'מן, בקפדנות האופיינית לשריונרים, את מצבה של זרוע היבשה ואת אתגרי העתיד של כוחות היבשה – רגע לפני שהוא מתמנה לאלוף פיקוד הדרום. בראיון מיוחד לוואלה! חדשות, כמה שבועות לפני כניסתו לתפקיד החדש, חושף תורג'מן לראשונה את עמדותיו בשאלות שמעוררות ויכוח במטה הכללי: מיהו לוחם בצה"ל? האם כדאי להקים יחידות חדשות ללוחמים חרדים? כיצד ייראה העימות הבא עם החמאס? האם נסראללה הוא יעד לחיסול, כיצד יש להיערך להתפוררות צבא סוריה ואיך מתכוננים לתרחיש קיצון במצרים?
תורג'מן הוא האלוף היחידי במטה הכללי שלא נולד בישראל. כשהיה בן שנה, עלה עם הוריו ממרקש שבמרוקו. הוא החל את שירותו בחיל השריון והתקדם עד לתפקיד קצין השריון הראשי. לאחר מכן פיקד על אוגדת מילואים ולקראת מלחמת לבנון השנייה מונה לראש חטיבת המבצעים במטה הכללי. הרמטכ"ל דאז, רא"ל דן חלוץ, שיבח את תפקודו במלחמה והגדיר אותו קצין מצטיין. אחרי המלחמה, הוא הוזעק לפקד על עוצבת געש (אוגדה 36) בפיקוד הצפון במסגרת תהליך השיקום של צה"ל והחזרתו למסלול האימונים. שביעות הרצון מהתהליך שעברו יחידות הסדיר והמילואים תחת פיקודו, הקפיצו אותו לדרגת אלוף והוא מונה למפקד זרוע היבשה, במקומו של האלוף אבי מזרחי.
עם אילו תובנות הגעת לזרוע היבשה, אחרי התפקיד באוגדה 36 שיחידותיה, ובהן חטיבת גולני, פזורות בכל זירות הלחימה?
'הגעתי עם מטען של הבנה טובה מה הצורך המבצעי הצה"לי בכוחות היבשה, ומצד שני מה המצב של היחידות. יש מפקדים שמחפשים פערים. אני חיפשתי את החוזק. לא התחלתי מאפס - קיבלתי זרוע רצינית מאבי מזרחי. הדבר הראשון שהצבתי לעצמי כמטרה הוא להבטיח מוכנות של היבשה למלחמה. לא רק מוכנות של יחידות אלא גם של מפקדים. לתת להם את התחושה שהם מסוגלים. אני חושב שעמדתי בזה'.
הגשת מסמך לרמטכ"ל, בו הצגת את פועלה של זרוע היבשה בשנים האחרונות: 15 עמודים על העשייה ועוד ארבעה עמודים על האתגרים. מה אתה משאיר מאחוריך?
'המסמך שכתבתי לא בא לטפוח למישהו על השכם. הוא שם מול העיניים את העשייה לצד האתגרים, כדי שמפקד הזרוע הנכנס יוכל לקבל את הניסיון שלי ולהבין כמה דברים עיקריים שצריך לעסוק בהם. השארתי לו תשתית חזקה מאוד לקבל החלטות. אפשר לדעת מה מצב הכשירות של היחידות ומה הפערים ולנסות דרך זה לשים את התכנית לשנים הבאות. כשאתה בא ליחידה יבשתית המבחן הוא לא טכנולוגי. זה לא מכ"ם או מערכת. הדבר הראשון שאני בודק הוא מה איכות המפקדים. יחידה יבשתית מושפעת מאוד מרוח היחידה שהמפקד מצליח להכניס. יש יחידות עם יכולת טכנולוגית גבוהה ביותר, אבל הרוח לא מספיק חזקה. ואז לא יעזור לך כלום. שמתי דגש על הנושא הזה'.
איפה הצלחת להשפיע?
'העלינו את ערך המקצועיות בכל שרשרת הפיקוד. השפענו על בה"ד 1. מי יגיע וכמה יגיעו, התכנים שהם לומדים. כבר לא מדובר רק בתיאוריה אלא בפרקטיקה, זה מתמקד במה צריך מפקד המחלקה לדעת בלחימה. הצוערים באים עם מטען משמעותי מקורס מ"כים. השפענו על האקדמיה לפיקוד. יש מיון קפדני. רק מצוינים מגיעים לשם. הצבנו רף גבוה ולא 'מי פנוי באלנבי'.'
איך נראה היום צבא היבשה? האם הוא מוכן למלחמה בכמה חזיתות?
'מוכנות זה כשירות של מפקדים ויחידות. עברנו מערכת אימונים קשה, מאתגרת, שמדמה את המציאות. היום צבא היבשה קטלני יותר והוא משולב עם מודיעין, חיל האוויר, לוגיסטיקה, שנשענים על מוכנות ותחושת מסוגלות. לא קונים את ההישג הזה בדיונים ולא בחשיבה אלא בתרגילי פרט, חוליה, מחלקה וכן הלאה; בלילה, ביום, בקיץ, ובחורף. בתרגיל מתוכנן ובתרגיל מלא הפתעות. אני מנחה להעלות את הרף ולהקשות באימונים. המאמץ הזה לעולם לא מסתיים. מה עם מערך המילואים? השקענו רבות באימוני המילואים, בכשירות הימ"חים, ובסוף ראינו ברכה בעמלנו במבצע עמוד ענן. פגשנו איכות פיקוד גבוה ויחידות מוכנות'.
אתה היית בעד תמרון קרקעי ב"עמוד ענן". מה היה קורה אילו הוא היה יוצא אל הפועל?
'חשבתי שצריך לתמרן, אבל כשראינו שיש הישגים מבצעיים זה כבר לא היה רלוונטי. אני חושב שהייתה שם מערכת שיקולים והחלטות מאוד מאוזנת. מפקד צריך לדעת מתי להפעיל את הכוח ומתי לא. ואני חושב שקיבלו שם החלטות שקולות בהחלט. אם הגלגל הענק הזה היה נכנס לעזה היינו רואים עוצמה גדולה מאוד. הוא היה מצמצם שיגורים לעורף, אבל היה לו מחיר גם לכוחותינו. הוא היה גם גובה מחיר כבד יותר מהחמאס ומהג'יהאד, פוגע ביכולות של הארגונים האלה, בלוחמים שלהם, באמצעים ובתשתיות. אם היינו נכנסים פנימה אז היינו נכנסים עם המפקדות המתקדמות ביותר שצה"ל העמיד אי-פעם. כולן מרושתות, עם מערכות שליטה ובקרה, בשונה מכל מה שהיה פעם. בכל פרמטר היינו טובים יותר מאשר בעבר'." ("וואלה", 01.03.2013)
_____________________________________
"לא חוזרים עד שמבצעים"(המוטו של גדוד 890 של הצנחנים, כפי שניסח אותו מפקדו אריק שרון)
"איפה האופניים שלך עכשיו? תאר לעצמך, שאתה יורד עכשיו למטה, למקום הרגיל, אבל האופניים לא שם. עצור את עצמך ברגע הזה, בשנייה שאתה מגלה שהאופניים לא שם, ותכפיל את הרגע הזה פי אלף. זאת המלחמה." (מתוך הספר "גוף שני", מאת עפר שלח, "זמורה ביתן", 1989, עמוד 92)
"סבלנות התמדה ולעיתים כדור בין העיניים" (סיסמת המארינס לללוחמה בטרור, אותה אימץ בשעתו מפקד גדוד 890 של הצנחנים, אמיר ברעם, כמוטו גדודי)
"המבחן שלנו כצבא הוא מבחן היכולת ולא מבחן הכוונה." (מתוך ההרצאה שנשא האלוף גדי איזנקוט "מאפייניו של עימות אפשרי בזירה הצפונית ובעורף" בסמינר לזכר חללי מלחמת לבנון השנייה שנערך באוניברסיטת חיפה ב־30 בנובמבר 2010)
"אני חושב שצנחנים מחזיקים מעצמם כמחויבים למשהו שכולם מחויבים אליו, אבל הם רוצים קצת יותר. זה לא שאנחנו פועלים מאחורי קווי האויב - אנחנו לכאורה כמו כולם. אז מה בעצם ההבדל? זה שצנחן עושה הכול וקצת יותר. זה מחייב אותך ביוזמה, בהובלה, בדוגמה אישית בקרב - וגם בקימה בפני שיבה באוטובוס." (הרמטכ"ל בני גנץ על השירות בצנחנים. מתוך הכתבה "מסיבת גנץ" מאת יוני שנפלד ונועה הורוויץ, "במחנה", 6 בינואר 2011)

תגובה ללא ציטוט תגובה עם ציטוט חזרה לפורום
  #64  
ישן 14-03-2013, 10:45
צלמית המשתמש של marloweperelab89035
  marloweperelab89035 marloweperelab89035 אינו מחובר  
 
חבר מתאריך: 06.02.07
הודעות: 2,325
בתגובה להודעה מספר 1 שנכתבה על ידי marloweperelab89035 שמתחילה ב "כתבות שהתפרסמו בשנים האחרונות על קצינים בכירים - אשכול 2"

סיום כהונת הרמטכ"ל גבי אשכנזי –הערכה\ מאת גיורא איילנד

http://cdn.www.inss.org.il.reblazecdn.net/upload/(FILE)1297958448.pdf

"העימות המתוקשר בין שר הביטחון והרמטכ"ל וכן הדרמה סביב קביעת מחליפו של הרמטכ"ל הסיטו את תשומת הלב משאלה חשובה לא פחות והיא מצבו של צה"ל כיום בהשוואה למצבו לפני ארבע שנים. חמישה נושאים עיקריים ראויים לציון בהקשר זה. ראשית, ארבע השנים האחרונות היו מהשקטות שידענו. גם גבול הצפון, גם יהודה ושומרון ובעצם כל גבולות המדינה – אפילו אזור עזה מאז 'עופרת יצוקה' – היו גזרות רגועות עם מיעוט אירועים. נכון שישנם גם הסברים 'חיצוניים' לשקט הזה אך אין ספק, כי גם איכות הפעילות של צה"ל והמשמעת המבצעית תרמו לכך. שנית, שופרה מאד מוכנות הצבא. הדבר נכון כמעט בכל פרמטר. המילואים מתאמנים יותר והאימון שלהם איכותי יותר, התבצעו מהלכי הצטיידות גדולים, גדלה התדירות בה התבצעו תרגילים לרמות הגבהות והתכניות האופרטיביות, שהיו מוזנחות בחלקן ערב מלחמת לבנון השנייה, רועננו, עודכנו ונמצאות זמינות לשימוש. שלישית, תכנית העבודה החמש שנתית של צה"ל - 'תפן' - נכנסת עכשיו לשנתה הרביעית, ובניגוד לעבר היא מתממשת על פי התכנון (והתקציב). תרמו לכך, ללא ספק, אימוץ המלצת ועדת ברודט והגדלת תקציב הביטחון, אך גם ניהול מושכל של תקציב הביטחון, הגדול מבין תקציבי משרדי הממשלה. רביעית, הפעולות המבצעיות של צה"ל היו מוצלחות (ככל הידוע). מבצע 'עופרת יצוקה' היה מבצע צבאי מוצלח, תקיפת הכור בסוריה – אם אכן נעשתה ע"י צה"ל – הייתה מבצע מרשים. לא ידוע על תקלות מבצעיות רבות או רבות נפגעים ואפילו המבצע להשתלטות על המשט התורכי – שגרם אמנם נזק מדיני והסברתי לא קטן – לא היה כל כך רע לפי מבחן התוצאה הן הצבאית הן האסטרטגית (בעובדה,ישראל לא אותגרה מאז על ידי שום משט אחר). חמישית, תחושת הביטחון והמוראל בציבור בכלל ובצה"ל בפרט, כפי שמתבטאים, בין היתר, בגידול ברמת ההתנדבות ליחידות קרביות, הינם גבוהים. את ההישגים המרשימים הלל ונכון לאזן עם שני הנושאים הבאים:

ראשית, המוכנות האמיתית של הצבא בעצם לא ידועה. מוכנות נמדדת בדיעבד לאור התנהלות המלחמות. מוכנות אינה מושג אובייקטיבי וכמותי אלא תלוית הקשר. בתורת הלחימה אין סעיף המעריך את ה'נטו' – את הכוח שלנו, אלא יש סעיף שנקרא 'יחסי עוצמה', המעריך את הכוח שלנו מול אויב נתון בתרחיש נתון. אחרי מלחמת לבנון השנייה והכשלים שהתגלו, בעיקר בלחימת היבשה, החליט הרמטכ"ל אשכנזי, כי יש 'לחזור למקורות' ולתת תשומת לב גבוהה לשיפור יכולת התמרון של מסגרות יבשתיות גדולות. מי אומר כיזה מה שחשוב? אפילו אם ניקח את אותה זירה- לבנון, הרי שנכון כי לו במלחמת לבנון השנייה היו מבצעים בימים הראשונים מבצע רב אוגדתי מהיר עד קו הליטני, היינו פוגעים בעיקר כוחו של חזבאללה. לעומת זאת, אם בעימות הבא מול חזבאללה נבצע מהלך דומה, ייתכן והוא לא יהיה אפקטיבי היות ורוב משגרי הרקטות נמצאים מצפון לליטני. המבחן אינו אפוא רמת המוכנות בעלמא, אלא המוכנות כפי שתבוא לביטוי באירועים שיקרו, ואותה ניתן יהיה להעריך בעיקר בדיעבד. שנית, האווירה שקיימת בצבא, בעיקר ברמות הגבוהות. נכון, המוראל והביטחון העצמי עלו. עם זאת, האווירה הקיימת ברמות הגבהות היא לא כזו שמשדרת עידוד לביקורת ולחדשנות. נכון פעל הרמטכ"ל בשנתיים הראשונות לתפקידו, שבהן שיקום הצבא חייב דגש רב למשמעת ומקום קטן יותר לריבוי דעות. נראה, כי בשנתיים האחרונות היה מקום ליתר פתיחות וזו לא התקיימה. אחד הסיכונים הגדולים לצבא (ובעיקר למטה הכללי) הוא 'חשיבה קבוצתית' ונראה, כי פחות מדי תשומת לב ניתנה למימד זה.

לסיכום: צה"ל עבר שינוי מרשים לטובה בארבע השנים האחרונות. לא הכול בזכות הרמטכ"ל, אך כמי שיודע לקחת אחריות לדברים הרעים ('זה קרה במשמרת שלי') נכון לתת לרמטכ"ל היוצא הרבה קרדיט גם לדברים הטובים והרבים. במסגרת הקרדיט שניתן לרמטכ"ל יש פרט חשוב נוסף שראוי להזכיר. לטקס החלפת הרמטכ"ל הגיע גם האדמירל מאלן, ראש המטות המשולבים של צבא ארצות הברית. זוהי מחווה יפה אך היא רק דוגמה אחת לקשרים היוצאים מן הכלל שיצר רב- אלוף אשכנזי עם ראשי מטה כללי רבים, באזור (מצרים, ירדן) ובאירופה. חשיבות קשרים אלה – המבוססים על אמון והערכה – גבוהה גם בימים כתיקונם יותר מכפי שהעין משגת, אך השפעתם של קשרים אלה בעת משבר היא עצומה. במובן זה הוכיח הרמטכ"ל, כי הוא לא רק 'חייל' אלא גם בעל יכולות גבוהות בתחום המדיני." (גיורא איילנד , סיום כהונת הרמטכ"ל גבי אשכנזי – הערכה, "מבט על" ביטאון המכון למחקרי ביטחון לאומי, גיליון 242, ‏ 17.02.2011).
_____________________________________
"לא חוזרים עד שמבצעים"(המוטו של גדוד 890 של הצנחנים, כפי שניסח אותו מפקדו אריק שרון)
"איפה האופניים שלך עכשיו? תאר לעצמך, שאתה יורד עכשיו למטה, למקום הרגיל, אבל האופניים לא שם. עצור את עצמך ברגע הזה, בשנייה שאתה מגלה שהאופניים לא שם, ותכפיל את הרגע הזה פי אלף. זאת המלחמה." (מתוך הספר "גוף שני", מאת עפר שלח, "זמורה ביתן", 1989, עמוד 92)
"סבלנות התמדה ולעיתים כדור בין העיניים" (סיסמת המארינס לללוחמה בטרור, אותה אימץ בשעתו מפקד גדוד 890 של הצנחנים, אמיר ברעם, כמוטו גדודי)
"המבחן שלנו כצבא הוא מבחן היכולת ולא מבחן הכוונה." (מתוך ההרצאה שנשא האלוף גדי איזנקוט "מאפייניו של עימות אפשרי בזירה הצפונית ובעורף" בסמינר לזכר חללי מלחמת לבנון השנייה שנערך באוניברסיטת חיפה ב־30 בנובמבר 2010)
"אני חושב שצנחנים מחזיקים מעצמם כמחויבים למשהו שכולם מחויבים אליו, אבל הם רוצים קצת יותר. זה לא שאנחנו פועלים מאחורי קווי האויב - אנחנו לכאורה כמו כולם. אז מה בעצם ההבדל? זה שצנחן עושה הכול וקצת יותר. זה מחייב אותך ביוזמה, בהובלה, בדוגמה אישית בקרב - וגם בקימה בפני שיבה באוטובוס." (הרמטכ"ל בני גנץ על השירות בצנחנים. מתוך הכתבה "מסיבת גנץ" מאת יוני שנפלד ונועה הורוויץ, "במחנה", 6 בינואר 2011)


נערך לאחרונה ע"י marloweperelab89035 בתאריך 14-03-2013 בשעה 11:03.
תגובה ללא ציטוט תגובה עם ציטוט חזרה לפורום
  #65  
ישן 19-03-2013, 17:17
צלמית המשתמש של marloweperelab89035
  marloweperelab89035 marloweperelab89035 אינו מחובר  
 
חבר מתאריך: 06.02.07
הודעות: 2,325
כתבה ישנה על חגי פלג
בתגובה להודעה מספר 1 שנכתבה על ידי marloweperelab89035 שמתחילה ב "כתבות שהתפרסמו בשנים האחרונות על קצינים בכירים - אשכול 2"

כתבה ישנה על חגי פלג. ז' המוזכר בה הוא ניצב זוהר דביר.

כתבתו של אביחי בקר "ח' ועונשם", "הארץ" 15.10.1999
(הקישור כבר אינו עדכני ועל כן מובא הנוסח המוקלד)

ח' ועונשם\ מאת אביחי בקר
שתי הפתעות, רעה וטובה, חיכו למפקד הימ"מ, ניצב משנה ח', בדרכו לדיכוי המרד ביחידה: הרעה היתה התנהגותו של תומכו לשעבר, ניצב אליק רון; הטובה היתה התנהגותו של המפכ"ל, יהודה וילק. ח' לא סולח גם כשהוא מנצח. קווים לדמותו
"לפני כשבעה חודשים, כשמפקד הימ"מ הקודם, ניצב משנה דוד בן סימול, עמד לסיים את תפקידו, הופנו כל העיניים לניצב אליק רון, מפקד המחוז הצפוני של המשטרה. ביחידה ללוחמה בטרור יש לרון מעמד מיוחד, שנולד בתקופה שעמד בראשה. הקדנציה שלו, השנים 87' ו-91', נחשבת לתקופת שיא בתולדות היחידה. גם בתחנותיו הבאות במסגרת משטרת ישראל המשיך לשמור על קשר הדוק עם היחידה ולוחמיה ויזם מבצעים משותפים כעניין שבשגרה. היחידה ששה לעבוד איתו ולוחמיה רואים בו מעין אב רוחני. היה ברור שאי אפשר למנות מפקד ליחידה בלי שרון ייתן לכך את ברכתו. ואמנם, הרעיון למנות את סא"ל ח', מפקד סיירת אגוז, למפקד הימ"מ נזקף לזכותו של אליק רון. השדכן הראשון היה קצין צה"ל ששירת בעבר כסגנו של רון ב'שלדג' ולאחר מכן כ מפקדו של ח' בסיירת מטכ"ל. ניצב רון, שלא הכיר את ח' לפני כן מקרוב, לא תלה תקוות רבות בנכונות של צה"ל לשחרר למשטרה את הקצין המצליח מגולני, שסומן תמיד בתור הבטחה גדולה לעתיד. הוא גם לא האמין שח' עצמו יסכים לחצות את הקווים. למרבה הפתעתו ח' לא שלל לגמרי את האפשרות. אני אחשוב על זה, אמר לרון בשיחתם. רון מצידו שלח המלצות חמות למפכ"ל יהודה וילק. בינתיים התמנה ח' למפקד סיירת אגוז ואז נוכח לדעת כי הקידום שציפה לו נמנע ממנו. היתה לו הבנה עם מפקד המפח"ש שיקבל בהקדם חטיבה מרחבית בעוצבת הגליל פלוס דרגת אל"מ, אלא שלרמטכ"ל היו תוכניות אחרות. הוא חשב שהקידום של ח' מואץ מדי וגם הלחצים הכבדים שהפעילו למענו האלופים משה יעלון, גבי אשכנזי ומשה סוקניק לא עזרו. ח' הלך פעמיים לראיון אצל שאול מופז ופעמיים נענה בשלילה. התגובה שלו היתה אופיינית: אני לא חלק מהמשחקים שלכם. אם אין קידום אני הולך הביתה. מופז ניסה להרגיע. שורת הקצינים שעשו להם עוול נמשכת מהקריה עד תל השומר, הוא אמר לו. ח' השיב שמצידו היא יכולה להתפרס עד פתח תקוה. אחרי שיצא מלשכת הרמטכ"ל התקשר למפכ"ל וילק והודיע לו שהוא מוכן לעבור למשטרה ו לפקד על הימ"מ. בצה"ל לא ידעו איך לעכל את הפרישה הרועמת שלא נעדרו ממנה סממני מחאה. רבים רואים בה מחדל של הפיקוד הבכיר. אחרים מפרשים אותה כצעד נחפז מדי מצידו של ח'. באמצע חודש מארס מסר ח' את הפיקוד על אגוז לסא"ל חגי מהצנחנים והתייצב בימ"מ. המתיחות בינו לבין הלוחמים החלה מיד עם היכנסו לתפקיד. ותיקי היחידה חשו שהמפקד החדש מערער על סדרי בראשית ובצר להם פנו אל פטרונם אליק רון. תפקידו של רון בפרשה שהחוללה לאחר מכן נתון לפרשנויות שונות. לפחות בסביבתו של ח' שמעו ממנו את המשפט 'יש לי תחושה קשה שאליק חותר תחתי'. זה נראה להם מוזר, אולי אפילו פרנואידי. מפקד המחוז הצפוני נחשב לתומכו ולמכתירו של ח'. כשפנה ידיד של השניים לברר מה בעצם קורה הוא למד מתגובתו הסוערת של רון שלפחות בעיניו סר חינו של המפקד החדש. המסקנה שלו היתה שרון התייצב לצד הלוחמים הוותיקים במאבקם נגד המפקד החדש שהוא עצמו המליץ עליו. כל זה התרחש שבועיים לפני הפיצוץ בימ"מ. ח' השאיר הודעות לרון ולא נענה. 'גם אם אליק לא היה מעורב ישירות, החוטים הוליכו אליו', משוכנע אדם המקורב לח'. 'הקושרים בימ"מ הבינו שאליק תומך בהם. זה היה מארב מתוכנן היטב'. ניצב רון מסר באמצעות דוברו שאינו מוכן להתייחס לנושא.
המרד
מה באמת קרה במפגש בין ח' לבין לוחמי הימ"מ? ח', כמנהגו, לא הגיע ליחידה כדי להשתלב במציאות שהיו בה לא מעט גילויי שאננות, אלא כדי לשנות אותה. הוא לא שעה ליועצים שאמרו לו להירגע ולתת לעניינים לזרום במסלולם. קודם כל החליט לתגבר את מערך הפיקוד. הוא העביר מתפקידם את סגן מפקד היחידה ואת קצין האג"ם וגייס את ז', מפקד סיירת גולני לשעבר, להיות מפקד פלגה. ז' הוא קצין שמח"טים רבים חיזרו אחריו, אך הוא סירב לכולם כדי לעבוד עם ח' בימ"מ. מטבע הדברים התעוררה תסיסה עקב השינויים הארגוניים והפרסונליים. בתחילה היא היתה כבושה, אבל לפני כחודש, כשהדיח ח' ארבעה לוחמים שהשתוללו וזרעו הרס בעת חיפוש בביתו של גנב רכב בכפר שוויקה ושהיו גם מעורבים במעשה התעללות שבו רוצץ ראשו של חתול, פרצה המחאה החוצה. 'אני לא רוצה פה פסיכופטים', הכריז ח', 'מי שמרוצץ ראש של חתול צריך טיפול'. ח' פגע במחלקה שהכתיבה את הנורמות השליליות של היחידה, שהיתה הגרעין הקשה שלה. מברית הניזוקים צמח הקשר נגדו. ח' היה ערוך לקראת האירועים. הוא ידע שקריאת התיגר הפו מבית תהיה בעת ביקור המפכ"ל, הוא גם שיער מי יהיו הדוברים, הוא רק לא תיאר לעצמו את עוצמת הזעם. כשהציעו לו מלשכתו של וילק לדחות את סיור המפכ"ל בשבוע כדי להרגיע קצת את הרוחות, הוא דחה את האפשרות. הוא רצה שפעם אחת ולתמיד ייצא כל הרפש החוצה. מי שנכח בשיחה של היחידה עם המפכ"ל, שבה הוטחו טענות חריפות, התרשם כי ח' נותר קר רוח. יחד עם זאת הוא לא שיער בעצמו עד כמה גורף יהיה הגיבוי שנתן לו המפכ"ל. בעת המרד בגולני, כאשר ההורים התארגנו למחאה נגד המפקדים, ניסה עמירם לוין, אז אלוף פיקוד צפון, לבדוק אצל המח"ט, גדי אייזנקוט אפשרות לחון את הנידונים. ח' הופתע לגלות שבניגוד ללוין, וילק היה נחוש לתמוך בו. ח' ציפה להצהרה יותר מאופקת, משהו בנוסח: 'יש לי במפקד אמון מלא אבל נבדוק את הנושא'. אבל המפכ"ל היה חד משמעי: 'מי שלא מתאים לו שיעזוב', פסק. בניסיון לשחזר את השתלשלות האירועים הבין ח' שלמורדים היה ברור שהניצחון מובטח להם, ולכן הירשו לעצמם להשתלח בו ללא עכבות. הם הרגישו שהמשחק מכור. תגובת המפכ"ל הממה אותם וטרפה להם את הקלפים. ח' נשאר בתפקידו, ראשי המורדים הודחו, והעניינים ימשיכו להתנהל בדרכו התוב ענית האופיינית של ח'.
לוחם
ח' הוא יליד מושב דבורה שבאזור תענך. הוא בן 35, נשוי לסיגל מתל עדשים ואב לשתי בנות - גל ומעיין. הוריו נולדו במרקש שבמרוקו והגיעו לישראל בשנת 56' במסגרת תנועת 'הבונים'. ח' בוגר בית הספר החקלאי 'ניר העמק' בעפולה. הוא זכור כדמות בולטת בחברת התלמידים, סוס הפרא של בית הספר. בבוקר הוא אירגן את המקהלה ובצהריים ניפץ מנורות. כשרצו להעיף אותו בשל התנהגותו, התייצב תמיד המורה הוותיק נחום כהן שח' רואה בו מורה לחיים, לגונן עליו. לכהן היה משפט קבוע שנהג לומר לתלמיד הפרוע ח' במהלך התיכון: 'מה אני עושה איתך ואני כל כך אוהב אותך'. לפני שהתגייס עשה ח' שנת שירות ביישוב אדרת שבחבל עדולם והתייצב בבקו"ם באוגוסט 83'. אחרי טיול קצר בקורס טיס הוא נבחר לסיירת מטכ"ל. ביחידה המובחרת הזאת היה ח' לוחם, מפקד צוות, מפל"ג אימונים ופרויקטור (מצביא בשפת היחידה). את שירותו בסיירת מטכ"ל הוא סיים בדרגת רס"ן בשנת 94', כשמאחוריו שורה ארוכה של מבצעים נועזים שעל אחד מהם אף עוטר בצל"ש רמטכ"ל. ח' מאופיין כלוחם בכל רמ"ח אבריו, אחד שהשתתף בפעולות החשאיות והמסוכנות ביותר של סיירת מטכ"ל. בתק ופה שבוגי יעלון היה מפקד היחידה ח' נחשב ללוחם המועדף עליו. 'ביכולת שלו לעשות את המעבר החריף מאירוע שמתנהל בחשאיות מלאה, לפי תכנון המוקדם ובהתאם ללוח הזמנים שנקבע מראש, ולצאת בפתאומיות לעין סערה, לעבור משלוות נפש למבצע רועש ותוקפני, בזה הוא אחד הפנטסטיים שיצא לי להכיר', מעיד על ח' קצין בכיר בצה"ל, מבוגרי היחידה. 'גם אצל הגיבורים בינינו בהחלט קיים ההלם והשיתוק הראשוני, אפילו אם זה לוקח עשירית השנייה. אצל ח' לא. זמן התגובה שלו הוא תופעה מדהימה. מהבחינה הזאת הוא חיה. הוא לא איש שנבהל'. באוסף התגובות של בני דורו בסיירת מטכ"ל חוזרות ונשנות ההגדרות 'ישר כמו סרגל', 'יודע להפריד בין עיקר לטפל', 'אינטליגנטי', 'עקרוני', 'אמיץ לב' ו'בעל כושר מנהיגות סוחף'. אחד מחבריו ליחידה אומר: 'הוא אף פעם לא חשש מעימותים, לא כלפי מעלה, לא כלפי מטה ולא הצידה. כשהיתה פעם פאשלה ביחידה שנטו לעבור עליה לסדר היום הוא העמיד את הדברים כך שזה הוא או הם. הענין טופל והקצין הודח'. ח' הוא אדם בוטה, אימפולסיווי, תובעני, לא סלחן, ערמומי. לאליטיסטים בסיירת מטכ"ל היתה בעיה עם החספוס שלו. כשהיה בקורס מ"פים מצאו אותו המדריכים שונה משאר החניכים האחרים שהגיעו מסיירת מטכ"ל. 'הוא לא התנשא כמוהם, היתה בו בעצם נשמה של גולנצ'יק', אומר אחד מהם. כזאת היתה גם התרשמותו של ראש אמ"ן אז, אורי שגיא. לימים המליץ שגיא על ח' לפני מח"ט גולני משה קפלינסקי, היום מפקד עוצבת הגליל. 'לך עליו', יעץ לו שגיא אחרי שח' חזר מחו"ל בתום שנת חופשה ללא תשלום שבמסגרתה עשה במקסיקו בשירות חברה לסחר בינלאומי. לקראת אותה נסיעה הוא גם עיברת את שם המשפחה כדי לטשטש את הקשר למבצעים שבהם השתתף בסיירת מטכ"ל. עם זאת התחייב לפני חברים שאם יזכה להיות למח"ט גולני יחזור לשם נעוריו המקורי. סיפור מהתקופה הסטודנטיאלית של ח' יכול לאפיין את האישיות המקורית והיצירתית שלו. על פי התקנות נדרש כל קצין היוצא ללימודים לתת שבוע של שמירה באחד מבסיסי צה"ל. במסגרת זו ירד ח' לסוף שבוע במחנה הגדנ"ע שבשדה בוקר ומצא אותו עזוב. כדי שלא ישתעמם הוא התחיל לשנות לו את העיצוב. את התרנגולות בפינת החי שיחרר לחופשי (הן נראו לו עצובות בלול) ואת התותח שבשער הבסיס הוא הוביל אל מול לשכת המפקד והשחיל את הקנה דרך החלון. כשאנשי הסגל חזרו ביום ראשון הם לא הכירו את הבסיס .
מפקד
כשאורי שגיא פנה אליו לראשונה בהצעה להיות מג"ד בגולני בלי לעבור את הדרך המתסכלת של תפקידי ביניים הוא לא גילה עניין. זה נשמע לו זר, לא רלוונטי, מה גם שבדיוק התחיל ללמוד לתואר שני במדיניות ציבורית במסגרת פו"ם. אלא שהמח"ט קפלינסקי לא היה מוכן לוותר בקלות. הוא הבין שכדי לגייס את ח' דרושה יותר משיחה לבבית. לפיכך הזמין אותו לבלות איתו יחד שלושה ימים בתרגיל גדודי. זאת היתה נקודת השבירה של ח'. הוא הוקסם ובסיום התרגיל הודיע לקפלינסקי: 'יש לי מה לעשות כאן, זה מדבר אלי, יש הרבה דברים שאני יכול לקבל פה, אני מצטרף'. קפלינסקי זרע, ואת הפירות קטף המח"ט שבא בעקבותיו, ארז גרשטיין. הנסיבות שבהן הוזעק ח' להיות מפקד גדוד 'ברק' היו טרגיות. זה קרה במארס 96' בעקבות התפוצצות מטען ברצועת הביטחון ממזרח לקיבוץ מנרה, שבה נהרג מפקד הגדוד סא"ל חוסיין עמיר עלי עמר ועוד שלושה לוחמים. ח' נכנס לתפקיד במצב של משבר, ללא חפיפה מסודרת ובלי היכרות מוקדמת עם המציאות בגולני. הוא נחת מטושטש ביום ערפל במוצב ציפורן. גרשטיין, טיפוס ססגוני לא פחות, קיבל את פניו במשל. 'יש מג"דים, והם הרוב, שמכניסים את שתי הידיים לבוץ כדי להגיע לבטון. רק מעטים, שהם המוכשרים באמת, יודעים שאין בטון ולכן לא מכניסים את הידיים'. זאת כל התורה על רגל אחת, אמר גרשטיין למג"ד החדש, ונעלם. חלפו רק שבועיים מאז התחיל בתפקיד והגדוד ספג חלל נוסף - סרן סאלח כאמל זיידאן, מ"פ המפקדה. הוא נפגע כשמתאבד פוצץ עצמו ליד שיירת אספקה. ח' הדהים את כולם במהירות שבה הסתגל למציאות החדשה, שהפוכה במהותה לאורח החיים הסטרילי שהורגל אליו בחממה של סיירת מטכ"ל. כל אלה שחששו מפני הצנחתו של 'סנוב' למערכת התבדו. בימים הראשונים סייע לו קפלינסקי שהתפנה לשם כך מהלימודים באוניברסיטה. הם הסתובבו יחד בין המוצבים שבגזרת רכס רמים כשהמח"ט לשעבר משמש כנהג. בסוף השבוע ח' כבר לא היה זקוק יותר לחונך. הוא ניהל את הגדוד כאילו נולד בו. הפתיחות ללמוד, הכישרון שלו לזהות את נקודות התורפה והחוזק, האופן שבו החליק אל התפקיד, היו מעל ומעבר לאופטימיות שבתחזיות. כשהגדוד גמר את פרק התעסוקה בלבנון יצא ח' למסע הכומתה המסורתי של הטירונים. הוא הלך איתם 95 ק"מ, תמונה שלא זכורה בגולני. באימון, בסוף תרגיל גדודי מתיש ברמת הגולן, אפשר היה למצוא אותו זרוק בתוך ערימה ש ל רובאים ישנים. קשה היה להבדיל מי המג"ד ומי הרובאים. ח' זכה מיד לתהילת נצח המסתכמת בגולני במשפט – 'מג"ד חבל על הזמן'. הגדוד העריץ אותו בשל קרבת אמת שפיתח עם החיילים. הוא נלחם בשבילם בין שהיה מדובר בהקצאת שטחי אש, ובין שהיה מדובר בארגון מקלחות ויתר תנאי מחיה הולמים לפלוגות. מבין המג"דים הוא היה התובעני ביותר כלפי מטה החטיבה. כשזה לא הלך בטוב הוא לא היסס להפעיל את לשונו הבוטה. הסמח"ט עבד אצלו שעות נוספות. גם למח"ט, ארז גרשטיין, הוא לא עשה חיים קלים. הוויכוחים ביניהם קרעו את יריעות הברזנט של לשכת המח"ט. ח' לא שם מחסום לפה, היה חד ומצליף, והחיילים אהבו את הסגנון שלו. 'הוא ידע יפה לנצל את הכריזמה שלו', מספר קולגה מגולני, 'כדי שדברים יזוזו בהרבה מקרים הוא צריך היה רק לעמוד'. בהיבט המבצעי הוא קפדן מאין כמוהו. אירועים בלבנון שתחקירים של בכירים ממנו עברו עליהם לסדר היום, ספגו אצלו ביקורת נוקבת. כשלים וליקויים במהלך פעילות של כוחות מהגדוד ברצועת הביטחון, גם אם לא עלו בנפגעים, זכו אצלו לגובות חמורות. 'השנה בגדוד ברק', הוא נפרד מהרובאים, 'היתה גולת הכותרת של השירות שלי'. ממג"ד הוא קודם להיות סמח"ט גולני, תפקיד שמאוד לא אהב. כשפרץ המרד המפורסם במסייעת של גדוד ברק שלח אותו המח"ט גדי אייזנקוט לנסות להרגיע את הרוחות. ח', שזמן קצר לפני כן עוד היה המג"ד, הכיר היטב את הנפשות הפועלות. הוא היה המפקד היחיד במערכת שפלוגת 'סוסי הפרא' היתה מוכנה להאזין לו. אם מישהו היה מסוגל לשמש סכר בפני הפורענות זה רק הוא. המקום היה אום דרג' שבמדבר יהודה, השעה היתה שתיים בלילה. ח' מצא את המורדים צועדים חמומים לעבר סוכת השין-גימל עם כל הציוד עליהם. 'אני בא איתכם', הוא הפשיר מיד את הקרח. אחר כך הושיב אותם והרצה להם על כומתה, תג וכבוד. הגה לא נשמע. בסיום השיחה אספה הפלוגה את הקיטבגים ובדדמה חזרה לאוהלים. לבקשתם הוא התחייב לשוב לשוחח איתם בבוקר. אלא שבשעות הלילה הוא נעדר מהמקום ומפקדים פחות מוכשרים ורגישים פגעו באמון הלוחמים. את פרץ ההשתוללות אי אפשר היה כבר להפסיק. לפני יותר משנה פנה אליו המח"ט אייזנקוט והציע לו לעבור לפקד על סיירת אגוז 'כפרויקט לשלושה חודשים' עד שיימצא לה מפקד חדש. ח' שמוקיר מאוד את אייזנקוט, הסכים בו במקום למרות שלא היה מדובר בקידום. הוא ויתר על משחקי כבוד ונרתם למשימה. שלושת החודשים, כדרכו של כל דבר זמני בצה"ל, התארכו לשמונה חודשים, והפרויקט הזמני נהפך למצב של קבע. מהבחינה המבצעית המאזן של הקדנציה הקצרה שלו באגוז הוא מושלם. שבעה אנשי חיזבאללה הרוגים, ביניהם,שניים עתירי פיגועים מהכוח המיוחד של הארגון שנהרגו במארב ליד טלוסה. בקרב לוחמי אגוז אף אחד לא נשרט. ביחסי מפקד-פקודים זאת היתה הצלחה מסחררת פחות. בכל זאת, בין מאות התגובות המעודדות שקיבל אחרי שהתפוצצה פרשת הימ"מ היתה אחת גם מצוות אגוז שאמר לו: 'רק תגיד ואנחנו הולכים מחר לטלוויזיה לספר איזה תותח אתה'. אבל לרמטכ"ל כאמור היו תוכניות משלו. הוא לא חשב שלח' מגיע קידום כל כך מהיר וח' היה לניצב משנה בימ"מ. בניגוד לעצות, היעד הראשון שהציב לעצמו היה להחזיר ליחידה את הכשירות המבצעית. מלכתחילה הוא זיהה תופעות של מחנאות, של תרבות שאין בה תחקירים ודיווח בנוסח שהורגל לו בצה"ל, של מריחה. הימ"מ, הוא איבחן מיד, הוא ארגון קפוא שחי על הנוסטלגיה. על הצורך הדחוף בטלטלה הצביע כבר דו"ח פנימי חריף של ועדה שהקים עוד המפכ"ל לשעבר, אסף חפץ. ח' ראה את עצמו כאיש שיעשה את הטלטלה הנדרשת. הוא לא בנוי לפשרות. אחרי הפגישה הדרמטית עם המפכ"ל, שקטעה את המרד באיבו, הלך ח' למשרדו ואז החלה אליו עלייה לרגל. נציג של לוחמי היחידה התייצב וביקש סליחה. 'אין סליחה, הכדור נורה', דחה ח' את הפנייה. למחרת אסף את היחידה לשיחה. הוא סיפר להם על מסע של 120 ק"מ שעבר בסיירת מטכ"ל. בשל נעליים לא מתאימות נהפכו כפות הרגלים שלו בהדרגה לשלפוחיות מדממות ולקו בזיהום. בכל זאת לא הפסיק את המסע. 'אני אמות לפני שאפסיק ללכת', הכריז. רק כשעברו את קו הסיום הוא התמוטט, נלקח לבית חולים ואושפז לעשרה ימים. 'גם הפעם', אמר ח', 'אני אמות אבל אתקע את הדגל. אני לא מפחד מכלום'."

("הארץ", 15.10.1999)
_____________________________________
"לא חוזרים עד שמבצעים"(המוטו של גדוד 890 של הצנחנים, כפי שניסח אותו מפקדו אריק שרון)
"איפה האופניים שלך עכשיו? תאר לעצמך, שאתה יורד עכשיו למטה, למקום הרגיל, אבל האופניים לא שם. עצור את עצמך ברגע הזה, בשנייה שאתה מגלה שהאופניים לא שם, ותכפיל את הרגע הזה פי אלף. זאת המלחמה." (מתוך הספר "גוף שני", מאת עפר שלח, "זמורה ביתן", 1989, עמוד 92)
"סבלנות התמדה ולעיתים כדור בין העיניים" (סיסמת המארינס לללוחמה בטרור, אותה אימץ בשעתו מפקד גדוד 890 של הצנחנים, אמיר ברעם, כמוטו גדודי)
"המבחן שלנו כצבא הוא מבחן היכולת ולא מבחן הכוונה." (מתוך ההרצאה שנשא האלוף גדי איזנקוט "מאפייניו של עימות אפשרי בזירה הצפונית ובעורף" בסמינר לזכר חללי מלחמת לבנון השנייה שנערך באוניברסיטת חיפה ב־30 בנובמבר 2010)
"אני חושב שצנחנים מחזיקים מעצמם כמחויבים למשהו שכולם מחויבים אליו, אבל הם רוצים קצת יותר. זה לא שאנחנו פועלים מאחורי קווי האויב - אנחנו לכאורה כמו כולם. אז מה בעצם ההבדל? זה שצנחן עושה הכול וקצת יותר. זה מחייב אותך ביוזמה, בהובלה, בדוגמה אישית בקרב - וגם בקימה בפני שיבה באוטובוס." (הרמטכ"ל בני גנץ על השירות בצנחנים. מתוך הכתבה "מסיבת גנץ" מאת יוני שנפלד ונועה הורוויץ, "במחנה", 6 בינואר 2011)

תגובה ללא ציטוט תגובה עם ציטוט חזרה לפורום
  #66  
ישן 20-03-2013, 04:32
צלמית המשתמש של marloweperelab89035
  marloweperelab89035 marloweperelab89035 אינו מחובר  
 
חבר מתאריך: 06.02.07
הודעות: 2,325
בתגובה להודעה מספר 1 שנכתבה על ידי marloweperelab89035 שמתחילה ב "כתבות שהתפרסמו בשנים האחרונות על קצינים בכירים - אשכול 2"

כתבה ישנה על ליאור לוטן
כתבתו של אביחי בקר "נחטף ישראלי מה עושים?", "הארץ" 09.02.2001
(הקישור כבר אינו עדכני ועל כן מובא הנוסח המוקלד)

נחטף ישראלי מה עושים?\ מאת אביחי בקר

בכל פעם שמתעורר חשד לחטיפת ישראלי מקפיץ ל' את אנשיו ויוצא לשטח בראש הצוות המיוחד המתמחה במשא ומתן עם חוטפים. את השיעור הראשון בתחום למד על בשרו במהלך ניסיון החילוץ הכושל של נחשון וקסמן שעליו קיבל צל"ש
בנובמבר 2000 נחת בשדה התעופה "עובדה" שבנגב מטוס חברת "אייר דגסטן" שנחטף בדרכו ממחצ'קלה למוסקווה. במערכת הביטחון התקבלה התראה על חוליית טרור צ'צ'נית, נחושה ואכזרית, הפועלת בשירות המאבק הפלשתיני. את השיחות עם החוטף, אלו שבהן התברר כי אין הוא טרוריסט בעל אידיאולוגיה אלא אדם מבולבל, הוביל צוות המשא ומתן המיוחד בראשות ל', שפועל במערכת הביטחון. פרשת עובדה נגמרה אמנם בחיוך, אך ההתראות הנוכחיות על אפשרות של פיגוע מיקוח רציניות הרבה יותר. מאז תחילת האינתיפאדה הנוכחית, לפחות פעמיים היה חשש שפיגוע כזה אכן התממש: פעם אחת כשנעלם הנער מאשקלון אופיר רחום, קורבן קשר האינטרנט, ובפעם השנייה כשנעלם רוני צאלח בשטחי החממות של כפר ים ברצועת עזה. שניהם נרצחו. אבל בסולם האיו מים על צה"ל, נורא ככל שזה נשמע, חטיפה חמורה ממוות. "בחטיפה קיים ממד אסטרטגי", אומר קצין בכיר בדימוס, מומחה לענייני טרור. "זו הדרך הקלה והפשוטה ביותר להעמיד את מדינת ישראל על הרגליים, ללחוץ עליה ולהתיש אותה". רק בחודש שעבר סוכל ניסיון לחטוף קצין חיל אוויר מתחנת הסעה ליד נמל התעופה בן גוריון. חברי כמה חוליות פלשתיניות שנתפסו לאחרונה סיפרו בחקירתם בשב"כ כי ניסו לחטוף חיילים. ההנחה הרווחת היא שמשהו גדול מתבשל; אם יתממש חלילה אחד מתסריטי האימה, ל' יהיה שם כדי לנסות להביא סוף טוב.
תשובות לא מתוחכמות
זה כארבע שנים הוא מופקד על הצוות המתמחה בניהול מצבי משבר. האדם עם המגאפון הנושא ונותן עם החוטפים הוא רק קצה החוט של המערכת. באוקטובר 94', להבדיל, בהיותו סרן בסיירת מטכ"ל הוא היה שותף לפריצה לווילה המבודדת בביר נבאללה שבה הוחזק החייל החטוף נחשון וקסמן. בתום הקרב, שרוע על אלונקה בנקודת פינוי נפגעים, היה ברור לו "שזאת תקלה. לא יכול להיות שבסוף נגיע למצב של לחימה אחד על אחד. אפילו שאישית הייתי גאה מאוד בחלק שלי בקרב, לגמרי לא הסתדר לי שהתשובות של מדינת ישראל הן עד כדי כך לא מתוחכמות. ביני לבין עצמי שמחתי שעמדתי במבחן האש, רק שבשום אופן לא יכולתי לקבל מצב שבו אומץ לב עילאי הוא הכלי העיקרי המצוי בידי צה"ל כשהוא יוצא לחלץ בני ערובה. אסור שנסתפק בחיילים שבאים עם שכפ"צים וקסדות". מחשבות בנוסח זה הוא חלק גם עם אנשי הימ"מ (יחידת משטרה מיוחדת) בהרצאה שנשא לפניהם לא מכבר. האכזבה העמוקה מתוצאות הפעולה, שליוותה אותו תקופה ארוכה - "התסכול על איך שבמקום להשקיע מחשבה נגררנו שוב לתוצאה דומה לזאת של אירוע מעלות שהתרחש עשרים שנה קודם" - ממנה נגזר עיסוקו הנוכחי. בפעולת החילוץ ההיא נהרג סרן ניר פורז. שלושת אנשי החמאס שהחזיקו בוקסמן נהרגו, אבל גופת החטוף נמצאה כשהיא מנוקבת כדורים ורסיסים. חודשיים וחצי לאחר מעשה, ביום האחרון לכהונתו של הרמטכ"ל אהוד ברק, הוא העניק ציונים לשבח לל' ולמשפחתו של פורז. בכתב הצל"ש, שפורסם בספר "בעוז רוחם", נכתב על ל' כי חרף העובדה שנפגע פעמיים בפריצה הוא המשיך לפעול תוך "דבקות במטרה, תושייה, מקצועיות, שליטה עצמית ואומץ לב יוצא דופן". דובר צה"ל לא התיר לראיין את ל'. סיפור הקרב מפיו לקוח בעיקרו מתוך דברים שסיפר בימ"מ. מעל הקתדרה הוא דבק בגרסתו שהת וכנית המבצעית לא היתה הרפתקנית, כפי שבזמנו טענו המבקרים. "העובדה שניר הגיע למגע אחרי שניות היא הישג אדיר. הפעולה בפירוש יכלה להצליח, בתמחור של סיכון מול סיכוי ההחלטה היתה ראויה. כל המרכיבים של פעולת ההשתלטות עלו יפה עד לשלב האחרון, שנכשל באופן דרמטי". הוא בן 36, גרוש ואב לבן. אתוס הגבורה ריתק אותו מילדות, כך זוכרים אותו החברים מרחובות. הוא שינן בעל פה את ספר הצל"שים של מלחמת יום כיפור, לבר מצווה קיבל על פי בקשתו את סדרת הספרים "צה"ל בחילו", בכיתה ט' קנה נעליים אדומות ואפילו תפר לו חגור. יחד עם זאת, כשהתגייס לסיירת מטכ"ל בשנת 83' הוא היה משוכנע שלא ירחיק לכת. כשסיים טירונות התפלא איך לא הודח וגם בהמשך, בפתיחת כל פרק חדש הוא אמר לאבא שלו שזהו, הפעם הוא עף. כשהשתחרר בשנת 88' הוא למד משפטים באוניברסיטת בר-אילן ובאותו זמן גם הצטרף לשב"כ. בשנת 93', כשהוצע לו לחזור ליחידה לסיבוב שני, הפעם לתפקיד מפל"ג פח"ע, האחראי על הלחימה בטרור, הוא לא היסס. חצי שנה לפני חטיפת וקסמן, הפעם 80 ק"מ צפונית לגבול ישראל-לבנון, הוא היה בין הפושטים על ביתו של בכיר אמל לשעבר מוסטפה דיראני, מבצע חטיפה שמ טרתו היתה השגת מידע מעודכן על גורלו של הנווט השבוי רון ארד. השעה היתה שלוש לפנות בוקר כשאת דיראני הנם בשלווה בכפרו קסר-נבא העיר קנה אקדח שהוצמד לרקה. בספרו של משה זונדר "סיירת מטכ"ל" נכתב כי סרן נ' העיר את דיראני; בעלי הגרסה החלופית מתעקשים כי ל' הוא שראוי לקרדיט על ההשכמה המוקדמת.
הייתי ממש באופוריה
מבצע דיראני נראה כמו מתנת פרידה מוצלחת מסיירת מטכ"ל. רגל אחת של ל' היתה למעשה כבר בחוץ, הוא התרוצץ בין שתי משרות, ביום עשה את הסטאז' כעורך דין, בלילה קפץ ליחידה לנקות את השולחן, וכשהוא מחליף מדים בחליפה וחוזר חלילה נחטף נחשון וקסמן. ביום שישי, 14 באוקטובר 94', דיווח השב"כ שהחוטפים ובן הערובה נמצאים בביר נבאללה ולא ברצועת עזה, כפי שנטען עד אז. לוחמי היחידה, שהוזעקו מאזור כיסופים, לא הבינו מיד את מידת הדחיפות ולפיכך עצרו כמיטב המסורת בצומת קסטינה כדי להצטייד במעדן החביב עליהם, חביתה בלחמנייה. רק בהגיעם לנקודת הכינוס התברר שלוח הזמנים דחוק מששיערו. שעון החול האוזל במהירות חייב פשרות שהותירו טעם מר אצל היוצאים. בעוד המפקדים עברו תדרוך מדוקדק לקראת המבצע, שאר הלוחמים לא הכירו א ת היעד ביסודיות הדרושה ולפיכך נאמר להם לפעול בהתאם לעקרון החיקוי. ל', למשל, שממש ברגע האחרון החליף את כלי הנשק שלו ("לקחתי עלי מיקרו-עוזי מושתק ולא אם-16, כדי שאם נחשון חס וחלילה יחטוף ממני בטעות איזה כדור, מוטב שזה לא יהיה 5.56 מ"מ, שזאת תחמושת קטלנית, אלא קליע 9 מ"מ חלש"), לא הספיק לטעון בעצמו את המחסניות, טקס שמקצוען לעולם לא יוותר עליו. בלית ברירה הוא ביקש מאחד המש"קים שיעשה זאת בשבילו. הוא גם ניסה לצלצל לאשתו, שהיתה בחודש השמיני להריונה, לפייס אותה על כך שלא יבוא הביתה; הקו היה תפוס. מדי שנה ביום הזיכרון מופיע ל' לפני תלמידי תיכון רוטברג ברמת השרון, בית הספר שניר פורז נמנה עם בוגריו. על הקשר ביניהם הוא לא פוסח. "חיבקתי את ניר, שכמוני הגיע מהבית. כילד שגדל על הסיפורים של סבנה, משגב עם וסבוי, הייתי ממש באופוריה. לזכותו של ניר, הוא לא נסחף בהתלהבות. שלא כמוני הוא היה מאופק וענייני". בשעה שבע בערב נגע הכוח בגדר האבן המקיפה את הבית המבודד שבפאתי ביר נבאללה. 20 מטר בלבד הפרידו ביניהם לבין המבנה החשוך והדומם שבמורד. הם התגנבו דרך החצר אל הפינה הדרום-מערבית של הבית ובהגיעם הת פצלו לשלושה צוותים, אחרי שפורז ול' נפרדו בטפיחת אגרופים אופיינית, סימן לאיחולי הצלחה. על פי התכנון, נ' נועד לפרוץ מהגג, ל' מהכניסה הראשית ופורז ממרפסת המטבח. כיוון שלא נחשפו עד לאותו רגע ההרגשה היתה אופטימית, אלא שאז, בעודם מתקדמים חרישית אל הפתחים, הם קיבלו בקשר הוראת "עצור". אל הבית התקרבה מכונית מרצדס, נהגה ירד ממנה וצעד לעבר המבנה. המתגנבים קפאו במקומם והשפילו מבט, לפי הכלל "אדם שאתה מביט בו, הוא מיד מרגיש בך". הם לא נחשפו. אחרי שיצא מהבית נתפס האיש על ידי השב"כ ובחקירה גילה שהביא אוכל לחוטפים ושוקסמן בריא ושלם. הם קיבלו בקשר הודעה, "הכל בסדר, ממשיכים כרגיל, נחשון בחיים". הם הניחו שאם יתגלו לפני הזמן, החטוף אבוד. בהגיעו לדלת הברזל שבעדה נועד לפרוץ לבית, בדק ל' תחילה אם שפר מזלו והיא אינה סגורה. הוא לחץ בעדינות את הידית כלפי מטה, לא חזק מדי, כדי לא להרעיש, אך לא חלש מדי, שמא יפספס את העובדה שהדלת אינה נעולה: "במצבים כאלה אתה פועל בשיא הזהירות, אין פה סערה גדולה, אתה משקיע את מלוא תשומת הלב בדברים הכי בנאליים". לדאבונו, אך כצפוי, הדלת היתה נעולה. שלושת הכוחות היו אמורים להפעיל את מטעני הפריצה באותה שנייה, אבל בפועל נוצרו פערים קלים בתזמון. השעה היתה 19:45, מעבר לדלת שנפערה לבסוף גילה ל' דלת נוספת נעולה. "יריתי במנעול, היא לא נפתחה, פתאום חלף דרכה מטח שבא מבפנים, הרסיסים פצעו אותי בראש ובאוזן, לאחר מעשה התברר שזה היה מאש כוחותינו. הרגשתי רפיון ואפיסת כוחות, האבק, הרעש והריח שהיו שם לא היו דומים בכלום לתרגילים שעברנו ביחידה. כשנחזור", הוא אפילו ציין לעצמו, "אנחנו חייבים לתרגל את זה יותר". הכוח של פורז היה הראשון שפרץ פנימה. אחד מאנשי החמאס שפיטרל במסדרון ירה צרור ארוך לעבר פורז והצוות שאיתו, ואחר כך נפתחה אש גם מתוך החדר. הם כולם נפצעו ונגררו למרפסת וההתקפה מאגף זה נשברה למעשה.
בתרגילים זה פעל יופי
אפלה מוחלטת, ל' לא ידע מה קרה בינתיים בתוך הבית. הוא התעשת ואף שהיה פצוע התגבר על הדלת באמצעות מטען והגיע לפתח שעליו נעצרה ההתקפה של פורז. "אני יורה לחדר דרך הדלת, מהחדר יורים לכיוון שלי, אני צועק בערבית 'פתח את הדלת', קול עונה לנו בעברית 'תסתלקו מפה או שאני הורג את החייל'. הוא נשמע מאוד רגוע, אני לעומתו הייתי ברתיחה". "רק תן את החייל ונגמור את זה בשלום", קראו החיילים. "אני לא מפחד למות", באה התשובה. "גם אני לא מפחד למות ועכשיו תפתח את הדלת", צרח ל' נרגז. חייל אחר ניסה טון מתון יותר, "בוא נגמור את זה בשלום", הציע למתבצר. מתוך החדר הנצור נורה מטח אל הדלת. מהירי נפגע ל' באפוד הקרמי שלבש, עף מההדף ונחת על מיטה שניצבה במסדרון, כמה מצלעותיו נשברו אך על פניו התפשט משום מה חיוך. כשהתאושש הוא חזר אל הדלת. "נוצר מצב ממש כמו בלחימה ביעד מבוצר, שרק הראשון בתעלה יכול לייצר לחימה". לכישוריו של האויב שניצב מהעבר השני הוא מעניק ציון גבוה. "לכו מפה, הרגתי אותו", נשמע הקול מבפנים. עודו מצמיד מטען לדלת ספג ל' כדור בכתף. הוא התרחק לתפוס מחסה, לאחר הפיצוץ מיהר אל הדלת ובעט בה תוך כדי ריצה, אלא שאז התברר לו שהיא לא נעקרה ממקומה, ורק סדק נפער בינה לבין משקוף. כמו בהצגה הכל עמדו והביטו בו. לבקשתו העבירו לו רימון רסס, "אני חייב לעשות את זה כמו שצריך". הגוף כאב, בשארית כוחותיו הוא שירבב את הרימון דרך הפתח הצר. מהפיצוץ עפה הדלת. כשנכנס ראשון לחדר החשוך וסרק אותו באמצעות היראור, הבחין ל' תחילה במחבל הרוג ואז בוקסמן "שוכב על מיטה לבוש ג 'ינס, יחף, הרגליים בשלשלאות ברזל, הידיים באזיקים, חולצת טריקו לבנה מגואלת בדם מגולגלת עד לצוואר". בשבריר השנייה הבא קלט את המחבל השלישי כשהוא שרוע מתחתיו פצוע. זה היה סלאח ג'דאללה. "אני זוכר היטב את הפרצוף שלו, הוא היה צמוד לרגל שלי". ל' עוד טרם הגיב כשהמחבל הפליט קללה, הוציא אקדח, ל' באינסטינקט זז שמאלה, ארבעה כדורים שרקו בינו לבין קצין נוסף שנכנס לחדר. הוא כיוון את הנשק לראשו של ג'דאללה, לחץ על ההדק, מעצור. ג'דאללה המשיך לזחול. ל' זרק מעליו את המיקרו עוזי ושלף את האקדח. "במקצוע שלנו לא תמיד האמנו שבמקרי חירום החייל יזכור לא לתפעל תקלות, אלא לעבור מיד לנשק משני. בתרגילים זה אמנם פעל יופי אבל בקרב די חששנו שזה לא ילך. אני זוכר ששמחתי על כך שעבדתי בדיוק לפי התרגולת". הוא ירה בג'דאללה והרגו, ברגע הבא הוא כבר התערפל, את האקדח הניח על גופתו של המחבל ויצא מהחדר. הוא לא ידע מה קרה לפורז, הוא קיווה שאת וקסמן אפשר יהיה להציל, "אל תשכחו לאסוף את האקדח", הוא מילמל לפני שהתעלף. בדרך לבית החולים הדסה עין כרם הוא חשב, "לפחות נפצעתי פה קרוב, ולא בדיראני, אי שם רחוק בעומק לבנון".
האקדח המסתורי
אחרי עשרה ימים, שבהם נאלץ לחוות חקירת מצ"ח מביכה בעניין האקדח, הוא שוחרר מבית החולים. מתברר שלא לחינם הוא היה מודאג בליל האירוע. מהשאלות הוא הבין שחושדים בו שאיבד בעבר את הנשק, לא דיווח והאקדח מצא את דרכו אל חוליית ביר נבאללה. "חבר'ה, זה אני ששמתי האקדח על הגופה", הוא הרגיע את החוקרים. אבל חטיפת וקסמן לא הרפתה ממנו. לאחר שהשתחרר הוא זומן להעיד במשפטו של ג'יהאד ירמור, האיש הרביעי בחוליה, ששכר את הרכב שבו בוצעה החטיפה וגם נהג בו. חשיפתו מבעוד מועד היא גם שהביאה לאיתור דירת המסתור. כדי לא לחשוף את זהותו הופיע ל' בבית הדין בתחפושת. "הקו שהוליכה ההגנה היה מבוסס על כך שלא החוליה הרגה את נחשון, אלא הרימון שאני זרקתי". בגופתו של וקסמן לא בוצעה נתיחה פתולוגית ולפיכך בדיקת נסיבות מותו התבססה על סדרת צילומי "CT" שנעשו בגופה, מהם התברר ששבעה קליעים פגעו בה וכן רסיסי רימון. "תסביר לי איך זה לא אתה?" הקשה הסנגור. תשובתו של ל', שנתמכה על ממצאי המעבדה לזיהוי פלילי של המשטרה, היתה שוקסמן נרצח באותן שניות שבין שבירת ההתקפה של ניר פורז לבין הגל השני שלו. הרסיסים שספג וקסמן מהר ימון של ל', הוא משוכנע, פגעו בו כשהוא כבר לא היה בחיים. אך גם בלי השאלות שהופנו אליו בבית הדין הוא התחבט לא מעט בעניין. לפעמים כירסמו בו ספקות שמא בכל זאת זה הוא, "כרגע דעתי נחה שזה לא אני". בסופו של דבר, השייח אחמד יאסין, שאת שחרורו תבע החמאס בתמורה לשחרור וקסמן, שוחרר בעסקה שתמורתה הוחזרו לישראל שני סוכני המוסד שנתפסו בעמאן לאחר ניסיון הנפל להתנקש בחייו של איש החמאס חאלד משעל. הכישלון בחילוצו של וקסמן היה לציון דרך בצה"ל. מדדי ההצלחה והכישלון השתנו. "עד וקסמן", קובע קצין בכיר, "עצם זה ששלחת קומנדו כבר אתה בסדר, לא משנה התוצאה. אחרי וקסמן, אירוע שבו גורל המבצע לחסד או לשבט היה תלוי בחייו של בן ערובה אחד, התהפך הגלגל. ההחלטה על אופציה צבאית היא זו שעליה צריך להגן". ואכן, יצחק רבין, שהיה אז ראש הממשלה ושר הביטחון, בא ליחידה לאחר המבצע כדי לשוחח עם הלוחמים ולהסביר למה הורה על פריצה. לנוכחים זכור המעמד כמרשים במיוחד.
לחסוך את הצורך בלחימה
עיסוקו הנוכחי של ל' כראש צוות המשא ומתן נגזר באופן מובהק מפרשת וקסמן. הוא נקרא לתפקיד בהיותו כבר עורך דין פעיל במשרד המתמחה בדיני חברו ת, "מעלה עובש במגדל שלום, עוסק בפירוקים, במיזוגים, בתשקיפים, בניירות ערך ובכינוס נכסים". זהו תחום שהרבה כסף מסתובב בו, אלא של' חש משועמם. צוות המשא ומתן נועד לתת שירות שהוא לא קיבל בשעתו בביר נבאללה. ל' חזר לטריטוריה מוכרת, אך הפעם לא כדי להיות לוחם אלא לנסות לחסוך את הצורך בלחימה. בספרו של זונדר, "סיירת מטכ"ל", מוצגת הדילמה ללא כחל ושרק מפי ויקטור כהן, אז ראש אגף החקירות בשב"כ, שניהל את המגעים עם החוטפים במבצע החילוץ של בני הערובה במטוס סבנה 72' ולהבדיל, בכישלון המחפיר במעלות 74'. "המעמד דומה לדו שיח שבו איש מכירות מנסה לשכנע לקוח שיודע שמנסים לסדר אותו", הוא מצוטט בספר. מטוס סבנה, משגב עם, מעלות, בית שאן, כפר יובל, נהריה, אנטבה, אוטובוס האמהות בערוער וביר נבאללה הם כמה מנקודות הציון הבולטות של הדבקות בעקרון אי הכניעה לטרור, מדיניות שלעתים תבעה גם מחיר כבד. האם אפשר היה לסיים זאת אחרת? "הטקטיקה של החוטפים השתנתה במשך השנים", אומר אחד מוותיקי הצוות. "התביעות לשחרור אסירים כבר אינן המוניות, במקום לדרוש מאות הם הרבה יותר ממוקדים, הם מחפשים את המינון שישבור את העמדה העיקשת של נו, ארגוני הטרור מחפשים איך לאלץ אותנו לשלם להם. בשנת 72', לדוגמה, כשהם השתלטו על מטוס סבנה הם תבעו 340 איש, במלון סבוי הם רצו 11, באירוע וקסמן הם הסתפקו באחמד יאסין". במלון סבוי נערכה פריצה חפוזה, שבה נהרגו שבעה בני ערובה ועוד שלושה לוחמים. "בקושי שלוש שעות חלפו בין ההשתלטות לפריצה, הכוח לא הכיר את המבנה, איפה זה בהשוואה לחילוץ עשרות בני הערובה שהחזיק ארגון 'טופאק אמארו' בשגרירות יפאן בלימה, בירת פרו? שם, עד פעולת ההשתלטות התנהל משא ומתן סבלני במשך ארבעה חודשים". מקרה לימה, אפריל 97', היה לסמל ומופת בתולדות ההתנהלות מול טרור. כוח החילוץ שיחרר 71 מבני הערובה, רק אחד מהם נהרג, החוטפים חוסלו כולם, לפורצים לא היו אבידות.
תורת המשא ומתן
"אנו ניצבים לפני שאלות לא פשוטות", מסביר הוותיק. "האם החוטפים נחושים? מהם סיכויי הכניעה? האם קיימת אפשרות לפשרה, או שהם הולכים להילחם עד מוות או אולי להתאבד? מהי רמת ההשכלה שלהם? מצב משפחתי? האם האירוע יציב או מחמיר? אין שום סיכוי לבנות באופן שקול את הפאזל בפרק זמן קצר". יחידות השתלטות, טבען שהן לוחצות לממש את היכולת שצברו באימונים ובניסיון קרבי מהר ככל האפשר. כאן יש לל' יתרון בולט, הוא מכיר באופן אינטימי את שני צידי המטבע ולזכותו גם היכרות קרובה ביותר עם מפקדי שלוש יחידות ההשתלטות (סיירת מטכ"ל, הימ"מ והקומנדו הימי), כולם בני דורו. "אנחנו לא באים בסתירה ליחידת ההשתלטות", אומר חבר צוות לשעבר. "אנחנו יכולת משלימה שלה, שני המאמצים חייבים ללכת יחד. אנחנו בצוות סומכים במאה אחוז על המפקדים, שאם קיימת אופציה לגמור אירוע בדרך שלנו הם לא ישלחו את הלוחמים שלהם לקרב שאנחנו מסוגלים לחסוך. התפישה שלנו היא הוליסטית, יש לנו אפיק שנתעקש למצות אותו בטרם נגיד לחיילים 'צאו'". ל', שיטתי ומסודר על פי ידידיו, פריק של שירת נתן אלתרמן, הוא בוגר תיכון "קציר" ברחובות. בצעירותו היה מדריך בצופים וספורטאי מחונן (אליפויות בני גילו בהתעמלות ובסיוף והתנסות קצרה גם בכדוריד). כיום הוא עמית מחקר, מרצה בבית הספר לפיקוד ומטה ובמכללה לביטחון לאומי. בצבא התחושה היא שכאזרח עובד צה"ל הוא מבוזבז, שהמשרה קטנה על כישוריו. יש אפילו מי שעניין אותו במסלול קידום שראשו מפקד סיירת מטכ"ל. מאז קיבל את התפקיד אין פיגוע שאירע אי פעם ברחבי העולם שהוא לא התעמק בו לפרטיו, כולל כמובן דרכי ההתמודדות של השלטונות. לדוגמה אפשר לציין את יחידת המשא ומתן של האף-בי-איי, שהוקמה במתכונתה הנוכחית בשנת 85'. 3,500 חוקרי אף-בי-איי זומנו למבדקים, 25 בלבד התקבלו. הכישורים הנדרשים היו ידיעת שפות, ידע בטרור בינלאומי, קרימינולוגיה ופסיכולוגיה. ההתנסות הידועה יותר של אלה היתה המצור שנמשך 51 יום על חוותו של דייוויד כורש בוואקו, טקסס. הם לא הצליחו להוביל את חברי הכת לכניעה, ובזמן ההשתלטות נספו 80 מהמתבצרים בשריפה. "אמנם יש הבדל בין איש ג'יהאד איסלאמי בשכם למתבצר בגלל סמים נרקוטיים בניו-יורק אבל אדם הוא אדם הוא אדם, והטכניקות לשכנע אותו להימנע ממעשה שהוא החליט עליו הן זהות", טוען חבר הצוות לשעבר. "אלה אותם דברים שבעזרתם איש משא ומתן מצליח בכל זאת להוריד מתאבד מאדן החלון של קומה 29. מה, למעשה, הוא יכול להציע לו? לומר לו שהחיים יפים? הרי בעוד שנייה הוא מוטל למטה מרוסק. מתברר שיש דרכים, וזה חל גם על פיגוע טרור". מתכונת המתווך (("The Negotiator" הורתה בעולם המשטרה. בקולנוע אפשר היה להתוודע לרזי המקצוע בסרט בשם זה, שבו משחקים קווין ספייסי וסמואל ל' ג'קסון. "טוק טו מי", זו לשון הפנייה אל המתבצר. ההתחלה היתה מבטיחה, הסיום פחות, אבל הדילמות, אמנם לא תמיד, דומות. בין הפושע הפלילי לטרוריסט לעתים נמתח קו ישר אחד. מפקד יחידת ההשתלטות תמיד יהיה זה שדוחף לפרוץ, המתווך הוא הדמות הממתנת, הנצור לעולם יהיה משוכנע שבאים להרוג אותו. חיוניים ככל שהם, לאנשי צוות המשא ומתן אין אשליות באשר למקומם במערך. "מעבר לכל חייבים לטפח את אופציית ההשתלטות. על זה הרי כותבים שירים. על מתווכים מקסימום עשו סרט אחד ודי".
("הארץ", 09.02.2001)
_____________________________________
"לא חוזרים עד שמבצעים"(המוטו של גדוד 890 של הצנחנים, כפי שניסח אותו מפקדו אריק שרון)
"איפה האופניים שלך עכשיו? תאר לעצמך, שאתה יורד עכשיו למטה, למקום הרגיל, אבל האופניים לא שם. עצור את עצמך ברגע הזה, בשנייה שאתה מגלה שהאופניים לא שם, ותכפיל את הרגע הזה פי אלף. זאת המלחמה." (מתוך הספר "גוף שני", מאת עפר שלח, "זמורה ביתן", 1989, עמוד 92)
"סבלנות התמדה ולעיתים כדור בין העיניים" (סיסמת המארינס לללוחמה בטרור, אותה אימץ בשעתו מפקד גדוד 890 של הצנחנים, אמיר ברעם, כמוטו גדודי)
"המבחן שלנו כצבא הוא מבחן היכולת ולא מבחן הכוונה." (מתוך ההרצאה שנשא האלוף גדי איזנקוט "מאפייניו של עימות אפשרי בזירה הצפונית ובעורף" בסמינר לזכר חללי מלחמת לבנון השנייה שנערך באוניברסיטת חיפה ב־30 בנובמבר 2010)
"אני חושב שצנחנים מחזיקים מעצמם כמחויבים למשהו שכולם מחויבים אליו, אבל הם רוצים קצת יותר. זה לא שאנחנו פועלים מאחורי קווי האויב - אנחנו לכאורה כמו כולם. אז מה בעצם ההבדל? זה שצנחן עושה הכול וקצת יותר. זה מחייב אותך ביוזמה, בהובלה, בדוגמה אישית בקרב - וגם בקימה בפני שיבה באוטובוס." (הרמטכ"ל בני גנץ על השירות בצנחנים. מתוך הכתבה "מסיבת גנץ" מאת יוני שנפלד ונועה הורוויץ, "במחנה", 6 בינואר 2011)

תגובה ללא ציטוט תגובה עם ציטוט חזרה לפורום
  #67  
ישן 20-03-2013, 09:40
צלמית המשתמש של marloweperelab89035
  marloweperelab89035 marloweperelab89035 אינו מחובר  
 
חבר מתאריך: 06.02.07
הודעות: 2,325
בתגובה להודעה מספר 1 שנכתבה על ידי marloweperelab89035 שמתחילה ב "כתבות שהתפרסמו בשנים האחרונות על קצינים בכירים - אשכול 2"

כתבה ישנה על נמרוד רן
כתבתו של אביחי בקר "עד שתהיה שם מסעדת דגים", "הארץ" 07.08.1998
(הקישור כבר אינו עדכני ועל כן מובא הנוסח המוקלד)

עד שתהיה שם מסעדת דגים\ מאת אביחי בקר

מאז ראשית השנה נרשמה בגזרה המערבית בדרום לבנון עלייה ניכרת בירי פצצות מרגמה בהשוואה ל-.1997 שלשום, בתגובה של צה"ל על הירי, נהרג שם מפקד בכיר בחיזבאללה. מח"ט הגזרה, אל"מ נמרוד רן, לא רואה באופק יציאה משם
"זה היה עוד יום שגרתי בגזרה המערבית בדרום לבנון. החום הכבד העיק על החיילים, שלבשו אפוד מגן וקסדה. לקראת צהריים נחתו שמונה פצצות מרגמה בתוך מוצב צד"ל ברשף; לא היו נפגעים. אמצעי האיכון הצביעו על כך, שמקור האש הוא 150 מטרים בלבד מפאתי הכפר חדתא, השוכן מעבר לרצועת הביטחון. מצבים גבוליים כאלה, המתרחשים כאן חדשים לבקרים, מזמינים התלבטות קצרה בשאלה כיצד להגיב ביעילות המרבית בלי לסכן את חייהם של התושבים. הניסיון המצטבר מלמד, כי לדידם של ארגוני הגרילה מותם של אזרחים גורר אחריו ירי קטיושות על הגליל. על פי ההוראה בפיקוד צפון, קיים טווח ביטחון לירי על כפרים; הסמכות להחליט אם להתקרב אליהם מעט ולירות אל המטרה מטווח קצר יותר נתונה בידי מפקדי האוגדות שבקו. מח"ט הגזרה, אל"מ נמרוד רן, פנה למפקד עוצבת הגליל, תא"ל אפי פיין-איתם, וביקש ממנו הוראות. פיין אישר ירי במגבלות ביטחון. בפעם האחרונה נורו קטיושות אל עבר הגליל באוגוסט בשנה שעברה, בעקבות ירי של צד"ל על צידון. 'בגדול הם מקפידים על הסכם ההבנות", אומר רן, "הפעם הם חרגו ממנו. יכולנו, כמובן, לעבוד מהבטן, לפוצץ לכל הצדדים וגם להרגיש טוב מאוד עם האגו. הכי קל להסלים. הפעם העדפנו להטיל על עצמנו ריסונים. לא תמיד זה ככה, יש הרי גם מה שנקרא הרתעה והענשה. החוכמה היא לדעת איך לתמרן בין שני הקצוות, מתי להכניס ומתי להתאפק. תגובות קשות שלנו על ירי מתוך כפרים כבר הביאו לכך שבכמה מקרים, לא הרבה, האזרחים זרקו את המחבלים החוצה'. רן, בן 39, משמש זה שנתיים בתפקיד. בקרוב יתמנה למפקד בית הספר למ"כים. את עיקר שירותו עשה בגולני, היה לוחם בסיירת, מ"פ במלחמת לבנון, הוזעק לפקד על גדוד 12 כשקודמו אמיר מיטל נהרג בפשיטה על נועיימה, היה מפקד בסיס האימונים החטיבתי. אחרי גולני שימש מח"ט רמאללה. 'מעולם לא חייתי באור ניאונים', הוא אומר בגאווה. לפני שנכנס לתפקיד הסתייג מהמינוי אלוף פיקוד צפון היוצא, עמירם לוין. כשנפרד ממנו הודה כי טעה בעניינו. בתדרוך לחיילים לפני יציאתם לכיוון מוצב רותם, מרחק 15 ק"מ בתוך לבנון, רן מפרט את דרכי הפעולה במקרה של היתקלות, מכונית תופת או ירי של פצצות מרגמה. דגש מיוחד מושם על איום חטיפת חייל לצורכי מיקוח. 'בזמן האחרון', אומר רן, 'קיים חידוד הולך וגדל של הנושא. מהצטברות של סימנים מעידים הסקנו שניסיון כזה צפוי'. בנקורה, בדרך לרותם, היה אפשר עוד לראות את דגלי צרפת המונפים בהמוניהם, מזכרת מהמונדיאל. הרחוב הראשי שקק תנועה של אנשי יוניפי"ל. 'הבעיה של השיירות היא כבר לא מטענים על הציר, את זה כמעט פתרנו', אומר רן. 'בהשוואה לעבר, הנסיעה על הצירים בטוחה לגמרי; הסכנה הגדולה היא הנחתת פצצות מרגמה. המחבלים מפעילים תצפיות, ואין זה מקרה שהם מפגיזים דווקא כשבכירים באים למוצבים'. רותם הוא מהוותיקים שבמוצבי צה"ל בלבנון, ומהמרוחקים שבהם. הוא נמצא על קו אדום. הוא הוקם לפני 20 שנה בראס א-ביאדה, מיד אחרי מבצע ליטני, לשמש מעין עיניים לחיל הים. ביום בהיר אפשר לראות משם עד צור. 'כשיהיה שלום', מהרהר רן בקול, 'מתבקש שתקום כאן מסעדת דגים'. בינתיים, רותם אינו נוה פסטורלי השוכן במפרץ תכלת.

מאז ראשית השנה נרשמו בגזרה המערבית 137 מקרי ירי של פצצות מרגמה. עלייה ניכרת לעומת 1997, שמתחילתה ועד סופה היו 92 מקרי ירי. התגברות הפעילות משתקפת במאזן האבדות: בשנה שעברה לא נהרג בגזרה אף לא חייל אחד במגע עם האויב, השנה כבר התקיימו ארבע הלוויות. 'בזמנו דיבר ארז גרשטיין, מפקד עוצבת לבנון, על הוויכוח הציבורי. מן ההיבט של הנזק הוא לגמרי צודק', אומר רן. 'חיזבאללה הרי יודע שנגד צה"ל אין לו סיכוי להכרעה צבאית, לכן הוא מפנה את המאבק שלו אל דעת הקהל בישראל. עם זאת, בחברה רגישה לנפגעים כמו שלנו אי אפשר למנוע תופעה כמו ארבע אמהות, וטוב שכך. בתוך עמנו אנחנו חיים, ולנוכח ההבנה של העניין וגם כנגזרת מהאחריות האישית שלנו כמפקדים הנושא של צמצום מספר האבדות מקבל אצל כולנו דגש חזק מאוד. תמיד זה היה ככה, לקראת כל משימה חישבנו סיכון מול סיכוי. עכשיו זה בולט אפילו עוד יותר. אנחנו בפירוש לא הולכים להרפתקאות'. לולא התנועות הקוראות לנסיגה מלבנון ספק אם זה היה הטון. את ההישג הזה הן רשאיות לזקוף לזכותן. פחות ישמחו לשמוע שם את תגובתו של רן לדברים האופטימיים שאמ ר החודש עמירם לוין בראיון הפרידה אתו. לוין סיפר על בנו, העומד להתגייס בעוד שנתיים. צה"ל, העריך, כבר לא יהיה אז בלבנון. רן מצדו ספקני באשר לתחזית. לנוכח המתרחש בשטח, לא נראה שתזוזה כלשהי מסתמנת באופק. להיפך. ברותם, כמו בשאר המוצבים בלבנון, הולך ונשלם פרויקט הנדסי מזורז של מיגון. מדובר בקירוי השטחים המנהלתיים של המוצב כדי לאפשר קיום ברווחה גם באיום הפגזות. "לא היה אפשר להמשיך עם מצב שבו חיילים חיו מכווצים בתוך הבונקרים כמו עכברים. המבצע מאפשר להם לצאת מהצוללת, כדי לאכול בנחת בלי שכפ"צים, לראות טלוויזיה, לעשות שיעור מד"ס, ללכת לשירותים, לצלצל הביתה, לקיים שיחה פלוגתית, בקיצור לנהל שגרה נורמלית במקסימום ביטחון. מאז נבנה המחסה מטח שנפל על הגג בשעת תדריך בקושי גירד את הבטון. 'תחושת הביטחון שמקנה המיגון המשופר מחייבת אותנו, המפקדים, למנוע מצבים של התקפדות פנימה. הקירוי משרת אמנם צרכים בסיסיים, אבל הוא עלול לגרום למוצב לשקוע באשליה אופטית. אסור שבגלל הנוחות הם ישקעו בתוך השש-בש ומרוב שאננות ישכחו להביט החוצה, או שכשכבר יוצאים לא ילבשו קסדה ושכפ"צ'. רן מדגיש את הדברים הלל ו גם בשיחה עם הלוחמים ברותם. 'הפגז', הוא מזהיר בטון דרמטי, 'הראש שלכם מסומן עליו; כשזה יבוא זה יקרה בבום'. יום קודם ירו אנשי ארגון אמל, שבאחרונה שב והתעורר, ארבע פצצות מרגמה על רותם. אף על פי שמקורות הירי מאזור א-מנצורי זוהו במדויק, התעכבה התגובה, והאיחור הזה איפשר לחוליה לחמוק. במקרים אחרים, מבקש רן לתקן את הרושם, התגובות הארטילריות הצליחו הרבה יותר. 'ההישגים שהיו לנו בזמן האחרון גורמים להם להסתלק מהר יותר, ובצד הפעילות של אגוז ופלס"ר - זה מעורר אצלם בהלה לא קטנה'.

ההצלחה המרשימה ביותר שהיתה בגזרה בתקופתו היא של צוות טנק אחד, שהרג 12 מחבלים. 'זה מה שכל היחידות המיוחדות עושות יחד בשנה', אומר רן. 'אנחנו הולכים בלבנון על שינוי בשיטת הפעולה', הוא מגלה. בעתיד, כך נראה, ייעשה שימוש הולך ופוחת באדם. 'כמדינה יש לנו עדיפות עצומה, אז למה שלא ננצל אותה? במארבים - שם אין לנו אותו יתרון'. מרותם עושים החיילים גיחה קצרה למוצב צד"ל רג'מין. 'כשאני נכנס למוצב צד"ל אני מתייחס ביתר חומרה לאפשרות של התגלגלות אירוע', אומר רן. אחרי אהלן וסהלן לבבי והמון צחוקים הוא שותה קפה עם סמי מיל חם, מפקד המוצב. 'אם לא נחבר אותם אלינו, הם יהיו נגדנו. ההיכרות עמם היא ברמה האישית'. רג'מין ידוע כמוצב חם בעל היסטוריה ארוכה של התקפות פצצות מרגמה ואף טילים. בהתקפה האחרונה, נפצעו חמישה חיילי צבא דרום לבנון. 'הם מאוד שמחים שאנחנו באים לביקורים, זה בפירוש מחזק אותם. אנחנו דוחפים אותם לבצע מארבים'. הסיור מסתיים בכרכום, 800 מטרים בלבד בקו אווירי ממושב זרעית. כרכום הוא מהמוצבים הסוערים ביותר בדרום לבנון, "'פיבוט של החטיבה', כהגדרתו של רן. תשעה הרוגים היו לצה"ל מאז תחילת השנה ברצועת הביטחון, ארבעה מהם נפלו בכרכום ובסביבתה. מספטמבר 95' ועד נובמבר 96' נהרגו חמישה חיילים נוספים, מקצתם בשל מחדלים, בשנה שעברה היתה הפוגה. שלשום הותקף המוצב שלוש פעמים בפצצות מרגמה. בתגובה, בירי תותחים מדויק, נהרג ליד הכפר זביקין מפקד בכיר בחיזבאללה. בחצי הראשון של 98' נרשמו 59 התקפות ירי פצצות מרגמה על כרכום. לא מעט עדויות נותרו בשטח המוצב, אף שהנוהג הוא למהר ולטייח את מקום הפגיעות. בכניסה לעמדת התצפית ניצב לוח זיכרון מברזל. 'זאת הנקודה השחורה שלי בתפקיד. יוני דבירי, רונן אשל, אסף רוזנפלד, 26 בפברואר. אם יש מה שנקרא מין אללה - זה הסיפור. מה שקרה זה, שהפצמ"ר המזורגג הזה, פגז בודד, נפל פה בפינה ממש על אדן החלון. מדובר בהסתברות של אחד למיליון'. בעת האירוע היה רן עצמו בחיפה באזכרה לסא"ל משה מועלם מהרוגי אסון המסוקים. 'בדקנו ובדקנו מה לא עשינו נכון, איפה טעינו, הוספנו אמצעי מיגון כדי שזה לא יחזור חלילה שוב. אם אתה שואל אותי אם אני חותם לך שזה לא יקרה, אני לא יכול להבטיח 100% ביטחון'. שבוע לפני כן נהרג מצפון לכרכום ניקולאי רפופורט. 'האירוע של ניקולאי, שבו הורדנו ארבעה מחבלים, נחשב להצלחה גדולה מבחינה צבאית, אבל גם אם אני אחזור על זה עד מחר, לציבור זה לא משנה. אפילו היינו מחסלים עשרה, ברגע שאצלנו יש הרוג לא מוכנים לקבל את זה. אלה רגישויות שאנחנו כמפקדים חשוב שנפנים'. כדי לרדת לעומקם של דברים, להבין מה באמת מתרחש בלבנון, עלה לכרכום לפני כחודשיים יו"ר ועדת חוץ וביטחון עוזי לנדאו. הוא ישב שבוע במוצב כחייל מן המניין, שטף כלים, ניקה נשק, השתתף בשמירות, היה בסבב משמרות בתצפית, יצא לתרגולות. רן מלא הערכה. 'בלי שומן, בלי דאווין, הוא ישב ודיבר עם החבר'ה כאחד מהם. כל פוליטיקאי אחר שנכנס לשעה - גדוד של צלמים ממתין לו בגדר כשהוא חוזר'. בירידה מכרכום מתקבלת הידיעה על ההיתקלות הקטלנית בריחן, שבה נהרג שחר מינס. רן צופה כי בקרוב יתרחש אירוע רב היקף בגזרתו. יתרה מזאת, רן גם משער היכן תתחולל התקרית ומה יהיו מאפייניה. 'נכון שאין על זה התרעה מודיעינית אחד לאחד', הוא אומר, אבל הוא מסתמך על סימנים מעידים, היסטוריה גזרתית ותחושת בטן חריפה. עד לסיום תפקידו הוא מתכוון למקד את המאמץ העיקרי של החטיבה בסיכול האירוע'." ("הארץ", 07.08.1998)
_____________________________________
"לא חוזרים עד שמבצעים"(המוטו של גדוד 890 של הצנחנים, כפי שניסח אותו מפקדו אריק שרון)
"איפה האופניים שלך עכשיו? תאר לעצמך, שאתה יורד עכשיו למטה, למקום הרגיל, אבל האופניים לא שם. עצור את עצמך ברגע הזה, בשנייה שאתה מגלה שהאופניים לא שם, ותכפיל את הרגע הזה פי אלף. זאת המלחמה." (מתוך הספר "גוף שני", מאת עפר שלח, "זמורה ביתן", 1989, עמוד 92)
"סבלנות התמדה ולעיתים כדור בין העיניים" (סיסמת המארינס לללוחמה בטרור, אותה אימץ בשעתו מפקד גדוד 890 של הצנחנים, אמיר ברעם, כמוטו גדודי)
"המבחן שלנו כצבא הוא מבחן היכולת ולא מבחן הכוונה." (מתוך ההרצאה שנשא האלוף גדי איזנקוט "מאפייניו של עימות אפשרי בזירה הצפונית ובעורף" בסמינר לזכר חללי מלחמת לבנון השנייה שנערך באוניברסיטת חיפה ב־30 בנובמבר 2010)
"אני חושב שצנחנים מחזיקים מעצמם כמחויבים למשהו שכולם מחויבים אליו, אבל הם רוצים קצת יותר. זה לא שאנחנו פועלים מאחורי קווי האויב - אנחנו לכאורה כמו כולם. אז מה בעצם ההבדל? זה שצנחן עושה הכול וקצת יותר. זה מחייב אותך ביוזמה, בהובלה, בדוגמה אישית בקרב - וגם בקימה בפני שיבה באוטובוס." (הרמטכ"ל בני גנץ על השירות בצנחנים. מתוך הכתבה "מסיבת גנץ" מאת יוני שנפלד ונועה הורוויץ, "במחנה", 6 בינואר 2011)

תגובה ללא ציטוט תגובה עם ציטוט חזרה לפורום
  #68  
ישן 20-03-2013, 21:59
צלמית המשתמש של marloweperelab89035
  marloweperelab89035 marloweperelab89035 אינו מחובר  
 
חבר מתאריך: 06.02.07
הודעות: 2,325
בתגובה להודעה מספר 1 שנכתבה על ידי marloweperelab89035 שמתחילה ב "כתבות שהתפרסמו בשנים האחרונות על קצינים בכירים - אשכול 2"

אייזנקוט כבר לא יזכה לאידיליה עם המתנחלים\ מאת עמוס הראל

http://www.haaretz.co.il/misc/1.889216
מפקד הגדה הנכנס החל לעסוק בתוכניות לפינוי מאחזים
"תת-אלוף גדי אייזנקוט נכנס אתמול לתפקיד הקשה ביותר בקריירה הצבאית העשירה שלו. כמפקד פלוגת הנ"ט של גולני, כמפקד גדוד וכמפקד החטיבה, הוביל אייזנקוט מבצעים מסובכים בלבנון, שבהם איבד חברים ופקודים. כמזכירו הצבאי של ראש הממשלה אהוד ברק, בימים הסוערים של הנסיגה מלבנון, המשא ומתן הכושל בקמפ-דייוויד ותחילת האינתיפאדה הנוכחית, היה עד מקרוב להתרחשויות דרמטיות (בהדרגה, הודה פעם, התרגל אפילו להשכמות הטלפוניות של ברק ב-3 לפנות בוקר: 'גדי, אתה ישן?'). אבל נדמה שגם הרקע הזה יספק לו רק הכנה חלקית לקראת הפיקוד על הגזרה הסבוכה ביותר שיש כיום לצה"ל להציע לקציניו הבולטים: אוגדת יהודה ושומרון. מכריו ייעצו לו אתמול, בחצי חיוך, לתלות על המקרר בבית תצלום גדול שלו. שהילדים יכירו את אבא, כשייצא מהחפירות בעוד שנתיים. קודמו של אייזנקוט, תת-אלוף יצחק (ג'רי) גרשון, ידע תקופה לא קלה. לזכותו נזקפות הרבה ממניות ההצלחה של צה"ל בהשתלטות על הערים הפלשתיניות במבצע "חומת מגן", בסיכול עשרות פיגועי התאבדות ובמעצר רוב צמרת הטרור של חמאס ופתח בגדה. אבל צה"ל גם ספג בתקופה הזו עשרות נפגעים, איבד שני מפקדים בכירים (מפקד חטיבת חברון, אלוף-משנה דרור ויינברג, ומפקד יחידת דובדבן, סגן-אלוף אייל וייס) וידע כישלונות בהתקפות על המחסומים באזור רמאללה ובקרב במחנה הפליטים ג'נין. לקראת אפשרות של חידוש התיאום הביטחוני עם הפלשתינאים, אמר אתמול גרשון, כי הלקחים המתאימים הופקו. 'לא נחזור על טעויות העבר', הבטיח. 'לא נהמר על ביטחון אזרחי ישראל; ביטחונם יישאר בידינו'. ליורשו אייזנקוט מחכים אתגרים מסובכים: להמשיך ללחום בטרור תחת המגבלות שתכתיב 'מפת הדרכים', ללמוד לנצל כהלכה את גדר ההפרדה ולשמור על המתנחלים רגועים. אתמול, לא במפתיע, נראה גרשון במצב רוח מרומם. את הביפר מיהר למסור לאייזנקוט, תוך כדי טקס החילופין. 'אל תשלו את עצמכם שיש מישהו בחוץ שבאמת יודע כמה מורכבת העבודה שאתם עושים', אמר לפקודיו בטקס באתר נבי-סמואל שמצפון לירושלים. עכשיו יוצא גרשון לחופשה ממושכת, שלאחריה מצפה לו, כך נראה, קידום לדרגת אלוף. בטרם מונה למפקד האוגדה היו במטכ"ל מי שהסתייגו מהמינוי, אבל כמעט שנתיים אחר כך זכה אתמול לקונסנזוס של שבחים, גם מאחורי גבו. זה היה, אמר אחד מעמיתיו, תפקיד חייו של ג'רי. לתשבוחות הצטרף גם ראש מועצת יש"ע, בנצי ליברמן. מפקד האוגדה היוצא, שגילה לוחמנות רבה מול הפלשתינאים ושלט בכל פרט מבצעי, היה אהוד מאוד על המתנחלים. בדברי הפרידה שלו הודה גרשון בהתרגשות לראש לשכתו, סרן נועם שילה, שעומד להשתחרר בקרוב מצה"ל, ודיבר על הקשרים העמוקים שנוצרו בינו ומשפחתו למשפחתו של הרל"ש. כמו קצינים לא מעטים, בפיקוד ובאוגדה, שילה הוא תושב התנחלות. אמו, אהובה, היא הדוברת של ליברמן בתפקידו כראש המועצה האזורית שומרון. אבל האידיליה בין צה"ל למתנחלים צפויה להסתיים בקרוב. אייזנקוט כבר לא יזכה מצד ראשי יש"ע לפרגון שקיבל קודמו. בתום טקס החילופין המתינו למפקד האוגדה החדש ולאלוף הפיקוד כמה קצינים עם תוכניות מבצע מפורטות - הפעם לפינוי המאחזים הלא חוקיים על גבעות השומרון." ("הארץ", 17.06.2003 )



כתבתו של אביחי בקר "מהים לנח"ל", "הארץ" 11.08.2000
(הקישור כבר אינו עדכני ועל כן מובא הנוסח המוקלד)

מהים לנח"ל\ מאת אביחי בקר

"בנבחרת החלומות שגיבש טל רוסו בחטיבת הנח"ל הוא הועיד תפקיד מרכזי לרס"ן ש', בוגר הקומנדו הימי. ש', המסיים בעוד חודש את תפקידו כמפקד הסיירת, יוצא ללמוד מינהל עסקים במכללת רופין. בעוד שנתיים הוא צפוי להתמודד על המינוי למפקד פלגת הלוחמים של השייטת, יעד שאם יתממש יציב אותו כמספר 2 בסולם ויקדם את סיכוייו לפקד בעתיד על הקומנדו. ש' מסרב לשתף פעולה עם תחזיות מפליגות אלה. בגיל 29 כל זה נראה רחוק, הוא אומר, מה גם ש'אני צריך לברר קודם עם אשתי מה דעתה'. לחלופין, בנח"ל ישמחו לראות אותו מג"ד. אף על פי שהוא לא גר שם יותר, ש' הוא אשדודי גאה. הוריו עלו ממרוקו בשנת 56', מחוויות ילדותו ברובע א' זכורים לו לטוב כדורגל והמון ים, אם כי, הוא מסייג, 'לא הייתי גולש רציני'. הוא היה המצחיק של הכיתה, את תקופת התיכון הוא עשה במדרשיית נועם בפרדס חנה, ממוסדות החינוך היותר נחשבים של הזרם הדתי-הלאומי. הוא בוגר מגמה פיזיקלית, באוגוסט 90', כשהתגייס, הוא ניסה קורס טיס, אך נשר כבר בשלב מוקדם. הוא התנדב לשייטת ומקץ שנה הסיר את הכיפה לבלי שוב. 'ברגש יש לי הרבה חיבה למסורת, לפעמים אני עוד הולך עם אבא שלי לבית הכנסת, קורא משהו, אבל ביומיום נשאר לי מזה רק מעט'. קודם שהגיע לחטיבת הנח"ל הוא היה מפקד צוות, מ"פ וסגן מפקד פלגת הלוחמים של השייטת. 'עוד לפני שהופנתה אלי ההצעה להיות מפקד הפלס"ר חשבתי הרבה על כך שאני חייב לעצמי להשתלב בחוד הלחימה בלבנון ולא רק מההיבט החשאי, שהוא אופי הפעילות שלנו, אלא בצד היותר שוחק שבה'. בפברואר 99' הוא חבש את הכומתה הירוקה. כעבור חודש בלבד, במבצע הראשון שלו עם הפלס"ר, הכוח שעליו פיקד זיהה בגזרת הבופור שני אנשי חיזבאללה. לילה, 300 מטר בינם לבין מטרות, בירי נפגעה החוליה, אבל בגלל המרחק לא יכלו לדווח בוודאות על חיסולה. למרות הפעילות האינטנסיווית שבה היה שותף, המבצעים הבאים נגמרו בלי שנוצר מגע. 'בשום אופן לא קיבלתי את ההסברים שזה לא תלוי בנו, שכדי שזה יקרה צריך גם מזל', הוא אומר. 'ההשקפה שלי היתה שאם צה"ל מסתובב שנה בשטח בלי שהוא הורג אף מחבל, לא ייתכן שלא יופיע על זה תחקיר רציני. זה לא נתפש לי בראש'. בקדנציה שלו הוא פתח את הסיירת לשיטות של השייטת, לשם הפריה הדדית הוא יזם מפגשים בין קצינים משתי היחידות, זו אינה סתם מקריות שדווקא פלס"ר נח"ל חתום על היוזמה המוצלחת האחרונה ברצועת הביטחון. האירוע היה בטייבה, חמישה שבועות לפני הנסיגה, בצהרי היום שקדם לליל הסדר. מאחוריהם היו כבר 96 שעות של מארב כשהתגלו דמויות מטווח 100 מטר. הם נהרגו במטח ראשון. ל'אגוז', הקבלנית העיקרית של הלחימה בלבנון, שבאותו זמן נמצאה בוואדי הסמוך, לא נותר אלא למחוא כפיים. 'בשנה וחצי שהייתי בפלס"ר לא קרה שאמרתי לעצמי 'רק רגע, אצלנו בשייטת היו לי צוותים טובים יותר'. לא היה לוחם שחשבתי עליו שכשהוא גמר מסלול, 'בשייטת לא הייתי שם אותו'. אין כזה דבר'. בבוקר שקדם לאסון השייטת באנצרייה, בא ש' לבסיס כדי לפגוש את מפקדו, סא"ל יוסף קורקין, לשיחה על התוכניות לעתיד. 'הוא כבר הפליג', נאמר לו. ש', שהיה אז בחופשה, שאותה ניצל גם לטיול בתאילנד, חזר הביתה מאוכזב. למחרת צלצל הטלפון. 'האנשים שהיו הכי קרובים לי בחבורה הזאת הם צבי גרוסמן, איתמר איליה, רז טבי וקורקין כמובן. כיוון שכבר הייתי תחת אש במקומות רחוקים מאוד, מה שקרה להם לא שינה את ההבנה שלי את לבנון. לעומת זאת, לכמה אנשים אצלנו זה הוריד את האסימון. הם סוף סוף קלטו שהשייטת זה גם סכנה ולא רק סיכת קומנדו'." ("הארץ", 11.08.2000)
_____________________________________
"לא חוזרים עד שמבצעים"(המוטו של גדוד 890 של הצנחנים, כפי שניסח אותו מפקדו אריק שרון)
"איפה האופניים שלך עכשיו? תאר לעצמך, שאתה יורד עכשיו למטה, למקום הרגיל, אבל האופניים לא שם. עצור את עצמך ברגע הזה, בשנייה שאתה מגלה שהאופניים לא שם, ותכפיל את הרגע הזה פי אלף. זאת המלחמה." (מתוך הספר "גוף שני", מאת עפר שלח, "זמורה ביתן", 1989, עמוד 92)
"סבלנות התמדה ולעיתים כדור בין העיניים" (סיסמת המארינס לללוחמה בטרור, אותה אימץ בשעתו מפקד גדוד 890 של הצנחנים, אמיר ברעם, כמוטו גדודי)
"המבחן שלנו כצבא הוא מבחן היכולת ולא מבחן הכוונה." (מתוך ההרצאה שנשא האלוף גדי איזנקוט "מאפייניו של עימות אפשרי בזירה הצפונית ובעורף" בסמינר לזכר חללי מלחמת לבנון השנייה שנערך באוניברסיטת חיפה ב־30 בנובמבר 2010)
"אני חושב שצנחנים מחזיקים מעצמם כמחויבים למשהו שכולם מחויבים אליו, אבל הם רוצים קצת יותר. זה לא שאנחנו פועלים מאחורי קווי האויב - אנחנו לכאורה כמו כולם. אז מה בעצם ההבדל? זה שצנחן עושה הכול וקצת יותר. זה מחייב אותך ביוזמה, בהובלה, בדוגמה אישית בקרב - וגם בקימה בפני שיבה באוטובוס." (הרמטכ"ל בני גנץ על השירות בצנחנים. מתוך הכתבה "מסיבת גנץ" מאת יוני שנפלד ונועה הורוויץ, "במחנה", 6 בינואר 2011)


נערך לאחרונה ע"י marloweperelab89035 בתאריך 20-03-2013 בשעה 22:02.
תגובה ללא ציטוט תגובה עם ציטוט חזרה לפורום
  #69  
ישן 21-03-2013, 09:13
צלמית המשתמש של marloweperelab89035
  marloweperelab89035 marloweperelab89035 אינו מחובר  
 
חבר מתאריך: 06.02.07
הודעות: 2,325
בתגובה להודעה מספר 1 שנכתבה על ידי marloweperelab89035 שמתחילה ב "כתבות שהתפרסמו בשנים האחרונות על קצינים בכירים - אשכול 2"

כתבתו של אביחי בקר "גדוד המוות חוזר לשגרה", "הארץ" 31.10.1997
בכתבה מתראיינים אל"מ נמרוד רן, מח"ט ברעם, וסגן עמית פישר, כיום אל"מ ומפקד חטיבת חירם.
(הקישור כבר אינו עדכני ועל כן מובא הנוסח המוקלד)


גדוד המוות חוזר לשגרה\ מאת אביחי בקר


חיילי גדוד 13 של גולני כבר יודעים, שאין לחגוג יתר על המידה בעקבות פעולה מוצלחת כמו אלו שהיו בשבוע האחרון. בלבנון, באין מוצא, כישלונות והישגים רודפים זה את זה
"מאז שהחל בתעסוקה מבצעית ספג גדוד 13 של גולני רצף של מכות קטלניות. בסוף אוגוסט נשרפו חיים חמישה מלוחמיו בעת פעילות מבצעית בוואדי סלוקי. באמצע ספטמבר נהרגו שניים ממטען צד ליד הכפר טלוסה. בראשית אוקטובר, בהפגזת מרגמות על תל אל-קבעה, כבר נרשם חלל שמיני. השירות בקו עוד בעיצומו. ביום שלישי השבוע אירח הגדוד במוצב ליד קיבוץ מנרה את בני משפחותיהם של ההרוגים. הם צפו אל השטח שבו קרו האירועים, שמעו הסברים, פה ושם התערבבו מעגלי המשפחות אלה באלה ואף הוחלפו כתובות. דולי שוורץ מאור עקיבא, אמו של אושרי המנוח, התקשתה להתמודד עם הרגשות שעוררו בה המראות. 'אני פשוט לא מאמינה שהבן שלי היה כאן', אמרה, 'ציפלון כזה, 50 ק"ג, לא תופשת מאין היתה לו כזאת מוטיווציה להיות קרבי. זה מה שהוא רצה תמיד, וכשביקש ממני לחתום שאני מסכימה, לא יכולתי לסרב. אחר כך פחדתי, אבל הייתי גאה מאוד'. בעלה נהרג במלחמת יום הכיפורים בסיני. אם היתה מתעקשת, לא היה בנה משרת שירות קרבי, אלא שהוא הפציר והיא התרצתה לבסוף. יש המכנים אותו גדוד המוות. בפועל האווירה בגדוד 13 שונה לגמרי מהרושם שנוצר. כאן מאותתים שהעניינים מתנהלים כרגיל. ביום שישי שעבר הרג כוח מהפלוגה המסייעת של הגדוד שלושה לוחמי חיזבאללה בוואדי סלוקי, נתיב חדירה רווי היתקלויות דרך קבע. הפעולה בוצעה ללא דופי ובאוגדה משבחים את עבודתו של מפקד הפלוגה, סגן עמית פישר; לקחי האירוע יופצו בקרוב בין היחידות המשרתות בלבנון. בתחילת השבוע, כשחיילי המארב בדקו בעיתונים מה כתבו עליהם, חשו תסכול על שהידיעה נדחקה, כלשונם, לעמוד 19. רק בכישלונות, הם הלינו לפני מח"ט גולני, אלוף משנה גדי, אנחנו בכותרת. הלב גס בהצלחות מקומיות, הם מתרשמים. ביום שלישי השבוע היתה לגדוד עוד היתקלות. מארב של פלוגת החוד שלו פגע בשני לוחמי חיזבאללה, בסיוע מסוקי קרב. בניגוד לפרסומים קודמים שדיווחו על חיסול, בפיקוד צפון מפקפקים אם אנשי החיזבאללה אכן נהרגו. סיפורו של הגדוד הוא דוגמה מאלפת למצב הנזיל בלבנון; באין מוצא, הצלחות ומכות, כישלונות והישגים רודפים זה את זה בקצב מסחרר. אפילו אסון השריפה תחילתו הרי בחיסול חוליה של ארבעה אנשי אמל. דקות ספורות אחר כך התהפך הגלגל, ולא מידי אויב. הפלוגה המסייעת גם היא חוותה טלטלה. שבוע אחרי השריפה היה צוות ממחלקת הדרגון במארב ליד טייבה. בהיתקלות שהתפתחה נהרג מחבל אחד לפחות. הכוח שב בשלום לבסיסו ומיד יצא צוות אחר, הפעם ממחלקת הסיור. בדרכם חזרה מהפעילות עלו הלוחמים על מטען שהוסתר בתוך הסבך, ושניים מהם, רוסלן יוסיפוב ואופיר בסול, נהרגו. לחבריהם, המוות נעשה פתאום מוחשי, אצלם בבית ולא בפלוגה אחרת. 'המטרה היתה לחזור לשגרה מהר ככל האפשר', אומר מפקד המחלקה, סג"מ שוליק לשם. 'במארבים הבאים החיילים היו כבר הרבה יותר דרוכים אבל גם הרבה יותר 'פרנואידים'. נוצרה גם הרגשה של רצון להחזיר את הכבוד האבוד, מין חובה לנקום על מה שקרה לחברים שלנו". וביום שישי לפני שבוע, בשעה 11:30, כאשר היו במארב באזור הסלוקי, קיבל המ"פ עמית ממפקד הגזרה המזרחית, אלוף משנה קובי, הוראה בהולה בקשר: החיילים הצטוו לצאת מהעמדות המוסוות ולנוע בשיא המהירות כשני קילומטרים מערבה, שכן אותרה חוליית חיזבאללה הנעה בשטח. מטרת ההקפצה היתה לסגור עליה בוואדי בטרם תתרחק. בגלל החשש להחמיץ את החוליה פתחו אנשי המארב בריצה בקטעים מסוימים של הדרך, רבים לא ידעו אפילו מה העניין שלשמו הם רצים. בד בבד הופעלו מסוקי קרב וארטילריה בכיוון החוליה, אשר הותשה בניסיונותיה להיחלץ. בתום המסע המזורז התמקם הצוות, וחלפה רק רבע שעה עד שסמ"ר יוסי דוידוב, מפעיל מקלע 'נגב', זיהה ראשון תנועה מדרום לכיוונו. 'הרמתי משקפת, חיפשתי, חיפשתי, לא מצאתי כלום. החזרתי את המשקפת למ"פ, המשכתי להסתכל, פתאום ראיתי במרחק של 250 מטר מאתנו שניים הולכים יחד צמודים ושלישי קצת מאחור, כולם במדים'. הם היו חמושים ברובי קלצ'ניקוב ובמקלע PK מצוידים במכשיר קשר. המ"פ חילק את המטרות וכעבור שתי דקות נתן, בירי, פקודת פתיחה באש. 'אם היינו מחכים עוד טיפה הם ממש היו עולים עלינו', אומר סג"מ לשם. אחד מאנשי החיזבאללה, שנשא תיק מטענים כבד, נדלק והתפוצץ. בדרך חזרה נשמרה הדריכות. אימת אירועים קודמים בגדוד מנעה את התפוגגות המתח. החיילים שבו, המ"פ אסף סביבו את הכוח וביקש לא לפתוח בחגיגות: 'בהיתקלות הקודמת של הפלוגה התלהבנו יותר מדי וראינו מה קרה', ציין. מאז, האירוע כמו נשכח. הנושא הלוהט יותר הוא החופשה הקרובה, הראשונה זה חודש. 'מצדנו שלא יכתבו עלינו כלום בעיתון', אומר לשם, 'הבעיה היא רק שעכשיו, כשדשים כה הרבה בעניין של לבנון, נוצר במדינה הרושם שצה"ל לא עומד במשימה. זה לא שאין פאשלות, אבל לנו הלוחמים מפריע מאוד שהציבור בכלל לא יודע שיש גם צבא מוכשר וטוב שעובד כמו שצריך. את זה אני אומר בלי שום קשר לוויכוח אם כן להישאר בלבנון, או לא להישאר'.

השבוע פירסם האלוף גבי אופיר את מסקנות ועדת החקירה למבצע השייטת. בין השאר העיר אופיר, כי במקום שאירעו הפיצוצים היה כוח השייטת צפוף מדי וייתכן שזה אחד הגורמים לאבידות הכבדות. שמירת רווח בין לוחם למשנהו הוא לקח שמאז ומעולם מנסים להטמיע ביחידות, אך מתברר שלא תמיד בהצלחה יתרה. משום כך רבים האירועים שבהם נפגעים כמה וכמה חיילי צה"ל. במבצע השייטת הכושל אירעה התופעה הזאת בקנה מידה שלא היה כמוהו. עד היום, העניינים ביחידה עדיין לא חזרו למסלולם. אלוף משנה נמרוד הוא מפקד הגזרה המערבית באוגדת הגליל. על קיר חדרו תלויה תמונת ידידו, סגן אלוף אמיר מיטל, שנהרג בפשיטה על נועיימה בדצמבר 88', וכן נאום התוכחה של יצחק רבין, בהיותו ראש הממשלה ושר הביטחון, על הלך הרוח של 'יהיה בסדר'. באזור שעליו הוא מופקד עכשיו נהרגו לפני ארבע שנים תשעה לוחמים ביום אחד, כשעלו על שרשרת מטענים; לוח זיכרון צנוע המנציח אותם מוצב במדשאה מול לשכתו. בתפקידו הקודם הוא היה מפקד חטיבת רמאללה, לפני כן מפקד גדוד בגולני ובמלחמת לבנון היה מפקד פלוגה. באזור זה הוא משרת יותר משנה. בהשוואה לגזרות השכנות ממזרח ומצפון-מזרח, מספר התקריות בגזרה המערבית שעליה מופקד נמרוד נמוך במידה ניכרת זה תקופה ארוכה. כאשר פורצת האש, המוקד הוא לרוב מוצב כרכום, שבו נפלו בשנתיים האחרונות חמישה חיילים. ביום ראשון, בעת הפגזה לכל אורך הקו, נחתו פצצות מרגמה בסביבת המוצב. קילומטר אחד בלבד מפריד בין מושב זרעית למוצב כרכום, והגנת הגדר היא משימה שחשיבותה עליונה. לתפישתו של אל"מ נמרוד זו אינה סכנה תיאורטית, השבוע הוא אף תירגל תרחיש שבו חודרת חוליה ליישוב אזרחי. הגששים, הוא מספר, רצו כל הלילה אחרי העקבות. 'מי שמתפלא איך מחבלים מגיעים קרוב לגדר, פשוט לא מבין מה קורה פה', קובע נמרוד. 'אנחנו משתדלים להתמודד אתם בצירי החדירה, לפגוש אותם עוד לפני שהם נכנסים לקו אדום, אבל אני בהחלט מניח שהם כן יבואו. כבר היו פה דברים בעבר'. מערך החיזבאללה שמולו נחשב לחלש יחסית. מאז מבצע 'ענבי זעם' היקף הפעילות בגזרה לא היה מרשים. אבל השקט הזה, שהוא אולי למראית עין בלבד, יכול להשתנות באופן דרמטי בן רגע. רק לפני חודשיים ניסה החיזבאללה לתקוף את כרכום ולהציב עליו דגל, ניסיון שנבלם מיד, ללא נפגעים לצה"ל. ואולם בשני אירועים קודמים נהרגו אמיתי אלמדון מגבעתי, באוגוסט 96', והשריונאי ארז יצחק, בנובמבר 96'. מוצב החוף רותם, שבראס אל-ביידה, עלול להיות נתון לאיומים גם הוא. השקט שאיפיין אותו עד כה עלול להסתיים; טיל הפגוט שנורה לעבר המוצב בשבת הוא אולי איתות לכך. 'לאחרונה ניכר שיפור בולט ביכולת הנ"ט של החיזבאללה', אומר אל"מ נמרוד. 'יש את הסאגר, והפגוט, והטאו, אולי אפילו עם מערכות ראיית לילה, וזה מחייב התייחסות. מה שחשוב לשנות עוד הוא דפוס ההתנהגות של מפקדי הטנקים, 'לעשות להם סוויץ' בראש'. הם בנויים לתרגולות של מלחמה, אלא שבביטחון שוטף נגד גרילה, לא תמיד זה הנוהל הנכון. מבחינתי עדיפה תוצאה של 0:2 על 2:10'. בעניין אחד - סגירת קלאב-מד באכזיב בעקבות הפגזת הקטיושות על הגליל המערבי - נמרוד מודה שהחיזבאללה ניצח. כמפקד האזור וכידיד הכפר הוא הפעיל מאמצי שכנוע אצל המנהלים כדי שלא ינטשו, אבל כשהתעופפו מטולי הרקטות הסבריו המרגיעים לא הועילו עוד. לצה"ל זו התקופה הקשה ביותר מאז מלחמת לבנון. מספר האבידות בעשרת החודשים הראשונים של השנה כבר זינק ב-50% כמעט לעומת השנה הקודמת כולה. השנה עוד לא הסתיימה, והנתון הזה מבהיל. האבסורד הוא שבמארס ההערכה הרווחת בפיקוד צפון היתה שהחיזבאללה בנסיגה. אירוע השריפה וכישלון השייטת חוללו תפנית דרמטית. 'אני בהחלט ער למועקה בציבור', אומר אל"מ נמרוד, 'אבל כשאני עושה ניתוח צבאי קר של המצב, אינני מוצא סיבה להאלהה של החיזבאללה. אני לוקח לתשומת לבי את הדרישה לבחינה מחדש, אני לא מזלזל, אבל גם לא מבוהל. כל עוד אין באופק פתרון מדיני, אני עדיין מאמין בדרך הפעולה שלנו'." ("הארץ", 31.10.1997)
_____________________________________
"לא חוזרים עד שמבצעים"(המוטו של גדוד 890 של הצנחנים, כפי שניסח אותו מפקדו אריק שרון)
"איפה האופניים שלך עכשיו? תאר לעצמך, שאתה יורד עכשיו למטה, למקום הרגיל, אבל האופניים לא שם. עצור את עצמך ברגע הזה, בשנייה שאתה מגלה שהאופניים לא שם, ותכפיל את הרגע הזה פי אלף. זאת המלחמה." (מתוך הספר "גוף שני", מאת עפר שלח, "זמורה ביתן", 1989, עמוד 92)
"סבלנות התמדה ולעיתים כדור בין העיניים" (סיסמת המארינס לללוחמה בטרור, אותה אימץ בשעתו מפקד גדוד 890 של הצנחנים, אמיר ברעם, כמוטו גדודי)
"המבחן שלנו כצבא הוא מבחן היכולת ולא מבחן הכוונה." (מתוך ההרצאה שנשא האלוף גדי איזנקוט "מאפייניו של עימות אפשרי בזירה הצפונית ובעורף" בסמינר לזכר חללי מלחמת לבנון השנייה שנערך באוניברסיטת חיפה ב־30 בנובמבר 2010)
"אני חושב שצנחנים מחזיקים מעצמם כמחויבים למשהו שכולם מחויבים אליו, אבל הם רוצים קצת יותר. זה לא שאנחנו פועלים מאחורי קווי האויב - אנחנו לכאורה כמו כולם. אז מה בעצם ההבדל? זה שצנחן עושה הכול וקצת יותר. זה מחייב אותך ביוזמה, בהובלה, בדוגמה אישית בקרב - וגם בקימה בפני שיבה באוטובוס." (הרמטכ"ל בני גנץ על השירות בצנחנים. מתוך הכתבה "מסיבת גנץ" מאת יוני שנפלד ונועה הורוויץ, "במחנה", 6 בינואר 2011)

תגובה ללא ציטוט תגובה עם ציטוט חזרה לפורום
  #70  
ישן 21-03-2013, 18:02
צלמית המשתמש של marloweperelab89035
  marloweperelab89035 marloweperelab89035 אינו מחובר  
 
חבר מתאריך: 06.02.07
הודעות: 2,325
בתגובה להודעה מספר 1 שנכתבה על ידי marloweperelab89035 שמתחילה ב "כתבות שהתפרסמו בשנים האחרונות על קצינים בכירים - אשכול 2"

האלוף קפלינסקי: זה לא היה צריך להיות כך\ מאת חן קוטס-בר


http://www.nrg.co.il/online/1/ART1/...ml?hp=1&cat=875

בראיון למעריב מודה סגן הרמטכ"ל בטעויות של צה"ל במלחמה ולפניה, ומביע אכזבה מתוצאותיה. "אנחנו החמצנו", הוא אומר. "לא בגלל הקללה של לבנון, אלא בגלל בעיות מקצועיות שלנו"

"בגבו של האלוף משה קפלינסקי ('קפלן') יש כדור אותו חטף סגן הרמטכ"ל בקרב על הבופור בתחילת מלחמת לבנון, בשנת 1982. קפלן היה אז מפקד סיירת גולני. הוא נכנס לתפקיד שבוע לפני תחילת המלחמה. אחרי שנפצע פונה מהשטח לבית החולים, וגוני הרניק, מפקד הסיירת לפניו, החליף אותו. אחר כך סיירת גולני כבשה את הבופור, וגוני נהרג. את הכדור ההוא החליטו הרופאים להשאיר בתוך גבו של קפלן. משיקולים רפואיים. יש צלקת וסימן, אבל את הכדור עצמו, אמר קפלן השבוע, הוא בכלל לא מרגיש. 'הוא מרופד מספיק טוב בניקוטין', אמר, 'הוא אפילו לא מצפצף בשדות התעופה'. קפלן הוא לא איש של סמלים. זה לא מדבר אליו. ובכל זאת, גם הוא יודע, יהיו מי שיגידו שהמזכרת ההיא מלבנון, שהשאירו הרופאים בתוך גופו ושהולכת איתו לכל מקום כבר כמעט רבע מאה, היא סמלית. 'החמצה', אמר השבוע סגן הרמטכ"ל כששאלתי אותו על התחושה שלו בעקבות המלחמה האחרונה. 'זה לא היה צריך להיות כך, והתחושה היא תחושה של החמצה', אמר. 'אנחנו החמצנו. איפה טעיתי? אני לא אומר. בטח לא ככה. טעינו, טעינו. זה לא היה צריך להיות כך. אין לי ספק שגם בלבנון אנחנו יכולים לעשות יותר טוב, ולא בגלל הקללה של לבנון, אלא בגלל בעיות מקצועיות שהיו לנו בדרך'. את ההחמצה מייחס קפלינסקי לדרגים הגבוהים, לא לחיילים הפשוטים. 'יש תחושת החמצה גדולה, אבל בטח לא מהחיילים. מתוצאות המלחמה, מהדרך שבה ניהלנו את העניין'. השבוע, בפעם הראשונה מאז שנגמרה המלחמה, עם יציאת הסרט 'בופור' לאקרנים, הסכים להתראיין. 'בופור', בבימויו של יוסף סידר ועל פי תסריט של סידר ושל רון לשם, מביא את סיפור הפלוגה האחרונה שאיישה את המבצר סמוך לנסיגת צה"ל מלבנון במאי 2000. אלון אבוטבול מגלם בסרט את דמותו של קפלן, מפקד אוגדה 91 בזמן הנסיגה. הסרט מבוסס על ספרו של לשם 'אם יש גן עדן', שזכה גם בפרס ספיר.
להחזיר את הגאווה המקצועית
'אני מניח שלכולם היה קשה', אמר סגן הרמטכ"ל על הצפייה בסרט. 'אבל לי זה אולי היה קצת יותר קשה. לא לי אישית. לאלה שהיו 'שם'.' ב'שם' התכוון סגן הרמטכ"ל ללבנון. 'בשבילי', אמר, 'זה היה סרט על לבנון בכלל. לדעתי ה'בופור' לא נגמר עד היום'. 'האתגר הראשון שלנו היום, אחרי המלחמה, זה להחזיר לצבא את מה שהוא, את הגאווה המקצועית ואת הרצון להיות שייך', אמר השבוע. 'זה קצת קשה עם מה שעברנו פה בחודשים האחרונים, שנהיינו שק החבטות של כולם, אבל זו חובתנו כמפקדים, בכל הרמות. אני מניח שזה יקרה לנו מהר, עם זה שנחזור לשגרה, שנעסוק בעשייה הצבאית כמו שאנחנו עוסקים בה היום, שנחזיר מחדש את האמון שקצת אבד בקרב אנשי המילואים. בדיוק הדברים שבהם אנחנו עוסקים עכשיו'.
איך זה להיות שק חבטות?
'איך זה להיות שק חבטות? את יכולה לנחש לבד. רע, רע מאוד. בטח לאנשים שלא מגיע להם, בטח לאנשים שלא חטאו'.
לך?
'אישית לא ספגתי יותר מדי. אבל כאיש בארגון הזה הרגשתי רע מאוד עם הביקורת, שחלקה לא מקצועית וחלקה לא עניינית. זה חיזק אותי להמשיך לעשות את מה שאנחנו עושים'.
'התוצאה היתה בלתי נמנעת'
המפגש הראשון שלו עם לבנון היה בשנת 1978 במבצע ליטני, שנתיים אחרי שהתגייס. 'לבנון צרובה אצלנו טוב בתודעה', אמר השבוע ותיקן: 'אצלי'. בנסיגה מלבנון, התקופה שבה מתמקד 'בופור', היה מפקד אוגדת הגליל. הוא מודע לטענות שהושמעו בעקבות המלחמה האחרונה על צדקת הנסיגה, ובעיקר על מה שלא נעשה בשש השנים שאחריה. 'אני חושב שלא עיצבנו נכון את המציאות באירועים הראשונים שהיו אחרי הנסיגה', אמר. 'החטיפה, למשל, עברה כאילו לסדר היום. היה צריך לעצב כללי משחק. להגיב בצורה יותר מסיבית וחזקה'. ב'חטיפה' התכוון לחטיפת שלושת לוחמי צה"ל ב-7 באוקטובר 2000. האירוע היה בנקודת התפר שבין האוגדה שלו לאוגדה 36. קפלן יצא נקי מהאירוע. התחקיר לא מצא בו רבב. 'היום נורא פופולרי את הראש של מי עורפים. מבחינתי, זה פחות חשוב. בפועל לא הצלחנו, כמערכת, למנוע את החטיפה. לא עיצבנו משהו שייעשה אחרת בלבנון, שיגיד 'עד כאן'. לכן התוצאה של המלחמה האחרונה היתה בלתי נמנעת. אבל בסוף, כשאתה בונה מערכת כזאת (הכוונה לחיזבאללה - ח.ק.ב), אתה מתכוון מתישהו גם להפעיל אותה. ואנחנו נתנו לזה להיבנות'.
התחושה היא שלא התייחסנו מספיק לחיזבאללה, לאיום הלבנוני.
'ידענו מה קורה. עשינו לפי סדרי עדיפויות שחשבנו שהם נכונים לאותו זמן. היה שינוי בצבא בשנים האחרונות של יותר דגש על הלחימה בטרור הפלשתיני. במחשבה לאחור, בחלק מהמקומות הלכנו רחוק מדי. לא הכנו מספיק טוב את מערך המילואים, לא התאמנו מספיק עם המערך הסדיר, וזה שילוב שחלקו סוגיות תקציביות, אבל עיקרו שינוי סדרי עדיפויות שאני חושב, גם בדיעבד, שהיו נכונים לעת ההיא. בדיעבד, הייתי עושה קצת אחרת, אבל זו לא חוכמה. אם אני מנסה רגע להיכנס לראשם של מקבלי ההחלטות במהלך שש השנים האחרונות, אז אני חושב שפחות או יותר הייתי עושה אותו דבר'.
רוצה לחזור לפקד על הסיירת
'אני חושב שהלכו רחוק מדי עם ההתקפה עלינו כעל צבא טכנולוגי שיושב מול מסכי פלזמה', אמר השבוע קפלן. 'הדיון המקצועי על מיקומו של המפקד הוא נכון. זה לא נולד עם מסכי הפלזמה ולא עם הטכנולוגיה. אי אפשר לוותר על ה'אחריי', בלחימה וביום יום. המושג הזה עמוק ואי אפשר לנצח בלעדיו. זה עדיין לא אומר שלא נכון שמפקד, מדי פעם, בנקודות זמן נכונות, יישב קצת מאחור במלחמה, במפקדה שלו. אני לא ראיתי בעיה קריטית ברמת המג"דים והמח"טים במושג 'אחריי'.' אחרי המלחמה פורסם כאילו היו יחסים מתוחים בין קפלן לבין הרמטכ"ל לשעבר, דן חלוץ. מקורבי קפלן הכחישו. קשה מאוד להסתכסך עם קפלן. 'נשארו לי קשרים עם חלוץ, ודאי', אמר כששאלתי אותו השבוע על יחסיו עם הרמטכ"ל שפרש.
נעלבת מהדברים שאמר על 'מספר 2'?
'כן'.
למה?
'מה זה למה?'.
קיבלת את ההסבר שלו?
'אנחנו עדיין חברים טובים, נמצאים בקשר טוב'.
לא קיבלת את תפקיד הרמטכ"ל. לא טבעי שתקום ותעזוב מיד?
'אין לי את הזכות הזאת היום. אני מרגיש שאני עושה כאן דברים חשובים. מרגיש שאנחנו צריכים שינוי ויישום של לקחי המלחמה. אני מרגיש שאני תורם, עוזר, והמערכת הזאת, אין לי משהו אחר. חוץ מפנינה'. אם יעזוב, הוא לא יודע לאן יילך. בשאלה אם יהיה הרמטכ"ל הבא אחרי אשכנזי, הוא אפילו לא מתעסק. קפלן, יותר מהכל, הוא איש של כאן ועכשיו. 'אם תשאלי אותי מה אני רוצה לעשות בתפקיד הבא שלי', אמר השבוע, וניכר היה שהתכוון לכך, 'וזה יהיה משוחרר מפיזיקה או מאיך שאני נראה, אז אני אגיד לך מפקד סיירת גולני. אבל בשביל זה מח"ט גולני צריך להסכים...'." ("מעריב", 09.03.2007)
_____________________________________
"לא חוזרים עד שמבצעים"(המוטו של גדוד 890 של הצנחנים, כפי שניסח אותו מפקדו אריק שרון)
"איפה האופניים שלך עכשיו? תאר לעצמך, שאתה יורד עכשיו למטה, למקום הרגיל, אבל האופניים לא שם. עצור את עצמך ברגע הזה, בשנייה שאתה מגלה שהאופניים לא שם, ותכפיל את הרגע הזה פי אלף. זאת המלחמה." (מתוך הספר "גוף שני", מאת עפר שלח, "זמורה ביתן", 1989, עמוד 92)
"סבלנות התמדה ולעיתים כדור בין העיניים" (סיסמת המארינס לללוחמה בטרור, אותה אימץ בשעתו מפקד גדוד 890 של הצנחנים, אמיר ברעם, כמוטו גדודי)
"המבחן שלנו כצבא הוא מבחן היכולת ולא מבחן הכוונה." (מתוך ההרצאה שנשא האלוף גדי איזנקוט "מאפייניו של עימות אפשרי בזירה הצפונית ובעורף" בסמינר לזכר חללי מלחמת לבנון השנייה שנערך באוניברסיטת חיפה ב־30 בנובמבר 2010)
"אני חושב שצנחנים מחזיקים מעצמם כמחויבים למשהו שכולם מחויבים אליו, אבל הם רוצים קצת יותר. זה לא שאנחנו פועלים מאחורי קווי האויב - אנחנו לכאורה כמו כולם. אז מה בעצם ההבדל? זה שצנחן עושה הכול וקצת יותר. זה מחייב אותך ביוזמה, בהובלה, בדוגמה אישית בקרב - וגם בקימה בפני שיבה באוטובוס." (הרמטכ"ל בני גנץ על השירות בצנחנים. מתוך הכתבה "מסיבת גנץ" מאת יוני שנפלד ונועה הורוויץ, "במחנה", 6 בינואר 2011)


נערך לאחרונה ע"י marloweperelab89035 בתאריך 21-03-2013 בשעה 18:22.
תגובה ללא ציטוט תגובה עם ציטוט חזרה לפורום
  #71  
ישן 22-03-2013, 07:12
צלמית המשתמש של marloweperelab89035
  marloweperelab89035 marloweperelab89035 אינו מחובר  
 
חבר מתאריך: 06.02.07
הודעות: 2,325
בתגובה להודעה מספר 1 שנכתבה על ידי marloweperelab89035 שמתחילה ב "כתבות שהתפרסמו בשנים האחרונות על קצינים בכירים - אשכול 2"

כתבתו של אביחי בקר "שמע, היתה לי טעות", "הארץ" 26.03.1999
בכתבה מרואיין אילן אטיאס, מי שבמלחמת לבנון השנייה פיקד על חטיבת כרמלי. שלומי המוזכר בה הוא שלומי כהן, מח"ט אלכסנדרוני במלחמת לבנון השנייה
(הקישור כבר אינו עדכני ועל כן מובא הנוסח המוקלד)


שמע, היתה לי טעות\ מאת אביחי בקר


מותו של סמ"ר אוהד זך מאש כוחותינו ממשיך לייסר את סא"ל אילן, מפקד גדוד הבוקעים בגולני. הוא לא סולח לעצמו על שנרתע ברגע האחרון מלהדיח את סג"מ אסף לפיד ומוכן לקבל את כל המסקנות הנובעות מטעותו. חשבון נפש של קצין, יליד מעברת לוד, 13 שנה בלבנון, זוכר את כל ההרוגים

"סא"ל אילן מגולני, מג"ד 'הבוקעים הראשון', היה בעיצומה של פעילות ברכס רמים כשהודיעו לו כי השיירה של מפקד יחידת הקישור ללבנון עלתה על מטען. הוא המשיך בענייניו כאילו כלום לא קרה, לרגע לא העלה על דעתו שאולי גם תא"ל ארז גרשטיין בין הנפגעים. 'חשבתי לעצמי שהנה עוד רגע אני אשמע את ארז צועק בקשר 'אתה מטומטם, אתה מפגר, תזוז לשם, תלך לפה, מה כבר קרה? אז יש לנו כמה אבידות, ביג דיל, סך הכל חיזבאללה, מחבלים סוג זין'. לא האמנתי שארז נהרג כי בשביל כולנו הוא היה בלתי פגיע לחלוטין, אני גם חושב שאצל רבים בינינו נוצר סדק, כי אם ארז אז מי לא'. כשגרשטיין היה מח"ט גולני הוא מינה את אילן לקצין אג"ם שלו. אצל הבא אחריו, אל"מ גדי אייזנקוט, קיבל אילן באפריל 98' את הגדוד שבתולדות החטיבה נחשב מוביל. אילן, בן 31, הוא נציג מובהק של שכבת קצינים שמאז גיוסם רצועת הביטחון היא תבנית נוף מולדתם. הוא בן טיפוחיו של אייזנקוט, שכבר בהיותו מג"ד סימן אותו כשהגיע אליו להיות מ"מ. לפני שלושה שבועות ירד גדוד הבוקעים הראשון מלבנון; אנחת הרווחה שבה קידמה המשפחה את אילן היתה הנרגשת שידע מעודו. גם תחושת ההקלה של אשתו ענבר, שהכירה אותו כשהיה מ"מ והיא פקידה פלוגתית, היתה בולטת יותר מבעבר, למרות שהיא מורגלת בחרדות. המח"ט מצדו, כדי לאפשר לו את השקט הדרוש לקראת הבאות, דאג שהחופשה הרגילה שאותה סיים אילן ביום ראשון תהיה נטו, בלי כל הפרעה, ולשם כך אף דחה ישיבת מג"דים שתיכנן. לאילן, ככל שהוא נוקשה ועמיד, החופשה הזאת היתה ממש בגדר צורך. היה בה הרבה מעבר למילוי מצברים תקופתי. הוא עובר תקופה לא פשוטה. הדי האזכרה בקריית טבעון, לציון 30 למותו של סמ"ר אוהד זך מירי כוחותינו, עדיין ניכרים בו. 'המג"ד תתפטר', צעקו לעברו בנוכחות חייליו בני המשפחה ליד הקבר ובגלל הזעם הוא נאלץ להסתלק מהמקום. הם רואים באילן את האחראי למות בנם, משום שידע הכל על תפקודו הלקוי של סג"מ אסף לפיד ולא הדיח אותו כמתבקש. גם בגדוד עצמו, בפלוגה שבה שירת זך, לא התפוגגו לגמרי משקעי החשדנות כלפיו. פרשת הדו"צ (דו-צדדי), מינוח עממי לתקרית של 'אש ידידותית', טילטלה את הגדוד כמו את הציבור. בסוף דצמבר יצא ממוצב טייבה צוות לוחמים בפיקודו של לפיד למארב של 36 שעות. בדרכו להתמקמות, כתוצאה משרשרת טעויות חמורות של המ"מ, ירו החוד וזנב הכוח זה על זה, ובחילופי האש נהרג אוהד זך, בן 19 מהיישוב נופית. כשהוא נדרש לאירוע, אילן אינו מתחמק. הוא מציג את העובדות אחת לאחת, לא עושה לעצמו הנחות, חשבון הנפש הנוקב שהוא עורך, בידיעה שמחפשים אותו, ראוי להיות דגם לתרבות של קבלת אחריות. 'אני לא מסכים שזאת היתה, כמו שאומרים, כרוניקה של מוות ידוע מראש, אבל אני לרגע לא מתנער מהאסון. אני הוא זה שלמרות בעיות תפקוד שהיו לאסף החלטתי בסוף כן להשאיר אותו בפלוגה'.
ההדחה שלא היתה
כדי להסביר את עמדתו ואת החלטתו, אילן מנתח את הקריירה הצבאית הקצרה של לפיד. 'אסף יצא מאוחר לקורס קצינים, בעצם שני מחזורים אחרי השנתון שלו. את בה"ד 1 הוא גמר בסדר. דווקא בגלל שהוא היה מבוגר ומנוסה יחסית בהשו ואה למ"מים מקבילים לו, חשבתי שיהיה הכי נכון לשבץ אותו בפלוגה ותיקה. הבעיות אתו התחילו באימון, כבר בתרגיל הראשון שהוא ניהל. זה היה בבקעה, אסף יצא עם המחלקה שלו להניח מקבץ מוקשים על הציר, פיספס עיקול, התברבר סביב עצמו ולא מצא איפה הוא. אחרי עוד כמה מקרים דומים בא אלי גיא המ"פ והודיע לי, 'אילן, זה לא זה'. אמרתי לו, 'לאן אתה רץ? הוא רק סיים בה"ד 1, תן לו קצת להתבשל, אלה המ"מים שיש בצה"ל, התפקיד שלך כמ"פ זה לעבוד אתו בחניכה צמודה'. בשלב ההוא לא ראיתי בבעיית הניווט סיבה שבגינה אני צריך להדיח את אסף לפיד, כל עוד הוא אמין וישר. כבר הכרתי מ"פ שבבוחן פלוגה חיפש את היעד במשך שעתיים כשהוא ברדיוס 200 מטר ממנו ואחר כך, כשמינו אותו למפקד סיירת גולני, הוא היה ממש מצוין'. לפני העלייה ללבנון, באימון לקראת תעסוקה מבצעית שהתקיים בכרמל, בבית הספר לגרילה, העירו למג"ד כמה מדריכים בסיכום שלפיד לא בכיוון. זאת לא בעיית ניווט, הם הסבירו, אלא כשל בהתמצאות נקודתית, בעיקר בלילה. אילן הפנים את המידע, אבל הגיע להחלטה רק כשהפלוגה כבר היתה בשיאה של פעילות מבצעית בלבנון. הקש ששבר את גב הגמל היה מכתב שמסרו לו החיילים ובו הביעו אי אמון במ"מ. העובדה שנגעו בצד המקצועי בלבד ולא הטילו פסיק של דופי באישיותו של לפיד, שיכנעה אותו סופית שהעניין אבוד. 'זה לא סוד שהחלטתי לוותר עליו. גילגלתי מהלך עם המח"ט, סיכמתי עם מג"ד הבא"ח (בסיס אימונים חטיבתי) שהוא מעביר אלי במקום אסף את אחד הקצינים שלו, כדי לא ליצור זעזוע מיותר במחלקה קבעתי יחד עם המ"פ את העיתוי היותר המתאים לעשות את הצעד, והוא כשהחיילים בחופשה. בלי הילולה, בלי רעש, סוגרים את העסק בשקט, במינימום נזקים, תיזמנו את זה כך שכשהמחלקה תחזור מהרגילה יהיה לה כבר מ"מ חדש'. הכל איפוא היה ערוך ומוכן להדחה. 'אלא מה? במוצאי שבת הייתי בבית, מתקשר אלי אסף לפיד. זה הפתיע, כי לא זכור לי מקרה דומה שמ"מ פנה אלי בכזאת דרך. כמה שאני מדבר עם מ"מים באופן חופשי, הרי יש גבול עד כמה מג"ד יכול להיפתח אליהם'. להלן שחזור ההשתלשלות על פי המג"ד: אילן: מה כל כך דחוף אסף? לפיד: המג"ד, אני חייב לדבר איתך. אילן: קדימה אסף, אני שומע. לפיד: אני מבין מהמ"פ שאתם חושבים אולי להדיח אותי. אילן: הכוונות, אסף, נגמרו, אני כבר החלטתי. אם כבר צילצלת לא אשקר לך, אלה דברים שה תגבשו בראשי לא מאתמול, אני לא חושב שזה נכון להודיע לך על זה בטלפון, התכוונתי לשוחח איתך על העניין, נסגור את זה מחר כשאני אחזור. לפיד עוד ניסה להתמקח אבל נתקל בחומה בצורה. הטלפון הבא היה מהמ"פ. 'אסף יתקשר אליך בקרוב', בישר לו סרן גיא, ואילן ענה שהשיחה כבר מאחוריו. 'שווה בכל זאת להקשיב לו', הציע המ"פ. למחרת בערב, כמובטח, לפיד נקרא אל המג"ד. 'מה יש לך לומר אסף', ניתנה לו האפשרות לנאום הגנה, ואילן משחזר את התשובה שקיבל: 'אני באמצע תהליך חיובי, המג"ד, אתה צריך להבין שסוף סוף הצלחתי לגבש איזשהו משהו, אז תן לי עוד צ'אנס, גם המ"כים הולכים אחרי'. רק הזכיר את אלה ואילן בתגובה הסיט לעבר לפיד את אגרת החיילים נגדו, שעליה היו חתומים גם כמה מהמ"כים. 'קרא'. לכאורה זה הדבר שהיה אמור לשכנע את לפיד שגורלו נחתם, אבל לפיד התעשת במהירות ובניסיון נואש הדף את הקטרוגים. ואילן נסוג. 'מה אני אגיד לך, הנחתי שבגלל ששמו אותו בפוקוס לא סולחים לו על שגיאות שאצל כל קצין אחר היו מזמן עוברים עליהן לסדר היום. החלטתי לכן לתת לו עוד הזדמנות וקרה מה שקרה'. מאז אילן הולך ומתייסר כיצד, כשלמעשה כבר הכריע, הפך את החלטתו על פיה.
רצף של תקלות
כשחזרו החיילים מהחופשה חיכה להם לפיד כאילו לא קרה דבר. למארב הבא לפיד יצא בליווי המ"פ, לזה שלאחריו כבר לבדו, בשלישי התרחשה הטרגדיה. 'בדיעבד אני יכול לקבוע שבמארב היה רצף של תקלות, מהתברברות בניווט ועד לחץ איום שאסף היה נתון בו לכל אורך התנועה, מתח שנבע מחרדת ההדחה ושאותו לא צפיתי. שמע, היתה לי טעות, דקה אחרי הדו"צ הודיתי בה לפני המחלקה, זאת היתה שגיאה מצדי לא להדיח את אסף, טעיתי בכך שחזרתי בי, אני לא מתחמק מאחריות. כבר אמרתי למפקדי, מהרמטכ"ל ומטה, שאם זה מחייב אותם למסקנות נגדי, אני אקבל אותן בהכנעה. הלקח מהפרשה הוא שאם בעתיד יתעורר איזשהו ספק בהוצאת פעילות, עדיף לבטל אותה מאשר להסתכן במחיר כבד'. בתקופה שאחרי מות זך ניסו רבים לעודד אותו, החל מהאלוף גבי אופיר, שהיה מח"ט גולני בעת שאילן התגייס ושיש הרואים באילן את בן דמותו הצעיר, ועד לחותנו של אילן, אל"מ (מיל') משה גבעתי, שסיפר לו על הימים היפים ההם, כשהוא היה מ"פ בגדוד 'הבוקעים הראשון', שבהם למרבה הצער הרוגים מאש כוחותינו היו עניין שבשגרה. אצל גבעתי עצמו זה קרה פעמיים בעזה, שנת 72'. את אילן, פרי של דור מפקדים שאצלם רגישות אנושית היא לא מלת גנאי, דיבורים בנוסח 'אל תעשה מזה עניין' לא ממש ניחמו. מלבד הכאב העמוק על זך, הוא נאכל מבפנים על שדווקא הוא הוצג בתקשורת כסמל לאטימות. חודשיים אחרי המארב ההוא, 25 בפברואר, ליד הכפר קנטרה הרגו חיילים מהמחלקה-לשעבר של לפיד שלושה אנשי חיזבאללה. זה היה מארב קלאסי, היתקלות מטווח 200 מטר, שניים נפגעו מיד מאש צלפים, השלישי נורה אחרי שעתיים וחצי בעת שיצא להרף עין בזחילה מתוך הסבך, כדי להזעיק סיוע באמצעות מכשיר הקשר שהיה על גב אחת הגוויות. הכוח בפיקודו של הסמ"פ, סגן רמי בראשי, חזר מהשטח בלי נפגעים. 'ודא שזאת המחלקה של זך', קרא מח"ט גולני בהתרגשות לאילן בקשר מיד אחרי ההיתקלות, לכאורה חוויה מתקנת של טיפוס מתחתית הבור לראש ההר, אבל המג"ד לא נסחף לאופוריה, גם לא כשנדחף על ידי דובר צה"ל לקיים מסיבת עיתונאים. 'לא צריך לאבד את הראש ברע ולא לקפוץ עם שמפניות בשמחה', אומר אילן. 'לטעמי הגדוד יצא חזק מהתעסוקה, אבל לא משנה כמה הצלחות היו לנו בקו, אירוע הדו"צ מאפיל עליהן. מבחינתי זה היה כישלון מבצעי שכדי לתקן אותו אנחנו צריכים עוד זמן. אני גם מעריך שנותר חוסר אמון מסוים אצל החיילים של הפלוגה כלפי וכלפי המ"פ, לא בהיבט המקצועי אלא בגלל שלא שעינו לאזהרות שלהם. ההיתקלות הזאת אמנם עזרה להפיג את המתח, אבל יש עוד עבודה קשה לעשות כדי לחזור לאווירה שהיתה לפני הדו"צ'.
סוף עידן הטרטורים
מעט מאוד יודע הציבור על מי שנושאים בעול השהייה בדרום לבנון, ולמרבה הכאב אצל אלה שנחשפים זה קורה רק מאוחר מדי. אילן הוא יליד מעברת לוד-צפון 1968, הוריו באו לישראל ממרוקו באמצע שנות ה-60, בשורשים שבמגרב הוא לא התעניין לעומק. הוא כוכב המשפחה, השני מחמישה אחים ואחיות, האם גננת, האב פועל ייצור ב'קרגל', מפעל לאריזות קרטון. 'עברנו את המסלול הרגיל מעברה-שיכון-בית, יש לי המון זיכרונות יפים מהתקופה: נחל אילון כשעוד זרם ללא ביוב, סברסים, מסעות רגליים ליער בן שמן, שיחקתי כדורגל בקבוצת ילדים 'איילת לוד', בשבתות נסעתי עם הדודים לימק"א לעודד את בית"ר ירושלים, עד היום אני אוהד שרוף שלה'. עד גיל שבע גרו במעברה, בגיל 15 הוא עזב את בית ההורים לטובת הפנימייה הצבאית שליד בית הספר הריאלי בחיפה, שינוי שלפחות בראשיתו היכה אותו בהלם. 'הלימודים בריאלי היו קשים מאוד והייתי צריך לגשר בתוך זמן קצר על פער עצום. נלחמתי בשיניים, בסופו של דבר זאת היתה חוויית נעורים מדהימה. לזכותם של הפנימייה ובית הספר שהם תרמו המון להתפתחות שלי'. המחזור שלו היה סיפור הצלחה מפוקפק, הוא מעיד, ולמרות זאת הוא הצמיח שני מג"דים בגולני, אילן וסא"ל שלומי, מפקד גדוד 'ברק' המקביל לו. אפילו מספריהם האישיים עוקבים. בהגיע מועד הגיוס רבים מהמחזור בחרו בגולני. את הטרטורים שספג בטירונות הוא מתאר בחיוך. כעבור שנים, כשהוא כבר היה מ"פ מסלול, הוא נודע בזכות ה'אלמנט' שלו - חבית שלא פוגעים בה במטווח נ"ט, חוזרים איתה על הגב למאהל. 'אני נשמע אולי משועשע כשאני מספר על הטרטורים האלה, אבל טוב שהם נעלמו מהעולם. הם גרמו רק לנזקים, הלחץ, ההתעללויות וחוסר הפיקוח הביאו לנשירה עצומה, לכך שהפלוגות בגולני היו קטנות כמעט בחצי מאשר עכשיו. כעת חיילים יוצאים לשבוע רגילה אחרי כל 21 ימי תעסוקה בקו, פעם הם יכלו רק לחלום על זה'. התפקיד שבו נחשף לאש ולמוות בעוצמה הכי כבדה היה בפיקוד על פלוגת 'עורב', מהיחידות הנבחרות של החטיבה. זמן לחגוג את המינוי היוקרתי לא ניתן לו, הוא הוזנק אל הפלוגה שאותה לא הכיר בהתראה של רגע. כשפגש בה לראשונה היא היתה כבר על המשאיות בדרך לעיישיה. סיפור לבנון של אילן, על הפסגות והמורדות שבו, אין כמותו להדגים איך הפכה רצועת הביטחון במשך השנים מחוויה לאיום.
המפנה באוקטובר 91'
מעתה קשור שמו של אילן למותו של אוהד זך. זה גורלו. מעתה מעיב כתם נצחי על דמותו כמפקד מסור, שהיה מעורב בתקריות נועזות רבות. הוא שתקן, מוצק, מקצוען מהסוג האורתודוקסי. לא נוצץ אך יעיל, צנוע, חף מפוזות, אב לדוגמה לנועה בת שלוש. מעטים אנשי הצבא שמפקדיהם מתייחסים בכלל לעובדת היותם אנשי משפחה, לא כך במקרה שלו. דגם ההורות של אילן הוא מושא להתפעלות בגולני. הוא גר כעת כתושב בקיבוץ בחן, קודם לכן נדד בצפון בין ברעם, מעיין ברוך, גונן וראש פינה. ענבר אשתו היא עובדת סוציאלית בבית החולים הסיעודי 'שער מנשה'. 'כשאני הייתי מ"מ, בהפרזה אני יכול לומר שהיינו עושים תחרויות ריצה בין המחלקות מי יגיע ראשון לסלוקי (ואדי שהתפרסם בשריפה שבה נספו חמישה חיילים). ששנו אלי-קרב והמחבלים היו נופלים לנו בין הידיים. הפלשתינאים הלכו בוואדיות גלויים, לא מבינים מהחיים שלהם, תקענו אותם בקלות. עכשיו זה ממש לא ככה. היום, לצאת למארב במציאות של מטענים, אני ממש לא מקנא בחיילים שלי'. בשנתיים שהיה מ"פ עורב 'תפסנו לבד גזרות שכיום גדוד שלם פלוס אחראי להן. התחושה היתה בטוחה מאוד, הצירים היו פתוחים, התנועה עליהם התנהלה עדיין בכלי רכב לא ממוגנים, יצאנו לסיורים במובלעת ג'זין, עשינו פעולות במקומות שהיום מי שיציע להגיע אליהם יגידו עליו מטורף. הייתי עצמאי בשטח, את מה שאני יודע היום למדתי אז". האווירה בשנת 91' בדרום לבנון היתה שאננה ולפתע ניחתו ברצף שתי מכות שאותתו על שינוי דרמטי של חוקי המשחק. היו אלה הופעות הבכורה של החיזבאללה במתכונת המשופרת. 20 באוקטובר, שלושה לוחמים נהרגו בהתפוצצות מטען צד, שהופעל מזרחית לרומאן על סיור ממונע של גדוד 'גדעון' של גולני. תשעה ימים בלבד אחר-כך, הפעם אצלו ב'עורב' כשהתסריט זהה לחלוטין, נהרגו ליד הכפר ערמתה הסמ"פ סרן רונן ג'ורנו, נהגו של אילן, סמל שחר כהן והחובש הפלוגתי רב"ט שאול חילביץ. עם משפחותיהם באבן שמואל, במושב משען ובעשרת, שומר אילן על קשר הדוק. 'הטרגדיה היא שעם רונן הסמ"פ אפילו לא ממש הספקתי ליצור קשר. הייתי רק חודש וחצי בתפקיד, היחידה היתה מפוצלת, בגלל אופי התעסוקה - שהיתה אינטנסיווית מאוד - לא יצא לנו לשבת ממש יחד, הפעם היחידה שזה כן קרה היתה כשרונן העביר לי שיעור פרטי על יסודות ההפעלה של העורב, נושא שבעצם לא היה לי שום מושג עליו. מעט המפגשים שכן היו בינינו היו על הצירים, רונן בדרך למשימה שלו, אני לשלי, תוקעים כף ונפרדים. אתה מתחיל להכיר אדם ובום, הוא איננו'. הכוח, שמנה ארבעה נגמ"שים נע מרזלאן צפונה לכיוון חונה. בדרך הופעל מולו כלימגור שהונח על טרסה, בדיוק בגובה הסיפון. את הלוחמים שהיו בחזית 'זה לקח במכה'. אלה היו ההרוגים הראשונים אך לא האחרונים של אילן, שעליו מעידים כי בכל מקום שאליו הוא מגיע, נגמר השקט. אלוף פיקוד הצפון היה אז יצחק מרדכי ושר הביטחון משה ארנס. בהגיבו על ההיתקלות אמר השר: 'נעשה כל מה שחייב להיעשות כדי להבטיח את ביטחונם של חיילי צה"ל'. הדמויות איפוא הן אותן דמויות, בתגובות המילוליות לא השתנה אפילו פסיק, אלא שהמצב לא רק שלא התייצב במשך הזמן, הוא אף החריף. בעוד שבשנת 90' היו לצה"ל בלבנון שבעה הרוגים, משנת 93' והלאה מספר החללים בלבנון לא ירד בשום שנה מ-21. הקו השני של אילן כמ"פ 'עורב', הפעם בגזרת בופור-דלעת, היה סוער לא פחות. 'הובלתי מארב באזור, בדרך זיהיתי תיל דו-גידי שמוליך אל הכפר. כיוון שכבר הסתובבתי בשטח לא מעט הבנתי שזה עניין לגמרי טרי. השכבתי מארב מתוך הנחה שאני אתפוס אותם תוך כדי עבודה. כשהתברר לי שהמחבלים כבר עזבו, התקפלתי. למחרת יצאנו שוב לסריקות, איך שירדנו למדרון קדמי הם ישבו עלינו עם צלפים ומקלעים. לי כדור שיפשף את הקסדה, למא"גיסט שלידי נכנס כדור ברגל, לחובש בכתף, למזלנו הם נפצעו קל. בקיצור, הם דפקו לנו את הצורה. 'ביקשתי סיוע ארטילרי ויחד עם קצין ההנדסה זחלתי 20 מטר לנתק את התיל. חתכתי אותו בקאטר, כשהסמ"פ שלי הגיע לעמדה שעליה הם מיקמו את המטענים הוא מצא שתי חביות מלאות חומר נפץ ושלושה כלימגורים, 30 קילו כל אחד. זה מה שחיכה לנו. בחילוץ הם המשיכו לטחון אותנו במרגמות, כדי לצאת בשלום נתתי בין השאר פקודה להחזיר אש. ייתכן מאוד שפגענו תוך כדי כך גם באזרחים. מי ששלף אותנו מתוך הפצמ"רים (פצצות-מרגמה) היו טנקי מרכבה, נדחסנו מאחור בתא לוחמים, זהו, עוד אירוע נגמר. היו כאלה עשרות, בעיתון דיווחו על ההיתקלות אולי בשורה'.
פרשת שדיאל
במאי 92', עדיין באותה גזרה, נהרג ב'עורב' סמ"ר ישראל מעטוף מגמזו, כששיירה מינהלתית הותקפה בדרך למוצב הבופור על ידי חוליה של 'חזית ההתנגדות הלבנונית' מנשק קל ופצצות אר-פי-ג'י מתוך בית נטוש בכפר ארנון. מעטוף נפגע מיד. אילן, שהיה בדלעת, המוצב הקרוב, מיהר לאזור התקרית ופקד על הטנקים שבשיירה, שנתפסו כשהם על מובילים, לירות לעבר מקורות האש. השריונאים ענו לו שאין אישור לבצע במצב כזה. 'עוד מלה', הוא צרח עליהם, 'אני בעצמי יורה בכם'. שניים מאנשי החוליה, שניסו לחמוק מהזירה, נהרגו על ידי כוח מ'עורב' שליווה את השיירה, מחלקה שעליה פיקד סג"מ יהושע שדיאל. זה היה גם גורלו של לוחם נוסף, שנשאר להסתתר בתוך המבנה, ובכך הגיעה התקרית לסופה. שמו של שדיאל עלה לכותרות כעבור שנים, בעקבות אירוע בדצמבר 92' שבו נהרג מאש כוחותינו לוחם 'עורב' חיים בר נתן. חיילי 'עורב' היו אז בריחן, למעשה הם שהתחילו בבניית המוצב, לאילן זה היה קו שלישי רצוף בלבנון כמפקד היחידה. שדיאל הוביל למארב כוח שעליו פיקד, כשערפל רובץ על ערוץ הוואדי שבו צעדו. הוא ביצע סטייה קלה, מזערית ממש, מהמסלול שהותווה לו, כשאתו בחוד הלך בר נתן. רב"ט אורן, הלוחם החמישי בטור, שלא הבחין בפנייה, זי הה למרבה הטרגדיה את בר נתן כאויב, כיוון אליו וירה לעברו ממרחק ארבעה מטרים בלבד שני כדורים שפצעו אותו אנושות. בעקבות ממצאי חקירת מצ"ח, הפרקליט הצבאי הראשי לא מצא סיבה להעמיד את שדיאל לדין בעוון רשלנות פיקודית. שנתיים וחצי אחר כך הורה היועץ המשפטי לממשלה מיכאל בן יאיר לפתוח בהליכים נגד המ"מ, בגלל אחריותו לתקלה המבצעית. היה זה תקדים, צמרת צה"ל מחתה, והפרשה נחתמה כאשר בית הדין של פיקוד צפון ביטל את כתב האישום. מאבקו של האב השכול חיים בר נתן, לחדש בכל זאת את הדיון בפרשה ולהעמיד למשפט גם את אילן ושרשרת הפיקוד נמשך עד בג"ץ. רק לפני שבועיים דחה הרכב בראשותו של הנשיא אהרן ברק את עתירתו של בר נתן. שלושה שבועות בלבד הספיק בר נתן לשרת ב'עורב', קודם לכן היה בקומנדו הימי. לאחר האסון הקפיד אילן לבקר את המשפחה. בתחילה הוא לא הבחין בסימנים של דחייה, הוא מספר. רק בשנה השלישית לאסון, אחרי החלטת היועץ המשפטי, הוא הרגיש לא רצוי ומאז לא אוחה הקרע. 'זה היה אירוע דו צדדי מוזר, לא היה בכוח שום נתק, ככל שאני חוזר לטרגדיה ההיא, מלבד התרגשות אין לי באמת הסבר למה ירה החייל שירה, איך קרה שמבחינת הוראו ת פתיחה באש הוא עשה בדיוק את מה שבתדריך הזהרתי לא לעשות. הבחור ההוא עזב את הפלוגה ומאז לא שמעתי ממנו. בהתחלה עוד ניסינו לעזור לו, אבל זה לא הלך. ביחס לשדיאל, עד היום אני משוכנע שלא היה נכון להעמיד אותו לדין'. עדיין באותו קו, בפעולה של 'עורב' פגע טיל ששיגרו בג'יפ שבו נסעו שני חיילים של צבא לבנון ועל פי הסברה גם שלושה של החיזבאללה, אלא שלא היה בכך כדי לפצות על האובדן של בר נתן, מה גם שבחזרה מהמשימה הם נחלצו אך בקושי. בתגובה על המארב ירתה עליהם סוללת תותחים של צבא לבנון 120 פגזים, התקפה ארטילרית שכמותה לא היתה בגזרה. הם מצאו מקלט בנבי סוג'וד. 'ישבנו בתוך מבנה הקבר, האדמה רעדה, התפללנו לנביא שלא יקרה לנו כלום. מתברר שזה עזר, נבי סוג'וד נענה לתחנונינו, עובדה שיצאנו שלמים מהקבר'.
לא יהיה נוק-אאוט
את הפיקוד על הגדוד הוא קיבל באפריל 98'. לפני זה למד מזרח תיכון וערבית באוניברסיטת חיפה, היה סמג"ד, ואחרי קו בחברון, כשעלה עם הגדוד ללבנון באמצע נובמבר 98', קבלת הפנים שהכין לו החיזבאללה היתה קטלנית. ביום החפיפה עם המג"ד המקביל שלו מהצנחנים, שלוש שעות בלבד בטרם קיבל את האחריות על גזרת רכס רמים, נהרגו שלושה מלוחמי פלוגת הקשר של גולני ממטען שהונח במטווח של מוצב תל קבעה. שבוע אחר כך, שוב ממטען באותו אזור, הפעם בדרך למארב, נהרגו בוואדי אבו קרוש סגן אוריאל פרץ וסמ"ר ניצן בלדרן, מהפלוגה המסייעת של גדוד 'הבוקעים הראשון'. 'החיזבאללה כבר לא משתמשים בשיטת שלח לחמך, כלומר מניחים מטען ומקווים שמתישהו יעבור שם כוח וידרוך עליו. מה שעוד מאפיין אותם אלה התנועות הקצרות, כבר אין מסעות ארוכים עד לגדר ובחזרה'. הוא מבקש להפסיק לערב את החיילים כצד במחלוקת על עתיד רצועת הביטחון. 'ההחלטות הן לא בידינו, יגידו לנו לסגת לגדר - ניסוג, להיכנס עמוק יותר - ניכנס. הוגדרה לנו מטרה, לתת שקט לאזרחים ביישובי הצפון, אנחנו עושים את זה בצורה הכי טובה שתיתכן. כשהיתה ההיתקלות של בראשי, באותו זמן בשדות של מרגליות עבדו כרגיל. החיים בגליל מתנהלים באותה רמת ביטחון שקיים בתל אביב, צריך להביט על זה ככה. לתפיסתי ההכרעה בלבנון לא תהיה בנוק אאוט אלא בנקודות, אנחנו נדאג לכך שזה יהיה לטובתנו'. השבוע התחיל ברמת הגולן אימון הקיץ של הגדוד. התקופה הקרובה תהיה שונה לחלוטין באופיה מזאת שרק עכשיו נגמרה, היא גם תעמיד לפני אילן בעיות אחרות של מנהיגות, לא בהכרח סבוכות פחות לפתרון. כפתיחה הוא הורה, בתזמון מדויק לקראת היציאה לרגילה, להסיר את מחיצות הבד המפרידות באוהלים בין ותיקים לצעירים - מסורת ישנה, מעוותת במקצת, שהוא מבקש להכרית כחלק ממאבק חסר פשרות שמוביל מח"ט גולני למען חטיבה שתחדל להיות מקור פורענות. לכאורה זה נראה עניין של מה בכך, בסך הכל מחיצות, אבל כדי להסיר אותן נדרש חריש עמוק בתודעה. 'לאחר מאבקים קשים ביטלנו את הוותיקות כגורם פיקודי ובכך הסתיימו הזמנים שוותיק יכול לתת פקודות. נגמרו ההתעללויות האלה של עבדות ומתן שירות אישי. במקביל העלינו בחזרה את מעמד המ"כים. אסרנו שירים שיש בהם קללות על מפקדים, לא דופקים יותר בברוטליות עם המצקות על השולחנות, לא שוברים צלחות. הרובאים, שיש להם כושר המצאה מדהים, כדי להביע את המחאה שלהם חיברו שירים בנוסח נעמי שמר, שירים של חנונים ושל צפונים, אבל בעובדה מתחולל שינוי חיובי באווירה. זה לא הולך חלק, הנורמות המעוותות הן סיפור של שנים, מדובר בתהליך הדרגתי ולא עניין של זבנג וגמרנו. תוך כדי צריך גם לעמוד על המשמר שלא יפרוץ אצלי מרד, כמו שקרה בגדוד ברק באימון הקודם, אז הגיעו אלי רחשים שגם אנחנו היינו מועמדים לאירוע דומה'. כמו בלבנון, כך בשגרה, חובה להיות כל הזמן עם היד על הדופק'."
("הארץ", 26.03.1999)
_____________________________________
"לא חוזרים עד שמבצעים"(המוטו של גדוד 890 של הצנחנים, כפי שניסח אותו מפקדו אריק שרון)
"איפה האופניים שלך עכשיו? תאר לעצמך, שאתה יורד עכשיו למטה, למקום הרגיל, אבל האופניים לא שם. עצור את עצמך ברגע הזה, בשנייה שאתה מגלה שהאופניים לא שם, ותכפיל את הרגע הזה פי אלף. זאת המלחמה." (מתוך הספר "גוף שני", מאת עפר שלח, "זמורה ביתן", 1989, עמוד 92)
"סבלנות התמדה ולעיתים כדור בין העיניים" (סיסמת המארינס לללוחמה בטרור, אותה אימץ בשעתו מפקד גדוד 890 של הצנחנים, אמיר ברעם, כמוטו גדודי)
"המבחן שלנו כצבא הוא מבחן היכולת ולא מבחן הכוונה." (מתוך ההרצאה שנשא האלוף גדי איזנקוט "מאפייניו של עימות אפשרי בזירה הצפונית ובעורף" בסמינר לזכר חללי מלחמת לבנון השנייה שנערך באוניברסיטת חיפה ב־30 בנובמבר 2010)
"אני חושב שצנחנים מחזיקים מעצמם כמחויבים למשהו שכולם מחויבים אליו, אבל הם רוצים קצת יותר. זה לא שאנחנו פועלים מאחורי קווי האויב - אנחנו לכאורה כמו כולם. אז מה בעצם ההבדל? זה שצנחן עושה הכול וקצת יותר. זה מחייב אותך ביוזמה, בהובלה, בדוגמה אישית בקרב - וגם בקימה בפני שיבה באוטובוס." (הרמטכ"ל בני גנץ על השירות בצנחנים. מתוך הכתבה "מסיבת גנץ" מאת יוני שנפלד ונועה הורוויץ, "במחנה", 6 בינואר 2011)


נערך לאחרונה ע"י marloweperelab89035 בתאריך 22-03-2013 בשעה 07:14.
תגובה ללא ציטוט תגובה עם ציטוט חזרה לפורום
  #72  
ישן 22-03-2013, 15:06
צלמית המשתמש של marloweperelab89035
  marloweperelab89035 marloweperelab89035 אינו מחובר  
 
חבר מתאריך: 06.02.07
הודעות: 2,325
בתגובה להודעה מספר 1 שנכתבה על ידי marloweperelab89035 שמתחילה ב "כתבות שהתפרסמו בשנים האחרונות על קצינים בכירים - אשכול 2"

"הסייבר הוא מימד לחימה לכל דבר"\ מאת עמיר רפפורט


http://www.israeldefense.co.il/?Cat...&ArticleID=4255

ראיון מיוחד עם קצין המודיעין הראשי הפורש, תא"ל אריאל קארו, בטור השבועי של עמיר רפפורט. "איראן היא מקור כל התופעות הרדיקליות בעולם. מערכת היחסים שלנו עם המוסד למשל היא הדוקה ברמות שאי אפשר לתאר"
("ישראל דיפנס", 21.03.2013)
_____________________________________
"לא חוזרים עד שמבצעים"(המוטו של גדוד 890 של הצנחנים, כפי שניסח אותו מפקדו אריק שרון)
"איפה האופניים שלך עכשיו? תאר לעצמך, שאתה יורד עכשיו למטה, למקום הרגיל, אבל האופניים לא שם. עצור את עצמך ברגע הזה, בשנייה שאתה מגלה שהאופניים לא שם, ותכפיל את הרגע הזה פי אלף. זאת המלחמה." (מתוך הספר "גוף שני", מאת עפר שלח, "זמורה ביתן", 1989, עמוד 92)
"סבלנות התמדה ולעיתים כדור בין העיניים" (סיסמת המארינס לללוחמה בטרור, אותה אימץ בשעתו מפקד גדוד 890 של הצנחנים, אמיר ברעם, כמוטו גדודי)
"המבחן שלנו כצבא הוא מבחן היכולת ולא מבחן הכוונה." (מתוך ההרצאה שנשא האלוף גדי איזנקוט "מאפייניו של עימות אפשרי בזירה הצפונית ובעורף" בסמינר לזכר חללי מלחמת לבנון השנייה שנערך באוניברסיטת חיפה ב־30 בנובמבר 2010)
"אני חושב שצנחנים מחזיקים מעצמם כמחויבים למשהו שכולם מחויבים אליו, אבל הם רוצים קצת יותר. זה לא שאנחנו פועלים מאחורי קווי האויב - אנחנו לכאורה כמו כולם. אז מה בעצם ההבדל? זה שצנחן עושה הכול וקצת יותר. זה מחייב אותך ביוזמה, בהובלה, בדוגמה אישית בקרב - וגם בקימה בפני שיבה באוטובוס." (הרמטכ"ל בני גנץ על השירות בצנחנים. מתוך הכתבה "מסיבת גנץ" מאת יוני שנפלד ונועה הורוויץ, "במחנה", 6 בינואר 2011)

תגובה ללא ציטוט תגובה עם ציטוט חזרה לפורום
  #73  
ישן 23-03-2013, 11:00
צלמית המשתמש של marloweperelab89035
  marloweperelab89035 marloweperelab89035 אינו מחובר  
 
חבר מתאריך: 06.02.07
הודעות: 2,325
בתגובה להודעה מספר 1 שנכתבה על ידי marloweperelab89035 שמתחילה ב "כתבות שהתפרסמו בשנים האחרונות על קצינים בכירים - אשכול 2"

כתבתו של עמוס הראל "חיבוק דב", "הארץ" 22.12.2000
(הקישור כבר אינו עדכני ועל כן מובא הנוסח המוקלד)


חיבוק דב\ מאת עמוס הראל

כשיבוא השלום יהיה תא"ל דב צדקה המועמד האידיאלי לשגריר ישראל במדינה הפלשתינית. ראש המינהל הישראלי ברצועת עזה, החייל המזרחי הראשון בסיירת מטכ"ל, האיש שישב במכונית של ג'יבריל רג'וב בדרך להצלת הפצוע בקבר יוסף, ממשיך, למרות הכל, להתחבק עם קצינים פלשתינאים. חיבוק אמיתי
"שבוע אחרי פרוץ 'אינתיפאדת אל-אקצה', התקשרה טלי צדקה מראש העין אל מוחמד דחלאן, ראש מנגנון הביטחון המסכל הפלשתיני ברצועת עזה. צדקה היא אשתו של תת-אלוף דב (פופי) צדקה, ראש המינהל האזרחי בגדה המערבית. ב-1995, כשדב צדקה מונה לראש המינהל ברצועת עזה, התגבשו יחסים קרובים בינו לבין דחלאן, שהיה אז בעיני הישראלים האיש שאתו אפשר לסכם דברים ברצועה. גם בין המשפחות התפתחה ידידות, טלפונית בעיקרה. בת הזקונים של בני הזוג צדקה נולדה באותה תקופה, וגם לדחלאן נולדה בת. השיחות הטלפוניות בין טלי צדקה לבין האיש החזק ברצועה גלשו גם לפסים בלתי פוליטיים בעליל, כמו טכניקות הנקה. 'היא אשה מאוד חכמה, אשתי, אבל יש לה גם מין נאיוויות שמאלנית כזאת של קיבוץ גניגר, שחושבת שאפשר לפתור הכל בשיחות טלפון. היא בוודאי הושפעה מהדרך שעברנו, מהמפגשים איתם. לא רק עם דחלאן. אכלנו אצל (עו"ד ג'מיל) טריפי בבית, חסן עספור היה מתקשר אלינו הביתה כל יום שישי' - אותו עספור שאיים לא מכבר להביא מתאבדים פלשתינאים ללב תל אביב. טלי צדקה ביקשה לפיכך מבעלה את מספר הטלפון של דחלאן. 'טלי התקשרה וחטפה ממנו מקלחת קרה. דחלאן אמר לה: 'אתם הורגים ילדים'. אחרי שבוע היא ניסתה פעם נוספת. הפעם הוא היה עוד יותר חריף, מיואש: 'החלטתם להשמיד הכל, ללכת לאבדון. אתם מביאים לרצועה טנקים כדי לירות עלינו'. היתה לה אכזבה קשה. עכשיו היא אומרת לי: 'אני לא מבינה אותו'.' דב צדקה הוא כנראה הקצין הישראלי בעל מערכת היחסים הטובה ביותר עם אישים פלשתינאים. 'היו הרבה קשרים, עם הרבה אנשים בצד השני', הוא מעיד. 'כרגע לא נשאר מזה כמעט כלום. אפילו הקשר הטלפוני הוא מועט, נדיר מאוד. עכשיו הגשרים בינינו כמעט לא קיימים'. באחד המפגשים הראשונים בין קצינים משני הצדדים, לאחר שהחל סיבוב העימותים הנוכחי, הטיח בו הגנרל חאג' איסמעיל, מפקד כוחות הביטחון הפלשתיניים בגדה: 'אתה קצין הכיבוש'. צדקה השיב: 'אני באתי לעשות שלום. זה אתם שהפכתם אותי בחזרה לקצין הכיבוש'. מצב היחסים עם הפלשתינאים כעת, הוא אומר, נמצא 'בשפל הכי גרוע אי-פעם. דהרנו על סוס ביחד והוא התרומם והעיף את שנינו'. בצד הפלשתיני, גם בקרב הבכירים, שוררת כבר שנאה של ממש. 'האם הם שונאים אותנו? אני חושב שכן. יש גוון כזה. בהרבה מקומות זה הפך לעניין אישי'. אם בימים רגילים נתפס המינהל האזרחי בשטחים כבן חורג במערכת הצבאית, מצבו עכשיו קשה בהרבה. במשך שנים שיווקו מתאם הפעולות בשטחים, האלוף יעקב אור, ואנשיו תיאוריה של מערכת אינטרסים הדדית, רווחה כלכלית ומתינות, שתביא בסופו של דבר לשקט המיוחל בשטחים. בד בבד, לא חדלו להזהיר שדרושה נכונות ישראלית להבין את הפלשתינאים ולהסכים לפשרות אמיתיות בדרך להסכם הקבע. הפיקוד של צה"ל הסתכל עליהם בעין קצת עקומה, כי מה לאנשי צבא ולעניינים כמו ביוב, חינוך, או העברת חולי סרטן מהגדה לבתי חולים בישראל, אבל ידע גם להעריך את מערך תיאום הפעולות והמינהל הכפוף לו כערוצי הקשר היעילים ביותר אל הפלשתינאים. אחרי שהחלו היריות, הסבלנות בצמרת הצבאית לבקשות אנשי המינהל רק פחתה. יש מי שרואה בהם מעין 'שגרירים' של האויב החדש-ישן במערכת הביטחון. מצד שני, משמאל, מוטחת במינהל כל העת ביקורת חריפה כזרוע הארוכה והאטומה של שלטון הכיבוש. ובכל זאת, גם עתה, כשצריך לסכם משהו בדחיפות עם הפלשתינאים, גם בשאלות של חיים ומוות כמו החילוץ מקבר יוסף - אור, צדקה או ראש המינהל האזרחי ברצועה, אלוף-משנה כמיל אבו-רוקון, הם המסלול המהיר ביותר.
חטף סטירה משוטר
צדקה אינו יודע בבירור כמה הצליחו מכריו הפלשתינאים לגלות על הרקע הצבאי שלו. הוא עצמו מעריך שהם יודעים הרבה, למרות שהעניין מעולם לא נזכר בשיחות עמם. פעם או פעמיים, במסגרת תפקידיו במינהל, פגש פלשתינאים שדרכיהם הצטלבו בעבר בנסיבות אחרות, קילומטרים רבים מחוץ לשטח ישראל. צדקה אינו משוכנע שזיהו אותו כאיש מאז - אחד המפקדים הבכירים, והמצטיינים, של סיירת מטכ"ל. דב צדקה בן 52, נשוי פעם שנייה, אב לחמישה (לאשתו עוד שני ילדים מנישואיה הראשונים). הוא אחד הקצינים יוצאי הדופן בצמרת הצבאית. שום דבר מהליכותיו לא מזכיר את הפומפוזיות של כמה מעמיתיו. הוא איש לא שגרתי, משעשע מאוד ולגמרי לא מנומס. כשהפנקס לא פתוח והיד אינה רושמת, צדקה מספק דעות בוטות , חריפות ועוקצניות על מגוון שלם של עניינים. לצורך הראיון אימץ לעצמו קו מעט יותר ממלכתי. זו תקופה רגישה. המטה הכללי ובעיקר פיקוד מרכז נתונים במתקפה פוליטית ותקשורתית על תפקודם בשטחים. גם בתוך הצבא קיימות מחלוקות לא מעטות על הדרך הרצויה. בימים שבהם גם ראש ממשלת הסקרים, בנימין נתניהו, מצטרף לקריאה 'תנו לצה"ל לנצח', איש צבא צריך לדעת להלך בין המוקשים. מוצא משפחתו מלבנון. הוריו עלו ארצה כמה חודשים לפני שנולד. צדקה גדל בחיפה, בשכונת ואדי-סליב ('מה חשבת, שאני מהרצליה פיתוח?'). כשפרץ המרד הגדול בשכונה, היה בן 11. האם השתתף בהפגנות? 'בטח, וחטפתי שתי סטירות. אחת מהשוטרים ואחת מאבא, כששמע על כך'. הבעיה העדתית עולה לעתים קרובות בדבריו של צדקה, שמכנה את עצמו 'שחור' ומתבדח על מוצאו. 'אני גדלתי בחיפה, בעיר התחתית. קיבלתי את ההלם הראשוני כשהצלחתי במבחני הסקר ושלחו אותי לתיכון ליאו בק. אז אתה מבין שאתה שונה. אני לא אשכח שאחת מבנות הכיתה שלי שאלה אותי: 'מאיזה כפר אתה?' היא חשבה שאני דרוזי'. בנובמבר 65' התגייס, והתנדב לסיירת מטכ"ל. 'אני ויוסי ג'ינו, שנשאר עד היום החבר הכי טוב שלי, כמו אח, היינו שני המזרחים היחידים. זו היתה יחידה אשכנזית מאוד כשהתגייסתי'. כשהקים אברהם ארנן את הסיירת, ב-1957, הוא חשב שיש להתבסס על צעירים מעדות המזרח, יודעי ערבית. בספר 'סיירת מטכ"ל' מתאר משה זונדר איך טען מאיר הר-ציון באוזני ארנן כי עליו לגייס ליחידה רק 'בלונדינים בעלי עיניים כחולות ממשמר העמק'. כשצדקה הגיע ליחידה, אלו היו פניה. "כולם היו קיבוצניקים, אבל האמת היא שלא הרגשתי קיפוח'. אחרי יותר מעשר שנים, השתנה שוב ההרכב הדמוגרפי של היחידה, יחד עם השינוי בשיטות הפעולה. היום הסיירת הרבה יותר מגוונת. באוטובוס, בדרך לבקו"ם, שמע צדקה קיבוצניק נמוך קומה מלהבות הבשן מדבר 'על איזו יחידה סודית'. צדקה, שלא שמע קודם על היחידה, הלך למבדקים עם עמירם לוין. סגן-משנה דני יתום פיקד על המיון. בסיירת התרשמו מצדקה, ובמיוחד מידיעת הערבית שלו. אבל אז צצה בעיה: הוא בן יחיד וההורים לא רצו לחתום לו על אישור לשירות ביחידה קרבית. 'הם תיכננו לי קריירה בשקם'. צריך להקשיב לצדקה מספר כיצד שיכנע את הוריו, כדי להבין שהחמיץ קריירה בסטנד-אפ. 'הם היו לבנונים. מה הם הבינו בצבא? באתי הביתה לשבת הראשונה וכל המשפחה עשת ה כבוד לבן הגיבור. אמרתי להם, 'התקבלתי לקורס טיס - ואי אפשר לסרב, זה כבוד גדול, בוחרים רק כמה חיילים מכל הצבא'. לאמא שלי זה לא נראה. היא שאלה: מה עוד אפשר? אמרתי: צנחנים. אבא אמר שראה את זה פעם בסרט, איך הם קופצים לאדמה. אמא החליטה שזה נראה לה יותר בטוח, לפחות חוזרים לקרקע. חזרתי לתל-נוף, חתמתי ויתור על קורס טיס והלכתי ליחידה. לפסיכולוג מחיל האוויר היה פטיש. הוא ניפץ אותו לרסיסים מרוב תדהמה'.
מכרים בצמרת
גיורא זורע היה מפקד הצוות שלו בסיירת. דב תמרי ואחריו עוזי יאירי היו מפקדי היחידה. עוזי דיין, שהתגייס מחזור אחד אחריו, 'היה חוטף מאיתנו מכות, בצחוק'. צדקה השתחרר ב-68', בדרגת סמל-ראשון. זמן קצר לפני השחרור נפצע קשה חברו, לוין, בתאונת אימונים בנגב. צדקה רץ להזעיק עזרה. את קורס הקצינים הוא עבר רק לאחר מלחמת יום כיפור, כאיש מילואים. בקורס שלו היה גם צוער מהשייטת, ידידיה יערי, היום מפקד חיל הים. שניהם סיימו כחניכים מצטיינים. הוא נשאר איש מילואים והצטרף לקיבוץ רמת-דוד, שם מילא תפקידים שונים, בהם מרכז המשק, והמשיך לקחת חלק פעיל מאוד במבצעי הסיירת. שני מילואימניקים בולטים אחרים ששירתו עמו היו חברו לצוות יוסי ג'ינו וחבר קרוב אחר, אבי דיכטר, היום ראש השב"כ. מערך ההיכרויות מהסיירת, הוא אומר, 'עוזר בחיים. אבל לא במובן של דלת פתוחה למי שמלקק ישבנים, אלא בזה שאתה לא מבוהל מול השררה, נושאי התפקידים הבכירים. יש לכם רקע יחד, הערכה הדדית, שפה משותפת'. אהוד ברק היה מפקדו. בנימין נתניהו? 'את ביבי הכרתי פחות. הוא היה שנתיים מתחתי, חייל בצוות של עמירם. אבל הערכתי אותו מאוד. הוא היה קצין וחייל מצוין'. לא מזמן ישב צדקה בדיון בלשכת ראש הממשלה. 'הסתכלתי סביב השולחן: תשעה מתוך עשרים-ושניים משתתפים היו בוגרי היחידה'. ב-87' חתם קבע, כסרן בן 39. כעבור 11 שנה כבר היה תת-אלוף, מסלול קידום מטאורי, שלא תמיד זכה לפרגון מצד קצינים שנשארו במערכת בשנים שהיה בחוץ. סגן הרמטכ"ל, האלוף משה (בוגי) יעלון, שהיה אז מפקד סיירת מטכ"ל, הוא ששיכנע אותו לחתום קבע, לתפקיד בכיר ביחידה. אחר כך היה מפקד פלגת המבצעים. 'זו היתה תקופה מוצלחת מאוד. היתה אווירה של עשייה אדירה', אומר צדקה. באותה תקופה, על-פי פרסומים זרים, התנקשה הסיירת בתוניס בחייו של אבו-ג'יהאד, מבכירי אש"ף. מהסיירת עבר לפקד על יחידת התצפיות. אחר כך פיקד על בית הספר למודיעין וסיור ומשם פנה למינהל האזרחי. 'לא עניינו אותי תפקידים כמו מח"ט, מפקד אוגדה. חזרתי לצבא בגיל מבוגר. הרי לא היו הופכים אותי למג"ד בגיל ארבעים'. צדקה נחשב קצין מצטיין. הרמטכ"ל שאול מופז אוהב אותו; גם שני המועמדים לתפקיד הרמטכ"ל הבא, דיין ויעלון. הוא איש ביצוע, שאינו מגלה עניין גדול בניתוחי מודיעין או במבצעי היחידות המיוחדות בשטחים ('זה הפסיק לעניין אותי, כבר לא התחום שלי יותר'). הקצינים המשרתים תחת פיקודו מעריכים אותו מאוד. מבקריו מתלוננים שהוא סוליסט, שאינו מספיק מעמיק. אין ספק שצדקה זקוק לאיש מינהל מסודר ומנוסה לצדו. סגנו, אל"מ אבנר דרוק, בעל עבר עשיר במודיעין ובמינהל האזרחי, ממלא היטב את התפקיד הזה. 'אני אוהב את הצבא', אומר צדקה, 'ואני נהנה ממה שאני עושה. אחרי שלוש שנים בתפקיד הפסקתי לעשות את מה שכולם רוצים. אני יכול להתרכז במה שנראה לי חשוב'. יש לו יכולת נדירה ליצירת קשר אנושי, למגע בלתי אמצעי. עד לעימות הנוכחי הוא היה האיש היחיד שמתנחלים ופלשתינאים אהבו במידה שווה. מנגד, הוא מניפולטור לא קטן, שבמחוות ידידותיות תמיד יודע להשיג את שלו.
אקדח בהשאלה
באחרונה החלו להזכיר את שמו כמועמד לקידום. יעקב אור, מתאם הפעולות, תיכנן לפרוש בחורף. עכשיו לוחצים על אור להישאר, בגלל הקרבות בשטחים. צדקה התכוון להמשיך כראש המינהל, אחר כך לכהן בתפקיד קצר נוסף ולהשתחרר אחרי שירות כנספח בחו"ל. יש מי שטוענים שצדקה הוא האחרון שעוד מסוגל לדבר עם הפלשתינאים בשפתם ולכן עליו להחליף את אור, כשהאחרון יפרוש. ספק אם זה יקרה, כששורה ארוכה של קצינים בעלי ותק רב משלו, כמו התא"לים בני גנץ, משה קפלינסקי, אייל בן-ראובן, יוסף משלב, צבי גנדלמן, עמוס גלעד ויצחק הראל, מחכה לקידום ואחרים, כתא"ל אפי איתם (פיין), אולי בדרך הביתה. נראה שמינויו של צדקה לתפקיד אפשרי רק אם ישרת כאזרח, או כתא"ל, כלומר בלי קידום בדרגה. חודש אחרי פרוץ הקרבות התכנסו בצה"ל דיונים ראשונים לניתוח של מה שאירע. רוב הקצינים שלפו מסמכים שבהם ביקשו להראות כיצד חזו את ההתלקחות. צדקה לא היה אחד מהם. 'אני מודה שהופתעתי: מהעוצמה של האלימות, מהשנאה, וגם מהעובדה שזה נמשך כל כך הרבה זמן'. הוא מוציא סיכום שרשם לעצמו מדיון בפיקוד מרכז, זמן קצר לאחר פרוץ האינתיפאדה: 'נראה שהאלימות תימשך עוד ימים אחדים'. עיתונאים דווקא זוכרים לו לטובה תחזית הפוכה. בשבת, 30 בספטמבר, יומיים אחרי ביקורו של אריאל שרון בהר הבית, כינס הרמטכ"ל מסיבת עיתונאים במפקדת כוחות צה"ל בגדה, ליד צומת איו"ש. 'דיברתי עם (ג'יבריל) רג'וב ודחלאן', אמר מופז. 'הסכמנו על הפסקת אש בארבע, עוד שעה'. כשעזב מופז את המקום, ניגשו כמה כתבים לצדקה. 'מה הסיכויים להפסקת אש?' שאלו אותו. 'שואפים לאפס', השיב. אם יש לצדקה תחושה של פגיעה אישית מהתנהגות הפלשתינאים, היא נובעת מפרשת קבר יוסף. הפלשתינאים, הוא אומר, הונו אותנו פעמיים: בפרשת פינוי הפצוע מדחת יוסף ובהצתת הקבר לאחר פינויו. לפינוי הקבר יצא צדקה במכוניתו של ג'יבריל רג'וב, לאחר פגישה ברמאללה. את אקדחו השאיר בבסיס צה"ל ולכן השאיל לו בכיר פלשתינאי אקדח מוכסף. ספק אם מחווה כזאת אפשרית היום. בצומת לפני הקבר ירד צדקה מהרכב וחבש כומתה לראשו. 'הפלשתינאים היו בלחץ אטומי', הוא מספר. 'הם רצו שנפנה את הקבר עד ארבע לפנות בוקר, כי אז מתחילות התפילות במסגדים במחנה בלאטה הסמוך. פינינו את ספרי הקודש. היתה התרגשות גדולה. מסביב היה הרס עצום. אני לא יודע איך אנשי מג"ב יצאו משם בחיים. אמרתי לעצמי: זה רגע היסטורי והלכתי להתפלל ליד הקבר, במלים שלי. אני לא שולט בנוסח המסורתי, אבל הייתי המתפלל האחרון שם'. בכלל, נדמה שיש לו חולשה למקומות קדושים. לפני חודש, כשמפגיני ימין התעמתו עם חיילים בכניסה לבית-לחם, אחרי שנמנעה כניסתם לקבר רחל, התנדב צדקה להסיע קבוצה מנציגיהם בג'יפ הממוגן שלו לתוך מתחם הקבר. בדרך ניהל שיחה מנומסת להפליא עם רב תמהוני. במחסום, לעומת זאת, הגיב בזעזוע כשמתנחלות התנפלו על זקנה ערבייה. הוא שהסב לכך את תשומת לב המח"ט, אל"מ מרסל אביב, שהתערב להפסקת התקיפה. גילויי גזענות מרתיחים אותו. בביקור באזור יריחו הוא פולט אנחה למראה קשישה פלשתינאית הממתינה חסרת אונים ליד מכונית שגלגליה נתקעו בתעלה שחפר צה"ל, לחסום את היציאות מהעיר. 'אחר כך אנחנו מתפלאים שהם שונאים אותנו', הוא מעיר. על מסוף היציאה לפלשתינאים בגשר אלנבי, אמר: 'כבשים יוצאות מכאן יותר טוב'. ועם זאת, יחסיו עם המתנחלים טובים. פגישות עמו נקטעות לעתים קרובות בשיחות טלפון ממזכ"ל אמנה זאב חבר (זמביש) ומאחדים מראשי מועצת יש"ע. 'המצב שלהם לא קל. יש המון לחץ בכבישים, הרוגים ופגועים. בסך הכל הם מאופקים מאוד עד עכשיו. יש שם קומץ שולי, מתלהם, שמכתים את כל היתר. צריך לטפל בו משטרתית, ובמקביל לשפר את אמצעי המיגון וההסעות לכולם'. ביוני, אחרי נסיגת צה"ל מלבנון, היה לו עימות עם מתנחלים קיצונים מהיישוב ברכה. 'בסוף תברחו מכאן כמו שברחתם מלבנון', הטיחו בו. 'לא ברחתי משם. ההורים שלי עלו ב-48',' השיב.
חיבוקים ונשיקות
תסריט האימים שמטריד אותו עכשיו עוסק בהתמוטטות הרשות הפלשתינית. 'אני חושש מקריסה מוחלטת, מאנרכיה. כרגע יש שם סימנים לכך, אבל עדיין קיים סדר יחסי. עלול להיות מצב של אובדן שליטה טוטלי מצד ערפאת ואז לא תהיה לנו כתובת לדבר איתה, אפילו אם נרצה'. בפגישות המעטות שהוא עדיין מקיים עם בכירים פלשתינאים, הם מזהירים אותו לא לצפות להפסקה מיידית של האש. הרשות, לטענתם, לא מסוגלת להביא לכך. הפלשתינאים מוחים באוזניו בעיקר על הגבלות התנועה. ה'כתר' משפיל אותם. 'אחד הבכירים בגדה אמר לי: אני לא מוכן לצאת לעזה להיפגש עם ערפאת, כדי לעבור בדרך גיהנום אצלכם'. מוחמד רשיד, יועצו הכלכלי של יו"ר הרשות, אמר לו: 'פעם היינו בכלא אצלכם והכנסתם לנו אוכל מתחת לדלת. עכשיו אנחנו בכלא בעזה ואתם מעבירים לנו אוכל דרך מחסום קרני'. בביקור בגשר אלנבי גילה משבר מקומי: שוטרים פלשתינאים רבים מסרבים להתייצב לעבודה במקום מאז הציבה ישראל שער מגנטי ודרשה מהם לעבור בדיקות בטרם ייכנסו. מצבה הכלכלי של הרשות, אומר צדקה, 'על הפנים. מפעלים נסגרים, יש אבטלה עצומה. בשכם אנשים מבקשים מראש העירייה כסף לפת לחם ברמדאן'. עכשיו עסוק המינהל ביישום 'התוכנית לעבודה רציפה' שתאפשר ל-16 אלף פועלים מהשטחים כניסה לעבודה בישראל ותזרים מעט כסף לפלשתינאים. צדקה מאשר שמדיניות הסנקציות הכלכליות של ישראל 'קצת מזגזגת. עכשיו זה התייצב. צריך להיזהר מהפעלת לחץ מוגזם שימוטט אותם'. בגשר אלנבי הוא מתחבק ומתנשק עם המפקדים הפלשתינאים. 'דווקא עכשיו אני לא דופק חשבון', הוא מסביר. יש קצינים שלו שמתקשים להתנהג כמוהו, 'אבל לא חייבתי מעולם אף אחד. יהיה רע מאוד אם החיבוק ייראה מלאכותי'. הוא מאשר שהרקע הלבנוני שלו מקל עליו. 'זה עוזר מאוד. אתה יודע את השפה באופן שונה מאיש אמ"ן שלמד אותה בקורס, מתנהג אחרת. שפת הגוף שלך נינוחה יותר. אין לי בעיה עם כנאפה וקובה ויותר קל לי להבין מתי מסדרים אותי ולמה. זו בעיקר שאלה של מודעות לכבוד. חשוב לדבר כמו בני אדם". קצינים רבים שהיו מעורבים במגעים עם הפלשתינאים מדברים לאחרונה על אכזבה אישית קשה. אחד הבכירים במשא ומתן על הסכמי אוסלו אף מתאר 'משהו שאסור להזכיר משיקולים של פוליטיקלי-קורקט: תרבות השקר. אנשים חותמים איתך על משהו בלילה ולמחרת אומרים: מה פתאום? לא סיכמנו כלום'. הקצין הזה, כאחרים, אינו מסתיר את ביקורתו על 'הפונדקים וההירשפלדים, שחשבו שאנחנו חיים באירופה'. צדקה חושב שהדיבורים על 'תרבות שקר' חריפים מדי. 'יש במזרח עניין של ריצוי הצד השני ברגע נתון. אחר כך, לא תמיד אפשר או שלא רוצים לממש את זה'. כרגע, שולט בישראל הקו הנוקשה ביחס לרשות. צדקה מאמין ש'אם אנחנו (תיאום הפעולות) לא היינו פה, הנזק היה עוד יותר קשה. יש הצעות לצעדים שאנחנו מצליחים למתן. צריך למצוא איזון עדין בין הומניות ללחץ. לא לשבור את הכל. אבל אני לא איזו יונת שלום צחורה. אתה יודע מאיפה באתי. במקומות מסוימים צריך לתקוע להם. ירי הטילים על רמאללה אחרי הלינץ' בחיילי המילואים, למשל, היה מתחייב'. האם אפשר עוד לבנות אמון מחודש בין הצדדים? 'אני עוד מאמין בזה, אבל זה לא ייקח יום-יומיים, גם לא פחות מחצי שנה. קיימים עדיין ערוצי הידברות מעטים, בעיקר דרך המינהל. על שיתוף פעולה ביטחוני אין כרגע מה לדבר, מבחינתם. אפשר לנסות לפתור בעיות מקומיות. יהיה קשה מאוד להגיע כרגע להסכמי שלום. צריך לנסות בינתיים להשיג צעדים הדרגתיים שיביאו רגיעה'. מתכנני הסכמי אוסלו דיברו על הצורך ב'החלפת הדיסקט' אצל קציני צה"ל, מהתנהגות של צבא כיבוש ליחסי שלום עם הפלשתינאים. בחודשים האחרונים נדמה שצה"ל חוזר לדיסקט המקורי. 'אני לא חושב שנתקעתי עם דיסקט ישן', אומר צדקה. 'הוא בסדר גמור, הדיסקט שלי. אנחנו כרגע בצומת החלטה והפלשתינאים עדיין אומרים שהשלום הוא בחירה אסטרטגית שלהם, אפילו שהדברים לא נראים כך בשטח. גישת השלום נקלעה למשבר, אבל היא עוד יכולה לחזור בסוף. החיים בהירים מאוד בעניינים האלה: במקום שיש אינטרסים הדדיים, מושגות הסכמות. בינתיים, כל עוד אין הסלמה כללית, צריך להיזהר משריפת כל הגשרים עם הפלשתינאים'." ("הארץ", 22.12.2000)
_____________________________________
"לא חוזרים עד שמבצעים"(המוטו של גדוד 890 של הצנחנים, כפי שניסח אותו מפקדו אריק שרון)
"איפה האופניים שלך עכשיו? תאר לעצמך, שאתה יורד עכשיו למטה, למקום הרגיל, אבל האופניים לא שם. עצור את עצמך ברגע הזה, בשנייה שאתה מגלה שהאופניים לא שם, ותכפיל את הרגע הזה פי אלף. זאת המלחמה." (מתוך הספר "גוף שני", מאת עפר שלח, "זמורה ביתן", 1989, עמוד 92)
"סבלנות התמדה ולעיתים כדור בין העיניים" (סיסמת המארינס לללוחמה בטרור, אותה אימץ בשעתו מפקד גדוד 890 של הצנחנים, אמיר ברעם, כמוטו גדודי)
"המבחן שלנו כצבא הוא מבחן היכולת ולא מבחן הכוונה." (מתוך ההרצאה שנשא האלוף גדי איזנקוט "מאפייניו של עימות אפשרי בזירה הצפונית ובעורף" בסמינר לזכר חללי מלחמת לבנון השנייה שנערך באוניברסיטת חיפה ב־30 בנובמבר 2010)
"אני חושב שצנחנים מחזיקים מעצמם כמחויבים למשהו שכולם מחויבים אליו, אבל הם רוצים קצת יותר. זה לא שאנחנו פועלים מאחורי קווי האויב - אנחנו לכאורה כמו כולם. אז מה בעצם ההבדל? זה שצנחן עושה הכול וקצת יותר. זה מחייב אותך ביוזמה, בהובלה, בדוגמה אישית בקרב - וגם בקימה בפני שיבה באוטובוס." (הרמטכ"ל בני גנץ על השירות בצנחנים. מתוך הכתבה "מסיבת גנץ" מאת יוני שנפלד ונועה הורוויץ, "במחנה", 6 בינואר 2011)


נערך לאחרונה ע"י marloweperelab89035 בתאריך 23-03-2013 בשעה 11:21.
תגובה ללא ציטוט תגובה עם ציטוט חזרה לפורום
  #74  
ישן 23-03-2013, 17:57
צלמית המשתמש של marloweperelab89035
  marloweperelab89035 marloweperelab89035 אינו מחובר  
 
חבר מתאריך: 06.02.07
הודעות: 2,325
בתגובה להודעה מספר 1 שנכתבה על ידי marloweperelab89035 שמתחילה ב "כתבות שהתפרסמו בשנים האחרונות על קצינים בכירים - אשכול 2"

כתבתו של אביחי בקר "גולני שלי, גולני שלהם", "הארץ" 08.10.1998
בה מרואיינים דוד זיני, לימים אל"מ, ושלומי כהן אשר שימש כמח"ט אלכסנדרוני במלחמת לבנון השנייה.
(הקישור כבר אינו עדכני ועל כן מובא הנוסח המוקלד)
אגב, בכתבה מצויין כי זיני לא התגייס במקור לגולני העבר לשם רק כמ"מ, מישהו יודע לאן התגייס במקור?


גולני שלי, גולני שלהם\ מאת אביחי בקר


מלחמת יום כיפורים תפסה את פלוגה ג' של גדוד ברק על הדשא, בהמתנה לעצרת לציון 25 שנה לגולני. השנה, ערב עצרת ה-50, נפגש מפקד פלוגה ג' אז עם פלוגה ג' מודל 98'

"חושניה היא אותה חושניה - אפורה כשהיתה. האורז שמוגש בארוחת הצהריים הוא אותו אורז, הפנים אותם פנים, אפילו השמות זהים. כאז כן עתה, עדיין מעירים בסיכום תרגיל על רווחים קטנים מדי בזמן התנועה. נכון אמנם שהפלוגות היום גדולות בהרבה מאלה של פעם, אבל מהתרשמות חטופה ובלתי מחייבת - במרכיב האנושי לא נמצא הבדל ניכר בין פלוגה ג' בגדוד 'ברק' מודל 98' לזו של אוקטובר 73', שבה שירתתי. לקראת עצרת היובל של חטיבת גולני, הנחגגת הערב בפארק הירקון בתל אביב, ביקשתי להציץ בפלוגה שבה הייתי מ"פ במלחמת יום כיפור. אמנם חלפו כבר 25 שנה, אבל בלבי נשארתי פלוגה ג'. זו הסיבה ששמחתי, כאילו עדיין הייתי המ"פ, על הניצחון בבוחן פלוגה שהתקיים לפני שבועיים. בזמני, יש להודות, לא זכיתי להתקרב לתוצאה דומה. עכשיו הם לקראת סיום אימון קיץ. התרגילים שלהם נדרש הדור הנוכחי מפרכים ומסובכים יותר מהסטנדרדים שהוצבו לנו בשעתנו. המ"פ של ג' הוא סרן דוד זיני, שנה בתפקיד, נשוי ואב לילדה, ירושלמי, בן כמעט 25. זיני, שנולד קצת אחרי המלחמה ההיא, הוא בוגר הישיבה התיכונית בחיספין ולמד זמן קצר גם בישיבת 'שבי חברון'. לגולני הגיע רק כשהיה כבר מ"מ. 'קל מאוד לא להיות ביחידה קרבית. היפה הוא שהאנשים פה, שלא גדלו במקומות שאני ואתה גדלנו, שאף פעם לא דיברו אתם על ציונות, הולכים לך 30 ק"מ עם מק"כ (מקלע כבד) על הגב, ותוך כדי הם אפילו מחייכים. אז הם לא טובים בדיבורים, את הציונות שלהם הם לא מבטאים במלים, הם אמנם לא קוראים לילד בשמו, אבל הם אלה שבפועל עושים אותה'. מה עברה פלוגה ג' ביום כיפור, זיני לא ממש יודע, על הקרבות בנאפח ובמזרעת בית ג'אן הוא רק קרא. הוא גם לא שמע על כך שבפרוץ הקרבות היתה הפלוגה שרועה להנאתה בחורשות פארק הירקון, ערוכה לעצרת, שבסופו של דבר לא התקיימה, לכבוד 25 שנה לחטיבת גולני. המורשת שממנה הוא ניזון, כמו כל היתר, היא קרב החרמון - וזהו, בעצם, סיפורם של גדודים אחרים בחטיבה. למיתוס הוא מתייחס בצורה מפוכחת. בצד הגבורות הוא מכיר גם את התקלות שליוו את שני ניסיונות כיבוש החרמון. להמחשת עניין זה, בתרגיל הגדודי של אימון הקיץ הם עלו לחרמון על הציר ששימש את הלוחמים של 73'. בתעסוקה האחרונה שלה ישבה הפלוגה בעיישיה בדרום לבנון. לעיתון הם נכנסו כשהרגו, בהיתקלות ליד סוג'וד, שני אנשי חיזבאללה. בקרוב הם עולים לשם שוב. על הדילמות שלו כמ"פ זיני מדבר בגילוי לב. בגולני מתקיים בהשראת המח"ט, אל"מ גדי אייזנקוט, תהליך נוקב שמטרתו שינוי האקלים התרבותי בחטיבה. הדילמה היא איך לא לשפוך את התינוק עם המים, כיצד להשאיר את רוח ה'אחי' ובו בזמן להתנער מהרעות החולות. 'מה שאני מנסה כל הזמן להחדיר למ"מים', מסביר זיני, 'זה להתחבר לכל רובאי ורובאי, להאמין בזה שהוא מסוגל, למצוא אצלו לפחות דבר אחד טוב, ודרך זה להתחבר; אחרת הוא לא יתחבר אלינו. להגיד 'חייל מצ'וקמק' זה בעיני תירוץ קלוש לכישלון שלנו כמפקדים להניע אותו. החייל טבעו לבכות, המפקד טבעו לדרוש. זה הקונפליקט הנצחי. השאלה היא רק איפה להציב את נקודת החיכוך, באפס או בעשר. כמ"פ, המטרות שעומדות לנגד עיני הן להכין את הפלוגה למלחמה בצורה הכי טובה שאפשר, ולהחזיר אותה ממנה במינימום אבידות. מזה בעצם נגזר הכל. מכאן המאבקים חסרי הפשרות שאנחנו כמפקדים מנהלים בנורמות מקולקלות של ותיקות מול צעירות. כמה שאומרים גולני גולני, בתחום הזה המצב פה חיובי בהרבה לעומת חטיבות חי"ר אחרות. אצלנו לא קרה שצעיר חייב היה לצאת מהמקלחת כשוותיק נכנס. זה שבעניין הזה דווקא לנו יצא שם רע - זה רק בגלל שבגולני לא מחביאים את הבעיות'. אף כי זה לא אופייני רק לגולני, סוגיית הוותיקות-הצעירות היא שאלת המפתח. לשם שינוי הדפוסים נדרש חריש עמוק. כאשר נוגעים בפריווילגיות הנתפשות כמסורת עתיקת יומין, השטח לא תמיד מקבל בהבנה את המסרים החדשים. 'ברגע שלקחו את הסמכויות של הוותיקים פגעו במקצועיות של הפלוגה', טוענים רובאים. לדבריהם, "זה ממש לא נכון שמה שבראש של הוותיק זה רק לתזז או להשפיל את הצעיר, שיכין לו נס ויצחצח לו נעליים. ותיק שהראו לו שסומכים עליו היה לוקח את הצעיר ומטפח אותו, דואג לחיילות שלו ומעלה אותו על כוננות. בתרגילים, רק מהמבט של הוותיק - הצעיר היה נשכב על הבטן. ההשפעה שלו על הצעיר היא הרבה יותר מזו של המ"כים. היום, כשלוותיק כבר לא אכפת, אפשר לבוא לתרגיל ולראות את הצעיר מסתלבט על הגב'.

'התפישה אצלנו', אומר זיני, 'היא שכשיש מוגלה, חייבים להיכנס בה ולפנצ'ר אותה גם אם המחיר הוא פיצוצים. להגיע למרד זה לא באמת מסובך. כמה פעמים כשנלחמתי לשנות דברים ביחסי צעירים-ותיקים הייתי ממש על הסף. רק לפני שלושה שבועות כמעט פרץ פה מרד. החוכמה האמיתית היא להוביל מהלך ערכי מתוך הבנה ולא בכפייה, מבלי לרסק את הפלוגה. זהו מין משחק מוחות בלתי פוסק: מתי להבליג ומתי להכות. עד כמה שזה יישמע מוזר, כל החיכוכים האלה הם ההכנה הטובה ביותר למלחמה. אתה, כמפקד, מתמודד על מקומך אצל החיילים - ילכו אחריך או לא? אם במלחמה נגד אויב אני אפעיל תחבולות כמו שפה אני מפעיל בעימותים על נורמות, אהיה מאושר. כמו שבמלחמה יכולה התחמושת להיגמר, ואז לא אהיה מסוגל לצאת ליעד הבא, ככה גם פה: אם בעיני הפלוגה ביזבזתי את הקצאות המנהיגות שניתנו לי - מבחינתם נגמרו לי המחסניות'. כפלוגת החוד המובילה את הגדוד, ג' היא בבת עינו של המג"ד, סא"ל שלומי, ולא רק משום שלפני שש שנים הוא היה בה המ"פ. באימון, באחת השבתות הפנויות, הוא אסף את החיילים לשיחת נפש בלי נוכחות הסגל. 'זאת פלוגה מעולה, הטירוף שלהם זה היופי שלהם, לראות את פלוגה ג' בתרגיל זה ממש מרגש. במוטיווציה, במקצועיות ובגאוות יחידה, בכל אלה הם הטופ. אני גם לא מתרגש מזה שלפני שהם עולים ללבנון הם עושים קעקוע מוות. כשיושבים במוצב ריחן וחוטפים כל היום על הראש פצמ"רים (פצצות מרגמה), זאת תגובה לגמרי טבעית. נקודות הכשל הן אך ורק ערכיות. הרבה ממנהגי העבר עקרנו מהשורש, התנהגות אלימה וזובורים קטלניים הורדנו מהפרק. האווירה היום בגולני, לעומת המציאות שלתוכה אני התגייסתי לפני 12 שנה, שונה לחלוטין. כבר אמרתי לזיני שכשאני הייתי מ"פ ג', החיילים היו הרבה יותר קשים משלו. היו אז בעיות אלכוהול, היו סמים. כל זה נעלם'.

'אני ער לעובדה', קובע זיני, 'שקיימת אצלנו בגולני תופעה של דריסת החיילים השקטים על ידי העדר. רובאי שהוא יפה נפש ולא סכינאי קשה לו להתמודד מול המאסה. אחת המלחמות שלי היא למנוע את הנתק הזה, ליצור תודעה שזאת לא סתירה, שבהחלט אפשר להיות גם אינטליגנט וגם לוחם טוב. אלה דברים שאני מדבר עליהם הרבה עם הפלוגה'. בשבוע שעבר, להמחשת הדבר, הקרין לפלוגה את הסרט 'הנחשול', שבו מכתירה עליה קבוצת נערים דיקטטור פאשיסטי. לאחר מכן הנחה דיון בנושא. 'היה לי חשוב שהפלוגה תבין שחברה המשוללת בסיס ערכי מוצק, שמה שמניע אותה זו רק המאסה, עלולה להוביל לצמיחת מנהיג שאף אחד מאתנו לא היה מאחל לעצמו'. השפעת הסרט היתה חזקה מששיער, יומיים אחר כך עוד התנהלו בביתנים ויכוחים ערים בנושא. 'בעיני זה מכפיל עוצמה. אני בספק אם בזמנכם ניתן היה לקיים דיון כזה. כשהייתי מ"מ, גם אצלנו לא עשינו את זה. זה רק מוכיח לי שוב, שהבעיה העיקרית שלנו היא לא החיילים, אלא גובה המעוף שלנו כמפקדים. עיקר ההשקעה של האנרגיות והמרץ שלי זה ברמת הנורמות. אז נכון שקל מאוד ליצור גיבוש בקבוצה על בסיס המכנה המשותף הנמוך ביותר. אבל מה קורה לחייל שלא מקובל עליו שתנאי ההתקבלות זה להתלהם, להתחרע, לקלל את הפלוגה המסייעת; שמנטלית הוא לא רגיל לסגנון כזה? היו תקופות שדקה הוא לא היה שורד אצלנו. היום, נדמה לי, האקלים כבר יותר נוח. תמיד אחרי שירות ממושך בשטחים אנחנו נדרשים לטפל בבעיות נורמטיוויות לא פשוטות. ברוב המקרים זה גורם משבר לפלוגה, הדילמות שמתעוררות שם מביאות לקלקולים של או אפתיה, או חמור לא פחות, היפר-ברבריות וחוסר ערכיות ברמות קריטיות. זו התמודדות שדורשת מאתנו לרקוד על חבל דק, שהוא כמעט בלתי אפשרי. כי אם אני כמ"פ לא בדיוק יודע למה אני נדרש, איך יגיב החייל הקטן? לפלוגה לוחמת, חברון זה שיא הריקבון. אין נזק מוסרי גדול מזה. בבת אחת כל הקלקולים פורצים החוצה. כשיושבים ארבעה חודשים כל יום שמונה שעות במחסום על ג'יפ, מרוב בטלה זה בקלות יכול להידרדר להצקות, לזריקת אבנים לחצרות של ערבים, סתם בשביל הכיף. פלוגה ותיקה, כשהיא לא ממש עובדת, כשכל מה שהיא מתעסקת בו זו פעילות זבל - בשבילה שעמום זה המתכון הבטוח לצרות. זה לא מקרי שאף אחד לא רוצה לשרת בשטחים, שלמרות הסכנה לחיים מעדיפים את לבנון. גדוד שחוזר מחברון כשהוא לא מפורק - זה הישג. אלה עובדות שחייבים להכיר בהן'. השטחים הורסים - קובע גם המג"ד שלומי חד משמעית. אחרי חברון, הוא אומר, לקח לנו הרבה זמן להרים את הפלוגה הזאת למקום שבו היא צריכה להיות. זיני הוא מ"פ מוערך. הצעות לקידום לא חסרות לו. הוא מצדו מתלבט 'אם לצאת קצת לחופש, לנשום אוויר, לתדלק רוחנית ומנטלית. המסגרת הצבאית היא כוחנית ולא מאפשרת עידון. סגנון הדיבור שלי, לדוגמה, הוא לא זה שאתו הגעתי. בתחומים מסוימים בהחלט מתקלקלים, וכדי לא להתבהם חובה לפעמים לעצור ולעשות חשבון נפש'. לפני שקיבל את הפלוגה הוא שאל את עצמו לא אחת אם הוא ראוי לתפקיד. התמונה שדימה בנפשו היתה של קרב נואש שבסיומו לפלוגה 30 הרוגים. 'לא יכולתי לעשות שקר בנפשי. מה שהטריד אותי היה, אם יהיו בי הכוחות להעמיד אותם על הרגליים אחרי מצב קיצוני כזה, לצאת נחושים למשימה הבאה'." ("הארץ", 08.10.1998)
_____________________________________
"לא חוזרים עד שמבצעים"(המוטו של גדוד 890 של הצנחנים, כפי שניסח אותו מפקדו אריק שרון)
"איפה האופניים שלך עכשיו? תאר לעצמך, שאתה יורד עכשיו למטה, למקום הרגיל, אבל האופניים לא שם. עצור את עצמך ברגע הזה, בשנייה שאתה מגלה שהאופניים לא שם, ותכפיל את הרגע הזה פי אלף. זאת המלחמה." (מתוך הספר "גוף שני", מאת עפר שלח, "זמורה ביתן", 1989, עמוד 92)
"סבלנות התמדה ולעיתים כדור בין העיניים" (סיסמת המארינס לללוחמה בטרור, אותה אימץ בשעתו מפקד גדוד 890 של הצנחנים, אמיר ברעם, כמוטו גדודי)
"המבחן שלנו כצבא הוא מבחן היכולת ולא מבחן הכוונה." (מתוך ההרצאה שנשא האלוף גדי איזנקוט "מאפייניו של עימות אפשרי בזירה הצפונית ובעורף" בסמינר לזכר חללי מלחמת לבנון השנייה שנערך באוניברסיטת חיפה ב־30 בנובמבר 2010)
"אני חושב שצנחנים מחזיקים מעצמם כמחויבים למשהו שכולם מחויבים אליו, אבל הם רוצים קצת יותר. זה לא שאנחנו פועלים מאחורי קווי האויב - אנחנו לכאורה כמו כולם. אז מה בעצם ההבדל? זה שצנחן עושה הכול וקצת יותר. זה מחייב אותך ביוזמה, בהובלה, בדוגמה אישית בקרב - וגם בקימה בפני שיבה באוטובוס." (הרמטכ"ל בני גנץ על השירות בצנחנים. מתוך הכתבה "מסיבת גנץ" מאת יוני שנפלד ונועה הורוויץ, "במחנה", 6 בינואר 2011)

תגובה ללא ציטוט תגובה עם ציטוט חזרה לפורום
  #75  
ישן 23-03-2013, 22:23
  strong1 strong1 אינו מחובר  
 
חבר מתאריך: 13.11.04
הודעות: 16,823
קצין המודיעין הראשי מודה: לא יודעים הכל
בתגובה להודעה מספר 1 שנכתבה על ידי marloweperelab89035 שמתחילה ב "כתבות שהתפרסמו בשנים האחרונות על קצינים בכירים - אשכול 2"

תא"ל אריאל קארו שפרש השבוע, מאמין שהטכנולוגיה היא היתרון הגדול של הצבא אך גם נקודת התורפה שלו וחושף עבודה צמודה עם המוסד והשב"כ

http://www.nrg.co.il/online/1/ART2/...&cat=875&loc=57

מעניין... בח"א אגב המחלקה המקבילה עדיין קיימת...

ארו התחיל את דרכו כשריונר אך עבר למודיעין אחרי שריסק רגל באימון והתעקש להישאר בצבא למרות הפציעה. הוא היה קצין מודיעין בכל הגזרות וקצין מחקר בחטיבת המחקר, וגם עמד בראש מחלקה יוצאת דופן לעיצוב המערכה באגף המבצעים במטה הכללי בתקופת מלחמת לבנון השנייה. המחלקה הזו בוטלה לאחר המלחמה, בעקבות שינויי האופנה בצבא. כקצין המודיעין הראשי שימש קארו כראש המטה של אגף המודיעין. הוא לא היה אחראי על הערכת המודיעין הלאומית (תפקיד של ראש אמ"ן) והתמקד בבניין הכוח המודיעיני.
תגובה ללא ציטוט תגובה עם ציטוט חזרה לפורום
  #76  
ישן 25-03-2013, 07:20
צלמית המשתמש של marloweperelab89035
  marloweperelab89035 marloweperelab89035 אינו מחובר  
 
חבר מתאריך: 06.02.07
הודעות: 2,325
בתגובה להודעה מספר 1 שנכתבה על ידי marloweperelab89035 שמתחילה ב "כתבות שהתפרסמו בשנים האחרונות על קצינים בכירים - אשכול 2"

"לא מומלץ להתעסק עם ישראל"\ יואב לימור

http://www.israelhayom.co.il/article/80505

לא ברור מתי בדיוק תפרוץ המלחמה הבאה, אבל נצטרך לדעת איך להתמודד עם איומים קשים מבעבר · אלוף פיקוד הצפון, יאיר גולן, מדבר על ההרתעה של צה"ל, אבל מכין אותנו לכל תרחיש אפשרי
אלוף פיקוד הצפון, יאיר גולן, אומר שבידי ישראל יש הערכות כי סוריה עשתה שימוש בנשק כימי במהלך הלחימה נגד המורדים. בראיון בלעדי ל"ישראל היום" חושף גולן כי הצבא הסורי יורה מדי יום "עשרות רבות" של רקטות כבדות למרכזי הערים בסוריה, בניסיון לדכא את המרד. גולן הוא הבכיר הישראלי הראשון שמתייחס לכך שייתכן כי נעשה בסוריה שימוש בנשק כימי. דבריו נאמרו עוד לפני האירוע שהיה ביום שלישי שעבר בחאלב, ובו נציגי ממשלת סוריה והמורדים האשימו אלה את אלה בשימוש בנשק כימי. לדברי גולן, מדובר ב"הערכות שמלוות אותנו כבר חודשים", והן כוללות "כמה חשדות שגם נשק כימי הופעל, או בתוצרתו הטהורה ובמינונים נמוכים, או בכמות נמוכה, או בתוצרים שהם תוצרים מנוונים".
ומה מעכב אותו מלהשתמש בנשק כימי באופן מאסיבי, אם הוא כבר חצה את הרוביקון ועשה בזה שימוש?
"לא, הוא לא חצה את הרוביקון. אני חושב שמה שהוא עשה עד היום, אם הוא עשה, זה שימוש באופן כזה שעדיין לא מכתים אותו כעושה שימוש בנשק השמדה המוני באופן משמעותי".
אז מה עוצר אותו?
"המסרים הבינלאומיים המאוד חד־משמעיים שהוא קיבל בעניין הזה, כולל מבעלי ברית שלו שאמרו לו 'שמע, אל תתעסק עם זה'. אבל אני לא יכול להגיד לך שהוא הוריד את זה מהפרק. אני חושב שההיפך הוא הנכון, אני נוטה להאמין שבן אדם שיורה סקאדים מכל הסוגים והמינים על עריו שלו, הוא נכון לכל ובלבד שישרוד. לי אין ספק: הוא יעשה שימוש בכל מה שיש לו".
הנשק הכימי בסוריה בטוח מפני המורדים או גורמים אחרים?
"בסך הכל, הנשק הכימי כיום הוא נשלט במאת האחוזים. אפשר להגיד שזו בשורה טובה לעת הזו, אם קוראים לזה בשורה טובה".
הכל פרוץ
גולן התראיין כאן בדיוק לפני שנה, בערב פסח תשע"ב, והעריך כי אסד ישרוד את 2012 כשהוא עדיין אוחז בשלטון. דבריו אז היו מפתיעים, חריגים, מנוגדים לדעה הרווחת כי ספורים ימיו כנשיא סוריה. במבט לאחור הוא צדק, ולכן מתבקש היה לשאול אם נסיים גם את 2013 כשאסד מוסיף להיות בשלטון. הפעם גולן זהיר יותר, למרות שהוא קובע ש"זה ייקח עוד זמן, הרבה זמן. לא שבועות ארוכים, אלא חודשים ארוכים". לדבריו, יש ארבע סיבות שלפיהן צריך לבחון את כושר עמידותו של המשטר בדמשק: היכולת הכלכלית, היכולת המנהיגותית, איכות המעשה הצבאי ורמת הלכידות של המורדים. "הצד הכלכלי אמנם לוחץ אותו, אבל הסורי יודע לדעוך למציאות של ארבע שעות חשמל ביום, לפיתות וחומוס. האם זה מציק? כן. האם זה דרמטי? לא". בפרמטר השני, רמת המנהיגות - למרות שאיבד כמה מהבכירים שהיו קרובים אליו, ובראשם דודו אסף שווכאת, שר הפנים וגם ראש הממשלה שערק - "הוא עדיין מצליח לקיים סביבו רמת לכידות מניחה את הדעת, שמותירה במעגל הקרוב לו מספיק אנשים חזקים. אלו אנשים עם יכולות, שמסוגלים לשאת את המאבק הזה עבורו. זה לא עניין של אדם בודד: יש פה מנגנון שלם שעובד איתו, עובד עבורו, ובסופו של דבר לא מתפורר בקלות".
כמה זמן זה יחזיק מעמד?
"אני לא יכול להגיד שאין שם סימנים של לחץ, או שזאת רק 'מכה קטנה בכנף'. זה עסק דרמטי עם לא מעט לחצים, מתחים ובעיות, אבל בסופו של דבר זו מנהיגות שרמת הלכידות בה היא עדיין טובה, גם בתוך הצבא, גם מול הגורמים האזרחיים וגם מול הבכירים של מפלגת הבעת' - לכן גם זה לא גורם שלבדו יפיל את המשטר של אסד". העניין השלישי, כך גולן, הוא איכות המעשה הצבאי. וכאן, הוא אומר, מאז השנה שעברה אסד רק עושה שגיאות, בדגש על "הפעלה מאסיבית, חסרת הבחנה של כוח, שבעקבותיה הוא הפך לגורם המגייס מספר אחת של המורדים. כשאתה מפעיל כוח באופן ברוטאלי, חסר הבחנה, אתה דוחף יותר ויותר אנשים באוכלוסייה לידי המורדים". גולן מדבר על שימוש בנשק כבד ב"כמויות גדולות, כמויות מדהימות". הוא מספר על שימוש תדיר בטילי סקאד וברקטות כבדות מסוג M600 ו־SS21. "זה יכול להגיע לירי של מספר דו־ספרתי נמוך של רקטות כבדות ביום, וברקטות היותר קטנות זה יכול להגיע לעשרות רבות ביום. לא בכל יום, אבל כאשר יש פרצי לחימה יותר אלימים באידליב, בחומס, בדרעא, אפילו באזור דמשק, הוא עושה שימוש בנשק כבד". אבל למרות שהשימוש המאסיבי הזה בכוח פועל נגד אסד בקרב עמו, אומר גולן כי מה שמקשה את הפלתו - הפרמטר הרביעי - הוא היעדר הלכידות בקרב המורדים. "הם אינם מאוחדים, ובעצם כוחם בחולשתם, וחולשתם היא כוחם. זה נשמע משפט מופרך, אבל אני אסביר: מצד אחד קשה נורא להילחם במורדים, כי זה לא שאתה תופס עכשיו איזו מנהיגות של שניים־שלושה קליברים רציניים, הורג אותם או שם אותם במאסר ונגמר הסיפור. אלו קבוצות קבוצות, עם קשר מאוד רופף בינן לבין עצמן, ובסופו של דבר גם אם הרגת מישהו, מחר יבוא מישהו אחר במקומו. אז זה מקור כוחם, כי קשה מאוד לפרק אותם, אבל זה גם מקור חולשתם - כי הם לא מצליחים לייצר עד עכשיו מוקד כוח אחד משמעותי".
אז מי מוביל שם את מאבק המורדים, שלדבריך אינו מאוחד מספיק?
"גם מה שאנחנו רואים באופן תקשורתי יותר, אותה החזית הלאומית לשחרור סוריה, שמתכנסת פה ומתכנסת שם, ואנשים מסתובבים בבירות העולם ולוחצים ידיים, את מי הם מייצגים? אפילו הם לא יודעים. גם האנשים שהם כביכול סרים למשמעתם בשטח זה, אנשים שמקיימים בריתות ומפרקים אותן כדבר שבשיגרה".
מה זה אומר?
"זה אומר שהיום אני איתך ומחר אני עם מישהו אחר. למה? ככה. אין ממש סיבה. גם אין שום בעיה לקיים מבצע משותף, ויום לאחר מכן להפסיק לדבר זה עם זה. במציאות הזאת לא נוצר עדיין מרכז הכובד המשמעותי שאתה יכול להגיד 'הנה, אני רואה את סוריה החדשה, היא הולכת ומתגלמת לנגד עיניי'. זה עדיין לא קורה". מנגד, אומר גולן, איבדה סוריה את גבולותיה. הכל פרוץ. הגבול הצפוני נחלק בין מרחב כורדי לסוני, שפרוץ לגמרי מול טורקיה ועיראק. הגבול המזרחי (עם עיראק), הדרומי (עם ירדן) והמערבי (עם לבנון) פרוצים גם הם לגמרי, מה שמקשה על אסד למגר את המורדים, שזוכים לסיוע חיצוני מאסיבי - בכוח אדם ובאמצעי לחימה. גם אסד, גולן אומר, זוכה לסיוע כזה, למעשה בשני תחומים. האחד מדיני - המטרה הרוסית שלא מאפשרת להחמיר את הסנקציות והפעולות הבינלאומיות נגדו, והשני צבאי - מצד איראן וארגון חיזבאללה, "סיוע על בסיס יומיומי, על בסיס אנשי חיזבאללה שנלחמים בתוך סוריה, על בסיס טיסות חימוש יומיומיות שנוחתות בסוריה מאיראן".
מה הסיוע הזה כולל?
"את מה שאסד הכי צריך, וזה בעיקר נשק קל, תחמושת למרגמות, לתותחים, תחמושת לפיזור הפגנות, דברים מהסוג הזה".
וכשאתה אומר שחיזבאללה לוחם לצידו, איך זה נראה בשטח?
"מדובר במאות אנשי חיזבאללה שמפוזרים בסוריה. בחלק מהמקומות הם שומרים על האוכלוסייה השיעית־עלאווית, ובחלק מהמקומות הם נלחמים ככוח צבאי לצד הצבא הסורי".
בכל מקרה, סכנה
ביקשתי מגולן לתאר לי את הלך מחשבתו של הנשיא הסורי - מה הוא עושה, מה הוא יודע, מה הוא מתכנן. "מנהיג סוריה אף פעם לא היה אחד כזה שעובר במכונית פתוחה ברחובות ומנשק תינוקות הנקרים בדרכו", הוא השיב בחיוך. "אסד כן יוצא אל העם במקומות שבהם הוא מרגיש בטוח - אם זה כינוס מפלגה או התרשמות רגעית מהמצב בחומס. יש לו גיחות, הן די נדירות, בדיוק כמו הגיחות שלו לתקשורת שעדיין מתקיימות. הוא נוקט דפוסים די קבועים, וגם טרם פרוץ המרידה הוא היה על פי רוב ספון בארמונותיו ובמשרדיו, ויוצא רק לאירועים שהיו מתוכננים ונשלטים היטב, כדי שלא תהיינה מבוכות בלתי רצויות".
הוא מתכנן את הימלטותו?
"אין לנו שום עדות לכך".
כמה זמן הוא יכול להחזיק בדמשק?
"יש פה שאלת מפתח של איך המערכה הזאת תתפתח. אני לא באמת יודע להגיד איפה אסד יצליח יותר לשמר את כוחו ואיפה לא, איפה המורדים יצליחו לאזור מספיק יכולת ואיפה לא, ואני גם לא חושב שבהכרח תהיה דעיכה באחת של הלחימה ונגיע לתקופת שקט. אנחנו יכולים לראות דעיכה, שקט לפרק זמן מסוים, אבל אז שוב מגיעה עלייה בלחימה".
ובכל זאת, מדברים בצבא על אופציה לקנטוניזציה של סוריה, שבמסגרתה ייקחו העלאווים את הנשק ויתכנסו לאזור ההר וחוף הים.
"יש סימנים ראשוניים לכך, אבל הסימנים האלה הם כל כך ראשוניים, שלהגיד לך באחריות שזו מגמה שאנחנו מזהים אותה באופן ברור? לא, זה לא יהיה נכון להגיד". גולן מסרב להתייחס לשאלה אם עדיף לישראל שסוריה תתפרק לגורמים או תישאר מדינה מאוחדת. לדבריו, מדובר בשאלה "כמעט לא לגיטימית", ובדיון שהוא "שוביניסטי מעיקרו", משום שהעניינים שם קורים בלי קשר אלינו, אך בכלל - "כדאי שאסד ילך, ואם אפשר אז בייסורים קשים, על רקע הפשעים שהוא ואביו ביצעו נגד עמם, וגם נגדנו - הם אלה שבמשך דורות תידלקו את מכונות הטרור העולמיות".
אבל בהליכתו של אסד, אכזר ככל שיהיה, יש גם סכנות.
"ברור. מעבר לפחד הטבעי מהלא נודע, עלולים להשתרש בתוך סוריה גורמים של איסלאם רדיקלי. סוריה יכולה להפיץ אמל"ח מסוכן מאין כמותו לסביבותיה. הקריסה שלה יכולה להביא את איראן באופן הרבה יותר נוכח וממשי למרחבנו, כך שוודאי שיש פה סיכונים שצריך להתמודד איתם. אחת הדרכים שאנחנו בוודאי לא יכולים להסיר מעל הפרק היא יצירת מרחב ביטחון בצד השני של הגבול, עם גורמים בני שיח שיהיה להם אינטרס לשתף איתנו פעולה נגד גורמים אחרים שמאיימים עליהם".
במילים פשוטות, גדר טובה כמו שהיתה בדרום לבנון.
"אפשר לומר הרבה דברים על החוויה הלבנונית. בסופו של דבר, בנוגע לעובדה שלא מעט לבנונים נהרגו עבור מדינת ישראל, איני חושב שיש מישהו בישראל שמלין על כך. אנחנו יכולים רק להלין על היחס שנתנו להם אחרי שיצאנו מלבנון. אבל בשורה התחתונה, זאת היתה כנראה אחת ההשקעות הביטחוניות היותר משתלמות של מדינת ישראל".
מה הלקח?
"שאם תיווצר ההזדמנות - והיא עוד לא נוצרה - אנחנו לא צריכים להסס. צריך לעשות את זה בשכל, באופן חשאי, מתוך בירור אמיתי של האינטרסים והבנת הצד השני. בסוג כזה של קשרים יש עליות ומורדות, יש אכזבות נוראיות ויש גם הצלחות, וצריך לגשת לזה באורך רוח". מי שעלולים לחבל ברעיון היצירתי הזה הם אנשי הג'יהאד העולמי, שפעילים מאוד בצד הסורי של רמת הגולן. הנחת העבודה בצה"ל היא שהמרחב הזה יתחיל לייצר טרור לעבר ישראל, ולכן נערך בו צה"ל באופן מואץ - באמצעות הקמת גדר חדשה והצבת מכשולים ואמצעי איסוף מתקדמים. "אנחנו צריכים להיערך לתרחיש שיהיו גורמים שינסו לחדור לתוך מרחב רמת הגולן. יש בזה הרבה היגיון, במובן הזה שאתה כביכול נלחם על שטח שאין קונצנזוס עולמי שהוא שייך למדינת ישראל", כך גולן. במקביל, החשש הוא מירי תלול מסלול משטח סוריה לשטח ישראל. גולן מזהיר מירי גראדים, ואומר כי "כמו שראינו ברצועת עזה, אזור שממילא המשילות בו היא עניין מפוקפק משהו, כך אנחנו יכולים לראות גם ברמת הגולן - גם טרור שחודר גדר וגם טרור שעוקף את הגדר".
כמה לוחמי ג'יהאד יש בסוריה?
"אני מניח שמדובר במאות רבות. איני יודע בדיוק, אבל זאת מאסה, לא איזו התאגדות מקומית של 30 חבר'ה".
והם כבר מתכננים נגדנו פעולות כאלה ואחרות?
"חוץ מהתבטאויות כאלה ואחרות אנחנו לא רואים משהו קונקרטי, אבל אם יוצא גורם כזה או אחר ואומר 'אנחנו גומרים את סוריה, אחרי זה ישראל', אני מתייחס לזה מאוד ברצינות". מי שאמורים לשמש חיץ בין ישראל לפיגועים בגבול, או לפחות גורם מרסן, הם אנשי האו"ם - כוח משקיפי אונדו"ף שמוצב ברמת הגולן כחלק מהסכמי הפסקת האש מ־1974. בשנה האחרונה עזבו הכוחות מיפן ומקרואטיה, ובנוסף חטיפתם של המשקיפים הפיליפינים, 20 במספר, מאיימת עתה למוטט את הכוח כולו. "אני לא יודע להגיד שהכוח הזה מעלה תרומה משמעותית לביטחון ישראל, אבל עצם העובדה שיש כאן עוד גורם שמסתובב היא לא רעה לנו", אומר גולן, "אנחנו לא יודעים מה ייווצר בסוריה, אבל לא היינו רוצים ליצור תקדים של ביטולם דה פקטו של הסדרים בינלאומיים לפני שאנחנו מבינים מה נוצר שם, ולכן איך שלא מסתכלים על זה, יותר טוב לנו איתם מאשר בלעדיהם".
חיזבאללה לא נח
באחרונה דווח בהרחבה כי צה"ל מכין תוכניות לתקיפה או השתלטות על הנשק האסטרטגי בסוריה - בדגש על מאגרי הנשק הכימי - כדי למנוע את נפילתם בידי המורדים או העברתם ללבנון. עוד דווח כי מטוסי חיל האוויר אף תקפו סוללת טילי SA17 שהיתה בשלבי מסירה לחיזבאללה. "השיקולים שלנו צריכים להיות כאלה ששומרים את ישראל מחוץ לתמונה ככל שרק אפשר", אומר גולן, "אנחנו צריכים להתערב שם רק כשאנחנו חשים שהאלטרנטיבה היא מסוכנת יותר".
ובכל זאת, קיימות תוכניות.
"נכון, ואנחנו מזיעים בגלל זה לא מעט, אבל יש הבדל עצום בין תכנונים לבין מעשים. משלמים לנו כדי להתכונן ולהיערך, אבל הפער בין זה לבין המעשה הוא עצום. אני חושב שבתחום של המעשה שמנו לעצמנו מדיניות מאוד מרוסנת, שנכון יהיה להמשיך ולדבוק בה". על פי פרסומים זרים, החליטה ישראל לתקוף את השיירה בסוריה, ולא בלבנון, כדי להימנע מהסלמה אפשרית מול חיזבאללה. גולן אומר כי חיזבאללה שואף לייצר "איזון אסטרטגי" מול ישראל, ו"כחלק מכך הוא מנסה להצטייד בטילי חוף־ים כדי לבטל את העליונות הימית שלנו, בטילי קרקע־אוויר כדי לבטל את העליונות האווירית, ואולי גם בנשק כימי כדי לבטל את היכולת האסטרטגית העדיפה של ישראל".
הוא עוסק בזה באופן יומיומי?
"כן. הוא מנסה להשיג יכולות והוא מנסה לשפר יכולות. בשנתיים האחרונות חיזבאללה משקיע פחות בכמויות ויותר באיכות, וזה לא משנה אם אלה מכשירים לראיית לילה או טילי קרקע־אוויר".
והוא מפחד? כי איימנו עליו שלא יעז להכניס נשק כזה ללבנון, ובכל זאת הוא מנסה.
"חיזבאללה אף פעם לא עבד אצלנו, והוא אויב מר שאי אפשר לפייסו, במובן הכי חריף של המילה. אנחנו מנסים להרתיע, ופעם זה עובד יותר טוב, ופעם זה עובד פחות טוב". גולן אומר כי הלחץ בחיזבאללה מהתפרקות סוריה ניכר לא רק בסיוע המאסיבי שמגיש הארגון לכוחותיו של אסד, אלא גם ממה שקורה בתוך לבנון: ממאות אלפי הפליטים הסונים שמאיימים לשנות בה את המאזן הדמוגרפי, מהתבססות גורמי ג'יהאד עולמי ומהביקורת הגוברת על כוחו הצבאי, שכוללת גם הפגנות המוניות נגדו. "בעבר לא היו תופעות כאלה", אומר גולן, "עד עכשיו מה ששמר את היציבות בלבנון היה דווקא היעדר שיווי המשקל - העובדה שחיזבאללה היה מאוד חזק וכל המתנגדים שלו היו מאוד חלשים. עכשיו אנחנו רואים מצב שבו שיווי המשקל הזה מופר. בשנה האחרונה נהרגו בלבנון 70 איש בהתלקחויות פנימיות. אילו זה היה קורה אצלנו, כבר היינו מדברים על חורבן הבית השלישי".
ולאן כל זה יוביל?
"יש הערכה שזה יוביל להעמקת המגמה של חוסר היציבות, ויש הערכה שחיזבאללה יצליח לדכא את זה בסיוע איראני. ההשערה שלי היא שחיזבאללה ינצח את האתגר, אבל זה יהפוך את השליטה שלו בלבנון למשהו הרבה יותר בוטה וגלוי לעין".
כלומר?
"זאת תהיה מדינת חיזבאללה, אבל צריך לשים לב היטב לכך שגם מאחוריה וגם מאחורי המדינה העלאווית שצפויה לקום בסוריה - עלאוויסטן - מי שתשלוט בעניינים תהיה איראן. איראן זה כאן".
יש ממש בדיווחים על בעיות בריאות אצל נסראללה?
"כנראה שהוא התעטש קצת ומישהו פירש את זה לא נכון".
האיום גדל, נהיה מוכנים
גולן הוא שותף מרכזי כיום לשינוי פני צה"ל. ירידת האיום המסורתי של צבאות סדירים והעלייה באיום הטרור והגרילה מחייבות לא רק שינוי מבני (שמתבצע וצפוי להעמיק בשנים הקרובות גם בהקשר של סדרי הכוחות והמבנה שלהם וגם בכל הקשור לאיסוף ולמיצוי המודיעין), אלא גם שינוי בתוכניות המבצעיות, בדגש על זירות הלחימה.
כיצד, לפי דעתך, תיראה מלחמת לבנון השלישית?
"אענה לך בדיוק כמו שעניתי בשנה שעברה: אנחנו נערכים בשיא הרצינות, בלי לעשות לעצמנו הנחות - להילחם בלבנון במלוא העוצמה הישראלית. תרחיש מלחמת לבנון השנייה לא יחזור על עצמו. הכוונה היא לומר לחיזבאללה, לבעלי בריתו ולכל מי שבמזרח התיכון ומסתכל על התופעה הזאת, שלא מומלץ להתעסק עם מדינת ישראל. אני חושב שבראייה של אינטרס לאומי, אנחנו צריכים להקפיד על כך שמול המזרח התיכון הלא יציב הזה, יהיה ברור שיש פה אי של יציבות ושיש כללים איך מתנהגים איתו".
שמע, בכל זאת מדברים על 80 או 100 אלף רקטות מנגד.
"בשימוש במספרים כאלה יש משהו בעייתי, כי אני רואה מה עובר בראשם של האנשים - הם חושבים שהכל פה כבר נחרב. זה לא יקרה. חלק מהרקטות יושמדו ואת חלקן הם ישגרו. יהיו נזקים, אבל לא כאלה שלא נוכל לשאת. ואם אני מצרף את היכולת ההתקפית שלנו, את היכולת ההגנתית הפעילה שלנו ואת היכולת ההגנתית הסבילה שלנו, אני חושב שיש כאן מענה ראוי למדינת ישראל, שיכול לשמר את שגשוגה ופריחתה לאורך זמן". עם זאת, גולן מזהיר כי המענה הזה מחייב השקעה מתמדת, ולכן - בהקשר של שינויים מבניים בצה"ל וירידה צפויה בתקציב הביטחון - "אני ממליץ לעצמנו שנסתכל על הדברים באופן מפוכח. צריך שנבין שטבע המלחמה במובן הפרקטי שלו משתנה, אבל האתגרים נשארו אתגרים לא מבוטלים ונצטרך לבנות את עצמנו מולם. אנחנו הולכים לעידן של חוסר יציבות, לעידן של הרבה מאוד אתגרי טרור וגרילה, שיהיו בחלקם משוכללים מאוד ובקנה מידה שאנחנו לא חווינו בעבר. נצטרך לבנות את הכוח באופן שייתן לזה מענה".
אז אם אסכם את הראיון הזה במשפט בנוסח של "עברנו שנה, מצבנו הכללי לא רע, אנחנו בשליטה, אבל פוטנציאל ההתלקחות גדל" - זה יהיה מדויק?
"הגדרה מצוינת. אוסיף עליה שלא רק שפוטנציאל ההתלקחות גדל, אלא שכאשר זה יקרה - זה יקרה במפתיע ועם איום חדש בהיקפו על העורף. אני חושב שעם ישראל צריך לדרוש מצבאו לתת מענה לאיומים האלה באופן נחרץ ומהיר."
("ישראל היום", 25.03.2013 )
_____________________________________
"לא חוזרים עד שמבצעים"(המוטו של גדוד 890 של הצנחנים, כפי שניסח אותו מפקדו אריק שרון)
"איפה האופניים שלך עכשיו? תאר לעצמך, שאתה יורד עכשיו למטה, למקום הרגיל, אבל האופניים לא שם. עצור את עצמך ברגע הזה, בשנייה שאתה מגלה שהאופניים לא שם, ותכפיל את הרגע הזה פי אלף. זאת המלחמה." (מתוך הספר "גוף שני", מאת עפר שלח, "זמורה ביתן", 1989, עמוד 92)
"סבלנות התמדה ולעיתים כדור בין העיניים" (סיסמת המארינס לללוחמה בטרור, אותה אימץ בשעתו מפקד גדוד 890 של הצנחנים, אמיר ברעם, כמוטו גדודי)
"המבחן שלנו כצבא הוא מבחן היכולת ולא מבחן הכוונה." (מתוך ההרצאה שנשא האלוף גדי איזנקוט "מאפייניו של עימות אפשרי בזירה הצפונית ובעורף" בסמינר לזכר חללי מלחמת לבנון השנייה שנערך באוניברסיטת חיפה ב־30 בנובמבר 2010)
"אני חושב שצנחנים מחזיקים מעצמם כמחויבים למשהו שכולם מחויבים אליו, אבל הם רוצים קצת יותר. זה לא שאנחנו פועלים מאחורי קווי האויב - אנחנו לכאורה כמו כולם. אז מה בעצם ההבדל? זה שצנחן עושה הכול וקצת יותר. זה מחייב אותך ביוזמה, בהובלה, בדוגמה אישית בקרב - וגם בקימה בפני שיבה באוטובוס." (הרמטכ"ל בני גנץ על השירות בצנחנים. מתוך הכתבה "מסיבת גנץ" מאת יוני שנפלד ונועה הורוויץ, "במחנה", 6 בינואר 2011)

תגובה ללא ציטוט תגובה עם ציטוט חזרה לפורום
  #79  
ישן 31-03-2013, 08:41
צלמית המשתמש של marloweperelab89035
  marloweperelab89035 marloweperelab89035 אינו מחובר  
 
חבר מתאריך: 06.02.07
הודעות: 2,325
ראיון עם מח"ט הנח"ל, אל"מ יהודה פוקס
בתגובה להודעה מספר 1 שנכתבה על ידי marloweperelab89035 שמתחילה ב "כתבות שהתפרסמו בשנים האחרונות על קצינים בכירים - אשכול 2"

http://news.walla.co.il/?w=/2689/2629258


בנח"ל נערכים לקו בגבול הצפון: "לא נפקיר פצועים סורים"\ מאת אמיר בוחבוט


מפקד החטיבה, אל"מ יהודה פוקס, מספר על האימון הייחודי שערכו חייליו לקראת התעסוקה המבצעית בגבול הסורי. לדבריו, לוחמיו לא יפקירו פצועים סורים, גם אם מדובר במורדים

"...אל"מ פוקס ערך את השינויים במתכונת האימונים כדי להתאמן בשטח שהקצינים לא בהכרח מכירים. רק בתום "שבוע המלחמה", עלתה החטיבה לתרגילים ברמת הגולן. 'יצרתי תרגילים חדשים שאף אחד לא עשה אותם עד היום. כיום מגיע מפקד גדוד לשטח והוא מכיר אותו, אז יותר נוח לו. המטרה של האימונים בחטיבת הנח"ל היא שתהיה לו 'מלחמה בקרקע'. שהוא יהיה עסוק בשאלה 'היכן אני נמצא'. אתגר המלחמה כולל בתוכו את הכרת השטח. ברמת הגולן, שבה המג"ד התאמן פעמים רבות בעבר, אין לו באמת 'מלחמה בקרקע'.'
הזירה הלבנונית, אליה התאמנה חטיבת הנח"ל, כוללת לחימה בסבך ובשטח בנוי. החטיבה ערוכה לכך?
'עברנו בשטחים פתוחים ושטחים בנויים וסבוכים במרכז לאימונים אורבניים. הכשרנו את המתקן ללחימה בשטח בנוי בזעורה שברמת הגולן, שלא הותר לאימון מאז האירוע בו נהרג לוחם של חטיבת גולני. אנחנו עדיין לא מומחים אבל נמצאים ברמת שליטה ובקיאות גבוהה. נמשיך לבצע אימונים תוך כדי התעסוקה בצפון שתימשך מספר חודשים. רמת המוכנות שלנו גבוהה מאוד. אנחנו ערוכים לאתגרים בגבול הצפון שכולל את גבול סוריה, החרמון וגבול לבנון'....
("וואלה!", 31 במרץ 2013)
_____________________________________
"לא חוזרים עד שמבצעים"(המוטו של גדוד 890 של הצנחנים, כפי שניסח אותו מפקדו אריק שרון)
"איפה האופניים שלך עכשיו? תאר לעצמך, שאתה יורד עכשיו למטה, למקום הרגיל, אבל האופניים לא שם. עצור את עצמך ברגע הזה, בשנייה שאתה מגלה שהאופניים לא שם, ותכפיל את הרגע הזה פי אלף. זאת המלחמה." (מתוך הספר "גוף שני", מאת עפר שלח, "זמורה ביתן", 1989, עמוד 92)
"סבלנות התמדה ולעיתים כדור בין העיניים" (סיסמת המארינס לללוחמה בטרור, אותה אימץ בשעתו מפקד גדוד 890 של הצנחנים, אמיר ברעם, כמוטו גדודי)
"המבחן שלנו כצבא הוא מבחן היכולת ולא מבחן הכוונה." (מתוך ההרצאה שנשא האלוף גדי איזנקוט "מאפייניו של עימות אפשרי בזירה הצפונית ובעורף" בסמינר לזכר חללי מלחמת לבנון השנייה שנערך באוניברסיטת חיפה ב־30 בנובמבר 2010)
"אני חושב שצנחנים מחזיקים מעצמם כמחויבים למשהו שכולם מחויבים אליו, אבל הם רוצים קצת יותר. זה לא שאנחנו פועלים מאחורי קווי האויב - אנחנו לכאורה כמו כולם. אז מה בעצם ההבדל? זה שצנחן עושה הכול וקצת יותר. זה מחייב אותך ביוזמה, בהובלה, בדוגמה אישית בקרב - וגם בקימה בפני שיבה באוטובוס." (הרמטכ"ל בני גנץ על השירות בצנחנים. מתוך הכתבה "מסיבת גנץ" מאת יוני שנפלד ונועה הורוויץ, "במחנה", 6 בינואר 2011)

תגובה ללא ציטוט תגובה עם ציטוט חזרה לפורום
  #80  
ישן 01-04-2013, 08:12
צלמית המשתמש של marloweperelab89035
  marloweperelab89035 marloweperelab89035 אינו מחובר  
 
חבר מתאריך: 06.02.07
הודעות: 2,325
בתגובה להודעה מספר 1 שנכתבה על ידי marloweperelab89035 שמתחילה ב "כתבות שהתפרסמו בשנים האחרונות על קצינים בכירים - אשכול 2"

החבר הקצין של המתנחלים עוזב את השטחים\ מאת יהושע בריינר

http://news.walla.co.il/?w=/2689/2629344

המתנחלים כבר מתגעגעים לראש המנהל האזרחי, תא"ל מוטי אלמוז, המסיים את תפקידו בקיץ. בשמאל דווקא נושמים לרווחה: "בתקופתו גברה אי האכיפה של בנייה לא חוקית של יהודים"
"...אלמוז, תושב כפר תבור בן 46, נולד במושבה מגדל שליד הכנרת ואב לחמישה ילדים. את רוב שירותו הצבאי העביר בחיל ההנדסה. בין היתר שימש כקצין ההנדסה של פיקוד דרום ובהמשך מונה למפקד חטיבת הבקעה, תפקיד הנחשב לאפרורי, אולם דווקא שם התבלט ועבר לכהן בפיקוד מרכז, ולאחר מכן כראש המטה. בנובמבר 2010 מונה לראש המנהל האזרחי, אחד התפקידים המורכבים ביותר במרקם היחסים העדין שבין צה"ל, המתנחלים והפלסטינים בגדה המערבית. בפועל, אחראי אלמוז על כל היבט אזרחי וצבאי באזור - מחסומים, העברת כספים, תיאום ביטחוני, בנייה חדשה וכמובן גם סוגיית הריסת המאחזים הבוערת. לצורך התפקיד למד אלמוז ערבית ונכנס לנעליו של קודמו, תא"ל יואב (פולי) מרדכי – כיום דובר צה"ל..."
("וואלה!", 31 במרץ 2013)
_____________________________________
"לא חוזרים עד שמבצעים"(המוטו של גדוד 890 של הצנחנים, כפי שניסח אותו מפקדו אריק שרון)
"איפה האופניים שלך עכשיו? תאר לעצמך, שאתה יורד עכשיו למטה, למקום הרגיל, אבל האופניים לא שם. עצור את עצמך ברגע הזה, בשנייה שאתה מגלה שהאופניים לא שם, ותכפיל את הרגע הזה פי אלף. זאת המלחמה." (מתוך הספר "גוף שני", מאת עפר שלח, "זמורה ביתן", 1989, עמוד 92)
"סבלנות התמדה ולעיתים כדור בין העיניים" (סיסמת המארינס לללוחמה בטרור, אותה אימץ בשעתו מפקד גדוד 890 של הצנחנים, אמיר ברעם, כמוטו גדודי)
"המבחן שלנו כצבא הוא מבחן היכולת ולא מבחן הכוונה." (מתוך ההרצאה שנשא האלוף גדי איזנקוט "מאפייניו של עימות אפשרי בזירה הצפונית ובעורף" בסמינר לזכר חללי מלחמת לבנון השנייה שנערך באוניברסיטת חיפה ב־30 בנובמבר 2010)
"אני חושב שצנחנים מחזיקים מעצמם כמחויבים למשהו שכולם מחויבים אליו, אבל הם רוצים קצת יותר. זה לא שאנחנו פועלים מאחורי קווי האויב - אנחנו לכאורה כמו כולם. אז מה בעצם ההבדל? זה שצנחן עושה הכול וקצת יותר. זה מחייב אותך ביוזמה, בהובלה, בדוגמה אישית בקרב - וגם בקימה בפני שיבה באוטובוס." (הרמטכ"ל בני גנץ על השירות בצנחנים. מתוך הכתבה "מסיבת גנץ" מאת יוני שנפלד ונועה הורוויץ, "במחנה", 6 בינואר 2011)

תגובה ללא ציטוט תגובה עם ציטוט חזרה לפורום
  #81  
ישן 01-04-2013, 14:18
צלמית המשתמש של marloweperelab89035
  marloweperelab89035 marloweperelab89035 אינו מחובר  
 
חבר מתאריך: 06.02.07
הודעות: 2,325
בתגובה להודעה מספר 1 שנכתבה על ידי marloweperelab89035 שמתחילה ב "כתבות שהתפרסמו בשנים האחרונות על קצינים בכירים - אשכול 2"

"זה העשור של הלחימה ברשת"\ מאת עמיר רפפורט

http://www.israeldefense.co.il/?Cat...&ArticleID=2169

תא"ל (מיל') משה צ'יקו תמיר, אחד הלוחמים הנודעים של צה"ל בעשרים השנים אחרונות, הוא כיום מנהל היי-טק בכיר. בראיון מיוחד הוא מציג את האסטרטגיה של החטיבה הביטחונית בגילת מערכות לוויין, שבראשה הוא עומד
"עבור כל מי ששירת בצה"ל בעשורים האחרונים, תא"ל (מיל') משה (צ'יקו) תמיר מזוהה בראש ובראשונה עם השטח. הוא פיקד על יחידת 'אגוז', שפיתחה שיטות ללוחמת גרילה בדרום לבנון (ובין היתר פיקד על הקרב שבו נהרג האדי נסראללה, בנו של מנהיג חיזבאללה – הקרב מתואר בספר המצוין שכתב תמיר על הלחימה ברצועת הביטחון בלבנון: 'מלחמה ללא אות'), פיקד על כוחות בגבול הצפון בעת הנסיגה מרצועת הביטחון בדרום לבנון (שנת 2000) ועל חטיבת גולני בקרבות של מבצע 'חומת מגן' ביהודה ושומרון (שנת 2002). תמיר היה מפקד אוגדת צה"ל באזור רצועת עזה, והדרך שלו לתפקיד בכיר במטה הכללי של צה"ל הייתה מובטחת, עד שנאלץ לפרוש מן השירות לפני כשנתיים וחצי בגלל הפרשה, שבה הואשם בכך שניסה להסתיר את העובדה שאיפשר לבנו לנהוג בטרקטורון צבאי ללא אישור. מבחינת תמיר, הפרשה מאחוריו, והוא מתנהג די בטבעיות בתוך חדר הישיבות עמוס האביזרים האלקטרוניים של מטה חברת גילת מערכות לוויין (המוכרת בקיצור בכינוי גילת לוויינים) בפתח תקווה. כן, גם אם הנוכחות של תמיר במשרד ההיי-טקי אינה נראית טבעית, המפקד לשעבר עומד כיום בראש חטיבה ביטחונית שהוקמה בגילת. במקום לוחמים, כפופים אליו 300 עובדים בכל העולם. מחזור המכירות השנתי של החטיבה נאמד בעשרות מיליוני דולרים, לפחות. שוק היעד העיקרי שתמיר מסתער עליו נמצא בארצות הברית. 'כל השוק הביטחוני העולמי בתחום מערכות הלוויין מוערך בחמישה מיליארד דולרים, ומתוך כך ארבעה מיליארד זה השוק האמריקאי, כי בניגוד לכל הצבאות האחרים בעולם, הצבא האמריקאי הוא צבא משלוח: הוא לא נלחם מטר מהבית ולכן הוא תמיד זקוק ללוויין שיספק לו תקשורת', אומר משה תמיר בראיון מיוחד לישראל דיפנס.
שו"ב
חברת גילת לוויינים, אשר הוקמה במקור כמיזם משותף למשקיעים ישראליים ולחברת מיקרוסופט האמריקאית בשנות ה-90 של המאה הקודמת, כדי לספק פס רחב לגלישה ברשת במקומות מבודדים, ידעה בשנות קיומה משברים, תהפוכות וחילופי בעלים, אך בשנים האחרונות עברה לרווחים נאים. החברה, שבראשה עומד עמירם לוינברג, מתמקדת בפיתוח תחנות לוויין זעירות שמיועדות לתקשורת, ומספקת אותן יחד עם שירותים נלווים. הקמת החטיבה הביטחונית הייתה חלק ממהלך אסטרטגי של השנתיים האחרונות, שבמסגרתו נרכשו החברות RAYSAT המפתחת מגברים לתקשורת לוויינית ו- VAWESTREAM שעוסקת בפיתוח אנטנות לווייניות בתנועה (שווי הרכישות עמד על למעלה מ-150 מיליון דולר). בנוסף, הוקמה על ידי גילת לוויינים בארצות הברית חברה בשם SIGS המתמקדת בפנייה לשוק הביטחוני האמריקאי. 'הרעיון הוא להיכנס לעולם הצבאי של לחימה מבוססת ידע. יש הרבה מערכות, אבל האתגר הוא להביא את הטכנולוגיה עד לטנקים, למל"טים, לסירות, למטוסים ובחזית - שתהיה תקשורת לוויינית בתנועה', אומר תמיר. 'מערכת דיגיטלית בפיקוד ובשליטה זו מהפכה בסדר גודל שקשה להסביר, זה כמו שפתאום היה את ה- Wireless ולא היו צריכים לרוץ עם חוטים כמו במלחמת העולם הראשונה. הלחימה מבוססת רשת מביאה כבר מהפכה בסדרי גודל משמעותיים ביכולת של הפעלת אש מדויקת, ביכולת של תמרון של כוחות קטנים וברוחב שדה המערכה, יש לזה השפעות כמעט בכל מימד שמסתכלים עליו, אבל זה חייב להיות מאוד יציב'.
עד היום, מערכות התקשורת הקרקעיות לא הצליחו לתת מענה מלא לאתגר. הן מצליחות לתת מענה בטווחים קרובים – אבל ללא עורק תקשורת מלא. זה דומה לרשת סלולארית – מול תאים מסוימים זה יכול לעבוד, אבל אם אין מערכת עם עמוד שדרה חזק מאחורה – מה יהיה עם התמונה מאחורה ואיך הגדוד יקבל תמונה מדויקת מרחוק?
'כיום, בכל העולם הצבאי מבינים שחייב להיות שלד לווייני, אבל זה חייב להיות שלד שמסוגל להגיע קדימה ולשרוד בתנאי הקרב ובתנאים של יחידה קרבית ולהיות בתנועה'. תמיר גאה בכך שהמודמים של גילת לוויינים משולבים כיום באמצעים רבים בצה"ל, כולל בתוך מערכת השו"ב צי"ד שפותחה על ידי אלביט מערכות עבור כוחות זרוע היבשה. 'ההתמחות שלנו היא הטכנולוגיות שקשורות ללוויינות בתנועה ולווייניות טקטית עם אנטנות מאוד קטנות', הוא אומר.
זו טכנולוגיה שנולדה באזרחות?
'כל הטכנולוגיות הללו נולדו כטכנולוגיות אזרחיות לחלוטין. נעשו התאמות שאליהן נוספו פיתוחים. אנחנו הבנו שמודם אזרחי שעושים לו אדפטציה לתחום צבאי זה לא מספיק טוב, ולכן יצרנו מודם מיוחד. למודמים יש כמה טכניקות וכל חברה באה עם טכניקה אחרת', ממשיך תמיר. 'אנחנו הכי מפותחים לחיסכון בסרט. יש שתי שיטות מרכזיות – אחת שמקשרת את החזית כל הזמן לכל מערכות המידע שיש, והשנייה מורידה לחזית את כל המידע שהצטבר מאחור – בכיוון אחד. כיוון שמדובר ברשתות שהן ממש בחזית, אז אתה מעדיף לפעמים לתת לכל אחד את הפס שלו גם אם זה בזבזני, העיקר שכשהם ילחמו לא יהיו בעיות ברשת. זה מאוד תלוי בלקוח בסופו של דבר. איך לחלק את הפס, יש כל מיני טכנולוגיות אבל בגדול הרשת הזאת היא דו-כיוונית לפי דרישה, והיא מלאה. יש עוד רשת של כיוון אחד שאנחנו עובדים איתה, שזה כמו שידורי טלוויזיה הביתה. יש לנו טכנולוגיה שאתה יכול לשים אנטנות קטנות מאוד על כלים, לדוגמא על טנק, ופשוט לקבל שידור. כך, הצבא יכול לשדר לכלים מה שהוא רוצה. זו טכנולוגיה שלא צורכת הרבה סרט לווייני. אם רוצים לדחוס מפות, תצלומי אוויר ווידיאו שמגיע ממל"טים להרבה טנקים בחזית או לפלוגה הנכונה – אפשר לעשות את זה כך'.
מה הניע את הטכנולוגיה?
'מה שהניע, זה מערכות צי"ד למיניהן, מערכות הפיקוד והשליטה המבוססות רשת, ככל שהן ירדו למטה, הבינו שיש להן חסר שאנחנו משלימים. בהיבט הזה, הטכנולוגיות שלנו מביאות מהפכה בלחימה מבוססת רשת. אם בעשור הקודם המהפכה בצבאות הייתה של חימוש מדויק וסנסורים, העשור הזה הוא העשור של המלחמה ברשת. כל הצבאות נכנסים להצטיידות של מערכות מבוססות רשת, ואני מאמין שיצטרכו מערכות שיתמכו בזה מבחינה תקשורתית ויתנו לזה גב מאוד יציב'." ("ישראל דיפנס", 05.04.2012)
_____________________________________
"לא חוזרים עד שמבצעים"(המוטו של גדוד 890 של הצנחנים, כפי שניסח אותו מפקדו אריק שרון)
"איפה האופניים שלך עכשיו? תאר לעצמך, שאתה יורד עכשיו למטה, למקום הרגיל, אבל האופניים לא שם. עצור את עצמך ברגע הזה, בשנייה שאתה מגלה שהאופניים לא שם, ותכפיל את הרגע הזה פי אלף. זאת המלחמה." (מתוך הספר "גוף שני", מאת עפר שלח, "זמורה ביתן", 1989, עמוד 92)
"סבלנות התמדה ולעיתים כדור בין העיניים" (סיסמת המארינס לללוחמה בטרור, אותה אימץ בשעתו מפקד גדוד 890 של הצנחנים, אמיר ברעם, כמוטו גדודי)
"המבחן שלנו כצבא הוא מבחן היכולת ולא מבחן הכוונה." (מתוך ההרצאה שנשא האלוף גדי איזנקוט "מאפייניו של עימות אפשרי בזירה הצפונית ובעורף" בסמינר לזכר חללי מלחמת לבנון השנייה שנערך באוניברסיטת חיפה ב־30 בנובמבר 2010)
"אני חושב שצנחנים מחזיקים מעצמם כמחויבים למשהו שכולם מחויבים אליו, אבל הם רוצים קצת יותר. זה לא שאנחנו פועלים מאחורי קווי האויב - אנחנו לכאורה כמו כולם. אז מה בעצם ההבדל? זה שצנחן עושה הכול וקצת יותר. זה מחייב אותך ביוזמה, בהובלה, בדוגמה אישית בקרב - וגם בקימה בפני שיבה באוטובוס." (הרמטכ"ל בני גנץ על השירות בצנחנים. מתוך הכתבה "מסיבת גנץ" מאת יוני שנפלד ונועה הורוויץ, "במחנה", 6 בינואר 2011)

תגובה ללא ציטוט תגובה עם ציטוט חזרה לפורום
  #82  
ישן 12-04-2013, 22:42
צלמית המשתמש של marloweperelab89035
  marloweperelab89035 marloweperelab89035 אינו מחובר  
 
חבר מתאריך: 06.02.07
הודעות: 2,325
בתגובה להודעה מספר 1 שנכתבה על ידי marloweperelab89035 שמתחילה ב "כתבות שהתפרסמו בשנים האחרונות על קצינים בכירים - אשכול 2"

שליחות קטלנית בשטח האויב\ מאת עמוס הראל
http://www.haaretz.co.il/news/polit...emium-1.1992234

לדברי ראש המינהל לפיתוח אמצעי לחימה, בתוך כמה שנים יישלחו לקו הקדמי כלי רכב לא מאוישים. עם זאת, הוא מבהיר: היום בו רובוט יחליף לוחם עדיין רחוק

כשאופיר שהם, הטכנולוג הראשי של מערכת הביטחון, מתבקש לשרטט את האופן שבו ישתלבו בעתיד מערכות לא מאוישות בלחימת היבשה של צה"ל, הוא מציג תיאור שעלול להישמע מעט דמיוני: "אנחנו משקיעים הרבה מאוד זמן ומאמץ בפיתוח רובוטיקה למשימות יבשתיות", אומר שהם. "תוך כמה שנים יהיו כמה משימות מבצעיות בעלות אופי ידוע, שנוכל לבצע עם מספר קטן של כלים לא מאוישים. הרובוטים עוד לא יחליפו לוחמים, זה קצת רחוק מדי. אבל נפעיל על הקרקע כלי רכב לא מאוישים מול מטרות עתירות סיכון, שאפשר לשלוח אליהן מרחוק, לתוך שטח האויב, מעין משמר קדמי – כלי רכב שגם צופה וגם יורה. זה יקרה בעתיד הנראה לעין". שהם, תת-אלוף בן 50 שבתום קריירה צבאית עשירה עבר למשרד הביטחון ועומד בשלוש השנים האחרונות בראש "המינהל למחקר, פיתוח אמצעי לחימה ותשתית טכנולוגית" (מפא"ת ), אומר שהעתיד הזה אינו רחוק כל כך. "אנחנו מדברים על 2020 לערך. האתגר של הרובוטיקה ביבשה קשה יותר מאשר האתגר באוויר. באוויר הגענו לרמה הזו כבר לפני שנים, עם מערך המל"טים (מטוסים ללא טייס) הנרחב שמפעילים חיל האוויר וכוחות היבשה. ביבשה התקשורת עם הכלי קשה יותר בגלל תנאי השטח ומשום שקשה יותר לבסס קו ראייה ישיר. כרגע יש לנו כלי רכב בלתי מאויש שמשמש לסיורים בגבול רצועת עזה, אבל היכולת שלו מוגבלת ותלויה בתכנון מראש של נתיב הנסיעה. ב-2020 כבר יהיו ברשות צה"ל כלים לוגיסטיים מופעלים מרחוק, כלי פורץ מכשולים וכלי סיור. לא תהיה לנו פלוגה של טנקים לא מאוישים, אבל למשימה מוגדרת, כמו פריצה לשטח מאוים, איסוף מודיעין, עזרה לוגיסטית – לכל זה אפשר להגיע. אנחנו בין המובילים בעולם בתחום, בזכות הניסיון שנרכש בפיתוח המל"טים". שהם, הממעט מאוד להתראיין, מציג בשיחה עם "הארץ" לקראת יום העצמאות שורה ארוכה של פרויקטים טכנולוגיים שעליהם מפקח מפא"ת. רובם ממומנים מתקציב שנתי לא גדול במיוחד, כ-760 מיליון שקל, ויש תקציבים נוספים למערכות מסוימות, בהן כיפת ברזל. שר הביטחון הנכנס, משה (בוגי) יעלון, אמנם הצהיר שהמו"פ יישאר בעדיפות עליונה, אבל שהם מנוסה מספיק כדי לדעת שעד לגיבושו הסופי של תקציב המדינה, שום דבר לא סגור. גולת הכותרת, התקשורתית לפחות, של הפעילות הטכנולוגית בשנים האחרונות נוגעת למערכות היירוט. שהם מודה ש"התחום הזה התפתח מעבר למה שיכולנו לשער". בניסוח זהיר הוא אומר ש"בראשית ימיה היו לכיפת ברזל פחות תומכים. היום יש לא מעט בכירים במערכת הביטחון שמודים ששינו את דעתם באשר ליירוט. אבל אני נזהר לא להפוך את זה לחזות הכל. זה אמצעי שמאפשר מרחב תמרון לקברניטים ומאפשר למדינה התמודדות עם טרור הרקטות, שנוקטים אויבים שנואשו מהסיכוי לפגוע בנו במערכה שבה צבא נלחם מול צבא. בל נטעה לחשוב שיכולת היירוט תחליף את הצורך בתקיפה, בדיכוי איום הרקטות ובהגעה להכרעה בעימות קונבנציונלי. ועדיין, יש היום רמת ביטחון גבוהה מאוד של מקבלי ההחלטות ביכולת היירוט שפיתחה התעשייה הביטחונית". בחודש שעבר פרסם פרופ' טד פוסטול, מומחה אמריקאי מהמכון הטכנולוגי של מסצ'וסטס (MIT), מאמר שבו טען שנתוני ההצלחה שמפרסמת ישראל באשר ליירוטים של כיפת ברזל שגויים. הוא אף רמז, על סמך ניתוח סרטונים שצילמו אזרחים בדרום הארץ בזמן מבצע "עמוד ענן", כי הנתונים פוברקו במתכוון תוך הטעיית הממשל האמריקאי, והעריך ששיעור היירוטים אינו עולה על 10%-5% מסך ניסיונות היירוט. אף שהטענות, שאינן מבוססות על מחקר בפועל, מזכירות בעיקר את תיאוריית הקונספירציה שלפיה זייפה נאס"א את נחיתת החללית "אפולו 11" על הירח ב-1969, הן זכו לתהודה גדולה. "רבים יתנגדו לכיפת ברזל ולא משנה מה יקרה, גם כשהוכח בוודאות שזה עובד", אומר שהם. לדבריו, "אלה טענות חסרות בסיס. הצלחות היירוט מתועדות ומצולמות בניסויים ובשימוש המבצעי במערכת. הפרויקט כולו מנוהל תחת בקרה צמודה של הממשל. כשהאמריקאים משלמים על משהו – וארה"ב מסייעת במימון חלק משמעותי בפרויקט - הם רוצים לדעת שהכסף הולך למקום הנכון". במערכת הביטחון שוקלים כעת כנראה להציג מידע נוסף למומחה חיצוני, אבל מסרבים לפרסם עוד נתונים וסרטונים בפומבי, בנימוק שהדבר עלול לסייע ליריבים. "לא הפרזנו בהצגת נתוני ההצלחה בעמוד ענן. לא ידענו אם נגיע לאחוזים שאליהם הגענו בניסויים, אבל אנחנו בפירוש שבעי רצון מ-84% ההצלחה שנרשמו בזמן המבצע", אומר שהם. ההסלמה האחרונה מול החמאס בחודש נובמבר תפסה את ישראל בעיצומה של ההצטיידות במערכות כיפת ברזל, כשהסוללה החמישית נפרסה באופן מאולתר להגנת גוש דן, תוך כדי ירי הרקטות. שהם אינו מכה על חטא בשל המערכות החסרות, אך מסכים שצריך להאיץ את קצב ייצורן ברפאל. פס ייצור נוסף לטילים כמעט הושלם באחרונה במפעל רפאל בגליל וייכנס לפעולה בקרוב. חרף הטלטלה העוברת כעת על תקציב הביטחון האמריקאי, אומר שהם, "כל הגורמים הרלוונטיים תומכים בשמירה על הסיוע התקציבי לישראל להגנה אקטיבית, לכיפת ברזל ולשכבות היירוט האחרות. הם עושים כל מאמץ כדי לשמור עליו וזה די מצליח".
ביניים: עצמאים בחלל
שהם צופה שניתן יהיה להעביר לצה"ל עוד חמש סוללות של הכיפה תוך שנתיים, ומעריך שמערכת היירוט לטווח בינוני, "שרביט קסמים", תוכרז כמבצעית בסוף 2014 או בתחילת 2015. "ערכנו ניסוי יירוט מוצלח בנובמבר, סמוך למבצע בעזה", הוא אומר, "כשהמערכות יושלמו, הכוונה היא ששתי השכבות יישלטו בידי חיל האוויר ממרכז יירוטים אחד, שיידע לסנכרן בין שתיהן". בתוך ארבע שנים, תושלם גם השכבה העליונה, ליירוט טילים ארוכי טווח, הגרסה המתקדמת של טיל החץ, חץ 3. לדברי שהם, "בפברואר השלמנו ניסוי טיסה מוצלח של חץ 3, אך עוד לא התקדמנו שם לניסויי יירוט. צריך לזכור שהגנה אווירית אינה הרמטית, ישנם תמיד אחוזי כישלון. אבל אם אתה מרחיק את טווח היירוט הראשון ומגביה אותו, אתה מאפשר הזדמנות נוספת מאוחרת יותר ליירוט טיל שנורה מרחוק ומגדיל את סיכויי היירוט. אם יש לך די זמן לעוד ניסיון, צמצמת את הסיכוי לכישלון ביירוט". האבחנה רלוונטית במיוחד לאיום מאיראן, שטווח טילי השיהאב שברשותה כולל את כל שטח ישראל. ההתקדמות בתחום היירוט היא במידה רבה מהלך משלים לפיתוחים הטכנולוגיים הקודמים של ישראל, בתחום המל"טים והלוויינים. שהם מתגאה ב"הבשלה מבצעית יוצאת מגדר הרגיל" של כלי הטיס שאינם מאוישים. "בשנים האחרונות יש יותר גיחות מל"טים בחיל האוויר מאשר גיחות מאוישות. ה'איתן', המל"ט הגדול ביותר שלנו שהוא בעל טווח הטיסה הארוך ביותר, עבר התרסקות לפני שנה. חיל האוויר חקר את התאונה בצורה מעמיקה וגילה בעיית ייצור מסוימת בכנף אבל מאז האיתן חזר לטוס וכיום פועלת טייסת מבצעית ראשונה של המל"טים מהסוג הזה, שכבר משתתפת במבצעים. אמיר אשל, מפקד חיל האוויר, לא מוותר עליהם באף מבצע. אחרי התאונה היתה תחושה של 'מה קרה פה?' אבל מרגע שגילינו מה קרה וחיל האוויר חזר לטוס אתו מבצעית, אנחנו בריצה קדימה. המל"ט יכול לקחת הרבה סוגים של מטען ייעודי במשקל כבד (כמו ציוד מודיעיני, ע"), לטוס הרבה זמן ובגובה רב. יש לכך פוטנציאל אדיר", רומז שהם שוב לזירות רחוקות. לדברי שהם, "רק ארצות הברית ואנחנו נמצאים כרגע בחזית הפיתוח, אם כי האמריקאים עקפו אותנו מזמן במגרש הזה, בגלל השימוש במל"טים במלחמה באפגניסטאן ובעיראק". לפי דיווח ב"ניו יורק טיימס" השבוע, השימוש הזה כלל הרג של יותר מ-3,000 בני אדם במבצעי התנקשות שיזמו האמריקאים באמצעות מל"טים נגד פעילי טרור. לשאלה האם יש לישראל יכולת כזו של מל"טים מחסלים, כפי שנטען בדיווחים רבים בתקשורת הזרה, מערכת הביטחון מסרבת להתייחס. פיתוח המל"טים היה אחת ההשקעות הטובות ביותר של ישראל, אומר שהם. "זה הוביל לפיתוח תשתית טכנולוגית אדירה במדינה. חשוב לנו לשמור על מקומנו בחזית הטכנולוגיה העולמית. זה המפתח לפיתוח גם בדורות הבאים". ישראל משקיעה מאמץ שיווקי גדול לייצוא של מל"טים או לייצור משותף שלהם עם מדינות זרות. עד היום דווח על עסקאות עם מדינות רבות, בהן ארה"ב, גרמניה, צרפת, אוסטרליה, טורקיה, הודו, קנדה, בריטניה, ספרד וסינגפור. בתחום הלוויינים, ישראל היתה המדינה השמינית בעולם ששיגרה לוויין לחלל, עוד ב-1988. כפי שמעיר שהם, חלפו עוד 21 שנים עד שהצטרפה מדינה נוספת לרשימה – איראן, ב-2009. "יש חשיבות מבצעית לנוכחות בחלל. יש לנו עצמאות מוחלטת בתחום וזה סופר חשוב. גיבשנו יכולת כיסוי ביום ובלילה במגוון סנסורים בכל אזורי העניין החשובים לנו. בשנה החולפת נחתמה עסקה עם איטליה, שתרכוש מישראל לוויין מודיעין. זו זריקת מרץ שתאפשר לנו לעסוק בדורות הבאים, בין השאר בננו-לוויינים. בדגמים הבאים נתקדם בשיפור הרזולוציה של הצילומים, בהרחבת הכיסוי, השטח והזמן, ובשיפור יכולת העבודה בלילה ובתנאי מזג אוויר קשים". כמו כל גוף ביטחוני שמכבד את עצמו, גם מפא"ת עסוק באחרונה בתחום הגנת הסייבר. בחודש שעבר הודיע מנכ"ל משרד הביטחון, האלוף (מיל') אודי שני, על הקמת מינהלת סייבר חדשה במשרד, שלדברי שהם, תהיה כנראה חטיבה במפא"ת. "הרעיון הוא הידוק הקשר עם התעשיות בישראל לפיתוח אמצעי הגנה שישרתו את הגופים הביטחוניים, כמו צה"ל, השב"כ והמוסד. הבנו שלתעשייה יש הרבה מה לתרום לנו וכבר כעת ישנה עלייה דרמטית בשיתוף הפעולה אתם, שמתבטאת בתשואה משמעותית. זו אבן שואבת לפיתוחים והמצאות. מה שקרה בדיאלוג בין יחידה 8200 לתעשיית ההיי-טק, לפני כ-20 שנה, כשיוצאי היחידה סייעו לפריחת הסטארט-אפים, יקרה בשנים הבאות בסייבר". שהם הוא בוגר המחזור השני של פרויקט "תלפיות", שבאמצעותו קולט הצבא צעירים מבריקים בתפקידי מחקר ופיתוח אחרי ששיגר אותם ללימודים אקדמיים במדעים המדויקים. אבל בקריירה שלו, לצד תפקידי פיתוח בחיל הים ותפקידים בכירים באגף התכנון במטכ"ל, גם הספיק להוריד את הדרגות ולעבור קורס חובלים כחניך מן המניין ואף לשרת כמפקד ספינת טילים, שדגם של ההגה שלה מונח במקום של כבוד בלשכתו בכל תפקיד שבו שירת מאז. אולי זו הסיבה שבגללה היה חשוב לו להבהיר כי חרף הגאווה על הישגי הפיתוח מהלוויין ועד הרובוט ביבשה, הוא אינו גוזר גזירה שווה בין אנשי הטכנולוגיה ומומחי הסייבר של צה"ל לבין הלוחמים בשטח, שמסכנים את חייהם. "צריך לתת לטכנולוגיה עדיפות מסוימת בגיוס ובמיון של החיילים המעטים שיש להם נתונים מתאימים, אבל חשוב לשמור על העדיפות ללוחמים בכל ההיבטים האחרים", הוא אומר. ("הארץ", 12.04.2013 )
_____________________________________
"לא חוזרים עד שמבצעים"(המוטו של גדוד 890 של הצנחנים, כפי שניסח אותו מפקדו אריק שרון)
"איפה האופניים שלך עכשיו? תאר לעצמך, שאתה יורד עכשיו למטה, למקום הרגיל, אבל האופניים לא שם. עצור את עצמך ברגע הזה, בשנייה שאתה מגלה שהאופניים לא שם, ותכפיל את הרגע הזה פי אלף. זאת המלחמה." (מתוך הספר "גוף שני", מאת עפר שלח, "זמורה ביתן", 1989, עמוד 92)
"סבלנות התמדה ולעיתים כדור בין העיניים" (סיסמת המארינס לללוחמה בטרור, אותה אימץ בשעתו מפקד גדוד 890 של הצנחנים, אמיר ברעם, כמוטו גדודי)
"המבחן שלנו כצבא הוא מבחן היכולת ולא מבחן הכוונה." (מתוך ההרצאה שנשא האלוף גדי איזנקוט "מאפייניו של עימות אפשרי בזירה הצפונית ובעורף" בסמינר לזכר חללי מלחמת לבנון השנייה שנערך באוניברסיטת חיפה ב־30 בנובמבר 2010)
"אני חושב שצנחנים מחזיקים מעצמם כמחויבים למשהו שכולם מחויבים אליו, אבל הם רוצים קצת יותר. זה לא שאנחנו פועלים מאחורי קווי האויב - אנחנו לכאורה כמו כולם. אז מה בעצם ההבדל? זה שצנחן עושה הכול וקצת יותר. זה מחייב אותך ביוזמה, בהובלה, בדוגמה אישית בקרב - וגם בקימה בפני שיבה באוטובוס." (הרמטכ"ל בני גנץ על השירות בצנחנים. מתוך הכתבה "מסיבת גנץ" מאת יוני שנפלד ונועה הורוויץ, "במחנה", 6 בינואר 2011)

תגובה ללא ציטוט תגובה עם ציטוט חזרה לפורום
  #83  
ישן 13-04-2013, 09:09
צלמית המשתמש של marloweperelab89035
  marloweperelab89035 marloweperelab89035 אינו מחובר  
 
חבר מתאריך: 06.02.07
הודעות: 2,325
בתגובה להודעה מספר 1 שנכתבה על ידי marloweperelab89035 שמתחילה ב "כתבות שהתפרסמו בשנים האחרונות על קצינים בכירים - אשכול 2"

עשור כבר התראיין, כתב ודיבר לא מעט על לבנון ועל בינת' ג'בל, אבל ניחא. בכל מקרה מדובר במפקד איכותי וערכי. כרגיל כשמדובר בגולני.

מח"ט גולני מדבר לראשונה על קרב בינת ג'ביל\ מאת חן קוטס-בר ואחיקם משה דוד

http://www.nrg.co.il/online/1/ART2/...ml?hp=1&cat=875

הוא לא אוהב שחיילים בוכים בהלוויות ולא סומך על טכנולוגיה. לכבוד חגיגות 65 שנה לגולני, יניב עשור חוזר לרגע בו איבד את חברו רועי קליין ז"ל

במשרדו של אלוף משנה יניב עשור, מפקד חטיבת גולני, יש רק תמונה אחת: התמונה שנתנה לו שושנה קליין, אמו של רב סרן רועי קליין ז"ל, בעל עיטור העוז, שנהרג בקרב בבינת ג'ביל במלחמת לבנון השנייה. התמונה צולמה בראשית יולי 2006. גדוד 51 של גולני בדיוק סיים תרגיל. אל"מ גברעם הגלילי, שהיה ראש מחלקת בטיחות בחטיבה, הגיע לביקור, ואל"מ עשור, אז מפקד הגדוד, ביקש ממנו שיצלם "תמונה קבוצתית של הקצינים". הם עמדו כולם, צפופים, כתף נוגעת בכתף, והתחבקו. כמה ימים אחר כך פרצה המלחמה. הסמג"ד קליין, סגן מפקד הפלוגה אלכסנדר (סשה) שוורצמן, והמ"מ עמיחי מרחביה נהרגו בבינת ג'ביל. איתם נהרגו סמ"ר שמעון דהן, סמ"ר עידן כהן, סמ"ר אוהד קלאוזנר, סמל שמעון אדגה וסמל אסף נמר. אחרים מהמצולמים בתמונה נפצעו באורח קשה. "זאת תמונה שהולכת איתי", סיפר השבוע עשור. "גם בגלל האנשים שחסרים, אבל בעיקר בגלל הרוח, הלכידות והביחד". שש שנים וחצי אחרי מלחמת לבנון השנייה, מדבר עשור בפעם הראשונה על הקרב המיתולוגי, שנחשב לקשה ביותר במלחמה. הוא היה המג"ד של גדוד 51, שחיסל בבינת ג'ביל יותר מ-30 מלוחמי הכוח המיוחד של חיזבאללה. הקרב הקשה נמשך 11 שעות ובמהלכו נהרגו שמונה לוחמים, מרביתם בחצי השעה הראשונה ללחימה. עוד 24 לוחמים נפצעו. בתום המלחמה, 16 מלוחמי הגדוד צוינו לשבח. הגדוד עצמו זכה בצל"ש גדודי. מאז המלחמה סירב עשור להתראיין. את הראיון הנוכחי הסכים לקיים רק בגלל חגיגות יום הולדת 65 לגולני. "אני חוליה קטנה בשרשרת. חלק קטן ממשהו ענק", הוא מדגיש. "עוד לא הגיע הזמן לספר סיפורים. צריך שהאבק ישקע, וזה לוקח זמן". "אי אפשר לצאת מאירוע כזה", אמר על בינת ג'ביל, "בלי שזה ישפיע עליך משמעותית בחיים. כל דבר שאתה עושה אחר כך נראה אחרת. אתה מבין איך מרגישים כשמאבדים מפקדים ואיך אתה אוסף את עצמך, וממשיך קדימה. כשהחיילים שלי באימון, אני עוצם עיניים ורואה 'איך זה נראה'. אני רואה איך נראית המלחמה. אני יודע לטעום אותה, להריח אותה, להרגיש אותה, לחיות אותה ולנסות להעביר אותה לפקודים שלי. אני גם יודע להגיד לעצמי שצריך להיות יותר צנוע. אתה לא יודע לשפוט חיילים לפני הקרב. היה לי מ"כ שרציתי להדיח. לא הספקתי, ובקרב הוא היה גיבור. בינת ג'ביל הוא קרב של גבורה. העוצמה של גולני באה שם לידי ביטוי. ברעות, בגבורה, בהתעקשות ובדבקות במשימה, ובלהפוך את הקערה על פיה, ולהרוג מחבלים, ולנצח. ואחרי זה גם לקבור את מתינו, בכאב, ולהתעקש, ולהמשיך להילחם, בלי הנחות", מעיד עשור. "אחרי הקרב יצאנו לשבת", הוא נזכר. "שום אמא לא באה להגיד לי 'אני לוקחת את הילד שלי הביתה'. במקום זה לחצו לי את היד וביקשו לחבק אותנו. והם ידעו שאנחנו נכנסים למחרת שוב פנימה, לתוך לבנון. בעיניי יש איזה פספוס, החמצה, בכך שהעוצמה הזאת של הלוחמים, ההירתמות, לא שוקפה מספיק. מהר מאוד דילגנו למחדל, לכישלון, לביזיון, לציוד, למחאת המילואימניקים". זמן קצר אחרי שהסתיים הקרב בבינת ג'ביל התפרסם סיפור הגבורה על הסמג"ד, רועי קליין ז"ל, שקפץ על הרימון, במטרה להציל את חיי חייליו תוך שהוא קורא "שמע ישראל". קליין הפך למיתוס. בשביל עשור הוא קודם כל רועי, הסמג"ד, החבר הקרוב והאהוב. "בשבילי הוא רועי לפני שהוא סמל", מודה עשור. "מישהו שהלכנו יחד, יד ביד. היה בינינו חיבור מיוחד וקשר עמוק, ואהבתי אותו אהבה עמוקה. סמג"ד", הוא מסביר, "הוא אשתך. אתה חי איתו באותו חדר. היה לנו, לרועי ולי, לפני השינה, מה שהיינו מכנים 'קפה של אהבה'. יושבים חצי שעה, מדברים. סוף-סוף יש לך מקום להוריד נעליים, לשתות קפה ולדבר עם מישהו שאתה אוהב מאוד, ומחובר אליו, ואתם קמים יחד בבוקר ורצים מד"ס. נכון שהוא גיבור, נותן השראה. אם שואלים אותי, אז הוא תמצית מזוקקת של כל הדבר הזה שנקרא 'גולני', או 'גבורה'. אני גם חושב שלא סתם הוא הפך להיות סמל. אבל רגע לפני שהוא גיבור הוא רועי שלי, לפני הקרב. הקרבה הזאת, או ההערכה שלי אליו, היא לפני סיפור הרימון. אני סמכתי על רועי בעיניים עצומות. הוא היה מעולה, וקר רוח, ומקצועי, ובתוך כל זה מזדקר סיפור הקפיצה על הרימון".
כשהוא נהרג, מה הרגשת?
"במלחמה?" עשור מכווץ את כף היד שלו לאגרוף. "אז אתה מהדק. אתה מכניס את זה חזק וממשיך קדימה. יש לך תפקיד, יש לך משימה, מסתכלים עליך".
אמרת משהו לאנשים בקשר?
"לא. רק פקודות, פקודות, תפקוד. טיק, טיק, פקודות. כלום".
יוצאים עם דסקית בפה
בשבועיים האחרונים, מאז חג הפסח ולקראת יום הזיכרון, הוא עובר בין משפחות שכולות. רבות מהן הוא מכיר הכרות אישית ואינטימית. "אני לא מנותק, האנשים שנהרגו עוברים לי מול העיניים. אוי ואבוי אם לא. אתה חי עם זה. זה אתה שנתת פקודות, אתה קיבלת החלטות, אתה הובלת אותם, אתה אחראי עליהם", הוא מסביר. "כשיצאנו מלבנון, אחרי המלחמה, ישבתי על כסא נמוך, בגינוסר (ליד הכינרת, חק"ב). אני לא יודע אם לא הייתי עם דרגות או שפשוט לא שמו לב. השיחה בין הלוחמים הייתה, 'הכפר הזה והזה, איזה כפר מסריח'. אומרים לו, 'לא, היינו בכלל בכפר אחר'. פתאום אני קולט שאין להם מושג איפה הם היו. הרצתי מהר בראש: מי יודע, מ"פים? נגיד, כל המ"מים, וזהו. אבל הם הלכו אחרינו. הם הלכו אחרינו. זה מקור העוצמה".
איך אתה מסביר את זה?
"כל טייס בחיל האוויר יודע לקחת אחורה ולחזור הביתה. כשהחייל ההוא ששמעתי בגינוסר היה בנתק, הוא לא ידע לחזור. אני צריך למצוא אותו. מצד אחד זה שם עלינו את כובד האחריות. מצד שני, איזו אמונה יש בחיילים האלה. הם הולכים אחריך, והם יילחמו. "לקחתי את הקצינים למרוץ רעננה. ניגש אלינו קטוע רגל. שאל אם נותנים גם לזקנים של סיירת גולני קפה. הוא היה חייל ב-77'. שאלתי אותו איפה הוא איבד את הרגל. הוא אפילו לא יודע. אחר כך הבאתי אותו להרצאה. אז הוא אומר, 'תשמע, בדקתי עם החבר'ה, אולי בכפר ההוא, או בכפר ההוא'. עכשיו , הוא איבד רגל. זה אירוע מכונן בחיים של בן אדם. והוא לא יודע איפה. זה מקור העוצמה של גולני. אלה הלוחמים, עוד מתש"ח, וזה לא השתנה". עשור נולד וגדל במושב מבטחים, בנגב. הוריו מושבניקים. התגייס לגולני, בעקבות אחיו הגדול. לא חשב על קריירה צבאית, הוא אומר, תכנן להשתחרר ולחזור למושב, להיות חקלאי, אך התאהב ונשאר. התקדם צעד אחר צעד. בסוף כל תפקיד סימן את המטרה הבאה. "היום, על כל מקום בגולני מתמודדים שישה, יותר מאשר בכל יחידה אחרת בצה"ל, גם ההתנדבותיות. אנחנו הקטר של הצבא", מתגאה עשור. "כשאני התגייסתי אנשים אמרו 'מגולני יוצאים עם דסקית בפה' - רק על אלונקה, מתים", הוא מתאר. "היום אנחנו במקום אחר. בכל יום אני מקבל טלפונים מאנשים, 'עשור, תעשה טובה', ו 'זה חלום שלו', 'הוא רוצה'. צעירים רוצים להתגייס לגולני. ילד שאבא שלו נפטר לפני ארבעה חודשים, על ערש דווי האבא אישר לו ללכת לגולני. או ילד, רזה ארבעים קילו, עובר פרויקט של שנה וחצי כדי להגיע לחטיבה. הסיפורים האלה - זה משהו שמניע את הלוחמים ממקום אחר. זה לא רק שכלתני. זה לא קרייריסטי. איך אומרים? 'שחקני נשמה'".
הרבה שנים גולני נחשבה לחטיבה של "ישראל השנייה".
"אני חושב שהעוצמה של גולני נובעת מכך שהיא חטיבת העם, ולא חטיבת ה'עמך'. יש פה עולים וקיבוצניקים וחילונים ודתיים ומושבניקים ועירוניים. בבינת ג'ביל נהרגו אנשים שבאו מאוסטרליה ומרוסיה ומאתיופיה ומראשון לציון ומאשדוד ומעלי. מכל החתכים, מכל הגוונים. אנחנו לא מחפשים 'טייפ קאסט' ספציפי. יש לך כוח רצון? תתנהג בהתאם לקוד האנושי שמצופה ממך? אנחנו ניתן לך הזדמנות".
ומה לגבי הסטיגמות?
"הייתי בפלוגה. פגשתי בחור מאפקה. אני אומר לו 'בוא'נה, תשמע, צריך לשמור אותך בפורמלין'. הוא אומר לי 'דווקא לא, שני אחים שלי בגולני'. אז זאת סטיגמה".
המרקם של גולני השתנה בשנים האחרונות. אופק בוכריס, המח"ט הקודם, הצהיר מפורשות שהוא רוצה "פחות חיילי ת"ש". נכון בעיניך להתערב במרקם של החטיבה?
"הוא אמר שהוא מבקש שהמרקם יהיה מאוזן. זה היה בעיניי מהלך נכון. יש לוחמים טובים מרקע סוציו-אקונומי נמוך, ויש לוחמים טובים מרקע סוציו-אקונומי גבוה. אני רוצה שבגולני יהיו מכל שכבות העם. אני אדע למצות גם חייל שמגיע מרקע סוציו-אקונומי לא גבוה, ולתת לו פה הזדמנות שווה. אני מעודד אנשים כאלה וטוב מאוד שהם מגיעים לפה. מצד שני, אסור שזה יהיה מקום של עבודה סוציאלית ושאני אהיה יושב ראש ארגון סיוע לנזקקים. בבקו"ם צריך לדעת לחלק את החיילים באופן שווה". לפני שנה נשמעו טענות שהדתיים כבשו את גולני. היו שהקצינו ואמרו ש"גולני - בית כנסת": הקצינים - מפקדי המחלקות, הפלוגות והגדודים - היו ברובם חובשי כיפה. עשור עצמו, חילוני שנשוי לדתייה, לא מתרגש מהדברים. "אופק (המח"ט הקודם, חק"ב) חזק בסלוגנים. הוא אמר "'אני לא בודק מה יש מתחת לקסדה', וזה נכון. אני חושב שהכיפות הסרוגות, כקבוצה, מתגייסים בהמוניהם ליחידות קרביות. זה לא רק בגולני, זה בכל הצבא. מדובר בארבעים אחוזים מהקצינים או מהמ"פים. אנשים איכותיים מאוד, מצוינים. אז מה אני אגיד, יש לך כיפה אז אתה לא מ"פ."
מה לגבי הטענות על סרבנות לפינוי יישובים כחלק מתפיסה דתית?
"גולני הייתה בהתנתקות, ושאף אחד לא יעמיד אותנו מבחן. אני הייתי אז מג"ד 51. היינו בכפר מימון והיינו בגוש קטיף, והיה קשה והיו לי מ"פים דתיים ואף אחד מהם לא בא ואמר לי 'עשור, אני מתפטר'".
נגמר הוואוצ'ר
את המסלול הצבאי שלו החל כטירון בגדוד 51 בגולני, שירת בגדוד כמ"מ וכמ"פ, ובהמשך היה סמג"ד ומג"ד 51. אחר כך פיקד על יחידת אגוז של החטיבה ועבר לתפקיד מפקד עוצבה. בקיץ שעבר, בגיל 40, מונה למח"ט. "קיבלתי דגל ואני צריך לא לבייש את הפירמה", הוא מודה. עשור תולש דף ומצייר עליו שני קווים, משפך דמיוני שמתנקז לעיגול גדול. "הנסיך הקטן ביקש שיציירו לו כבשה", הוא מסביר. "אני מצייר מלחמה. כל מה שעשית, אימונים, לחימה, האישיות שלך, סך כל החוויות, בא לידי מבחן באותו רגע. לא עושה הנחות, אתה חשוף, רואים אותך". עשור לחם בחומת מגן כסגן מפקד גדוד 51. המג"ד באותה תקופה היה אופק בוכריס. במהלך הקרבות איבד הגדוד שבעה לוחמים, חמישה מהם בג'נין - בקרב הקשה ביותר של חומת מגן. הקשר של עשור, גדליה מליק, נהרג שם. "פעם היה לי ויכוח. נתנו לי לפקד על תרגיל בקורס מג"דים. בא תת-אלוף וכעס עליי, 'למה יצאת ולא חיכית שכולם יגיעו'. אמרתי לו 'תקשיב, כל חומת מגן לא יצאנו פעם אחת להתקפה, כשהכל היה כמו שצריך, בזמן'. זה נתקע, זה לא עבד. החוכמה היא להתאושש. שם העניין זה מי עושה טעויות אבל מתאושש מהן, מי חוטף הרוגים אבל מצליח לצאת מזה", הוא אומר. זה גם מה שלמד בבינת ג'ביל, הקרב שהפך לסמל של המלחמה כולה. כוח נכנס למטע שבו היו עשרות מחבלי חיזבאללה, בלי שידע על כך, ניהל מלחמה מטווחים קצרים, פנים מול פנים, ספג הרוגים וחילץ פצועים תחת אש. "התחלנו מסיטואציה בעייתית", הוא מודה, "כשמיד בהתחלה נפגעו שמונה. רבים מהם היו מפקדים. אבל הגדוד התאושש". לדבריו , "אסור שגם על בינת ג'ביל וגם על המלחמה בכלל נסתכל רק דרך המתים. היו שם הרבה אנשים שעכשיו הם חיים, שהם גיבורים, שהם לחמו". אחד הסיפורים הזכורים לעשור מהמלחמה הוא השבת שאחרי הקרב הקשה בבינת ג'ביל. "אחת ההחלטות השגויות שקיבלתי במלחמה, היה כשיצאנו אחרי בינת ג'ביל לשבת. לקחו אותנו למלון חוף התמרים בעכו. דיברתי עם החיילים, הסברתי מה היה, מה קרה. אמרתי להם לזקוף קומה, כי יש לנו עוד משימות בהמשך".
ככה אמרת להם, בלי לנחם?
"בטח. צריך להיות גאים, עם עוצמה, ולא נגמרה המלחמה. בערב בא מנהל המלון, אומר לי, 'תשמע, מג"ד יקר, כל הכבוד, אני גאה בך, רק מה, נגמר הוואוצ'ר של אכ"א. לכו הביתה'. אני מתקשר לתמיר (תמיר ידעי, אז מח"ט גולני, חק"ב) ואומר לו, 'שמע, תמיר, מה אני עושה'. הוא אומר לי 'לכו הביתה'. אני אומר לו 'שמע, זאת טעות, הם לא יחזרו'. ונשברתי , והוצאתי אותם. המג"ד הולך לישון בפחד שלא יחזרו. והם חזרו למחרת, יותר מכמה שיצאו. זאת עוצמה אדירה. מפקד מקבל המון כוחות מהלוחמים שלו, ואני קיבלתי המון כוחות מהחיילים שלי".
יש לך טענות על איך שהתייחסו לקרב בתקשורת?
"במובן מסוים, את בינת ג'ביל פספסו. אמרו 'משבר', או 'אירוע קשה'. זאת מלחמה. אני לא מגיע ממקום קר. איבדתי שם פקודים, חברים. כל אחד שנהרג, הכרתי אותו אישית. אסף נמר, הייתה לו בעיה, הוצאנו אותו מלחימה. הוא לא הרגיש נוח להיות מש"ק מודיעין. דפק לי בדלת, 'המג"ד, אני נכנס ללבנון'. אלכס שוורצמן, אני דיברתי איתו. הוא גסס לי בקשר. מרחביה, אני הוצאתי אותו לקורס קצינים".
וכשאתה אומר ש"האבק עוד לא שקע"?
"אני חושב שככל שעוברים הימים, רואים כמה זמן הצד השני מורתע. אפילו בין ששת הימים ליום כיפור לא היה מרחק כזה גדול, אחרי הניצחון המפואר. ועדיין, צריך להגיד לעצמנו שאנחנו מצפים מעצמנו ליותר, ולהיות יותר איכותיים".
ההורים לא מפחדים
עשור ממעט לדבר על הקרב ההוא גם בפני חייליו. לפני שבועיים, במהלך השתלמות שטח בנוי בחטיבה, ביקשו ממנו הקצינים שיספר על בינת ג'ביל. גולני היא הבית שלו, אבל הוא סירב. במקום זה הביא מ"פים ומ"מים שיספרו על הקרבות שהשתתפו בהם בעזה. "הרבה פעמים אני משלב לקחים", הוא מסביר על מה שלמד במלחמת לבנון השנייה, "אבל אני חלילה לא רוצה שזה יהפוך למשהו, כמו שרחל המשוררת אמרה 'רק על עצמי לספר ידעתי'.
אתה מכין את החיילים שלך אחרת למלחמה, בעקבות בינת ג'ביל?
"חוויתי את החוויה הזאת. כשחייל אומר 'אני מחפה עליך', אני יודע שבמציאות זה נראה אחרת. זה לא תופס. אתה יודע שכשאנשים מפחדים, הם מגיבים אחרת. אני ראיתי שחיבוק יכול 'לתדלק' מישהו. או בדיחה בקשר. זה מרגיע. אתה עם האוזנייה באוזן, אתה אומר לו, 'מה קרה, פספסת? רעדה לך היד? תכוון טוב...' אתה יודע מה זה עושה כשאתה מוריד לחץ. אתה יודע איך אנשים מתפקדים כשיש לחץ". התרגיל הגדודי בחטיבה נמשך שמונה ימים. "ארוך, ביג טיים", עשור מחייך. "אתה לא יכול לאמן אותם רגיל", הוא מגלה. "אתה צריך להציב קושי שאולי יצליח לדמות את הקרב. מעבר בין הרבה צורות קרב, בין הרבה מתארים, בין שטח כזה לשטח אחר. "אחת החוויות הכי חזקות שלי היא שאני צריך להתמודד עם הכל. אין לי סגן, אין לי קמב"ץ, אני לבד, אש, חילוץ, פצועים, לחימה, יורה, מפעיל את האש, מוציא טוש, מסמן איפה כוחותיי נמצאים. כמה פעמים בחיים רואים סרטים בהוליווד וזה שנהרג אומר 'תגידו לאשתי שאני אוהב אותה?' במציאות , זה בום. זה קורה בשנייה. הדבר היחידי שאתה רוצה להגיד הוא 'רגע, חכו, אני אתפוס מחסה, שזה לא יקרה'. אבל אין דרך חזרה. זהו, עוף מפה, תתמודד עם זה. או שאתה ממשיך קדימה, או שאתה נתקע".
אתם מוכנים למלחמה הבאה?
"רק שינסו אותנו. צריך לכבד את היריב שלנו, לתת לו את הכבוד הראוי, אני לא מזלזל באף אחד, אבל אנחנו חטיבה שמכינה את עצמה. גולני היא סמן ימני שמוביל את כולם, לכן אנחנו מתאמנים קשה. אם נגזר ולא תהיה ברירה ובסוף יש מלחמה, אז גולני פה. ואנחנו לא נשקוט עד שננצח. צריך להגיע להניף את הדגל למעלה? אל תשאלו שאלות וקדימה לכבוש את החרמון".
איך תיראה המלחמה הבאה?
"אני מעריך שיהיה אלמנט משמעותי של אש, של צד שני. אנחנו נצטרך מהר מאוד לעבור להתקפה, לא לוותר לעצמנו, לא לעשות הנחות, לא להתעכב ולהגיע לו ללב, ולתפוס לו אותו, ולהרוג אותו"

הגדס"ר מאייש בתקופה האחרונה את הגבול הסורי. עד היום היו שם מילואימניקים.
"נכון. זאת גזרה מתפתחת. יש שם הזדמנויות, יש סיכונים. אני מקווה שבסך הכל מתפתח שם מענה טוב".
מה לגבי "עמוד ענן"? מבחינתך, ניצחנו?
"נראה לי שכן. אם בסוף, אצל ההורים שלי שגרים בדרום יש רגיעה יחסית, אז כן".
ובתקופה הקשה, כשירו עליהם ואתה היית במדים, מה הרגשת?
"יש לי הורים חזקים. כל המושבניקים הם אנשי אדמה. אף אחד לא יכול להזיז אותם. הם לא מפחדים".
התכוננתם לתמרון יבשתי הרבה זמן. בסופו של דבר צה"ל לא נכנס. זה היה נכון?
"אני כולה מח"ט גולני. יש לי אמון מלא במפקדים, במדינאים שניהלו את המערכה הזאת. כמו שאם אומרים לי להיכנס אני נכנס, אז כשאומרים לי לא - אז לא. פעם אכזבתי מישהו. הוא שאל אותי אחרי המלחמה, 'תגיד, אם היו אומרים לך להיכנס לבינת ג'ביל שוב, היית נכנס?' אמרתי לו 'כן'".
והיית נכנס?
"בטח".
רוצים להתחפש לאבא
לא מזמן ערך יום עיון בחטיבה. בנושא שבחר להעביר לחיילים הפתיע גם את עצמו. הוא קרא לו "יום עיון בדור המסכים". מי שרצה לקבל את הלו"ז של אותו יום היה צריך לסרוק אותו בברקוד. "יש עולם חדש", מסביר המח"ט. "החיילים נמצאים בפייסבוק. אני שואל קצין, 'תגיד, אתה מרשה לחייל להיות בפייסבוק?' 'אתה מעלה תמונה שלך שותה בירה?' כאילו , בפייסבוק אתה כבר לא מפקד?"
אז אתה לא מאפשר להם לפתוח דף בפייסבוק?
"פיקוד הוא מהות, דרך חיים. לא משהו שנגמר בדף פייסבוק. אני לא יכול להגיד למפקד 'אל תפתח דף פייסבוק'. לי אין. אני צריך לפתוח בעיקר כדי ללמוד, להבין, אבל אני לא יכול להגיד להם לא לפתוח. מותר. אבל אני מצפה לא לשים תמונות לא ראויות. שמור על דוגמה אישית ופאסון של מפקד גם בפייסבוק. עולות גם סוגיות אתיות. חייל מוציא גימ"לים, אתה יכול לבדוק בפייסבוק. קרה שחייל שהוציא גימ"לים פרסם 'עקצתי את המערכת, אני במסיבה'".
זה תיק חדש שהצבא צריך להתעסק איתו.
אני חושב שאנחנו החטיבה היחידה שעסקה בזה באופן כזה עד עכשיו. פתאום נפתח לי עולם שלם, שלא חשבתי שאני צריך לעסוק בו. מפקד יכול לבקש מפקוד להיות חבר שלו? אני יכול להגיד למג"ד להיות חבר שלי? זאת הפעלת מרות? גיליתי מ"מים שמאשרים לחיילים להיות חברים שלהם. אמרתי להם 'גולני-גולני, אבל זה לא יקרה'".
יש הבדל בין הלוחמים של 1990, כשאתה התגייסת, ללוחמים של היום?
"כן. אלה של היום יותר טובים. הרבה יותר איכותיים. בכל קנה מידה. הם יותר חכמים. כל חייל, באימון רץ היום עשרה קילומטר. בעבר זה לא היה. הם יודעים להפעיל מערכות מתוחכמות. מערכות הנשק בגולני היום אחרות לחלוטין. זה היי-טק בשיא התגלמותו. העולם רץ".
לחיילים מותר לבכות?
"מותר לבכות, כל אחד מעבד את הכאב וזה בסדר גמור, רק מה, לא להתבכיין, ולא להתפרק קבל עם ועדה. 'כנס לחדר, סגור ת'דלת'".
לבכות בלוויה?
"אני מעדיף שלא. למה? כי רואים את זה בטלוויזיה, וצריך להקרין עוצמה. אם מישהו עומד, זקוף, וזולגת לו דמעה - בסדר. אבל להתפרק - זה לא". מאז מלחמת לבנון השנייה, כל פיתוח טכנולוגי חדש שיש בצבא, מגיע כמעט תמיד אל חטיבת גולני לפני שאר החטיבות. עשור שמח על כך, אבל מעדיף לסמוך על החיילים. "זה מעולה - הטכנולוגיה טובה, ואני שמח שמביאים לנו טכנולוגיה מתקדמת. אבל אני בונה על הגולנצ'יק".
נושא הוותיקים-צעירים עוד קיים?
"אם פעם היה זובור כשמקבלים חייל לוותיקה, אז היום מקבלים תיק". עשור התחתן מיד אחרי מלחמת לבנון השנייה. הוא מתגורר כיום במושב בית הלל באצבע הגליל. יש לו שלושה ילדים: הגדולה בת חמש וחצי, האמצעי בן ארבע והקטן נולד בקיץ האחרון, כשמונה למח"ט. "אמרנו: גומרים את המלחמה, מתחתנים, מביאים ילדים", הוא מספר על שיחה שערך בין הקרבות עם חבריו הקצינים. הילדים שלו כבר שרים את "גולני שלי". "בפורים הם החליטו שהם רוצים להתחפש לחייל בגולני", הוא צוחק. "קנו להם תחפושת, עם תג של גבעתי וכומתה אדומה. לא הסכימו. 'אמא, אנחנו רוצים כמו של אבא, עץ וכומתה חומה', הם התעקשו. הקטע הכי חזק היה שהם גם רצו עט בתחפושת. מה שמראה שהפכתי לפקיד". בשבועיים האחרונים הוא מסתובב בין הגדודים והפלוגות. מדבר עם הלוחמים. "אולי יש לי קצת עיוורון לגבי החברה הישראלית", הוא מודה. "אני פוגש את אלה שהתגייסו. אני לא פוגש את המשתמטים. אבל לא יכול להיות ישראלי יותר יפה מגולנצ'יק", הוא חורץ. "זה הישראלי הכי יפה. לא סתם זה 'גולני שלי', ולא 'גולני שלנו'. כל אחד שייך".
מה זה גולני בשבילך?
"גולני נוגעת בעצבים הכי רגישים שלי. בזהות הכי יהודית, הכי ישראלית. זה כמו אהבה. אני לא יודע לתאר אותה, או לכמת".
מה אתה אומר לחיילים לקראת יום הזיכרון?
"לחיילים אני אומר שאנחנו נמצאים בתקופה של ארבעה מועדים: פסח, יום השואה, יום הזיכרון ויום העצמאות. ארבעתם עוסקים באותו נושא, החירות שלנו. תמיד יום העצמאות מגיע אחרי יום הזיכרון. בכוונה. צריך לראות את המדינה המדהימה שיש לנו. יש אנשים שעושים אותה כזאת, בעצם ההוויה שלהם, ההתנדבות שלהם ואורח החיים שלהם. והם שילמו במחיר הכי כבד שיכול להיות - החיים". ("מעריב", 13.04.2013)

אגב הסיפור בתחילת הכתבה על התמונה הזכיר לי סיפור על גולנצ'יק אחר: 'יעקב אור, לשעבר מנדלסון, נולד בתל אביב ב-1946 וגדל בשכונות עוני: קודם פלורנטין ואחר כך בג'סי כהן בחולון. כנער צבר מה שהוא מגדיר 'היכרות אינטימית עם בית הדין לנוער. ובכל זאת יצאנו משם בסדר: אחד דוקטור בהיי-טק, אחד רופא, אחד אלוף'. כשהתגייס לצה"ל רצה 'גולני או משמר הגבול' והיה המתנדב היחיד לגולני באותו מחזור, הרבה לפני שהחטיבה הפכה ליחידה שמתגייסים נאבקים להגיע אליה. הוא משתחרר כוותיק האלופים, מבוגר יותר מהרמטכ"ל שאול מופז, תשע שנים חבר בפורום מטכ"ל. במלחמת ששת הימים כבר היה אור סגן מפקד פלוגה (כמה מעמיתיו במטכ"ל עוד לא סיימו אז בית-ספר יסודי); במלחמת יום כיפור היה ממלא מקום מג"ד בגולני. כרבים מאלופי המטכ"ל, ובהם משה יעלון וידידיה יערי, שחזרו ממילואים לשירות קבע בעקבותיה, היתה המלחמה ההיא השבר הגדול שלו. כמה חודשים לפני כן, ביולי 73', הוא נפרד מסיירת גולני שעליה פיקד ויצא ללמוד בפו"ם (מחליפו, שמריהו ויניק, נהרג במלחמה). יומיים לפני פרוץ הקרבות שמע בפו"ם סקירה של בכיר באגף המודיעין: 'אל תהיו מוטרדים', אמר הבכיר לקצינים הצעירים, שכבר החלו לשמוע רינונים על מלחמה בפתח. מהמלחמה לקח עמו אימרה של אלברט איינשטיין, שתלויה עד היום מעל השולחן במשרדו: "אמונה עיוורת בסמכות היא האויב הגדול ביותר של האמת'. בעקיפין, שאב משם גם חוסר אמון מסוים בהערכות המודיעין המוסמכות. 'באה כמעט השכינה בכבודה ובעצמה ואומרת לך שיהיה בסדר, וכעבור יומיים אתה בחרמון; נהרגים שם אנשים קרובים לך ואתה נותן פקודת נסיגה לצוותים מהסיירת שלא מזמן פיקדת עליהם'. מעל שולחנו תלה גם תצלום קבוצתי: קציני חטיבת גולני, אחרי מבצע "קלחת ב'" ב'פתחלנד' בלבנון, 1972. הוא אינו טיפוס נוסטלגי בדרך כלל ואינו מרבה לספר סיפורי מלחמה, אומר אור, ואחד ההסברים לכך מצוי בתמונה. 'יש המון אנשים בתמונה הזאת שנהרגו, מרביתם ביום כיפור. זו חבורה שלמה שנמחקה. האמת היא שאני די מתבייש, נבוך - אין לי מלה טובה להגדיר את זה - שנשארתי בחיים. אני מוצא את עצמי כאילו צריך להצדיק את זה לפני מישהו. אני במקרה יושב כאן. לכן אני לא יושב כל היום ומספר סיפורי גבורה'." (מתוך הכתבה אין אור בקצה המנהרה מאת עמוס הראל, באתר הארץ, 11 ביולי 2001&#8236
_____________________________________
"לא חוזרים עד שמבצעים"(המוטו של גדוד 890 של הצנחנים, כפי שניסח אותו מפקדו אריק שרון)
"איפה האופניים שלך עכשיו? תאר לעצמך, שאתה יורד עכשיו למטה, למקום הרגיל, אבל האופניים לא שם. עצור את עצמך ברגע הזה, בשנייה שאתה מגלה שהאופניים לא שם, ותכפיל את הרגע הזה פי אלף. זאת המלחמה." (מתוך הספר "גוף שני", מאת עפר שלח, "זמורה ביתן", 1989, עמוד 92)
"סבלנות התמדה ולעיתים כדור בין העיניים" (סיסמת המארינס לללוחמה בטרור, אותה אימץ בשעתו מפקד גדוד 890 של הצנחנים, אמיר ברעם, כמוטו גדודי)
"המבחן שלנו כצבא הוא מבחן היכולת ולא מבחן הכוונה." (מתוך ההרצאה שנשא האלוף גדי איזנקוט "מאפייניו של עימות אפשרי בזירה הצפונית ובעורף" בסמינר לזכר חללי מלחמת לבנון השנייה שנערך באוניברסיטת חיפה ב־30 בנובמבר 2010)
"אני חושב שצנחנים מחזיקים מעצמם כמחויבים למשהו שכולם מחויבים אליו, אבל הם רוצים קצת יותר. זה לא שאנחנו פועלים מאחורי קווי האויב - אנחנו לכאורה כמו כולם. אז מה בעצם ההבדל? זה שצנחן עושה הכול וקצת יותר. זה מחייב אותך ביוזמה, בהובלה, בדוגמה אישית בקרב - וגם בקימה בפני שיבה באוטובוס." (הרמטכ"ל בני גנץ על השירות בצנחנים. מתוך הכתבה "מסיבת גנץ" מאת יוני שנפלד ונועה הורוויץ, "במחנה", 6 בינואר 2011)


נערך לאחרונה ע"י marloweperelab89035 בתאריך 13-04-2013 בשעה 09:37.
תגובה ללא ציטוט תגובה עם ציטוט חזרה לפורום
  #84  
ישן 13-04-2013, 17:50
צלמית המשתמש של marloweperelab89035
  marloweperelab89035 marloweperelab89035 אינו מחובר  
 
חבר מתאריך: 06.02.07
הודעות: 2,325
בתגובה להודעה מספר 83 שנכתבה על ידי marloweperelab89035 שמתחילה ב "עשור כבר התראיין, כתב ודיבר..."

בראיון עם אל"מ עשור נכלל מאמר פרי עטו של רא"ל גבי אשכנזי שלא הועלה לרשת:

מילותיהם מועטות ולבם גדול\ מאת גבי אשכנזי

קצת יותר משנה לפני שקם מושב חגור, ביתי הראשון, קמה החטיבה שהייתה לי לבית שני. כמי שהיה איש אדמה הרבה לפני שהיה איש צבא, למדתי בפרדסים ובשדות של חגור שגם כשהענפים נגדעים בדרך, השורשים נשארים תמיד. והשורשים שלי, כמו של חבריי הרבים ששירתו עמי לאורך עשרות שנותיי בצה"ל, הם שורשי העץ של חטיבת גולני. "גולני שלי" עוברת בנתיבי הקרבות רוויי הדמים, בחזית הדרומית של יום הכיפורים, בשדה התעופה של אנטבה במבצע יונתן, בכפר מארג' עיון שבו נפצעתי בדרך לנהר הליטני, וכמובן, במוצב הבופור, שלידו בילינו לילות ארוכים, קשים ומורטי עצבים במהלך מלחמת שלום הגליל. "גולני שלי" היא תמונתם של הרי הלבנון, שאליהן חזרנו פעם אחר פעם בשורות החסרות את טובי חברינו. היא מפקדי הנערץ יקותיאל אדם, היא רעיי ופקודיי ארז גרשטיין וגוני הרניק ואמיר מי-טל ואברהם חידו זכרם לברכה, ועוד רבים וטובים מבניה של הארץ הזו, שנקטפו בטרם עת ממשפחותיהם ומהמדינה כולה. קבוצה נדירה של לוחמים שליוו אותי בדמותם ובדממתם לאורך כל שנותיי כראש המטה הכללי, מזכירים לי בשביל מה אני כאן – ולמען מי. "גולני שלי" היא המפגש עם המשפחות השכולות שהיו ונותרו חלק בלתי נפרד משירותי ומחיי, שחלקתי עמן במרוצת השנים שעות כואבות ומרגשות, בעת שחצה השכול את מפתנן והביא עמו את העלטה הכואבת, המוחלטת כל כך, חסרת הנחמות. משפחות שלקראת יום הזיכרון, לבי איתן עוד יותר מתמיד. "גולני שלי" היא קבוצה של אנשים שמוכיחים לי עד היום מהי רעות אמת ומהי אחוות לוחמים. "גולני שלי" היא המוסד שבו עמדו למבחן ערכי ההקרבה, הרעות והמקצועיות, שהיו התשתית שהובילה את מפקדי החטיבה וחייליה. זה המקום שלימד אותי שגם כשחולמים גבוה צריך להישאר קרוב לאדמה, ושמי שראוי להערכה הם מי שפיהם ולבם שווים, שמילותיהם מועטות ולבם גדול. "גולני שלי" הם לוחמי החטיבה שפגשתי ברצועת עזה במהלך מבצע "עופרת יצוקה" ובמבצעים רבים נוספים בתקופת כהונתי כרמטכ"ל – אנשים שהאש בעיניהם ואמונתם בצדקת הדרך לא נופלות מאלו שקדמו להם, ואולי אף עולות עליהן. "גולני שלי" היא משפחה שחוגגת השנה את יום ההולדת השישים וחמישה כשהיא צעירה, חזקה ומנצחת לא פחות משהייתה בנעוריה. כמי שהשתחרר לפני שנתיים מצה"ל אך אין לו שום כוונה להשתחרר מהמשפחה שלו, אני יודע שגם בשישים וחמישה ימי ההולדת הבאים שלה, ובאלו שאחריהם, תישאר גולני שלי אחת המשפחות המיוחדות והמופלאות ביותר בחברה הישראלית.
רא"ל גבי אשכנזי, הרמטכ"ל ה-19
(מוסף סופשבוע של "מעריב", 12.04.2013, עמוד 38)
_____________________________________
"לא חוזרים עד שמבצעים"(המוטו של גדוד 890 של הצנחנים, כפי שניסח אותו מפקדו אריק שרון)
"איפה האופניים שלך עכשיו? תאר לעצמך, שאתה יורד עכשיו למטה, למקום הרגיל, אבל האופניים לא שם. עצור את עצמך ברגע הזה, בשנייה שאתה מגלה שהאופניים לא שם, ותכפיל את הרגע הזה פי אלף. זאת המלחמה." (מתוך הספר "גוף שני", מאת עפר שלח, "זמורה ביתן", 1989, עמוד 92)
"סבלנות התמדה ולעיתים כדור בין העיניים" (סיסמת המארינס לללוחמה בטרור, אותה אימץ בשעתו מפקד גדוד 890 של הצנחנים, אמיר ברעם, כמוטו גדודי)
"המבחן שלנו כצבא הוא מבחן היכולת ולא מבחן הכוונה." (מתוך ההרצאה שנשא האלוף גדי איזנקוט "מאפייניו של עימות אפשרי בזירה הצפונית ובעורף" בסמינר לזכר חללי מלחמת לבנון השנייה שנערך באוניברסיטת חיפה ב־30 בנובמבר 2010)
"אני חושב שצנחנים מחזיקים מעצמם כמחויבים למשהו שכולם מחויבים אליו, אבל הם רוצים קצת יותר. זה לא שאנחנו פועלים מאחורי קווי האויב - אנחנו לכאורה כמו כולם. אז מה בעצם ההבדל? זה שצנחן עושה הכול וקצת יותר. זה מחייב אותך ביוזמה, בהובלה, בדוגמה אישית בקרב - וגם בקימה בפני שיבה באוטובוס." (הרמטכ"ל בני גנץ על השירות בצנחנים. מתוך הכתבה "מסיבת גנץ" מאת יוני שנפלד ונועה הורוויץ, "במחנה", 6 בינואר 2011)

תגובה ללא ציטוט תגובה עם ציטוט חזרה לפורום
  #85  
ישן 16-04-2013, 21:35
צלמית המשתמש של marloweperelab89035
  marloweperelab89035 marloweperelab89035 אינו מחובר  
 
חבר מתאריך: 06.02.07
הודעות: 2,325
הרמטכ"ל בני גנץ בריאיון מיוחד ליום העצמאות
בתגובה להודעה מספר 1 שנכתבה על ידי marloweperelab89035 שמתחילה ב "כתבות שהתפרסמו בשנים האחרונות על קצינים בכירים - אשכול 2"

ראיון מרתק עם הרמטכ"ל, רא"ל בני גנץ עם אמירות ברורות על דעתו על אשכנזי, גיוס חרדים, המצב הביטחוני וראוי לציין גם את טעמו הספרותי (שניים עשר הקיסרים הוא ספר מצוין). בקיצור ראיון טוב עם אדם ומפקד ערכי ומוכשר.

"אני קם בשש בבוקר והולך לישון מחר". ריאיון אישי עם הרמטכ"ל\ מאת ינון מגל ואמיר בוחבוט


http://news.walla.co.il/?w=%2F%2F2633104

הוא מסתער עם חיילים כדי "לשחרר אדרנלין בקטנה", בנו הלוחם הוא "כמו כולם", ואין לו שום דבר אישי נגד בר רפאלי. רב-אלוף בני גנץ בריאיון מיוחד ליום העצמאות

הרמטכ"ל רב-אלוף בני גנץ עולה למסוק ומקבל מראש לשכתו סגן-אלוף יק דולף קלסר מסמכים ובו עדכוני המודיעין הרגישים ביותר מהיממה האחרונה. גנץ מרכיב את משקפיו ומתחיל לקרוא. מדי פעם הוא מסיט את מבטו אל החלון, סוקר את השינויים שחלו בנופי ארץ-ישראל, בדרך לצפון הירוק. לפתע שולף אלוף פיקוד הצפון יאיר גולן ספר - "שנים עשר הקיסרים" מאת ההיסטוריון הרומאי סווטוניוס. הכרך מקבץ ביוגרפיות של קיסריה הנודעים של האימפריה העתיקה, בהם גאונים ובהם אחוזי טירוף. גנץ מרפרף דקה או שתיים, מחזיר את הספר לגולן וחוזר לעדכוני המודיעין. שנתיים וחודשיים חלפו מאז מונה לרמטכ"ל, והעומס המבצעי הנגזר מההתחממות בגבולות ומהאיומים המרוחקים יותר, ניכר בעובי הקלסר. דרכו של גנץ לצלוח את האתגרים, שעל רובם כלל לא שומעים בדיווחי התקשורת, היא דרך המנהיגות השקטה. תקופת כהונתו מתאפיינת ביציבות, שהמטה הכללי היה צמא לה לאחר פרשת מסמך הרפז. את המסמך המזויף שהסעיר את הצמרת הביטחונית הגדיר גנץ, טרם מינויו לרמטכ"ל, כ"פגר שסירחונו השתלט על החדר". המסוק נוחת לא הרחק מהכפר עילבון. ג'יפ צבאי בא לאסוף את גנץ ומסיע אותו למקום שבו נערך תרגיל של עוצבת המפץ, אוגדת מילואים בפיקוד הצפון. לחיצות ידיים עם מפקד האוגדה תת-אלוף מוני כץ ועם פקידים בכירים נוספים, והרמטכ"ל נשאב לחמ"ל. לאחר מכן הוא מסייר בשטח האימון, נפגש עם מפקדי החטיבות ועם הלוחמים. הם חולקים עמו את רשמיהם, והא מעיר את הערותיו. נראה שהוא מרוצה מאוד מהשיחות עם הלוחמים, אך בפניו, לצד החיוך הרחב, בולטים גם סימני עייפות.
אתה יכול לשתף אותנו בסדר יומו של רמטכ"ל? מתי הוא קם? מתי הוא הולך לישון? האם יש ימים שבהם הוא לא רואה את הבית?
"תראו... האיש עסוק. אני קם בסביבות שש, שש ומשהו בבוקר. תלוי".
מתי אתה הולך לישון?
"מחר. תמיד מחר".
אתה עייף או שאתה ישן מספיק?
"אני עייף אבל אני יודע לעבוד ככה. זה בסדר".
צילמו אותך מסתער עם חיילים ופותח באש חיה במהלך תרגיל. בלי קסדה אגב. למה זה קורה?
"אתה יודע, יש לפעמים קצת אדרנלין. אז הוא משתחרר מדי פעם בקטנה".
איפה אתה מרגיש הכי בנוח?
"אני מרגיש הכי טוב בשטח, עם אנשים. כשאני אומר שטח, ברור שאני לובש מדים ונשק ואני עם חיילים. הצפון זה אחד המקומות שאני הכי אוהב בארץ. אבל באותה מידה זה יכול להיות על ספינת טילים, אם הים לא גבוה מדי, ובמטוס קרב אם הטייס מתחשב בי, או במסוק קרב או בתא מודיעיני או בכל מקום אחר".
אתה הרבה שנים בצבא.
"המון. אני 36 שנה חייל מתוכן רק שנתיים כרמטכ"ל. 34 שנה הייתי בצבא לפני שהייתי רמטכ"ל. הצבא טוב, גם בכל התקופות שהיו לפני".
אבל היית גם בתקופה של הרמטכ"ל לשעבר גבי אשכנזי. בתקופה שהפגר הסריח.
"שימו את הדברים בפרופורציה. כשהתייחסתי למושג של פגר, הוא היה מגודר לנושא מאוד קונקרטי. התייחסתי אל הפגר לא לטובתי אלא לטובתו של יואב גלנט שהיה אמור להתמנות לרמטכ"ל. ניקיון הדעת וניקיון השורות וניקיון התהליכים היו בעיני חשובים לצה"ל, גם אם יואב גלנט היה הרמטכ"ל. אליו, או כלפי יכולתו לפקד על הצבא, כיוונתי את הדברים".
אתה אבא ללוחם שמשרת בחטיבת הצנחנים. זה מחדד את תשומת הלב? הופך אותך ליותר רגיש?
"כל אחד מאתנו שיש לו ילדים בצבא - ואני משער שכל אחד שיש לו ילדים בכלל - מתנהל טיפה שונה. אני חושב שהייתי אדם ומפקד טוב גם לפני שנדב נולד. הוא כמו כל החיילים. אכפת לי מכולם כמו שאכפת לי ממנו. אני שמח שהוא בוחר את דרכו שלו ועושה את מה שהוא מוצא לנכון, ואני מקווה שיצליח".
אתה תכהן שנה רביעית כרמטכ"ל?
"מה שנסכם עם הדרג המדיני זה מה שיהיה".
כבר דיברת על זה עם שר הביטחון משה יעלון?
"אני חושב שאלו שיחות שצריכות להישאר בינו לביני ויהיה אשר יהיה".
"כשכל אחד משרת, כולם יכולים לייצג את כולם"
בחודש שעבר, תקף דובר צה"ל תת-אלוף יואב פולי מרדכי את משרד החוץ. במכתבו לאנשי המשרד, שהתפרסם לראשונה בוואלה! חדשות, טען מרדכי כי ליהוק הדוגמנית בר רפאלי, שלא שירתה בצה"ל, לקמפיין שנועד לקדם את ישראל בעולם, שולח מסר סלחני כלפי השתמטות משירות צבאי. רפאלי, בתגובה, בחרה לא להתנגח בצבא אלא להראות עד כמה פגעה בה הביקורת. כאשר הרמטכ"ל נשאל לדעתו על חובת השירות בכלל, ועל בר רפאלי כישראלית ייצוגית בפרט, הוא מעדיף לחזור לדיון הכללי. "אני חושב שאזרחי מדינת ישראל צריכים לשרת בצה"ל ולשרת את מדינת ישראל מקצה עד קצה. ואחרי שכל אחד משרת את מדינת ישראל, נותן לה ונוטל ממנה, כולם יכולים לייצג את כולם".
בר רפאלי באופן אישי יכולה לייצג את ישראל?
"אני לא רוצה להתעסק עם בר רפאלי. היא בחורה מוכשרת בזכות עצמה והיא לא האייטם שאתו אנחנו מתעסקים. אנחנו מדברים על שירות חובה ונתינה למדינה. אנחנו לא מנהלים מסע אישי נגד אף אחד. אנחנו מנסים לקדם עיקרון. אם צה"ל הוא חלק יסודי בחברה הישראלית, ואם החברה הישראלית מייצגת משהו שהצבא הוא חלק יסודי ממנו, אז ראוי השניים יתכתבו האחד עם השני, וזה לא אישי נגד אף אחד".
אתה חושב שצריך להקים חטיבות לחרדים או שיש ליצור אינטגרציה?
"צריך באופן עקרוני ליצור אינטגרציה של המשרתים. אני לא רואה חטיבות חרדיות. יחידות בהיקפים כאלה ואחרים, לפחות בתחילת הדרך כדי להבטיח את ההצלחה - אני חושב שאפשר לעשות את זה. השירות של החרדים בצה"ל הולך וגדל כל הזמן. הוא תורם לצה"ל, למשרתים, לחברה החרדית ולחברה הישראלית. זה נתיב הצלחה שצריך ללכת בו בצעדי תינוק, אבל להמשיך לצעוד קדימה. זה יהיה בסדר".
במעבר חד לעשייה הביטחונית. האם ייתכן שבזמן שאנחנו נשדר את הריאיון הזה תפרוץ אינתיפאדה שלישית ביהודה ושומרון?
"זה המזרח התיכון והכול אפשרי. אנחנו עוקבים אחרי מה שנעשה ביהודה ושומרון. משתדלים לשמר את רף הטרור במקום הנמוך ביותר האפשרי. אנחנו חושבים שאין איזושהי אנרגיה גדולה לאינתיפאדה, כמו שהכרנו באינתיפאדה הראשונה או השנייה. אבל הסלמות יכולות להיות ומתחים יכולים להתפתח ולכן עשינו את כל הצעדים הנדרשים".
אנחנו נמצאים בתרגיל בו אתם מדמים מלחמה בלבנון. מה הסיכוי שבשנה הקרובה נמצא את הכוחות שמתאמנים כאן בתוך לבנון?
"אנחנו מעריכים שהאויבים שלנו לא ינסו ליזום מלחמה. מבחינתם, אני חושב שרמת ההרתעה שלנו היא גבוהה. הישגי העבר, כמה שלא נבקר את עצמנו, הם הישגים מאוד משמעותיים. חיזבאללה יודע היטב מה יקרה לו אם תיפתח מלחמה. לבנון יודעת היטב מה יקרה לה אם תיפתח מלחמה. לכן באופן בסיסי אני חושב שהם מורתעים והם לא היו רוצים לפתוח במערכה".
זו תקופה מאוד רגישה. אתה מתייעץ עם הרמטכ"ל הקודם גבי אשכנזי?
"לא בשבועות האחרונים, אבל לגבי ולי יש קשר משלנו ואנחנו נפגשים. סך הכול אני מאוד מעריך את הידע והניסיון שלו - ויש לו".
ברגע שהפרקליט הצבאי הראשי האלוף דן עפרוני מורה על פתיחה בחקירה פלילית נגד הרמטכ"ל לשעבר, איפה אתה מוצא את עצמך?
"הפרקליט הצבאי הראשי הוא אמנם לובש מדים. במובן הזה הוא חלק מצה"ל. אבל הוא ישות עצמאית. הוא כפוף מקצועית ליועץ המשפטי לממשלה כדי להבטיח את חופש הפעולה שלו. אני לא מערבב בין תהליכי חקירה ובירור, יהיו אשר יהיו, לבין ההכרה וההערכה שיש לי לגבי במובן המקצועי. הוא דרך שנים רבות בכל אחת מזירות המבצעים שאתן אני מתמודד היום, ולי אין זכות לקחת את הניסיון ולבזבז אותו. גבי לימד אותי בעבר. התייעצנו בעבר על דברים ואני מניח שגם דברים כאלה יחזרו בעתיד".
התייעצת גם עם שר הביטחון אהוד ברק?
"מה זאת אומרת? אני עבדתי אתו במשך שנתיים. עבדתי בצורה טובה מאוד".
עם שני הצדדים היית בשלום?
"אתה רואה? שלום זה דבר שאפשר להגיע אליו בכל מקום".
שר הביטחון הנוכחי מדבר על קיצוץ אפשרי בתקציב הביטחון. שר הכלכלה נפתלי בנט ושר האוצר יאיר לפיד מדברים על כך. אתה מכין את עצמך לקיצוץ משמעותי על אף הרצון לשמור על כשירות גבוהה?
"שר הביטחון החל את תפקידו ואנחנו נאחל לו הצלחה. נציג בפניו את כל הדברים שנידרש להציג. אני משוכנע שנעשה את העבודה שלנו בצורה טובה. אני מסתכל על תקציב הביטחון ולא על סתם קיצוץ בתקציב הביטחון. מדינת ישראל תצטרך להשיב לעצמה תשובה: אילו משאבים היא מעמידה כדי להתמודד עם אתגרי הביטחון שהיא פוגשת? צריך להבדיל בין כל נושא אחר שהוא חשוב, ויש הרבה נושאים חשובים שבהם המדינה משקיעה בהתאם ליכולת הכלכלית שלה, לבין ממד הביטחון שבו המדינה צריכה להשקיע בהתאם לבעיה שאתה היא צריכה להתמודד. צריך לזכור שעל החלק הזה אנחנו לא שולטים. אנחנו יכולים לשלוט אם יהיה כביש מפה לשם בשנה, שנתיים, שלוש או עשר. אנחנו לא שולטים במה שעושים האויבים שלנו. אני מציע לכל מי שמסתכל ולומד את העניין הזה להשוות את ההוצאה על הביטחון לא אל מול גודל ההוצאה אלא אל מול גודל האתגר".
לסיום, ברכה לאזרחי ישראל לרגל יום העצמאות.
"זו הזדמנות פנטסטית לאחל חג שמח. יום הזיכרון ויום העצמאות הולכים ביחד וזה תמיד שילוב של כאב ועצב בצד גאווה גדולה על היצירה. מדינת ישראל היא מדינה בטוחה. צה"ל ויתר הארגונים עמלים על כך יום יום, שעה שעה. יש לנו היכולת להתמודד עם האתגרים המבצעיים. כשיהיה קושי - נדע לגבור עליו. אני בטוח שגם השנה הקרובה תהיה שנת שגשוג. אני רוצה לאחל באמת לכל החיילים שיעמדו במשימות שלהם כפי שצריך, ולעם ישראל שנה שקטה. אנחנו נדאג שהיא תהיה בטוחה". ("וואלה!", 16.04.2013)
_____________________________________
"לא חוזרים עד שמבצעים"(המוטו של גדוד 890 של הצנחנים, כפי שניסח אותו מפקדו אריק שרון)
"איפה האופניים שלך עכשיו? תאר לעצמך, שאתה יורד עכשיו למטה, למקום הרגיל, אבל האופניים לא שם. עצור את עצמך ברגע הזה, בשנייה שאתה מגלה שהאופניים לא שם, ותכפיל את הרגע הזה פי אלף. זאת המלחמה." (מתוך הספר "גוף שני", מאת עפר שלח, "זמורה ביתן", 1989, עמוד 92)
"סבלנות התמדה ולעיתים כדור בין העיניים" (סיסמת המארינס לללוחמה בטרור, אותה אימץ בשעתו מפקד גדוד 890 של הצנחנים, אמיר ברעם, כמוטו גדודי)
"המבחן שלנו כצבא הוא מבחן היכולת ולא מבחן הכוונה." (מתוך ההרצאה שנשא האלוף גדי איזנקוט "מאפייניו של עימות אפשרי בזירה הצפונית ובעורף" בסמינר לזכר חללי מלחמת לבנון השנייה שנערך באוניברסיטת חיפה ב־30 בנובמבר 2010)
"אני חושב שצנחנים מחזיקים מעצמם כמחויבים למשהו שכולם מחויבים אליו, אבל הם רוצים קצת יותר. זה לא שאנחנו פועלים מאחורי קווי האויב - אנחנו לכאורה כמו כולם. אז מה בעצם ההבדל? זה שצנחן עושה הכול וקצת יותר. זה מחייב אותך ביוזמה, בהובלה, בדוגמה אישית בקרב - וגם בקימה בפני שיבה באוטובוס." (הרמטכ"ל בני גנץ על השירות בצנחנים. מתוך הכתבה "מסיבת גנץ" מאת יוני שנפלד ונועה הורוויץ, "במחנה", 6 בינואר 2011)

תגובה ללא ציטוט תגובה עם ציטוט חזרה לפורום
  #88  
ישן 20-04-2013, 06:39
צלמית המשתמש של marloweperelab89035
  marloweperelab89035 marloweperelab89035 אינו מחובר  
 
חבר מתאריך: 06.02.07
הודעות: 2,325
בתגובה להודעה מספר 1 שנכתבה על ידי marloweperelab89035 שמתחילה ב "כתבות שהתפרסמו בשנים האחרונות על קצינים בכירים - אשכול 2"

קצין איסוף: האוגדונר של סוריה מסכם תקופה\ מאת אמיר בוחבוט
http://news.walla.co.il/?w=/2689/2634596


מפקד אוגדה 36 של השריון, תת-אלוף תמיר היימן, עומד להעביר בחודשים הקרובים את המקל. בינתיים הוא שומר על רמת הגולן בתקופה דינמית ואומר: "הייתי משקיע בצימר בגולן"
("וואלה!" 19 באפריל 2013)
_____________________________________
"לא חוזרים עד שמבצעים"(המוטו של גדוד 890 של הצנחנים, כפי שניסח אותו מפקדו אריק שרון)
"איפה האופניים שלך עכשיו? תאר לעצמך, שאתה יורד עכשיו למטה, למקום הרגיל, אבל האופניים לא שם. עצור את עצמך ברגע הזה, בשנייה שאתה מגלה שהאופניים לא שם, ותכפיל את הרגע הזה פי אלף. זאת המלחמה." (מתוך הספר "גוף שני", מאת עפר שלח, "זמורה ביתן", 1989, עמוד 92)
"סבלנות התמדה ולעיתים כדור בין העיניים" (סיסמת המארינס לללוחמה בטרור, אותה אימץ בשעתו מפקד גדוד 890 של הצנחנים, אמיר ברעם, כמוטו גדודי)
"המבחן שלנו כצבא הוא מבחן היכולת ולא מבחן הכוונה." (מתוך ההרצאה שנשא האלוף גדי איזנקוט "מאפייניו של עימות אפשרי בזירה הצפונית ובעורף" בסמינר לזכר חללי מלחמת לבנון השנייה שנערך באוניברסיטת חיפה ב־30 בנובמבר 2010)
"אני חושב שצנחנים מחזיקים מעצמם כמחויבים למשהו שכולם מחויבים אליו, אבל הם רוצים קצת יותר. זה לא שאנחנו פועלים מאחורי קווי האויב - אנחנו לכאורה כמו כולם. אז מה בעצם ההבדל? זה שצנחן עושה הכול וקצת יותר. זה מחייב אותך ביוזמה, בהובלה, בדוגמה אישית בקרב - וגם בקימה בפני שיבה באוטובוס." (הרמטכ"ל בני גנץ על השירות בצנחנים. מתוך הכתבה "מסיבת גנץ" מאת יוני שנפלד ונועה הורוויץ, "במחנה", 6 בינואר 2011)

תגובה ללא ציטוט תגובה עם ציטוט חזרה לפורום
  #91  
ישן 05-05-2013, 12:14
צלמית המשתמש של marloweperelab89035
  marloweperelab89035 marloweperelab89035 אינו מחובר  
 
חבר מתאריך: 06.02.07
הודעות: 2,325
בתגובה להודעה מספר 1 שנכתבה על ידי marloweperelab89035 שמתחילה ב "כתבות שהתפרסמו בשנים האחרונות על קצינים בכירים - אשכול 2"

סגן הרמטכ"ל: "מחובתינו לשמור על אמון המילואימניקים"\ מאת יוני שנפלד

האלוף אייזנקוט הגיע לביקור בתרח"ט אלכסנדרוני, שנערך לראשונה במתכונת כפולה של שבועיים. "אין תחליף למפקד שנמצא מקדימה ומסתכל בעיני אנשיו"

בשעת בוקר מוקדמת מאוד של יום שני האחרון, נוחת מסוק ינשוף באחד הוואדיות של נחל בזק בבקעת הירדן הלוהטת, שהטמפרטורות האמירו בה השבוע ל-45 מעלות. מהמסוק יוצא סגן הרמטכ"ל, האלוף גדי אייזנקוט, שביקש לפתוח את יום העבודה בביור בתרח"ט של חטיבת אלכסנדרוני של פיקוד הצפון. מפקד אוגדת "יפתח", תא"ל אופק בוכריס, מקבל אותו בחיוך. יחד, הם נכנסים לחפ"ק של מפקדת החטיבה, שם יושבים מסביב לשולחן קציני המטה, כולם מילואימניקים למעט המח"ט, אל"ם דוד זיני. כולם, מלבד הקמ"ן (קצין המודיעין), הם יוצאי גולני. סגן הרמטכ"ל שולף בקלות שמות של מפקדים ולוחמים מעבר החטיבה ומתעניין בשלומם. "זו חטיבה מפוארת", הוא אומר לאנשים, יש הרבה מה ללמוד ממה שעשו כאן לפנינו". זהו רק תחילת השבוע, אך עבור הלוחמים הוותיקים מדובר ברצף של אימון תקדימי, שהתחיל שבוע קודם בתרגילים פלוגתיים וגדודיים בצאלים. הפעם, כאופן יוצא דופןף לא נצפו המראות הנפוצים של הזדכות על ציוד ולחץ להשתחרר ולחזור הביתה ביום חמישי. בהחלטה ראשונה מסוגה, קבעו המח"ט והמאו"ג מבעוד מעוד כי החטיבה תישאר כולה לסגור שבת באזור הבקעה, ותצא משם לתרגיל החטיבתי. סגן הרמטכ"ל התעניין מאוד במודל האימון החדש שמאפשר לאמן את חטיבות החי"ר המובחר לפרק זמן כפול מבדרך כלל. הוא נראה מרוצה כשהוא שומע מהמילואימניקים שהשבת נוצלה עד תום לחיזוק הלכידות של המסגרות הלוחמות ולגיבוש המחלקות והפלוגות, ובעיקר להיכרות אישית בין האנשים שילחמו יחד ביום פקודה, אך נפגשים רק לימים ספורים בשנה, ולפעמים גם זה לא. "הייתי מאוד סקפטי לגבי השבת", אומר רס"ן עומרי, קמ"ן החטיבה. "יש פה תקדים שלא עשינו בעבר, וזה מוכיח את עצמו ללא ספק". רס"ן ערן, שהיה מ"פ בחטיבה במלחמת "לבנון השנייה", ונכנס עכשיו לתפקיד קצין האג"ם של החטיבה, ממהר להסביר את הסוגיה. "ההיכרות האישית היא המפתח לניצחון: כשאני יודע למי אני נותן פקודות, למי אני מסייע באש ומי בא להחליף אותי", הוא מדגים. "היום כמעט לא נפגשים בגלל השינויים שהכניס חוק המילואים, ולכן יש להיכרות שנוצרה כאן חשיבות עצומה".
משאירים את ה"פלזמות" מאחור
מפקד האוגדה, תא"ל בוכריס, מספר כי הקו המנחה בתרגיל הוא להתאמן כמו במלחמה. "אין מתודי" הוא אומר. "גם עומס החום ממש לא מתודי", הוא מוסיף, "הוא מחייב התקדמות ולחימה בלילה, והימצאות במערכי הגנה בשעות הלוהטות". אל"ם זיני, שמפקד על החטיבה מזה שנתיים, מסכם את האימון התובעני עד לאותו השלב. "הזמן באימון נוצל ביעילות המרבית, המקצועיות השתפרה מאוד והרוח של האנשים בשמים, אם זה עולם המילואים שלנו – עם ישראל יכול לישון בשקט", הוא אומר בחיוך. למרות העומס הפיזי והנפשי הוא בטוח שגם בעוד חודשיים, כשגדודי החטיבה יעלו לתעסוקה מבצעית באזור יהודה ושומרון (איו"ש) וברכס רמים, ההתייצבות והרוח יהיו דומים. בחפ"ק מוסיפם ומתארים את מהלכי התרגיל עד כה ואת המשימות להמשך, והמח"ט מעלה את הדילמה המרכזית שמעסיקה אותו ואת מפקדי החטיבה בתרגיל. איפה צריך להיות המח"ט והחפ"ק שלו? מקדימה עם הכוחות שנעים ונלחמים, או מאחורה, במפקדה הנייחת עתירת המידע המודיעיני ומשאבי השו"ב (שליטה ובקרה)? הסוגיה מוכרת לסגן הרמטכ"ל היטב ממלחמת "לבנון השנייה" ומהפקת הלקחים אחריה, אותם נהוא הוביל כמפקד פיקוד הצפון. היום, הטכנולוגיה מאפשרת למפקד היושב במפקדה הנייחת לקבל מידע יקר ערך, שיכול לשנות את הניהול הקרב ותוצאתו: כמו מידע מודיעיני מדוייק על היערכות האויב, מיקומי כוחותיו, להפעיל אש וסיוע בעזרת מערכות הצי"ד (צבא יבשה דיגיטלי), והכל דרך הלפטופים ומסכי הפלזמה. המחיר מנגד הוא ברור – הוא אינו נמצא עם אנשיו בשטח. "כשיצאנו ל'לבנון השנייה' היו לנו רק מאות בודדות של מטרות מוכנות נגד חיזבאללה בלבנון", אומר סגן הרמטכ"ל, "היום, בזכות הלוחמ"ם (לוחמה מבוססת מודיעין), המספר הזה גדל באלפי אחוזים. החשש הוא במציאות כזו, המפקד יעדיף לחכות לאיזו תמונת מצב מושלמת שלעולם לא תגיע". המפקדים שכבר מבינים את הכיוון, מהנהנים בהסכמה, ואייזנקוט ממשיך, "בדילמה הזו אני מעדיף פיקוד על שליטה. אין תחליף למפקד שנמצא מקדימה ומסתכל בעיניים של האנשים שלו. לעולם יהיה פער בין תמונת העולם במסכים לבין המציאות אותה אתה פוגש בשטח. בסוף, אף אויב שלנו לא מסוגל לעמוד מול גדוד מקצועי ונחוש שיודע לתת את ההתקפה במקום הנכון", קבע האלוף.
היחידות המובחרות יתאמנו יותר
בהסתכלות על המציאות האזורית ואתגרי הביטחון עמם ישראל מתמודדת, אתה יכול לקבוע איך יראה עתידו של מערך המילואים?
"למעלה מ-70 אחוז מהכוח של צה"ל הוא מילואים, וזוהי עיקר עוצמתנו. אני לא רואה בעתיד שום יכולת לוותר על הכוח הזה", מבהיר האלוף אייזנקוט. "המציאות הזו, שבה אנחנו קוראים לאנשים בצו שמונה במערכת החייגן האוטומטי, ותוך 36 שעות אנו מצפים מהם להיכנס ללחימה בגזרות הכי מורכבות שלנו, זה לא דבר טבעי. אנחנו חייבים להתאים בין המשימות שאנחנו נותנים להם לבין הכשירות שלהם לבצע אותן, וזה האתגר הכי גדול שלנו".
אנחנו הולכים לקראת קיצוץ בתקציב הביטחון, יש סיכוי שייפגעו באימונים ובכשירות המערך?
"מכיוון שהדרישה שלנו היא מוכנות למלחמה, אין לנו את הזכות המקצועית והמוסרית שלא לאמן, לצייד ולהכין את מערך המילואים, והעמדה הזו לדעתי ברור בכל הרמות. לצד זאת, התפקיד שלנו הוא לבחון את השינויים באיומים מבחוץ ואת התמורות בחברה הישראלית, ולבצע את ההתאמות והשינויים במבנה המערך ובאופיו", הוא מסביר. "בהקשר הזה אנחנו נמצאים בעבודת מטה שבוחנת את המערך לעומקו ולרוחבו, כולל ועדה עם מנדט רחב בראשות מפקד המרכז לאימוני יבשה (מל"י) בצאלים, תא"ל רוני נומה, שבודקת את כל סוגיית מחזוריות האימונים והתעסוקות, מתכונת האימונים, סוג הציוד הקיים והדרוש, הכשרת מפקדים ועוד. עבודת מטה נוספת בוחנת את סד"כ המילואים הכולל על מבנהו ואיכותו. בסופה, ייתכן מאוד שנראה את יחידות המילואים הקרביות והמובחרות שלנו, אלה שלוקחות חלק בתוכניות המבצעיות – מתאמנות יותר ומצוידות יותר. מנגד", הוא מסייג, "מספר גדול של מסגרות ואנשים שאינם נחוצים למענה המבצעי שלנו יעברו למצבות העתודה, ולא ייקראו לשירות אלא במצבי קיצון. כך, יתפנו משאבים לחיזוק מסגרות ההכרעה, וגם לשיפור התגמול לאלה שיעשו יותר".
סוגיית התגמול וההוקרה עולה שוב ושוב, ויש כאן גם דרישה לתגמול חומרי ולא רק לטפיחה על השכם.
"התגמול הוא קודם כל ערכי, הוא ביטוי לסדר העדיפויות של החברה הישראלית. אנחנו חייבים לתת למילואימניקים להרגיש שהם קבוצה מובילה. זה נוגע לאופן שבו אנחנו מגייסים אותם, איך אנחנו מאמנים אותם ואיך ממצים את הזמן איתם. התרגיל הזה הוא מודל בהקשר הזה. הם מרגישים שהייתה כאן מחשבה רבה בתכנון האימון ובפיקוד, שהם לא נשארו סתם שבת, שהם מנצלים כל רגע פנוי לתרגול ולשיפור. האמון שאנשי המילואים רוכשים לנו הוא זה שמביא אותם שוב ושוב לשירות, ויש קו דק מאוד שיכול לקלקל אותו. לכן, החובה להצדיק את האמון הזה בכל מפגש, תעסוקה או אימון – היא עלינו".
(מתוך עיתון "במחנה", 02.05.2013 , עמודים 10-11)
_____________________________________
"לא חוזרים עד שמבצעים"(המוטו של גדוד 890 של הצנחנים, כפי שניסח אותו מפקדו אריק שרון)
"איפה האופניים שלך עכשיו? תאר לעצמך, שאתה יורד עכשיו למטה, למקום הרגיל, אבל האופניים לא שם. עצור את עצמך ברגע הזה, בשנייה שאתה מגלה שהאופניים לא שם, ותכפיל את הרגע הזה פי אלף. זאת המלחמה." (מתוך הספר "גוף שני", מאת עפר שלח, "זמורה ביתן", 1989, עמוד 92)
"סבלנות התמדה ולעיתים כדור בין העיניים" (סיסמת המארינס לללוחמה בטרור, אותה אימץ בשעתו מפקד גדוד 890 של הצנחנים, אמיר ברעם, כמוטו גדודי)
"המבחן שלנו כצבא הוא מבחן היכולת ולא מבחן הכוונה." (מתוך ההרצאה שנשא האלוף גדי איזנקוט "מאפייניו של עימות אפשרי בזירה הצפונית ובעורף" בסמינר לזכר חללי מלחמת לבנון השנייה שנערך באוניברסיטת חיפה ב־30 בנובמבר 2010)
"אני חושב שצנחנים מחזיקים מעצמם כמחויבים למשהו שכולם מחויבים אליו, אבל הם רוצים קצת יותר. זה לא שאנחנו פועלים מאחורי קווי האויב - אנחנו לכאורה כמו כולם. אז מה בעצם ההבדל? זה שצנחן עושה הכול וקצת יותר. זה מחייב אותך ביוזמה, בהובלה, בדוגמה אישית בקרב - וגם בקימה בפני שיבה באוטובוס." (הרמטכ"ל בני גנץ על השירות בצנחנים. מתוך הכתבה "מסיבת גנץ" מאת יוני שנפלד ונועה הורוויץ, "במחנה", 6 בינואר 2011)

תגובה ללא ציטוט תגובה עם ציטוט חזרה לפורום
  #93  
ישן 15-05-2013, 20:38
צלמית המשתמש של marloweperelab89035
  marloweperelab89035 marloweperelab89035 אינו מחובר  
 
חבר מתאריך: 06.02.07
הודעות: 2,325
בתגובה להודעה מספר 1 שנכתבה על ידי marloweperelab89035 שמתחילה ב "כתבות שהתפרסמו בשנים האחרונות על קצינים בכירים - אשכול 2"

"הלוחמים בכפיר סוללים לעצמם את הדרך"\ מאת אמיר בוחבוט

חטיבת כפיר בפיקודו של אל"מ אודי בן מוחה יצאה מהמשבר שפקד אותה לאור מעשי אלימות של לוחמים כלפי פלסטינים. בראיון חג מספר המח"ט איך הצליח לשנות את תדמית החטיבה הצעירה
http://news.walla.co.il/?w=%2F2689%2F2642416


לפני כשנתיים, כאשר אלוף-משנה אודי בן-מוחה קיבל את הפיקוד על חטיבת כפיר, היו כאלה שרמזו לו שזו הולכת להיות משימה מורכבת, בעיקר בשל בעיות המשמעת של החיילים והסטיגמה השלילית שממנה סבלה חטיבת החי"ר הצעירה ביותר בצה"ל. אל"מ בן-מוחה, שמילא שורת תפקידים בחטיבת גולני ונודע כמפקד פלוגה קשוח בימים שבהם צה"ל פעל רבות בדרום לבנון, ראה בתפקיד החדש אתגר. בזכות אומץ לבו במהלך הקרבות נגד לוחמי חיזבאללה, הצליח אל"מ בן-מוחה לפקד על הגולנצ'יקים הכי מופרעים בגדוד 13. כשסיים את תפקידו כסגן מפקד יחידת אגוז, הוא מונה למפקד גדוד שמשון בתקופת האינתיפאדה השנייה - התקופה המורכבת ביותר שידע הגדוד בשנים האחרונות. הגדוד הגן על היישוב המבודד נצרים בצפון רצועת עזה בימים שקדמו לתהליך ההתנתקות. ההתנחלות סבלה מהתקפות חוזרות ונשנות של כלל ארגוני הטרור ברצועה. למרות הבעיות הלוגיסטיות הרבות, חדר האוכל של הגדוד היה הטוב ביותר באגדת עזה. "אם לא יהיה כאן אוכל ברמה גבוהה, אף חייל לא יישאר בנצרים", נהג אל"מ בן-מוחה להתלוצץ עם מפקדים בכירים. פקודיו מימיו בגדוד שמשון סיפרו כי תחילה סבל הגדוד מבעיות משמעת רבות ומשיעור נשירה גבוה של לוחמים, בשל השחיקה ממשימות ביטחון שוטף (בט"ש) בנצרים והמתקפות הרבות על נצרים. במהלך אותה תקופה נהרגו שלושה חיילים מהגדוד. "הגדוד השתקם ויזם כמה מבצעים בגזרה. יום אחד הוא הסתער על חוליית מחבלים, לעיני הלוחמים הוותיקים של הגדוד מהפלוגה המבצעית, ומאז יצא לו שם של 'קילר', מפקד שאתו לא מתעסקים. התייחסו אליו כמו אל אבא", סיפרו חייליו של אל"מ בן-מוחה. לאחר יותר משנתיים, בביקור חוזר בבסיס בקעות שבבקעת הירדן, הכולל את בסיס האימונים החטיבתי ואת מפקדת החטיבה, השינוי ניכר לעין. שדרת נגמ"שים מקדמת את פני האורחים ומבנים רבים נוספו בבסיס. "יש הרבה דברים חדשים בחטיבת כפיר, כיום אנחנו עוסקים בזהות של חטיבה", הסביר אל"מ בן-מוחה. "בעבר, כשעסקנו בשאלת הזהות היו דברים שפגעו בנו. חטיבת גולני נמצאת בשרגא, נח"ל בתל ערד, צנחנים בבית ליד ואילו אנחנו הקמנו רק לאחרונה את המפקדה. בעבר, כששאלנו למה אין לנו בסיס קבע, אמרו לנו 'תסתדרו לבד'. כיום יש גופים רבים שעובדים מסביב לשעון כדי לעזור בפעולות ההקמה של אגף מבצעים, מודיעין ופלוגת חיל קשר. נשיא בית המשפט העליון לשעבר, אהרון ברק, נהג לומר שצדק צריך גם להיראות'."
חטיבת כפיר נאבקת על הזהות שלה גם כיום כיוון שהיא הצעירה ביותר
"לחטיבת הצנחנים יש מורשת קרב מימי חנה סנש ועד היום. אותו דבר בגולני, שנים של עשייה מבצעית. אבא של אשתי שירת בגדוד 51. כשבונים חטיבה לא מחליטים מראש מה יהיה האופי או התרבות שלה. אלה הם דברים שנבנים בדרך, בכל תקופה קורה משהו".
מה חשוב לך בזהות של החטיבה?
"כשהייתי בלימודים בארצות הברית, היה לי הרבה זמן לחשוב מה אני רוצה, איך תראה החטיבה. הגעתי למסקנה שהדבר העיקרי שאני צריך לעסוק בו זה המפקדים. החיים זה לא 'רמי לוי', שאתה קונה מה שאתה רוצה במבצע 'אחד פלוס אחד'. אני צריך מפקדים חזקים, יש לנו כאלה ואנחנו צריכים לשמור אותם. גם מפקדי הטיבה הקודמים עסקו בזה".
נשמע כאילו יש משהו מהעבר שאתה מעדיף לשכוח
"בעבר, על כל חמישה לוחמים ששלחתי לקורס קצינים, בממוצע אחד היה מודח - זה המון, כמו מכת מוות. אני חושב שזה פגע בשם הטוב שלנו כחטיבה. בסוף מה שמנצח במלחמה זה מפקד מקצועי, אמיץ ומ"פ שהוא מנהיג. כשבאתי לכאן זה הדבר שחשבתי עליו. השינוי התחיל ממפקדי הפלוגות והגדודים. נכון להיום אנחנו עומדים על מודח אחד בכל קורס בממוצע והיו מקרים שבהם לא היה אפילו מודח אחד. זה יוצר תרבות של פיקוד מצליח".
גם מפקדי החטיבה הקודמים זיהו את הבעיה, מה בפועל השתנה?
"העובדה שהחליטו לכלול את חטיבת כפיר ביעדי המלחמה הבאה, סייעה לרתום את החיילים והמפקדים למאמץ החטיבתי. הדברים מוחשיים יותר, אנחנו מתאמנים למלחמה ולא רק לביטחון שוטף". אל"מ בן-מוחה מסביר כי בניגוד לעבר, כיום לחטיבת כפיר יש נציגות בולטת במכללה לפיקוד טקטי. "יש לנו 13 מפקדי פלוגות, אני נאלץ להגיד 'לא' בראיונות, כי אין מקום. יש גם 12 מפקדי צוות בבה"ד 1 (בית הספר לקצינים – א.ב) כי הסברנו להם שזה תפקיד יוקרתי. יש גם ארבעה מפקדי פלוגות בדרגת רב-סרן. זו מהפכה, ככה מתחיל שינוי של מצוינות".
החטיבה עוסקת בעיקר בפעילות של ביטחון שוטף ביהודה ושומרון. איך נולד הרעיון להיות חלק מהמערך הלוחם במלחמה הבאה?
"תת-אלוף אורן אבמן (לשעבר מח"ט כפיר וכיום ראש חטיבת היבשה במפקדת זרוע היבשה - א.ב) דחף את החטיבה לפיקוד צפון. אך מה שבאמת פרץ את הדרך הייתה הסכמה של האלופים ורצון טוב של מפקד אוגדת עזה בעבר, תת-אלוף יוסי בכר, שהעניק מחמאות על תפקוד הלוחמים. הוא מכיר את החטיבה היטב עוד מהתקופה שבה שימש כקצין חי"ר וצנחנים ראשי. ביקשו מאתנו לעמוד בסף כשירות נדרש - לחימה בשטח בנוי, נסיעה בנגמ"ש, הליכה לילית, הפעלת מפקדה שיודעת לפקד על קרב חטיבתי. כל זה מאחוריי כבר שנה".
כיבוש כפר בינת ג'בל בלבנון גדול על חטיבת כפיר?
"שום דבר לא גדול על החטיבה. אני לא יודע איפה אהיה במלחמה הבאה. התאמנו בכל המתווים האפשריים באש חיה בתרגיל החטיבתי האחרון ברמת הגולן. קיבלנו מתווה בלבנון, כמו שאר חטיבות החי"ר, ועשינו את זה טוב".
מה המגבלות של החטיבה?
"אני חושב שנושא הצי"ד (צבא יבשה דיגיטאלי –כינוי למערכת המחשבים של צה"ל שמעבירה נתונים לכלל המפקדים והלוחמים בשדה הקרב בזמן אמת - א.ב), אך אני מקווה שהחלטה חיובית תתקבל בקרוב. עם שאר הדברים אנחנו יכולים להסתדר. עדיין אין לנו גדוד סיור, אבל זה לא תנאי לעמידה במשימות. אני לא מרגיש שחסר לי משהו".
העובדה שאין לחטיבה מורשת קרב מפוארת מקשה על רתימת הלוחמים למשימה?
"כשאין מור"ק (מורשת קרב – א.ב) על החרמון כמו בגולני, ואין סיפורים על חווה סינית כמו של הצנחנים, נוצר משהו אחר - הרצון להוכיח. כאן אנשים שנלחמים בכל יום לצאת למבצעים. במקומות אחרים יש כומתה שסללה ללוחמים את הדרך. בכפיר אין מי שיסלול לך את הדרך, זה אתה ומה שעשית עד היום". אל"מ בן-מוחה הוסיף כי ללוחמי החטיבה יש גם סיפורי גבורה שלא זכו עד כה לאזכור. "העיתונאי נסים משעל פרסם לאחרונה ספר על המבצעים הגדולים של צה"ל. אנחנו הצענו לו לכתוב על שני מבצעים שהחטיבה ביצעה, אך הוא לא הכניס אותם לספר. שלחתי לו מכתב אישי ובו הסברתי כמה זה חשוב להכניס את המבצעים 'דרך המלך', תחת פיקודו של מפקד אוגדת עזה באותה תקופה, שמואל זכאי, ו'צעד מזרחי', תחת פיקודו של אלוף אביב כוכבי. אלה שני מבצעים מאוד משמעותיים שהתרחשו בשכונת זייתון בעזה. הם נקודת תפנית עבור החטיבה ובכלל, נגד הטרור הפלסטיני". לדברי אל"מ בן-מוחה, ההישג הגדול ביותר שלו בתור מפקד החטיבה הוא לא תרגיל החטיבה ברמת הגולן, אלא הישגי פקודיו בבה"ד 1. "זו התשובה האמיתית. לא השתתפנו במבצע מורכב ולא הייתה מלחמה בשנתיים האחרונות, אך במחזור האחרון בבה"ד 1 היו לנו שני מצטיינים, וכדי שיצמח מצטיין בבה"ד 1 הוא זקוק לדרך שתוביל אותו, למפקד מקצועי ולהכנה טובה. צריך שהוא ירצה להצטיין ושנבחר את האיש המתאים לכך. חניך מצטיין הוא לא מישהו שרק עשה יותר מאחרים, הוא כנראה צמח במקום שאפשר לו להגיע לשם"....

(המשך הכתבה בקישור המופיע למעלה. מתוך אתר "וואלה", 15.05.2013)
_____________________________________
"לא חוזרים עד שמבצעים"(המוטו של גדוד 890 של הצנחנים, כפי שניסח אותו מפקדו אריק שרון)
"איפה האופניים שלך עכשיו? תאר לעצמך, שאתה יורד עכשיו למטה, למקום הרגיל, אבל האופניים לא שם. עצור את עצמך ברגע הזה, בשנייה שאתה מגלה שהאופניים לא שם, ותכפיל את הרגע הזה פי אלף. זאת המלחמה." (מתוך הספר "גוף שני", מאת עפר שלח, "זמורה ביתן", 1989, עמוד 92)
"סבלנות התמדה ולעיתים כדור בין העיניים" (סיסמת המארינס לללוחמה בטרור, אותה אימץ בשעתו מפקד גדוד 890 של הצנחנים, אמיר ברעם, כמוטו גדודי)
"המבחן שלנו כצבא הוא מבחן היכולת ולא מבחן הכוונה." (מתוך ההרצאה שנשא האלוף גדי איזנקוט "מאפייניו של עימות אפשרי בזירה הצפונית ובעורף" בסמינר לזכר חללי מלחמת לבנון השנייה שנערך באוניברסיטת חיפה ב־30 בנובמבר 2010)
"אני חושב שצנחנים מחזיקים מעצמם כמחויבים למשהו שכולם מחויבים אליו, אבל הם רוצים קצת יותר. זה לא שאנחנו פועלים מאחורי קווי האויב - אנחנו לכאורה כמו כולם. אז מה בעצם ההבדל? זה שצנחן עושה הכול וקצת יותר. זה מחייב אותך ביוזמה, בהובלה, בדוגמה אישית בקרב - וגם בקימה בפני שיבה באוטובוס." (הרמטכ"ל בני גנץ על השירות בצנחנים. מתוך הכתבה "מסיבת גנץ" מאת יוני שנפלד ונועה הורוויץ, "במחנה", 6 בינואר 2011)

תגובה ללא ציטוט תגובה עם ציטוט חזרה לפורום
  #94  
ישן 25-05-2013, 23:57
צלמית המשתמש של marloweperelab89035
  marloweperelab89035 marloweperelab89035 אינו מחובר  
 
חבר מתאריך: 06.02.07
הודעות: 2,325
בתגובה להודעה מספר 1 שנכתבה על ידי marloweperelab89035 שמתחילה ב "כתבות שהתפרסמו בשנים האחרונות על קצינים בכירים - אשכול 2"

קצין המילואים הנכנס: "אני לא קצין ת"ש"\ מאת אחיקם משה דוד
http://www.nrg.co.il/online/1/ART2/...ml?hp=1&cat=875

תת אלוף הושע פרידמן לא מפחד לשנות את כוח האדם, מאמין שאימונים חשובים מתגמולים ושאנשי המילואים ימשיכו לבוא בכל מחיר

"ייתכן שמערך המילואים ישנה את סדר הגודל שלו. ייתכן שנצטרך לאמן חלק מהמערך יותר וחלק פחות, לקרוא לו עתודה ולהבין שאולי נצטרך לקראת אירוע גדול לאמן אותו אפילו תוך כדי האירוע ולהפעילו. כן, זה סיכון מסוים, אבל זה כורח האילוצים והבחינה המחודשת של מערך המילואים שאנו מבצעים בימים אלו. תגמולים זה חשוב, אבל אני מעדיף שהחבר'ה יתאמנו לקראת המלחמה הבאה", כך אמר השבוע קצין המילואים הראשי, תת-אלוף הושע פרידמן, לקראת יום ההוקרה למערך המילואים שייערך בשבוע הבא בכנסת. פרידמן נכנס לתפקידו בדיוק במבצע "עמוד ענן", ואחריו נחת היישר אל תוך סערת קיצוצים בתקציב הביטחון ובתגמולי המילואים.
בשבוע הבא שוב יתכנסו השרים והח"כים ויבשרו על הטבות חגיגיות למילואימניקים, כמו שבישרו בעבר על הטבה בארנונה, העדפות במכרזים והטבות במשכנתה. בפועל לא קרה דבר.
"נכון שכאשר מודל המילואים נבנה בשנות החמישים והשישים חיינו בחברה אחרת - יותר אידאולוגית ופחות מופרטת. במילואים יש תחושת רעות, התנדבות, שאר רוח ועשייה ללא תמורה, ואילו בחוץ אתה רוצה לראות בכל דבר איך הוא נותן לך תגמול כספי וקידומי. אבל אני חושב שהחברה שלנו פחות שלילית משהיא נראית, ואני רואה המון הערכה למילואים. בוודאי שהמדינה צריכה לעשות יותר, ולתת תמיכה משמעותית מול הקושי ההולך וגובר לעשות מילואים מבחינה כלכלית. צריך גם לתמוך במעסיקים, בייחוד הקטנים. בבחירות האחרונות עלה רצון גדול לתמוך בנושאים חברתיים. המילואימניקים הם ליבת המעמד הבינוני שדובר בו הרבה, אבל המבחן הגדול של כולנו יהיה ביום המילואים הבא. יש שיפור בין יום המילואים הקודם ליום המילואים הזה, ויש לי תחושה שהולכים לקראת שיפורים יותר גדולים. יש מוטיבציה גדולה מאוד בכנסת לקדם את הנושאים שהזכרת".
המדינה הבטיחה העדפות במכרזי נציבות שירות המדינה, מה שאפילו יותר חשוב מהקלות בארנונה.
"נכון, וגם במכרזים למחיר למשתכן של משרד השיכון. הקשיים הם קשיים משפטייםחקיקתיים של שוויון הזדמנויות, ואני חושב שהמדינה עדיין לא מיצתה את מה שהגדירה בחוק כאבחנה מותרת, והיא כן הגדירה את המילואימניק כסקטור שראוי לאבחנה מותרת. מדוע? כי יש מעט אנשים שמתנדבים, ואני חושב שיש להם הזכות לשאת בנטל מתוך הכרה בחשיבות הדבר, והם עושים זאת בשמחה. אני חושב שנראה תמיכה הולכת וגוברת של החברה הישראלית במעטים שעושים יותר, וגם מסכנים את חייהם. דברים מתקדמים גם בכנסת וגם בציבור, ובשנה האחרונה היו גם הישגים גדולים של הקמל"ר הקודם, שוקי בן ענת. הרבה דברים שמבשילים עכשיו הם נושאים שהוא קידם. אני רק גולש על הגלים שהוא יצר".
אמירה לא פופולרית
תת-אלוף פרידמן מגלם בביוגרפיה שלו את הישראליות על כל מרכיביה. פרידמן נולד בקיבוץ החילוני רשפים, ולאחר מכן גדל בקיבוץ הדתי סעד. רבים מקרובי משפחתו חרדים, ולו עצמו יש פאות קטנות ומסתלסלות. הוא ייסד את המכינה הקדם-צבאית "בית ישראל", המשלבת בין דתיים לחילונים, ועומד בראשה. פרידמן התגייס לסיירת גולני, היה מ"מ בחטיבת כרמלי במלחמת לבנון הראשונה, סמח"ט בשנייה ולאחריה מח"ט. ביום העצמאות לפני שנתיים הדליק משואה בשם המילואימניקים. הוא גר בדירת "עמידר" צנועה מתוך אידאולוגיה, ומגדיר את עצמו "אפילו לא מעמד בינוני".
במבצע "עמוד ענן" התגייסו המילואימניקים בהמוניהם. נגמר המבצע וצה"ל החל להשלים חסרים במעט מיליארד שקל. רק פרט אחד קטן שכחו: את המילואימניקים והתגמולים שלהם.
"לא שכחו. אני שלם עם שתי החלטות שהתקבלו. אחרי המבצע היה דיון אצל סגן הרמטכ"ל. היו חסרים 60 מיליון שקל לתקציב התגמולים, שעומד על 300 מיליון שקל המופיע בחוק, ומגיע ממסי המדינה ולא מתקציב מערכת הביטחון. הייתה פנייה למשרדי הממשלה לשלם את זה, והמדינה אמרה לא. אז קיבלנו את ההחלטה לא לשלם את ה-60 מיליון האלה, אלא לחלק את ה-300 מיליון, כאשר כל אחד יקבל קצת פחות. אני חושב שזאת הייתה ההחלטה נכונה. מה יותר חשוב, לתת את ה-60 מיליון ולהוריד אותם מהאימונים? אני מעדיף שנתאמן יותר טוב ונגיע מוכנים למלחמה. אני חושב שבסיפור התגמולים היה עלבון של החבר' ה מכך שמקצצים דווקא בזה. קמה צעקה ציבורית נכונה מאוד שאני תומך בה בכל לבי, כי אני חושב שההחלטה הראשונה של המדינה לא לשלם את התגמול הייתה לא נכונה, אבל המדינה בסופו של דבר החליטה כן לשלם".
אולי בצה"ל פשוט אמרו שהמילואימניקים גם ככה יבואו, אז אפשר לדלג עליהם.
"המדינה לא שילמה את מה שהייתה צריכה. האלטרנטיבה הייתה שצה"ל ישלם את זה על חשבון תקציב אימונים, והצבא אמר'לא', ובצדק . אני אומר דבר מאוד לא פופולרי. יסקלו אותי באבנים. יגידו, 'אתה אמור לייצג אותנו, ואתה אומר שזאת הייתה החלטה נכונה?' אז כן, אני אומר שזאת החלטה נכונה כי לאמן מילואימניקים לקראת מלחמה זה דבר יותר מוסרי מאשר לתגמל אותם. אני מאוד שמח שזה נגמר ככה, אבל אני לא שמח על הדרך. ההחלטה של הצבא הייתה נכונה, וההחלטה של המדינה אחר כך הייתה מדהימה, וחבל שהיה צריך את הרעש התקשורתי כדי לקבלה, אבל מלכתחילה בואו לא נהיה ועד עובדים, בואו לא נעסוק בשיח זכויות ונעבור לשיח כשירות כי זה מה שבאמת אכפת. אני לא רואה את עיקר תפקידי בלהיות קצין ת"ש של המילואים, אלא להיות האדם שמוביל את התחום בנושא המילואים. תפקידי הוא לראות שהם מתאמנים כמו שצריך, שמפתחים את המפקדים הנכונים והכשירים למלחמה. הרבה פעמים מתעסקים בתקשורת בתגמולים והטבות. זה חשוב, אבל זה לא העיקר. אף פעם זה לא יתוגמל באופן מלא. תמיד זה יהיה התנדבותי, ואנשים יבואו בגלל ציונות ורעות וטוב שכך. "לכן בזמן אירוע או מלחמה, כמו "עמוד ענן", הם מתגייסים כמו רקפות בין הסלעים. הרי אנחנו קוטרים, וזה ידוע עוד מיציאת מצרים, אבל ההגעה למילואים מבטאת כמה אוהבים את המדינה והארץ הזאת, וכמה אוהבים את החברה הזאת. החברה שלנו אמנם סקטוריאלית, אבל פתאום במילואים אתה פוגש בה את כולם".
לא לשקוט על השמרים
73 אחוז מסדר הכוחות של צה"ל הוא מילואים, 14 אחוז ממנו הם נשים, ושני אחוזים הם לוחמות במילואים - זינוק משמעותי לעומת העשור הקודם. סקרים שמציג פרידמן מצביעים על ירידה בתחושות המילואימניקים כי ישנה אווירת השתמטות בארץ.
נדמה דווקא שפחות ופחות אנשים עושים היום מילואים. איך אתה מתכוון להתמודד עם העובדה הזאת?
"אני מסכים שיש קושי גובר לעשות מילואים, אבל זאת עובדה לא נכונה. רוב האנשים שלא עושים מילואים לא באים כי לא קראנו להם - או כי לא היינו צריכים או כי אין לנו כסף, כלומר אנחנו צריכים אותם, אבל יש עדיפות פנימית, ויש דילמות והחלטות לגיטימיות, כמו עוד 'כיפת ברזל' במקום מילואים. אנחנו קוראים לאחוזים נמוכים מהסד"כ מילואים. בנוסף לכך כיום, ביחידות המתמרנות, אנחנו בעודף משמעותי בכוח אדם ומעל התקן. ב' עמוד ענן' הפעלנו את הכוחות על פי התוכנית, ושלחנו אנשים הביתה כי לא היו להם רובים או ציוד, אף שהם רצו לשרת. כך שאני לא רואה פיחות אדיר במוטיבציה למילואים, ובוודאי לא ביחידות שאנחנו זקוקים להן. זה לא אומר שצריך לשקוט על השמרים. יש קושי גובר, ואנחנו גם לא מתאמנים מספיק".
למה? כי אין ימי מילואים או כי חושבים שאימוני מילואימניקים חשובים פחות?
"אנחנו כרגע בבחינה של הנושא הזה, ואני מניח שבעתיד נתאמן יותר".
איך זה יקרה עם הקיצוץ הצפוי?
"ב-2012 התאמנו יותר. לקראת העתיד אנחנו עושים הערכת מצב לנוכח האילוץ התקציבי. אני מניח שהאימונים של היחידות שחשובות לנו לא ייפגעו. יכול להיות שתרגילים גדולים מאד נוריד, אבל בתכל'ס לא האוגדה מנצחת את המלחמה בלבנון. האמירה 'לא מתאמנים מספיק' היא נכונה תמיד, אבל חשוב להתאמן בכשירות אופטימלית שתספק את המענה הנכון. מערך המילואים, חד משמעית, צריך להשתפר מאוד מבחינה מקצועית. הוא צריך להתאמן הרבה יותר, ולהתאים את עצמו לאמל"ח החדש שיש בצבא".
תמכת במפקדים של חייל המילואים אסף וקסמן ז"ל, שנהרג בתאונת אימונים בגולן ב-2007, ותמכת במכתב המח"טים והמג"דים שהזהיר מפני השלכות של העמדה לדין של מפקדי מילואים. עד כמה בעיניך מסוכנת העמדת מפקדי מילואים לדין?
"זה נושא מורכב ורגיש. האירוע הזה נגע בהרבה רגישויות ובערכים מתנגשים: החל ממקצועיות המפקדים במילואים כמובילי האימון, בטיחות באימונים ועד שכול. הנושא של תחקיר מבצעי ומסלול משפטי לא עומד במתח רק פה, אלא גם באירועים באיו"ש, ובסופו של דבר אנחנו צריכים למצוא איזון נכון בין הערכים המתנגשים. לכותבי מכתב המג"דים והמח"טים הייתה הרגשה שמשהו באיזונים לא נכון; שבית הדין בתהליך המשפטי, לא בהחלטה הסופית, היה מנותק מהמציאות. בסוף השופטים פסקו שגם אם התיק היה כתוב לתפארת מדינת ישראל זה לא היה מונע את התאונה, אבל המשפט חשף את העובדה שהרבה זמן לא נסענו על נגמ"שים בגלל בעיות תקציביות וחוסר מיומנות הנהגים; ואת בעיית הקשר בין מערך הסדיר למערך המילואים; את מעודכנות המפקדים במילואים בהוראות בטיחות חדשות. המשפט עורר דיון שאינני יודע לפסוק בו, אבל עצם קיומו חשוב ועורר תנועה גדולה של התעסקות בצבא מול מערכת היחסים כלפי המילואים, וגם הוביל להקמת ועדה שעוסקת בהרבה דברים בתחום".
יש ביקורת על חוק המילואים, שלפיו ניתן להזמין אדם לתעסוקה ארוכה רק פעם בשלוש שנים. הרבה מג"דים טוענים שהם לא רואים מספיק את החיילים.
"אני מסכים עם זה והצבא מסכים עם זה. יש לנו החלטה כבר עכשיו שתעסוקה מבצעית, שנעשית פעם בשלוש שנים ככתוב בחוק, תהפוך למופע בונה כוח, ותוך כדי יהיו אימונים והכשרות. יכול להיות שהפתרון הוא לא יותר תעסוקה מבצעית (תע"מ), אלא יותר אימונים ארוכים, כולל שבת, שתהיה למטרות גיבוש וערכים. עשינו את זה בפעם הראשונה לפני כחודש והתגובות היו טובות".
תבקשו שינוי בחוק המילואים?
"האמת היא שאף פעם לא עמדנו בתע"מ פעם בשלוש שנים. עושים יותר תע"מ ממה שהחוק אומר, באישור שר הביטחון והכנסת, ואולי נצטרך לבקש לעשות התאמות בחוק. בכנסת יש נכונות רבה ללכת לקראתנו". פרידמן מתמוגג בעיקר מנתון אחר המצביע, לדבריו, על אופי המילואימניק. "יש סקר", הוא מגלה, "שמצביע על כך שיש היום ירידה בתחושת המאוימות של הישראלים לעומת תקופת האינתיפאדה השנייה עם הפיגועים. רק אצל אנשי המילואים אין ירידה בתחושת המאוימות. הם כל הזמן בתחושה של 'מחר מלחמה'. יש תחושה של נחיצות. "לכל חייל מילואים יש מדים בבית. זה לא חוקי, אבל לא נגלה גם שלחלקם וסט ואפוד וצ'ימידן, והם מוכנים לקריאה. המערך הזה מוכן למלחמה. מצבו הרבה יותר טוב מאשר לפני מלחמת לבנון השנייה. המילואימניקים יבואו בכל מצב, אבל הבעיה היא לא אם יבואו, אלא איך יבואו, ואיך יתאמנו בתחושה טובה, כי הם באמת האנשים הכי מדהימים של עם ישראל. הם יישארו האחרונים שיכבו פה את האור, והם גם ידאגו שהאור הזה אף פעם לא יכבה". ("מעריב", 25.05.2013)
_____________________________________
"לא חוזרים עד שמבצעים"(המוטו של גדוד 890 של הצנחנים, כפי שניסח אותו מפקדו אריק שרון)
"איפה האופניים שלך עכשיו? תאר לעצמך, שאתה יורד עכשיו למטה, למקום הרגיל, אבל האופניים לא שם. עצור את עצמך ברגע הזה, בשנייה שאתה מגלה שהאופניים לא שם, ותכפיל את הרגע הזה פי אלף. זאת המלחמה." (מתוך הספר "גוף שני", מאת עפר שלח, "זמורה ביתן", 1989, עמוד 92)
"סבלנות התמדה ולעיתים כדור בין העיניים" (סיסמת המארינס לללוחמה בטרור, אותה אימץ בשעתו מפקד גדוד 890 של הצנחנים, אמיר ברעם, כמוטו גדודי)
"המבחן שלנו כצבא הוא מבחן היכולת ולא מבחן הכוונה." (מתוך ההרצאה שנשא האלוף גדי איזנקוט "מאפייניו של עימות אפשרי בזירה הצפונית ובעורף" בסמינר לזכר חללי מלחמת לבנון השנייה שנערך באוניברסיטת חיפה ב־30 בנובמבר 2010)
"אני חושב שצנחנים מחזיקים מעצמם כמחויבים למשהו שכולם מחויבים אליו, אבל הם רוצים קצת יותר. זה לא שאנחנו פועלים מאחורי קווי האויב - אנחנו לכאורה כמו כולם. אז מה בעצם ההבדל? זה שצנחן עושה הכול וקצת יותר. זה מחייב אותך ביוזמה, בהובלה, בדוגמה אישית בקרב - וגם בקימה בפני שיבה באוטובוס." (הרמטכ"ל בני גנץ על השירות בצנחנים. מתוך הכתבה "מסיבת גנץ" מאת יוני שנפלד ונועה הורוויץ, "במחנה", 6 בינואר 2011)


נערך לאחרונה ע"י marloweperelab89035 בתאריך 26-05-2013 בשעה 00:02.
תגובה ללא ציטוט תגובה עם ציטוט חזרה לפורום
  #95  
ישן 26-05-2013, 05:04
צלמית המשתמש של marloweperelab89035
  marloweperelab89035 marloweperelab89035 אינו מחובר  
 
חבר מתאריך: 06.02.07
הודעות: 2,325
בתגובה להודעה מספר 1 שנכתבה על ידי marloweperelab89035 שמתחילה ב "כתבות שהתפרסמו בשנים האחרונות על קצינים בכירים - אשכול 2"

מבט עמוק לשטח סוריה: האיסוף הקרבי נערך להסלמה\ מאת אמיר בוחבוט



http://news.walla.co.il/?w=/2689/2645146
בראיון מיוחד מספר קצין האיסוף הקרבי הראשי, תא"ל גיא בר לב, על מערכת הסנסורים החדשה בגבול סוריה ועל רכב ה"גרניט" הבנוי כקפסולה ניידת. ומה דעתו על תנאי התצפיתניות?
מצלמות ערוץ החדשות האמריקאי "פוקס ניוז" הצליחו לאחרונה לתעד פעילות של לוחמי צה"ל בגבול הצפון. הכתב טען כי מדובר בתיעוד ראשון של לוחמי צה"ל חודרים לשטח הסורי, אך בפועל היו אלה "חוליות רגליות" של חיל האיסוף הקרבי (מודיעין שדה לשעבר) שחזרו מפעילות ממושכת באזור סבך הנמצא בשטח ישראל, הכלוא בין גדר המערכת ל"קו הכחול". הלוחמים שנראו נושאים ציוד כבד על גבם הם אלה המהווים את חוד החנית של חיל האיסוף הקרבי. בראיון מיוחד מספר מפקד החיל, תת-אלוף גיא בר לב, על התפתחות החיל, על האתגרים שעומדים בפני המערכים השונים בחיל ועל הנקודות שניתן לשפר כשהאויב משנה את דרכי הפעולה שלו לאורך הגבולות. תא"ל בר לב, שריונר לשעבר ששירת שנים רבות בחטיבה 7, מכיר היטב את איום השריון הסורי. כמפקד גדוד 82 הוא היה מג"ד השריון האחרון שדרך על אדמת לבנון לפני הנסיגה בשנת 2000. מאוחר יותר שימש קצין האג"ם של אוגדה 36 בזירה הסורית. במלחמת לבנון השנייה, כמפקד חטיבת מילואים, הוא נדרש לתגבר כוחות בגבול סוריה מחשש להתלקחות. לאחר מכן מונה לסגן מפקד אוגדת איו"ש, ובשנים האחרונות היה מפקד חטיבה 460 בחיל השריון...
( המשך הראיון בקישור שמופיע למעלה. "וואלה",25.05.2013 )
_____________________________________
"לא חוזרים עד שמבצעים"(המוטו של גדוד 890 של הצנחנים, כפי שניסח אותו מפקדו אריק שרון)
"איפה האופניים שלך עכשיו? תאר לעצמך, שאתה יורד עכשיו למטה, למקום הרגיל, אבל האופניים לא שם. עצור את עצמך ברגע הזה, בשנייה שאתה מגלה שהאופניים לא שם, ותכפיל את הרגע הזה פי אלף. זאת המלחמה." (מתוך הספר "גוף שני", מאת עפר שלח, "זמורה ביתן", 1989, עמוד 92)
"סבלנות התמדה ולעיתים כדור בין העיניים" (סיסמת המארינס לללוחמה בטרור, אותה אימץ בשעתו מפקד גדוד 890 של הצנחנים, אמיר ברעם, כמוטו גדודי)
"המבחן שלנו כצבא הוא מבחן היכולת ולא מבחן הכוונה." (מתוך ההרצאה שנשא האלוף גדי איזנקוט "מאפייניו של עימות אפשרי בזירה הצפונית ובעורף" בסמינר לזכר חללי מלחמת לבנון השנייה שנערך באוניברסיטת חיפה ב־30 בנובמבר 2010)
"אני חושב שצנחנים מחזיקים מעצמם כמחויבים למשהו שכולם מחויבים אליו, אבל הם רוצים קצת יותר. זה לא שאנחנו פועלים מאחורי קווי האויב - אנחנו לכאורה כמו כולם. אז מה בעצם ההבדל? זה שצנחן עושה הכול וקצת יותר. זה מחייב אותך ביוזמה, בהובלה, בדוגמה אישית בקרב - וגם בקימה בפני שיבה באוטובוס." (הרמטכ"ל בני גנץ על השירות בצנחנים. מתוך הכתבה "מסיבת גנץ" מאת יוני שנפלד ונועה הורוויץ, "במחנה", 6 בינואר 2011)


נערך לאחרונה ע"י marloweperelab89035 בתאריך 26-05-2013 בשעה 05:09.
תגובה ללא ציטוט תגובה עם ציטוט חזרה לפורום
  #96  
ישן 02-06-2013, 09:09
צלמית המשתמש של marloweperelab89035
  marloweperelab89035 marloweperelab89035 אינו מחובר  
 
חבר מתאריך: 06.02.07
הודעות: 2,325
בתגובה להודעה מספר 1 שנכתבה על ידי marloweperelab89035 שמתחילה ב "כתבות שהתפרסמו בשנים האחרונות על קצינים בכירים - אשכול 2"

המפקד הבכיר עזב את הכל וחזר לצוללת: "זו אהבה"\ מאת אמיר בוחבוט


http://news.walla.co.il/?w=/2689/2647240
אל"מ (במיל') י', שפיקד בעבר על שייטת הצוללות של חיל הים, השתחרר לפני 4 שנים. בגיל 50 הוא נקרא אל הדגל: "אפשר להוציא את הבן אדם מהצוללת, אבל לא את הצוללת מהבן אדם"

"קצין הגשר יודיע שהוא בתוך הצוללת והמחבט העליון סגור. מפקד הצוללת יעביר הוראה לצ'יף לצלול והצ'יף יודיע: 'צוללים'. בעוד מספר חודשים יישב על כיסא המפקד באחת הצוללות של צה"ל אלוף-משנה (במיל') י'. הוא קצין מילואים מהמוערכים ביותר בחיל הים שנקרא אל הדגל והשיב בחיוב. אל"מ (במיל') י' יחליף בתפקידו למספר חודשים מפקד צוללת בשירות סדיר שיעבור לגרמניה עם צוות צוללנים לקראת קליטת צוללת חדשה. הסכמתו למשימה מעוררת תמיהה. בכל זאת, מי היה רוצה להסתובב בכלי מתכתי שאורכו 30 מטרים במשך שלושה שבועות? 'אתה חייב שזה יזרום לך בעורקים', הסביר קצין בכיר בחיל הים לפני תחילת השיחה עם אל"מ (במיל') י'. 'זה בנשמה שלך לאהוב את הצוללת. מדובר בקבוצה קטנה ואיכותית של אנשים שיודעים עליה ממש מעט והיא - ורק היא - יודעת לפקד על צוללות. המשימות של הצוללת הן עלומות וחוצות כל דמיון. הצוללת מגיעה למקומות שבהם היא חונה מתחת לאף של האויב מבלי שאף אחד יידע על עצם קיומה. במשימות של צוות הצוללת, זה הם - ואין מי שיעזור. זה הם, זרמי הים ואלוהים'.
מקורס החובלים לפיקוד על השייטת
אל"מ (במיל') י' החל את שירותו הצבאי בקורס 'חובלים - מכונה'. עם תחילת הקורס, עוברים המתגייסים הצעירים מעקב צמוד של קציני החיל מבלי שיידעו על כך ואז הם נבחרים בקפידה ומסומנים לפיקוד על צוללת. אל"מ (במיל') י', כמובן, צלח את הקורס. בתום הקורס, הוא התנדב לשיט בצוללות והחל את המסע הארוך לפיקוד על הצוללת. בדרך, הוא מילא שורה של תפקידים, בהם פיקוד על ספינות הטילים 'משגב' ו'מבטח' שייעודן הוא בין היתר לוחמה מול צוללות. זאת מהסיבה שבחיל הים דורשים, כחלק ממסלול ההכשרה, שהלוחמים 'ידעו את האויב'. בשנת 1992 קיבל אל"מ (במיל') י' את הפיקוד על הצוללת 'גל'. בשנת 1996 הוא החל הכשרה לצוללות 'דולפין' בגרמניה וקיבל את הפיקוד על צוללת מדגם 'דולפין', 'לוויתן'. לאחר מכן, מילא תפקיד במשרד הביטחון. בהמשך, קיבל את הפיקוד על 'שייטת 7' – היא שייטת הצוללות של חיל הים המאיימת על כל המשטרים במזרח התיכון אשר על פי פרסומים זרים מסוגלות לשאת נשק גרעיני ולפעול בכל רגע נתון. בתקופה בה שימש מפקד השייטת אירעו שלושה אירועים משמעותיים. הראשון שבהם הוא תהליך ההתעצמות שעברה שייטת הצוללות עם קליטת הצוללות החדשות והמשימה לקלוט נוער חדש בכמות גדולה יותר מזו שהורגל אליה חיל הים. האירוע השני הוא מלחמת לבנון השנייה, במהלכה פרצו הצוללות דרך בהיסטוריה הימית של צה"ל. לבסוף, הוא תפקד גם כמפקד צוללת תוך כדי מילוי תפקידו כמפקד השייטת לאחר שאחד הקצינים קודם לתפקיד אחר. כשסיים את תפקידו כמפקד השייטת, מילא תפקיד מטה בחיל. ב-2009 השתחרר מצה"ל ומאז הוא עובד כיועץ בתחום הניסויים של חברות ביטחוניות."
(המשך הראיון בקישור שמופיע למעלה. מתוך אתר "וואלה!" , 01.06.2013.)
_____________________________________
"לא חוזרים עד שמבצעים"(המוטו של גדוד 890 של הצנחנים, כפי שניסח אותו מפקדו אריק שרון)
"איפה האופניים שלך עכשיו? תאר לעצמך, שאתה יורד עכשיו למטה, למקום הרגיל, אבל האופניים לא שם. עצור את עצמך ברגע הזה, בשנייה שאתה מגלה שהאופניים לא שם, ותכפיל את הרגע הזה פי אלף. זאת המלחמה." (מתוך הספר "גוף שני", מאת עפר שלח, "זמורה ביתן", 1989, עמוד 92)
"סבלנות התמדה ולעיתים כדור בין העיניים" (סיסמת המארינס לללוחמה בטרור, אותה אימץ בשעתו מפקד גדוד 890 של הצנחנים, אמיר ברעם, כמוטו גדודי)
"המבחן שלנו כצבא הוא מבחן היכולת ולא מבחן הכוונה." (מתוך ההרצאה שנשא האלוף גדי איזנקוט "מאפייניו של עימות אפשרי בזירה הצפונית ובעורף" בסמינר לזכר חללי מלחמת לבנון השנייה שנערך באוניברסיטת חיפה ב־30 בנובמבר 2010)
"אני חושב שצנחנים מחזיקים מעצמם כמחויבים למשהו שכולם מחויבים אליו, אבל הם רוצים קצת יותר. זה לא שאנחנו פועלים מאחורי קווי האויב - אנחנו לכאורה כמו כולם. אז מה בעצם ההבדל? זה שצנחן עושה הכול וקצת יותר. זה מחייב אותך ביוזמה, בהובלה, בדוגמה אישית בקרב - וגם בקימה בפני שיבה באוטובוס." (הרמטכ"ל בני גנץ על השירות בצנחנים. מתוך הכתבה "מסיבת גנץ" מאת יוני שנפלד ונועה הורוויץ, "במחנה", 6 בינואר 2011)

תגובה ללא ציטוט תגובה עם ציטוט חזרה לפורום
  #97  
ישן 06-06-2013, 08:19
צלמית המשתמש של marloweperelab89035
  marloweperelab89035 marloweperelab89035 אינו מחובר  
 
חבר מתאריך: 06.02.07
הודעות: 2,325
אילן בירן: "הדיון על תקציב הביטחון רדוד. יש לי אלרגיה לזה"
בתגובה להודעה מספר 1 שנכתבה על ידי marloweperelab89035 שמתחילה ב "כתבות שהתפרסמו בשנים האחרונות על קצינים בכירים - אשכול 2"

אגב בירן התנדב לשרת בסיירת שקד ורק בהמשך עבר להיות מ"פ בגולני בגדוד 13. כמפקד גדוד 13 בגולני היה בירן אחד משני האנשים (השני היה אורי שגיא) שהשפיעו על המ"פ הצעיר דאז גבי אשכנזי בעת שהיה מ"פ תחת פיקודו. רא"ל במיל' אשכנזי אמר עליו כי: "מבירן ספגתי את עקרון התכנון ארוך הטווח, את היכולת להפריד בין עיקר לטפל ואת הידע לטפח מפקדים" (מתוך הכתבה "גולנצ'יק" מאת עמיר רפפורט, באתר nrg מעריב, 28 בינואר 2004).

"הדיון על תקציב הביטחון רדוד. יש לי אלרגיה לזה"\ מאת נעמה סיקולר
http://www.calcalist.co.il/articles...3604300,00.html
בימים של דיונים על המשמעויות של קיצוץ בתקציב הביטחון לאילן בירן יש מעט מאוד סבלנות לרטוריקה הקיימת. אלוף פיקוד מרכז לשעבר ויו"ר רפאל הפורש אינו חוסך ביקורת על אופן קבלת ההחלטות התקציביות ועל היעדר ראייה ותכנון לטווח הרחוק
"אין שום בעיה לסגור את משרד הביטחון. אי אפשר עם הקיטורים האלה יותר, אפשר לסגור את הצבא. רק תחליטו מה אתם רוצים. להיערך מול מצרים? מול איראן? הממשלה צריכה להחליט לאילו איומים היא רוצה להיערך ואיזה חיל אוויר היא רוצה - של 100, של 200 או של 300 מטוסים. אותו הדבר ביחס לשייטת או לגדודים או לטנקים. אנחנו יודעים היום כמה כל דבר עולה. אפשר לקיים צבא עם ואפשר בלי ואפשר גם להתווכח, רק שיחליטו מה הם רוצים. אני לא בעד ולא נגד. האדם הנושא באחריות צריך להגיד מהן התפוקות שהוא דורש ומהם הסיכונים שהוא מוכן לחתום עליהם, ואז עושים תקציב. הדיון הוא רדוד", אומר יו"ר רפאל אילן בירן, לשעבר מנכ"ל משרד הביטחון ואלוף פיקוד מרכז. "מתחילים להתווכח בכל קיץ על 2 מיליארד שקל מתקציב הביטחון. כבר יש לי אלרגיה לזה. תקציב הוא לא כסף, תקציב הוא ביטוי של תוכנית, הוא קובע כמה טייסים יהיו, כמה שריונים יהיו וכמה טנקים יהיו. מדהים אותי בכל פעם מחדש שישר פונים לביטחון, שנתיים התמהמהו פה עם קבלת החלטות בנושא הפקת גז, שנתיים שעלו 30 מיליארד שקל, שהיו עושים פה שקט ל־15 שנה. אני רוצה לדעת מי האחראי לזה. נורא קל לפנות מיד לתקציב הביטחון. כשמדברים על תקציב הביטחון קל מאוד ללכת ישר לאיומים ולהימנע למשל מלדבר על בזבוזים או על כוח אדם. אני לא יודע למה תמיד חושבים שאני מייצג את הצבא, אני לא בצה"ל משנת 1996. כל פעם חושבים שאני מייצג אותו ואני לא. הם בני פלוגתא שלי בהרבה מאוד דברים. הערכים ותפיסת עולם שלי קשורים לבית אמי, לא לצה"ל. במקרה באתי לגולני בתחילה, כדי להחליף מישהו שנפטר; התנדבתי ונשארתי יותר מ־30 שנה. ובתור מי שלא רואה את עצמו כמי שמייצג את צה"ל אני אומר שלא יכול להיות שבקהיר יש רכבת נהדרת ובגוש דן אין. יש הסבר לזה? מי אחראי? זה פרויקט לאומי שכשל. כמה פעמים ראינו שרי תחבורה מניחים אבן פינה. אני רואה את זה ושואל את עצמי למה זה בסדר אבל תקציב הביטחון כמו שהוא לא בסדר"
אז לא צריך לקיים דיון על תקציב הביטחון?
"אם זה היה דיון על התאמה בתוך מסגרת עשר־שנתית, אז הוא ראוי, אבל אם בכל שנה מתחילים לתכנן באוגוסט, לא מצליחים להשפיע על כלום. אי אפשר להגיב כמו למחלה, רק להוריד חום בטווח הקצר, צריך לתכנן לטווח ארוך. אם יש בעיה ברפאל, פונים ליו"ר ולמנכ"ל. למי צריך לפנות אם יש בעיה בתקציב הביטחון? לממשלה, לקבינט. כשהייתי מנכ"ל משרד הביטחון היו תוכניות לעשור ועשינו התאמות שנתיות מול הקבינט. בסופו של דבר מי שצריכה לקבל אחריות לקיצוץ היא הממשלה. אין דרך אחרת ולא שמעתי פתרון אחר מאף אחד מהחברים שלי. ואם את שואלת אותי על כוח אדם בצה"ל, אז אני לא נגד קיצור השירות לשנתיים וחצי, אך צריך לוודא שלוחמים כן משרתים שלוש שנים ולתת להם תמורה הולמת. בעיקר צריך לקבל החלטה אם כולם משרתים, אלה החלטות הרות גורל, שגם עולות הרבה מאוד כסף. בתפיסת עולמי אני בעד שירות כולל ושהצבא יבחר את האנשים שלו, לא הדתיים. השירות הכולל מספק לנו הרבה תופעות יפות מאוד. כשאני רואה שתי בנות 19 ורבע עושות פעילות של בט"ש (ביטחון שוטף) מול עזה בכלי לא מאויש של רפאל, כדי שלא יגיעו כלים לא רצויים אלינו הביתה לאשקלון, אני מתמלא גאווה. זה שיא היעילות".
"נשמת אפה של מערכת ביטחונית היא הרתעה"
קצין בגולני, מג"ד, מח"ט, ראש לשכה של הרמטכ"לים מוטה גור ורפי איתן, ראש חטיבת המבצעים במטכ"ל, אלוף פיקוד מרכז ומנכ"ל משרד הביטחון. אילן בירן (66) אולי מבקש לא לראות את עצמו כמי שמייצג את הצבא, אולם ההיסטוריה האישית שלו הופכת את הבקשה למשימה כמעט בלתי אפשרית. עכשיו הוא מסיים שש שנים כיו"ר רפאל ("התפקיד הכי ארוך שעשיתי בחיים"), ורגע לפני שהוא נכנע לאשתו ועולה על מטוס לטיול בקרוון בניו זילנד הוא מתפנה לדבר על ביטחון, עסקים ומה שביניהם. אלא שבפגישה עם אדם בעל רקורד כזה אי אפשר להימנע מלדבר גם על האיום האיראני, או מה שאני מעזה לקרוא לו בפגישה "הגחמה האיראנית של ראש הממשלה", תיאור שמתקבל בקריאות בוז וכעס מצד בירן. "צריך להיזהר במילים. על הפצצה האיראנית מדברים משהו כמו 25 שנה, תוכנית החץ החלה בתחילת שנות התשעים כדי להתמודד עם החשש שלעיראקים, ואחר כך לאיראנים, תהיה פצצה, כשכבר היה ברור שלסורים יש יכולת כימית. לכן זו לא המצאה של היום. אין לי ספק שאם תהיה פצצה באיראן זו מציאות חדשה במרחב, מציאות שיכולה לזלוג למדינות נוספות ולאיים עלינו. איך היה צריך לנהוג? ודאי שבשותפות מדינית, אבל חייבים להיות דרוכים ולשדר את המסר שכל האופציות על השולחן. זו אמירה נכונה. נשמת אפה של מערכת ביטחונית היא הרתעה - לשכנע את האויב שבמלחמה הוא לא יכול לך ואחר כך אפשר להגיע לפשרות סביב שולחן המשא ומתן".
ואתה לא חושב שיש מוטיב של התחמשות יתר, אפילו אהוד אולמרט טען שהיו פה הוצאות בלתי סבירות?
"קניית מטוס או אימון של טייס למשימה עולים כסף. זו יכולה להיות מחר סוריה ומחרתיים איראן. לתקיפת הכור בעיראק התאמנו שנתיים ויותר; אם לא היו תוקפים, מישהו היה אומר שבוזבזו שנתיים והרבה מאוד כסף. תקפו? אז עכשיו זה בסדר. כשאומרים 'כל האופציות על השולחן', האם נכון להכין את כל האופציות - ממגננה ועד מתקפה? התשובה היא כן. זה הכל. אין ערך להרתעה אם היא לא אמיתית, היכולת של ישראל היא בדיוק זו, האימונים והציוד הם תנאי הכרחי והם עולים כסף, הרבה מאוד כסף".
(המשך הראיון בקישור המופיע למעלה. מתוך "כלכליסט", 05.06.2013)
_____________________________________
"לא חוזרים עד שמבצעים"(המוטו של גדוד 890 של הצנחנים, כפי שניסח אותו מפקדו אריק שרון)
"איפה האופניים שלך עכשיו? תאר לעצמך, שאתה יורד עכשיו למטה, למקום הרגיל, אבל האופניים לא שם. עצור את עצמך ברגע הזה, בשנייה שאתה מגלה שהאופניים לא שם, ותכפיל את הרגע הזה פי אלף. זאת המלחמה." (מתוך הספר "גוף שני", מאת עפר שלח, "זמורה ביתן", 1989, עמוד 92)
"סבלנות התמדה ולעיתים כדור בין העיניים" (סיסמת המארינס לללוחמה בטרור, אותה אימץ בשעתו מפקד גדוד 890 של הצנחנים, אמיר ברעם, כמוטו גדודי)
"המבחן שלנו כצבא הוא מבחן היכולת ולא מבחן הכוונה." (מתוך ההרצאה שנשא האלוף גדי איזנקוט "מאפייניו של עימות אפשרי בזירה הצפונית ובעורף" בסמינר לזכר חללי מלחמת לבנון השנייה שנערך באוניברסיטת חיפה ב־30 בנובמבר 2010)
"אני חושב שצנחנים מחזיקים מעצמם כמחויבים למשהו שכולם מחויבים אליו, אבל הם רוצים קצת יותר. זה לא שאנחנו פועלים מאחורי קווי האויב - אנחנו לכאורה כמו כולם. אז מה בעצם ההבדל? זה שצנחן עושה הכול וקצת יותר. זה מחייב אותך ביוזמה, בהובלה, בדוגמה אישית בקרב - וגם בקימה בפני שיבה באוטובוס." (הרמטכ"ל בני גנץ על השירות בצנחנים. מתוך הכתבה "מסיבת גנץ" מאת יוני שנפלד ונועה הורוויץ, "במחנה", 6 בינואר 2011)

תגובה ללא ציטוט תגובה עם ציטוט חזרה לפורום
  #98  
ישן 09-06-2013, 07:53
צלמית המשתמש של marloweperelab89035
  marloweperelab89035 marloweperelab89035 אינו מחובר  
 
חבר מתאריך: 06.02.07
הודעות: 2,325
בתגובה להודעה מספר 1 שנכתבה על ידי marloweperelab89035 שמתחילה ב "כתבות שהתפרסמו בשנים האחרונות על קצינים בכירים - אשכול 2"

מייסד הגנת הסייבר בארץ מזהיר: במלחמה יותקפו כל מערכות המחשוב\ מאת עמוס הראל

בכיר שב"כ לשעבר ארז קריינר: "יש כל הזמן ניסיונות לחדור למערכות מחשבים קריטיות בישראל... היכולת לפגוע בנו קיימת. פעולה נגדנו היא עניין של החלטה"

http://www.haaretz.co.il/news/polit...emium-1.2041214
ארז קריינר, שהקים את הגוף הראשון להגנת הסייבר בישראל, במסגרת השב"כ, אומר כי כל מלחמה שישראל תהיה מעורבת בה בעתיד תלווה גם בניסיונות לתקיפה קיברנטית מסיווית של מערכות המחשב והתשתיות הישראליות. "זה יקרה בוודאות. יש יכולת לייצר את זה בצד היריב. בשנים האחרונות ראינו עלייה אדירה של תקיפות וניסיונות תקיפה בסייבר, אם כי רובם מצד גורמים פחות מקצועיים", אמר קריינר בשיחה עם "הארץ". קריינר הקים את רא"מ, הרשות לאבטחת מידע, כחטיבה בשב"כ בשנת 2002, בהתאם להחלטה שקיבלה ממשלת שרון. הוא מהנדס מחשבים בהכשרתו, שהחל את דרכו בשירות כמאבטח מטוסים ושגרירויות. אחרי תפקיד נוסף באגף האבטחה, בחו"ל, חזר לעמוד בראש הרשות עד סוף 2012. כיום הוא מנכ"ל חברת ייעוץ עצמאית בתחום הגנת הסייבר. לדבריו, "יש כל הזמן ניסיונות לחדור למערכות מחשבים קריטיות בישראל. חלקם נעשה לצורך לימוד, חלקם למטרות תקיפה. בודקים אותנו כל הזמן". מהפלת אתרים (תקיפות המכונות בעגה המקצועית "מניעת שירות") הוא פחות מתרשם, אף שישראל חוותה כמה כאלה בשנה האחרונה, שפגעו בין היתר באתרים של בנקים ומשרדי ממשלה. "זה יוצר פאניקה ציבורית מסוימת, אבל לא באמת גרם עד היום נזק למדינה". הוא מוטרד יותר מהפוטנציאל של "תקיפה ממוקדת, חכמה, שעוברת מתחת לרדאר שלנו". קריינר עדיין מדבר כמו שב"כניק, זהיר מאוד במסירת עובדות ופרטים. הוא מזהה עם זאת "עלייה ברורה ביכולת בצד השני. היכולת לפגוע בנו קיימת. פעולה נגדנו היא עניין של החלטה. זיהינו בשנים האחרונות תוקפים שחשדנו שמדינה עומדת מאחוריהם. מדינה יכולה להסתתר גם מאחורי מי שנראה כהאקר בודד. כמתגונן, אתה צריך לקחת בחשבון שייתכן שמישהו חדר לך למערכות גם לפני חצי שנה והוא מתכנן לתקוף ברגע שיתאים לו. כשאתה מגייס הרבה האקרים ומפעיל אותם בצורה ממוסדת, תצליח – כשלהבדיל ממלחמה פיזית, להאקר בצד השני אין כמעט סכנה שייאלץ לשלם מחיר". קריינר מזכיר כי תקיפות שאותרו בשנה האחרונה ששיבשו קשות תפקוד חברות נפט אמריקאיות ואחרות בסעודיה ובקטאר. ארצות הברית האשימה בגלוי את האיראנים. "אנחנו כבר מבינים היטב את פוטנציאל הנזק שטמון בתקיפות סייבר. בסוף אפריל השנה האקרים חדרו לחשבון הטוויטר של סוכנות הידיעות אי-פי ופרסמו דיווח שקרי שלפיו אירע כביכול פיצוץ בתוך הבית הלבן והנשיא אובמה נפצע. תוך דקות, איבד שוק המניות האמריקאי מיליארדי דולרים מערכו, עד שהבהלה נרגעה. אם מישהו ניצל את זה לספקולציה במניות, אפשר היה לגרוף רווח אדיר". בשנים קודמות אירעו תקיפות סייבר שפגעו קשות בתשתיות באסטוניה (ויוחסו לרוסיה) ובדרום קוריאה (ויוחסו לצפון קוריאה). לפני שנתיים הוקם, מעל רא"מ, מטה סייבר לאומי שמתאם את כל הפעילות בתחום. ברא"מ, שנותרה בשב"כ, עובדים עשרות אנשי מחשבים. "אלה אנשים מעולים", אומר קריינר. "בכל רגע נתון יש ביחידה פוטנציאל להזנקת עשרות סטארט אפים בשוק הפרטי. עשינו חריש עמוק בכל התשתיות הקריטיות. יכולת ההגנה של ישראל עלתה פלאים. אבל ככל שחולף הזמן יש צורך בהגנה נרחבת יותר, גם על פעילות כלכלית ולא רק על התשתיות. מערכות תחבורה, מפעלי תעשייה. לרוב, אלה מערכות שלא נבנו מתוך מחשבה שצריך להגן עליהן. בבסיסן, מערכות המחשוב חדירות. תחשוב ש-Windows הוציאו מתחילת השנה עשרות תיקוני אבטחה – וזה קורה במייקרוסופט, חברה שמבינה אבטחה. תאר לך כמה פגיעות חברות שאינן בחזית הטכנולוגיה". כמי שמסתכל כעת על המערכת הממשלתית מבחוץ, הוא סבור שמצבה של ישראל בתחום ההגנה סביר. "אין לנו היקף משאבים כמו האמריקאים, אבל נותרנו בעמדה מובילה בתחום הסייבר. ההבדל בינינו לבינם הוא ההבדל בין סירת מרוץ לנושאת מטוסים. אנחנו מגיבים מהר יותר". בשנותיו ברא"מ נתקל לא פעם בקושי להסביר למקבלי ההחלטות, בממשלה ובמערכת הביטחון, את הכללים השונים החלים בתחום הסייבר. "אנשים עושים השלכות מתחומי הלחימה שהם מכירים וזה לא תופס בסייבר. ישנה פרדיגמה שההגנה הטובה ביותר היא התקפה, אבל בסייבר היא נשברת. שם מנצחים בהגנה. לא תוכל להוציא מפעולה את מתכנתי המחשבים בצד היריב או להחריב את הידע הטכנולוגי שלו אם תתקוף. "תקיפה ומודיעין טובים בסייבר כבונוס, אבל כדי שלמדינו יהיה חשמל, מים, רשתות תקשורת מתפקדות אתה חייב להגן על זה מפני יריב, שיכול לתקוף אותך בכלל דרך אנגליה או צרפת. תורת הביטחון הישראלית הקלאסית – הרתעה, התרעה והכרעה כמעט לא עובדת כאן. בסייבר, ההגנה היא היחידה שרלוונטית – ומי שמסרב להבין את זה ולפעול כך הוא פשוט בחזקת מתאבד". קריינר ינחה את אחד הדיונים במסגרת שבוע הסייבר הבינלאומי של סדנת יובל נאמן למדע, טכנולוגיה וביטחון באוניברסיטת תל אביב ומטה הסייבר הלאומי. בשבוע, שייפתח היום באוניברסיטה, משתתפים עשרות מומחים מישראל ומחו"ל. בין הנואמים בו יהיו גם נשיא המדינה, שמעון פרס, ראש הממשלה בנימין נתניהו ושר הכלכלה, נפתלי בנט. ("הארץ", 09.06.2013)
_____________________________________
"לא חוזרים עד שמבצעים"(המוטו של גדוד 890 של הצנחנים, כפי שניסח אותו מפקדו אריק שרון)
"איפה האופניים שלך עכשיו? תאר לעצמך, שאתה יורד עכשיו למטה, למקום הרגיל, אבל האופניים לא שם. עצור את עצמך ברגע הזה, בשנייה שאתה מגלה שהאופניים לא שם, ותכפיל את הרגע הזה פי אלף. זאת המלחמה." (מתוך הספר "גוף שני", מאת עפר שלח, "זמורה ביתן", 1989, עמוד 92)
"סבלנות התמדה ולעיתים כדור בין העיניים" (סיסמת המארינס לללוחמה בטרור, אותה אימץ בשעתו מפקד גדוד 890 של הצנחנים, אמיר ברעם, כמוטו גדודי)
"המבחן שלנו כצבא הוא מבחן היכולת ולא מבחן הכוונה." (מתוך ההרצאה שנשא האלוף גדי איזנקוט "מאפייניו של עימות אפשרי בזירה הצפונית ובעורף" בסמינר לזכר חללי מלחמת לבנון השנייה שנערך באוניברסיטת חיפה ב־30 בנובמבר 2010)
"אני חושב שצנחנים מחזיקים מעצמם כמחויבים למשהו שכולם מחויבים אליו, אבל הם רוצים קצת יותר. זה לא שאנחנו פועלים מאחורי קווי האויב - אנחנו לכאורה כמו כולם. אז מה בעצם ההבדל? זה שצנחן עושה הכול וקצת יותר. זה מחייב אותך ביוזמה, בהובלה, בדוגמה אישית בקרב - וגם בקימה בפני שיבה באוטובוס." (הרמטכ"ל בני גנץ על השירות בצנחנים. מתוך הכתבה "מסיבת גנץ" מאת יוני שנפלד ונועה הורוויץ, "במחנה", 6 בינואר 2011)

תגובה ללא ציטוט תגובה עם ציטוט חזרה לפורום
  #100  
ישן 05-07-2013, 21:39
צלמית המשתמש של marloweperelab89035
  marloweperelab89035 marloweperelab89035 אינו מחובר  
 
חבר מתאריך: 06.02.07
הודעות: 2,325
בתגובה להודעה מספר 1 שנכתבה על ידי marloweperelab89035 שמתחילה ב "כתבות שהתפרסמו בשנים האחרונות על קצינים בכירים - אשכול 2"

קצין השריון הראשי כבר לא סומך רק על הטנק\ מאת אמיר בוחבוט

http://news.walla.co.il/?w=//2657647

תא"ל עופר צפריר יודע שחטיבות הטנקים צריכות להמציא את עצמן מחדש אך מבהיר שבקרב מהיר ויעיל אין לשריון תחליף. ואם כבר מקצצים, אז שיישאר שריון קטן - וחכם מאוד. ראיון

רגע לפני שהוא עוזב את התפקיד, הגיע קצין השריון הראשי, תא"ל עופר צפריר, לביקור פרידה ממפקדי עוצבת בני אור בשטח אש של צה"ל בערבה. הוא עלה על סרבל והחל לטפס על אחד הטנקים, כדי להצטרף לתרגיל פלוגתי שבו יידרש להפגין את יכולות הירי שנותרו לו. לפתע קפצה מבטן הטנק בתו החיילת, ערבה. "מה את עושה כאן?", הוא שאל בפליאה. "אבא, אני לא מאמינה שאתה נפרד מהטנקים, אז באתי לראות את זה בעיניים", השיבה ערבה וקיבלה חיבוק חם מהאב הגאה. "זה רגע לא פשוט בשבילי ואני לא אוהב פרידות", אמר לה, "אבל כשאת פה, אני שמח. בואי תראי מה אבא עושה כל הזמן. את מוכנה?". ענני האבק אופפים את הטנק. נהמת המנוע מעידה על כך שכולם חגורים, והנה יוצאים לקרב המדומה על החביות שפוזרו בשטח. כעבור שעה קלה, הטנקים חוזרים לנקודת האיסוף. לא כל המטרות הושמדו בתמרון הקצר, ולתא"ל צפריר יש הסבר משלו למה שראינו במשקפות: "יש לי בעיה בידיים. בכל טנק שאני עולה עליו יש תקלה חשמלית. כאילו אני מקצר את המערכת". בתו, שישבה כל אותה העת על כיסא המדריך המותקן על גבי הטנק ו"אכלה" כמויות אדירות של אבק, יורדת בקפיצה ומבטיחה לכולם שהיא נהנתה. השריונרים לא ממהרים לקנות את זה. אחרי זמן מה, אנחנו נפגשים במשרד ממוזג לדבר על מצב הטנק הישראלי.
אנחנו מדברים ביום לא הכי נעים לחיל השריון. מנכ"ל משרד הביטחון האלוף (מיל') אודי שני, שריונר, הודיע על צמצום בייצור טנקי המרכבה.
"הם כבר צמצמו. יש תכנית שפרושה עד 2020 לייצור מרכבה סימן 4".
על רקע הצמצום בייצור טנק המרכבה, מה הרלוונטיות של הטנק במלחמה הבאה אליה מתכונן צה"ל?
"הגענו למסקנה שבמזרח התיכון מכריעים ומנצחים בעזרת תמרון ואש. חוץ מקוסובו (שם הכריעה אש אווירית, א.ב.), שום מלחמה לא הוכרעה באמצעות אש בלבד. לכן המטכ"ל החליט שבמלחמה הבאה יכריעו התמרון והאש. אתה רוצה שהתמרון הזה יהיה קצר, מהיר, אפקטיבי, ייצור אש ויביא להכרעה הכי מהירה? הדבר היחידי בצבא שיודע לעשות את זה חיל השריון. חיל השריון זה לא טנקים. הפכנו להיות יותר רלוונטיים כשהוקם צוות קרבי גדודי שמורכב משתי פלוגות טנקים, מפלוגת חרמש, מפלוגת מסייעת (ולה מרגמה קשת, יכולת תצפית וסיור בסיוע מזל"ט רוכב שמיים ומרכיבים מסווגים נוספים, א.ב.) זו יחידה שיודעת להביא תמרון מכריע".
העיתונאי רזי ברקאי ערך פאנל בגלי צה"ל על מקומו של הטנק במערכה הנוכחית. כעסת באותו רגע על עצם השיח?
"כן. מכיר. התקשר אלי אביגדור קהלני. אני חושב שלמי שמבין בתמרון, השאלה לא רלוונטית. זה מעליב את האינטליגנציה. אי-אפשר לעשות תמרון קצר מהיר וקטלני כמו שדורש הרמטכ"ל, בלי השריון. אין דבר כזה".
איך תתמודד עם נשק הנ"ט המתקדם של חיזבאללה, סוריה וחמאס?
"יש שלושה מעכבי תמרון: טילי נ"ט, מטעני חבלה וירי תלול מסלול לשטחי היערכות ולמעברים הכרחיים. עם הנ"ט בסך הכול אנחנו יודעים להתמודד טוב מאוד. יש לנו יכולת איתור, גילוי והשמדה. יש לנו פגז חדש שניסינו אותו בעזה, שנקרא 'כלנית', והוא שפוצץ את הנגמ"ש המצרי שחדר לישראל לפני שנה. יש מיגון לטנק ומערכת הגנה אקטיבית, 'מעיל רוח', שנוסתה פעמיים בהצלחה בעזה. למטענים אין לנו מענה טוב מאוד. אז מה עדיף? שחי"ר עם חזה שעיר ושכפ"צ ייצא לקרב לבד? חייב להיות משהו משולב. חלק יאמרו, אני אביא את 'נמר' (הנגמ"ש החדש של צה"ל, א.ב). אבל אין לו תותח. הוא לא יודע לייצר אש לטווחים קצרים ורחוקים. ה'נמר' לא יודע לפרק בית ולא יודע לירות פגז לקומה השלישית של המבנה. אני לא אומר רק טנקים. לא תשמע אותי לעולם אומר את זה. אני אומר שריון וחי"ר. אני אומר לחימה משולבת. זה מה שיביא את ההישג הכי מהיר. במלחמת לבנון השנייה נהרג אותו מספר של חיילי חי"ר ושריון מירי נ"ט על בתים".
לאור הדיבורים על הצמצום במערך הטנקים, האם אתה וחבריך השריונרים נכשלתם בניסיונות להעביר את המסר שטנק הכרחי במערכה הבאה? אחרת איך אתה מסביר את מעמדו המורכב של הטנק?
"בסוף מההר הזה ייצא עכבר. בסוף פורום מטכ"ל קיבל את ההצעה שאני לפחות המלצתי עליה, דרך ראש מטה זרוע היבשה, שאחרי הארגון מחדש היחס יהיה שני חיילים בשריון על כל שלושה לוחמי חי"ר. לגבי צמצום הטנקים, אנחנו החיל היחידי היום בצבא, אחרי חיל האוויר, שיודעים לעשות לחימה רשתית. זאת אומרת, כשאני מזהה מטרה אני יכול להעביר אותה בזמן אמת למי שאני רוצה - למסוק, לתותחנים, לחי"ר ועוד. אצלי כל חייל בדרגת סמל ומעלה יודע לקבל ולהפעיל את ערימות המידע שנשפך אליו. מה הרעיון? להחזיק חטיבות טנקים שעולות לנו המון כסף או להיות קטן יותר אבל יותר איכותי, ושכל הטנקים יהיו מרושתים בטכנולוגיה מתקדמת עם מערכות מיגון? שלכל הטנקים יהיו איכויות דומות, כולל מערכות לראיית לילה, מערכת כוונות מפקד, המערכות הכי טובות שיש? הטנק הזה יביא יותר. יהיו לנו מספר חטיבות טנקים מצוינות".
אהוד ברק דיבר לפני יותר מעשור על צבא קטן וחכם. רצו לבלוע אותו חי. זה מה שאתה בא ואומר לי? צבא קטן וחכם?
"צבא חכם מאוד, שיהיה הרבה יותר איכותי, קטלני יותר, מדויק, מהיר ומסוגל להפעיל את הגדוד יותר טוב בזכות הרשתיות שלו. הוא יהיה מסוגל לאתר מהר יותר אויב ולהשמיד מהר אויב ובנוי לשתף מידע עם כלל החילות. אתה לא יכול להשוות את היכולות של סימן 4 בציר הררי בלבנון לסימן 1 שלא עולה גבעונת".
אני מבין שהשלמת עם הצמצום של הטנקים.
"אני לא השלמתי. לא הובלתי, אבל הסכמתי כי המחיר הוא נורא פשוט. אתה יודע כמה עולה ק"מ של טנק מרכבה סימן 4? 4,700 שקל. כמה עולה פגז כלנית? 30 אלף שקל. אני מבין שבמחירים האלה אי אפשר להחזיק את כל היתר. אני אומר בואו נחזיק פחות אבל כמו שצריך. שיהיו כוחות מיומנים, במילואים ובסדיר. מפקד גדוד שריונר - אין לו תחליף. על זה הגענו להסכמה עם כל האלופים. מג"ד שריון מדבר היום עם חמש סוכנויות מודיעין בו זמנית שהן מוסרות לו מידע בזמן אמת על מה שקורה אצלו בתוך המשימה הוא יודע להגיב לכך בשיא המהירות. הכול דיגיטלי. הוא מחלק מטרות ותוך זמן קצר פותח באש מכל הטנקים. אנחנו מביאים מכלול שיודע להיות הכי רלוונטי לעת המלחמה הנוכחית".
יש בכירים מאוד במערכת הביטחון שחושבים שהטנק הוא גורם מעכב בלחימה בשלושת העשורים האחרונים.
"אני מכיר את הטיעונים האלה. הדפתי אותם. הייתי צריך להדוף את זה אצל אנשים שלא הפנימו מה השתנה אצל חיזבאללה. חיזבאללה התעצם בשני תחומים קריטיים לחי"ר - ירי תלול מסלול לטווחים קצרים, בסגנון המרגמות רק הרבה יותר אפקטיבי, ומטענים. שכחנו מה זה. בעופרת יצוקה אכלנו אותה ממטענים וחיזבאללה רק התעצם ממטענים. כמה ישחק לנו המזל? בסוף זה איום. זה משפיע מרמת החי"ר דרך הנמר ועד הטנק. לכן צריך לחשוב אחרת ולשריון יש מענה אפקטיבי".
אני מתקשה לשכוח את הרגע בפתיחת מלחמת לבנון השנייה, שבו טנק עלה לעמדת תצפית קבועה למרות אזהרה ממטעני חבלה, והתפוצץ. במשך יממה, תוך לחימה קשה, חיפשו שם את גופות החללים.
"בעופרת יצוקה היה פצמ"ר אחד שעצר את גולני ל-12 שעות. תשאל את חטיבות החי"ר מה הוסיף להן הטנק בעופרת יצוקה. התרומה שלנו הייתה בשטח האורבני הכי קשה. מה הם רצו? תנועה ממוגנת עצמאית עם אש שיודעת להגיב בזמן אמת לניסיונות חטיפת חייל ולמטענים שהתפוצצו על ימין ושמאל. היו בתים ממולכדים שרק הטנקים או הדחפורים היו מתמודדים איתם. אנחנו מאומנים היום להשחיל פגז לחלון בית. מה שהיה שם יהיה מול חיזבאללה פי אלף. אנחנו יודעים את זה, לא משערים את זה. אני בטוח שאלופי המטה הכללי לא יתבלבלו כשיקבלו החלטות".
במבצע עמוד ענן ראו אותך משוטט בין מפקדי הגדודים ומפקדי החטיבות בהכנות לכניסה הקרקעית. מחלק הנחיות, בוחן רמת מוכנות. היית בדריכות שיא. אין תחושת החמצה מכך שהתמרון הקרקעי לא יצא אל הפועל?
"אני אומר לך שני דברים שסותרים אחד את השני. לוחם היבשה, בניגוד ללוחם האוויר והים, חי תחת ערפל. אנחנו לא יודעים איפה האויב מסתתר. אני לא יכול לומר לך שבבניין שמולי לא מתחבאים 40 מחבלי חיזבאללה. זה לא כמו חיל האוויר שרואה מטוס, טיק-טיק-בום. ערפל הקרב הוא לחם חוקנו. אתה נבנה על זה. הנקודה השנייה היא בדיוק ההיפך - אתה ארגון שהתאמן ורוצה להוכיח את עצמו במבחן. אף אחד לא רוצה להילחם כדי להילחם. אבל אתה רוצה להוכיח את היכולות שלך כדי לפתור פעם אחת ולתמיד את בעיית הטילים. בעופרת יצוקה הוכח שאיפה שהגיע התמרון, ירי הרקטות פחת או הופסק".
מה היה קורה אם היינו נכנסים עם טנקים בעמוד ענן?
"היינו משיגים הישג יפה מאוד. זה קרב משולב. אני קצין שריון ראשי, לא קצין טנקים ראשי. קח את חטיבת 401 - הטנקים הכי טובים בעולם. הייתי על כולם, לכן אני אומר שאלו הטנקים הכי טובים בעולם. אבל היא לא חטיבת שריון. הגדודים שלי מורכבים מיותר מטנק".
הציבור מריח רוחות מלחמה בזירה הצפונית ובזירה הדרומית. על מה אתה יכול להתחייב?
"אני יכול להתחייב שהגענו לרמה מצוינת ושננסה לסיים את הלחימה הבאה בזמן הכי קצר לטובת כולנו. אני אמרתי בסיום קורס מפקדי טנקים בשבוע שעבר: אל תחשבו שהמלחמה אולי תהיה בזמן שלי. תצאו מנקודת הנחה שהלחימה הבאה תהיה בזמן שלכם. עכשיו. זה התור שלכם. המצב הוא לא טוב. ומסתמן שיהיה עוד יותר לא טוב. ותתייחסו כאילו זה יקרה במשמרת שלכם. אין אפס".
עלויות הטנק הנוכחי כפי שהסברת עולות משנה לשנה. אתה יכול כבר לתאר כיצד יראה הטנק העתידי של צה"ל?
"הטנק העתידי לא יהיה עם מנוע גרעיני. הוא יהיה היברידי. אני לא חושב שזה יהיה טנק אלא רכב קרבי משוריין ללחימה, הכי טוב שאפשר. שיש בו את מירב היכולות לגדוד. אנחנו מבינים שאי אפשר להעמיס את הכול על כלי אחד. אנחנו לא רוצים מרכבה סימן 5. אי אפשר שיהיה גם נגד מטענים, נגד ירי תלול מסלול, נגד נשק מדויק וגם יירה לטווח של קילומטרים, שגם ייסע מהר, גם עם מערכות הגנה, גם לא יצטרך הרבה דלק, שיישא גם לוחמי חי"ר ויידע לירות לבניין גבוה מאותו כלי. למדנו היטב מה קרה לאמריקאים. מרוב דרישות מבצעיות לא יצא להם הכלי. אנחנו רוצים רכב קרבי משוריין ללחימה בשטח סגור וחלק מהפתרונות לא יהיו על אותו כלי אלא על כמה כלים באותו גדוד. תרצה טיפול במטענים? יהיה כלי אחד. נגד נ"ט? כלי אחר יוביל את המענה. היתרון יהיה בסינרגיה של הגדוד".
אתה משרת בצה"ל כשריונר 26 שנים. עברת תקופות מאתגרות. תבחר רגע אחד שתזכור תמיד, אחרי שתוריד את הסרבל.
"הרגע הכי ממצה וטוב שלי בקריירה שלי היה כמח"ט במבצע עופרת יצוקה. זו הייתה הרגשה של כניסה למלחמה. אבל הרגע היפה ביותר היה כששלושת גדודי השריון שלי נשארו אחרונים בשטח הפלסטיני לעוד 48 שעות. אני אמרתי להם אנחנו לא יוצאים כמו בלבנון. אנחנו נצא באור יום עם דגלים על הטנקים. דגלי ישראל וחיל השריון על כל טנק שיצא מעזה בנסיעה איטית. בכוונה. זה הרגע שלא אשכח לעולם".
(וואלה!, 4 ביולי 2013)
_____________________________________
"לא חוזרים עד שמבצעים"(המוטו של גדוד 890 של הצנחנים, כפי שניסח אותו מפקדו אריק שרון)
"איפה האופניים שלך עכשיו? תאר לעצמך, שאתה יורד עכשיו למטה, למקום הרגיל, אבל האופניים לא שם. עצור את עצמך ברגע הזה, בשנייה שאתה מגלה שהאופניים לא שם, ותכפיל את הרגע הזה פי אלף. זאת המלחמה." (מתוך הספר "גוף שני", מאת עפר שלח, "זמורה ביתן", 1989, עמוד 92)
"סבלנות התמדה ולעיתים כדור בין העיניים" (סיסמת המארינס לללוחמה בטרור, אותה אימץ בשעתו מפקד גדוד 890 של הצנחנים, אמיר ברעם, כמוטו גדודי)
"המבחן שלנו כצבא הוא מבחן היכולת ולא מבחן הכוונה." (מתוך ההרצאה שנשא האלוף גדי איזנקוט "מאפייניו של עימות אפשרי בזירה הצפונית ובעורף" בסמינר לזכר חללי מלחמת לבנון השנייה שנערך באוניברסיטת חיפה ב־30 בנובמבר 2010)
"אני חושב שצנחנים מחזיקים מעצמם כמחויבים למשהו שכולם מחויבים אליו, אבל הם רוצים קצת יותר. זה לא שאנחנו פועלים מאחורי קווי האויב - אנחנו לכאורה כמו כולם. אז מה בעצם ההבדל? זה שצנחן עושה הכול וקצת יותר. זה מחייב אותך ביוזמה, בהובלה, בדוגמה אישית בקרב - וגם בקימה בפני שיבה באוטובוס." (הרמטכ"ל בני גנץ על השירות בצנחנים. מתוך הכתבה "מסיבת גנץ" מאת יוני שנפלד ונועה הורוויץ, "במחנה", 6 בינואר 2011)

תגובה ללא ציטוט תגובה עם ציטוט חזרה לפורום
  #101  
ישן 11-07-2013, 13:22
צלמית המשתמש של marloweperelab89035
  marloweperelab89035 marloweperelab89035 אינו מחובר  
 
חבר מתאריך: 06.02.07
הודעות: 2,325
בתגובה להודעה מספר 1 שנכתבה על ידי marloweperelab89035 שמתחילה ב "כתבות שהתפרסמו בשנים האחרונות על קצינים בכירים - אשכול 2"

גולני שלי\ מאת גלית מילצ'ן

תא''ל במיל' יודק'ה פלד מרעות, שהחל את שירותו כלוחם בסיירת גולני, המשיך לשרת את המדינה גם אחרי שנפצע פעמיים.
הוא השתתף בקרבות רבים, בהם הקרב לכיבוש מוצב החרמון במלחמת יום כיפור...


http://mnews.co.il/article_focus.asp?article_id=15651

ביום העצמאות ה-65 של מדינת ישראל גם חטיבת גולני, "חטיבת העם", תחגוג 65 שנה להיווסדה. באותו מעמד יציינו בחטיבה 40 שנה לכיבוש החרמון במלחמת יום כיפור. חייו של תא''ל במיל. יודק'ה פלד מרעות, שזורים ברבות ממורשות הקרב של גולני. הלוחם שהשתתף בקרבות העקובים מדם ולקח חלק באירועים שעיצבו את פני המדינה, חינך כל אחד מארבעת ילדיו ברוח הנתינה ואת זאת ספגו גם עשרת נכדיו. יחד עם אשתו אביטל הם מתגוררים ברעות כבר 20 שנה ומגדלים דורות נוספים ברוח הציונות, לגמרי ללא ציניות. "בבית בו גדלתי ציונות היתה פחות מילה ויותר מעשה", מסביר פלד בן ה-73, במקור בן קיבוץ יגור. "במשך שנים הייתי בצבא אבל אף פעם לא הייתי איש צבא. הייתי בשרות כי במקום בו גדלתי היתה תחושה שצריך. רוב הציבור לא יבין זאת היום. בין חברי יגור היו אנשים שתרמו למדינה, נלחמו בבריטים, החביאו נשק בסליק המקומי, הלחימה למען המדינה היתה חלק מהחיים, ההווי והתרבות, המשפחה שלי היא חלק מדור החלוצים שעזבו כל מה שהיה להם כדי לבנות פה מדינה. בבית, נוסף לאחי ושתי אחיותיי אימצנו גם שני ילדים נוספים ניצולי שואה. אחי הבכור, ממקימי הנוער העובד, היה גדול ממני ב- 8 שנים. הוא גויס לשירות קבע להיות מפקד סיירת צנחנים, דבר שהצריך את אישור המשק. חודש לפני תום השנה לשירותו הוא נהרג בנגב בנחל סירפד, בהיותו בן 28. אלו דברים שלא עוברים על ידך ועברו הלאה במשפחה, בתחושה שצריך. היום אי אפשר להסביר מה זו האידיאולוגיה שהיתה אז." אלא שגם בלי להסביר, המסר עבר הלאה. בנו בכורו של יודק'ה, שירת כטייס בחיל האוויר וקורקע אחרי שחרורו בגלל בעיה בריאותית. במשך שלוש שנים הוא נלחם במערכת עד שהותר לו לשוב לטוס. פלד עצמו העביר את רוב שירותו בין החבר'ה שרצו על הגבעות והיה רב זמנו בשדה. כשילדיו היו צעירים הם היו מגיעים לבקר את אביהם במוצב הר דב. היום הנכד ענבר מחזיק עם הגדוד בו הוא משרת את אותה הגיזרה. "באותם הימים, אחת המוטיבציות להישאר בצבא עם ילדים קטנים, מעבר לכך שכל אחד צריך לתת מה שיכול, היתה בעיקר התחושה שהקיום שלנו לא מובטח בארץ".
"סבא הביא אותי"
כמעט טבעי היה שנכדו של יודק'ה, ענבר פלד, ילך בדרכו של סבו ויתגייס לסיירת גולני. לשאלתי מדוע ביקש לשרת דווקא בגולני סבתא אביטל מתערבת בשיחה ואומרת: "כי אתה דחפת אותו לשם", אבל יודק'ה מיתמם: "הוא הלך מבחירתו, הוא בקושי התייעץ איתי". לבסוף ענבר הוא זה שמכריע ומודה "סבא הביא אותי להיות בגולני. גדלתי על הסיפורים שלו מאז שאני זוכר את עצמי. בכל פעם שטיילנו עם המשפחה בחרמון שמעתי את הסיפורים. לפעמים זה היה רק עם סבא ולפעמים עם שאר המשפחה. אני מאד אוהב לטייל, זה הובי אצלנו במשפחה וכך יצא ששמעתי הרבה מהסיפורים של סבא. לגולני הלכתי כי נמשכתי לחטיבה, לסיפורי מורשות הקרב." יודק'ה המעורה בפרטי הגיוס בחטיבה משלים נתונים ומתפאר בכוח המשיכה שלה: "שתדעי לך שגולני היא חטיבה מאד מבוקשת בין המתגייסים היום. בגיוס האחרון - על כל מקום פנוי בחטיבה ביקשו להגיע 5 חיילים. בנובמבר על כל מקום בהקצאה היו אפילו יותר מבקשים".
פציעה ראשונה
הקשר ההדוק של פלד לחטיבה החל בימים שהמדינה היתה עדיין צעירה. הוא התגייס לצה"ל ב-1960 לסיירת גולני. בתום הכשרת הלוחם והמ"כים היה ברור שיצא לקורס קצינים אותו סיים בהצלחה. כמ''מ צעיר פיקד על מחלקה במבצע סנונית, הפשיטה על מוצב נוקייב הסורי שישב על שפת הכינרת וממנו חלשו הסורים על ספינות הדיג הישראליות באגם. ב-17 במרץ 1962 ירו הסורים על אחת מספינות המשמר של חיל הים ששמרו על הדייגים באגם ופצעו שני חיילים. הממשלה בראשות בן גוריון קיבלה החלטה לערוך פשיטה עוד באותו הלילה על המוצבים הסורים לאורך החוף. יודק'ה מספר כי חטיבת הצנחנים ביקשה 48 שעות להתארגנות ואילו מח''ט גולני מוטה גור לקח על עצמו את המשימה מיידית. "הייתי מ''מ צעיר, ותיקי הסיירת היו בחופש, ובפשיטה השתתפו סיירת גולני, קורס מכ''ים וגדוד 13, בעיקר טירונים שלא השלימו טירונות. מוצב נוקייב הגיע ממש עד המים, הוא נכבש ופוצץ אך בדיעבד היה בו כח גדול יותר ממה שהתכוננו אליו. תוך כדי ההסתערות נפגעתי מכדור שנכנס דרך הצוואר ויצא מהגב, קרע את עצב השמיעה באוזן שמאל ובמזל רק שיפשף את האיברים הפנימיים. הפציעה שמה אותי בגזרת המתים אך אחרי שבועיים וחצי בבית החולים רמב''ם הסתלקתי וחזרתי לסיירת." אחרי השחרור חזר יודק'ה לקיבוץ יגור. "בגמר שירות החובה לא נשארתי בצבא יום אחד נוסף בגלל שרציתי למנוע את הדאגה מהוריי השכולים. רציתי ללמוד גיאולוגיה אבל בקיבוץ שלחו אותי ללמוד מקצוע שיתאים לצרכי המשק, הנדסת בניין בטכניון. תוך כדי הלימודים שירתתי מעל 100 ימי מילואים עם הסיירת. כמובן שלא סיימתי את לימודי ההנדסה.."
הקרב לכיבוש ההר
במלחמת ששת הימים גויס פלד כאיש מילואים ופיקד על סיירת חטיבת חי'ר 2 (כרמלי) שנקראה להגנת עמק הירדן ועמק בית שאן. יחד עם חייליו הם נלחמו בגזרת צפון השומרון ודרום רמת הגולן. ב-1970 החליט פלד לחזור לשירות קבע וכיהן כמפקד סיירת גולני. ב- 4 באוקטובר 1973 הגיע פלד לגדוד 51 כמג''ד מחליף למג''ד שסבל מבעיה רפואית. "כשנודע לי על העדרו של המג''ד הודעתי שאני מגיע להחליף אותו. הייתי רס''ן. לא הכרתי כמעט אף אחד בגדוד והגדוד לא הכיר אותי. קבעתי מסדר יציאה גדודי לשעה 04.00 טרם שחרורם לחג, אך חצי גדוד לא עמד בזמן ולכן קבעתי מסדר חוזר לשעה 8.00 בבוקר. ב- 6.30 הגיעה הפקודה על כוננות וביטול חופשות. כך יצאתי למלחמה עם פלוגות ולוחמים שאיני מכיר." ב6- באוקטובר 1973 כבש הצבא הסורי את החרמון. מבין 60 החיילים ששהו במקום, נהרגו 13 ו- 31 נכנעו לסורים ונפלו בשבי. באותו יום, משנותק הקשר עם מוצב החרמון, קיבל מח''ט גולני אישור לעלות לכבוש את המוצב. הכוח כלל 2 פלוגות מגדוד 51 בהובלתו של פלד, וסיירת גולני. כשהגיע הכוח לנווה אט''יב פקד רפול מפקד האוגדה לעצור, "החרמון לא חשוב רמת הגולן נופלת." ב-8 באוקטובר עלה כוח של גולני בניסיון לכבוש את ההר. הניסיון נכשל והכח נסוג בגלל מספר האבידות. כשבועיים אחרי, ב21- באוקטובר הוביל פלד את לוחמי הגדוד ב"מבצע קינוח" לכיבוש החרמון. הקרב לכיבוש ההר היה קרב לילה קשה ומורכב שהתנהל מטווחים קרובים וגדודו של פלד ספג בו נפגעים רבים.. פלד עצמו נפצע לפנות בוקר מפגיעת כדור בחזהו. פלד: "הצנחנים נחתו ממסוקים וכבשו את החרמון הגבוה, גולני עלו מהמקום שהסורים ציפו שנבוא, שם נפצעתי מכדור קלצ'ניקוב מטווח 7 מטר שנכנס לגב מימין לשמאל. כדור כזה נותן זפטה רצינית... היתרון היחידי שהוא גם יוצא החוצה. מהוריי השכולים שנפטרו צעירים נחסך המראה שלי פצוע בשנית." בקרב נהרגו 55 חיילי צה"ל וכ-80 נפצעו. הדבקות במשימה, רוח היחידה, ההקרבה והנחישות של חיילי צה"ל היו הגורמים שהכריעו את הקרב. לאחר שהחלים שב פלד לפקד על הגדוד במלחמת ההתשה במובלעת הסורית. בהמשך הועלה לדרגת אלוף משנה והפך למפקד ביה"ס למקצועות חיל הרגלים בצה"ל.
הסבא ממבצע יונתן
כשענבר פלד צופה בסרט "מבצע יונתן", מעבר להתרגשות הוא גם מהרהר בסבו שהיה שותף למבצע ההיסטורי לחילוץ בני הערובה מאוגנדה. בשנת 1976 נחטף על ידי טרוריסטים מטוס אייר פרנס בדרכו מישראל לצרפת ובו בין היתר 105 נוסעים יהודים, ישראלים ואנשי צוות המטוס שנלקחו כבני ערובה. אל''מ יודק'ה פלד נטל חלק במבצע להשבת השבויים מאוגנדה. "במבצע אנטבה הייתי הסגן של מח''ט גולני אורי שגיא. הכוח של סיירת מטכ''ל פרץ ראשון לבית הנתיבות בו שהו החטופים אבל בהמשך תפקידנו היה להוביל את כל האזרחים למטוסים. אחרי כל כך הרבה שעות של טיסה בהרקולס, מכונת בטון מעופפת, הגענו אל מעבר להררי החושך כדי להציל יהודים והרגשנו שאנו שותפים להיסטוריה. המבצע אושר אחרי שבתחילה לא ניתן לנו להמריא מעבר לאילת. זו חלק מתחושת ה"צריך לעשות" שהיתה בבסיס שלנו. ההרגשה שב- 1976 יש מי שעושה סלקציה, יהודים ימינה וכל השאר שמאלה...איך יתכן דבר כזה?" ענבר: "מסתבר שסבתא לא ידעה שסבא משתתף במבצע עד שאבא שלי ראה את סבא בטלוויזיה." בהמשך דרכו עבר פלד לפקד על חטיבת השריון "ברק". הוא המשיך להתקדם בסולם הדרגות ומונה לתת אלוף ולמפקד עוצבת געש (גבול סוריה). בשנת 1992 השתחרר מצה"ל. בהמשך הלך ללמוד תואר שלישי בתולדות ארץ ישראל.
עכשיו אתם
שלושה חדשים אחרי גיוסו של ענבר פלד לצבא נערך מסע מעלה גולני לקבלת תג היחידה. תא''ל במיל. יודק'ה פלד קיבל את החיילים בתחילת המסלול והעביר להם את מורשת הקרב של כיבוש החרמון ו"את שלשלת הדורות הלאה" כדבריו. "אני הייתי אז, הם עכשיו, גולני זה גולני וכל אחד עושה כמיטב יכולתו בעת שירותו." ענבר: "יומיים שלושה לפני המסע הבנתי שסבא יהיה שם, מאד התגאיתי. אישית פעם אחת בלבד יצא לי לספר לחברים על הלחימה של סבא, אנשים בגולני דווקא אוהבים לשמוע את הסיפורים האלו, זה "מרעיל" אותם"
אתה יכול לדמיין מה עבר על סבא שלך?
"יצא לי כמה פעמים להיכנס לסרט הזה. בשבוע שעבר עלינו את הר דב עם אלונקות, בדרך כלל בגולני כל תרגיל גדודי וחטיבתי מסתיים בטיפוס במעלה גולני. מהשער הראשון של החרמון עליה דוך בהר מימין במעלה החרמון. זו חתיכת קריעה, אני לא רוצה לחשוב איך זה היה תוך כדי הקרב."
יוד'קה, האם היום, במבט לאחור, אתה שלם עם ההליכה של הנכד שלך למסלול של לוחם?
"החודש אני עומד לעלות לחרמון עם קורס מפקדים של צה''ל ולהסביר להם מה היה שם, בהיבט של מצבים של מפקד בקרב, ערכים ודעות שלי שבחלקם לא של הצבא. מה מניע חיילי חי''ר בקרב להסתער כשהרצון לחיות זה הדבר הכי חזק? האמונה היא לא רק בקדוש ברוך הוא אלא באנשים, במפקדים שלך, בחברים. זהו נושא מורכב. גם לי לא היה פשוט כשאבא של ענבר נלחם במלחמות אבל כנראה שאין לנו דרך אחרת." וענבר שסיים לא מכבר קורס חובשים קרביים ועדיין מתלבט בהמשך דרכו הצבאית, מאשר: "המוטיבציה לשרת ביחידת חי''ר היא שילוב מהבית וגם בין החברים, לא כולם חי''רניקים אבל תורמים לצבא. אם תהיה מלחמה נלך ולא נדבר הרבה. ככה חינכו אותנו." (מתוך אתר "mnews",‏ 09.04.2013.)
_____________________________________
"לא חוזרים עד שמבצעים"(המוטו של גדוד 890 של הצנחנים, כפי שניסח אותו מפקדו אריק שרון)
"איפה האופניים שלך עכשיו? תאר לעצמך, שאתה יורד עכשיו למטה, למקום הרגיל, אבל האופניים לא שם. עצור את עצמך ברגע הזה, בשנייה שאתה מגלה שהאופניים לא שם, ותכפיל את הרגע הזה פי אלף. זאת המלחמה." (מתוך הספר "גוף שני", מאת עפר שלח, "זמורה ביתן", 1989, עמוד 92)
"סבלנות התמדה ולעיתים כדור בין העיניים" (סיסמת המארינס לללוחמה בטרור, אותה אימץ בשעתו מפקד גדוד 890 של הצנחנים, אמיר ברעם, כמוטו גדודי)
"המבחן שלנו כצבא הוא מבחן היכולת ולא מבחן הכוונה." (מתוך ההרצאה שנשא האלוף גדי איזנקוט "מאפייניו של עימות אפשרי בזירה הצפונית ובעורף" בסמינר לזכר חללי מלחמת לבנון השנייה שנערך באוניברסיטת חיפה ב־30 בנובמבר 2010)
"אני חושב שצנחנים מחזיקים מעצמם כמחויבים למשהו שכולם מחויבים אליו, אבל הם רוצים קצת יותר. זה לא שאנחנו פועלים מאחורי קווי האויב - אנחנו לכאורה כמו כולם. אז מה בעצם ההבדל? זה שצנחן עושה הכול וקצת יותר. זה מחייב אותך ביוזמה, בהובלה, בדוגמה אישית בקרב - וגם בקימה בפני שיבה באוטובוס." (הרמטכ"ל בני גנץ על השירות בצנחנים. מתוך הכתבה "מסיבת גנץ" מאת יוני שנפלד ונועה הורוויץ, "במחנה", 6 בינואר 2011)


נערך לאחרונה ע"י marloweperelab89035 בתאריך 11-07-2013 בשעה 13:25.
תגובה ללא ציטוט תגובה עם ציטוט חזרה לפורום
  #102  
ישן 16-07-2013, 15:50
צלמית המשתמש של marloweperelab89035
  marloweperelab89035 marloweperelab89035 אינו מחובר  
 
חבר מתאריך: 06.02.07
הודעות: 2,325
בתגובה להודעה מספר 1 שנכתבה על ידי marloweperelab89035 שמתחילה ב "כתבות שהתפרסמו בשנים האחרונות על קצינים בכירים - אשכול 2"

כתבתו של אביחי בקר, "ידידותי לסביבה", "הארץ" 17.07.1998
(הקישור כבר אינו עדכני ועל כן מובא הנוסח המוקלד)

ידידותי לסביבה\ מאת אביחי בקר
אל"מ יוסי היימן, מח"ט גיזרת רמאללה, יודע שהמתנחלים קוראים לו שמאלני, אבל זה לא מפריע לו לנהל מדיניות של איפוק והבנה לצורכי הפלשתינאים, ואפילו להתנצל לפניהם כשצריך. הוא לא מהסס לבקר את המתנחלים או להסביר לפקודיו את יתרונות הסכם אוסלו בקר אביחי לפני כחודש התעללו שני חיילים בעצירים פלשתינאים במתקן המעצר בבית אל. בין השאר הכריחו אותם לרדת לכפיפות סמיכה, לשיר שירי גולני, לרוץ הלוך ושוב בלוח זמנים קצוב, החטיפו להם כמה צ'פחות, סטירה פה, בעיטה שם, הכל קטעים בשביל הצחוק כאילו. אלא שלא כך חשב אל"מ יוסי היימן, מח"ט הגזרה. דבר ראשון הודיע למפקדו כי הוא לוקח על עצמו את מלוא האחריות למעשה החריג. "דעתי היתה שעם יותר שליטה ובקרה מצדי אפשר היה למנוע את התקלה", מסביר היימן. "יושר", הוא כתב בזמנו בדף לצוערים, "הוא התכונה לקום ולהגיד טעיתי, גם אם כישוריך וקידומך יוטלו בספק". היימן לא הסתפק בכך. הוא הלך לבית המעצר, נפגש שם עם מנהיגם של העצירים והתנצל לפניו. "אמרתי לו, 'תגיד לחברים שלך שמה שקרה זה חמור, כמפקד החטיבה כאן זה לא מקובל עלי, אני מתבייש במה שהיה, ובשם צה"ל אני מבקש את סליחתכם'". נגד המטרטרים הוגש בינתיים כתב אישום לבית הדין הצבאי מחוז המרכז. "מי כמוני יודע שגם העצירים לא צדיקים", אומר היימן. "האיש שבעיקר בו התעללו נעצר על זיוף תעודת כניסה לישראל. אבל חשוב שנדע גם את הרקע לדברים. יש לו אחד-עשר ילדים, והוא אמר לי שאם יהיה צורך הוא יזייף שוב מסמכים, כי הוא חייב להביא אוכל הביתה. מה תגיד לאדם כזה? מה מבין ילד בן 19 שהוא מרשה לעצמו בשביל הכיף להתעלל באבא שמנסה איכשהו להתפרנס? אני לקחתי קשה את הסיפור הזה, שוחחתי עליו עם חיילים ומפקדים, ונראה לי שהעניין הובן". זה האיש, זה סגנונו. הומניסט במדים. "יוסי היימן הוא התגלמות של חוכמה, בינה ודעת", אומר יגאל רינגרט, סמח"ט מילואים שגדוד שלו סיים לא מזמן תעסוקה בגזרה. "הוא איש ישר, אוהב ארץ ישראל, הרגישות שלו לצרכים של שני הצדדים, גם המתיישבים וגם הפלשתינאים, מונעת מתחים ומקנה יציבות רבה לגזרה. מעבר להיותו מפקד, הוא מחנך בנשמתו. הוא מעמיק בהבנת הרקע הפוליטי, החברתי והביטחוני של המצב, בדקויות של הסכמי אוסלו, ביחסי הכוחות הפנימיים אצל הפלשתינאים, הראייה שלו רחבה, יש בו המון פתיחות ושאר רוח, הוא מקנה חשיבות עליונה לערכים של מוסר, הוא לא יתן לגסות ולקלגסות לפרוץ. מצד שני, כשנדרש להפעיל כוח הוא מאוד החלטי ונחוש". ואלו ההנחיות של היימן לימ"ס, יחידת המסתערבים של משמר הגבול, לקראת פעילות סמויה במחנה הפליטים ג'לזון, בעקבות מקרים חוזרים ונשנים של ידוי אבנים ובקבוקי תבערה: "בקת"ב מטווח 30 מטר הוא כלי לוחמני חם שגם הורג. 0.22 לרגל בברך, ממש ברגע הזריקה, זה בסדר. מה שחשוב זה שאם תגיעו לנוהל מעצר חשוד, שהבן-אדם יהיה פצוע ולא מת. קליעה מדויקת דרך כוונות, לרגליים בלבד. הרוג יגרום לנו את ההיפך ממה שהיינו רוצים". הרי ברור לכולם שאם היו כאן שני הרוגים בשבוע, הוא מסביר, ראש הממשלה היה נאלץ לנהל את המשא ומתן מתוך לחץ. "יש פה סיר מבעבע, התפקיד שלנו הוא לשחק עם המכסה כדי למנוע מהתבשיל לגלוש. לכן בהפגנה אני מנחה את הכוחות להוציא ממנה את העוקץ מבלי שיהיו הרוגים. דרך אגב, אצל חלקים מהרשות הפלשתינית זה דווקא טוב שיש אבדות, כי זה מסייע להם להניע את הרחוב". איך זה מסתדר עם הפעולה היזומה במחנה ג'לזון? "אנחנו הולכים בדירוג", מסביר היימן את מדיניות התגובה. כשנודע לו על תרעומת במחנה הפליטים, בגלל ג'יפ של מג"ב שפגע באנדרטה המוצבת בו, הוא בירר את העניין עם מפקד הפלוגה ושמע כי מקור החבלה בנהיגה בלתי זהירה. היימן הינחה אותו להתקשר אל מושל רמאללה, אבו-פיראס, ולהסביר שזאת לא היתה פגיעה בזדון. "במקרה הזה ביקשתי מהמושל שיגיד לראשי הפתח בג'לזון שמוטב להם להרגיע את השטח, אחרת עוד עלולות להיות פה אבדות". הימ"ס, הוא אומר, מופעל רק אחרי שמאמצי ההידברות לא הועילו.
בזכות הסכמי אוסלו
היימן, מח"ט בנימין מאז אפריל 97', נהנה בשבועות האחרונים משקט יחסי בגזרה, אם כי הסימנים שהותירו אבנים על הג'יפ הממוגן שלו מעידים על זמנים קשים יותר. אחד ממוקדי החיכוך נמצאים בהתנחלות פסגות, שהגדר המקיפה אותה ממש נוגעת באל-בירה, הנמצאת בשטח A. זירת ההתרחשות היא רחוב כראמה, 80 מטר בלבד מהשער, והרחבה שאליה היימן נוסע עדיין מפויחת, עדות לשורת אירועים, 20 בתוך חמישה חודשים, שבחדשות נקראים הפרות סדר. הסיבוב האחרון נערך לפני יותר מחודש, ביום שבו נגמרו בחינות הבגרות. "הם עולים מהסמטה, מנסים להתקרב לגדר, זורקים אבנים וברזלים, הבנים קדימה, הבנות מעודדות מאחור, לפעמים הם שופכים דלק על הטרסה הזאת וכשהחיילים נערכים עליה, הם זורקים בקת"ב (בקבוק תבערה) כדי להבעיר אותה. אנחנו דולקים אחריהם, דוחקים אותם, כשיש צורך אנחנו מפעילים גז וגומי. המקרה הכי חמור היה אחרי מותו של מוחי א-דין שריף שנקבר כאן למטה, 250 מטר מאתנו. זאת היתה הפגנה של 500 איש, לקח למשטרה הפלשתינית חמש שעות כדי להתערב. עד אז הם סגרו פלאפונים ולא דיברו אתנו. גם כשהם נכנסים לפעולה זה לרוב בשיטת 'חבר'ה תפסיקו', רק פעמיים ראיתי אותם מפזרים ממש נחוש". למרות הטרוניות, היימן בסך הכל מרוצה מהקשרים עם עמיתיו הפלשתינים. "אני חייב לציין שלמרות משקעי העבר המגעים המקומיים בין מנגנוני הביטחון של שני הצדדים מאוד מוצלחים. כשאני יושב, למשל, עם מושל רמאללה אבו-פיראס, שהיה ראש מנגנון הפיגועים של אש"ף בגזרה המערבית בלבנון - אם רק נתחיל לנבור, עוד יתברר שירינו זה על זה במחנה אל-חילווה, לו נהרגו חברים, לי נהרגו חברים - מפגשי התיאום בינינו מתנהלים באווירה ידידותית. לדעתי זהו אחד ההישגים היותר משמעותיים הנגזרים מהסכמי אוסלו. בעניין הזה ההצלחה, אני חושב, עולה אפילו על מה שתיארו לעצמם המנסחים". לאבו-פיראס הוא הביא לרגל אחד החגים צנצנת של ריבת תפוזון סיני שרקח במו ידיו. בהזדמנות אחרת, כשהופתע לגלות במרצדס של ג'יבריל רג'וב כרך מכתבי דוד בן גוריון, הסביר ראש מנגנון הביטחון המסכל "אנחנו לומדים מכם". היימן, אז עדיין חם וטרי בתפקיד, העז להחציף, "אני מקווה שתלמדו ממנו גם איך לא להיות מושחתים", ונענה בחיוך. אבל להיימן אין אשליות. "בזמן אמת של עימות חזיתי אני בספק אם זה מה שיתרום להרגעת המצב".
שטיח של אבנים
לפני שקיבל את הפיקוד על חטיבת בנימין היה היימן מג"ד בבית הספר לקצינים שמפקדו, אל"מ מוני חורב, היה בעבר מח"ט אזור רמאללה. כשהתבשר על תפקידו הבא, הוא מספר, יעץ לו חורב: "רק אל תחזור על הטעות שלי. אני התעמתתי עם המתיישבים מיד בהתחלה ואחר כך, עד שסיימתי את התפקיד, היה בינינו נתק מוחלט. לא דיברתי אתם. לטובתך אל תגיע למצבים כאלה". לולא הוזהר מבעוד מועד, הוא אומר עכשיו, אולי גם הוא היה מתפוצץ לנוכח הפרות חוק של מתנחלים. דוגמה? "זה היה לא מזמן, בשבת. נסעתי לפסגות כדי לתת תדריך לפלוגת השריון שהגיעה אלינו. מתחת לכוכב יעקב אני רואה את הכביש, לאורך קטע של איזה 30 מטר, כולו שטיח של אבנים. ישר חשבתי על פיגוע אבל די התפלאתי, כי בשבת לא נוסעות כאן מכוניות של יהודים, אלא רק של פלשתינאים. אני מגיע לפסגות, מיד אני קורא אלי את המ"פ, לשאול אותו מה קרה. הוא עונה לי שאחרי תפילת הבוקר ילדים ונערים מכוכב יעקב יצאו מבית הכנסת להפציץ את הציר באבנים". במקרה אחר, אחרי עימות עם הפלשתינאים, התייצבו ילדים מפסגות, בני שמונה עד 12, מול הפלשתינאים כשהם עושים לעברם תנועות מגונות. "תעיף אותם מיד", הורה היימן לרכז הביטחון של ההתנחלות. הוא בן 38, יליד חיפה, בנעוריו למד בירושלים בישיבה התיכונית "נתיב מאיר", בכיתה שבה למד גם מזכיר הממשלה דני נווה. היימן התגייס לנח"ל, כקצין הוא שירת בגדוד בית הספר למ"כים 906, במלחמת לבנון הוא היה מ"פ במצור על ביירות, אחר כך היה מפקד מחלקה בבה"ד 1 והשתחרר מצבא קבע למרות שהפצירו בו להישאר. הוא הלך ללמוד בטכניון כלכלה וניהול, אבל אחרי שנה הגעגועים גברו עליו. כשחזר למדים זה כבר היה לגולני, שם היה קמב"ץ חטיבה, קצין אג"ם, סמג"ד, ובסיבוב נוסף בטכניון, הפעם כבר מטעם הצבא, הוא השלים את התואר. אחר כך פיקד היימן על בית הספר למ"כים של גולני, היה מג"ד 13, ובתפקיד זה הודיע בשנית שהוא פורש. זה היה חודשיים בלבד אחרי היתקלות מוצלחת בלבנון, שבסופה נמנו ארבעה הרוגים של החזית העממית לשחרור פלשתין. "דפקנו סיור הכנה, שתיכנן פיגוע גדול ליום השנה של הארגון", מתגאה היימן. גם פניות אליו של יצחק מרדכי, אז אלוף פיקוד הצפון, להישאר ולהיות אצלו קצין מבצעים, לא הועילו. הוא גר אז בגבעת אלה, ליד נהלל. "חמישה חודשים ראשונים כאזרח היו גדולים מהחיים", הוא מספר. "כל בוקר הבאתי את הילדים לגן, אחר כך הלכתי למכולת של איציק לקנות שוקו ולחמניה, חזרתי הביתה, ישבתי על המרפסת וככה שלוש שעות מול הנוף הנפלא ישבתי רגל על רגל וקראתי עיתונים". באותה תקופה גם פיתח חיבה מיוחדת למטבח והיה לבשלן חובב. רק כשאזל מענק השחרור שלו הוא יצא לעבוד. תחילה ככלכלן בחברת היי-טק ואחר כך כמנהל המקומון "כל העמק והגליל" מקבוצת "ידיעות תקשורת". שנה וחצי עבד בעיתון, הצליח יפה בתפקידו, פעמים אחדות גם כתב מאמרים. כשמנכ"ל הרשת חשב לקדמו, היימן הקדים והודיע כי גמלה בלבו ההחלטה לשוב לצה"ל. "כבר אחרי שנה הרגשתי שאני לא שבע. היתה לי תחושה שהחמצתי משהו בזה שעזבתי את הצבא, שזה חסר לי. האצבעות ממש דיגדגו לי". "אצלו זו מחלה", אומר מעסיקו מאז, מודי פרידמן, היום משנה למנכ"ל ב"ידיעות אחרונות". "אותי הוא לא הפתיע, כי בשיחות שהיו בינינו, תמיד, העיניים שלו ברקו כשהוא דיבר על הצבא. לעומת זאת, במה שאנחנו התעסקנו הוא היה אומר לי שאלה הבלים".
ירושלים שלו
"העובדה שראיתי שאני יכול להצליח גם באזרחות די הרגיעה אותי", אומר היימן. "היום אני יכול לומר בפירוש שאיכות התפקוד שלי משופרת בזכות העובדה שהייתי בחוץ. לי זה רק תרם". היימן הוא אחד ממספר הולך וגדל של מפקדים שניסו להשתלב בחיים האזרחיים, ראו במידה זו או אחרת ברכה בעמלם ולמרות זאת בחרו לחזור לצבא. הדוגמאות הבולטות הם מח"ט גבעתי אייל שליין, שפתח בית קפה; מח"ט הנח"ל טל רוסו, שנכנס לעסקי וידיאו; מג"ד צנחנים שטייל שנה בהודו; סמח"ט 7, שעסק בחקלאות; סמח"ט גולני לשעבר, יריב קריגר, שניהל מסעדה. עד כמה התנסויות כאלו תורמות לצה"ל יעיד המקרה של היימן. בהיותו מג"ד בבה"ד 1 הוא בנה סדרת חינוך על ירושלים שתכניה שונים מהדפוס המקובל, שרובו ככולו היסטוריה ומורשת קרב. לביקור המתבקש בגבעת התחמושת הוא צירף שלושה מפגשים: עם יהודה עמיחי על ירושלים בראי הספרות והשירה; עם שרי אנסקי על אוכל ירושלמי; ועם אלי אוחנה על ספורט בירושלים. על המפגש עם אוחנה לא צריך להכביר מלים, במקרה הזה מעניינת יותר תגובת הצוערים על שני המפגשים האחרים. שרי אנסקי סיימה את מסע האוכל שלה רק אחרי שעה וחצי, במקום 40 דקות שהוקצו לה. הקצינים-שבדרך המטירו עליה שאלות על מסעדות כשרות ולא כשרות, על אמרלד ריזלינג ועל שרדונה, על חומוס ועל גורמה, וההתלהבות היתה הדדית. אצל יהודה עמיחי, להבדיל, הם כמעט הזילו דמעות. "אני לא מגזים", אומר היימן. "הוא דיבר בשקט, 180 צוערים ציניים התרגשו שקשה לתאר. הם בני 19, יהודה עמיחי בן 72, ים של שנים מפריד ביניהם, וכשהוא גמר הם קמו כולם על הרגליים ומחאו לו כפיים". הוא לא איש צבא במובן הקלסי וההרואי של המלה. זה החן שלו, זה הקלף שלו, ובעיני הדוגמטים זו גם נקודת התורפה שלו. "גם כילד, סרטי מלחמה לא עוררו בי כלום, אם צבא פירושו להרוג אז בכמה מובנים אני די פציפיסט", הוא מתוודה. מה קוסם לו בכל זאת בצבא, עד כדי כך שעבר כבר שלוש פעמים בשערי הבקו"ם? "זה החיבור האנושי והאתגר הפיקודי. העומק שאליו הגעתי עם לוחמים בגולני, עם צוערים בבה"ד 1 ועם חיילים פה בחטיבת בנימין. את זה לא היה לי, לא בטכניון ולא כשנגעתי בעולם התקשורת". הוא חזר לצבא בדצמבר 95', לתפקיד מג"ד בבית הספר לקצינים, כשהוא המום עדיין מרצח ראש הממשלה יצחק רבין. כמה אירוני הדבר, שלאחר ההתנקשות נודע לו כי בהיותו מג"ד 17 בגולני, עבר תחתיו במסגרת אימון מתקדם חייל ששמו יגאל עמיר. "הייתי נחוש לחזור לצבא והרצח רק חיזק אצלי פי כמה את ההכרה שאני נוהג נכון, אפילו שאשתי וילדי, בלשון המעטה, מאוד לא אהבו את ההחלטה שקיבלתי. רצח רבין השאיר עלי חותם שעד היום מלווה אותי. אני מרגיש שהחברה הישראלית לא ממש הפנימה את מה שקרה. התופעות החברתיות שאני רואה סביב העניין הזה, אותי מאוד מדאיגות". בדף שחילק לצוערים שלו במלאת שנה לרצח הוא כתב: "מהרסייך ומחריבייך ממך יצאו... זה נורא ששומעים אמירות על 'הצדיקים ברוך גולדשטיין ויגאל עמיר' ואפילו גם אם רק 'אני לא מסכים למעשיהם אבל בסופו של דבר יצא מזה טוב'. האומר כך מגלה שאיננו מבין כלום מהי זכות מדינת ישראל להתקיים".
תלונה במשטרה
לפני חודש הגיש היימן תלונה למשטרת בנימין נגד יוסי דיין, תושב פסגות. תחילת דבר בחיילי מילואים המשרתים בגזרה, שהוזמנו לארוחת ערב שבת בבתי כמה תושבים. אחד מהם, שהתארח אצל דיין, הזדעזע לשמוע תוך כדי סעודה את המארח מתפאר לפניו, בנוכחות ילדיו, כיצד הרג ערבי. בסוף הערב אף העניק לחייל כמזון רוחני את החוברות "ברוך פודה ומציל" בהוצאת החברים של ברוך גולדשטיין, ו"פולסא דנורא" שכתב הוא עצמו. כשנודע הדבר להיימן, הוא ביקש מהחייל שיתלונן במשטרת בנימין נגד דיין על הפצת חומר הסתה, אבל החייל סירב, בטענה כי לא יהיה זה הוגן מצדו לגמול כך למי שנהג בו הכנסת אורחים. היימן לא חשב פעמיים והגיש בעצמו את התלונה. "איך המשטרה תפעל, לא זה השיקול שמנחה אותי. הגבתי בחומרה כי זה מה שהתבקש, אפילו שספגתי בגלל זה המון. אבי, למשל, שהוא אדם דתי, סיפר לי שבאו למשרד שלו בחיפה מכרים מפסגות שמאוד לא אהבו את מה שעשיתי. לשמחתי הוא ענה להם, 'אם הבן שלי כבר מגיש תלונה, אז כנראה זה מוצדק'. אלימות בחברה הישראלית - מעבר להיותי מח"ט בצה"ל, אלא כאזרח במדינה - זה דבר שאני לא יכול להישאר אדיש לו. הפרות חוק, שני ילדים מבית חגי שמוציאים קרש ודופקים לערבי בן 48 בראש והורגים אותו, פולסא דנורא - אני נלחם בתופעות האלה ככל שניתן, ואני עושה את זה בראש מורם". למזכיר של פסגות, שהתקשר אליו כדי להתנצל על המקרה המצער, ענה המח"ט שלהבא, אם יתברר לו "שהאנשים לא מתעסקים אך ורק במסורת ובארוחת יום שישי יפה" - הוא ימנע את האירוח. "בהחלט לא קל לי עם זה שאני, כמח"ט בנימין, פונה למשטרה בתלונה נגד אחד התושבים כאן. גם אני שואל את עצמי מה אני צריך את זה. העניין הוא שהדברים האלה בוערים בעצמותי. ככלל, היחסים שלי עם ההתיישבות באזור טובים מאוד, אבל אני יודע שיש כאלה שמאחורי הגב קוראים לי שמאלני ותוקפים אותי על מה שהם משערים שאלו הדעות שלי. "היה לנו לא מזמן בעפרה אירוע לא טוב מבחינת הצבא, לא הצלחנו לעצור הפגנה של פלשתינאים שהפילה את הגדר. נפגעים לא היו, אבל כשהכל נגמר קם מזכיר היישוב וטען: 'שלושה גופים חברו להתנגד להתיישבות הישראלית ביהודה ושומרון - הפלשתינאים, התקשורת וצה"ל'. אחרי אמירה קיצונית כזאת אני מתלבט אם להמשיך לשבת אתם. במקרה ההוא הסברתי להם את תפישת ההפעלה שלי, שאולי בזה שאיפשרנו לפלשתינאים עכשיו להוציא קיטור, מנענו בעצם ירי בעתיד. אז מה אתה חושב עונה לי אחד מההנהגה? 'אתה זה שאירגנת אותם לצאת להפגנה'. "כמובן שלא כולם כאלה, אבל עדיין קשה לי עם זה. כמו שקשה לי כשמתנחל תופס אותי על הציר וצורח עלי כאילו אני הוא האויב. לפעמים אתה כלי על לוח השחמט שלהם, אתה כמח"ט הרי באת לכאן רק לשנתיים והם פה לתמיד, וכשיש להם אינטרס הם מסוגלים לשפד את צה"ל. מצד שני, כשהחיילים קופאים בלילה במחסום, ממש אותם אנשים יביאו להם עוגות ושתייה חמה".
גזרה חמה
אחרי חטיבת יהודה, השקועה בסיר הלחץ של חברון, חטיבת בנימין מדורגת שנייה בסולם המורכבות ודחיסות האירועים בגדה. רמאללה, שבלב הגזרה, היא הבירה הזמנית של הרשות הפלשתינית ולהבדיל, היא גם מעוז חשוב של החמאס והחזית העממית. לא מקרי הוא שהתנגשויות הדמים של ספטמבר 96' החלו דווקא ברמאללה, במחסום ערק, ורק למחרת התפשטו ליתר אזורי הגדה ולרצועת עזה. גם עוצמת ההתפרצות אחרי התקרית שבה נהרגו שלושה פועלים פלשתינאים במחסום תרקומיה היתה חזקה ברמאללה אפילו יותר מאשר בהר חברון. רוב חטיפות החיילים בשנים האחרונות - נחשון וקסמן, ירון חן, אריה פרנקנטל ושחר סימני - בוצעו בגזרה זאת, במשולש קטן שאורך צלעותיו שלושה ק"מ, בין כפר עקב, א-רם וביר נבאללה. בצד הישראלי של המטבע, נמצאים בתחום אחריותו של מח"ט בנימין 40 יישובים, יותר מאשר בתחומה של כל חטיבה אחרת, נתון המיתרגם לכמעט 100 משימות ליווי מדי יום. עד כמה האיום מוחשי מעידה האנדרטה, עשרות מטרים בלבד ממפקדת החטיבה, לזכרו של תלמיד ישיבת בית אל, דוד בוים, שנרצח במאי 96' מירי של רכב חולף בעת שהמתין לטרמפ. לא הרחק משם נהרגו ממארב בדצמבר 96' איטה ואפרים צור. אבי המשפחה, יואל צור, פיקד במסגרת החטיבה על פלוגת הגמ"ר (הגנה מרחבית) שעל תפקודה אומר היימן כי היתה "לתפארת". בשבוע שעבר סיים צור את תפקידו, והיימן ערך לכבודו מסיבת פרידה. "כבר חודש וחצי הגזרה נהנית מהפוגה, אחרי שעברנו חמישה חודשים די אלימים. השקט היחסי שהשתרר לאחרונה הוא צירוף של יציאת התלמידים לחופשת הקיץ, משחקי המונדיאל והתחושה שהיתה עד לפני שבועיים, שעומד להבשיל משהו בתהליך המדיני. אם חוש הריח שלי אינו מטעה אותי, המגמה עומדת להשתנות. איך שאני מבין את המצב, אם זה מה שיתחולל העניין לא ייגמר באבנים". אבל גם אבנים יכולות להיות מסוכנות, כפי שהוכיחו שני מקרים שבהם נפצעו בגזרה קצין אג"ם בפברואר ואזרח מראשון לציון באפריל. ההצלחה המשמעותית ביותר שרשמה החטיבה בתקופה זאת היתה בנובמבר אשתקד, עם תפיסתה על-חם של חוליית חטיפה מחברון. הקרדיט במקרה זה שייך למג"ב. פנחס ולרשטיין, ראש מועצת מטה בנימין וגם ראש מועצת יש"ע, כבר ראה מח"טים לא מעטים מאז שנכנס לתפקידו ב-1979. "ככלל צה"ל שולח היום ליהודה ושומרון מפקדים הרבה יותר איכותיים מאלה שהוצבו פה בעבר. יוסי היימן עובר אצלנו תקופה שקטה יחסית, ברוך השם. מעבר לתהליכים הגדולים, שכמובן לא קשורים בו, אני בהחלט חושב שדרך הפעולה שלו תורמת ליציבות הזאת. הוא מוכשר, הוא מעורב ואיכפתי, הוא מגיע ראשון לכל אירוע, יש כלפיו הרבה הערכה וסימפטיה, ומה שחשוב לנו זה שהוא לא עוין להתיישבות. זה לא שאני לא חולק עליו לפעמים, בפירוש לא הכל חלק וגם היו בינינו חיכוכים, אבל לזכותו שהדעות שלו, כפי שאני מפרש מה הן - כולנו פה הרי יודעים את הרקע המשפחתי ממנו הוא צמח - לא משפיעות על מערכת השיקולים שלו".
שירים ושערים
אחותו הצעירה יפעת גרה ליד שכם בהתנחלות "הגדעונים", מוצב חוץ של איתמר, נקודה שבה שלושה מבנים שראשיתם בבנייה פירטית. אמנם המקום מצוי מחוץ לתחום אחריותו של מח"ט בנימין, אבל היימן לא היסס להעיר לאחותו, "את פורעת חוק". אחיו ערן פעיל בעמותת עיר דוד, מיכל הבכורה, אם לעשרה, חיה בעצמונה, האח אלון מתגורר בגליל, ביישוב הדתי הושעיה. מחמישה אחים, יוסי היימן הוא היחיד שהפנה עורף לדת. את הכיפה הוא הוריד כשהיה בקורס קצינים, אבל הספקות החלו לכרסם בו כבר כשלמד בישיבת נתיב מאיר. "זה לא התאים לי לאופי", הוא אומר, "לא אהבתי את הכפייה שבדת. אפיק המילוט שלי היה מגרש הספורט. עסקתי הרבה באתלטיקה, הייתי הקפטן של נבחרת הכדורעף של הישיבה, לשם תיעלתי את האנרגיות. אני לא מטיל סטיגמות, אבל לא סבלתי את העובדה שאנשים לומדים תורה שעות על שעות, מקפידים בקלה כבחמורה, אבל את ערך 'ואהבת לרעך כמוך' מזניחים. האמונה והמצוות ניתנו כדי לצרוף בהן את הבריות, לצערי לא מצאתי את זה שם, למרות שרב אחד מתוך כל אלה שהיו לי, הרב דוד פוקס, אני מחשיב עד היום כאדם דגול". דבר נוסף הרחיק אותו מהחברה הדתית. "אני לא סבלתי את ההתנשאות כלפי החילונים, לא קיבלתי את ההשקפה שמי שמקשיב למשל בשבת ל'שירים ושערים', הוא יצור נחות. הציבור הדתי שחייתי בו הרגיש ומרגיש עליון על המחנה החילוני, כאילו זה פחות חכם, פחות ערכי, כאילו אורח חייו נכון פחות. מאוד לא אהבתי את הגישה החד-ממדית הזאת". שנים רבות כאבו הוריו את התפנית שביצע, עד שהשלימו עם הבחירה. "למרות שהתרחקתי ממנה, אין בי חלילה שום שנאה לדת", הוא מבהיר. "בבית אני מקפיד על כשרות, למישור ההומני שבדת אני מחובר עד היום".
בגלל טמבל אחד
במשרדו על השולחן, לצד תיקי מבצע מונח ספרו של פול אוסטר "מוסיקת המקרה", בשפת המקור. מתברר שבעתותיו הפנויות הוא שקוע זה חצי שנה בפרויקט אישי של שיפור האנגלית. הוא נשוי, אב לשלושה, זמן קצר אחרי שהחל בתפקיד הוא נענה לעצתו של מפקד אוגדת איו"ש אז, האלוף גבי אופיר, והעביר את ביתו מגבעת אלה לירושלים. "הוא שכנע אותי שאיכות התפקיד שלי תהיה ברמה גבוהה יותר אם המשפחה תהיה קרובה אלי. זה התאמת מעל ומעבר למצופה". הוא אוהב להפגין את כישורי הבישול שלו. המחמאה האחרונה שקיבל היתה מחברים שהעירו כי ארוחת דגים שהכין היתה שתי דרגות מעל "מול ים", מהמסעדות הנערצות עליו. הוא אלוף בפיתוחי פוקצ'ה וידוע כמחמיץ דגול (זיתים, בצלצלים, כרוב, מלפפונים), וכשהוא מוזמן לאירועים לא קורה שהוא לא מופיע בלי כמה דגימות מעוררות התפעלות. הוא רק חלש בקינוחים, הוא מציין בצער, ולפיכך במנות האחרונות משלימה אותו אשתו. בחלומותיו, הוא רוצה לנסוע לשנתיים-שלוש לצרפת, ללמוד בישול, לחזור ולפתוח מסעדה. גסטרונומיה, הוא מתוודה, היא העניין היחיד שגובר אפילו על משיכתו לצבא. בשלב זה, לפחות, הוא רואה את שיא הקריירה הצבאית שלו בפיקוד על בית הספר לקצינים. אבל אחרי שהוא מפליג מעט במחשבות לעתיד, הוא מתנער ושב להתלבטויות בהווה. "יש פה אנשים נפלאים, אידיאולוגיסטים, אני מאוד מכבד ומעריך אותם. מצד שני, מתרחשים כאן דברים מאוד מקוממים. התיישבות בלתי חוקית, למשל. 16 התנחלויות ביהודה ושומרון עלו ללא אישור של הרשויות המוסמכות. זה לא חדש, תמיד זה היה ככה, אצל כל ממשלות ישראל, אלא שמאז תהליך אוסלו העניין היה אמור, לפי מיטב הבנתי, להתנהל אחרת. לממשלה בינתיים די נוח להסתתר מאחורי גבו של צה"ל. זה הרי בדיוק הסיפור שהיה עם אחוזת הקבר של ברוך גולדשטיין, עד שהכנסת נכנסה לתמונה. אז מה קורה כשעולה פה נקודה בלתי חוקית? אתה כצבא אמור למנוע את זה, אבל מצד שני אתה לא מקבל שום הנחיה מהדרג המדיני. אומרים לך 'הקפאת מצב', אבל לאט לאט התושבים ממשיכים לפתח וככה נוצר מונסטר שאף אחד לא התכוון אליו. אחר כך בא הרמטכ"ל ועוד נוזף בך, איך קרה שהתפתחה נקודה כזאת?" הוא חבר בצוות המגבש את תורת הלחימה של צה"ל בשטחים ובקי בהסכם אוסלו עד לפסיקים. "כשאני חונך גדוד מילואים שמגיע אלי לתעסוקה, אני לוקח אלי את המפקדים לתדרוך של שעתיים. 45 דקות בלבד אני מקדיש לדגשים מבצעיים ושעה ורבע להבנת התהליך המדיני ולמורכבותו, כשאני מתחיל בקמפ-דייוויד והלאה. בסוף ההרצאה הם אומרים לי, 'פקחת לנו את העיניים'. לצערי, תושבי מדינת ישראל ככלל לא מכירים את הסכמי אוסלו - לא את הרציונל, לא את יחסי הגומלין, לא מה קורה ולמה קורה. הבנה היא מפתח לאיפוק, ערובה לכך שלא יקרה שבגלל טמבל אחד יבער כל המזרח התיכון".
(מתוך "הארץ", 17.07.1998 )
_____________________________________
"לא חוזרים עד שמבצעים"(המוטו של גדוד 890 של הצנחנים, כפי שניסח אותו מפקדו אריק שרון)
"איפה האופניים שלך עכשיו? תאר לעצמך, שאתה יורד עכשיו למטה, למקום הרגיל, אבל האופניים לא שם. עצור את עצמך ברגע הזה, בשנייה שאתה מגלה שהאופניים לא שם, ותכפיל את הרגע הזה פי אלף. זאת המלחמה." (מתוך הספר "גוף שני", מאת עפר שלח, "זמורה ביתן", 1989, עמוד 92)
"סבלנות התמדה ולעיתים כדור בין העיניים" (סיסמת המארינס לללוחמה בטרור, אותה אימץ בשעתו מפקד גדוד 890 של הצנחנים, אמיר ברעם, כמוטו גדודי)
"המבחן שלנו כצבא הוא מבחן היכולת ולא מבחן הכוונה." (מתוך ההרצאה שנשא האלוף גדי איזנקוט "מאפייניו של עימות אפשרי בזירה הצפונית ובעורף" בסמינר לזכר חללי מלחמת לבנון השנייה שנערך באוניברסיטת חיפה ב־30 בנובמבר 2010)
"אני חושב שצנחנים מחזיקים מעצמם כמחויבים למשהו שכולם מחויבים אליו, אבל הם רוצים קצת יותר. זה לא שאנחנו פועלים מאחורי קווי האויב - אנחנו לכאורה כמו כולם. אז מה בעצם ההבדל? זה שצנחן עושה הכול וקצת יותר. זה מחייב אותך ביוזמה, בהובלה, בדוגמה אישית בקרב - וגם בקימה בפני שיבה באוטובוס." (הרמטכ"ל בני גנץ על השירות בצנחנים. מתוך הכתבה "מסיבת גנץ" מאת יוני שנפלד ונועה הורוויץ, "במחנה", 6 בינואר 2011)

תגובה ללא ציטוט תגובה עם ציטוט חזרה לפורום
  #103  
ישן 16-07-2013, 23:18
צלמית המשתמש של marloweperelab89035
  marloweperelab89035 marloweperelab89035 אינו מחובר  
 
חבר מתאריך: 06.02.07
הודעות: 2,325
בתגובה להודעה מספר 1 שנכתבה על ידי marloweperelab89035 שמתחילה ב "כתבות שהתפרסמו בשנים האחרונות על קצינים בכירים - אשכול 2"

כתבתו של אביחי בקר, "תרגיל בחשבון נפש", "הארץ" 08.02.1998
(הקישור כבר אינו עדכני ועל כן מובא הנוסח המוקלד)

תרגיל בחשבון נפש\ מאת אביחי בקר

חטיבת גולני סיימה בשבוע שעבר את אימוני החורף וסיכמה בתרגיל חטיבתי. מקצועית, הכל נראה בסדר, אבל רוח גולני הרעה עדיין שם

תרגיל החטיבתי שסיכם את אימון החורף של גולני הסתיים ביום חמישי בצהריים באזור נבי מוסה. הפלוגות ירדו מהגבעות, סחוטות מעייפות, לאחר לילות רבים ללא שינה. רק טקס הסיום נותר. הגדודים נערכו במבנה, ממתינים לפתיחה שמשום מה התעכבה עוד ועוד. את הזמן שנותר העבירו, כמקובל, בשירי רובאים. אלא שלאט לאט החלו הרוחות לסעור. לא ברור איך בדיוק ניצת הפתיל, אבל לפתע החלו שני גושים שכנים, מאות חיילים משולהבים בכל אחד, לסגור את הפער ביניהם תוך השמעת חרפות ודברי גנאי. גדוד "הבוקעים הראשון" מימין, גדוד "ברק" משמאל. הם נראו ונשמעו כמו חבורות של אוהדי כדורגל הנעות לקראת התנגשות קשה. הקנטות, אגרופים קפוצים, עיניים יוקדות. הם נעמדו זה לעומת זה, כשרצועת ביטחון ברוחב של מטר אחד בלבד מפרידה ביניהם. לאורך הרצועה הזאת פיטרלו הרס"פים, כדי למנוע מגע. סוף דבר, ההתלהטות שככה באותה מהירות שבה הופיעה. מחזות כאלה אופייניים לחטיבה, שבחודשים האחרונים עלה שמה לכותרות בהקשרים לא נוחים. מרד, השתוללות עם ג'יפ גנוב וגרימת תאונה בבאר שבע, מכות עם צנחנים לפני כניסה ללבנון - פרשיות שהזיקו לתדמיתה של גולני, ובעקבותיהן התעורר הצורך בבדק בית סביב השאלה: האם לא הפכה תרבות גולני ממקור ברכה לקללה. שי סבג מרמת אפעל הוא מ"פ מסלול של מחזור צעיר, מארס 97', מגדוד הבוקעים הראשון. "כל עוד גולני לא עושה מיון אלא לוקח כל מי שבא", הוא אומר, "יכול מאוד להיות שמסתננים אלינו כל פעם ארבעה-חמישה עבריינים. אבל זה לא אומר שכל החטיבה היא כזאת. מה שכן, הרכב המתגייסים שלנו לא שונה בהרבה מזה של חטיבות החי"ר האחרות, ולמרות זאת, איך שחייל מגיע לגולני הוא משום מה מיד מתיישר בהתאם לנורמות פסולות של השתוללות ומחורעות. "זה לא אומר שבכלל אין מקום למחורעות. באימונים, כשיורד גשם שוטף ושלג, וקר נורא ובוץ עד הברכיים, גולני הם האחרונים בכל החי"ר שעוצרים אימון. זה הצד החיובי במחורעות. מה שאני לא מקבל, זה לדפוק בחלונות ובדלתות סתם. אני חושב מאיפה החיילים שלי קלטו את האווירה הזאת, ואני מגיע למסקנה שאולי זה נספג כבר מהבית - דרך האגדות של מישהו מהמשפחה שהיה בגולני לפני 15 או 20 שנים. אמנם הם עצמם זה כבר דור שלא חושב ככה, אבל הם נגררים לזה בגלל המחשבה המוטעית שזה מה שמצפים מהם כאן".

"בהתחייבות לגולני יש סוג מסוים של פנאטיות", מעיר סא"ל יובל, המג"ד של סבג. "אלה אמיתות שאם תערער עליהן זה ישבש לחייל את כל סדרי עולמו. לכן השינויים, איזה שיהיו, חייבים להיות מתונים ולא בהנחתה מהירה, משום שאז שופכים בעצם את המים עם התינוק. זה דורש צעדים קטנים יום-יומיים ולא מלחמה, שאז כולם נסגרים פתאום כמו קיפוד ונכנסים למגננה. החוכמה בשינוי תרבותי שהוא לא יורגש בפלוגה. כשאני התגייסתי לגולני אמר לנו המ"פ, 'ביציאה הביתה תלכו איך שאתם רוצים, רק שלא יתפסו אתכם'. היום זה שונה לחלוטין, רק שהחיילים עוד חיים את המיתוסים של מה שהיה פעם". ההבדל בין חיילים מודל 98' לאלה של לפני שש שנים בלבד הוא תהומי, טוען סבג, שמתלבט, מתוך תחושה של שחיקה, בין יציאה לאזרחות להמשך במדים. "הם לא עושים פעולה בלי שהם מבינים. הם לא מוכנים יותר לקבל תשובה של 'ככה זה'. אצלנו אפשר היה להגיד לחייל 'סתום ת'פה, בצע, סוף' - וזה היה עובר גם אם הפקודה היתה הכי עקומה, הכי לא מובנת. היום, אם מ"מ בשיחת מחלקה מסביר מה מתוכנן לשבוע הבא והעניין לא נראה להם אפקטיווי, הם יעירו לו על זה. "הביקורתיות הזאת טובה בעיני, כי מפקדים נדרשים לרמה הרבה יותר גבוהה של הבנה ויכולת, אחרת יעמידו אותם במבוכה במקרה הטוב, ובמקרה הרע יעשו מהם צחוק. נגמר הסיפור של לחרטט את החייל. מצד שני, חייבים להבהיר לו מראש, שבשדה הקרב הוא יידרש לעשות גם פעולות שאין להן הסבר ושהן לא שיא ההיגיון. "הרספקט שחייל נותן היום למפקד שלו ירד פלאים לעומת פעם. זה לא קורה אוטומטית, למפקד קשה מאוד להיות דומיננטי. הוא צריך להיות ממש רציני כדי שיעריכו אותו. בפלוגה שאני הייתי בה חייל צעיר מפקדים בינוניים הצליחו לפקד עלינו בלי בעיות של סמכות. היום למפקדים בינוניים אין שום סיכוי, מה גם שאמצעי הענישה מדולדלים. העניין של מנהיגות בתוקף הדרגה כבר מזמן לא משחק". סבג למד לקח מפרשת המרד. "הרבה מדי מ"פים של פלוגות ותיקות נופלים בגלל סטנדרטים נוקשים מדי שהם מציבים. בשורה התחתונה יש רק שלושה דברים שמעניינים באמת את החייל הלוחם: יציאה הביתה, אוכל טוב ושינה. כמה שתגיד לו שאנחנו מתאמנים ימים רצוף ללא שינה כדי שברגע האמת זאת לא תהיה בשבילו פעם ראשונה, הוא לא מצליח ממש להבין על מה אתה מדבר. "מה שמזיז לכיוון החיובי זה התעקשות של מפקדים. הנה, עכשיו אני צרוד כי בתרגיל צעקתי מלמעלה עד למטה 'לפתוח רווחים, לפתוח רווחים, לפתוח רווחים'. החייל עדיין לא מפנים את העובדה שרווחים זה העניין שבסופו של דבר יעשה את ההבדל בין הרוג אחד ממטען של החיזבאללה לפגיעה קטלנית בשליש מהכוח. כמה שנטיף, כמה שנשנן יום ולילה את הסיסמה של אלוף הפיקוד - 'רווחים שווה חיים' - אני עדיין לא לגמרי מרוצה".

אימון החורף נמשך יותר מחודשיים. במסגרת התרגיל החטיבתי שולב בו גדוד "אגוז" שהורד מנופי החורש הירוק בלבנון אל לובן החוואר החשוף. "הדבר שאותי הכי מתסכל", אומר המח"ט מעל נגמ"ש הפיקוד, "זה שבוצע פה אימון מעולה שלקח על עצמו אתגרים מתמשכים, שנגמר בלי שריטה אפילו, אפילו שהתקיימו מספר תרגילים ישר באש חיה בלי תרגול על יבש. אבל בסוף - הנושא היחיד שתופס את הכותרות זה המרד במסייעת. זה שהרגנו בארבעת החודשים שלפני האימון 18 חיזבאללה, את זה לא ציינו כשחתכו אותנו בעיתונים". חודש אחרי המרד המפורסם, הפלוגה ההיא לא שונה משום פלוגה אחרת בחטיבה. מצבת כוח האדם שלה מלאה. מבין 47 המורדים, רק לחמישה ניתן לחזור אליה. עשרים הודחו מהחטיבה, השאר עוד בכלא. אל"מ גדי התכונן לפעילות מבצעית כשהתרחש המרד. הוא השאיר למג"ד את הטיפול בפרשה, אבל כשפרצו ההדים החוצה לקח אותה על עצמו. בפעם הראשונה נחשף לתקשורת בעוצמה שכזו, מפגש שלא היה לו קל. "את החיילים הענשתי, כי הם עברו על החוק הצבאי ועל זה אי אפשר היה לעבור לסדר היום. למפקדים הסברתי שהאחריות על האירוע היא עלינו, המפקדים. המ"פ, מחוסר ניסיון, טעה בשיקול דעת. גם אנחנו כמפקדים עשינו שגיאות. אירוע כזה אסור שיחזור. להורים אולי נדמה שהיתה פה עמדה נוקשה מדי, עמדה נקמנית, אני אבל חשבתי שאם נוותר כאן, במלחמה כבר נשלם בדם. מה שכן, אם העניין היה נשאר בתוך החטיבה, תוך ארבע שעות הוא היה נסגר. אני החלטתי שכיוון שהוא כבר יצא החוצה, אני הולך עם זה למצ"ח. הייתי לגמרי מודע לנזק התדמיתי שייגרם לנו, הבאתי את זה בחשבון. אני חושב שלאורך זמן ההפסד הזמני עוד ייצא בשכרו. מתגובות שקיבלתי ממפקדים נראה לי שהלכנו בדרך הנכונה".

בחיבור שעושה אל"מ גדי נדמה שהוא נסחף מדי בניתוח האירוע. "לצערי אני מכיר מקרים, ואני לא אציין אותם בשמם כדי לא לפגוע במשפחות שכולות, שחיילים נהרגו בפעילות מבצעית כי מפקדים העלימו עין וויתרו בגלל שהם לא רצו להתמודד עם חוסר משמעת. הם חשבו שאם יש בעיה ולא מתמודדים אתה, אז לכאורה אין בעיה. התוצאה היתה שזה פגש אותנו במקום הכי לא נוח, ושילמנו בחיי אדם. העיקרון שאותי הנחה היה 'חוסך שבטו שונא בנו'. המורדים היו חיילים מעולים, אבל בתגובה בפירוש לא היתה התעקשות לשם התעקשות. בשיחה שלי עם ההורים חלק גדול מהם בהחלט הבינו שלא רוע לב עמד ברקע ההחלטה שלי". המרד היה חלק משרשרת תקריות שהעמידה באור שלילי את חטיבת גולני, לראשונה. "זה באמת עבר את גבול הטעם הטוב, זה לא הוסיף לנו כבוד. בחלק מהמקרים גאוות היחידה, שאנחנו כל כך שוקדים עליה, הפכה למזיקה ולא תורמת. התפקיד שלי כמח"ט זה לנתב את האנרגיה לאפיקים חיוביים. המקרים של המכות עם הצנחנים ושל הג'יפ הגנוב טופלו בלי לטייח. אנשים הלכו לכלא". היד הקשה שהפגין אל"מ גדי נכונה גם לשלוש הדחות של מ"פים, תפוקה בהחלט מרשימה לתקופה של פחות מחמישה חודשים שבהם הוא מכהן כמח"ט. הנסיבות שבהן ננקטו הצעדים החמורים היו שונות: מקרה של הטרדה מינית, של תפקוד לקוי ולא מקצועי, כתגובה על אירוע שבו חייל טבע בעת טיול ברמת הגולן. "יותר מדי מקרים מגיעים לבתי משפט צבאיים במקום שהתגובה תהיה הליך פיקודי. מי שאשם בזה זה בפירוש צה"ל. נוח לנו לגלגל את הבעיות לטיפול משפטני, בגלל החיבור שלנו לכולנו. כולנו הרי מכירים, קיימות חברויות, יש סימפטיה, נוח לנו לסלוח. יש קושי לטפל במישהו שאתה מכיר, ובית משפט הוא לכאורה מוצא נוח. אני אומר לכאורה, כי בעיני זו אלטרנטיווה גרועה. ברחנו לכיוון המשפטי כדי שיהיה לנו פטור מהצורך להסתכל לאנשים הקרובים לנו בעיניים. לצערי, צה"ל עבר יותר מדי מקרים קשים עד שהוא תפס שהוא טועה בגישה שלו. אני מרגיש, וזה כיוון חיובי מבחינתי, שהמגמה מתהפכת". בסוף טקס הסיום הופיע לפני הרובאים אלי לוזון. לא מעט התלבטו בחטיבה את מי להזמין. המטרה היתה שלא לחזק את הקונוטציה המזרחית, אבל זו לא עמדה במבחן המציאות. המח"ט, חסיד של חווה אלברשטיין, הבין בעצמו שאין ברירה והחליט: "איזו מדינה". (מתוך "הארץ", 08.02.1998 )
_____________________________________
"לא חוזרים עד שמבצעים"(המוטו של גדוד 890 של הצנחנים, כפי שניסח אותו מפקדו אריק שרון)
"איפה האופניים שלך עכשיו? תאר לעצמך, שאתה יורד עכשיו למטה, למקום הרגיל, אבל האופניים לא שם. עצור את עצמך ברגע הזה, בשנייה שאתה מגלה שהאופניים לא שם, ותכפיל את הרגע הזה פי אלף. זאת המלחמה." (מתוך הספר "גוף שני", מאת עפר שלח, "זמורה ביתן", 1989, עמוד 92)
"סבלנות התמדה ולעיתים כדור בין העיניים" (סיסמת המארינס לללוחמה בטרור, אותה אימץ בשעתו מפקד גדוד 890 של הצנחנים, אמיר ברעם, כמוטו גדודי)
"המבחן שלנו כצבא הוא מבחן היכולת ולא מבחן הכוונה." (מתוך ההרצאה שנשא האלוף גדי איזנקוט "מאפייניו של עימות אפשרי בזירה הצפונית ובעורף" בסמינר לזכר חללי מלחמת לבנון השנייה שנערך באוניברסיטת חיפה ב־30 בנובמבר 2010)
"אני חושב שצנחנים מחזיקים מעצמם כמחויבים למשהו שכולם מחויבים אליו, אבל הם רוצים קצת יותר. זה לא שאנחנו פועלים מאחורי קווי האויב - אנחנו לכאורה כמו כולם. אז מה בעצם ההבדל? זה שצנחן עושה הכול וקצת יותר. זה מחייב אותך ביוזמה, בהובלה, בדוגמה אישית בקרב - וגם בקימה בפני שיבה באוטובוס." (הרמטכ"ל בני גנץ על השירות בצנחנים. מתוך הכתבה "מסיבת גנץ" מאת יוני שנפלד ונועה הורוויץ, "במחנה", 6 בינואר 2011)


נערך לאחרונה ע"י marloweperelab89035 בתאריך 16-07-2013 בשעה 23:22.
תגובה ללא ציטוט תגובה עם ציטוט חזרה לפורום
  #104  
ישן 19-07-2013, 08:23
צלמית המשתמש של marloweperelab89035
  marloweperelab89035 marloweperelab89035 אינו מחובר  
 
חבר מתאריך: 06.02.07
הודעות: 2,325
בתגובה להודעה מספר 1 שנכתבה על ידי marloweperelab89035 שמתחילה ב "כתבות שהתפרסמו בשנים האחרונות על קצינים בכירים - אשכול 2"

צ’יקו תמיר חושב שתוכנית גנץ עלולה להוביל לאסון\ מאת עמוס הראל


http://www.haaretz.co.il/.premium-1.2075350

תוכנית גנץ לשינוי במבנה צה”ל גררה תגובות נלהבות על התעוזה והחדשנות שבה, אבל תת אלוף ‏(מיל.‏) משה צ’יקו תמיר לא מתלהב. מח”ט גולני ומפקד אוגדת עזה לשעבר מתריע מפני הסתמכות יתר על מודיעין וחיל אוויר, קורא לשינוי מקיף במערך המילואים וטוען שאם תישלל מצה”ל אופציית התמרון הצבאי, המערכה הבאה עלולה להיגמר באסון
הרפורמה שמתכנן הרמטכ”ל בני גנץ במבנה צה”ל ובהיערכותו למלחמה גררה שני סוגים של תגובות עם פרסום עיקריה בשבוע שעבר. גנץ וסגנו, האלוף גדי אייזנקוט - שפועלים בתיאום עם שר הביטחון משה (בוגי) יעלון - זכו לשבחים על התעוזה הכרוכה בתוכנית הרב שנתית ‏(תר”ש‏) שגיבשו. לדעת רבים, ננקטים כאן צעדים שנדרשו זה שנים כדי לחסל את ההשקעה הצבאית המיותרת ביחידות שריון מיושנות ולהתאים את צה”ל לאתגרים הביטחוניים החדשים הניצבים בפני ישראל. התגובה השנייה באה בעיקר מפי קצינים ופרשנים ותיקים, שזיכרון הטראומה של מלחמת יום הכיפורים עדיין צרוב באופן עמוק בתודעתם. אלה תהו אם הרמטכ”ל אינו לוקח על עצמו סיכון מופרז והביעו חשש שהתשבחות המורעפות עליו כעת יתחלפו בעתיד בביקורת קטלנית אם שוב ייתפס צה”ל מופתע ובלתי מוכן במקרה שתפרוץ עוד מלחמה, בעיתוי ובמתווה שאינו צופה מראש. הרפורמה של גנץ עדיין ממתינה לאישור הקבינט והממשלה. בתחילת השבוע האחרון התכנס פורום מטכ”ל, יחד עם קבוצה גדולה של קצינים בדרגות שבין רב סרן לתת אלוף, לדון ביישום התוכנית. הכנס בן היומיים, בבסיס צה”ל בגלילות, נפתח בהערה של גנץ על התאריך. 14 ביולי, הזכיר הרמטכ”ל לקצינים, הוא יום הבסטיליה. גם מהם, אמר גנץ, הוא מצפה למהפכות תפיסתיות ובלבד שהדבר ייעשה במידה. עיצובה של התוכנית החדשה מושפע משתי התפתחויות משמעותיות. הראשונה נוגעת לקשיי התקציב, לאחר שגל המחאה החברתית מקיץ 2011 הפנה את דרישות הקיצוץ אל הנתח העצום שתופסים משרד הביטחון וצה”ל. השנייה נובעת מהשינויים הקיצוניים שאירעו באזור. האביב הערבי, קריסתם של הצבאות הערביים הסדירים ועלייתם של ארגונים איסלאמיים קיצוניים הפועלים בגבולותיה של ישראל הביאו את המטה הכללי להבנה שצה”ל צריך לפתח מענה מסוג אחר לאיומים החדשים. בתר”ש (התוכנית הרב שנתית) החדשה, שהשם “תעוזה” הודבק לה שלא במקרה, ניתנה עדיפות בולטת לתחומים עתירי טכנולוגיה: חיל האוויר, המודיעין ולוחמת הסייבר. בד בבד, הודיע הצבא על סגירת יחידות ומערכים ישנים והוצאתם מן השירות של פלטפורמות לחימה שנקלטו בו עוד בשנות ה–60 וה–70. הצבא אינו מפרט מה גודלם של קיצוצי הסד”כ ‏(סדרי הכוחות‏) המתוכננים, אבל ניכר שמדובר הפעם בשינויים מרחיקי לכת. בין השאר, ייסגרו טייסות מבצעיות, ייפלטו מהשירות שתי ספינות של חיל הים וייסגרו יחידות שריון, ארטילריה ותחזוקה. שר הביטחון הזדרז להוציא הודעת תמיכה במהלכי גנץ. הסיכון למלחמה בנוסח יום הכיפורים ירד באופן משמעותי, טען יעלון. לכן, נטילת הסיכונים בתוכנית אינה מופרזת.
נורת אזהרה בלבנון
דברי ההרגעה של יעלון אינם משכנעים את תת אלוף במילואים משה ‏(צ’יקו‏) תמיר. תמיר מודאג, ובניגוד למנהגו בשנים האחרונות, החליט לתת להסתייגויותיו פומבי. הביקורת שלו על התוכנית שונה מזו שמשמיעים הגנרלים הוותיקים. שיגורם למגרש הגרוטאות של טנקים שיוצרו בארצות הברית בימי מלחמת וייטנאם אינו מטריד אותו. להפך, הוא חושב שאלה מהלכים שצה”ל היה צריך לבצע כבר לפני זמן רב ובהיקף רחב יותר. מה שמעורר אצלו חשש הוא מה שלא נבנה, לטעמו, במקומם. המהלכים האחרונים, אומר תמיר, ממשיכים מדיניות של עשור שתוצאתה היא ניוון כוחות היבשה של צה”ל וביטולה המעשי של האפשרות להפעיל תמרון קרקעי - תנועה מסיבית של כוחות יבשה להתמודדות עם האויב ולהשתלטות זמנית על שטח - כאמצעי הכרעה במלחמה. “הקיצוץ בתקציב אינו הבעיה. בעיני, הצעדים שננקטו לא מספיקים. הם לא יביאו תוצאה של כוח יבשתי יעיל שמסוגל להתמודד עם האיום החדש שמתפתח כלפינו. בשנים האחרונות צבא היבשה הפך לא רלוונטי משום שאיננו בונים ומכינים אותו למשימות. זו סכנה אמיתית לביטחון המדינה. כל אזרח במדינה צריך להיות מודאג מכך שצבא היבשה הולך ונעלם מסל הכלים שעומד לרשות הדרג המדיני במקרה של מלחמה”. בעיני רבים, תמיר בן ה–49 הוא הבולט שבמפקדי השדה בצה”ל בעשורים האחרונים. כמ”פ, מג”ד, מפקד חטיבה ומפקד אוגדה, היה כמעט בכל חזית שבה לחם הצבא באותן שנים, השתתף בתקריות אש רבות ובלט באומץ לבו ובחשיבה יוצאת דופן בהשוואה למרובעות שאיפיינה את גישת הצבא לעימותים עם ארגוני טרור וגרילה. הוא פיקד על סיירת גולני ועל יחידת אגוז בימי הלחימה בחיזבאללה באזור הביטחון בדרום לבנון ושימש כמפקד חטיבה מרחבית בעת הנסיגה משם בשנת 2000 ‏(ספר שחיבר על חוויותיו, “מלחמה ללא אות”, היה הניסיון היחיד שנעשה בצה”ל לתאר את תולדות הלחימה הנשכחת באותן שנים‏). מאוחר יותר שירת תמיר כמפקד חטיבת גולני במבצע חומת מגן בגדה המערבית וכמפקד אוגדת עזה. סדרת שגיאות שלו בטיפול בתאונה שגרם בנו הקטין ב–2007 כשנהג בלא רישיון בטרקטורון צבאי הביאה להרשעתו בדין פלילי ולסיום הקריירה הצבאית שלו. החלטת הרמטכ”ל אז, גבי אשכנזי, לסיים את שירותו בצה”ל, עוררה מחלוקת קשה בשורות הצבא. לצד חסידים רבים, שראו את תפקודו בשטח בעת לחימה, צבר לו גם מתנגדים לא מעטים שחשבו שסיום שירותו מתחייב לנוכח פרשת הטרקטורון. אבל נדמה שראוי כי אלה וגם אלה יקשיבו לדברים של תמיר. זו הביקורת החדה והסדורה ביותר שנשמעה עד כה על המהלכים המתוכננים בצה”ל, על רקע האהדה היחסית שבה התקבלו. מה שנראה כעת כדיון עקרוני מעורפל משהו, שהשלכותיו המהותיות רחוקות, עשוי להתברר כוויכוח קריטי באשר ליכולתה הצבאית העתידית של ישראל. לדעת תמיר, “באופן לא מוצהר הולכת ומתפתחת בצמרת צה”ל תפיסה מבצעית - שמתקבלת בשמחה מובנת בדרג הפוליטי - שלפיה מול האיומים הנוכחיים ניתן להסתפק במענה המבוסס על מודיעין איכותי ויכולת הפעלת אש, בעיקר מהאוויר”. הוא דוחה את הטענה שהגנרלים והפוליטיקאים בסך הכל נענים לציפיות הציבור הישראלי, שאינו מוכן יותר לספוג אבידות של חיילים במלחמה ואפילו מעדיף לספוג פגיעה באזרחים על פני הסיכון הכרוך בפתיחת מתקפה קרקעית. “זו לא היתה המציאות במלחמת לבנון השנייה, שבה הציבור תמך במהלך רחב יותר. מי שחששו מההשלכות הפוליטיות של האבידות היו הצמרת המדינית והצבאית. בעיני, התפיסה שלפיה אפשר יהיה להכריע מלחמות מרחוק, בלא לשלם מחיר, מסוכנת מאוד לביטחון המדינה. המלחמה ב–2006 היתה אמורה להדליק אצלנו נורת אזהרה. זו היתה אזהרה לא רק באשר לתזה כאילו בעידן הנוכחי אין באמת צורך בתמרון יבשתי, אלא בעיקר באשר לסכנה האסטרטגית שבניוון יכולת ההכרעה היבשתית של צה”ל”. בעיקרי התוכנית החדשה כלולה גם התחייבות לשימור יכולת התמרון היבשתי. אלא שההחלטה הזאת כרוכה בעוד כסף: בשל אילוצי תקציב, מתכוון הצבא לסגור את היחידות המיושנות בזמן הקרוב. ארגון מחדש של היחידות שיישארו, וציודן באמצעי לחימה מתאימים, יבואו רק בשלב הבא ואלה תלויים מאוד בשאלה אם תעמוד הממשלה בהבטחה לשוב ולהזרים לצבא עוד כסף בעוד שנתיים, אחרי גל הקיצוצים הנוכחי. מצבם של כוחות היבשה והרתיעה הציבורית מאבידות ‏(מוסכמה שתמיר, כאמור, מערער עליה‏) מחזקים את הנטייה להסתמך על מודיעין ועל יכולות האש מהאוויר. הנטייה הזאת קשורה גם במעמדם של שני האלופים שעומדים בראש הזרוע והאגף הרלוונטיים: מפקד חיל האוויר אמיר אשל וראש אגף המודיעין אביב כוכבי. כבר שנים שבעלי שני התפקידים הללו לא נהנו מעוצמה כה רבה במטכ”ל. הדומיננטיות של כוכבי הומחשה בשבוע שעבר, בטקס חילופי מפקד 8200, יחידת האיסוף המרכזית של אמ”ן. לא רק ששר הביטחון יעלון הטריח עצמו לטקס - עניין שזקני היחידה התלבטו אם היה לו בכלל תקדים - אלא שהמפקד היוצא, תא”ל נ’, קיבל בשם היחידה תעודת הערכה מיוחדת מגנץ. זה קורה בזכות מהלכים שהובילו נ’ וכוכבי, שעיקרם הורדת המודיעין המדויק לדרגים הלוחמים בשטח, מהלך שהגיע לשיאו במבצע עמוד ענן ברצועת עזה בנובמבר אשתקד. עם פלאים טכנולוגיים כאלה ויכולת משופרת ל”סגירת מעגל” - הפעלת אש מהאוויר בהתאם למודיעין מיידי - לא פלא שהדרג הפוליטי שש להסתמך על היכולות החדשות. אלא שבפיתוי הזה טמון גם סיכון, כי ברגע האמת לא היה די בכך כדי להגיע להכרעה. מנקודת מבטו של תמיר, זהו שיאה של תופעה ארוכת טווח. בפועל, הוא טוען, ההנהגה הישראלית חוששת להפעיל תמרון קרקעי כבר יותר מעשור. “מבצע חומת מגן ב–2002 קרה בעיקר תודות ללחץ שהפעילו המג”דים והמח”טים מלמטה, אחרי גל טרור נורא ומחלוקת ממושכת. מאז לא נשלח כוח קרקעי למשימה משמעותית. בלבנון היססנו, כי חששנו לתמרן. בעופרת יצוקה בעזה ב–2008 הלכנו על חצי מבצע ובעמוד ענן הסתפקנו לבסוף בתקיפה אווירית מרחוק”. בכל המבצעים שתמיר מזכיר, מלבנון ואילך, אפשר להתווכח על מידת התועלת שהיתה טמונה בנקיטת מהלך קרקעי. עם זאת תמיר מזהיר כי הרתיעה מפני שימוש במהלך קרקעי עלולה לשלול אותו כאופציה בסל הכלים. הוא מוסיף כי “למיטב הבנתי, אין בשורה של ממש בתוכנית הקיצוץ שהציג צה”ל בשבוע שעבר. מאחורי ההצהרות המרגיעות עולה תוכנית שמבססת את התפיסה המבצעית של צה”ל על מודיעין ועל אש. זו תפיסה שמעמיקה את מגמת הניוון וחוסר הרלוונטיות של התמרון הקרקעי. אני אומר את הדברים האלה מתוך דאגה כנה, לא כדי להטיח ביקורת לשם ביקורת. לחמתי באויב מסוג זה שלושה עשורים, בלבנון, ביהודה ובשומרון וברצועת עזה. אני מכיר היטב את כוחות היבשה של צה”ל. באופן שבו הם ערוכים היום, קיימת אי התאמה קיצונית להתמודדות עם האיום החדש. זו מציאות שמחייבת שינוי מיידי”. תמיר חוזר לאופן שבו עיצב דוד בן גוריון את צה”ל בשנות ה–50. “צה”ל נבנה על פי תפיסת פעולה שנועדה להדוף ולהכריע פלישה יבשתית של צבאות ערב. הדוקטרינה גרסה שהצבא הסדיר יבלום את המתקפה הערבית, המילואים יצטרפו במהירות ויחד יעבירו את כובד המשקל של הלחימה לשטח האויב. הגישה הלכה והתחדדה בעקבות הלקחים שהופקו ממלחמת יום הכיפורים: צה”ל בנה עוד ועוד אוגדות משוריינות לתמרון יבשתי כבד מול צבאות סוריה ומצרים. דורות של מפקדים חונכו, אומנו ופעלו לאור הדוקטרינה הזאת. אבל התפיסה הזאת אינה רלוונטית יותר ועדיין לא גובשה אחרת תחתיה. “האביב הערבי הוכיח סופית שהאיום הזה חלף, למשך עשור לפחות. אין בסביבתנו צבא ערבי שנשקף ממנו איום של תמרון יבשתי לתוך שטח מדינת ישראל. רוב הטנקים של צבא סוריה הם מדגמים מיושנים, בני 40 שנה ויותר. זה כמו להילחם נגד מכונית סוסיתא. אחרי העיסוק שלהם במלחמת האזרחים שם, הם לא יופנו נגדנו. גם במצרים יעברו עוד שנים עד שהצבא המצרי יחזור להיות איום משמעותי על יתרונו של צה”ל, אפילו אם ההנהגה שם תרצה בזאת. על כל טנק מצרי יהיו כמה ראשי נפץ מדויקים בצדנו, שיכולים לטפל בו. כבר לא נחזור למצב שבו הטנקים של חטיבה 188 עמדו לבדם על הרכס בגולן, לבלום את השריון הסורי ביום הכיפורים”. לדבריו, “הניסיון המר האחרון - והמאוד לא מקצועי ולא אחראי - לבנות תפיסת פעולה חדשה נעשה ערב מלחמת לבנון השנייה. צה”ל יצא איתה למערכה בלבנון והסיפור הזה הותיר צלקת עמוקה אצל חלק גדול מבכירי המטכ”ל. זה מה שמשתק כל יוזמה חדשה, בעיקר בצבא היבשה. אבל התקלה בלבנון לא יכולה להיות סיבה מספקת לשיתוק. צבא אינו יכול לפעול, להתאמן ולהיבנות ללא דוקטרינה רלוונטית”. תמיר טוען כי התוכנית החדשה שמציג כעת המטה הכללי היא “תולדה של הקיצוץ העמוק והמיידי שהושת על תקציב הביטחון ולא של שינויי דוקטרינה. למעט שינויים מינוריים, צבא היבשה ממשיך להתבסס על אוגדות משוריינות, אף שהאיום של פלישה צבאית ערבית לשטחנו נעלם. במקום האיום הצבאי הקונבנציונלי הופיע איום אחר, שבשלב זה לא מהווה סיכון קיומי לישראל אבל הולך ומתפתח בקצב מדאיג. אני מדבר על ארגוני טרור וגרילה שפיתחו יכולת ירי תלול מסלול של רקטות וטילים לשטחנו, בעוצמות ובטווחים שונים. גם מדינות כמו סוריה רכשו את היכולת הזאת. “די לבחון את התפתחות היכולת הצבאית של חמאס וחיזבאללה בהתמודדויות עם צה”ל בעשור האחרון בלבד, כדי להבין באיזו מהירות האיום מתפתח ולאיזו רמה הוא עוד עלול להגיע אם יקבלו לידיהם עוד נשק קטלני ומתוחכם. הצד הערבי עבר מהפך עצום, מאיום התמרון לאיום הטרור והרקטות, ואנחנו לא יזמנו מהפך מקביל, למרות השיפור הגדול במערך ההגנה האווירית מרקטות. בניגוד לעימות עם מדינות ערב, הארגונים הללו נשענים על אידיאולוגיה שלא תסכים בשום אופן לקיומה של ישראל. קשה יותר להרתיע את שלל הפלגים החמושים שפועלים באזור, ביניהם גם ארגונים חדשים שמושפעים מאל קאעידה, מאשר ליצור מאזן הרתעה ולעתים גם להגיע להפסקות אש ממושכות ואפילו להסכמי שלום עם מדינות שכנות. ברור שמבחינת עוצמת האיום, האיום הצבאי בנוסח יום הכיפורים היה חמור יותר, אבל היכולת של הארגונים צומחת בהתמדה. די לראות מה קרה לחמאס בעזה מאז ההתנתקות ואיך גדל טווח שיגור הרקטות שלו מאזור שדרות ואשקלון עד לבאר שבע ואשדוד וכעת גם לתל אביב ולירושלים. הארגונים משתפרים בכל מדד: טווחי שיגור רקטות, יכולות היערכות בהגנה ומספר הלוחמים המאומנים”.
רפורמה במערך המילואים
על פי צ’יקו תמיר, ליריב החדש, כמו לכל כוח אחר, ישנם גם חסרונות ואפשר להיערך בצורה נכונה יותר לעימות עמו. “דוגמה טובה לכך קשורה בהיעדר יכולת התמרון של האויב. בניגוד בולט לצבאות, ארגוני הגרילה הללו מבססים את שרידותם על היטמעות בשטח ובקרב האוכלוסייה. הם אינם מסוגלים לתמרון קרבי משמעותי ולכן מסתפקים בהיערכות הגנתית על הקרקע ובמערכי בונקרים ומנהרות מתחתיה, כנגד תמרון יבשתי מגבולות ישראל”. הצרה, על פי תמיר, היא שישראל אינה מנצלת את היתרון שמשאיר היריב בידיה. “במובן הזה, המבנה הקיים של הכוח היבשתי של צה”ל, שמבוסס כאמור על אוגדות ממוכנות, משחק לידיים של חיזבאללה והארגונים האחרים. ביחס לצבאות המערב יש לצה"ל עדיין לאן לשאוף בתחום האיגוף האנכי ‏(הנחתת כוחות מהאוויר, בעורף האויב‏). צבאות מערביים מתקדמים ובראשם הצבא האמריקאי מבססים את התמרון הקרקעי בלחימה נגד ארגוני טרור וגרילה על כוחות דוגמת המארינס או הדיביזיות המוטסות. ההתאמות שנעשות בצה”ל נעשו מעט מדי ולאט מדי ביחס לקצב ההתפתחות אצל האויב”. תמיר לא מתרגש מהגרזן המונף מעל מערכי הטנקים המיושנים. עם זאת הוא טוען שהצבא לא עושה מספיק כדי לרכז את היכולת המודרנית הקיימת ביחידות המשוריינות, באופן שיוכל להפעילה ככוח מחץ מהיר ומתמרן בעת הצורך במלחמה. במקום “טבלאות צדק” המחלקות את כלי הרכב המשוריינים המשופרים ‏(מרכבה סימן 3 ו–4, נגמ”שי הנמ”ר‏) בין אוגדות המילואים והאוגדות הסדירות השונות, נדרש לדעתו ריכוזם יחד. הכלים הללו, שרובם מצוידים במערכות מיגון מנשק אנטי־טנקי כמו מערכת “מעיל רוח” המותקנת במרכבה סימן 4, צריכים להיות מסוגלים לבצע תמרון משמעותי וממוקד. “אנחנו זקוקים ליכולת שתאפשר לנו לדלג מעל מערכי ההגנה של האויב בגבול - מהים, מהאוויר ובאמצעות כוח משוריין ומוגן היטב שיכול לצלוח במהירות שטחים, כדי שייגש לטפל בלב הבעיה: אזורי שיגור הטילים ארוכי הטווח ומרכזי הפיקוד והשליטה של היריב”. בד בבד, הוא אומר, נדרש שינוי באופן שבו מאמן הצבא את יחידות המילואים. “המערכות הכבדות, כפי שנהג לכנותן אריק שרון, היו במהותן מלחמות שבהן התנגשו מאסות של מכונות אלו באלו, כמו בקרבות הגדולים ברמת הגולן ובסיני במלחמת ששת הימים. חיילים הופעלו במסגרות גדולות ובמערכים צפופים. המערכות הללו דרשו מהכוחות יכולת עמידה בלחימה בעצימות גבוהה, אבל הן איפשרו הכשרת לוחמים קצרה יחסית. הלחימה המודרנית בארגוני טרור וגרילה, שנטמעים בקרקע ובאוכלוסייה, מתבססת על יחידות מתמרנות קטנות ומבוזרות יחסית ועל טכנולוגיה מדויקת ומתוחכמת. לכן, מתחייבת התמחות מקצועית ומיומנות בתחומים רבים, בעיקר ברמות הפיקוד הנמוכות. יחידות המילואים עוברות אימונים קצרים ולא רלוונטיים, שאין בכוחם להכשירן לסוג הלחימה החדש. “לצה”ל דרוש מודל חדש לצבא המילואים, שמתבסס על איכות ולא על כמות. החזקת מאות טנקים ועשרות אלפי חיילים שאינם מיומנים דיים במשימות שלהן הם עלולים להידרש, לא מועילה. היא אפילו עלולה להוות נטל בסוג הלחימה הזה. חלק מאוגדות וחטיבות המילואים ממשיכות להתאמן בצאלים למלחמה שלא תהיה, בשטח מדברי לא מתאים, עם ציוד לא רלוונטי לסוג הלחימה שייתקלו בו ותוך תרגול שיטות לחימה שלא יסייעו להן. לא נעים, אבל לעתים זה מזכיר לי את הפרשים הפולנים במלחמת העולם השנייה”. צה”ל, הוא סבור, צריך לפטור מעול השירות חלק ניכר מחיילי המילואים שאמנם רשומים במצבת כוח האדם שלו, אך אינם זוכים בפועל לאימון של ממש. “מי שיכולים לעמוד בעומס הפיזי שנדרש בסוג הלחימה שנעמוד בפניו הם בעיקר חיילים עד גיל 30. הם יצטרכו לעבור אימונים רבים יותר, שיקרבו את הרמה שלהם לרמת היחידות הסדירות. הם חייבים כמובן לקבל תגמול כלכלי מתאים”. גם בשירות הסדיר, הוא אומר, תידרש חלוקה ברורה יותר ליחידות העוסקות בביטחון שוטף - תעסוקה מבצעית בגדה המערבית ובגבולות הפחות סוערים - וליחידות באיכות גבוהה יותר, שיעברו אימונים אינטנסיביים שיכינו אותן למשימות קשות יותר, בהן תמרון קרקעי במלחמה. הצבא נערך כעת לחלוקה ראשונה בכיוון הזה, באמצעות הגדרות נפרדות ל”אוגדות מתמרנות” ו”אוגדות ביטחון שוטף”, אבל תמיר מדבר גם כאן על צעדים דרמטיים יותר. “הכיוון העתידי צריך להיות צבא מקצועי. עד שזה יושג, חייבים להכשיר ולאמן בצורה טובה יותר את היחידות המובילות. אחד הצעדים המתבקשים, שעוכב שלא לצורך אחרי מלחמת לבנון השנייה - למרות שהיה ברור לכולם כי זו מסקנה הכרחית - צריך להיות הקמת אגד כוחות מיוחדים שיפקד על יחידות בעלות התמחויות ספציפיות, כמו אגוז, מגלן ודובדבן”. את הלהט לקלוט בשורות צה”ל עשרות אלפי חרדים, מתגייסים מאונס, הוא אינו מצליח להבין. “צה”ל הוא בראש ובראשונה מכשיר של המדינה להגנה עצמית, לא מגרש להשגת שוויון בחברה. אם תשפוך לתוך המערכת הזאת חיילים לא מיומנים עם מוטיבציה נמוכה, תקבל את צבא סין העממית. זה לא מה שאתה צריך להתמודדות עם סוג הלחימה המתפתח”. תמיר מוסיף כי “חוסר ההתאמה של יחידות המילואים למשימותיהן עלה מעל פני השטח במערכות האחרונות של צה”ל. הוא יעלה בחומרה רבה יותר במערכות הבאות, אם לא יחול שינוי משמעותי. אני חושש שהתסכול שצף ועלה בקרב אנשי המילואים אחרי מה שראו במלחמת לבנון השנייה עלול להתפתח לשבר של ממש. כל התופעות והשינויים הללו בזירת הלחימה מחייבים את צה”ל לערוך שינוי יסודי. זה מתחיל בעיצוב תפיסת לחימה חדשה, אבל כרוך גם בשינויים במבנה הכוח, במודל כוח האדם ובאופן שבו מאמנים את היחידות. יכולת האש המצוינת שלנו, המודיעין, חיל האוויר - לאורך זמן, אי אפשר להתבסס רק עליהם. ישראל חייבת לשמר יכולת הכרעת אויב ביבשה. זה לא יבוא מהאוויר, שם כל הסיפור בנוי על אסטרטגיית הרתעה: אתה מגדיל את מספר הקילוגרמים של חומר הנפץ שאתה מפיל על האויב, בתגובה למה שהוא מפיל עליך. “אבל ההרתעה אינה יכולה להיות האסטרטגיה היחידה של מדינה ואינה יכולה להחזיק אלא רק לתקופה מוגבלת. זה רק עניין של זמן עד שיפרוץ עוד סבב בעזה או במקום אחר. בסוף תצטרך לשלוח לוחמים פנימה ואתה חייב לשמר את היכולת הזאת בידיך. אם לא נדע לכבוש במקרה הצורך את רצועת עזה בלי נפגעים רבים, מצבנו יהיה רע מאוד. צה”ל צריך כעת דוקטרינה קוהרנטית יותר להתמודדות עם האיום החדש. ישראל לא יכולה לעבוד יותר בצורה ליניארית במלחמה: הדיפה, עצירת האויב ויציאה החוצה לשטחו. עכשיו הבעיות - כמו ירי רקטות ארוכות טווח מעומק שטח לבנון - רחוקות, מבוזרות ואין עמן קו מגע קבוע. הכוחות נדרשים ליכולת אחרת מול האויב”. את עיקרי הטענות שלו משמיע תמיר זה כשנה בפורומים צבאיים. הוא מרבה להרצות במכללות צבאיות, בקורסים וביחידות שונות המזמינות אותו. רבים מהמפקדים הצעירים יותר שירתו תחתיו בעבר. כולם מכירים את המיתוס של צ’יקו, בעידן שבו הצבא אינו מרבה להצמיח מפקדים כריזמטיים. ובכל זאת, קיים פער של התנסות בינו לבין המפקדים הצעירים יותר. השקט המבורך בשטחים צימצם לעת עתה את מספר תקריות האש. אף שבכירי הצבא מרבים לדבר על סכנות המלחמה העתידית, בפועל, למעט מבצע צבאי מוגבל בעזה לפני ארבע שנים וחצי, זו התקופה הביטחונית השקטה ביותר מאז 67’. אחת התוצאות שלה היא חוסר ניסיון מבצעי: בודדים בדור המ”פים הנוכחי בצה”ל השתתפו במלחמת לבנון השנייה. מעטים בלבד היו אי פעם תחת אש. גם על הרקע הזה, נשמעים לחלקם הרעיונות של תמיר משונים, רחוקים מהדיאלוג המקובל בצה”ל. “ישנם מקומות שבהם מסתכלים עלי כמו על אוטיסט”, הוא מודה.
תקדים פטראוס
תוכנית גנץ, כמו הביקורת עליה מצד תמיר, משקפות עוד שלב בתנועת המטוטלת הרעיונית העוברת על צה”ל בעשורים האחרונים. הרמטכ”ל אהוד ברק היה הראשון שדיבר על “צבא קטן וחכם” בתחילת שנות ה–90, אבל הצליח ליישם רק חלק מרעיונותיו. עשור מאוחר יותר הגיע הקיצוץ של יעלון, שפעל גם בהשראת אסטרטגיית “הלם ומורא” שבה הפתיעו האמריקאים את צבא עיראק במלחמת המפרץ השנייה. המהלכים של יעלון ויורשו, דן חלוץ, לקיצוץ יחידות ענק ביבשה ולהפעלה מבוזרת ומתוחכמת של יחידות קטנות יותר, נעצרו בעקבות ההלם של לבנון ב–2006. אחרי פערי ההכשרה והיכולת שנחשפו במלחמה, חזר הצבא וקידש את היחידות הממוכנות הגדולות ושיפר את אימוניהן. כעת שבה ונוטה המטוטלת לכיוון הנגדי. אם כי, לפי תמיר, לא במידה מספקת. העיתונאי פרד קפלן פירסם אשתקד ספר בשם “The Insurgents: David Petraeus and The Plot to Change the American Way of War” ‏(המורדים: דיוויד פטראוס והתוכנית לשנות את דרך המלחמה האמריקאית‏). קפלן מתאר שם את המאבק הפנימי בפנטגון בין הגנרל פטראוס וקבוצת קצינים שביקשה לקדם רעיונות חדשים להתמודדות עם לחימה א־סימטרית עם טרור וגרילה לבין מצדדי הסדר הישן. המסקנה שלו מעורבת: פטראוס ‏(שנאלץ לעזוב את תפקידו כראש סי.איי.איי לפני קרוב לשנה לאחר שהסתבך ברומן מחוץ לנישואים‏) מתואר בהתפעלות, אך גם בהסתייגות. הדוקטרינה היצירתית שלו, לפי קפלן, שיכנעה רבים מהמתנגדים והביאה לבסוף להישגים בעיראק ובאפגניסטן, אך התקשחה בעצמה לכלל דוגמה נוקשה, בלי שהכריעה את המלחמות. קפלן מצטט בספר מאמר שחיבר פטראוס, עדיין כרב סרן צעיר, בתור סופר צללים של מפקדו, הגנרל ג’ון גלווין, ב–86’: “אנחנו אנשי הצבא, נוטים להמציא לעצמנו דימוי נוח של המלחמה - דימוי שמתאים לתוכניות שלנו, להנחות היסוד שלנו ולתקוותינו. אנחנו מסדרים במוחנו מלחמה שנוכל להבינה בתנאים שלנו, בדרך כלל כנגד אויב שנראה כמונו ופועל כמונו. הקונספציה הנוחה הופכת לדרך המקובלת לראות את הדברים - ואז מפסיקה להיות סוגיה למחקר נוסף, אלא אם היא עומדת בפני אתגר משמעותי כתוצאה מאירוע מרכזי. לרוב, האירוע הזה יהיה אסון צבאי”.

“המפגש בין הרצונות שלנו למציאות הכלכלית היה אכזרי”
קצין בכיר במטכ”ל מגיב על דברי צ’יקו תמיר
קצין בכיר במטה הכללי שהתבקש להגיב על הביקורת של תמיר, אומר כי התוכנית של צה”ל עדיין נמצאת בשלבי גיבוש: “צ’יקו מכיר את הרעיונות הכלליים שהוצגו לפני חודשיים. התהליך עוד בעיצומו ויעברו עוד כמה שבועות עד שנשלים ונאשר אותה. אלה לא תוכניות שמפתחים אותן בשלושה דיונים ושתי מצגות, אלא בתהליך ארוך טווח”. הבכיר מזכיר כי התוכנית המקורית של צה”ל התבססה על תהליכי רכש והתעצמות בעלויות שונות, שהוערכו בין 26 ל–40 מיליארד שקל על פני חמש שנים. “בסוף, הוקצבו לכך ארבעה מיליארד בלבד. המפגש בין הרצונות והתפיסה שלנו למציאות הכלכלית העכשווית היה מפגש אכזרי. בשנתיים האחרונות התחולל שינוי בסדר העדיפויות של החברה הישראלית והביטחון כבר אינו במקום שהיה בעבר. ב–2014 מחכה לנו בור כלכלי של ממש בגלל הקיצוץ בתקציב הביטחון שאישרה הממשלה. האם אני שבע רצון מעומק התהליך? ודאי שרצינו שינוי עמוק יותר, אבל קיימת מגבלת משאבים”. מי שמותח ביקורת על התהליך כשהוא מחוץ לשורות צה”ל, אומר הקצין ‏(המיודד עם תמיר‏), משוחרר מהדיון באילוצים העומדים בפני הצבא. מצד שני, הוא טוען, ההחלטה לקצץ בחלק מאימוני כוחות היבשה, בסדיר ובמילואים, באה על רקע תהליך שיפור מתמשך בעשור האחרון. “לפני עשור הושקעו מיליארדים בתוכנית לרישות צבא היבשה במערכת ממוחשבת אחת, שהתוצאה שלה היום היא שכוח טנקים יכול לסגור מעגל - במודיעין, בקשר, באש - עם כוח אווירי בתוך דקה, תהליך שפעם ארך שעות. אלה יתרונות שמאפשרים לנו לקחת סיכונים כעת. זה ויכוח לגיטימי על הכיוון שצה”ל לוקח, לנוכח האתגרים”. הקצין מוסיף כי השיפור העצום שהושג בשנים האחרונות ביכולת האוויר והמודיעין יפעל גם לטובת כוחות היבשה. “היה מי שאמר ‏(הכוונה לאהוד ברק, ע”ה‏) כי צה”ל הוא הצבא הכי חזק במזרח התיכון, ברדיוס של 1,500 קילומטר. זה יישאר ככה גם אחרי התוכנית. הסיכון העיקרי שמטריד אותי הוא אחר - איך להימנע מפגיעה בקו האדום של מוכנות יחידות המילואים. יש חוזה בלתי כתוב בינינו לבין המילואימניקים: אתם תהיו מוכנים להקפצה למלחמה בתוך שעות, ואנחנו בתמורה נתחייב לספק לכם את הציוד, האימון והיכולת. על שימור היכולת הזאת מתנהל הוויכוח התקציבי כעת. זו לא מחלוקת על הטבות כלכליות לאנשי הקבע”. הקצין חלק על מסקנת תמיר כי המטכ”ל, כמו הדרג המדיני, חושש מהפעלת תמרון קרקעי משמעותי בשל האבידות שיהיו כרוכות בכך ולכן מנוון בפועל את כוחות היבשה. “אנחנו משאירים סד”כ טנקים מצומצם יותר, אבל הוא יהיה בעל יכולות גבוהות, כפי שמטוס אף–35 המתקדם יאפשר להוריד חלק מהמטוסים המיושנים. עם כל השיפור במודיעין ובאוויר, תמיד נצטרך את התמרון למהלכים מכריעים במלחמה של ממש. אף מלחמה בהיסטוריה עוד לא הוכרעה מהאוויר וכן, גם אני מכיר את הסיפורים על מלחמת קוסובו ‏(תקיפות נאט”ו מהאוויר נגד הסרבים ב–99’‏). אבל זו תהיה איוולת לא לנצל את השיפור שהשגנו בתחומים האחרים, כדי להילחם בצורה אפקטיבית יותר”. ("הארץ", 18.07.2013)
_____________________________________
"לא חוזרים עד שמבצעים"(המוטו של גדוד 890 של הצנחנים, כפי שניסח אותו מפקדו אריק שרון)
"איפה האופניים שלך עכשיו? תאר לעצמך, שאתה יורד עכשיו למטה, למקום הרגיל, אבל האופניים לא שם. עצור את עצמך ברגע הזה, בשנייה שאתה מגלה שהאופניים לא שם, ותכפיל את הרגע הזה פי אלף. זאת המלחמה." (מתוך הספר "גוף שני", מאת עפר שלח, "זמורה ביתן", 1989, עמוד 92)
"סבלנות התמדה ולעיתים כדור בין העיניים" (סיסמת המארינס לללוחמה בטרור, אותה אימץ בשעתו מפקד גדוד 890 של הצנחנים, אמיר ברעם, כמוטו גדודי)
"המבחן שלנו כצבא הוא מבחן היכולת ולא מבחן הכוונה." (מתוך ההרצאה שנשא האלוף גדי איזנקוט "מאפייניו של עימות אפשרי בזירה הצפונית ובעורף" בסמינר לזכר חללי מלחמת לבנון השנייה שנערך באוניברסיטת חיפה ב־30 בנובמבר 2010)
"אני חושב שצנחנים מחזיקים מעצמם כמחויבים למשהו שכולם מחויבים אליו, אבל הם רוצים קצת יותר. זה לא שאנחנו פועלים מאחורי קווי האויב - אנחנו לכאורה כמו כולם. אז מה בעצם ההבדל? זה שצנחן עושה הכול וקצת יותר. זה מחייב אותך ביוזמה, בהובלה, בדוגמה אישית בקרב - וגם בקימה בפני שיבה באוטובוס." (הרמטכ"ל בני גנץ על השירות בצנחנים. מתוך הכתבה "מסיבת גנץ" מאת יוני שנפלד ונועה הורוויץ, "במחנה", 6 בינואר 2011)


נערך לאחרונה ע"י marloweperelab89035 בתאריך 19-07-2013 בשעה 08:28.
תגובה ללא ציטוט תגובה עם ציטוט חזרה לפורום
  #105  
ישן 19-07-2013, 23:06
צלמית המשתמש של marloweperelab89035
  marloweperelab89035 marloweperelab89035 אינו מחובר  
 
חבר מתאריך: 06.02.07
הודעות: 2,325
בתגובה להודעה מספר 104 שנכתבה על ידי marloweperelab89035 שמתחילה ב "..."

כתבתו של אביחי בקר, "מלחמות הצנחנים", "הארץ" 27.03.1998
(הקישור כבר אינו עדכני ועל כן מובא הנוסח המוקלד)

מלחמות הצנחנים\ מאת אביחי בקר

מינוי הרמטכ"ל הבא מתקרב ובקרב בוגרי הצנחנים השמחה רבה: במי יבחר איציק מרדכי - במתן וילנאי, הנסיך הלבן, או בשאול מופז, הסוס השחור? כך הם מדברים
במארס 96' נשמעה אנחת הרווחה של מתן וילנאי מקצה צה"ל ועד קצהו. אלוף פיקוד המרכז, אילן בירן, פרש מצה"ל, ובכך סולק המכשול האחרון במסלול של וילנאי לכהונת הרמטכ"ל. הדרך לקו הגמר נראתה פנויה לחלוטין. חלפו שנתיים וריצת היחיד של וילנאי נהפכה לפתע למירוץ צמוד שיוכרע רק בפוטו פיניש. האלוף שאול מופז צץ משום מקום, והנה הוא נושף בעורפו של וילנאי. באוויר עומד ריח של הפתעה. הרמטכ"ל, אמנון ליפקין שחק, ישלים את כהונתו בתחילת יולי. שר הביטחון יצחק מרדכי אמור להודיע על מחליפו לקראת יום העצמאות. עד אז הוא מקפיד לשמור על ערפל קרב סמיך. לפני כחודשיים יצא וילנאי לוואשינגטון להשתלם במכון הגבוה ללימודים אסטרטגיים SIAS. בטרם צאתו נפגש עם שר הביטחון וזה השמיע לו מין הבטחה מעורפלת שלא יקבל החלטה כל עוד וילנאי בחו"ל. זה היה הרבה פחות ממה שוילנאי ציפה לשמוע. לא פלא שיצא את הארץ בתסכול גדול, כשהוא מקונן באוזני חבריו על מזלו הדפוק. מה שמקורבי מרדכי מציגים כהתנהגות נייטרלית וממלכתית נתפסת אצל וילנאי וחבריו כפגיעה כואבת מאין כמוה במי שכבר כסג"מ אמרו עליו שנועד לרמטכ"לות. את צמרת צה"ל מעסיקה עתה השאלה הגדולה: האם איציק הולך באמת להבריז למתן, או שהוא רק רוצה להראות לו מי פה בעל הבית. מאחורי השאלה הזאת מסתתר ויכוח גדול על מניעיו של שר הביטחון. אסכולה אחת טוענת שמרדכי פועל על סמך משקעי עבר אישיים ובכוונתו לבזות את וילנאי עד הסוף ולמנוע ממנו את התפקיד. האסכולה השנייה מייחסת למרדכי מניעים ממלכתיים ונציגיה טוענים ששר הביטחון מסתיר את הקלפים אך ורק כדי שלא לפגוע בסמכותו של שחק, וכדי למנוע עלייה לרגל אל היורש המיועד. כך או כך, העמימות פותחת פתח לספקולציות שכולן מספקות לוילנאי סיבות לדאגה.
גנב לו תפקידים
יצחק מרדכי הוא שר הביטחון הראשון שקפץ למשרה זמן קצר לאחר שחרורו מצה"ל. הוא מכיר את בכירי המטכ"ל היכרות אינטימית מאז היו מכי"ם, ויכול לזהות מרחוק את ריח הגרביים של כולם. וזאת בדיוק הבעיה, טוענים המקטרגים. הוא לא מספיק התרחק כדי להתנתק ממעורבותו האישית. "מרדכי לא יכול לסבול שני דברים", אומר קצין בכיר בדימוס שמכיר אישית את כל המעורבים, "הוא לא יכול לשכוח שלא מונה לרמטכ"ל ועוד יותר הוא לא יכול לסבול שמתן ימונה. בשבילו לענוד דרגת רב אלוף לווילנאי זאת התגשמות של חלום רע. גם עם שחק יש לו דם רע אבל אותו הוא קיבל כנתון. כשזה המצב, מה יותר הגיוני מאשר לטפח את הפר הצעיר ששמו שאול מופז ולהריץ אותו מול מתן וילנאי?" למשקעים בין מרדכי לוילנאי יש שורשים עמוקים. צנחנים ותיקים אומרים שמרדכי לא מסוגל לסלוח למי שניצח אותו בהתמודדות על תפקיד, ווילנאי עשה את זה יותר מדי פעמים. "איציק הוא אדם פגיע עד דמעות", אומר גנרל במיל', "בפעמים שהוא הפסיד הוא לא היה מדבר שנה לא רק עם זה שנבחר במקומו, גם עם זה שהחליט. זה קרה כשלא נתנו לו את חטיבה 35, וזה קרה כשמתן קיבל את אוגדת רמת-הגולן ולא הוא. תמיד היה עסוק בלכעוס. מבחינתו, וילנאי גנב לו תפקידים. חמתו בערה בו כששמע שמתן התבטא כלפיו בזלזול לאחר ההתמודדות על האוגדה הצפונית, בנוסח: 'איפה אני ואיפה הוא'. כשהפסיד למתן את סגנות הרמטכ"ל זה בכלל הרג אותו". בטקס החגיגי שהתקיים בבניין משרד הביטחון ביום שבו מונה מרדכי לתפקיד, היה רגע מביך: וילנאי זינק לחבק את מרדכי כאילו היה אחיו האובד, אבל מרדכי נשאר קפוא ולא החזיר חיבוק. למי שצפה במעמד היתה תחושה ברורה שהחתול השחור ביניהם חי וקיים. שאול מופז, לעומת זאת, מצטייר כבן טיפוחיו של מרדכי. רבים מצביעים על הדמיון בין השניים מבחינת הרקע. שניהם באים מהמזרח הקרוב, אזור טעון סטיגמות חברתיות גם בישראל של 98'. ממש כמו במאבק ויצמן-עמור, גם כאן מרחפות באוויר נימות עדתיות צורמות. מצד אחד וילנאי - בן הארץ, יפה הבלורית והתואר משכונת רחביה ומהפנימיה הצבאית. מצד שני מופז - יוצא טהרן, הנער שגדל בדירת סוכנות קטנטונת באילת. עוד עימות בין האליטה הוותיקה לישראל השנייה, למרות שהראשון מעולם לא התנשא והשני אף פעם לא קופח. הפגישה הראשונה בין המ"פ איציק מרדכי למ"כ שאול מופז היתה כשהדריכו את מחזור נובמבר 67' בפלוגה ב' גדוד 890. כבר שם, אחרי מלחמת ששת הימים, ניצת הקליק. בתחנות הבאות בסולם הדרגות, נשמרה ההבנה ההדדית בין השניים. "שר הביטחון מייחל לרגע שבו הוא ומופז יסגרו את הדברים ביניהם", מעריך קצין בכיר במילואים, "אני רואה אותם יושבים יחד ואז איציק אומר לו 'עכשיו כשאמנון ומתן בבית אפשר סוף סוף להתחיל לעבוד'. בלבו פנימה הוא היה רוצה שמתן פשוט יתנדף". אנשים אחרים, שגם הם שירתו שנים ארוכות לצד מרדכי, טוענים את ההיפך הגמור: "מתוך הבנתי את נפש האיש", אומר אחד מהם, "דווקא בגלל המשקעים הכבדים, ברגע האמת איציק ילך על מתן. יש כאן רבדים מאוד עמוקים. אצל איציק האימאג' של אדם הגון תופס חשיבות מכרעת. הוא יגלה אצילות נפש, הוא יתנהג בנדיבות של מנצחים, הוא יוכיח לכל אלה שיש להם אינטרס מובהק לכער אותו, שהוא מעל ומעבר לשטויות ולפנקסנות. איציק מתגנדר באבירותו. מעשה כזה יוציא אותו גדול מבחינה ציבורית, זה יראה למפקפקים שהוא באמת דמות ממלכתית. זה גם איתות לממסד הוואספי שעדיין מסתכל עליו בחשדנות, 'אני לא איזה פרענק קטן שדואג רק לילדים מהשכונה שלי הכל במטרה לדפוק את ילדי השמנת'. "בשביל איציק להעניק דרגה למתן זו עוד הזדמנות להזכיר לו איפה אני ואיפה אתה שתמיד זילזלת בי. איציק הוציא וינקר לכל המחזור שלו בצנחנים. לאמנון, למתן, לדורון רובין, ליה-יה, כל אלה שהסתכלו עליו מלמעלה. ברגע שהוא דילג מעליהם הוא כבר קיבל את הסיפוק שלו. אני אגיד עוד דבר שנשמע אולי מיסטי: בין צנחנים ותיקים יש קוד שלא עושים דברים מכוערים בתוך המשפחה. סכינאות בטח ובטח שלא".
עמדת נתניהו
מתן וילנאי הוא מיתוס בקרב דורות של צנחנים. לא סתם נקרא יותר מילד על שמו. "עד דרגת תת אלוף", מספר מי שהיה מקביל לו, "הוא היה שנות אור לפנינו. ממש מטאור. הוא היה האליל שלנו, אי אפשר היה להתקרב אליו. רק שנתפוס במי מדובר, הוא היה תת-אלוף אפילו לפני אהוד ברק. מה שכופף אותו זאת המחלה. הוא אומנם החלים לגמרי מניתוח הראש שהיה לו, אבל כשחזר להיות קצח"ר זה כבר היה מתן שונה, לא עוד סופרסטאר". וילנאי הוא אלוף שרובאים אוהבים לאהוב. סגנון דיבורו ישיר, הוא ישר, חף ממזימות, איש ארגון ומטה מעולה. נקודת התורפה שלו, אומרים מקטרגיו, היא שאינו נחשב לדמות חזקה. "בהבדל מאמנון", אומר אחד מהם, "מתן לא יודע לעמוד מול דמויות דומיננטיות. הוא מתקפל מיד כשמוצגת לו עמדה נחרצת. כל מערכת היחסים שלו עם מרדכי כשר ביטחון היא כזו. הוא נכנע לו ללא תקנה, הוא לא נאבק. אם הוא ימונה לרמטכ"ל הוא יתאים את עצמו למרדכי, יתחייב על לויאליות, וצה"ל יקרע את הסדינים מרוב נחירות". מבקרי וילנאי מוסיפים לרשימת חסרונותיו גם את גילו המתקדם (54) וטוענים שהוא כבר מעבר לשיאו אחרי 13 שנים בתפקיד אלוף. על מופז הביקורת באה מהקוטב ההפוך: מבקריו טוענים שהוא חסר ניסיון ממשי, אלוף "בוסר", שלא נראה שיש לו סיכוי להבשיל באמת. "נניח שהורדנו כבר את מתן", אומר קצין צנחנים בכיר במילואים, "לא ייתכן שהיחיד שנשארנו איתו זה מופז. עוד לא ראינו ממנו תפוקות בשום תפקיד מערכתי. כאלוף פיקוד דרום הפסגה שלו היתה שירו על איזו עמדה של צה"ל בנצרים. זה לא עושה אותו רמטכ"ל. כדי לבסס לו יסודות מוצקים צריך היה להעביר אותו תקופה דרך פיקוד צפון, שהוא החזית המשמעותית כיום. אם תשאל אותו הוא בעצמו יאשר לך שהוא לא בשל עדיין להיות רמטכ"ל, ושמתן בכיר ומתאים ממנו. בסיבוב הבא הוא יהיה כשיר למשימה. הפעם הוא רחוק מלהיות כשיר". מופז, קצין נטול כריזמה ונעים הליכות, הוא אלמוני יחסית למי שהגיע למעמד של אלוף מוביל. הוא עבר מסלול מואץ מדי בארבע השנים וחצי שחלפו מאז קיבל דרגת אלוף. עד כה הספיק לפקד על אוגדת יהודה ושומרון, תפקיד של תת-אלוף, ושנה ושלושה חודשים אחר כך מונה לאלוף פיקוד דרום. עוד בטרם הספיק להטביע חותם בפיקוד הרגוע הזה מונה במארס 96' לראש אגף תכנון. זה חצי שנה הוא סגן רמטכ"ל. דהירה כזו מטורפת לצמרת לא חווה גם מטאור כמו אהוד ברק. "ככה לא בונים גנרלים", אומר אלוף במיל', "יש פה סימפטום למחלה שמופז, שהוא קצין מאוד איכותי, הוא המייצג המובהק שלה שלא באשמתו. אם הוא רמטכ"ל ופורצת חלילה מלחמה בשלוש חזיתות אין בסבב התפקידים ההיסטרי שהוא עשה שום מטען שמכשיר אותו לפקד על 12 אוגדות". לפי הדעה הרווחת תומך בנימין נתניהו בהתלהבות בוילנאי. שניהם שייכים לאותו מילייה, שניהם גדלו ברחביה, ההורים היו ידידים, ואפילו בית הגידול האידיאולוגי היה זהה: אביו של מתן, פרופ' זאב וילנאי, היה מאנשי ארץ ישראל השלמה ותומך בתנועת התחיה. הקשר החם בין השניים קיבל ביטוי פומבי ביוני אשתקד בתוכנית מיוחדת של דן שילון לציון 20 שנה למלחמת ששת הימים. ראש הממשלה נתניהו וסגן הרמטכ"ל וילנאי היו האורחים המרכזיים. "קודם כל אנחנו ירושלמים, וזה הדבר הכי חזק", ציין נתניהו כבר בפתיחה. הם ישבו זה לצד זה, התבדחו, סיפרו קטעי נוסטלגיה מכראמה. "אתה צנחן אמיתי", החמיא נתניהו ליושב לצידו. לפני כמה חודשים גם דווח על ארוחת ערב אינטימית בבית ראש הממשלה שאליה הוזמנו מתן וענת וילנאי. אוהדיו של וילנאי משוכנעים שביום פקודה נתניהו לא יעמוד מנגד. הם בטוחים שהוא יתערב לטובתו של וילנאי. אבל מומחי ביבי בקרב חברי הכנסת מפקפקים בתסריט הזה: "האלוהים היחיד של ביבי זה הקלפי", אומר אחד מהם, "הוא חושב אלקטורלית ולכן מופז עדיף מבחינתו. האפקט של רמטכ"ל מזרחי שווה יותר מאלף סליחות של אהוד ברק".
השפן של מרדכי
המירוץ וילנאי-מופז הוא של ברירות מחדל, בין רמטכ"ל השלשום לרמטכ"ל מחרתיים, במקרה הטוב. "מתן מדבר על זה שהוא ינער את הצבא", אומר אלוף במילואים, "אלא שמתן במהותו אינו איש של מהפיכות. הוא יהיה רמטכ"ל של פתרונות שקולים לבעיות נתונות, אבל ספק גדול אם בכוחו לחולל רפורמות מרחיקות לכת. מצד שני, מופז מסוגל לזה עוד פחות. מדובר בדמויות די שגרתיות. את הטלטלה שצה"ל משווע לה לצערי לא נראה לא מזה ולא מזה". בינתיים מרדכי מחזיק את הקלפים צמוד לחזה. אילו היה משיג משחק הסכמה להארכה נוספת, אפילו קצרה, של כהונתו - היה מאושר. כך יכול היה להכניס את מופז לתפקיד בנחת. לנוכח הגלריה הדלה שלפניו יש המהמרים שישלוף שפן מפתיע מהכובע: מנכ"ל משרד הביטחון אילן בירן. חברים של בירן מעריכים שאם יתבקש הוא יענה לאתגר בלי היסוס. הוא מנוסה ממופז, צעיר מוילנאי, מתוחכם מאוד, ובסך הכל יכול לשמש עבור מרדכי פתרון גואל. "זה לא כל כך משנה מי יהיה הרמטכ"ל", אומר בסקפטיות אלוף במיל'. "כבר אמרתי פעם שאת חטיבת הצנחנים גם מח"ט גרוע לא יצליח להרוס. למפקד צבא שהמציאות סוחפת אותו למסכות ולניילונים, ולעוד מארב בלבנון, אין זמן להתפנות לדברים החשובים באמת. בכל מקרה, לקחים נמשיך לא ללמוד, נתעקש לחיות על מיתוסים. באופק לא מפציע הרפורמטור הגדול שיטריף את המערכת והכל בעצם ישאר אותו דבר".
("הארץ", 27.03.1998)
_____________________________________
"לא חוזרים עד שמבצעים"(המוטו של גדוד 890 של הצנחנים, כפי שניסח אותו מפקדו אריק שרון)
"איפה האופניים שלך עכשיו? תאר לעצמך, שאתה יורד עכשיו למטה, למקום הרגיל, אבל האופניים לא שם. עצור את עצמך ברגע הזה, בשנייה שאתה מגלה שהאופניים לא שם, ותכפיל את הרגע הזה פי אלף. זאת המלחמה." (מתוך הספר "גוף שני", מאת עפר שלח, "זמורה ביתן", 1989, עמוד 92)
"סבלנות התמדה ולעיתים כדור בין העיניים" (סיסמת המארינס לללוחמה בטרור, אותה אימץ בשעתו מפקד גדוד 890 של הצנחנים, אמיר ברעם, כמוטו גדודי)
"המבחן שלנו כצבא הוא מבחן היכולת ולא מבחן הכוונה." (מתוך ההרצאה שנשא האלוף גדי איזנקוט "מאפייניו של עימות אפשרי בזירה הצפונית ובעורף" בסמינר לזכר חללי מלחמת לבנון השנייה שנערך באוניברסיטת חיפה ב־30 בנובמבר 2010)
"אני חושב שצנחנים מחזיקים מעצמם כמחויבים למשהו שכולם מחויבים אליו, אבל הם רוצים קצת יותר. זה לא שאנחנו פועלים מאחורי קווי האויב - אנחנו לכאורה כמו כולם. אז מה בעצם ההבדל? זה שצנחן עושה הכול וקצת יותר. זה מחייב אותך ביוזמה, בהובלה, בדוגמה אישית בקרב - וגם בקימה בפני שיבה באוטובוס." (הרמטכ"ל בני גנץ על השירות בצנחנים. מתוך הכתבה "מסיבת גנץ" מאת יוני שנפלד ונועה הורוויץ, "במחנה", 6 בינואר 2011)

תגובה ללא ציטוט תגובה עם ציטוט חזרה לפורום
  #106  
ישן 23-07-2013, 09:02
צלמית המשתמש של marloweperelab89035
  marloweperelab89035 marloweperelab89035 אינו מחובר  
 
חבר מתאריך: 06.02.07
הודעות: 2,325
בתגובה להודעה מספר 1 שנכתבה על ידי marloweperelab89035 שמתחילה ב "כתבות שהתפרסמו בשנים האחרונות על קצינים בכירים - אשכול 2"

כתבתם של גיא בכור ואיתן רבין, "ערפאת יכול לעשות הרבה יותר לסיכול פיגועים", "הארץ", 05.09.1994 (הקישור כבר אינו עדכני ועל כן מובא הנוסח המוקלד)

"ערפאת יכול לעשות הרבה יותר לסיכול פיגועים"\ מאת גיא בכור ואיתן רבין
תמונה קשה של מצב "הרשות הפלשתינית" צייר אתמול ראש אגף המודיעין בצה"ל, אלוף אורי שגיא בראיון עם "הארץ". לדברי שגיא, יו"ר אש"ף יאסר ערפאת, טרם בנה את מנגנוני הפיקוח והבקרה על כספי המדינות התורמות; מנגנוני השליטה האזרחיים שלו טרם פועלים. שגיא מתריע כי המצב הכלכלי בעזה ממשיך להידרדר וגם בתחום מניעת פעולות טרור נגד ישראל עשה ערפאת מעט מאוד, דבר שהוא למורת רוחה של ישראל. "ערפאת ניצב בפני שלושה מבחנים קשים, אשר אם לא יצליח לעמוד בהם יהיה לו קשה להתגבר על השלבים הבאים. ראשית, עליו להשתלט ביטחונית על כל מוקדי הכוח בעזה וביריחו, ובכך למנוע פיגועים נגד יעדים ישראליים. שנית, עליו לדאוג לניהול אדמיניסטרטיווי של החיים בעזה וביריחו ולסדרי ממשל ביתר אזורי הגדה המערבית ולבסוף, אתגר תקציבי כלכלי, של יצירת מנגנון הפיקוח והבקרה על השימוש בכספים, על פי דרישת המדינות שהתחייבו לתרום לו 2.2 מיליארד דולר בחמש שנים". מדברי האלוף שגיא עולה, כי ערפאת נכשל לפי שעה להתמודד עם שלושת המבחנים הללו. "באשר ליכולת סיכול פיגועים, יש דברים שערפאת עשה, ויש הרבה דברים שעשה למראית עין, אבל כל מה שהוא עשה אינו מספיק. רק כשהרגיש חרב מדינית על צווארו, או תביעה ישראלית שיפעל, הוא נקט צעד כלשהו. למשל מעצר חשודים, אבל גם שחרורם מיד. להערכתי, הוא עשה מעט מדי, ואין לנו שום ספק, שהוא יכול לעשות הרבה יותר". האלוף שגיא מסביר את מדיניותו זו של ערפאת בכוונתו "ללכת בין הטיפות", דהיינו לפעול על פי סיכומים עם ישראל, אבל לא לסגור דלתות בפני אנשי חמאס, עמם הוא מנהל מעשית דיאלוג. "חמאס עצמו נמצא על פרשת דרכים, שכן הארגון מבין שהתהליכים הנוכחיים (עם הפלשתינאים) הם בלתי הפיכים, וראוי שיימצא על העגלה, אחרת ימצא עצמו בחוץ. ערפאת מעוניין לעודד מגמה זאת, ולכן הוא מציג עצמו כמנהיג כל חלקי העם הפלשתיני, במשתמע גם של אנשי חמאס".

באשר לשליטתו על מנגנוני הביטחון והמודיעין השונים הנמצאים בתחום הממשל העצמי, הרי שלדעת האלוף אורי שגיא נוקט ערפאת "שיטה של הפרד ומשול, לא לאפשר לאנשים מסוימים לרכז בידם עוצמה רבה מדי, אלא לבזר את העוצמה, מה שמבטיח תלות אישית של כולם בערפאת. "במסגרת ניסיונות השליטה האחרונים של ערפאת במנגנונים אלה, שהם מקור כוחו, ניתן למנות את מינוי חכאם בלעאווי למרכז שירותי הביטחון הפלשתיניים באוטונומיה. הוא איש אמונו של ערפאת הרבה שנים, למרות כישלונות של העת האחרונה ומשבר זמני בין השניים". באשר למבחן השני, של ניהול החיים המנהליים בשטחים, הרי שכאן התמונה אינה שונה בהרבה, ולמעשה נעשה בתחום זה מעט מאוד. "המצב האדמיניסטרטיווי לא השתפר כתוצאה מעזיבת צה"ל את השטחים", אומר ראש אמ"ן. הוא נותן כדוגמה את מנגנון המיסוי שהרשות הפלשתינית אמורה להקים, ואשר עדיין נמצא בחיתוליו, והוא טרם מתפקד ממש. בנוסף לכך, "ערפאת עדיין לא בנה מנגנון המבטיח את זרימת כספי הסיוע של המדינות התורמות לרשות הפלשתינית" למרות מפגש רבין עם ערפאת במחסום ארז, ולמרות הדיבורים הרבים על הצורך הדחוף לכונן מנגנון כזה. "הקמת מנגנון כזה לוקחת זמן", הסביר ראש אמ"ן. "אנחנו כישראלים צריכים לזכור שלמי שלא היה מורגל בסדרי שלטון כאלה דרוש זמן, שלא לדבר על המטאמורפוזה המנטאלית הדרושה כאן, מניהול ארגון לניהול אזרחי מסודר. קצב ההתקדמות איטי מאוד בתחומים הללו. הדבר אינו מבטיח שלוח הזמנים יישאר כפי שהפלשתינאים רוצים לראות". שגיא נותן דוגמה מתחום הבחירות בשטחים, ששלשום קבעה הרשות הפלשתינית את מועדן לחודש דצמבר הקרוב. "נראה לי שדצמבר הנו תאריך יומרני לעריכת הבחירות. איני משוכנע שהפלשתינאים אפילו ביניהם לבין עצמם סיכמו כבר את שיטת הבחירות ואת ההיערכות הדרושה לצורך כך". בנוגע לכינוס המועצה הלאומית הפלשתינית, הרי שלדברי הפלשתינאים, כפי שהביאם ראש אמ"ן, אין הכינוס עומד על הפרק בעתיד המיידי, אלא לאחר קיום הבחירות בשטחים. "הם אומרים שצריך לכנס את המל"פ אחרי שייבחרו הנציגים למל"פ".

למרות כל הקשיים ראש אמ"ן אינו מעריך שהפלשתינאים מזהים אלטרנטיבה טובה יותר מאשר התהליך הנוכחי עם ישראל. "אני לא מזהה דרך חזרה מהדרך שבה בחר אש"ף. זוהי הבשלה ארוכה של תהליך עמוק שאינה תלויה רק באיש זה או אחר". באשר לסוריה הרי שראש אמ"ן ממשיך להאמין כי גישתו הבסיסית של הנשיא חאפז אל-אסד היא לחפש הסדר מדיני עם ישראל. "לדעתי מבשילים מאוד התנאים שישראל וסוריה יגשרו על חילוקי הדעות הבסיסיים ביניהן. יש פה הבשלה של הראייה שיש לנסות ולפתור את מוקדי הסכסוך על ידי שימוש בנשק מדיני, לא צבאי. סוריה מבינה את הראייה הזו, והיא בוחרת להשיג את שלושת היעדים הבאים בדרך זו: השגת רמת הגולן במלואה, שיפור היחסים האסטרטגיים עם ארה"ב וקיבוע מעמדה האסטרטגי בלבנון. סוריה מבינה שלהשגת יעדים אלה אי-אפשר שלא לרכוב על הפלטפורמה הישראלית". זה כשלעצמו עדיין לא מבטיח שלום חוזי ונורמאלי עם ישראל, אם כי לדעת ראש אמ"ן ער הנשיא אסד ללוחות הזמנים הקרובים, "והוא מבין שבעוד שנה וחצי ארה"ב וישראל נכנסות לתהליך של הכנת בחירות וכי אם לא ינצל כהלכה את ציר הזמן זה עלול לפעול לרעתו". האלוף שגיא ניתח את הנורמליזציה הגוברת בין מדינות ערביות לבין ישראל כקטליזטור על הנשיא אסד. "הוא מבין שאם לא יעשה משהו במישור שלו עם ישראל, הדיבורים על שלום כולל יישארו ריקים מתוכן. הוא מבין שמתפתחת דינאמיקה של נורמליזציה בין ישראל למדינות ערב, והוא מבין כיום שבלי נורמליזציה ביחסיו עם ישראל הוא לא יקבל את התמורה אותה הוא רוצה. "בעבר הוא לא היה מוכן, היפותטית, לאפשר נורמליזציה עם ישראל עם בוא ההסדר". שגיא מעריך את מצב בריאותו של אסד כתקין, ללא בעיות מיוחדות. "הוא זהיר ואיטי מאוד, וטוען שהוא זקוק לזמן כדי לכוון את דעת הקהל אצלו, ואני מבין על מה הוא מדבר. זה כאמור לא מבטיח חוזה שלום, בוודאי לא בשנה הקרובה, אבל אני לא רואה את ההפך, כלומר לא בהכרח תפרוץ מלחמה אם יקפא התהליך המדיני או יקרוס". סוריה, להערכת ראש אמ"ן, "נמצאת היום בעמדה אסטרטגית חלשה יותר מבעבר, בשל התמורות האזוריות והעולמיות, אבל לא הייתי מקל ראש בכוחה הצבאי של סוריה, חס וחלילה. זה צבא גדול וחזק, שבשלוש השנים האחרונות התעצם בעסקות רכש מרשימות, בטילי קרקע קרקע מסוג סקאד סי, בטנקים, בארטילריה מתנייעת ועוד". בהקשר זה של התעצמות צבא סוריה מגלה ראש אגף המודיעין בצה"ל כי טרם נחתמה עסקת נשק גדולה בין סוריה לרוסיה, למרות דיבורים על כך בתקשורת הערבית. "זאת עובדה שבינתיים אין עסקה כזאת. ייתכן שהיא תתממש בעתיד, ואנחנו נמשיך לעקוב". לאחר מותו של בנו-יורשו של הנשיא אסד, באסל, בתאונת דרכים, "עדיין לא ממהרים להמליך נסיכים ויורשים כל כך מהר. בהקשר זה מוזכר עכשיו בנו הנוסף של אסד, בשאר, שהוא צעיר מוכשר בן 29. בחוקה הסורית כתוב שנשיא יכול להיות מעל גיל 40 אך את החוקה אפשר לשנות". שגיא מדגיש כי "הסתלקות פתאומית של הנשיא אסד לא תביא בהכרח להפסקת התהליך המדיני. קבוצת האנשים המקורבים לו ביותר, עלאווים וסונים, עשויה לשמור את השלטון בידיה. מדובר על אנשי הצבא הבכירים, המודיעין,ומנגנוני הביטחון". באשר ליחסי סוריה עם לבנון, הרי שלדברי ראש אמ"ן לא חל כאן שינוי מהותי, למרות ידיעות עיתונאיות כאילו קיימת תזוזה בערוץ הישראלי-לבנוני. "הם (הלבנונים) דחו את ההצעה הישראלית לנסיגה מותנית תוך תשעה חדשים. סוריה עדיין ממשיכה להוביל, ולבנון צועדת אתה יד ביד. לא הייתי שולל תאורטית הסדר בלבנון שיקדם להסדר בין ישראל לסוריה, על רמת הגולן, אבל זה לא יקרה ללא הסכמה סורית". בין סוריה לאיראן ממשיכים להתקיים יחסים צבאיים טובים מאוד, בעיקר בתחומי הנשק האסטרטגי "יחסים אינטימיים" כהגדרתו, "אבל בצד המדיני יש חילוקי דעות אפילו פומביים בין השתיים".

באשר לאיראן הצביע ראש אמ"ן על כמה תהליכים חשובים: נמשכת שאיפת מדינה זו להשיג נשק גרעיני, והמודיעין הישראלי, יחד עם מנגנוני מודיעין אחרים במערב ממשיך לעקוב אחר תהליך זה. אך המצב הכלכלי הקשה באיראן, למשל חוב לאומי של 30 מיליארד דולר, יחד עם אי-שקט הולך וגובר משלטון ומשחיתות אנשי הדת, בולמים את המדיניות האיראנית זו, השואפת להגמוניה אזורית. קושי נוסף בדרכה של איראן הוא אולי שינוי במדיניות צפון קוריאה למכור לטהראן את טילי ה"נודונג" ארוכי הטווח, המסוגלים להגיע עד לישראל, ולשאת ראשי נפץ גרעיניים. "הייתי מעדיף לומר שהעסקה מתמהמהת ולא לומר שהיא הוקפאה", אומר ראש אמ"ן, המסרב לפרט מה סיבות הדחייה בביצוע העסקה. ההפרעה באה בכל מקרה מצפון קוריאה, "העושה לעצמה עכשיו הערכת מצב אנה פניה. בצפון קוריאה יש מחשבה מחדש באשר לעסקה הזו עם איראן. איראן חותרת להשיג יכולת גרעינית אסטרטגית, עם משמעויות צבאיות, ולא שיניתי את הערכתי שאם איראן לא תשנה את מדיניותה, או שהתהליך לא יסוכל, איראן תוכל להיות תוך 10-8 שנים למדינה בעלת יכולת גרעינית". בהקשר זה של איראן ואיומיה, על ישראל, סעודיה ומדינות המפרץ, נוצר לדעתו אינטרס משותף בין ישראל לבין המשטרים הנוכחיים בעולם הערבי. "זהו אינטרס משותף גם אם עקיף, וגם אם לא מוצהר של שיתוף פעולה נגד האיסלאם הטרוריסטי. מצרים, למשל, מזהה את האינטרס המשותף שלה עם ישראל, ואין זה כלל מאבק נגד האיסלאם או מאבק דתי". להערכתו המשטר במצרים, המתמודד יום יום עם תופעת הטרור האיסלאמי הוא משטר יציב, וממשיך להיות יציב. "גם אם הטרור הזה מטריד את המשטר במצרים, הרי מרכיבי הביטחון במצרים יציבים. מצרים טיפלה באחרונה באופן מרשים ביותר בצד הטרוריסטי של העניין. "גם ירדן טיפלה בתופעת האחים המוסלמים בצורה מרשימה, ובנוגע לאלג'יריה, המשטר לפי שעה עדיין לא קרס". האם האינטרס המשותף הזה כבר הוליד שיתוף פעולה מודיעיני בין ישראל למדינות ערב? אנו שואלים, לנוכח הידיעות על מפגשים בינו לבין מפקד המודיעין הירדני, תחסין שורדום, עוד הרבה לפני הסכם ואשינגטון. ראש אמ"ן מתלבט בניסוח, והוא זהיר. "ישנם אינטרסים משותפים, היכולות קיימות, האנשים מדברים זה עם זה, אז ברור שזה עשוי להוליד מידות שונות ומגוונות של שיתוף פעולה".
("הארץ", 05.09.1994)
_____________________________________
"לא חוזרים עד שמבצעים"(המוטו של גדוד 890 של הצנחנים, כפי שניסח אותו מפקדו אריק שרון)
"איפה האופניים שלך עכשיו? תאר לעצמך, שאתה יורד עכשיו למטה, למקום הרגיל, אבל האופניים לא שם. עצור את עצמך ברגע הזה, בשנייה שאתה מגלה שהאופניים לא שם, ותכפיל את הרגע הזה פי אלף. זאת המלחמה." (מתוך הספר "גוף שני", מאת עפר שלח, "זמורה ביתן", 1989, עמוד 92)
"סבלנות התמדה ולעיתים כדור בין העיניים" (סיסמת המארינס לללוחמה בטרור, אותה אימץ בשעתו מפקד גדוד 890 של הצנחנים, אמיר ברעם, כמוטו גדודי)
"המבחן שלנו כצבא הוא מבחן היכולת ולא מבחן הכוונה." (מתוך ההרצאה שנשא האלוף גדי איזנקוט "מאפייניו של עימות אפשרי בזירה הצפונית ובעורף" בסמינר לזכר חללי מלחמת לבנון השנייה שנערך באוניברסיטת חיפה ב־30 בנובמבר 2010)
"אני חושב שצנחנים מחזיקים מעצמם כמחויבים למשהו שכולם מחויבים אליו, אבל הם רוצים קצת יותר. זה לא שאנחנו פועלים מאחורי קווי האויב - אנחנו לכאורה כמו כולם. אז מה בעצם ההבדל? זה שצנחן עושה הכול וקצת יותר. זה מחייב אותך ביוזמה, בהובלה, בדוגמה אישית בקרב - וגם בקימה בפני שיבה באוטובוס." (הרמטכ"ל בני גנץ על השירות בצנחנים. מתוך הכתבה "מסיבת גנץ" מאת יוני שנפלד ונועה הורוויץ, "במחנה", 6 בינואר 2011)

תגובה ללא ציטוט תגובה עם ציטוט חזרה לפורום
  #108  
ישן 31-07-2013, 23:03
צלמית המשתמש של marloweperelab89035
  marloweperelab89035 marloweperelab89035 אינו מחובר  
 
חבר מתאריך: 06.02.07
הודעות: 2,325
ראיון ישן עם הרמטכ"ל בני גנץ, מימיו כמפקד אוגדת איו"ש
בתגובה להודעה מספר 1 שנכתבה על ידי marloweperelab89035 שמתחילה ב "כתבות שהתפרסמו בשנים האחרונות על קצינים בכירים - אשכול 2"

"שלא יספרו לי שהם לא יודעים מי יורה במרגמות"\ מאת פליקס פריש


http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-700009,00.html
מפקד כוחות צה"ל ביהודה ושומרון, תא"ל בני גנץ, מודה שהוא סקפטי לגבי ניסיונות התיאום הבטחוני עם הפלסטינים. בראיון מיוחד ל-ynet פורש גנץ את השקפתו לגבי העימות בשטחים, ומעריך: אם הרשות היתה רוצה להפסיק את הטרור - הוא היה נפסק. ראיון עם מי שיצא מלבנון לפני שנה - רק כדי לגלות זירת מלחמה חדשה

"מי שחושב שהנשימה שלנו קצרה - טועה", פולט תת אלוף בני גנץ, כשהוא נשאל על המלחמה מול הפלסטינים, שהפכה למרכז חייו בחודשים האחרונים. האיש שמסמל יותר מכל את המהפך הביטחוני שעבר על ישראל מאז יום העצמאות האחרון, סקפטי מאוד ביחסו לפלסטינים. ולא, הוא לא רואה סיכוי גבוה לתיאום בטחוני איתם. גנץ, בן 42, הגיע לאוגדת איזור יהודה ושומרון (איו"ש) חודשים אחדים אחרי שהוריד את הדגל הישראלי מן התורן במפקדת עוצבת לבנון שבמרג'עיון. הוא החליף את תא"ל שלמה אורן, שהתפטר מתפקידו בספטמבר 2000, שבוע אחרי התאונה המבצעית בה ירו צלפים של יחידת דובדבן והרגו שלושה מחבריהם. ביום רביעי בבוקר, ערב ראש השנה, נכנס גנץ ללשכת מפקד האוגדה. ביום שישי בבוקר פרצה "אינתיפאדת אל אקצה". בחודשים הקרובים הוא צפוי, בדומה לחלק מקודמיו – האלוף יצחק איתן, האלוף גבי אופיר ורב-אלוף שאול מופז, לקבל דרגת אלוף אישית. בשיחה ל-ynet מספר גנץ על הערכותיו הבטחוניות, על שאלת אנשי המילואים שעלתה לכותרות - ועל החיים מסביב לשעון, במלחמה על הבטחון, מלבנון ועד יהודה ושומרון.
מלחמה - ושיחות - עם הפלסטינים
אחרי שבעה חודשים וחצי של עימות, בהם השתתף גנץ בעשרות פגישות ושיחות עם הצד השני, הוא מעדיף להתעלם מן ההכרזות ולדבוק במה שהוא לומד מן השטח, כך גם בראיון ל-ynet.
בימים הקרובים צפויות לכם פגישות עם הפלסטינים.
"זו לא הפגישה הראשונה ואני מניח שגם לא האחרונה. והם צריכים להחליט לאן הם הולכים. אני רואה שיש לנו מערכת מכוונת טרור, מאפשרת טרור, מאפשרת לחימה, ומובילה להסלמה. על פי המעשים בשטח, מבלי שאני נכנס בין אזניו של מקבל החלטות זה או אחר, המשך העימות בשטח הוא יעד שהרשות מחפשת לקיים אותו. הם מפעילים את מערכות הטרור - והשימוש הוא אינסטרומנטלי - ככל שהם יכולים. הם מעדיפים פיגוע בצירים על פני פיגוע בשטחי A, פיגוע מעבר לקו הירוק, על פני פיגוע בתחום הקו הירוק. הם לא מסכלים. כשהם משחררים טרוריסטים מהכלא, הם יודעים שהטרוריסטים האלה לא מתכוונים מחר לייצר שמן זית. לכן אני לא עוסק בהצהרות אלא במה שרואים בשטח ובמידע על פי מקורותי השונים. אני רואה מדיניות הכוונת טרור גם בהיבטים של המגמות, וגם, במקרים כמו של כוח 17 – בעשייה".
בין אסכולת השב"כ שטוענת שיש כמעט אנרכיה ברשות, לבין אסכולת אמ"ן הגורסת כי ערפאת עדיין שולט ומכוון את הטרור, היכן אתה ממוקם?
"אני חושב שאם הרשות באמת הייתה רוצה להפסיק את הטרור, אני לא רוצה להגיד שהוא היה נפסק באחת, אבל הוא היה נפסק די מהר. אף אחד לא יגיד לי שאפשר לירות בעזה מרגמות, לאור היום, ביותר ממקרה אחד, יותר מ-2 יותר מ-10, יותר מ-20 ואיש לא יודע מי זה. אם זה נכון, משמע אין שליטה. אם זה לא נכון, משמע אין רצון. אם אין שליטה אז עם מי אני מדבר מבחינה ביטחונית? אם אין רצון – עם מי אני מדבר מבחינה ביטחונית? לכן אני מאוד סקפטי באשר לעצם העניין. אני יודע שהם יודעים מי זה, פשוט כי הם קיבלו מאיתנו את השמות. נו, החברה האלה עצורים?"
מדוע אתם בכל זאת ממשיכים לדבר?
"אני לא נכנס לזה. זה שיש דיבור מתמשך, לאורך כל חודשי העימות, זה נתון מבחינתי". בני גנץ נולד במושב כפר אחים, סמוך לקרית מלאכי, ומתגורר כיום בעיר במרכז הארץ. עם גיוסו התגייס לצנחנים והתקדם בחטיבה עד לתפקיד המח"ט. בדרך הוא היה סגן מפקד ומפקד יחידת "שלדג", מפקד חטיבת צנחנים במילואים, ומפקד חטיבת חברון. אחר כך שימש כמפקד אוגדת מילואים משוריינת בפיקוד צפון, ולפני כשנתיים, כאמור, התמנה למפקד עוצבת לבנון. מבט חטוף על הקריירה הצבאית שלו יגלה שאלת המזל האירה לו פנים: גנץ היה בדרך כלל במקום הנכון ובזמן הנכון. הוא התמנה למח"ט חברון מעט אחרי טבח גולדשטיין במערת המכפלה, ומאידך לא זכה להיות בחברון בתקופה ה"מפוקפקת" והסבוכה אחרי מסירת חלק מן העיר לפלסטינים. הוא הגיע לעוצבת לבנון בקיץ 1999, לאחר נפילתו של תא"ל ארז גרשטיין ז"ל ושנה אחר כך הוביל את חיילי צה"ל בנסיגה מלבנון, בתנאים קשים ותחת אש, ומבלי שחייל אחד ייפגע. הוא הגיע לאזור יהודה ושומרון יומיים לפני פרוץ העימותים, ומצא את כוחותיו, באחת הפעמים הנדירות בצה"ל, מוכנים ומזומנים לעימות, אחרי שנתיים של עבודת מטה ושטח ענפה שעשו קודמיו – יצחק איתן ושלמה אורן.
אתה שבע רצון מן הפעילות הסיכולית, מהיקף לכידת המבוקשים? ובכלל, מהו בעינייך ההישג הגדול ביותר של צה"ל בעימות?
"בכל פעם שיש לנו ידיעה מודיעינית היכן נמצאים המחבלים אנחנו משיגים את ההישגים. אם בעבר שיתוף הפעולה הביטחוני היה חלק מן מפעילות הסיכולית שלנו, היום אנחנו חייבים להישען על עצמנו. אין פעילות סיכול על משהו שאין מאחוריו מודיעין קשה. עשינו מאות מעצרים יעילים, מתוכם סדר גודל של עשרות מחבלים שביצעו פיגועים קשים. ההצלחה הכי גדולה שלנו היא הצלחה בלתי מדידה. לא שאין פיגועים, השבוע היו 9 אירועי מטען, ויתכן שאפילו הערב יהיה פיגוע גדול, אבל אם יש הישג ברמה צבאית טהורה, אני חושב שזה ההישג".
מפקד כוח 17 ברמאללה, אבו עוואד, נתפס בישראל כמי שאחראי להתארגנות הטרור הרצינית ביותר עד כה. איך מתנהגים עם התארגנות ועם אדם כזה, שהוא קצין בכיר ברשות?
"אנחנו מאוד מקשים על ההתארגנות שלו, ועל התארגנויות אחרות. למרות שהשטח נראה שקט, הוא מאוד רוגש מתחת לפני השטח. יש התארגנויות. אנחנו ערים להתארגנויות שאנחנו יודעים עליהן, אבל יש כאלה שאנחנו לא יודעים עליהן. לגבי אבו עוואד עצמו - הוא טרוריסט. אני מניח שהוא מבין שהוא מסתכן, ואם הוא לא מבין, זו בעיה שלו. הוא מעורב בפיגועים, הוא מכוון פיגועים וננהג בו כפי שראוי לנהוג במישהו כזה".
לעומת ההישג, תוכל לציין טעות קשה שלכם בניהול העימות? משהו שגרם להסלמה מיותרת, שהחזיר אותנו אחורה או פגע במאמץ?
"אני לא מוצא טעויות מסדר הגודל שאתה מדבר עליו. בוודאי עשינו טעויות כאלה ואחרות, קטנות יותר".
לכמות הנפגעים הגדולה של הפלסטינים בתחילת העימות, היה משקל בעיצוב פני העימות, האם זו, למשל, לא טעות שלכם מסדר הגודל המדובר?
"אני חושב שהייתה לכך משמעות לגבי המשך העימות, אבל כמות הנפגעים היא לא איזשהו הישג שאנחנו מחפשים, להפך. אנחנו מחפשים למזער את היקף הנפגעים הפלסטינים. הנפגעים הם לא תוצר בחירה שלנו, אלה תוצר הפעילות שלהם, שעליה שילם מי ששילם. מי שחושב שישראל חיפשה לקטול, לא מבין את העניין". למרות שהגיע הישר מן הלחימה בדרום לבנון, לא מוצא גנץ צידוקים רבים ל"לבנוניזציה" של השטחים – מושג חביב על עיתונאים ומפקדים שמבקשים להבהיר עד כמה העימות בשטחים רציני, או מצוי בתהליך של הסלמה. גם הלקח הלבנוני, שראשי החיזבאללה מבקשים להוריש לאחיהם הפלסטינים, אינו מקובל עליו. "יש לנו כל מיני תובנות שקשורות בלחימה בטרור ובכלל בלחימה מוגבלת, אבל זו ממש לא אותה זירה, ואני עושה מעט מאוד השוואות. צריך להבדיל הבדל מאוד משמעותי: מה שמשחק בעימות הנוכחי זו עוצמת החיוניות של המטרה, יותר מן הכלים שמשמשים את הלחימה בשטח. היריבים שלנו אומרים לעצמם: 'נפגעים אצלו, יוציאו אותו מדעתו'. כך הם מבינים את הלחימה שלנו בלבנון. אני אומר שיש בכך צדק חלקי בלבד. אני מאוד לא אוהב נפגעים, אבל אני לא מתכוון להיכנע. הדיון פה הוא הרבה מעבר למה שנמצא על פני השטח. אני יודע איפה אני חי, ומי שחושב שנשימתנו קצרה - טועה".
בעוד ששם בלבנון, כן נכנענו, ונשימתנו כן היתה קצרה?
"נעשית השוואה בין הזירות, בעוד שחיוניות המטרה שונה מבחינתנו בין דרום לבנון, ובין העימות הנוכחי. אי אפשר לכבות כאב של אנשים שבני משפחותיהם נהרגים, אבל מדינה לא נשברת, כשאנחנו עוסקים בעניינים לאומיים. לדעתי, הפלסטינים טיפסו על עץ לא נכון".
בתקופת הממשלה הקודמת, התבטאו קצינים נגד ניהול משא ומתן במקביל ללחימה, כיום המצב נוח יותר מבחינת צה"ל?
"אני לא התבטאתי מעולם בעניין הזה, ואני לא מתכוון לעשות זאת גם עכשיו. ממשלה צריכה לעשות את מה שהיא חושבת ולא מה שאני חושב".
בשבועות האחרונים שמענו התבטאויות של קצינים שהובילו אותם לעימותים עם פוליטיקאים, דוגמת עמיתך מרצועת עזה, תא"ל יאיר נווה, ומח"ט חברון, אל"מ נועם תיבון.
"לגבי יאיר – שוחחתי איתו ואמרנו זה לזה דברי עידוד. יש חשיבות רבה לרעות בינינו גם בדרג שלנו, כשאנחנו כבר לא שוכבים באותה שוחה, אבל בכל זאת מנהלים שתי זירות באותו עימות. מה שאמרתי לו נשאר בינינו. לגבי נועם - מכיוון שהוא אמר בעצמו, ומכיוון שאני בקי יותר - הוא טעה כשהתבטא כפי שהתבטא. אמרתי לו שהוא טעה, אבל הוא אחד האנשים שמדבררים את הפעילות שלנו בצורה הכי טובה, וקורה שטועים. העבודה התקשורתית היא חלק מן העבודה שלנו, וכמו כל עבודה, צריך לעשות אותה בזהירות".
"יש לי אמפטיה למאבק חיילי המילואים"
גנץ מבין היטב את מאבקם של חיילי המילואים, שרבים מהם מגיעים אליו לשירות ביהודה ושומרון. הוא סבור שהבעיה היא בעיקר כזו של החברה הישראלית. "הטרנד של המילואים הוא לא נגד השירות ולדעתי גם לא נגד הצבא, אבל הם מביעים איזה מחאה חברתית שבה הם שואלים את עצמם, האם אנחנו פראיירים? אני יכול להרגיש אמפטיה לדברים שלהם. אנחנו צריכים להיות קשובים, לוודא שאנחנו לא מבזבזים את האנשים שלנו. הם אנשים מאוד רציניים, הם נותנים מעצמם, הם מקריבים מחיי המשפחה שלהם, מקריבים מהקריירות שלהם, הם עומדים בתחרות קשה מאוד, באין הערכה זה בוודאי יותר קשה. החברה מצידה, צריכה לשאול את עצמה איך זה ייתכן בכלל שצריכה להיות שביתה של טייסים כדי לפתור בעיית ביטוח? לא מדובר בוועד עובדים שמחליט לא לייצר גבינות כי הוא רוצה עוד שקל למשכורת. זה בכל זאת משהו אחר".
איך אתה רואה כיום את הקריירה הצבאית כדרך חיים? טוב להישאר בימים אלה בצבא?
"יש דברים מעניינים. זה מקום שמאוד קשה להיות בו. המחיר האישי הוא גדול. אני לא יכול לתת תשובה שלא תסתור לוגית את מה שאני עושה. המשפחה שלי מקריבה המון, מעבר למה שאני יכול להרגיש. כי אני יכול לא לראות אותם הרבה זמן ולהתגעגע, אבל אני מצוי כל הזמן בפעילות, והזמן עובר. הם נמצאים במקום אחר ואני יכול רק לנסות להרגיש מה הם מרגישים. כבן מושב, אני זוכר שישבתי עם אבא שלי על האספסת והוא אמר לי בני, אם אנחנו לא נלך לביטחון, מי ילך? וזה שוב חוזר לשאלה של מי עושה וכמה. לי היה ברור שאת השנים הראשונות שלי אני עושה בצבא, אחר כך אתה מתחיל בתהליך הזה, ובכל פעם מגיעים מחדש לרגעי הכרעה, ורגעי ההכרעה שלי עוד לפני. די הגעתי לפרקי".
בשעות המעטות הפנויות אתה חושב ללכת עד הסוף, על הצמרת?
"כן, בטח".
אתה רוצה להיות רמטכ"ל?
"אני לא יודע להשיב על כך. הבן שלי בטוח לא רוצה. את הילד שלי שאלו בבית ספר 'למה אבא שלך הולך ללבנון? מתים שם'. או 'למה אבא שלך נמצא תמיד במקומות שיש בהם בלגן'. הבדיחה הכי טובה ששמעתי ממנו היא 'אני רוצה ללכת למשטרה. להתלונן כי גנבו לי את אבא'."
("ynet", פורסם ב- 25.04.2001)
_____________________________________
"לא חוזרים עד שמבצעים"(המוטו של גדוד 890 של הצנחנים, כפי שניסח אותו מפקדו אריק שרון)
"איפה האופניים שלך עכשיו? תאר לעצמך, שאתה יורד עכשיו למטה, למקום הרגיל, אבל האופניים לא שם. עצור את עצמך ברגע הזה, בשנייה שאתה מגלה שהאופניים לא שם, ותכפיל את הרגע הזה פי אלף. זאת המלחמה." (מתוך הספר "גוף שני", מאת עפר שלח, "זמורה ביתן", 1989, עמוד 92)
"סבלנות התמדה ולעיתים כדור בין העיניים" (סיסמת המארינס לללוחמה בטרור, אותה אימץ בשעתו מפקד גדוד 890 של הצנחנים, אמיר ברעם, כמוטו גדודי)
"המבחן שלנו כצבא הוא מבחן היכולת ולא מבחן הכוונה." (מתוך ההרצאה שנשא האלוף גדי איזנקוט "מאפייניו של עימות אפשרי בזירה הצפונית ובעורף" בסמינר לזכר חללי מלחמת לבנון השנייה שנערך באוניברסיטת חיפה ב־30 בנובמבר 2010)
"אני חושב שצנחנים מחזיקים מעצמם כמחויבים למשהו שכולם מחויבים אליו, אבל הם רוצים קצת יותר. זה לא שאנחנו פועלים מאחורי קווי האויב - אנחנו לכאורה כמו כולם. אז מה בעצם ההבדל? זה שצנחן עושה הכול וקצת יותר. זה מחייב אותך ביוזמה, בהובלה, בדוגמה אישית בקרב - וגם בקימה בפני שיבה באוטובוס." (הרמטכ"ל בני גנץ על השירות בצנחנים. מתוך הכתבה "מסיבת גנץ" מאת יוני שנפלד ונועה הורוויץ, "במחנה", 6 בינואר 2011)


נערך לאחרונה ע"י marloweperelab89035 בתאריך 31-07-2013 בשעה 23:05.
תגובה ללא ציטוט תגובה עם ציטוט חזרה לפורום
  #109  
ישן 01-08-2013, 18:02
צלמית המשתמש של marloweperelab89035
  marloweperelab89035 marloweperelab89035 אינו מחובר  
 
חבר מתאריך: 06.02.07
הודעות: 2,325
בתגובה להודעה מספר 1 שנכתבה על ידי marloweperelab89035 שמתחילה ב "כתבות שהתפרסמו בשנים האחרונות על קצינים בכירים - אשכול 2"

האלוף גנץ: "אני מרוצה מיכולת ישראל כלפי איראן; אנחנו נמצאים במקום טוב - ונהיה במקום טוב יותר"\ מאת עמוס הראל
http://www.haaretz.co.il/news/politics/1.1238152
סגן הרמטכ"ל הפורש בראיון ל"הארץ": "בפרשת מסמך גלנט היה ריב בצמרת הצבא, שאלוהים יודע מי מושך שם בחוטים"

יש משהו לא הוגן בכך שחלק כה גדול מראיון הפרישה של האלוף בני גנץ, סגן הרמטכ"ל עד נובמבר האחרון, מוקדש למינוי האחד שהחמיץ. גנץ פורש מצה"ל אחרי שהאלוף יואב גלנט הועדף על פניו כרמטכ"ל ה-20, ועל רקע האווירה הקשה שהשתלטה על המטכ"ל בעקבות פרשת מסמך הרפז. 33 שנה במדים, רובן הגדול בחוד היחידות הלוחמות; חמישה תפקידי אלוף בעשור האחרון; לקח חלק פעיל באירועים היסטוריים, מהנסיגה בדרום לבנון (גנץ, מפקד יחידת הקישור ללבנון, היה הקצין שסגר אחריו את השער בגדר במאי 2000), דרך פרוץ האינתיפאדה השנייה (גנץ הוזעק ימים אחדים קודם לכן לפקד על כוחות צה"ל בגדה) ועד מלחמת לבנון השנייה. ועדיין, הוא מופצץ בשאלות על רגשותיו והערכותיו בפרשת המסמך. גנץ, איש נבון ומפוכח, יודע היטב מדוע. אחרי הכל, הוא זה שבפורום מטכ"ל, זמן קצר לאחר פרוץ הפרשה, הגדיר את המסמך כ"פגר שסרחונו השתלט על החדר". ערב הפרידה הרשמית שלו מעמיתיו, שלושה חודשים מאוחר יותר, התלבט עד כמה מותר לו להיות בוטה. לבסוף החליט לדבוק בקו הממלכתי ששמר עליו לאורך ההתמודדות. ועדיין, בין השורות, השתמעה ביקורת. "אני מוצא את עצמי בזמן האחרון", אמר, "חושב בעיקר על החברים שלנו שנפלו. על מה האנשים הללו נהרגו והאם אנחנו עדיין ראויים להם?" במסמך, שסגן-אלוף (מיל') בועז הרפז הודה במשטרה בזיופו, גנץ מופיע כיעד פוטנציאלי לתקיפה. מחבריו, כביכול, זוממים "לבנות פרופיל שלילי לגנץ", כחלק ממערכה שמטרתה המשוערת היא מינוי גלנט לרמטכ"ל. גנץ עצמו ראה את המסמך כחודשיים לפני שדלף לתקשורת. הרמטכ"ל, גבי אשכנזי, הציג לו אותו "לשתי דקות". המסמך, ומה שגנץ זיהה כתחילת מתקפה תקשורתית נגדו ערב ההכרעה על המינוי, הביאו אותו לבקש פגישה עם שר הביטחון, אהוד ברק, בתחילת אוגוסט, שבה התריע על האווירה במטכ"ל. הוא לא סיפר לברק על קיומו של המסמך. אף שגנץ אינו אומר את הדברים במפורש, נראה שהוא שותף להערכת אשכנזי והמתמודד השלישי על הרמטכ"לות (לצד גלנט וגנץ), האלוף גדי אייזנקוט, שחרף הזיוף, המסמך משקף במידת מה מציאות ששררה אז בצמרת הביטחונית. בראיון ל"הארץ" אומר גנץ שלא היה מעורב בשום תככים במרוץ לרמטכ"לות, לפני פרסום המסמך או בעקבותיו. "אני לא חושב שמישהו פיקפק בי. רוב האנשים הבינו שאני רק שורה במסמך ושאין לי בו יד ורגל. את בועז הרפז עצמו לא הייתי מזהה גם במסדר זיהוי, אילו הציבו אותי מולי. "לנוכח האווירה ששררה, המסמך לא היה בלתי רגיל. התרעתי בפני השר (ברק) על האווירה הקיימת. אמרתי לו: זו אווירה לא נכונה לרמטכ"ל ולך. ההתרעה שלי לא נועדה לקדם את סיכויי, אלא כוונה לעצם העניין. היה ריב בצמרת, שאלוהים יודע מי מושך שם בחוטים. אתה מסתכל על אלופים, על מפקדי אוגדות ואתה יודע שהצבא הוא אחר. לך תסביר שנחתום הוא רק נחתום, הוא לא כל העיסה. עכשיו אני באמת מקווה שתצא האמת, כואבת ככל שתהיה, לאור". לדבריו, הוא גאה על כך שסירב להתפשר על עמדותיו בסוגיות אסטרטגיות עקרוניות, חרף האפשרות שהדבר עמד לו לרועץ במרוץ לרמטכ"לות. "כשהחלה ההתמודדות, היו לי שלושה כללים שעמדתי בהם בגבורה: לא יצאתי לתקשורת, לא לכלכתי על המתחרים ולא החלפתי את דעתי בנושאים עקרוניים כדי להתמנות לרמטכ"ל. אמרתי לעצמי מראש שאם מכל זה לא אצא רמטכ"ל, עדיין אוכל להסתכל ביושר במראה. לא חרגתי מכך במילימטר, למרות שרבים ייעצו לי לחרוג". "חרא של פרשה", הוא מגדיר את הסיפור כולו. גנץ מוסיף כי בדיקת מבקר המדינה בפרשה "צריכה לחקור באיזו אווירה המסמך נוצר. לא הלוגו ועובי הפונט, אלא על איזו תשתית נבנה. אחרת, הפגר בחדר ימשיך להסריח. רק הסרת העננה תפתח את החלון ותעיף את הפגר לקיבינימט. מה שקרה לא מגיע לצה"ל ולא מגיע ליואב (גלנט) וגם לא לאמא ששלחה את הבן שלה לבקו"ם באוגוסט 2010".
מוכנות גבוהה לאיראן
על ההחלטה להעדיף את גלנט על פניו, הוא אומר: "יש מידה מסוימת של אכזבה, אבל אני באמת התגברתי. חשבתי שיש לי כל הכלים, שאני צריך להיות שם. אבל זה בסדר, האיש (שר הביטחון) החליט מה שהחליט. אני מכבד את ההכרעה". גנץ מספר כי האפשרות להישאר בצבא כסגנו של גלנט לא עמדה על הפרק בעיניו. "זה לא אפשרי, לא בסיטואציה שנוצרה", הוא טוען. כשגנץ נשאל אם הוא מדבר היום עם גלנט, אחרי המשבר שנוצר ביניהם בשלבים האחרונים של ההתמודדות, אמר: "אין פה מקום למרכיב האישי. איחלתי ליואב הצלחה ואני מתכוון לכך. אני משאיר כאן תוכנית עבודה סגורה ומסודרת. זה לא ביזנס פרטי ואין שום קשר למרכיב החברי בינינו. אני שם את זה בצד. נהגתי באחריות מקצועית כדי להעביר את מה שצריך". גנץ, בן 51, עוד לא החליט מה יעשה בהמשך. אין לו, הוא אומר, שום כוונות להפוך לסוחר נשק. אפשרויות אחרות עדיין פתוחות. בשנה ושלושת החודשים ששירת כסגן הרמטכ"ל עסק רבות בשאלה שהצבא ממעט לדבר עליה, איום הגרעין האיראני. "זה תבע חלק גדול מהזמן שלי. אני חושב שמדינת ישראל התקדמה מאוד ביכולתה בשנים האחרונות. לא מדובר כאן על פנטזיות, אלא על יכולות. אני מאוד שבע רצון. אנחנו במקום טוב מאוד ונהיה במקום טוב יותר, כשדברים נוספים יבשילו. אני מקווה שהיכולות הללו לעולם לא יעמדו למבחן. "מדינות דמוקרטיות לא הולכות למלחמות, אלא כשזה הכרחי. האיראנים ממשיכים לחתור לגרעין. הסנקציות הבינלאומיות אמנם חשובות, אך בינתיים הן לא גרמו להם לשנות החלטה. זו בעיה עולמית, אזורית, ולבסוף גם ישראלית". מהלחימה שבה נטל חלק בעשור האחרון הסיק שקיימת חשיבות עליונה להתגייסות המדינה, על כל מערכותיה, להתמודד עם האתגר. "כשיש דירקטיבה, הנחיות מפורשות, משאבים, אין דבר שהמדינה לא יכולה לעשות. מהלכים כמו מבצע ?חומת מגן', גדר הפרדה, ההתנתקות, ?עופרת יצוקה' יושמו, כי הועמדו לרשותם כל המשאבים והיכולות. את מלחמת לבנון השנייה לא הכינו כך ולא ניהלו כך. ביוני 2001, כשפיקדתי על אוגדת יהודה ושומרון, אסור היה לי להגיד את המלה ?גדר' לעיתונאים, למרות שהתחלנו לתכנן אותה. המונח הרשמי היה ?מרחב פעולה'. בסוף החליטו והפרויקט נסע. לעומת זאת, כשהייתי אלוף פיקוד צפון (בין 2002 ל-2004) היו אפס ביקורים של ראש הממשלה אריאל שרון בפיקוד. אני לא רוצה לעסוק בחשבונות עבר, אבל זה ביזנס שמחייב מעורבות רציפה ומתמשכת. "אני זוכר טלפון משרון. הוא אמר: שמור לי את חזית הצפון שקטה. באתי מאיו"ש. הבנתי. אבל שיח אסטרטגי אמיתי, חוצה דרגים, לא התקיים. היום הממשלה מבינה את המשמעות של הזירה הצפונית. אתה רוצה לקרוא לזה פוסט-וינוגרד? אז תקרא. אני לא מצפה שראש הממשלה יעשה תוכנית אופרטיבית לפיקוד הצפון. הוא לא צריך להחליף אותי, אבל גם אני אינני יכול להחליף את הממשלה בקבלת החלטות". מהמלחמה בקיץ 2006, נצרב בזכרונו הביקור המפורסם של ראש הממשלה אהוד אולמרט בפיקוד הצפון ב-7 באוגוסט. גנץ, אז מפקד זרוע היבשה, היה שם. "אמרתי לו: אם לא נפעיל מהלך מתמרן, לא נביא למצב הכרעה. הוא אמר לי: מעולם לא הוצגה בפניי תוכנית כזו. ישבתי לבן לחלוטין. אני לא מנסה לשפוט את אולמרט ואת (הרמטכ"ל אז) דן חלוץ, אבל זה ממחיש את החשיבות הגדולה שיש לשיח בין המדרגים. צריך לעשות את זה לא תחת צל ועדת החקירה הבאה, אלא משום שבלי הדיאלוג אנחנו גורמים לחיילים לדשדש שבוע ימים כי לא הוחלט מה עושים בעזה. אפילו בעופרת יצוקה, עוד היה צריך לעשות מסאז' לעניין הזה. בחלק הזה, אני נותן ציון יותר גבוה היום לדרג המדיני. יש שביעייה, דיונים, בסיס ידע והבנה משותפת יותר רחב". המלחמה בלבנון, כמו גם "עופרת יצוקה", הסתיימה לדעתו טוב יותר מכפי שהשתקפה בתקשורת. "זה לא סתם שחיזבאללה והחמאס לא חידשו מאז את הלחימה נגדנו. אבל אני חושש מדבר אחד: מתחילה להיווצר אצלם מחשבה שהם יכולים להפעיל נגדנו מהלומת אש, כשטילים ורקטות משמשים תחליף לתמרון הסורי והמצרי מהעבר. הטילים ישנם והמטרות ישנן. זה יכול לקרות. ברור להם שאנחנו ננצח, אבל הם עלולים לחשוב שעליהם לגרום נזק מקסימלי בפתיחה, ושזה גם יהיה הנרטיב שלהם בשאלה מי ניצח, בתום המלחמה". אם תפרוץ מלחמה, "אנחנו נצטרך להתארגן מהר ולצאת להתקפה מהר. ב'עופרת יצוקה' החמאס ירד מירי של מאות רקטות לעשרות ביום, ובסוף ל-13 רקטות. ברגע שאתה משתלט על השטח, על המסה הגדולה של המשגרים עד לליטני בלבנון, או מבתר את רצועת עזה, אתה יוצר מצב הכרעה. אנחנו צריכים לעשות כל מאמץ לקצר את המלחמה ככל האפשר, בגלל המחיר שהעורף ישלם ביום הראשון. הטילים יכוונו כמעט לכל המדינה. אנחנו נצטרך להפעיל עוצמה גדולה בהתחלה. גם חיזבאללה יודע שאם הוא יירה רקטות אם-600 מצפון לבנון למרכז הארץ, יחטוף פי עשרה בחזרה". גנץ מעריך ש"סיפור עזה יתפוצץ שוב מתישהו. נצטרך להתמודד עם זה וליצור תנאי הסדרה אחרים, אבל זו לא מערכה אסטרטגית. החמאס והג'יהאד התעצמו וקשת הטווחים של הרקטות מעזה גדלה והולכת, אבל עוצמת האיום מוגבלת בהשוואה ללבנון".
"לא נסיך"
בראיון, רק שאלה אחת מוציאה אותו משלוותו - בדבר הדימוי שדבק בו, של נסיך שהדברים באים לו בקלות. "עשרות שנים הייתי בתפקידים קרביים, תחת אש. מלוחם ועד מג"ד ומח"ט צנחנים, מפקד אוגדות בשטחים ובלבנון. אני באמת לא יודע מאיפה הדבר הזה מגיע. אם זה נחשב נסיך, שיהיה", הוא אומר. ("הארץ", 31.12.2010)
_____________________________________
"לא חוזרים עד שמבצעים"(המוטו של גדוד 890 של הצנחנים, כפי שניסח אותו מפקדו אריק שרון)
"איפה האופניים שלך עכשיו? תאר לעצמך, שאתה יורד עכשיו למטה, למקום הרגיל, אבל האופניים לא שם. עצור את עצמך ברגע הזה, בשנייה שאתה מגלה שהאופניים לא שם, ותכפיל את הרגע הזה פי אלף. זאת המלחמה." (מתוך הספר "גוף שני", מאת עפר שלח, "זמורה ביתן", 1989, עמוד 92)
"סבלנות התמדה ולעיתים כדור בין העיניים" (סיסמת המארינס לללוחמה בטרור, אותה אימץ בשעתו מפקד גדוד 890 של הצנחנים, אמיר ברעם, כמוטו גדודי)
"המבחן שלנו כצבא הוא מבחן היכולת ולא מבחן הכוונה." (מתוך ההרצאה שנשא האלוף גדי איזנקוט "מאפייניו של עימות אפשרי בזירה הצפונית ובעורף" בסמינר לזכר חללי מלחמת לבנון השנייה שנערך באוניברסיטת חיפה ב־30 בנובמבר 2010)
"אני חושב שצנחנים מחזיקים מעצמם כמחויבים למשהו שכולם מחויבים אליו, אבל הם רוצים קצת יותר. זה לא שאנחנו פועלים מאחורי קווי האויב - אנחנו לכאורה כמו כולם. אז מה בעצם ההבדל? זה שצנחן עושה הכול וקצת יותר. זה מחייב אותך ביוזמה, בהובלה, בדוגמה אישית בקרב - וגם בקימה בפני שיבה באוטובוס." (הרמטכ"ל בני גנץ על השירות בצנחנים. מתוך הכתבה "מסיבת גנץ" מאת יוני שנפלד ונועה הורוויץ, "במחנה", 6 בינואר 2011)

תגובה ללא ציטוט תגובה עם ציטוט חזרה לפורום
  #111  
ישן 03-08-2013, 21:29
צלמית המשתמש של marloweperelab89035
  marloweperelab89035 marloweperelab89035 אינו מחובר  
 
חבר מתאריך: 06.02.07
הודעות: 2,325
סקירה בעקבות כתבה שמצאתי ב"אל-מוניטור" על האלוף איזנקוט
בתגובה להודעה מספר 1 שנכתבה על ידי marloweperelab89035 שמתחילה ב "כתבות שהתפרסמו בשנים האחרונות על קצינים בכירים - אשכול 2"

הקונספציה של איזנקוט: חזק, מהר ומהאוויר\ מאת אלון בן דוד
סגן הרמטכ"ל החדש מאמין בדוקטרינת הדאחיה, על שם מעוז החיזבאללה בביירות שנחרב כמעט לחלוטין במלחמת לבנון השניה: כמה שיותר הפצצות הרסניות מלמעלה, כמה שפחות מהלכים קרקעיים.
http://www.al-monitor.com/pulse/iw/...l#ixzz2aqZXSdqu
בניגוד לאכזבה שנרשמה בציבור הישראלי, בצה"ל מסכמים בימים אלה בסיפוק את מבצע "עמוד ענן" בעזה, ורואים בו מודל מוקטן לאופי המלחמות העתידיות של ישראל: קצרות, חזקות ונשענות על כוח אווירי. נראה שצה"ל משתחרר מהטראומה של התמרון הקרקעי הכושל במלחמת לבנון השנייה (2006), וצבר מספיק ביטחון כדי להימנע ממהלך קרקעי גם בעימותי העתיד. סגן הרמטכ"ל החדש, האלוף גדי איזנקוט, שנראה כרגע כבעל הסיכויים הטובים ביותר להתמנות לרמטכ"ל הבא, הוא מייצג מובהק של התפיסה הזאת. מדוע מגדירים בצה"ל את "עמוד ענן" כ"הצלחה"? מבחינה מדינית, המבצע אמנם הביא לשדרוג מעמדו של חמאס, אבל צבאית, הוא הביא לשקט ביישובי הדרום שכמותו לא היה כבר שנים. בכירי הצבא לא יסתכנו בהימור, אבל רבים מהם צופים שהשקט בדרום יימשך עוד זמן רב. בצה"ל עדיין מתפעלים מהיעילות שבה אכף החמאס, כמעט באבחה אחת, את הפסקת האש על כל הפלגים בעזה. עיקר ההישגים ב"עמוד ענן" נרשם בחצי השעה הראשונה של המבצע: חיסולו של אחמד ג'עברי אותת שישראל אינה נרתעת מפגיעה בבכירי חמאס, ומייד לאחר מכן השמיד חיל האוויר 17 רקטות פאג'ר איראניות ופגע בעשרות בורות שיגור של רקטות קצרות טווח. איסוף שקדני של מודיעין איפשר את הפגיעות המדויקות, ורבים בצה"ל סברו שניתן היה להכריז על ניצחון ולסיים את המבצע כבר אחרי 48-24 שעות. אבל זה לא קרה. המבצע נמשך שבוע נוסף – מיותר לדעת רבים – כשכוחות מילואים גדולים שגויסו בצו 8 נערכים בדרום הארץ וממתינים לפקודה שלא הגיעה. כאן עדיין ניכרת השפעתה של הטראומה של מלחמת לבנון שכנראה תלווה אותנו בכל עימותי העתיד: מאז 2006, לעולם יבקש הרמטכ"ל גיוס מילואים נרחב, כדי להכין אופציה של תמרון קרקעי, והדרג המדיני לעולם יאשר את הגיוס הזה. זה המקור לפער שנוצר בדעת הקהל הישראלית בין ציפיות לתוצאות: כשצה"ל מקבל אישור לגייס 70,000 חיילים – יותר ממספר המילואימניקים שגויסו במלחמת לבנון השנייה, והרבה יותר מכפי שרצועת עזה מסוגלת להכיל - נוצרה ציפייה ציבורית שהנה, ישראל עומדת לפתור את הבעיה העזתית אחת ולתמיד. זאת בזמן שבצה"ל, לא התכוונו לרגע לבצע פעולה קרקעית רחבה בעזה.

בשנים שקדמו למלחמת לבנון התפתחה בצה"ל תפיסה של השענות על יכולתו של חיל האוויר הישראלי להביא חימוש בדיוק רב ובמהירות כמעט לכל נקודה במזרח התיכון. התפיסה הזאת קיבלה משנה תוקף אחרי שחיל האוויר האמריקני הדגים ב-2003 כיצד ניתן לפרק מדינה מכל יכולותיה הצבאיות והאסטרטגיות, וזה עוד לפני שהחייל האמריקני הראשון הניח רגל על אדמת עיראק. התפיסה האמריקנית של לוחמה מבוססת אפקטים (effects based warfare) נראתה הולמת במיוחד לעידן הנוכחי, שבו שרויה ישראל בעימותים מול ארגונים שאין בהם הכרעה צבאית, אלא נצחונות תודעתיים בלבד. עם התפיסה הזאת התייצב צה"ל למלחמת לבנון השנייה ביולי 2006, אלא שאז ישבה בביירות ממשלתו של פואד סניורה, הבן-יקיר-לי של המערב. ממשלת ישראל דחתה את בקשות הרמטכ"ל דן חלוץ לפגוע מהאוויר בתשתיות הלבנוניות, וצה"ל נאלץ למקד את פעילותו בעיקר כנגד ארגון חיזבאללה. בתום 33 ימי לחימה שהסתיימו בתמרון קרקעי מוגבל ולא-מוצלח, השתררה בישראל תחושה של החמצה. צה"ל החל בתהליך של שיקום כוחות היבשה שלו, בהובלת הרמטכ"ל גבי אשכנזי, תוך שהוא מוחק ופוסל את התפיסה שקדמה למלחמה. אשכנזי הוביל תהליך של "חזרה ליסודות" - בנייה מחדש של היכולות הצבאיות הבסיסיות ביבשה תוך חזרה לגישה המסורתית, לפיה רק התמרון הקרקעי יכריע מערכה. לכן התעקש אשכנזי, בדיוק לפני 4 שנים, על תמרון יבשתי בעזה במהלך מבצע "עופרת יצוקה" – גם כדי להחזיר לחייליו את הבטחון העצמי ביכולתם לפעול בשטח עוין, וגם כדי לאותת לסביבה שצה"ל אינו חושש מתמרון קרקעי. מלחמת לבנון השנייה נחשבה לכשלון, שאת סעיפיו הרבים פירטה ועדת וינוגרד אחד לאחד. אולם בחלוף השנים החלו בישראל להכיר בהישגים המשמעותיים שלה. במהלך המלחמה ואחריה התבוסס צה"ל בניתוח הכשלונות הרבים שאכן היו לו, והתעלם מההשפעה הדרמטית שהיתה למלחמה על הצד השני. חיזבאללה, שהופתע מהתגובה הישראלית לחטיפת שני החיילים ב-2006, ספג מכות כואבות, שאחריהן לא העז לירות ולו גם כדור אחד לאורך הגבול עם ישראל בשש וחצי השנים שחלפו מתום המלחמה. מאז, גם נסראללה לא מעז ליהנות יותר מדי מאור השמש.

האלוף גדי איזנקוט, מי שבמהלך המלחמה שימש ראש אגף המבצעים ולאחריה אלוף פיקוד הצפון, היטיב לזהות איזה פגיעות יצרו את ההרתעה מול חיזבאללה, ושנה לאחר המלחמה הציג את "דוקטרינת הדאחיה", שהפכה לתפיסה המובילה בצה"ל לעימות מול חיזבאללה. איזנקוט זיהה שמכל המהלכים שביצע צה"ל ב-2006, מה שתרם יותר מהכל להשגת ההרתעה היה ההרס העצום שגרם חיל האוויר לרובע הדרומי של ביירות – הדאחיה - ובכפרים השיעיים בדרום המדינה. על פי הדוקטרינה שהציג, בכל עימות עתידי עם חיזבאללה תפעיל ישראל כח אש לא-פרופורציונלי כנגד כל נכסי חיזבאללה ומדינת לבנון, שיביא לסיום מהיר של הלחימה. כפי שהגדיר זאת לאחרונה קצין בכיר: "גולדסטון יחוויר לעומת מה שיקרה במלחמה הבאה בלבנון". בתקופת כהונתו של איזנקוט בפיקוד הצפון הוא דרש מפקודיו לייצר לו את מה שלא היה לצה"ל במלחמת לבנון השנייה: מטרות, מטרות ועוד מטרות. על פי הדוקטרינה, יפעיל חיל האוויר את מלוא כוחו- מהרגע הראשון ללחימה, כשהוא פוגע בלמעלה מאלף מטרות מדי יום. גם חיזבאללה מבין את זה ולכן הלחימה מולו לא תהיה מדורגת – חיזבאללה יפעיל אף הוא את מלוא כח האש שלו במאמץ להסב נזק מירבי לעורף הישראלי, ובעיקר למרכז הארץ. זה יהיה מבחן שהעורף הישראלי עוד לא עמד בו, ולכן ישאף צה"ל לקצר את משך הלחימה ככל האפשר. למרות שכוחות המילואים יגויסו מייד עם תחילת המלחמה, צה"ל יחתור להביא לסיום הלחימה מבלי להיגרר למהלך קרקעי נרחב, שמימושו ידרוש שבועות ארוכים. כך, בלי הצהרות או הכרזות, חזרה לה תפיסת ה"צריבה התודעתית" של משה (בוגי) יעלון ודן חלוץ אל הזרם המרכזי בצה"ל. הרמטכ"ל בני גנץ ישם אותה לראשונה במבצע "עמוד ענן", וגדי איזנקוט, קצין שחושב לפני שהוא יורה, יישאר נאמן לה אם ימונה לרמטכ"ל הבא. בקריירה הארוכה שלו בצה"ל הוכיח איזנקוט שהוא קצין דעתן, עקשן, שאינו חושש להתעמת עם הממונים עליו וגם אינו נותן יד למי שרוצה לעשות ניסויים שיעלו בחיי חייליו. עד היום הוכיח שהוא ניחן ברוגע, בשיקול דעת וברצון מתמיד לחפש אלטרנטיבות שפויות לאלימות. הוא לא נרתע מהפעלת כוח, אבל מקפיד מאד לבחון את השימוש בו אל מול גודל המטרה. יידרש לא מעט אומץ מנתניהו ומשר הביטחון הבא שלו למנות לתפקיד רמטכ"ל דעתן שכזה. אגב, ראש הממשלה הבא בנימין נתניהו, ושר הבטחון הבא שלו, אולי אהוד ברק, לא ימצאו באינזקוט שותף נלהב לתקיפה חד-צדדית באיראן. אם יקבל את הפקודה – הוא יבצע אותה, אבל ישאף להרחיב את בסיס הלגיטימציה הבינלאומית והפנימית של ישראל לפעול. נכון להיום, הוא נחשב המועמד המוביל להתמנות לרמטכ"ל בפברואר 2014, אבל הרשימה עוד לא נסגרה.
("אל-מוניטור", ישראל פולס 06.01.2013)

בהקשר הזה שווה לעיין רגע בכתבה מאת אלון בן דוד בה מתואר מסלול השירות של האלוף איזנקוט:
"מתחילת שירותו בצה"ל הסתמן איזנקוט כחייל שנאבק על עקרונות וסולד מגינונים. לאורך כל דרכו בחטיבת גולני מעולם לא חשב שצריך לגלח את הראש או להתקין את הכוונת הכי משוכללת על הנשק כדי להיראות יותר מורעל. הנער שאהב להשיט מפרשיות במפרץ אילת התגייס לחטיבה ב-1978, וכבר בטירונות סיים כמצטיין פלוגתי אף שלא נחשב לרובאי הטוב בפלוגה. אחרי קורס קצינים חזר לגדוד 51 ולחם כמ"פ במלחמת לבנון בעין א-תינה, בנבטייה, בג'זין ובשדה התעופה בביירות. בתום המלחמה יצא לאזרחות, אבל אחרי שלושה חודשים שיכנע אותו אילן בירן לחזור כמ"פ לבית הספר לקצינים, תפקיד שאחריו מונה למפקד פלוגת הנ"ט של החטיבה. כבר אז הוא לא היסס להתעמת עם הממונים עליו. כשהורה לו מח"ט גולני צבי פולג (פרקש) להחזיר את חייליו מרגילה כדי שיעזרו להכין יום ספורט חטיבתי, איזנקוט הודיע שאין לו שום כוונה להחזיר חיילים מהבית למשימה כזאת באמצע חופשה שחיכו לה חודשים ארוכים. פרקש זעם וקיצר את התפקיד של איזנקוט בפלוגה. גם המקרה הזה לא פגע בהמשך הקריירה שלו בצבא. כמו רבים מבני דורו בצה"ל גדל איזנקוט בלחימה באזור הביטחון בדרום לבנון. הוא היה מג"ד 13, סמח"ט גולני וקמב"ץ פיקוד צפון, עד שהחליף את חברו ארז גרשטיין ז"ל בפיקוד על החטיבה ב-1997. בקור רוח ובחיוך פיקד על שורה ארוכה של מבצעים של החטיבה בלבנון שבמהלכם חוסלו כ-40 אנשי חיזבאללה. יש לו סבלנות רבה לחיילים ואפס סובלנות למשמעת. כשנאלץ להתמודד עם מרידות בחטיבה פעל לשינוי הנורמות בפלוגות הוותיקות ולצמצום זכויות היתר של חיילים ותיקים מול צעירים. קור הרוח לא עזב אותו גם כשקיבל את הידיעה על נפילתו של חברו לדרך גרשטיין ממטען בלבנון בפברואר 1998. איזנקוט אסף את חמו ואת חמותו של ארז ואיתם נסע להביא את הבשורה הקשה לאלמנה הרטל גרשטיין. יש האומרים שככל שהתקדם בתפקידים, כך נגלו האיכויות של איזנקוט כמפקד וכקצין חושב. גם כששירת תחת שני אלופים שלא נודעו בעודף הסבלנות שלהם - איציק מרדכי וגבי אשכנזי - הוא לא היסס להשמיע דעות לא מקובלות. בפיקוד הצפון של אותם ימים, כשבכל בסיס ומוצב הופיעה הכתובת "המשימה - הגנה על ישובי הצפון", העז איזנקוט לטעון כי הבנות "ענבי זעם" עם החיזבאללה ב-1996 הפכו את אזרחי הצפון למגיני החיילים, וזה אמור להיות ההפך. הדעתנות הזאת משכה את תשומת ליבו של אהוד ברק כרמטכ"ל ואחר כך כראש הממשלה וכשר הביטחון. כשהגיע כראש ממשלה לבקר בחפ"ק של מבצע של סיירת גולני, ברק פנה לאיזנקוט בנוכחות הרמטכ"ל מופז והציע לו לשמש מזכיר צבאי. איזנקוט, שכבר סיכם על תפקיד אחר, אמר שיעשה כל מה שהרמטכ"ל יורה לו. וכך הוקפץ מתפקיד מח"ט אל לשכת ראש הממשלה. בניגוד לנטייה הטבעית של קצינים בתפקיד המזכיר הצבאי, איזנקוט חתר דווקא לצמצם את סמכויותיו וביקש לעסוק בעניינים צבאיים טהורים. וכמו בגולני, גם בלשכת ראש הממשלה הוא לא היה סחבק. הוא נרתע מאירועים נוצצים ומהתחככות חברתית, ואולי משום כך סיים בהצלחה כהונה כמזכירם של ראשי הממשלה ברק ושרון בלי שדבקו בו רבב פוליטי או השתייכות לפורום כזה או אחר. את שעות הפנאי שלו הוא מעדיף לבלות עם אשתו ועם חמשת ילדיו, ולא לצידם של בעלי ממון או שועי עולם.
קונפליקט איראני
בשיאה של האינתיפאדה השנייה, ב-2003, איזנקוט מונה למפקד אוגדת יהודה ושומרון והוביל את הלחימה שהצליחה לבסוף לדכא את הטרור הפלסטיני. הוא דרש מפקודיו להתנהל בלי אגו, כפי שנהג בעצמו, ובסופו של דבר הצליח להפסיק את מלחמות הטריטוריה בין צה"ל לשב"כ שבמשך שנים היו מכשול במאבק בטרור. כשבן טיפוחיו רון וייזל, מפקד דובדבן, סירב להשאיל רכב למבצע של הימ"מ, הודיע לו איזנקוט שיש לו שתי ברירות: או להשאיל את הרכב או להיות מודח לאלתר מהתפקיד. וייזל ויתר, ושאר הקצינים הבינו את המסר. מלחמת לבנון השנייה תפסה אותו בתפקיד ראש אגף מבצעים במטכ"ל. כבוגר לבנון ניסה איזנקוט להסביר את הצורך במהלומת אש קשה על חיזבאללה ועל תשתיות בלבנון; הוא הציע לגייס מילואים מיד כדי להתכונן למהלך קרקעי, אבל המליץ להימנע מפעולה קרקעית ולהתמקד במערכה אווירית קצרה ככל האפשר. בסופו של דבר הוא נאלץ לראות את צה"ל מדשדש באדמת לבנון 33 יום ומותיר שם מחיר דמים כבד. כמי שהיה חתום על רוב פקודות המבצע שיצאו בימי המלחמה הוא ניסה כמה פעמים להתריע על חוסר הבהירות בהגדרת המשימה לכוחות ועל חוסר התוחלת שבהפעלת כוחות קטנים מדי, אך דעתו לא התקבלה ברוב המקרים. ועדת וינוגרד ציינה שבכל התייעצות עם הדרג המדיני הקפיד איזנקוט להשמיע את דעתו ולציין שהיא שונה מעמדת המטה הכללי של דן חלוץ. השפעתו לא הייתה רבה כאמור, ולמרות התואר החשוב שמילא במלחמה הוא לא נפגע ממסקנות הוועדה." (מתוך הכתבה "דרוך ומוכן" מאת אלון בן דוד, מגזין "בלייזר" ינואר 2013, עמוד 49 )

הקטע הבא, מתוך הספר "קורי עכביש" מאת עמוס הראל ואבי יששכרוף, ממחיש את הראייה האסטרטגית הרחבה של האלוף איזנקוט (שנשענת במקרה זה גם על התורה הקלאוזוביציאנית שמדגישה את חשיבות איתור ותקיפת מרכזי הכובד אשר ליריב), שגם הוכיחה את עצמה במבחן התוצאה: "לאחר שבתרגיל "שילוב זרועות" התברר כי יכולת הפגיעה בקטיושות קצרות הטווח מוגבלת, קיבל חלוץ את הצעת אייזנקוט להכין תוכנית לפגיעה במפקדות החיזבאללה בדאחיה, הרובע השיעי בדרום ביירות. "אין לנו תשובה אמיתית לקטיושות", טען אייזנקוט. "צריך לחפש פגיעה במרכז כובד אחר. הדאחיה יכולה להיות הפתרון". חלוץ אישר – וב-21 ביוני הורה איזנקוט לאמ"ן ולחיל האוויר לתכנן את התקיפה. אל"מ נ', ראש מחלקת מבצעים במטה חיל האוויר, הצביע על בית אירופה, בניין משרדים הנשקף מבניין המטכ"ל בתל-אביב. "אלה בניינים מהסוג הזה. אתה באמת רואה בהם יעד?" אייזנקוט השיב בחיוב. פחות מחודש לאחר מכן הפציץ חיל האוויר את הדאחיה, כשהוא מסתמך על אותן תוכניות." (מתוך הספר "קורי עכביש" מאת עמוס הראל ואבי יששכרוף, הוצאת ידיעות אחרונות, 2008, עמוד 137)

במאמר שנתפרסם בשנת 2012 קובע האלוף במיל' גיורא איילנד , בעברו ראש אמ"צ וראש המל"ל, כי: "במלחמת לבנון השנייה, עם כל השגיאות והמחדלים שאפיינו אותה, הייתה גם פעולה אחת יעילה במיוחד — התקיפה המסיבית של מפקדות חזבאללה בביירות, דבר שיצר את "אפקט הדאחיה". הרתעתו של חזבאללה מאז הושגה במידה רבה בשל אותו הרס בבירת לבנון." (מתוך המאמר "עמוד ענן" — היבטים אסטרטגיים, מאת גיורא איילנד. בתוך: "לאחר מבצע עמוד ענן (רצועת עזה, נובמבר 2012)". ברום, שלמה (עורך), המכון למחקרי ביטחון לאומי, תל אביב 2012, עמוד 12)

אגב, ב

לצפייה במקור באתר YouTube, לחצו כאן. שנשא האלוף גדי איזנקוט בסמינר לזכר חללי מלחמת לבנון השנייה, שנערך באוניברסיטת חיפה ב־30 בנובמבר 2010, הוא הגדיר יפה את תפיסתו לעת מלחמה: "המבחן שלנו כצבא הוא מבחן היכולת ולא מבחן הכוונה." (נאמר בדקה- 54:14)
_____________________________________
"לא חוזרים עד שמבצעים"(המוטו של גדוד 890 של הצנחנים, כפי שניסח אותו מפקדו אריק שרון)
"איפה האופניים שלך עכשיו? תאר לעצמך, שאתה יורד עכשיו למטה, למקום הרגיל, אבל האופניים לא שם. עצור את עצמך ברגע הזה, בשנייה שאתה מגלה שהאופניים לא שם, ותכפיל את הרגע הזה פי אלף. זאת המלחמה." (מתוך הספר "גוף שני", מאת עפר שלח, "זמורה ביתן", 1989, עמוד 92)
"סבלנות התמדה ולעיתים כדור בין העיניים" (סיסמת המארינס לללוחמה בטרור, אותה אימץ בשעתו מפקד גדוד 890 של הצנחנים, אמיר ברעם, כמוטו גדודי)
"המבחן שלנו כצבא הוא מבחן היכולת ולא מבחן הכוונה." (מתוך ההרצאה שנשא האלוף גדי איזנקוט "מאפייניו של עימות אפשרי בזירה הצפונית ובעורף" בסמינר לזכר חללי מלחמת לבנון השנייה שנערך באוניברסיטת חיפה ב־30 בנובמבר 2010)
"אני חושב שצנחנים מחזיקים מעצמם כמחויבים למשהו שכולם מחויבים אליו, אבל הם רוצים קצת יותר. זה לא שאנחנו פועלים מאחורי קווי האויב - אנחנו לכאורה כמו כולם. אז מה בעצם ההבדל? זה שצנחן עושה הכול וקצת יותר. זה מחייב אותך ביוזמה, בהובלה, בדוגמה אישית בקרב - וגם בקימה בפני שיבה באוטובוס." (הרמטכ"ל בני גנץ על השירות בצנחנים. מתוך הכתבה "מסיבת גנץ" מאת יוני שנפלד ונועה הורוויץ, "במחנה", 6 בינואר 2011)

תגובה ללא ציטוט תגובה עם ציטוט חזרה לפורום
  #112  
ישן 04-08-2013, 13:15
צלמית המשתמש של marloweperelab89035
  marloweperelab89035 marloweperelab89035 אינו מחובר  
 
חבר מתאריך: 06.02.07
הודעות: 2,325
בתגובה להודעה מספר 1 שנכתבה על ידי marloweperelab89035 שמתחילה ב "כתבות שהתפרסמו בשנים האחרונות על קצינים בכירים - אשכול 2"

מצאתי בפורום את הכתבה הזו שבה ראיון עם תא"ל במיל' שמואל זכאי. כמה מהדברים שאמר בה ראוי שיהדהדו.תמונה שהועלתה על ידי גולש באתר ולכן אין אנו יכולים לדעת מה היא מכילה


קטעים מתוך הכתבה "האזרח זכאי" מאת בן כספית ("מעריב", 03.06.2005)

  • "זכאי נכנס ללבנון בגיל 19 כלוחם בסיירת שקד ויצא ממנה בגיל 38 כמח"ט גולני, ישר לעזה. יותר מ-20 שנה, כמעט רצופות, בתוך התופת. אין עוד קצין כזה בצה"ל. בלי חניות ביניים במשרדים מאווררים בקריה, כמעט בלי לימודים, רק מארבים, קרבות, הרוגים, יריות, פיח ושכול."
  • "אף אחד לא ייקח מבוגי את זה שהוביל את צה"ל בתקופה הקשה הזו. אין מתאים ממני מלהגיד את זה. דווקא בגלל כל מה שהיה, אני מרגיש חובה להדגיש שבוגי הוא מפקד אמיתי, אדם פתוח, איש נבון מאוד שהוביל את הצבא בצורה מעוררת הערכה. אסור לקחת את זה ממנו." ~ על הרמטכ"ל, רא"ל במיל' משה "בוגי" יעלון , אשר הדיח אותו מתפקידו כמפקד אוגדה, מהלך שכתוצאה ממנו התפטר זכאי מצה"ל.
  • · "עכשיו, אחרי שנות השתיקה הארוכות, שמואל זכאי מדבר חופשי, כמעט בלי מעצורים, כמעט על הכל. קודם כל, לבנון. מונולוג: 'להיות 20 שנה בתוך לבנון זה מעצב. אין לי זיכרון מקרבות או מבצעים הרואיים, למרות שהשתתפתי בעשרות. יש לי זיכרונות רק מהחברים וההרוגים. אני יודע וזוכר את השמות של כל החיילים שנהרגו לי. מהראשונים ועד האחרונים. את כולם. חנן דרור ואיל כהן היו הראשונים, במארב בוואדי סלוקי ב-1985. גבי אשכנזי היה המח"ט ואני הייתי סגן צעיר, מפקד כוח החילוץ. ואני זוכר אותנו חוזרים, עם האלונקות והגופות, וגבי נשען שם על נגמ"ש, ובא אלי, ורואה אותי שפוף כזה, וטופח לי על השכם ואומר לי את המשפט שליווה אותי אחר כך כל השירות, 'זכאי', הוא אמר לי, 'מפקדים נבחנים רק בזמנים קשים. תסתכל אחורה על החיילים שלך, הם מסתכלים עליך'. יש לי מנהג מוזר, כל פעם שנהרג לי חייל, ואני מזכיר לך שוב שמדובר בעשרות, התעקשתי להוריד את השמיכה מהגופה ולהסתכל עליו. לראות אותו בפעם האחרונה. להסתכל לו בפנים, בעיניים העצומות. כל האנשים שאומרים שלמוות אין פנים, לא ראו אף פעם את המוות. יש לו פנים. ועוד איך. הפנים הכי יפות של החברים שלנו. מי שלא יודע לספוג את הכאב, לא יידע להיות זהיר ואחראי. ואני, בלוויות, לא מתבייש לבכות'. ובשלב הזה מתחילה ידו של שמואל זכאי, האוחזת בסיגריה, לרעוד. גם זווית הפה רוטטת, דמעה מתגנבת לזווית העין ומתאדה מיד. גולנצ'יקים לא בוכים. 'ניסיתי לספוג את הכאב, כי אתה עובר כל כך הרבה הרוגים, ויש סכנה שתהפוך לקהה חושים. כשהייתי מפקד החטיבה בגזרה המזרחית בלבנון נהרגו לי 18 חיילים. בגולני נהרגו לי 26 חיילים. זו רשימה ארוכה, אינסופית. אמרתי לך, אני מכיר את כולם. אני ראיתי אותם, את כולם, מתחת לשמיכה. כל פעם שהיה מה לראות. כי בציר פילדלפי, לא היה מה לראות. אני כבר מפקד אוגדת עזה, וטיל נ"ט פגע בנגמ"ש, שהתפוצץ לרסיסים, ופינקי התקשר אליי ואמר לי: 'זכאי, אכלנו אותה'. את אותו משפט הוא אמר לי כמה שבועות אחר כך, כשנקטעה לו הרגל. ואני נסעתי מנחל עוז לפילדלפי, הגעתי לשם, וראיתי נגמ"חון שליווה את הנגמ"ש עומד בחזית מוצב טרמיט ויורה כדי להרתיע את הפלשתינים מלבוא ולחפש חלקי גופות. ולא היו חיילים.
    לא הייתי צריך להגיד
    'בתוך הנגמ"חון היו פצועים, ושאלתי את פינקי למה לא מפנים אותם, ופינקי אמר שמישהו מוכרח להמשיך לירות, והם לא רוצים להתפנות. וכל הכוחות היו בזייתון, ורק אני ופינקי שם בפילדלפי, לבד, ואני הולך לאורך הקיר של פילדלפי, בין חלקי הנגמ"ש, בין חלקי הגופות של החיילים שלי, והמוות, התחושה של המוות נכנסת לי מתחת לעצמות, מתחת לעור. הסתכלתי אחורה, ולא היו שם חיילים שהסתכלו עליי. רק אני ופינקי. עד היום אני נושא עימי את הריח הזה, של המוות וחומר הנפץ. זה מעבר למוחשי, זה נטבע ונצרב בך, אי אפשר לשטוף את זה. קשה להסביר, והייתי שם לבד, רק עם עצמי. ואחר כך היה מבצע גדול לחילוץ חלקי הגופות, והיה משבר קשה, כי נהרגו לנו חיילים, ואתה מתלבט, וזה קורע, וזו דילמה קשה, וקונפליקט בין ערכים, והשתדלתי לעשות את זה במדורג, בסיכון מחושב, ומה שחיזק אותי זו שיחת טלפון שהגיעה פתאום מראש הממשלה. וידעתי שגם הוא עבר אירועים כאלה, וידעתי שהוא מדבר איתי עכשיו כמפקד אוגדה למפקד אוגדה, ומשהו בקול שלו אמר לי שהוא יודע בדיוק מה מוטל עליי, והוא אמר לי שהוא סומך עלי, והייתי בדיוק לפני תדריך מג"דים לקראת המבצע, וסיפרתי להם, ואמרתי להם שזו היתה גם שיחה איתם, ועם כל החיילים שלהם, וראיתי את הניצוץ בעיניים שלהם, וכולנו הבנו פתאום שאנחנו מעצבים כאן את האתוס של צה"ל, את הידיעה שתמיד, אבל תמיד, נחזיר את החיילים הביתה, חיים או מתים. ואתוס לא נבנה ממילים אלא ממעשים בשטח'."
  • "'ואי אפשר לא לדבר על רצח טלי חתואל ובנותיה, הוא היה אחד האירועים הקשים בחיים שלי. תראה, אני לא חושב שאני גיבור. למרות שיש לי הילה כזו אצל החיילים. מי באמת גיבור? דוד חתואל גיבור. כי הוא בחר להמשיך לחיות, וללמד, ולחזור כל יום הביתה, אל החדרים והמיטות, והכל ריק. ובכל פעם שאני מדבר איתו, כבד לי. מה להגיד? איך אפשר להגיד משהו? כן, אני מרגיש אחראי. חד-משמעית, ואמרתי לו את זה. אמרתי לו שנכשלתי במשימה לשמור על חיי אשתו ובנותיו. ואני רואה כל הזמן בדמיון את המחבל מתקרב למכונית, ורואה את מירב, בת שנתיים בוכה בכיסא תינוק, ויורה בה מקרוב. וגם אני אבא. וזה לא מרפה ממני. לא, אני לא המחבל, ואני לא אשם בזה, אבל אני אחראי'.
    הרצון להמשיך הלאה
    את סיום תפקידו כמפקד חטיבת גולני חגג זכאי במבצע מיוחד של הסיירת ללכידת אחד מרוצחי החייל אילן סעדון בעזה. 'כשהכוח חזר איתו, ואחד הלוחמים שם היה הבן של האלוף קפלינסקי, אמרתי לחיילים שזו המתנה הכי יפה שהם יכלו לסדר לי לסיום התפקיד, וביקשתי מהם לחשוב על המשפחה של אילן סעדון ולהיות גאים שהם משרתים בצבא כזה. וידעתי, שבמובן מסוים, הצבא נגמר לי. מעכשיו, זה כבר לא תפקידים שאתה נמצא במגע בלתי אמצעי עם החיילים, סופג את אהבתם, שאינה תלויה בדבר. והייתי אמור לנסוע לטיול ארוך במזרח, ולא ידעתי אם אני ממשיך, ואז, בטקס ההחלפה שלי, בא מופז בהפתעה ונתן לי דרגה אישית של תת-אלוף. הוא אמר שהוא רואה בי דוגמה לקצין קרבי בצבא, ורואה בדרגה הזו שלי אות הוקרה למה שהחטיבה עשתה בלבנון ובעזה, ואני ידעתי שאין לי ברירה, וצריך להמשיך עוד תפקיד אחד לפחות'."
  • "'הבן של קפלן היה חייל שלי כשהייתי מח"ט גולני', משחזר זכאי, 'יום אחד במהלך מבצע ברפיח, הוא היה עם כוח של גולני באיזה מבנה. ירו עליהם והיו הרבה פצועים, כולל מפקד הסיירת. קפלן היה אז מזכ"ץ (מזכיר צבאי) ראש הממשלה. התקשרתי לדווח לו. הוא ידע שהילד שלו בתוך המבנה. אמרתי לו שיש לנו פצועים. מה שהרג אותי, זה שהוא לא שאל בעצמו. חיכה בסבלנות עד שאגיד שהילד בסדר. אני הרי מכיר את הילד הזה עוד כשהיה קטן, אני הייתי הסגן של קפלן בלבנון, ואחר כך ישבתי וחשבתי לעצמי איזה חיילים יש לנו, ואיזה הורים יש להם'."
  • "השיח' יאסין היה בר מוות, ידיו מגואלות בדם, אבל השאלה היא איזה מצב יצרה מדיניות החיסולים. יאסין היה האיש שריסן את ירי הקסאמים, פעמים רבות הוא מנע ירי על שדרות. כשאתה מחסל הנהגה יש רווח, אתה קוצץ את ראש הנחש, אבל יש מחיר. כי כשאין הנהגה, אין אינטרסים, ואין סדר, ואי אפשר להפעיל איזונים." ~ על סיכולים ממוקדים.
_____________________________________
"לא חוזרים עד שמבצעים"(המוטו של גדוד 890 של הצנחנים, כפי שניסח אותו מפקדו אריק שרון)
"איפה האופניים שלך עכשיו? תאר לעצמך, שאתה יורד עכשיו למטה, למקום הרגיל, אבל האופניים לא שם. עצור את עצמך ברגע הזה, בשנייה שאתה מגלה שהאופניים לא שם, ותכפיל את הרגע הזה פי אלף. זאת המלחמה." (מתוך הספר "גוף שני", מאת עפר שלח, "זמורה ביתן", 1989, עמוד 92)
"סבלנות התמדה ולעיתים כדור בין העיניים" (סיסמת המארינס לללוחמה בטרור, אותה אימץ בשעתו מפקד גדוד 890 של הצנחנים, אמיר ברעם, כמוטו גדודי)
"המבחן שלנו כצבא הוא מבחן היכולת ולא מבחן הכוונה." (מתוך ההרצאה שנשא האלוף גדי איזנקוט "מאפייניו של עימות אפשרי בזירה הצפונית ובעורף" בסמינר לזכר חללי מלחמת לבנון השנייה שנערך באוניברסיטת חיפה ב־30 בנובמבר 2010)
"אני חושב שצנחנים מחזיקים מעצמם כמחויבים למשהו שכולם מחויבים אליו, אבל הם רוצים קצת יותר. זה לא שאנחנו פועלים מאחורי קווי האויב - אנחנו לכאורה כמו כולם. אז מה בעצם ההבדל? זה שצנחן עושה הכול וקצת יותר. זה מחייב אותך ביוזמה, בהובלה, בדוגמה אישית בקרב - וגם בקימה בפני שיבה באוטובוס." (הרמטכ"ל בני גנץ על השירות בצנחנים. מתוך הכתבה "מסיבת גנץ" מאת יוני שנפלד ונועה הורוויץ, "במחנה", 6 בינואר 2011)


נערך לאחרונה ע"י marloweperelab89035 בתאריך 04-08-2013 בשעה 13:42.
תגובה ללא ציטוט תגובה עם ציטוט חזרה לפורום
  #113  
ישן 05-08-2013, 08:29
צלמית המשתמש של marloweperelab89035
  marloweperelab89035 marloweperelab89035 אינו מחובר  
 
חבר מתאריך: 06.02.07
הודעות: 2,325
בתגובה להודעה מספר 112 שנכתבה על ידי marloweperelab89035 שמתחילה ב "מצאתי בפורום את..."

מבחן המנהיגות של האלוף גדי אייזנקוט\ מאת אמיר בוחבוט

http://www.nrg.co.il/online/1/ART1/494/281.html
כבר בשבוע הבא יהיה לפיקוד הצפון אלוף חדש: גדי אייזנקוט יחליף את אודי אדם ויתחיל בעבודת השיקום. וגם: האם הרמטכ"ל המוטרד מקבל החלטות שגויות?

"ביום שני בשעה 9 בבוקר יעמדו על מגרש המסדרים האלוף אודי אדם והאלוף גדי אייזנקוט. לפני כמה חודשים, כאשר הצניח לפיקוד הצפון את סגנו, האלוף משה קפלינסקי, אמר הרמטכ"ל כי אדם 'עושה את עבודתו נאמנה'. כעת הוא בוודאי מקווה שאייזנקוט יעשה את עבודתו נאמנה קצת יותר. אלוף פיקוד הצפון החדש יצטרך להתמודד עם אתגרים רבים בדרך לשיקום הפיקוד ולקבוע כללי משחק חדשים בגבול. טקס החלפת אלוף פיקוד נערך בדרך כלל באווירה חגיגית ונינוחה, אבל הפעם במטה הפיקוד בצפת לא יהיו הרבה חיוכים. בטח כשהאלוף אדם עדיין לא אמר את מה שעל ליבו. הרבה שאלות עומדות ברקע. אדם הרי חייב לפתוח את הפה ולספר מה באמת קרה מבחינתו במלחמה, אחרת יאבד את שארית כבודו העצמי. ביום שני הוא ייצא לחופשת פרישה, ולא ברור אם ידבר עם התקשורת רק באישור דובר צה"ל. בינתיים החיים ממשיכים, והנה מגיע לצפון אלוף פיקוד חדש, שעל כתפיו מונחת המשימה המורכבת של שיקום הפיקוד אחרי הכישלון במלחמת לבנון השנייה, שאותה 'ניצחנו בנקודות'. הדבר הראשון שאייזנקוט יצטרך לעשות הוא לשקם את אמונם ורוחם של המפקדים, לשקם את האמונה בעצמם, כי היום רבים מהם מסתובבים עם הזנב בין הרגליים. הם עברו חוויה קשה, וכדי להחזיר את רוחם למסלול הטבעי תידרש סבלנות. הדבר השני הוא גיבוש תפסה מבצעית שתעמוד במבחן האיומים בגזרה. חלק נכבד מהתפיסה שהיתה נהוגה בפיקוד הצפון הוגדרה ככישלון, ועליה להיבחן מחדש ולהיבנות מחדש. לא מדובר בתהליך שהחל בתקופתו של האלוף אדם. זה התחיל עוד בתקופת האלוף בני גנץ, כמפקד הפיקוד שבאותם ימים דיבר על 'שקט בצפון ושקט מהצפון'. אין ספק שיש לקבוע כללי משחק חדשים כדי למנוע מחיזבאללה לבנות את עצמו מחדש. המשימה השלישית של אייזנקוט היא שיקום היחסים בין פיקוד הצפון למטה הכללי, יחסים שבמהלך המלחמה במקום להגיע לשיא הגיעו לשפל.
ראה את הלבן שבעיניי מחבלי החיזבאללה
האלוף גדי אייזנקוט הוא מנהיג. למרות הטענות על מינויו של אלוף שהיה מעורב בקבלת ההחלטות במלחמה הנוכחית, הוא היה מהיותר מיליטנטיים והיותר החלטיים לגבי אופי התגובה לתוקפנות החיזבאללה. מבחינתו לא היה צריך להסתפק בהרס רובע הד'חייה כדי לחזק את ההתרעה ולנצל את הגיבוי הבינלאומי שקיבלה ישראל. מה לעשות שיש הבדל עצום בין מי שראה את הלבן שבעיניים למחבלי החיזבאללה לבין אלו שראו אותם על מסך 'הפלזמה' או מ'הקוקפיט'. מדובר באלוף שחשבו ש'השתגע' כשהציע לגבות תג מחיר גבוה עבור המשך ירי הקסאמים אחרי ההתנתקות, אפילו במחיר של פגיעה בתשתיות ברצועת עזה, כשהירי עמד לסכן את תחנת הכוח רוטנברג. איפה אנחנו היום? הוא הציע כניסה קרקעית לרצועת עזה בתגובה להמשך ירי הקסאמים. ואיפה אנחנו היום? כשהחלה המלחמה הוא היה חד והציע התקפות מסוג אחר, שרובן לא התקבלו כי נראו 'אגרסיביות' למדי. מה לעשות שכאחד שהגיע מאוגדת איו"ש נפל לו מהר מאוד האסימון: לא מדובר בעימות מוגבל, אלא במלחמה שדורשת קודים אחרים.
'מנהיגות זו היכולת להוביל לוחמים לקרב'
כשאייזנקוט מונה למפקד אוגדת איו"ש הוא אמנם מצא את הלוחמים והמפקדים חדורי אמונה ורוח קרב, אך על הלוחות הוא מצא סיסמאות כמו 'הכרעה'. הוא ביטל את הרעיון ומהר מאוד עבר לדבר על 'ניצחון בכל מפגש'. אוגדת איו"ש הצליחה לבלום את הטרור באופן משמעותי. בראייתו של האלוף אייזנקוט תמצית המנהיגות היא 'היכולת להוביל לוחמים למשימות שמסכנות את חייהם, תוך יצירת אמון אצל החיילים'. הוא אומר כי מנהיגות זו 'היכולת להחדיר בחיילים רצון לנצח ורוח קרב, ולבסוף להחזיר אותם בשלום הביתה'. נשמע פשוט, אבל מנהיגות נרכשת לאורך זמן, והפעם היא עומדת למבחן מורכב בשעתו הקשה של צה"ל, כשעיניי המדינאים והציבור לא נישאות רק לזירה הפלשתינית או האיראנית הרחוקה, אלא גם לזירה הסורית-לבנונית המדאיגה.
הרמטכ"ל מודה: אנחנו לא מלאכים
לפני כמה חודשים שאלתי את הרמטכ"ל, רב-אלוף דן חלוץ, בלשכתו האם הוא חושש או מפחד מקבלת עשרות החלטות קשות וקריטיות בכל יום ויום. 'אני לא חושש', ענה חלוץ. 'תמיד נכון להיות מוטרד שמא הדברים שאתה עושה אינם מספיק חדים, ברורים, אינם מיירטים בדיוק את המטרות שלשמן קיבלת את ההחלטה. אבל ככלל זה לא עניין של דאגה. טרדה זה דבר טבעי. אתה תמיד צריך לשאול את עצמך אם יכולת לעשות את הדברים טוב יותר. האם יכולתי אני והאם יכולנו אנחנו, כי החלטות אני לא מקבל לבד. האם יכולתי ויכולנו לעשות יותר טוב?', הסביר חלוץ. חלוץ הוסיף: 'במקום שאני מגיע למסקנה שאפשר יותר טוב, אני משנה את ההחלטה ואם אני לא יודע שאפשר יותר טוב אז ההחלטה נשארת, ובסוף התוצאה אומרת לך אם זה היה מספיק טוב או פחות טוב. בסך הכול אני חושב שאנחנו מקבלים החלטות במידה ראויה ובאיכות מתקבלת על הדעת. לא כולן. אנחנו לא מלאכים. בניגוד להרבה אחרים אנחנו גם טועים לפעמים'. אין ספק שתוצאות מלחמת לבנון אומרת לנו שזה לא היה מספיק טוב. ברור שבכירים בצה"ל טעו במהלך המלחמה, רק חבל שרבות מהטעויות האלה התגלו רק אחרי שהמערכה כבר הסתיימה." ("nrg מעריב", 20.10.2006 )
_____________________________________
"לא חוזרים עד שמבצעים"(המוטו של גדוד 890 של הצנחנים, כפי שניסח אותו מפקדו אריק שרון)
"איפה האופניים שלך עכשיו? תאר לעצמך, שאתה יורד עכשיו למטה, למקום הרגיל, אבל האופניים לא שם. עצור את עצמך ברגע הזה, בשנייה שאתה מגלה שהאופניים לא שם, ותכפיל את הרגע הזה פי אלף. זאת המלחמה." (מתוך הספר "גוף שני", מאת עפר שלח, "זמורה ביתן", 1989, עמוד 92)
"סבלנות התמדה ולעיתים כדור בין העיניים" (סיסמת המארינס לללוחמה בטרור, אותה אימץ בשעתו מפקד גדוד 890 של הצנחנים, אמיר ברעם, כמוטו גדודי)
"המבחן שלנו כצבא הוא מבחן היכולת ולא מבחן הכוונה." (מתוך ההרצאה שנשא האלוף גדי איזנקוט "מאפייניו של עימות אפשרי בזירה הצפונית ובעורף" בסמינר לזכר חללי מלחמת לבנון השנייה שנערך באוניברסיטת חיפה ב־30 בנובמבר 2010)
"אני חושב שצנחנים מחזיקים מעצמם כמחויבים למשהו שכולם מחויבים אליו, אבל הם רוצים קצת יותר. זה לא שאנחנו פועלים מאחורי קווי האויב - אנחנו לכאורה כמו כולם. אז מה בעצם ההבדל? זה שצנחן עושה הכול וקצת יותר. זה מחייב אותך ביוזמה, בהובלה, בדוגמה אישית בקרב - וגם בקימה בפני שיבה באוטובוס." (הרמטכ"ל בני גנץ על השירות בצנחנים. מתוך הכתבה "מסיבת גנץ" מאת יוני שנפלד ונועה הורוויץ, "במחנה", 6 בינואר 2011)

תגובה ללא ציטוט תגובה עם ציטוט חזרה לפורום
  #114  
ישן 05-08-2013, 19:04
צלמית המשתמש של marloweperelab89035
  marloweperelab89035 marloweperelab89035 אינו מחובר  
 
חבר מתאריך: 06.02.07
הודעות: 2,325
בתגובה להודעה מספר 113 שנכתבה על ידי marloweperelab89035 שמתחילה ב "[SIZE=5][B][CENTER][U]מבחן..."

שנית צה"ל לא ייסוג כמנוצח\ מאת עמוס הראל

http://www.haaretz.co.il/misc/1.950512
בכירי צה"ל, שזוכרים היטב איך הנסיגה מלבנון בשנת 2000 הוצגה כתבוסה אף שהם חשו כמנצחים בעימות עם חיזבאללה, אינם מתכוונים לחזור על הטעות הזאת עם ההתנתקות מעזה. לכן תא"ל גדי שמני, שמסיים היום קדנציה של 14 חודשים כמפקד כוחות צה"ל ברצועת עזה, מדגיש וחוזר ומדגיש: "אנחנו מנצחים בעימות הזה מדי יום, כמה פעמים"
כמו לפני הנסיגה מדרום לבנון בשנת 2000, דעתם של רבים מבכירי צה"ל אינה נוחה גם הפעם מכוונתו של ראש הממשלה אריאל שרון לסגת חד-צדדית מרצועת עזה. אולם בעוד שבלבנון ביטאו בפומבי חלק מהבכירים - ובמיוחד הרמטכ"ל שאול מופז וראש חטיבת המחקר באמ"ן, תת-אלוף עמוס גלעד - את הסתייגותם מתוכנית היציאה, הפעם המטכ"ל זהיר בהרבה. זה קשור כנראה ללקחי הנסיגה הקודמת, לאישיותו של הרמטכ"ל הנוכחי, משה (בוגי) יעלון, ולמעמד ששרון נהנה ממנו מול צה"ל (בשעה שברק, במחצית השנייה של כהונתו, כבר איבד כל ממד של הרתעה מול עצמאות הרמטכ"ל מופז). בראיון עם המפקד היוצא של כוחות צה"ל ברצועת עזה, תת-אלוף גדי שמני, קשה לחלץ ממנו ולו מלה אחת של ביקורת על התוכנית. שמני כבר נכווה פעם אחת, לפני חודשיים, כשאמר לגלי צה"ל שארגוני הטרור ברצועה שואבים עידוד מרעיונות ההתנתקות ומגבירים במידת מה את מאמציהם לפיגועים. הפעם הוא זהיר יותר. אבל מפקד הרצועה היוצא, שמסיים היום קדנציה של 14 חודשים כדי לטפס למינוי היוקרתי של ראש חטיבת המבצעים במטכ"ל ("מקפצה" סבירה לתפקיד של אלוף בעתיד), מביע בגלוי את עמדתו בסוגיה "כמו-לבנונית" אחרת: מי מנצח במאבק. כדי להבין את חשיבות הדיון בעניין, מבחינת הצבא, צריך לחזור לטראומת הנסיגה של אביב 2000. בשנה שקדמה לנסיגה מלבנון חש הצבא שהוא דווקא מנצח בעימות עם חיזבאללה. לאחר תקופה ארוכה של כישלונות, פותחו טכניקות חדשות ללחימה באזור הביטחון ופרט לשבוע קשה בפברואר של אותה שנה (כששבעה חיילים נהרגו מירי טילי נ"ט, כנראה של "צלף" אחד), ירד מאוד מספר האבידות שם. בנוסף, נשמר שקט כמעט מלא ביישובי הגליל, שלרוב הוצאו ממעגל הלחימה. החלטת ברק לסגת נבעה משיקולים מדיניים ופוליטיים (ובראשם הסחף הציבורי שיצרה תנועת "ארבע אמהות") יותר מאשר מהמצב הטקטי בשטח. אבל אצל קצינים רבים נחרתו המראות של דגלי חיזבאללה על המוצבים והמוני אנשי צד"ל מתגודדים בשער פטמה כחוויה משפילה, כמעט טראומטית. ברק, לשיטתם, איפשר לחיזבאללה לחגוג ניצחון שבשטח כלל לא הושג.
יצוא הטרור נכשל
ככל שהדבר תלוי בצה"ל, הסיפור הזה לא יחזור ברצועה. נסיגה תהיה, אם כך ינחה הדרג המדיני, אך הצבא אינו מתכוון לאפשר את הצגתה כתבוסה. לכן לשמני בן ה-45, שהיה מפקד חטיבת הצנחנים הסדירה בעת הנסיגה מלבנון (ושכמובן אינו מתייחס במפורש לניתוח שהוצג בפסקה הקודמת), חשוב כל כך להדגיש שצה"ל אינו נוחל כישלונות בלחימה ברצועה, אלא דווקא הצלחות. "אנחנו", חזר ואמר לאורך הראיון, "מנצחים בעימות הזה. בזירה הצבאית אנחנו מנצחים מדי יום, כמה פעמים". הצבא, הבטיח, יידע "להתמודד עם כל הנחיה שנקבל. זה שיקול של המערכת המדינית. אבל אין לנו בעיה להמשיך ולהילחם ככל שנידרש - ולנצח. מאוד הגיוני שארגוני הטרור ינסו לבנות לעצמם אתוס של ניצחון בנוסח חיזבאללה בלבנון. אבל אני לא חושב שהחיילים שלנו יקנו את זה. אני אפילו לא בטוח שהציבור הפלשתיני יקנה". להוכחת עמדתו מציג שמני נתון סטטיסטי מפתיע: מאז ינואר 2003 לא נהרג ברצועה אף תושב ישראלי. כל ההרוגים - 21 במספר - הם חיילי צה"ל ואנשי משמר הגבול, למעט מאבטח אזרחי שנהרג בפיגוע הקודם במחסום ארז, בינואר השנה. במלים אחרות: צה"ל עומד במשימתו הכפולה: הגנה על המתנחלים ו"הכלת" הטרור לתחומי הרצועה. בשלוש וחצי שנות העימות נכשלו רוב מאמצי החמאס והג'יהאד האיסלאמי "לייצא" טרור מהרצועה לתחומי הקו הירוק. רק פעם אחת שוגרו בהצלחה מתאבדים מהרצועה, כשהחמאס פיתח מסלול עוקף וגייס את שני האזרחים הבריטים ממוצא פקיסטאני לפיגוע בפאב "מייק'ס פלייס" בתל אביב במאי אשתקד. ואילו ירי ה"קסאם" על שדרות וסביבתה גרם נפגעים מועטים בלבד. שמני אומר ש"הטרור לא גלש החוצה מתחומי הרצועה. אנחנו עומדים בכבוד במשימה המאתגרת הזאת". התוצאה הזאת הושגה לא רק הודות לגדר המקיפה את הרצועה מכל עבריה (מודל שיזכה לחיקוי בגדה רק בעוד שנתיים, לכל הפחות) אלא גם באמצעות מדיניות, ברוטלית לעתים קרובות, של הפעלת אש והרס תשתיות אזרחיות. עוד בתקופתו של המפקד הראשון של הרצועה באינתיפאדה הנוכחית, האלוף (אז תא"ל) יאיר נוה, גיבש צה"ל את תפישת ההפרדה הטקטית המקסימלית. בניסיון להרחיק את החוליות הפלשתיניות מקווי ההגנה, נהרסו מאות בתים ואלפי דונמים של גידולים חקלאיים, ששימשו להן מסתור בדרכן אל ההתנחלויות, מוצבי צה"ל וגדר ההפרדה. השטחים שנהרסו הוגדרו כ"אזורי ביטחון מיוחדים" ויושמו בהם הנחיות פתיחה באש גורפות. משמעותן המעשית היתה שכל פלשתינאי שהתקרב לטווח של כמה מאות מטרים מהגדרות הסתכן ביציאה משם על אלונקה, עם קליע בראש או עם חצי מתכת של פגז "פלאשט" בחזה. כיום ירד היקף הפגיעה בחפים מפשע בתקריות כאלה וצה"ל מפעיל לאורך הגדרות ביעילות כוחות יירוט, בשילוב מערך רחב של אמצעי תצפית. במקביל נמשך מאמץ התקפי, ששמני הוא מחסידיו הבולטים. אבל הפעולות - לאיתור מנהרות ברפיח ולמעצר מבוקשים בעזה ובמחנות הפליטים - סופגות ביקורת בשל המספר הגבוה של נפגעים פלשתינאים בהן, חלקם אזרחים. "אי אפשר לומר שלא פגענו בחפים מפשע", מודה שמני, "אבל כשאתה רואה תצלום של מחבל חמוש שמרים ילד פלשתינאי וחוצה אתו את הכביש כמו 'מגן אנושי', בזמן הפעולה האחרונה בשכונת סג'עייה, אתה מבין עם מי יש לנו עסק". הוא מכיר בחשיבות של פיתוח "יכולת כירורגית", שתאפשר פעולה תוך גרימת נזק מועט לאוכלוסייה האזרחית הצפופה, אולם אומר שהדבר צריך להיעשות "עד גבול מסוים - של הגנה על חיי הלוחמים. היכן שאפשר לנוע עם כלים שגורמים מעט נזק סביבתי, נעשה זאת. אבל אני חייב להיכנס לרפיח כדי למנוע הברחת נשק במנהרות. לא נלך ברגל ברחובות רפיח, כשיש איום כל כך כבד של מטענים. צריך לשם כך רכב כבד (טנקים ונגמ"שים, ע"), שכל כניסה ויציאה שלו אכן גורמת נזק לתשתית. זה כמו להכניס פיל לחנות חרסינה קטנה במיוחד".
העימות יימשך, וביתר שאת
שמני טוען בתוקף שאוגדת עזה טרם החלה לעסוק ברצינות בתוכנית ההתנתקות. "כל הדיונים על כך נעשים ברמות היותר גבוהות. האוגדה מתרכזת בלחימה. אבל אמירת ראש הממשלה היא מבחינתנו התרעה אסטרטגית באשר למה שעשוי להתרחש". בלבנון השפיעה הנסיגה המתקרבת על רמת המוטיווציה אצל החיילים, שרבים מהם ביטאו חוסר רצון להיות "ההרוג האחרון לפני היציאה". במקרה של עזה מאבחן שמני "הבדל מהותי בגישת הציבור, בהשוואה ללבנון. רוב הנפגעים בעימות הנוכחי הם אזרחים (הכוונה היא בעיקר לנפגעי הפיגועים בתחומי ישראל, ע"). החיילים מבינים שהצבא נועד להגן על תושבי ישראל - גם במחיר שאנחנו בצה"ל משלמים בנפגעים. אין ויכוח שאם נפעל ביעילות נגד החמאס והג'יהאד האיסלאמי יהיו פחות נפגעים. איפה ההתיישבות מוקמת - זו לא החלטה צבאית, אלא מדינית, אבל כל זמן שיש יישובים, נהיה שם. הרבה יותר קל לי להסביר כאן לחיילים את הקשר בין מעשיהם לבין המטרה. החייל מבין שאם הוא לא ישכב במארב, זה רק עניין של זמן עד שהמחבל ינצל את התורפה וירצח אזרחים".
ובכל זאת, האם לא תרם הכישלון של צה"ל בפיגוע החדירה לנצרים באוקטובר האחרון לזירוז הדיון הציבורי על הנסיגה מהרצועה, ממש כפי שעשו נפגעי צה"ל בלבנון בעבר?
"ליכולת של צה"ל להתמודד עם אתגרים מבצעיים יש השפעה אדירה על החוסן הלאומי. אבל מה שקורה ברצועה זה שמדי יום יש ניצחונות, לפעמים במחיר כואב. זה בנה תודעה אחרת - של צבא מנצח, שמבצע משימה שניתן להגדירה במונחים צבאיים, בלי להסתבך ולגמגם. אנחנו על ציר של הצלחה מבצעית - וזה משפיע על כושר העמידה". השיחה עם שמני התנהלה ביום חמישי האחרון, בעת שכוח מחטיבת גולני פעל בלב רפיח לאיתור מנהרות. במקביל התקיימו הכנות למבצע נוסף, שבו נהרגו ביום ראשון 14 פלשתינאים במחנה אל-בורייג'. יום לחימה ממוצע, בגזרה שבאחריותו, עדיין כולל שבע-שמונה תקריות של ירי, אש מרגמות, טילי נ"ט ומטעני חבלה. יומיים לאחר הראיון ניסו ארגוני הטרור לבצע פיגוע נוסף, שאפתני במיוחד, במעבר ארז, אירוע שהסתיים בארבעה מחבלים הרוגים, בלא אבידות לצה"ל. זה היה הפיגוע הרביעי במעבר בתוך תשעה חודשים. צה"ל והשב"כ עדיין מנהלים מצוד אחרי יוזמי הפיגועים הקודמים במעבר, רובם אנשי חמאס. שמני אומר ש"המארגנים הראשיים כבר החזירו את נשמתם לבורא. אבל היד עוד נטויה. יש עוד כמה רוצחים עם הרבה דם על הידיים שמסתובבים חופשי". המעבר עצמו, הוא מעריך, יישאר פתוח למרות הפיגועים. "יש לכך חשיבות גדולה לכלכלה הפלשתינית וגם לנו יש אינטרס בכך". לדבריו, הוא עדיין מאמין כי "מי שעובד ומביא כסף הביתה, יש סיכוי שהמוטיווציה שלו לביצוע פיגועים תפחת". מחליפו כמפקד הרצועה יהיה תא"ל שמואל זכאי, שפיקד על חטיבת גולני כששמני היה מח"ט הצנחנים. שמני צופה שגם בתקופתו של זכאי, בלי קשר להתנתקות, יימשך העימות ברצועה - וביתר שאת. "הלחץ שלנו יימשך ויתגבר, מידת הלחץ הצבאי היא מרכיב חשוב בהתמודדות שלנו עם הטרור. לארגוני הטרור ברצועה יש יכולת לייצר פיגועים - ופיגועים הרי יהיו בכל מקרה. ההשפעה שלנו תהיה על האיכות שלהם. ככל שנפעיל יותר לחץ, איכותם תרד. אם נרפה, הארגונים יפעלו יותר טוב. זו לא שאלה של מאמץ אחרון לפני שאנחנו יוצאים. הלחץ צריך להימשך כל הזמן".
("הארץ", 07.03.2004)
_____________________________________
"לא חוזרים עד שמבצעים"(המוטו של גדוד 890 של הצנחנים, כפי שניסח אותו מפקדו אריק שרון)
"איפה האופניים שלך עכשיו? תאר לעצמך, שאתה יורד עכשיו למטה, למקום הרגיל, אבל האופניים לא שם. עצור את עצמך ברגע הזה, בשנייה שאתה מגלה שהאופניים לא שם, ותכפיל את הרגע הזה פי אלף. זאת המלחמה." (מתוך הספר "גוף שני", מאת עפר שלח, "זמורה ביתן", 1989, עמוד 92)
"סבלנות התמדה ולעיתים כדור בין העיניים" (סיסמת המארינס לללוחמה בטרור, אותה אימץ בשעתו מפקד גדוד 890 של הצנחנים, אמיר ברעם, כמוטו גדודי)
"המבחן שלנו כצבא הוא מבחן היכולת ולא מבחן הכוונה." (מתוך ההרצאה שנשא האלוף גדי איזנקוט "מאפייניו של עימות אפשרי בזירה הצפונית ובעורף" בסמינר לזכר חללי מלחמת לבנון השנייה שנערך באוניברסיטת חיפה ב־30 בנובמבר 2010)
"אני חושב שצנחנים מחזיקים מעצמם כמחויבים למשהו שכולם מחויבים אליו, אבל הם רוצים קצת יותר. זה לא שאנחנו פועלים מאחורי קווי האויב - אנחנו לכאורה כמו כולם. אז מה בעצם ההבדל? זה שצנחן עושה הכול וקצת יותר. זה מחייב אותך ביוזמה, בהובלה, בדוגמה אישית בקרב - וגם בקימה בפני שיבה באוטובוס." (הרמטכ"ל בני גנץ על השירות בצנחנים. מתוך הכתבה "מסיבת גנץ" מאת יוני שנפלד ונועה הורוויץ, "במחנה", 6 בינואר 2011)

תגובה ללא ציטוט תגובה עם ציטוט חזרה לפורום
  #115  
ישן 06-08-2013, 10:44
צלמית המשתמש של marloweperelab89035
  marloweperelab89035 marloweperelab89035 אינו מחובר  
 
חבר מתאריך: 06.02.07
הודעות: 2,325
ריכוז כתבות וציטוטים על האלוף יאיר נוה
בתגובה להודעה מספר 1 שנכתבה על ידי marloweperelab89035 שמתחילה ב "כתבות שהתפרסמו בשנים האחרונות על קצינים בכירים - אשכול 2"

ציד בצידון\ מאת האלוף (מיל') יאיר נוה
http://www.fresh.co.il/vBulletin/sh...%E9#post3725319
"בשנת 1986, פיקדתי על גדוד 13 של חטיבת גולני. באותה תקופה תכננה ישראל את פינוי קו צידון והנסיגה לגזרת הליטני. היינו הגדוד האחרון שתפס את הקו הזה, יחד עם פלוגת טנקים בודדת. ישבנו על נהר האוואלי וניסינו לעצור את חדירתם לצידון של ארגוני הטרור שהתכוונו להשתלט על העיר אחרי שצה"ל יעזוב. בוקר אחד קיבלתי דיווח על חולייה של פלג אבו מוסא בפת"ח, שנכנסה לאחד הוואדיות בניסיון להגיע לצידון. לקחתי לוחמים מפלוגות א' ו-ב' שלנו, והתחלנו להתקדם. במקביל, מיקמנו טנק בתחילת הוואדי. חשבנו שיש שם חולייה של שניים-שלושה מחבלים, אז ירינו פגז וחיכינו שהם ייצאו. כשזה לא קרה, התחלנו בלחימת יעד חשוף. אנחנו מדלגים מסלע לסלע, הורגים שניים, יורים והורגים עוד שלושה, ועוד ארבעה, וזה לא נגמר. רק אחרי כשעתיים התברר לנו שהיו שם 25 מחבלים, מתוכם הרגנו 18 ותפסנו שבעה – בלי שיש לנו חייל אחד פצוע. כשנסוגנו מעבר לליטני, הבנתי איך הנסיגה נראית בעיני השבויים שהובלנו לחקירה. כל אחד מהם ניסה לבסס את מעמדו בקרב האוכלוסייה האזרחית, ולא בהכרח לטובתה. הבנתי גם שהם חשבו שצה"ל יעזוב עם הזנב בין הרגלים והם ישתלטו על האזור. בפועל, היה גדוד נחוש שלחם במניעת חדירות. מבחינתנו, הייתה אווירה אופטימית וטובה. החיילים היו שבעי רצון בעיקר כי קווי הנסיעה הביתה התקצרו. אבל ידענו שהקו הבא יהיה רכס נבטייה, באזור הבופור, ושם החיילים היו עוד יותר מזוהים עם ההגנה על ישובי הצפון. את הפסח הראשון שלנו בקו החדש עשינו שם." (מתוך עיתון "במחנה", ‏ 21.05.2010, עמוד 48)

"עלינו לקצר את משך המלחמה ככל הניתן בגלל התקיפות על העורף. כדי לעשות זאת אנחנו נדרשים למהלומת אש ראשונית, שמגיעה לכל הטווחים ויכולה להביא כמעט להכרעה. לא נבצע ירי סטטיסטי, נתבסס על אש מדויקת ועל רקטות מהיבשה, כשאנחנו משתמשים בעשרות אלפי חימושים. המטרה היא לפגוע במערכי האש של האויב, באתרי הפיקוד והשליטה שלו ובתשתיות התומכות שלו בצורה ממוקדת מאוד. לצורך כך אנחנו עוברים מהפכה מודיעינית - המודיעין שלנו כבר לא מתייחס ל'תמונת אויב' אלא ממוקד במטרות, והרבה מטרות. היעד הוא להביא בזמן אמת נ"צ ברמה של טנדר עם טילים בסלון בבניין. המודיעין הוא המרכיב המוביל שמהווה את ראשית הצירים." מתוך נאום שנשא ב"כנס האש הבין-לאומי". (מתוך הכתבה "סגן הרמטכ"ל: חיזבאללה מחזיק פי 10 רקטות יותר ממה שהחזיק בלבנון השנייה" מאת עידן סונסינו, באתר צה"ל, 22.05.2012)




האלוף יאיר נווה: הציבור לא בשל לרמטכ"ל דתי\ מאת מוריה זלצר-וולשטיין
http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-4057222,00.html
רוב סגני הרמטכ"ל מונו מאוחר יותר לתפקיד הבכיר ביותר בצבא, אבל האלוף יאיר נווה חושב שבישראל עדיין לא בשלים לראות את המפקד העליון חובש כיפה. בראיון חגיגי ובלעדי ל-ynet, הוא מסביר מדוע הוא חושב שהציונות הדתית שוקעת, איך להתייחס למהפכה במצרים, ולמה גדוד עדיף מסיירת
"....'המחזור שלנו הוא המחזור שהתגייס אחרי 1973. ברוח הישיבה, הלכנו להדרכה בבני עקיבא ואת המלחמה בילינו בהתנדבויות. כל אחד ראה עצמו כחלק מהמאמץ המלחמתי הלאומי. על רקע זה הייתה הסכמה שמי שלא הולך להסדר, הולך לתפקידי פיקוד, כתפיסת עולם. 'כשהגעתי לבקו"ם הייתי בטוח שאני הולך לסיירת שקד (לא זו של היום), שנחשבה בזמנו הסיירת של הדוסים. ערב אחד, בגמר המיונים, ישבתי עם עוד כמה חברה בשק"ם, בין מצופה לטמפו, ומצאתי את עצמי מדבר עם חבר'ה שיועדו לגולני עד חמש לפנות בוקר. אחד סיפר על בעיותיו בבית, ואחר על כך שאביו לוחץ עליו להיות בגולני, והוא בכלל רוצה להיות ג'ובניק. בסוף הלילה, כל הקבוצה שלנו עלתה יחד על אותה משאית - לגולני'. לדברי נווה, התפיסה החברתית שאותה טיפחו ב'נתיב מאיר', הייתה חלק אינטגרלי מהשירות. 'אני למשל התחלת את הצבא בסיירת גולני, אבל פחות מחצי שנה אחר-כך עברתי לגדודים כי האמנתי בהם', הוא אומר. 'גם כיום אני מטיף לא ללכת ליחידות מובחרות, כי לרוץ בסיירת מובחרת תחת אלונקה כשברור לך שיחליפו אותך בזמן, זה לא אתגר. האתגר הוא לרוץ תחת אלונקה כשאתה עושה 'פססס' ואף אחד לא בא להחליף אותך, כי החייל עשה נפקדות, או כשאתה קם בבוקר ומגלה שגנבו לך 20 שקל, ואתה יודע שזה חבר שאין לו כסף לחזור הביתה. זה האתגר'...." (מתוך הכתבה "האלוף יאיר נווה: הציבור לא בשל לרמטכ"ל דתי" מאת מוריה זלצר-וולשטיין, באתר ynet‏, 17.04.2011‬ ).


בגובה העיניים עם יאיר נוה\ מאת דורון בר-גיל ומושיק לין
http://www.nrg.co.il/online/54/ART1/859/551.html
הוא נולד בגדרה, גדל בגבעת שמואל אבל הסתובב בעיקר ברחובותיה של ירושלים. הוא לא חובב מסעדות גדול ומעדיף יותר מכל את האוכל הצבאי ובשבת הוא לעולם לא ישהה בחו"ל. 1,970 מילים עם יאיר נוה (51), נשוי + 4, מנכ"ל זכיינית הרכבת הקלה "סיטי פס", שמקווה שיום אחד גשר המיתרים יהפוך למקום מפגש לזוגות רומנטיים
"...
מלחמה בטרור
גם דרך חיים וגם הבנת מציאות. אני חושב שאנחנו חיים במציאות בה נגזר עלינו להלחם בטרור הפלסטיני, בטרור הערבי, עוד שנים רבות. זו גם דרך חיים, כי ברגע שאתה מבין את זה, אתה מבין שהדרך היחידה שלך להלחם בטרור היא 'עין בעין', או כמו שקראתי לזה, ההרתעה מול הטרור היא דרך האם-16 ולא דרך האף-16. הרבה מאוד מלחמת חזה מול חזה בסמטאות ובמחנות הפליטים, כי רק זה מביא בסוף ניצחון, ואני חושב שהגענו אליו בפיקוד מרכז, ניצחון על הטרור.
גבי אשכנזי
המפקד שלי במשך יותר מ-20 שנה, היום הרמטכ"ל של צה"ל וגם ידיד. אני חושב שהוא עושה עבודה מצוינת בצבא, בשקט, בבטחה וברוח גולני. אני חושב שהוא מכין את הצבא בצורה טובה מאוד למלחמות של היום ולמלחמות של מחר...
...
חטיבת גולני
חטיבה מס' 1 וזה אומר הכול. מס' 1 בגוף, מס' 1 בנפש. בית הגידול שלי. שם למדתי לא רק איך לאחוז בנשק אלא גם איך לאחוז בחבר. בשביל ללמוד לא רק איך סוחבים אלונקה, אלא איך סוחבים אותה יחד, כששלושת האחרים הם אנשי שכונות, קיבוצים, עשירים, עניים ועולים חדשים כאחד. בשביל זה אתה צריך לשרת בגולני ולא בסיירת מטכ"ל..." (מתוך הכתבה "בגובה העיניים עם יאיר נוה" מאת , באתר nrg מעריב, 27 בפברואר 2009‬ (מקור).
_____________________________________
"לא חוזרים עד שמבצעים"(המוטו של גדוד 890 של הצנחנים, כפי שניסח אותו מפקדו אריק שרון)
"איפה האופניים שלך עכשיו? תאר לעצמך, שאתה יורד עכשיו למטה, למקום הרגיל, אבל האופניים לא שם. עצור את עצמך ברגע הזה, בשנייה שאתה מגלה שהאופניים לא שם, ותכפיל את הרגע הזה פי אלף. זאת המלחמה." (מתוך הספר "גוף שני", מאת עפר שלח, "זמורה ביתן", 1989, עמוד 92)
"סבלנות התמדה ולעיתים כדור בין העיניים" (סיסמת המארינס לללוחמה בטרור, אותה אימץ בשעתו מפקד גדוד 890 של הצנחנים, אמיר ברעם, כמוטו גדודי)
"המבחן שלנו כצבא הוא מבחן היכולת ולא מבחן הכוונה." (מתוך ההרצאה שנשא האלוף גדי איזנקוט "מאפייניו של עימות אפשרי בזירה הצפונית ובעורף" בסמינר לזכר חללי מלחמת לבנון השנייה שנערך באוניברסיטת חיפה ב־30 בנובמבר 2010)
"אני חושב שצנחנים מחזיקים מעצמם כמחויבים למשהו שכולם מחויבים אליו, אבל הם רוצים קצת יותר. זה לא שאנחנו פועלים מאחורי קווי האויב - אנחנו לכאורה כמו כולם. אז מה בעצם ההבדל? זה שצנחן עושה הכול וקצת יותר. זה מחייב אותך ביוזמה, בהובלה, בדוגמה אישית בקרב - וגם בקימה בפני שיבה באוטובוס." (הרמטכ"ל בני גנץ על השירות בצנחנים. מתוך הכתבה "מסיבת גנץ" מאת יוני שנפלד ונועה הורוויץ, "במחנה", 6 בינואר 2011)

תגובה ללא ציטוט תגובה עם ציטוט חזרה לפורום
  #117  
ישן 15-08-2013, 11:01
צלמית המשתמש של marloweperelab89035
  marloweperelab89035 marloweperelab89035 אינו מחובר  
 
חבר מתאריך: 06.02.07
הודעות: 2,325
בתגובה להודעה מספר 1 שנכתבה על ידי marloweperelab89035 שמתחילה ב "כתבות שהתפרסמו בשנים האחרונות על קצינים בכירים - אשכול 2"

חוקר מלחמת לבנון השנייה מציג: הבעיות האמיתיות שהתגלו בשטח\ מאת יובל פיס


http://www.thepost.co.il/news/new.a...q=E&0r9VQ=EDKLE

"ברוב הגדודים נעדרה רוח לחימה", קובע תא"ל במיל' אלישיב שמשי, שבוחן בספרו "עוד ניצחון כזה" את התנהלות כוחות צה"ל. "גיליתי נורמות לחימה ירודות שלא היינו רגילים אליהן במלחמות קודמות. מפקדים יצאו למלחמה מבלי שהיו מוכנים לשלם מחיר"
ה¬ררי מילים נכתבו כבר על מלחמת לבנון השנייה. על הימ"חים החסרים, רפיסות הצבא בשלבים רבים של הלחימה, אי המוכנות של החיילים, מחדלי ההגנה על העורף וכמובן הפצועים וההרוגים הרבים בקרב האוכלוסייה וצה"ל. אבל גם שבע שנים לאחר המלחמה ולאחר ועדת החקירה הממלכתית בראשות השופט לשעבר אליהו וינוגרד, מרבית הציבור לא ממש יודע מה באמת התרחש שם בשטח, בין מרג' עיון לבינת ג'בייל, בין שיחין אל ג'יבין לעין דוריה. בדיוק מסיבה זו החליט תא"ל במיל' אלישיב שמשי, קצין שריון בעל עיטור מופת מלחמת יום כיפור שכתב עשרה ספרים המנתחים נושאים ואירועים צבאיים,לחקור את אירועי המלחמה ולנסות להבין לעומק, מתוך השטח, מה באמת אירע שם, בארץ החיזבאללה. התוצאה היא הספר "עוד ניצחון כזה" (הוצאת מודן) שהתפרסם לאחרונה. לשמשי חשוב להבהיר כי מטרת הספר היא לא העברת ביקורת אלא הפקת לקחים, בעיקר בנושאים ערכיים שמבטאים את רוח הלחימה. "בלי רוח לחימה אי אפשר לנצח בקרב. אני לא כותב מטעם אף אחד, אלא מטעם עצמי ובנושאים שלדעתי חשובים לצבא. עם תום המלחמה רוב ההתייחסויות של התקשורת היו בעיקר לגבי הרמות הבכירות של המטה הכללי, פיקוד הצפון וכו'. אותי עניין לראות מה קרה בשטח, בתוך לבנון. במחקר שביצעתי התגלו נורמות לחימה ירודות, שלא היינו רגילים אליהן במלחמות קודמות. בעצם, הדבר העיקרי שבלט היה העדר רוח לחימה. לא בכל הגדודים, אבל ברובם. כשמנסים לבדוק מה קרה, היו הרבה נסיבות מקילות לכאורה מבחינת המג"דים", ממשיך שמשי. "הם אמרו שהפקודות היו מעורפלות והשתנו כל הזמן, שהגדודים לא התאמנו זמן רב. אבל הנסיבות המקילות לא פוטרות את המג"דים. למג"ד יש גזרת פעולה, יש לו אויב והוא צריך לבצע את המשימה שלו. חשוב להדגיש - המג"דים הם דרג הפיקוד המשפיע ביותר על תוצאות הקרב. הם, במידה רבה, סוד ההצלחה של צה"ל".
מהי בעצם מטרת הספר?
"הכוונה שלי הייתה לנתח את כל נושא הערכים הקשורים לרוח הלחימה, יוזמה, תעוזה, דוגמה אישית וכן הלאה, וגם לגרום לציבור להכיר את הקרבות. כולם יודעים שהיה בלגן, אבל לא מה קרה בשטח. קיימות דוגמאות רבות לנורמות לחימה לא תקינות במלחמה הזאת. אנחנו צריכים לזכור את הסיטואציה, כאשר אזרחים ישבו במקלטים וספגו הפגזות כדי לאפשר לכוחות בשטח לבצע את המשימה".¬ ¬
בעיה בטווח הבינוני
דוגמאות, כאמור, לא חסרות לשמשי. למשל "מג"ד שריון שהיה בקרבת אזור שיגור של רקטות והעדיף לסגת ולסייע לפלוגה שלו שהסתבכה מאחור, במקום לקחת יוזמה ולהסתער על המשגרים. או גדוד חי"ר שהיה צריך לחצות כפר ולהגיע לאזור שיגור, אבל נעצר בגלל קומץ של לוחמי חיזבאללה, ולא המשיך במשימתו. המג"ד הסביר שהמשימה לא הייתה ברורה, ושהעיקר מבחינתו היה להחזיר את החיילים בשלום. יש פה משהו שהוא קצת צורם, כשמהאזור שאתה אחראי עליו נורים רקטות וטילים, האזרחים מוכנים לסבול את זה, ואתה לא עושה כל מה שאתה יכול כדי להקל על האזרחים".
מהדברים שלך עולה תחושה שמשהו השתנה - במקום להגן על האזרחים, הצבא מגן על החיילים.
"ניסיתי לא לעסוק בסיבות שהביאו למצב, אבל בהחלט - הייתה אווירה שכשאזרחים נהרגים זה חלק מהמלחמה, וכשחיילים נפגעים קמה זעקה. שמענו בתקשורת 'למה אתם מכניסים את הילדים שלנו ללבנון? אומנם אני לא סוציולוג או פסיכולוג, ולא זה מה שחקרתי, אבל בהחלט הייתה אווירה כזאת - כשחיילים נהרגו, התקשורת תקפה וחקרה. מי אתם רוצים שיעשה את המלאכה? אם החיילים לא ייכנסו ללבנון, מי ייכנס? הם לוחמים, וזה תפקידם: להגן עלינו. מה רוצים - שהצבא לא יעשה כלום? שהתושבים ישבו במקלטים וימשיכו לספוג פגזים בלי סוף? העובדה היא שהפגזים נחתו בישראל עד היום האחרון של הלחימה".
ההצהרות של קצינים בכירים, ובראשם הרמטכ"ל דן חלוץ, היו שחיל האוויר יוכל להכריע את המלחמה במהירות. אז ברור שההעדפה הייתה להימנע מחזרה לבוץ הלבנוני.
"זה אחד הדברים שתמיד מאכזב אנשים, כי הציפיות הן שאנחנו - כצבא גדול, מודרני וחזק - נסיים את המערכה צ'יק צ'ק. אבל נגד לוחמי גרילה זה לא עובד ככה, העסק הרבה יותר מתמשך, וצריך לעבוד בפינצטה. אם צה"ל היה מתנהג בצורה בלתי מוסרית, כפי שהצד השני מתנהג, אז אין בעיה לדרוס, להשמיד ולסיים את המלחמה במהירות. בגלל הערכים המוסריים שלנו, לחימה בלוחמי גרילה שעושים שימוש באזרחים כמגן אנושי היא בעיה. אין חוכמות".
מה הייתה הבעיה העיקרית?
"את עיקר הלחימה ביצע חיל האוויר, עם השמדת הרקטות הרחוקות. אבל לרקטות הבינוניות לא היה פתרון, ולכן חיזבאללה המשיכו לירות. נוצרה עוד בעיה - לא התייחסו מספיק לתמרון היבשתי והתמקדו יותר מדי בנשק מדויק וטכנולוגי". לא לקחו בחשבון שבלי תמרון יבשתי אתה לא יכול לחסל את המשגרים. המטרה של התמרון היבשתי היא לכבוש שטח, להתייצב באגפים או בעורף כדי לערער את מערך האויב, ואז אפשר לפגוע בו עם כל האמצעים המתקדמים מכיוונים אחרים. רק בסוף המלחמה דיברו על תמרון גדול, אבל אז נכנסה כבר הפסקת האש לתוקף". שמשי מספר כי במחקר שביצע לפני כתיבת הספר גילה בעיות רוחביות בנושא נטילת היוזמה. "גדודים שהמשימה שלהם הייתה פתיחת מעברים המתינו ליד גדר הגבול כאילו מדובר באימון במקום לקחת יוזמה, לפרוץ מעבר ולעמוד בזמנים. אחד מגדודי החי"ר נדרש לכבוש שטח שולט מרחק שלושה ק"מ מהגבול בלילה אחד. גדוד הגיע לאזור רק בלילה השלישי, כשכל לילה הוא התקדם ק"מ אחד בלבד. ביום הם לא עשו כלום, הסתתרו בבתים מחשש להיפגע. כשכבר הגיעו ליעד, חיזבאללה ירו והיו כמה נפגעים. המג"ד חשש מנפגעים נוספים וביקש אישור מהמח"ט לחזור לארץ, וכך היה. זו ממש דוגמה לאיך לא אמורים לפעול".
"אחרי זעזוע כזה, מתקנים"
כמובן, כמו בכל מלחמה, היו גם סיפורי הצלחה וגבורה, "דוגמאות חיוביות", כפי שמגדיר אותן שמשי. "היה מג"ד באלכסנדרוני, רוני בן חיים, שסיים את המשימה הראשונה שלו בתוך לבנון והיה צריך להגן על הגזרה באזור שיחין אל ג'יבין. הוא לקח יוזמה וסרק את האזור, הצליח לתפוס שבויים, חשף אמצעי לחימה. זאת בניגוד למג"דים אחרים, שלעתים הכל היה להם מתחת לאף והם נמנעו מפעולה. הוא הרחיב את הגזרה, הגדיל ראש. באירוע נוסף, מג"ד נח"ל אבי דן, שפעל בגזרת עין דוריה, הנהיג את הלוחמים מלפנים, שימש דוגמה אישית, ולמרות שהיו לו נפגעים לא נעצר, דבק במשימה וביצע אותה יפה מאוד". שמשי מציין סיפורי גבורה גם בקרב חיילים בדרגות נמוכות יותר. "ישנו קמב"ץ בגולני, יוני שטבון (היום ח"כ מטעם הבית היהודי - י"פ), ששמע על ההסתבכות בבינת ג'בייל, שהיו בה הרוגים ונפגעים, וביקש מהמג"ד לגשת לשם כדי לסייע. הוא לקח כיתת חי"ר, ביצע תמרון בתוך שטח אויב והגיע לכוח. זו הייתה אחוות לוחמים, יוזמה ותעוזה. פשוט, להצדיע לבחור. היה גם מ"מ טנקים, חיים גפן, שבמעבר הסלוקי היה בטנק המוביל, הראשון. הוא חטף טיל בתותח, שנקטע ויצא משימוש. היו לו כל הסיבות לעצור ולחזור לתיקונים, אבל הוא החליט להמשיך כדי לשמש דוגמה לחבר'ה שלו. בהמשך, המ"פ שלו נהרג, והוא עסק בפעולות חילוץ. הוא ממש פעל לתפארת. אני אתן עוד דוגמה של חייל פשוט, נהג דחפור בשם אושרי סיבוני מגדוד הנדסה", מספר שמשי, "הבחור היה מותש, אחרי שהפלוגה שלו עבדה קשה מאוד. בשלב מסוים רץ אליו חייל ודיווח שטנק נפגע ונמצא בטווח הטילים. הבחור נסע עם הדחפור וחילץ את הטנק, ולאחר מכן חילץ טנקים נוספים. אחר כך הגיע מסוק והוא כיוון אותו לאן לירות כדי להפסיק את ירי הטילים לכיוון הטנקים. והוא 'רק' נהג דחפור. היה מקום לתת לו צל"ש".
איך אתה מסביר את ההבדלים בהתנהגות בשטח בין המפקדים, שבסך הכל קיבלו חינוך דומה בצבא?
"הייתה סיטואציה שבה חלק מהמפקדים יצאו למלחמה מבלי שהיו מוענים לשלם את המחיר. בכל מלחמה משלמים מחיר, אין מה לעשות, מלחמה זה לא דבר טוב. אבל אם אתה מהסס, מגמגם ולא יוזם, אתה משלם מחיר גבוה יותר. מי שלוקח יוזמה ותעוזה, מציל יותר חיי אדם ומשפיע על התוצאות. הרבה מפקדים לא הבינו את זה. היו המון היסוסים. הם חשבו שבזה הם יצילו חיים, אבל המציאות הפוכה. יוזמה מקצרת את התהליך".
מה אתה חושב על דוח וינוגרד ומסקנותיו?
"אני לא מבקר את הדוח, הוא עלה על כמה נקודות חשובות. למשל שלרמות הבכירות הייתה סובלנות יתר לגבי ביצוע משימות, ושמה שהיה חשוב להם בעיקר זה שלא יהיו נפגעים. ביצוע המשימות היה בחשיבות משנית, מה שהקרין כלפי מטה. דאגו שלא יהיו הרוגים. הדוח ציין גם את נושא הפקודות המעורפלות: במקום לדבר במונחים צבאיים פשוטים, המסרים לא היו ברורים. במקום להגיד 'המשימה היא לכבוש את השטח ולהשמיד משגרים', התחילו לדבר בשפה לא מובנת,לאנשי מילואים בעיקר".
אתה אופטימי לגבי עתיד הצבא?
"בוודאי. מאז היה גם מבצע 'עופרת יצוקה', ואני מאמין ומקווה שהצבא השתפר. אני בהחלט סבור שהמצב היום הרבה יותר טוב. המלחמה נתנה מכה חזקה מאוד וניערה את הצבא. אחרי זעזוע כזה, מתקנים".
מה יהיו השלכות הקיצוץ בתקציב הביטחון?
"גם כלכלה וחברה זה ביטחון. באילוצים הקיימים בהחלט יש מקום לבצע קיצוצים, אבל הם צריכים להיעשות בחוכמה. אני קצין שריון, אז אתן לך דוגמה מהחיל המוכר לי. אין שום סיבה לא להוציא טנקים ישנים מפעילות, אבל חשוב להישאר עם מספיק עוצבות וטנקים מודרניים ומתקדמים. צריך להיזהר לא לקצץ לגמרי מכוח התמרון. שמעתי מומחים שאמרו שאין עלינו איום של דיביזיות שריון שיסתערו לעברנו, אבל חשוב שהצד השני ידע שיש עליהם איום של דיביזיות שריון. בלי גופים מתמרנים לא נוכל לזעזע את מערך האויב. צריך למצוא את האיזון הנכון, וזה בהחלט ניהול סיכונים, אין מה לעשות".
מה דעתך על פרשת הרפז?
"תמיד היו בעיות וחיכוכים בין הדרג המדיני לדרג הצבאי, אבל אם לכאורה היה כאן מה שאומרים, משמע שאספו חומרים בצבא נגד דרג נבחר, זו שערורייה חמורה מאוד, אבל זה צריך להיות מוכח".
("סופהשבוע ", 09.08.2013)
_____________________________________
"לא חוזרים עד שמבצעים"(המוטו של גדוד 890 של הצנחנים, כפי שניסח אותו מפקדו אריק שרון)
"איפה האופניים שלך עכשיו? תאר לעצמך, שאתה יורד עכשיו למטה, למקום הרגיל, אבל האופניים לא שם. עצור את עצמך ברגע הזה, בשנייה שאתה מגלה שהאופניים לא שם, ותכפיל את הרגע הזה פי אלף. זאת המלחמה." (מתוך הספר "גוף שני", מאת עפר שלח, "זמורה ביתן", 1989, עמוד 92)
"סבלנות התמדה ולעיתים כדור בין העיניים" (סיסמת המארינס לללוחמה בטרור, אותה אימץ בשעתו מפקד גדוד 890 של הצנחנים, אמיר ברעם, כמוטו גדודי)
"המבחן שלנו כצבא הוא מבחן היכולת ולא מבחן הכוונה." (מתוך ההרצאה שנשא האלוף גדי איזנקוט "מאפייניו של עימות אפשרי בזירה הצפונית ובעורף" בסמינר לזכר חללי מלחמת לבנון השנייה שנערך באוניברסיטת חיפה ב־30 בנובמבר 2010)
"אני חושב שצנחנים מחזיקים מעצמם כמחויבים למשהו שכולם מחויבים אליו, אבל הם רוצים קצת יותר. זה לא שאנחנו פועלים מאחורי קווי האויב - אנחנו לכאורה כמו כולם. אז מה בעצם ההבדל? זה שצנחן עושה הכול וקצת יותר. זה מחייב אותך ביוזמה, בהובלה, בדוגמה אישית בקרב - וגם בקימה בפני שיבה באוטובוס." (הרמטכ"ל בני גנץ על השירות בצנחנים. מתוך הכתבה "מסיבת גנץ" מאת יוני שנפלד ונועה הורוויץ, "במחנה", 6 בינואר 2011)

תגובה ללא ציטוט תגובה עם ציטוט חזרה לפורום
  #119  
ישן 22-08-2013, 16:46
צלמית המשתמש של marloweperelab89035
  marloweperelab89035 marloweperelab89035 אינו מחובר  
 
חבר מתאריך: 06.02.07
הודעות: 2,325
בתגובה להודעה מספר 1 שנכתבה על ידי marloweperelab89035 שמתחילה ב "כתבות שהתפרסמו בשנים האחרונות על קצינים בכירים - אשכול 2"

כתבתו של אביחי בקר, "אני ואני נשנה את העולם", "הארץ" 28.04.2000 (הקישור כבר אינו עדכני ועל כן מובא הנוסח המוקלד)

אני ואני נשנה את העולם\ מאת אביחי בקר

לפני פחות משנה הוא נכנס לתפקיד קצין חינוך ראשי ומאז הוא מחולל מהומות. הוא הוביל לפרישת מפקד גלי צה"ל, רתם לפעילות את חברי העמותה הימנית עיר דוד ותקף בחריפות את החייל עופר שרון, את ארגון ארבע אמהות ואת החיילים שבוכים בלוויות חבריהם. תא"ל אלעזר שטרן לא מתרגש מהביקורת. "לא מינו אותי כדי שישרור שקט", הוא מסביר. בדרכו לחגוג את הסדר עבר קצין חינוך ראשי אלעזר שטרן בנתניה לבקר את פנינה, אמו של סגן מאיר (מוקי) קנישבך שנפל באוגוסט 80' בכפר תבנית במהלך מבצע "מוביל". שטרן היה מ"פ מקביל לו בגדוד 890. הוא שומר מאז על קשר הדוק עם המשפחה. ביקורים תכופים, לפחות שיחת טלפון בשבוע. כשהוענקו לו דרגות תא"ל בלשכת הרמטכ"ל הוא הזמין את פנינה קנישבך להיות לצידו. "המבצע התקיים אחרי שכבר סיימתי את התפקיד, הייתי אז מ"פ בבה"ד 1, נשוי טרי, במקום ירח דבש נסענו אישתי ואני לשלושה ימי נופש בחורשת טל, שם ישבה מפקדת הגדוד שלנו. כשהגענו הם היו עסוקים בתרגול על מודל. 'שטרן, הלילה יהיו פה הרוגים', זה המשפט שאיתו הוא נפרד ממני. הוא לקח בחשבון שזה עלול להיות הוא. אני חוזר על המקרה של מוקי לאור הדעה שהפכה להיות רווחת בציבור שמשימה שעלולים להיות בה נפגעים אין טעם לצאת אליה. צורת החשיבה הזאת מקוממת אותי. היא גורמת לי תסכול בעיקר כשאני משווה את האמירה של מוקי לרוחות שמנשבות כעת בתקשורת. לחיים שלנו באזור הזה יש מחיר שחייבים להיות מוכנים לו, בזמנים ובמקומות אחרים כשלא הייתה לנו מדינה שילמנו מחיר כבד פי כמה".
מה קרה לאהבת הארץ
שטרן קיבל את המינוי הנוכחי ביולי 99' לאחר שכיהן חודשים ספורים כמפקד עוצבת מילואים בפיקוד מרכז. התקופה שהוא מגדיר כפסגה צבאית שלו היו השנים 93'-96' כשכיהן כמפקד בית הספר לקצינים. "מבה"ד 1 אין קידום", הוא אומר בכל הזדמנות. קצין ערכי, מעידים עליו רבים. "זו אמירה שגורמת לי ממש בחילה", הוא הודף את המחמאה. על פי קטעי העיתונות שהצטברו לאחרונה בארכיון הוא התא"ל הכי מסוקר, פעלתנות שהיא ניגוד משווע למעטה האנונימיות שאפיינה את קודמו בלשכת הקח"ר, רן גלינקא. שטרן הוא קצין נחרץ, לא מתלבט. "אני מופיע יותר מדי בתקשורת", הוא מהרהר בקול. על פי הגדרתו שלו הוא אימפריאליסט חינוכי. "אני מאמין שאני חייב להשפיע לא רק בתחומים שמצטיירים כצבא נטו". בתפקידו הנוכחי הוא כבר יצר לא מעט גלים. מעורבותו בגלי צה"ל הביאה לא מכבר לפרישתו של מפקד התחנה זאב דרורי. לאחרונה יזם תוכנית סיורים רחבת היקף בירושלים, שעליה הפקיד את מדריכי מרכז המבקרים בעיר דוד, קבוצה השייכת לעמותת הימין אלע"ד. ביקורת חריפה מהקצה השני של הקשת הפוליטית הביאה לשינויים בתוכנית והאחריות עליה הועברה ליד בן צבי ולמרכז ההנצחה בגבעת התחמושת. מעורבותם של אנשי עיר דוד צומצמה במקצת. "אני מכיר אותם, לתפיסתי הם ממיטב הנוער, אני בודק את התכנים. אז מה אם הם מזוהים? העמדות הפוליטיות שלהם הם זכותם. חברים בשלום עכשיו אני לא מביא להרצאות בצבא? עיר דוד שהיא ירושלים, רמת הגולן, חבל עזה, יהודה ושומרון, התפקיד שלי כקצין חינוך ראשי להחדיר לאנשים את ההכרה שהם כולם ארץ ישראל ושאם אי פעם יוחלט לפנות איזשהו ישוב באזורים האלה נעשה את זה בכאב גדול אבל נדע לוותר. כתוצאה מההתבטאויות שלי יש קהלים מסוימים שחושבים שחבל על הזמן לדבר איתי, שכבר יודעים מה שמתי בקלפי למרות שגיליתי את זה לאישתי בלבד. אפילו להורים שלי לא סיפרתי. אותי אף אחד לא יכול לתפוס בגלל שגם עם עצמי אני לא מתעסק בלברר מהי העמדה הפוליטית שלי. הזהות שלי היא קצין בצבא ההגנה לישראל". שטרן מורגל בהתקפות, משמאל ומימין. ניכר עליו שהוא נהנה מהסערות שהוא מחולל. ביולי 95', בהיותו מפקד בה"ד 1, הוא יצא נחרצות נגד פסיקת "איחוד הרבנים למען א"י" שאסרה על חיילים להשתתף בפינוי יישובים, סוגיה שטרם עמדה במבחן. לשיטתו, חיילים דתיים לא אמורים להיקרע בין רבניהם לבין מפקדיהם. הם חייבים לציית לפקודות הצבא. "אני מצפה מהרבנים שלא יגידו לנו לא למלא פקודה", אמר בנחרצות. בבית הכנסת 'גבורת מרדכי' ברמת גן, שבו מתפלל אביו של שטרן, לא ממש אהבו את גישתו התקיפה של הבן. "לצערי בציבור האורתודוקסי, שאליו אני שייך, יש עוד כאלה שחושבים באופן פשטני שכל הצדק נמצא בצד שלהם ושלעמדות מנוגדות אין מקום. גם על ההמלצה שלי בשנה שעברה להדיח את הקצין שהשווה את הקונסרווטיבים לנאצים, דעה שבעיני היא חולנית, היו כמה השגות מצד המתפללים". כשהיה מפקד בית ספר לקצינים הוא צירף את המושג "אהבת הארץ" לערכי בה"ד 1, סעיף שמשום מה חסר בקוד האתי של צה"ל. "למה למרבה האבסורד זה לא בקוד האתי? דחפו לכך אנשים מגוון מאוד מסוים באוכלוסייה שמשום מה מפרשים את ערך אהבת הארץ עם הימין. זאת תפיסה שאני לא מסכים לה לחלוטין. בעיני זאת תקלה חינוכית". בצה"ל מסיימים לעדכן את הקוד האתי המקורי שחיבר פרופ' אסא כשר. שטרן מתכוון להתעקש על תיקון המעוות.
מרדף לאוזני המשפחה
הוא בן 44, נשוי ואב לחמישה, הוא נמנה על מייסדי היישוב הדתי-לאומי הושעיה שבגליל התחתון. נעוריו עברו עליו ביד-אליהו בשיכון הפועל המזרחי שניצב מול השיכון של מפ"ם. הוא למד בישיבה האליטיסטית 'נתיב מאיר' בירושלים. במחזור שלו היו שני תלמידים נוספים המשרתים היום כתא"לים בשירות סדיר (יאיר נווה, מפקד אוגדת עזה ושוקי שחרור, ראש מטה פיקוד צפון) וכן תא"ל במילואים ד"ר ישי בר, מרצה למשפטים באוניברסיטה העברית המשמש כמפקד אוגדה במרחב אילת. זה מקבץ מעורר השתאות כשמביאים בחשבון שמדובר בכיתה אחת שהיו בה 60 תלמידים בלבד, שמחציתם פנו בהמשך למסלול תורני, כך שמראש ויתרו על קריירה במדים. הרבה מההצלחה זוקף שטרן למטען הרוחני שספגו מראש הישיבה אריה בינה זצ"ל, "חלוץ ורב שלמרות שבהרבה מובנים היה על גבול החרדיות ידע יפה לתת משקל גם לשובבות. ארבע פעמים הוא רצה לזרוק אותי מהישיבה בלי להתכוון לזה באמת. כשיצאנו בהפגנות בגלל האוכל הגרוע לא שאלו מי אחראי. הרב בינה הזמין מיד את אבא שלי והציע לו לקחת אותי איתו. הוא הבטיח לו שהוא ייתן לי המלצות חמות, רק שאני כבר אעזוב. שנה אחרי מלחמת יום כיפור הוא התגייס לצנחנים. בטירונות הוא נחרד בתחילה כשבמיטה לידו כיכבו בשבתות גיבורי "שירים ושערים". "היה לי ברור שזהו חלק מהמחיר הדתי שעלי לשלם". כשהיה מ"פ היה שטרן מעורב בהיתקלות בין שובא לכפר חמאם, שבמהלכה נהרגו שלושה מחבלים. זה היה כששטרן ערך סיור בגזרה להוריה של דורית, הפקידה הפלוגתית שלימים תהיה אישתו. אחיה של דורית, אילן מנס, שהיה הקשר של שטרן, נהרג בתאונת אימונים במהלך תרגיל מסכם בקורס מ"כים. במכתב מרגש הביתה הוא תיאר להוריו מהי לגביו המשמעות של שירות בהר דב. לאחר מותו ביקשו ההורים לצפות בנופים שכה אהב וגם לראות היכן משרתת בתם, שביקשה ללכת בעקבות אחיה. אל תדאגו הרגיע אותם שטרן כשנסעו במעלה גדעון. ארבע דקות בלבד אחרי שהגיעו למוצב התקבלה בקשר ידיעה על גילוי חוליה. מפקד האוגדה הורה למ"פ 'אל תזוז'. המג"ד מצידו אמר לו 'סגור את המכשיר אבל לך'. בזמן ששטרן ניהל את המרדף, משפחת מנס האזינה להתרחשויות בשידור חי כשהיא בחמ"ל.
מקרה עופר שרון
מלחמת לבנון תפסה אותו כסטודנט בבר-אילן. בתחילה הוא הצטרף לחפ"ק של עמוס ירון ואחר כך נקרא להיות סמג"ד 202. בהמשך הוא התמנה למפקד הגדוד, כשהמח"ט היה שאול מופז. בין לבין היה מפקד בסיס האימונים של חטיבת הצנחנים. שטרן השתחרר בשנת 87', היה מחנך בפרויקט מחוננים במקיף 'שרת' בנצרת עילית וחזר לצה"ל אחרי שנתיים להיות סגן מפקד החטיבה המזרחית של עוצבת הגליל ומח"ט מילואים בצנחנים. אחרי בה"ד 1 הוא עבר השתלמות בוושינגטון וחזר לשרת כסגן מפקד עוצבת הגולן. מקטרגיו מבקרים אותו שטיפס מעלה בלי שהזיע כמח"ט סדיר או לפחות כמח"ט גזרה, שמשום מה הוא נעדר ממקומות שבהם יורים. "הרקורד שלי מדבר בעד עצמו, מי שמדביק לי תווית של איש חינוך עושה את זה לא מעודף חיבה אלי אלא למטרות ניגוח'", משיב שטרן. את מועמדותו לקצין חינוך ראשי דחף הרמטכ"ל מופז. שמכיר אותו היטב משירותם המשותף. ההצעה נתקלה בהתנגדות כשהגיעה לדיון סביב שולחן הרמטכ"ל. "כוחו של שטרן בפיו", טענו מתנגדיו, "הוא טווס, פוזה שאין לה כיסוי. קיים פער בין הערכים שלהם הוא מטיף להתנהגות שלו בפועל". על הישגיו בבה"ד 1 לעומת זאת אין חולק. הצוערים העריצו אותו על הקמפיין החינוכי שהוביל, לפיו על המפקד להיות דמות מופת בחברה. שטרן הגביה את הרף המקובל. חתירתו לקצונה המשולבת בג'נטלמניות דומה לזו של מאיר פעיל בשעתו. החובה לקום לזקנה באוטובוס היה הרגל שאותו הניף ברמה. הוא עמד על זוטות: קצינים לא נדחקים בתור לכספומט. דברים כאלה. פעם הדיח צוער שנרדם להכעיס בהרצאה של ניצולת שואה. כשהתברר לו לתדהמתו שבין שבעה צוערים רק אחד יודע היכן הגלבוע, הוא הורה לכל צוות לכתוב ארבע שורות על כל יישוב שממנו הגיעו החניכים האחרים. בשיטה הזאת. הם למדו לראשונה איפה בלפוריה ואיפה נחלים. לשיטתו, זו לא הייתה התעקשות גחמנית. הוא גזר גזרה שווה בין ידיעת ואהבת הארץ לאיכויות מבצעיות. המטה לעומת זאת התלהב פחות. האופן שבו חנך אותם נראה להם מרושל.
בינואר הוא פרסם "דף לשטח" הנוגע למקרה עופר שרון והמערב בקלעת ג'בור. בו נהרגו שלושה מלוחמי סיירת הצנחנים. "סתם פחדן שעוטף את פחדנותו ומתרץ אותה בבניית מחילות שקירותיהן אידיאולוגיה של אי-הצדקת הדרך או מלחמה דבילית", כתב הקח"ר אודות שרון. בניסוחיו הוא היה חריף או בוטה, ונתן את האות לסערה ציבורית שהתחוללה. "מחילות עמוקות כל כך שגם כאשר חבר נופל וחבר אחר קורא לעזרה אתה במחילות שלך, מחילות שאולי בנו ארבע אמהות ואתה רק טייחת, אולי גם ניסית להרחיבן על מנת שלא תיכנס אליהן לבד. אמא אדמה גם אם היא לא שלו אלא לבנונית, משכה אותו יותר מאשר הרעות, האחריות, הדבקות במשימה ואפילו יותר מהבושה". בעקבות האיגרת שהכותרת שנתן לה הייתה "על ההסתערות, על הדמוקרטיה ועל מה שביניהן", הוא התייצב לדיון בעניין בוועדת חוץ וביטחון. "אמרו לי מה יש לך נגד ארבע אמהות? עניתי שהבעיה שלי זה לא הארגון אלא המחיר שאנחנו נאלצים לשלם כתוצאה מהפעילות שלו, האשמה שהיא בעצם כלפינו". אחרי חודש הוא זימן את נשוא האיגרת לבוא אליו הביתה להושעיה לארוחת ליל שבת. "חשוב לי לציין שההתייחסות שלי הייתה לאמירות שלו בראיון שקיימת איתו, ולא לדברים שהוא מסר בתחקיר. עופר שרון הוא בחור טוב, הוא מלח הארץ באמת. למרות שהוא כשל הזמנתי אותו, כי מהבחינה המבצעית הוא במידה מסוימת תיקן את המחדל שלו בכך שבסוף, אחרי כמה דקות קריטיות שבהן אסור היה לו לרדת למטה (ההדגשה שלי ד.מ.) הוא בכל זאת התעשת והצטרף ללחימה. לכן חשבתי שלא צריך לשים עליו אות הקלון. לדעתי גם לבג"ץ שהוגש נגדו אנחנו בצה"ל צריכים להתנגד. זה לא היה נכון שהוא יעמוד לדין. כשהתייעצו איתי זה מה שהשבתי. סיבה נוספת לפגישה הייתה שלא רציתי שהוא יזיק לעצמו. אני שמח שהוא היה אצלי, אפילו אם המעשה שלי עלול להתפרש כדו-משמעי אני שלם עם עצמי."
די לדמעות
בפברואר הוא פרסם איגרת שנייה שעיקריה "לאור המציאות שבה אנחנו חיים אנחנו משלמים מחיר כבד ביותר על תרבות של החצנת רגשות. הדיבורים על פחד למשל. ההתבטאות 'אני לא רוצה להיות החלל האחרון בלבנון'. הסטריפטיז הזה נהיה אמנם מודרני, מקבלים עליו אפילו קרדיט, רק שלצבא כארגון לוחם הוא מזיק. אני מסכים עם 'הגברים בוכים בלילה לא נשמע קולם' של אבנר גרסי ואפילו עם אביב גפן 'כשעצובים הולכים לים לכן הים מלוח'. להזיל דמעה בעין תורנית זה בסדר, אבל התייפחות שהופכת למחול זה כבר בעייתי. מבחינת הקניית ביטחון לאזרחי מדינת ישראל, חיילים שמתפרקים בהלוויות בעיני זה חמור לא פחות מחיילים שמתפרקים מול ארטילריה של החיזבאללה. אני אגיד כאן עוד משהו ואני מתנסח בזהירות. לפעמים מפגני הכאב הפומביים האלה נותנים לחלק מאיתנו פטור מהשתתפות אמיתית ולאורך שנים באבל המשפחות השכולות". במארס הוא פרסם איגרת שלישית, הפעם על גבורתו של סגן דוד גרנית ז"ל שנהרג בקלעת ג'בור. "היו לי התלבטויות לא פשוטות לפני הפרסום, כי חשבתי שיהיו הורים שישאלו למה לא עשיתי את זה עם הבן שלהם. כשהוצאתי את הדפים האלה בא אלי אחד האלופים ואמר לי שבדיוק בשביל העשייה הזאת הוא תמך במועמדות שלי לקצין חינוך ראשי. הוא רק הוסיף שממש מאותה סיבה יש כאלה שהתנגדו לי. אני לא יודע ממה אני נהנה יותר. זה לא שאני מאושר מכך שאני מרגיז אנשים, אבל חשוב לי שידעו שלשטרן יש אופי. לקצין בצה"ל אסור להסתתר. עם עופר שרון, למשל, היו שאמרו לי שלא אני צריך הייתי להגיב. חיכיתי מספיק זמן שאחרים יעשו את זה. זה לא קרה אז קמתי אני, לא מינו אותי כדי שישרור שקט". אותה גישה הניעה אותו לאסור את השתתפותו של השחקן עומר ברנע בתוכנית הטלוויזיה "יחסים מסוכנים" עם דנה מודן. "כשאני מאשר לחייל להופיע בטלוויזיה אני צריך לשאול את עצמי מה המסרים שהוא יעביר. שיחות על היקף חזה ועל איך הם עשו את זה בפעם הראשונה… הרחובות שלנו אמנם שטופים בחומרים האלה אבל זה לא אומר שאני חייב לתרום להם. אין כאן שום ניצול לרעה של סמכותי, מתפקידי למנוע את ההשפעה השלילית שתהיה להופעה על האווירה בתוך היחידה. כשאני מדבר על אקטיוויזם חינוכי לזה בדיוק אני מתכוון." כשגיבש עם מטהו את יעדי חיל החינוך הוא ביקש בתום הדיון להוסיף למסמך סעיף משלו, תחת הכותרת שעשויה להיתפס כאנכרוניסטית "בוא שיר עברי אל תהיה ביישן". "שאלו אותי בשביל מה צריך את זה. עניתי שמלבד ההנאה של שירה בחבורה, אם נחבר את החייל בעזרת המילים ולא רק המנגינות למקומות, לגינות, לפרחים, לריחות, לאהבות, להיסטוריה ולשווקים, אז גם כלוחם הוא יעשה טוב יותר את המשימות שלו בגבול. בזה אני משוכנע. בשביל זה לא צריך שירים מיליטריסטיים. יש לנו את 'ארצנו הקטנטונת, ארצנו ענייה, מולדת בלי כותונת, מולדת יחפה', את 'קחי לך תפוחים ותמרים', את 'אין לי ארץ אחרת', חומר לא חסר". גם בעידן של טרנס והמנוני רובאים המנגינה הזאת אינה אבודה לדעתו. כשפיקד על בה"ד 1 הוא הכניס לחדרים שירונים כספרות חובה. התגובה המסויגת לא עצרה אותו. בשיטת דונם אחר דונם הוא משוכנע שיכבוש את השממה. "אחרי ששמעתי את אמא של עוזי דיין אומרת על הדור שלה שהם העזו להגיד לילדים שלהם על מה לחלום אני אסתפק בלומר להם מה לרצות. הם לא אוהבים את זה? הם יאהבו". כדי להעמיק בחקר נפש הנוער הוא ביקש פעם מהנהג שלו שייקח אותו למועדון. כשהגיעו השעה הייתה מוקדמת מדי, המקום היה שומם שטרן ביקש שכהדגמה יפעילו למענו את מערכת הסאונד ואת התאורה. בלי בליינים מסביב, הצגת התכלית הייתה חסרת ערך לימודי. שטרן מתחייב שלא ירפה מהעניין.. "יכול מאוד להיות שאת הסיור הלימודי שלי עדיף לי לעשות בגואה ולא בצבא צרפת או ארה"ב. אני מאמין שאם אני אטוס לשם אני אשים על הראש קסקט של החבר'ה, את הכיפה אני אסיר, כמובן שאני אלבש בגדים אזרחיים, העיקר שלא יזהו אותי, לא מחשש של מה יגידו אלא כדי למנוע את האפשרות שאם מישהו מהצד יראה בסביבה את קצין חינוך ראשי הוא עלול להסיק מכך בטעות שאהלן וסהלן, זה מותר ושזה בסדר".

בשבוע שעבר הוא סייר בדרום לבנון עם מח"ט גולני. שטרן נסע לשם "כדי לקנא פחות במפקדים שנמצאים שם. כמי שצמח במסלולים אלה קשה לי להיגמל. מאוד נהניתי לשמוע מהחיילים את הטענה שאין מספיק פעילות ושצריך לעשות הרבה יותר. כלוחמים הם מרגישים שהם הצליחו, הם משדרים ביטחון. לא לגמרי ברור להם למה צה"ל נסוג. עלינו המפקדים מוטלת עכשיו אחריות כבדה והיא להסביר להם למה אנחנו יוצאים למרות הסכנות שבאי הוודאות. זה יהיה קשה הרבה יותר מההסבר שנתנו להם עד לפני תקופה קצרה, למה אנחנו נשארים שם. קל מאוד לפטור את העניין בכך שזאת החלטת הדרג המדיני, שזאת פקודה מגבוה. אני מעדיף למעט בסוג כזה של תשובות, כי בעיני נימוק בנוסח 'תשאל את המפקדים' זה גלגול עיניים. ההסבר שלנו להם חייב להיות עמוק הרבה יותר, הדגש שאני אתן זה שהנסיגה מעניקה לנו סיכוי למלא את המשימה הצבאית בפחות אבדות. אנחנו עוזבים כדי לתת צ'אנס לניהול מדיניות באמצעים אחרים". בהרצאה שנשא לקראת החג במדרשה בהר גילה מול צוערים שהחלו שבוע של סדרת חינוך ניכר עליו שזה הקהל שהוא נהנה מאוד להופיע בפניו. המאזינים התמוגגו ממש. "אני יודע להעביר זמן טוב, אבל זה לא המדד. תמיד אני שואל את עצמי מה מזה הם ייקחו איתם מעבר למחר או למחרתיים". לשטרן יש כשרון רטורי לא מבוטל. הוא שיבץ קצת יידישקייט הזכיר את נעמי שמר ואורי צבי גרינברג, וסיפר לחיילים על תאונת אופנוע של מפקד צוות מבה"ד 1 שהיה בחופשה. "לכאורה תגידו", הוא פנה לנוכחים, "מה איכפת לנו, זה היה באזרחות, לא בקרב, אני אבל מצפה שכמפקדים בעתיד כן תחושו אחריות גם לדברים האלה, שתחשבו מה יכולנו לעשות כדי למנוע". כששאלו אותו איך הוא מתרגם את הנימוס וההליכות לפלוגות רובאיות, הוא השיב להם, שלשכנע רובאים להסתער זה קשה הרבה יותר. כשצוער חובש כיפה מאלקנה העיר שיש משתמטים במחנה החילוני, שטרן מיהר להפנות את תשומת לבו שבין שומרי תורה ומצוות המצב חמור פי כמה. ("מוסף הארץ", 28.04.2000)

אגב כמה ציטוטים של שטרן הלקוחים מתוך הספר פרי עטו "משא כומתה - ניווטים בגובה העיניים", הוצאת ידיעות ספרים, 2009:

"שתי מטרות ניצבות לפנינו בהכשרתכם כלוחמים בצנחנים: המטרה הראשונה היא ללמד אתכם לפגוע במטרה, לתפוס מחסות כמו שצריך, לקום להסתער ושוב לפגוע באויב. המטרה השנייה היא ללמד אתכם לקום לזקנה באוטובוס. בבואנו להשיג מטרות אלו מתעוררת בעיה קטנה: מחסות וסלעים יש בשפע בשטחי האימונים שלנו, וגם תחמושת אינה חסרה, ולכן יכולים אנו להדגים לכם זאת. הבעיה היא שאוטובוסים יש פעם בשלושה שבועות וזקנות אין לנו בכלל, לכן תצטרכו להבין זאת מהתנהגותנו הכוללת." ~ דברים שאמר לחייליו בפלוגת הצנחנים בגדוד 890 מחזור נובמבר 1978 (עמוד 78).

"יצאתי עם עוד חמישה- שישה חיילים והתחלנו ללכת על פי ההכוונה של אותו מ"מ. הלחץ היה גדול מאוד, מה גם שלא בדיוק קיבלתי אישור לפעול. הלכנו, כשקובי המ"מ מכוון אותנו ואריק המג"ד צועק לנו, 'אתם הולכים לא נכון, יהרגו אתכם!' אריק מנקודת מבטו חשב שנכון יותר להתקדם לאט ובטוח יותר, ואילו אני חששתי שהמחבלים יברחו. ניסיתי להרגיע אותו שלא ידאג והוספתי, 'דברים שרואים מכאן לא רואים משם...' כל אותו זמן זכרתי שההורים של דורית נמצאים במשרד ושומעים הכל בקשר. בשלב מסוים אמר לי קובי, שכיוון אותי, 'איבדתי אתכם.' הרמתי זיקוק למעלה והוא הורה לי להתחיל לשבור שמאלה על קו הרכס שעליו הייתי, והוסיף שלדעתו אני נמצא ממש על השלוחה של המחבלים. אריק הזהיר אותי שוב בקשר, ואילו קובי פרץ לרשת ואמר, 'לדעתי אתה נמצא עשרה מטר מהם!' הוא לא סיים את המשפט וחמישה מטרים לפני קם מחבל ג'ינג'י וכיוון את הקלצ'ניקוב שלו אלי. יריתי. אחד נפל. הם ירו. נשכבנו על הקרקע, היינו מעט מעליהם וזרקנו לעברם רימונים. חיימי ירה ררנ"ט, זרקתי עוד רימון, נתתי פקודת הסתערות והסתערנו." ~ על הקרב שניהל כנגד חולית מחבלים בעוד שמשפחת אשתו לעתיד שוהה בחמ"ל הפלוגתי, בעת שהיה מפקד פלוגת הצנחנים בגדוד 890 מחזור נובמבר 1978 (עמוד 52)

"נהניתי לחזור לבסיס שבו ביליתי תקופות משמעותיות כל כך במהלך שירותי הצבאי, ויותר מכך נהניתי מהמפגש המחודש עם מפקדי הצנחנים הצעירים, הדרוכים כל כך לקראת קליטתו של מחזור לוחמים חדש. כרגיל, בשיחות אלה הגיע השלב שממנו אני הכי נהנה - שלב השאלות והתשובות. אחת השאלות, שרק צנחנים שואלים, הועלתה על ידי קצין צעיר העתיד להיות מפקד מחלקה: 'המפקד, מהי בעיניך התנדבות היום ואיך מחנכים להתנדבות?." ~ (עמוד 167).

"אתם חושבים שמה שנחשב כדאגה לפרט זה לוודא שהחייל שלכם ישן שש שעות בלילה? לא, זה בסך הכול קיום פקודות, משמעת. דאגה לפרט היא דבר שמעבר לפקודות, ואם תרצו, זה גם עוד קצת מנהיגות. ומעבר לכול, זה גם חינוך." ~ למפקדים בבה"ד 1 (עמוד 147).

"מבחינתי אין מדובר בפשרות: היהדות שלי דמוקרטית והדמוקרטיה שלי יהודית." ~ (עמוד 130).

"כשהייתי מ"פ בצנחנים הואשמתי לא פעם בכך שהחיילים שלי ביקורתיים מדי, על גבול החוצפה. כדוגמה הם סיפרו איך חייל שלי שאל פעם בשיחת סיכום ששבועית את מפקדו, מדוע באותו שבוע קרה שפעם אחת נכנס הסגל לחדר האוכל לפני החיילים. אמרתי למבקרים שאני גאה על כך שחיילי ראו בזה דבר חריג, וגם אם השאלה הזו גובלת בחוצפה, יש לנו עדיין מספיק חודשים במסלול כדי להטוות להם את הגבולות. אבל בו בזמן ידעתי שהטמעתי בהם כמפקדים לעתיד את חובת הדאגה לפקודיהם. ידעתי שאותו חייל ששאל לא יאכל לעולם לפני פקודיו." ~ (עמוד 95).
_____________________________________
"לא חוזרים עד שמבצעים"(המוטו של גדוד 890 של הצנחנים, כפי שניסח אותו מפקדו אריק שרון)
"איפה האופניים שלך עכשיו? תאר לעצמך, שאתה יורד עכשיו למטה, למקום הרגיל, אבל האופניים לא שם. עצור את עצמך ברגע הזה, בשנייה שאתה מגלה שהאופניים לא שם, ותכפיל את הרגע הזה פי אלף. זאת המלחמה." (מתוך הספר "גוף שני", מאת עפר שלח, "זמורה ביתן", 1989, עמוד 92)
"סבלנות התמדה ולעיתים כדור בין העיניים" (סיסמת המארינס לללוחמה בטרור, אותה אימץ בשעתו מפקד גדוד 890 של הצנחנים, אמיר ברעם, כמוטו גדודי)
"המבחן שלנו כצבא הוא מבחן היכולת ולא מבחן הכוונה." (מתוך ההרצאה שנשא האלוף גדי איזנקוט "מאפייניו של עימות אפשרי בזירה הצפונית ובעורף" בסמינר לזכר חללי מלחמת לבנון השנייה שנערך באוניברסיטת חיפה ב־30 בנובמבר 2010)
"אני חושב שצנחנים מחזיקים מעצמם כמחויבים למשהו שכולם מחויבים אליו, אבל הם רוצים קצת יותר. זה לא שאנחנו פועלים מאחורי קווי האויב - אנחנו לכאורה כמו כולם. אז מה בעצם ההבדל? זה שצנחן עושה הכול וקצת יותר. זה מחייב אותך ביוזמה, בהובלה, בדוגמה אישית בקרב - וגם בקימה בפני שיבה באוטובוס." (הרמטכ"ל בני גנץ על השירות בצנחנים. מתוך הכתבה "מסיבת גנץ" מאת יוני שנפלד ונועה הורוויץ, "במחנה", 6 בינואר 2011)

תגובה ללא ציטוט תגובה עם ציטוט חזרה לפורום
  #120  
ישן 24-08-2013, 19:54
צלמית המשתמש של marloweperelab89035
  marloweperelab89035 marloweperelab89035 אינו מחובר  
 
חבר מתאריך: 06.02.07
הודעות: 2,325
בתגובה להודעה מספר 1 שנכתבה על ידי marloweperelab89035 שמתחילה ב "כתבות שהתפרסמו בשנים האחרונות על קצינים בכירים - אשכול 2"

החיילים מתאמנים, שר הביטחון אהוד ברק והרמטכ"ל גבי אשכנזי נלחמים\מאת עמוס האל

http://www.haaretz.co.il/misc/1.1188700

חיילי הצנחנים צעדו כל הלילה בקור ובגשם ובתשע בבוקר הסתערו על הגבעות הזרועות כלניות. כך נראה תרגיל באש חיה, בשיאו של "שבוע מלחמה" שנולד כלקח ממלחמת לבנון השנייה. תזכורת לכך ש-2010 עלולה להיות שנת מלחמה, ולא רק בין שר הביטחון לרמטכ"ל

בשבוע שבו החליפו ישראל וסוריה איומי מלחמה ואיראן עשתה עוד צעד משמעותי בדרך ליכולת גרעינית, תירגל מחזור אוגוסט 2009 של חטיבת הצנחנים "שבוע מלחמה". חיילי פלוגה ז' הלכו כל הלילה בקור החודר לעצמות. בתשע בבוקר החלו בהסתערות על הגבעות, תרגיל "רטוב" באש חיה, בשטח האימונים שבין חבל לכיש לצפון הנגב. כשנחצה קו המטרות האחרון, הפתיעו המפקדים את מפקד הפלוגה והאריכו את התרגיל בהיתקלות נוספת, שהכתיבה הסתערות לרכס הבא. הלוחמים, מזיעים ומותשים, גייסו עוד קצת אדרנלין והמשיכו הלאה, עד שהמפקדים הכריזו שמספיק. ברקע נשמעו טרטור המקלעים והשריקות של קליעי הצלפים. הגשמים שהחלו לרדת באזור לפני כשבועיים הפכו את השטח, באחת, מחום ויבש לירוק פורח. הגבעות שעליהן רצו הצנחנים, היו זרועות כלניות אדומות, כאילו יצאו מכתבה של "במחנה". לגבעות כבר לא קוראים רינה ודינה, על שם החברות של הקצינים. שטחי האימונים הפלוגתיים מנציחים את זכרם של מפקדי פלוגות מהחטיבה, שנהרגו בשני העשורים האחרונים. פלוגה ז' כבשה ביום שני את יעדי איתן, על שמו של איתן בלחסן, מפקד הסיירת החטיבתית שנהרג בשלבים האחרונים לשהותו של צה"ל בדרום לבנון. בלחסן נפל, עם שני קצינים נוספים, בהיתקלות עם חיזבאללה באזור הביטחון בפברואר 1999. כעבור שבוע נהרג מפקד יחידת הקישור ללבנון, תא"ל ארז גרשטיין. זו התקרית שהביאה את ישראל, באופן סופי, לנסיגה מלבנון. למחרת מותו של גרשטיין הכריז אהוד ברק, שהתמודד אז על ראשות הממשלה, על כוונתו לצאת מאזור הביטחון בתוך שנה ממינוי ממשלתו. משם הובילה הדרך להתחמשות חיזבאללה, לחטיפות שני החיילים, למלחמת לבנון השנייה בקיץ 2006, לעוד נסיגה, הפעם מהירה יותר - ואולי חוזר חלילה.

שבוע המלחמה במתכונתו הנוכחית נולד כחלק מלקחי המלחמה האחרונה. אחת המטרות היא לסגור פערים שהתגלו בה: ביכולת המקצועית, בכושר לשאת משקל כבד למרחק גדול, בשיתוף הפעולה בין החילות השונים. הלוחמים עוברים שבוע שלם בשטח, בלי לראות את בסיס האימונים החטיבתי החדיש והמסודר. את כל הציוד החיוני הם נושאים עליהם, כ-40% ממשקל הגוף של כל חייל. אחת ליממה על הפלוגה לאסוף אספקה, המוטמנת בשטח במקומות מסתור שסומנו מראש. אין טלפונים ניידים, אין קשר עם הבית, האוכל על טהרת מנות הקרב. במשך השבוע הלכו הצנחנים כ-80 קילומטרים, בקור, בגשם ובברד. רוב ההליכה נעשית בלילות. בשעות היום, בין התרגילים באש חיה, חטפו תנומות קצרות. תוכנית הלחימה הפלוגתית משתנה לעתים תכופות. את השבת בילו בשטח, בלא התרעה מוקדמת, אבל מפקדי הבסיס דאגו להם מראש לבית כנסת מאולתר וסימנו "עירוב", כמתחייב מרוח התקופה. השבוע כולל גם שיתוף פעולה מורכב עם מסוקים וכוח טנקים. "איפה ראיתי בעצמי דברים כאלה כחייל, אפילו כמ"פ?" שואל מפקד בסיס האימונים, סגן-אלוף יקי דולף ועונה: "בחיים לא". עם כל החידושים, דברים רבים נותרו בעינם. החיילים עדיין עייפים, מטושטשים משהו, חוזרים על פקודות בגרון ניחר וכמו תמיד - צפופים מדי מאחורי המחסות, טרף קל לכל פצצת מרגמה מזדמנת, אילו באמת היה כאן אויב. זה השלב האחרון בהכשרה שלהם. טירונות החי"ר קצרה כיום מבעבר. אחריה בא שלב האימון המתקדם, כשישה חודשים בסך הכל. בקרוב יעלה מחזור אוגוסט 2009 לגדוד 202, ויצטרף לתעסוקה המבצעית בגבול הצפון. שבוע המלחמה, בהתאם, מתוכנן על פי מתווה לחימה צפוני, שרובו ממוקד בעימות אפשרי עם חיזבאללה, גם משום שצה"ל מרבה להתאמן לתרחיש כזה, הנחשב מדאיג אך גם סביר למדי. אין זה סוד שבצבא מתאמנים כעת כמו משוגעים. 2010, בניגוד להכרזות הרשמיות המרגיעות, עלולה להפוך לשנת מלחמה. יוזמת הסנקציות הבינלאומיות החריפות נגד איראן תעבור הילוך בשבועות הקרובים.

הזירה הצפונית, חיזבאללה ובנסיבות מסוימות גם סוריה, יכולה להתפרץ על רקע זה (כפעולת הסחה איראנית לסיכול השפעת הסנקציות) או בשל חיסול חשבונות ישנים מצד חיזבאללה. המצב ברצועת עזה, הנמצאת בסדר עדיפות נמוך יותר מבחינת המטכ"ל, אינו מלבב. החמאס עלול לנקוט שם פרובוקציה, כדי להסיר מעליו את לחץ המצור הישראלי-מצרי. סא"ל דולף, שלחם ב"עופרת יצוקה" כמג"ד, יודע שהמערכה הקודמת בעזה לא תהיה דומה לסיבוב הבא בצפון, בוודאי לא בכל הנוגע לעוצמת היריב. מה שעוד לא ברור הוא, מה יהיה חלקו של צבא היבשה במערכה כזאת. אין ספק שחיל האוויר יופעל בעוצמה חסרת תקדים, אבל לתמרון קרקעי נדרש זמן. במטכ"ל מתקשים להעריך אם הדרג המדיני והציבור, תחת מתקפות כבדות של טילים ורקטות לעורף, יאפשרו לצבא פרק זמן שיספיק למהלך כזה, שמרבית האלופים מאמינים בחיוניותו להבטחת ההרתעה הישראלית. כשנחנך בסיס האימונים בשומריה ב-2003, התפתח בצבא ויכוח לוהט. הבסיס נבנה בידי חיל ההנדסה האמריקאי, בעקבות נסיגה ישראלית באזור ג'נין (שבו שכן המחנה הקודם בסאנור) במסגרת הסכמי וואי. סטנדרט הבנייה, בהתאם, גבוה בהרבה מהמקובל במחנות צה"ל. כמה מהקצינים טענו שבבסיס המשוכלל יצמחו חיילים מפונקים. הכותרת לכתבה ב"ידיעות אחרונות" מאותה תקופה, ציטטה את אחד הטירונים שאמר: "כמו קייטנת כדורסל". אל"מ אהרן חליוה, מח"ט הצנחנים כיום ששימש אז כמפקד הראשון של הבסיס החדש, טען שצנחנים יכולים לישון טוב בחדרים ממוזגים ואחר כך לצאת לאימון מפרך על הגבעות הסמוכות. הזמן הוכיח שחליוה צדק. סא"ל דולף, המפקד הנוכחי, גדל ביפו. לא מזמן בא להרצות בפני מורי בית הספר התיכון "עירוני ז'" שבו למד, כחלק מהפרויקט המשותף לצה"ל ולמשרד החינוך, שעורר השבוע סערה גדולה. גם בתיכון המעורב, דרוזי-מוסלמי, בירכא, ביקר והתקבל יפה. כשביקש להרצות בגמנסיה הרצליה בתל אביב עם המח"ט חליוה, נענו בשלילה. בעקבות המקרה הזה אמר הרמטכ"ל גבי אשכנזי, כי הוא מתבייש בתיכון שבו למד. הביקור אצל הצנחנים, כרגיל, מעודד: שילוב של מוטיווציה גבוהה (שמונה מתמודדים על כל מקום פנוי בחטיבה), משמעת, יכולת מקצועית וחופש מחשבה וביטוי. עדיין מרשים, בכל פעם מחדש, לראות כיצד בוגרי תיכון המומים משהו, נהפכים ללוחמים בתוך כמה חודשים. כבר לא ניתן לראות בזה דבר של מה בכך, כששירות עורפי ואפילו השתמטות מצה"ל אינם מלווים בסטיגמה חברתית.


בה בעת ישנו פער גדול, כמעט בלתי נתפש, בין המציאות הקרבית כפי שהיא נראית למטה לבין תככי הלשכות בקריה, שרשמו השבוע עוד שפל מכוער. הדיסוננס בין ההתנהלות בשטח למלחמות הגנרלים בעורף אינו חדש. במערכת היחסים בין שר הביטחון לרמטכ"ל קיים מתח מובנה, המתפרץ אחת לתקופה. ההתנגשות בין השר ברק לרמטכ"ל אשכנזי על רקע האפשרות שכהונת האחרון תוארך בשנה נוספת, חמישית, היתה צפויה. מאבקי הכוח, כמו החשדנות ההדדית, כמעט בלתי נמנעים. ועדיין, אי אפשר שלא לתהות מדוע ברק ואשכנזי - צירוף מנוסה ומיומן, בתקופה שבה ההנהגה הישראלית אינה זוכה לציונים גבוהים במיוחד - לא מצליחים להתגבר על העוינות והתחרות, או לפחות לרסן את גילוייה הפומביים. כשטורי הפרשנות הצבאית גולשים לעיסוק נרחב בפוליטיקה וברכילות, קל לשכוח ששר הביטחון והרמטכ"ל מופקדים על צבא שייתכן כי ימצא את עצמו במלחמה בתוך שנה-שנתיים. זה יהיה צבא מאומן ונחוש יותר מצה"ל המבולבל שיצא חבול (אך לא מנוצח) מלבנון 2006. ועדיין, צריך לקוות בשביל הצנחנים מפלוגה ז' שייחסך מהם ומאתנו מבחן האש האמיתי. ("הארץ", 13.02.2010)
_____________________________________
"לא חוזרים עד שמבצעים"(המוטו של גדוד 890 של הצנחנים, כפי שניסח אותו מפקדו אריק שרון)
"איפה האופניים שלך עכשיו? תאר לעצמך, שאתה יורד עכשיו למטה, למקום הרגיל, אבל האופניים לא שם. עצור את עצמך ברגע הזה, בשנייה שאתה מגלה שהאופניים לא שם, ותכפיל את הרגע הזה פי אלף. זאת המלחמה." (מתוך הספר "גוף שני", מאת עפר שלח, "זמורה ביתן", 1989, עמוד 92)
"סבלנות התמדה ולעיתים כדור בין העיניים" (סיסמת המארינס לללוחמה בטרור, אותה אימץ בשעתו מפקד גדוד 890 של הצנחנים, אמיר ברעם, כמוטו גדודי)
"המבחן שלנו כצבא הוא מבחן היכולת ולא מבחן הכוונה." (מתוך ההרצאה שנשא האלוף גדי איזנקוט "מאפייניו של עימות אפשרי בזירה הצפונית ובעורף" בסמינר לזכר חללי מלחמת לבנון השנייה שנערך באוניברסיטת חיפה ב־30 בנובמבר 2010)
"אני חושב שצנחנים מחזיקים מעצמם כמחויבים למשהו שכולם מחויבים אליו, אבל הם רוצים קצת יותר. זה לא שאנחנו פועלים מאחורי קווי האויב - אנחנו לכאורה כמו כולם. אז מה בעצם ההבדל? זה שצנחן עושה הכול וקצת יותר. זה מחייב אותך ביוזמה, בהובלה, בדוגמה אישית בקרב - וגם בקימה בפני שיבה באוטובוס." (הרמטכ"ל בני גנץ על השירות בצנחנים. מתוך הכתבה "מסיבת גנץ" מאת יוני שנפלד ונועה הורוויץ, "במחנה", 6 בינואר 2011)

תגובה ללא ציטוט תגובה עם ציטוט חזרה לפורום
  #122  
ישן 04-09-2013, 17:56
צלמית המשתמש של marloweperelab89035
  marloweperelab89035 marloweperelab89035 אינו מחובר  
 
חבר מתאריך: 06.02.07
הודעות: 2,325
בתגובה להודעה מספר 1 שנכתבה על ידי marloweperelab89035 שמתחילה ב "כתבות שהתפרסמו בשנים האחרונות על קצינים בכירים - אשכול 2"

האלוף יאיר גולן - מפקד החזית המתעתעת מכולן\ מאת עמוס הראל

http://www.haaretz.co.il/news/holid...emium-1.2113520
פיקוד הצפון מתנהל כעת בשתי חזיתות רגישות, שאין בהן לחימה יומיומית, אך כבר לא ניתן לטעון לשקט או יציבות. התלקחות תמקד עוד יותר את תשומת הלב

יאיר גולן, אלוף פיקוד הצפון, עשוי להיות האדם הכי עסוק בצה”ל בשנה הבאה. התלקחות באחת משתי החזיתות שבאחריותו, בגבול סוריה, בגבול לבנון או בשתיהן גם יחד, עשויה למקד את תשומת הלב הביטחונית בתשע”ד. לא שהשנתיים האחרונות של גולן היו קלות במיוחד. כשירש את הפיקוד מהאלוף גדי איזנקוט, בקיץ 2011, כבר השתוללה מלחמת האזרחים בסוריה, אבל ההערכה המקובלת בישראל ובמערב גרסה אז שמשטר אסד עומד לפני קריסה מהירה יחסית. המציאות היתה אחרת: בשנתיים שלו בפיקוד (הוא צפוי להישאר בתפקיד עוד כשנה) ראה גולן איך סוריה חוזרת ממעמד של זירה משנית לזירה עיקרית, מקבילה - לפחות במעמדה ובסיכוניה הפוטנציאליים - לזו של חיזבאללה בלבנון. פיקוד הצפון מתנהל כעת בשתי חזיתות רגישות, שאין בהן לחימה יומיומית, אך כבר אי אפשר לדבר בהקשרן על שקט או יציבות. המחנה המסנגר על הישגי מלחמת לבנון השנייה מרבה לדבר על שבע שנות שקט ששרר בצפון אחרי המלחמה, אבל רק בחודש האחרון נפצעו ארבעה חיילי גולני ממטען חבלה שהניח חיזבאללה; קטיושות נורו מלבנון לגליל המערבי וחיל האוויר הפציץ בתגובה מפקדת מחבלים פלסטינית מדרום לביירות. ביחס לסוריה, תקריות אש - רובן כנראה עקב ירי בשוגג של הצבא הסורי - קורות בגבול עמה מדי חודש. ומה שחמור יותר, צה”ל נערך כל העת לתרחיש שבו מלחמת האזרחים בסוריה (באחרונה על רקע האיום האמריקאי להעניש את משטר אסד על השימוש בנשק כימי) גולשת גם לפעולה צבאית סורית בשטח ישראל. מסורתית, תפקיד אלוף פיקוד הצפון נחשב יוקרתי במיוחד - תתי־אלופים ואלופים שאפתנים חולמים לקבלו. שני הרמטכ”לים האחרונים, בני גנץ וגבי אשכנזי, שירתו כאלופי הצפון. החשיבות והיוקרה לא נבעו רק מהתחושה שמשם עלולה להיפתח הרעה הביטחונית המשמעותית יותר, אלא גם מכך שאלוף צפון נחשב תפקיד צבאי נקי יותר, שאינו כרוך בפעילות כיבוש ושיטור בשטחים, בחיכוך עם אוכלוסייה אזרחית פלסטינית או בלחץ פוליטי של ראשי המתנחלים. אלוף פיקוד, ואלוף צפון בפרט, נחשב תחנת מעבר הכרחית בדרך להתמודדות על תפקידים כסגן רמטכ”ל ורמטכ”ל. בעתיד גם גולן ייחשב מועמד אפשרי לתפקידים הללו. אבל כדרכם של תפקידים כאלה, פיקוד הצפון עלול להיות לעתים גם תחנה אחרונה בקריירה הצבאית, במקרה מלחמה או כישלון. גולן אינו זקוק לתזכורות על כך. הוא ראה איך זה קורה לאלוף אודי אדם, שאיתרע מזלו לפקד על הפיקוד במלחמה ב-2006. אדם מודר מתהליך קבלת ההחלטות במטכ”ל במלחמה, הודח מניהול הלחימה עצמה בידי הרמטכ”ל אז דן חלוץ, כשבוע לפני שהסתיימה, ופרש מצה”ל, עצוב וכועס, כחודש מאוחר יותר. שלל התשובות הסותרות, רשומון של ממש, בין המטכ”ל לפיקוד ולאוגדות, לשאלות מי יזם הכנה למהלך קרקעי ומי עיכב אותו, היה אחד ממוקדי המחלוקת בתום המלחמה ובעדויות בוועדת וינוגרד. אולי למזלו, גולן החמיץ את המלחמה. הוא שירת אז כמפקד כוחות צה”ל בגדה המערבית. הקצין שהחליף אותו כמפקד עוצבת הגליל (אוגדה 91), תא”ל גל הירש, פרש מצה”ל בעקבות המלחמה.
אלוף בכובע טירונים
גם בשנתיים האחרונות היו חיכוכים בין פיקוד הצפון למטכ”ל, אף כי בעוצמה פחותה בהרבה. גולן מנהל בצפון קו אקטיביסטי, לוחמני, המקובל בסך הכל על הרמטכ”ל גנץ, אך כבר קרה שגנץ נאלץ לרסנו כשחש שגולן עצמאי מדי או לוקח את צה”ל מהר ורחוק יותר משהתכוונה הדירקטיבה המדינית. במקרה אחד, כשישראל רק החלה לקלוט פצועים סורים בבית חולים שדה צבאי שנפתח בגבול, הופתע גנץ לגלות שפצועים נקלטו בהוראת האלוף, בלא אישורו. מאוחר יותר הוגבל במקצת אופי התגובה הצבאי למקרי “זליגות ירי”, כשאש חיילי אסד אל מעוזי המורדים בקרבת הגבול חדרה לשטח ישראל. בפיקוד ביקשו להגיב בירי טיל “תמוז”, חימוש מדויק ויקר יחסית, כמעט על כל הפרה. גנץ צמצם את הירי. מחלוקת מהותית יותר נגעה להיקף הקשרים שיש לפתח עם האוכלוסייה האזרחית בצד הסורי של גבול הצפון. גולן ביקש לחקות כמה מלקחי “הגדר הטובה” עם הנוצרים בדרום לבנון בשנות השבעים, ואף חילק לאחדים מעמיתיו האלופים ספר שתיעד את התקופה. גנץ שלל זאת, מחשש למעורבות ישראלית מופרזת, והרעיון לא עבר לפסים מעשיים במיוחד. לעומת זאת, גולן זכה להערכה על היסודיות שבה שינה את התוכניות המבצעיות של הפיקוד כדי להתאימן למציאות האזורית החדשה. הוא גם הוביל את ההיערכות ההגנתית של צה”ל בגולן - בנייתה מחדש של הגדר בגבול, שדרוג הכוחות המשרתים בו ושיפור האיסוף המודיעיני לאורך הקו. גולן הקדים לקרוא את השינוי במתרחש בסוריה: בשיחה שקיימתי עמו לפני יותר משנה היטיב לזהות את הצלחתו של אסד בבלימת המורדים, הרבה לפני שההערכה הזו רווחה במטכ”ל או בתקשורת הבינלאומית. הוא בן 51, גבוה וצנום, ובשטח נראה בדרך כלל חבוש בכובע ב’ רחב שוליים, שבצבא חובשים אותו רק טירונים. את תחילת שירותו עשה בחטיבת הצנחנים, עד תפקיד מג”ד. במלחמת לבנון הראשונה לחם כצוער בבית הספר לקצינים. ב-1997, כמפקד חטיבה מרחבית בדרום לבנון, נפצע בהיתקלות עם חיזבאללה. באינתיפאדה השנייה היה מפקד חטיבת הנח”ל, בין השאר במבצע “חומת מגן”, שהחטיבה הצטיינה בו. לפני שהגיע לפיקוד הצפון שירת שלוש שנים כאלוף פיקוד העורף, תפקיד שחיבב במיוחד. גולן נשוי ואב לחמישה ילדים; שני בניו הגדולים משרתים ביחידות מיוחדות. ברוב הכתבות שנעשו עליו, גם ב”הארץ”, חוזרים אותם תיאורים: הוא נחשב קצין נבון, מעמיק, דומיננטי מאוד בכריזמה שלו - הפיקוד בראשותו לעולם ייראה כפיקוד “שלו” - אבל קצת מרוחק ומסוגר בהתנהלותו. האבחנות עומדות בעינן גם היום. בהרבה מובנים, סגנון הפיקוד שלו מזכיר במשהו את מפקדי הצנחנים מלפני כמה עשורים. גולן הוא מנהל יעיל מאוד, מארגן את זמנו בקפדנות, נצמד להרגלים קבועים שרכש כחייל (מלבד ריצות אימון הוא מקפיד לצאת למטווחים תקופתיים, עניין שרוב עמיתיו לדרגה לא שותפים לו) ובולע ספרי עיון, שאותם הוא ממלא בסימוני מרקר והערות שוליים. בצד הלמדנות שלו, שגם היא בלתי אופיינית לבני דורו בצבא, יש לגולן נטייה לפשט בעיות במקום לסבכן. לרוב זה עובד היטב, אבל היו שזקפו לחובתו ראייה בשחור־לבן כשעסק בהיבטים מדיניים מורכבים. אף שסומן כמי שנועד לגדולות כבר בשלב מוקדם יחסית בצבא, כישוריו הפוליטיים מוגבלים. הוא לא מצטיין בתככים הארגוניים שסייעו לרבים מהאלופים לזכות בדרגתם. בתקופתו בעורף נטה להבליט את מחויבות האזרחים להשתתף בהתגוננות מפני איום. לפני שנתיים, בראיון לעפר שלח ב”מעריב”, טען כי “כושר העמידה שלנו כציבור הוא גדול. ראיתי את זה כמפקד בשטח באינתיפאדה השנייה. נכון שאין תקדים היסטורי לאיום שיש כיום על העורף, אבל יש לנו כלים להתמודד. והאיום חסר תקדים, אך יש נטייה להגזים בעוצמתו. האם זה חמור? כן. האם זה קיומי? לא”. בתוך כשנה, פחות או יותר, יתברר אופק השירות של גולן. בזמן הקרוב צפוי שר הביטחון, בוגי יעלון, להודיע על הארכת כהונתו של גנץ כרמטכ”ל בשנה רביעית. אם לא יקרה משהו מאוד לא צפוי (וזה כבר קרה בסיבוב הקודם של הרמטכ”לות) יהיה סגן הרמטכ”ל הנוכחי, איזנקוט, הרמטכ”ל הבא בפברואר 2015. גולן, כמו בן דורו והמתחרה הקבוע שלו זה שנים, ראש אמ”ן האלוף אביב כוכבי, נחשב מועמד פוטנציאלי לתפקיד הרמטכ”ל שאחרי הבא, בערך ב–2019, אם לא יהיו תקלות בדרך. עד אז, סביר שישובץ כסגן רמטכ”ל. אפשרות אחרת היא שיחליף תפקידים עם כוכבי ויתמנה לראש אמ”ן. אבל הדרך לשיבוצים הללו בצמרת עוד רחוקה. קודם לכן יידרש גולן להמשיך ולנהל כהלכה את הגזרה המאוד רגישה שהוא מופקד עליה. ("הארץ", 04.09.2013)
_____________________________________
"לא חוזרים עד שמבצעים"(המוטו של גדוד 890 של הצנחנים, כפי שניסח אותו מפקדו אריק שרון)
"איפה האופניים שלך עכשיו? תאר לעצמך, שאתה יורד עכשיו למטה, למקום הרגיל, אבל האופניים לא שם. עצור את עצמך ברגע הזה, בשנייה שאתה מגלה שהאופניים לא שם, ותכפיל את הרגע הזה פי אלף. זאת המלחמה." (מתוך הספר "גוף שני", מאת עפר שלח, "זמורה ביתן", 1989, עמוד 92)
"סבלנות התמדה ולעיתים כדור בין העיניים" (סיסמת המארינס לללוחמה בטרור, אותה אימץ בשעתו מפקד גדוד 890 של הצנחנים, אמיר ברעם, כמוטו גדודי)
"המבחן שלנו כצבא הוא מבחן היכולת ולא מבחן הכוונה." (מתוך ההרצאה שנשא האלוף גדי איזנקוט "מאפייניו של עימות אפשרי בזירה הצפונית ובעורף" בסמינר לזכר חללי מלחמת לבנון השנייה שנערך באוניברסיטת חיפה ב־30 בנובמבר 2010)
"אני חושב שצנחנים מחזיקים מעצמם כמחויבים למשהו שכולם מחויבים אליו, אבל הם רוצים קצת יותר. זה לא שאנחנו פועלים מאחורי קווי האויב - אנחנו לכאורה כמו כולם. אז מה בעצם ההבדל? זה שצנחן עושה הכול וקצת יותר. זה מחייב אותך ביוזמה, בהובלה, בדוגמה אישית בקרב - וגם בקימה בפני שיבה באוטובוס." (הרמטכ"ל בני גנץ על השירות בצנחנים. מתוך הכתבה "מסיבת גנץ" מאת יוני שנפלד ונועה הורוויץ, "במחנה", 6 בינואר 2011)

תגובה ללא ציטוט תגובה עם ציטוט חזרה לפורום
  #123  
ישן 04-09-2013, 21:38
צלמית המשתמש של marloweperelab89035
  marloweperelab89035 marloweperelab89035 אינו מחובר  
 
חבר מתאריך: 06.02.07
הודעות: 2,325
בתגובה להודעה מספר 1 שנכתבה על ידי marloweperelab89035 שמתחילה ב "כתבות שהתפרסמו בשנים האחרונות על קצינים בכירים - אשכול 2"

"מעבר לגבול בסיני משתוללים גידולי פרא"\ מאת יואב לימור

http://www.israelhayom.co.il/article/114565
בראיון בלעדי מספר אלוף פיקוד דרום סמי תורג'מן על ההחלטות הקשות · מסופק מהישגי כיפת ברזל · מרגיע בדבר הסכנה לפיגועים באילת · ומתייחס לראשונה גם לטענות נגד המשכורות הגבוהות של אנשי הקבע בצה"ל

("ישראל היום", 04.09.2013 )
_____________________________________
"לא חוזרים עד שמבצעים"(המוטו של גדוד 890 של הצנחנים, כפי שניסח אותו מפקדו אריק שרון)
"איפה האופניים שלך עכשיו? תאר לעצמך, שאתה יורד עכשיו למטה, למקום הרגיל, אבל האופניים לא שם. עצור את עצמך ברגע הזה, בשנייה שאתה מגלה שהאופניים לא שם, ותכפיל את הרגע הזה פי אלף. זאת המלחמה." (מתוך הספר "גוף שני", מאת עפר שלח, "זמורה ביתן", 1989, עמוד 92)
"סבלנות התמדה ולעיתים כדור בין העיניים" (סיסמת המארינס לללוחמה בטרור, אותה אימץ בשעתו מפקד גדוד 890 של הצנחנים, אמיר ברעם, כמוטו גדודי)
"המבחן שלנו כצבא הוא מבחן היכולת ולא מבחן הכוונה." (מתוך ההרצאה שנשא האלוף גדי איזנקוט "מאפייניו של עימות אפשרי בזירה הצפונית ובעורף" בסמינר לזכר חללי מלחמת לבנון השנייה שנערך באוניברסיטת חיפה ב־30 בנובמבר 2010)
"אני חושב שצנחנים מחזיקים מעצמם כמחויבים למשהו שכולם מחויבים אליו, אבל הם רוצים קצת יותר. זה לא שאנחנו פועלים מאחורי קווי האויב - אנחנו לכאורה כמו כולם. אז מה בעצם ההבדל? זה שצנחן עושה הכול וקצת יותר. זה מחייב אותך ביוזמה, בהובלה, בדוגמה אישית בקרב - וגם בקימה בפני שיבה באוטובוס." (הרמטכ"ל בני גנץ על השירות בצנחנים. מתוך הכתבה "מסיבת גנץ" מאת יוני שנפלד ונועה הורוויץ, "במחנה", 6 בינואר 2011)

תגובה ללא ציטוט תגובה עם ציטוט חזרה לפורום
  #124  
ישן 07-09-2013, 18:26
  FiReBall מנהל FiReBall אינו מחובר  
מנהל צו"ב
 
חבר מתאריך: 02.05.02
הודעות: 7,828
Facebook profile Follow me...
אל"מ עופר לוי, מח"ט גבעתי היוצא - "חייל שיאפשר שיחטפו אותו אפילו בתרגיל - לכלא"
בתגובה להודעה מספר 1 שנכתבה על ידי marloweperelab89035 שמתחילה ב "כתבות שהתפרסמו בשנים האחרונות על קצינים בכירים - אשכול 2"

מאת: אמיר בוחבוט, מערכת וואלה! חדשות
יום שבת, 7 בספטמבר 2013, 18:00

מפקד חטיבת גבעתי היוצא שעמד בראש הכח שנכנס לרצועה מיד לאחר חטיפת שליט עדיין נושא את הטראומה. אצלו באימונים, מותר להתנגד להדמיית החטיפה, גם תוך שימוש באלימות




"לוחם זה לא גולם במעגל", היה נוהג מפקד חטיבת גבעתי היוצא, אלוף-משנה עופר לוי להסביר ללוחמים ולמפקדים לפני כל תרגיל ופעילות מבצעית, זאת כדי לצרוב בתודעה שלהם שבמשמרת שלו, לא יהיו חטופים כמו גלעד שליט. "אתם לא נחטפים, אתם נלחמים, אוי ואבוי לכם אם אתם נחטפים", נהג להטיף לפקודיו, "לא משנה מי בא אלייך. גם אם המח"ט בא ואומר לך בתרגיל 'נחטפת' - אתה לא נחטף. מותר לך ללכת מכות עם כל אחד. רק אם אתה מת שיבואו ויסחבו אותך".

לאחר שבתקופתו כמפקד גדוד שקד בגבעתי הוביל למעלה מ-70 מבצעים גדודיים במהלכם שבר את השיא הסודי שנספר בין מפקדי הגדודים בצה"ל עם המספר הגבוה ביותר של מחבלים הרוגים בכהונה אחת, אלוף-משנה לוי נחשב לאחד ממפקדי השדה המנוסים בצה"ל. אחד האירועים הבולטים בהם לקח חלק כמפקד שדה אירע עם חטיפתו של גלעד שליט בעזה, אז היה לוי מפקד הגדוד הראשון שנכנס לרצועת עזה כדי "לגבות מחיר" מארגוני הטרור. מאוחר יותר, הוא נותר הגדוד הסדיר היחידי שנלחם ברצועת עזה כשחטיבת גולני ואחריה חטיבתו שלו עלו צפונה להילחם נגד חיזבאללה במלחמת לבנון השנייה. אלוף-משנה לוי, שסיפק למורשת הקרב של החטיבה בת ה-30 מבצעים מורכבים, הבין את המשמעות האסטרטגית של חטיפת חייל וצרב בתודעת המפקדים והלוחמים את המשמעויות הנלוות לכך.





להמשך:


http://news.walla.co.il/?w=%2F550%2F2675254
_____________________________________
תמונה שהועלתה על ידי גולש באתר ולכן אין אנו יכולים לדעת מה היא מכילה
"הדואג לימים זורע חיטה, הדואג לשנים נוטע עצים, הדואג לדורות מחנך אנשים."

תמונה שהועלתה על ידי גולש באתר ולכן אין אנו יכולים לדעת מה היא מכילה עקוב אחרינו! תמונה שהועלתה על ידי גולש באתר ולכן אין אנו יכולים לדעת מה היא מכילה Facebook

תגובה ללא ציטוט תגובה עם ציטוט חזרה לפורום
  #125  
ישן 09-09-2013, 06:36
צלמית המשתמש של marloweperelab89035
  marloweperelab89035 marloweperelab89035 אינו מחובר  
 
חבר מתאריך: 06.02.07
הודעות: 2,325
ראיון עם מפקד בה"ד 1 היוצא אל"ם ערן ניב
בתגובה להודעה מספר 1 שנכתבה על ידי marloweperelab89035 שמתחילה ב "כתבות שהתפרסמו בשנים האחרונות על קצינים בכירים - אשכול 2"

איש הרוח\ מאת נועם שרעבי

http://mazi.idf.il/7176-11323-HE/IGF.aspx
הדילמות בהכשרת הקצונה בין הכשרה תיאורטית למעשית-טקטית, האתגרים שמולם עומד מ"מ יבשה, המהפך במגמת "להב" ותפיסת האימון החדשה "ברבור שחור". סוגיית שירת נשים, שילוב חרדים בצה"ל בפרט, אירוע "ציר המתפללים" והתערוכה ב"מבנה בוקר". מפקד בה"ד 1 היוצא, אל"ם ערן ניב, בראיון סיכום שמוכיח את רוח הבה"ד "ממני תראו וכן תעשו"
"בלילה לפני טקס ההחלפה וכניסתי לתפקיד, הייתי באימון גדודי באליקים. בשעה 6:30 בבוקר התכוננו הצוותים לתקיפה, אחרי לילה של תרגיל. בנקודה הזו נפרדתי מהמג"ד, איחלתי לו בהצלחה, עליתי על הג'יפ ונסעתי. בשעה 10:00 בבוקר הגעתי לבה"ד 1, התקלחתי, עליתי על א' וזהו - טקס ההחלפה התחיל". כך משחזר בחיוך מפקד בה"ד 1 בשלוש השנים האחרונות, אל"ם ערן ניב, אז חניך במב"ל ומפקד חטיבה, את יום כניסתו לתפקיד מפקד הבה"ד. אל"מ ניב קיבל את ההודעה על מינויו הבא שלושה שבועות בלבד לפני כניסתו הרשמית לתפקיד, כך שחפיפה מסודרת לא בדיוק עמדה על הפרק. "עד היום אני לא מבין איך עשיתי דבר כזה", מודה אל"ם ניב. "כשאני חושב מה המשמעות של בה"ד 1, אני יודע שלא מספיק לבוא ולעשות תהליך חפיפה. כשאתה מגיע לכאן יש צורך בתהליך של לימוד: להבין מה זאת הכשרת הקצונה לעומק, ללמוד לעבוד מול הצבא הגדול ובעיקר להפנים את המשמעות של המקום". כעת, לאחר שלוש שנים שבהן פיקד על בית הספר לקצינים, הוא עוזב את תפקידו לטובת שנת לימודים בחוץ לארץ, ומתפנה לסכם תקופה.
מתחברים לשטח
בשנת 2010 נכנס אל"ם ניב לתפקידו כמפקד הבה"ד, לאחר שני עשורים של שירות צבאי שבהם מילא תפקידים פיקודיים שונים: החל ממפקד מחלקה בחטיבת הנח"ל, מ"פ, מג"ד "שחם", מדריך במלט"ק (המכללה לפיקוד טקטי), רע"ן באגף התקשוב ועד למפקד חטיבה מרחבית אפרים. מאז כניסתו לתפקיד, ביצע אל"ם ניב שינויים משמעותיים בבה"ד אשר תרמו ושיפרו את הכשרת הקצינים החדשים בצה"ל. "אחד הדברים הראשונים שהבנתי הוא, שבה"ד 1 חייב להיות קשור בכל איבריו ונימיו לצבא הגדול. הוא חייב להיות מחובר אליו כדי להיות רלוונטי, ובמקביל להיות מחובר כדי להשפיע עליו. אנו חייבים ללמד ולהכשיר את הקצינים מלמטה למעלה, באמצעות חיבור אמיתי לשטח ולצרכיו, ולא באמצעות חזון מנותק". בשנים האחרונות ניצבו בפני בה"ד 1 ומפקדיו דילמות פיקודיות וערכיות משמעותיות, אשר עלו לסדר היום התקשורתי לא פעם - וגררו דיון ציבורי נוקב. "בית הספר לקצינים משקף כל מיני תהליכים שקורים בחברה הישראלית. במובן הזה, הוא מקום של חיכוך בין כל הפערים והשסעים בצה"ל ובחברה. המקרה הבולט האחרון - סוגיית שירת הנשים. הייתה כאן דילמה מהותית בין עיקרון המשמעת בצבא ומילוי הפקודות, לבין הערכים והאמונות האישיים של האדם". כזכור, המקרה המדובר התרחש לפני כשנתיים. במהלך ערב מורשת קרב לציון מבצע "עופרת יצוקה", יצאו תשעה צוערים דתיים של גדוד "גפן" מן האולם, מכיוון שסירבו לשמוע הופעה של להקה צבאית שכללה נשים. הצוערים הסבירו למג"ד גפן, סא"ל עוזי קליגר כי שירת נשים מנוגדת להלכה. הוא לא קיבל את הסברם ופקד עליהם לחזור לאולם. הצוערים אכן חזרו, אך כשעלו הזמרות שוב, עזבו הצוערים את האולם שוב, וזומנו לשיחת הדחה אצל מפקד הבה"ד. "האירוע הזה הוא אחד הדברים המשמעותיים ביותר שחוויתי, במהלך תקופתי בבה"ד 1", קובע אל"ם ניב. "הסוגיה הזו נחתה עליי ברגע אחד בכל כובד משקלה. יצא לי להיתקל באירועים דומים קודם לכן, אבל בטח שלא בעוצמות כאלה. שיאו של המקרה הגיע לכך שאחד הרבנים אמר בצורה קיצונית, שעדיף לעמוד מול כיתת יורים מאשר לשמוע שירת נשים". הפרשה הסתיימה בהדחתם של ארבעה צוערים מתוך התשעה שיצאו מן האולם, בהתייחסותו של הרמטכ"ל, רא"ל בנימין (בני) גנץ, לסוגיה וביצירה של מערך שיעור חדש בבה"ד 1 - שיעור השירות המשותף.
דבר ששווה להקריב בשבילו
לאחר המקרה, והרעש שעורר בתקשורת, החליט מפקד הבה"ד כי יש צורך בחשיבה מעט רחבה יותר על העתיד, ופחות ראייה נקודתית לאותו מקרה ייחודי . "הבנתי שאי אפשר להעמיד מצד אחד את החיילים לבד, ולתת להם להתמודד עם האתגרים האלה. מצד אחר, אי אפשר להשאיר את המפקדים ללא פיתרון מתאים. ולכן בנינו מערך שיעור שהתבסס על שני דברים עיקריים: הדבר הראשון הוא שבצבא יש פקודות. אם מישהו לא מקיים פקודה בצבא - שלא יהיה קצין ושלא יהיה חייל. כל עוד זו פקודה חוקית - אתה עושה מה שהמפקדים שלך אומרים לך לעשות. אחרי שהבנו זאת, צריך לדבר קצת על מנהיגות, שהוא הדבר השני שעליו התבססנו בשיעור. בסופו של דבר, המפקדים נתבעים שלא לדחוק את החיילים לפינה אלא לסייע להם. אם מפקד לא דואג לחייליו - לא תהיה לחיילים מוטיבציה למלא את דרישותיו, מכיוון שיהיו עסוקים בבעיות שלהם. אם החייל מאמין במפקד, פשוט יותר לחיות את המשמעת הצבאית הקשה".
איך אתה רואה את שילוב החרדים בצה"ל בשנים הקרובות?
"בהקשר הזה צריך להבין את המושג 'שירות משותף' ואת מערך השיעור שבנינו בנושא". שירות משותף זה אומר שכולנו מוכנים לוותר, בערכינו, במנהגנו ובאמונתנו כדי להשיג ערך גדול יותר. מה זה הערך הגדול יותר הזה? הגנה על המדינה", קובע אל"ם ניב בביטחון. "בעיניי, אבן הבוחן היא לא האם נצליח לבודד תפקידים בעבור הציבור החרדי אשר לא כוללים ממשק עם נשים. אבן הבוחן היא אם נצליח ליצור מצב שבו כולם מבינים שהם נמצאים במשהו גדול מהם. דבר ששווה להקריב בשבילו. ברגע שאתה מבין מה הערך שמניע אותך, אתה מוכן לוותר. וברגע שאנשים מוכנים לוותר, הכול פשוט יותר. כאן בבה"ד 1 למשל, החלטתי שחדר הכושר לא נפתח בשבת. הסיבה - כדי שחדר הכושר יפעל צריך מדריך, כלומר שיעבוד בשבת, וזה אסור על פי ההלכה. החייל החרדי שיגיע לבה"ד 1 יצטרך לחיות בסביבה ששומרת שבת בפקודות, אבל לא ברשות הפרט. כדי לשרוד בסביבה כזו, הדבר הכי חשוב הוא שתהיה הבנה של הנושא הזה, אחרת אני לא בטוח שכל המאמץ הזה שווה". בהמשך לשירות החרדים בצה"ל, גם סוגיית השוויון בנטל אשר נדונה לאחרונה בהרחבה, היא חלק בלתי נפרד מהשירות המשותף שעליו מדבר אל"ם ניב. "מה זה שוויון בנטל? הרי לשרת בצבא זה לא נטל. זו זכות. אנו צריכים להגיע למצב שבו כולם רוצים להטות שכם ולעשות את זה יחד. כשזה יקרה - תהיה לנו מדינה וחברה טובה יותר".
קצין יבשה כחיית שטח
עם אילו תובנות אתה יוצא מהתפקיד?
"התובנה העיקרית היא, שהדילמות שהכשרת הקצונה מתמודדת שאיתן מתמודדים בקורס קצינים בצה"ל לא משתנות בצורה ניכרת לאורך השנים. אם נבדוק עם אילו דילמות התמודד מפקד בה"ד 1 הראשון, רא"ל חיים לסקוב ז"ל, נראה שהשאלה הייתה אם לאמץ את מסורת הפלמ"ח או את מסורת הצבא הבריטי. האם אנחנו מגדלים קצין שרואה בצבא מקצוע - שמאמין במשמעת, בהיררכיה, שצריך להיות מאוד מסודר ומקצועי, או בוחרים במסורת הפלמ"ח שהאמינה במפקדים שגדלים מלמטה, פחות בהכשרה תיאורטית ויותר בהכשרה מעשית-טקטית,פחות מקדשים את התרגולות, ויותר את היוזמה החופשית. הניגוד בין שני הדברים האלה נמשך תמיד. זה התחיל מלסקוב, וכל פעם הגיע מפקד אחר לבה"ד 1 ומשך לכיוון שלו. מפקד נוסף, אל"מ מאיר פעיל, ניסה לתת לצוערים את החופש הכי גדול שהוא יכול. הוא קרא להם 'משה רבנו קטן' מכיוון שהם עתידים להיות האחראים והמובילים. אימצתי אמירה של גל הירש (תא"ל (במיל') גל הירש, בעברו גם מפקד בה"ד 1, נ"ש) שאומרת 'מרחק פיקודי - שני מילימטר'. למה שני מילימטר? מכיוון שזה המרחק הקטן ביותר שמותר בין צוערים , אבל מספיק רחוק כדי שישמר גבול. כך מבינים מי זה המפקד, מי זה הפקוד ואין שום בלבול. במהלך הקורס מבצע הצוער תהליך, בו הוא לומד על עצמו ועל היכולות שלו, דבר שמצריך פתיחות ואמון בינו לבין המפקד שלו". בין השינויים המהותיים שהטמיע אל"ם ניב בבה"ד 1 בשנים האחרונות, ניתן למנות גם את המהפך בהכשרת הקצינים הלוחמים במגמת "להב". גם בנושא הקצונה הקרבית היה תמיד ויכוח בסוגיית האיזון שבין הלמידה התיאורטית, לבין הלמידה המעשית. "אין ספק שאחד השינויים הגדולים שעשינו בבה"ד, היה במגמת 'להב'. ערכנו תחקיר על המגמה מאז הקמתה לפני עשור, ובנינו הכשרה אחרת. מתאר אל"ם ניב. "כשהוקמה המגמה, הרעיון היה לייצר זהות של קצין יבשה - קצין המתבסס על ההבנה של הקרב המשולב. ההבנה מתחילה מלנקות ביחד, לאכול ארוחת בוקר ביחד, להסתער ולהתאמן כשכולם ביחד. זה היה רעיון טוב מאוד, אבל הביצוע שלו היה יותר תיאורטי מדי ולא מספיק מעשי". לאחר ביצוע התחקיר, הוכפלה כמות ימי השטח שעוברים צוערי להב מעשרה ימים בקורס לעשרים וחמישה, כשבמחזור האחרון של מגמת "להב" אפילו סדנת הזהות התקיימה בשטח ולא במבנים סגורים כבעבר. "קצין יבשה צריך להיות חיית שטח", מדגיש מפקד הבה"ד היוצא. "הוא צריך לאהוב אותו ולהבין, שמקומו הטבעי הוא בשטח. לא במשרד, ולא בשום מקום אחר. כשעשיתי את הקורס שלי לפני עשרים שנה לא היה 'להב', אבל בדיעבד אין לי ספק שזה הכרחי. בכל מלחמות ישראל עלתה סוגיית הקרב המשולב, לכן צריך ללמד את הלוחמים והמפקדים מהרגע הראשון דבר פשוט - אתה לא מנצח מלחמה לבד, אתה מנצח רק כשכולם פועלים ביחד".
ממלכת אי הוודאות
מול אילו אתגרים מתמודד היום מ"מ יבשה, שלא היו בעבר?
"תמיד יש שינויים, אבל מבחינה מבצעית אין הבדל משמעותי. טבע המלחמה לא משתנה אף פעם. הרי מה זו מלחמה? חיכוך שנוצר, לאחר ששני צדדים מנסים לאכוף בכוח את רצונם אחד על השני. החיכוך הזה יוצר סביבה לחוצה, שתמיד תהיה אפופה באי-ודאות. כמאמרו של קלאוזביץ (קרל פון קלאוזביץ, איש צבא והוגה דעות צבאי פרוסי מהמאה ה-19, נ"ש), 'המלחמה היא ממלכת אי-הוודאות, ולעולם לא תמצאנה כפי שחשבת'. המשפט יישאר נכון גם אם תהיה פה מלחמת סייבר, מכיוון שזה עדיין חיכוך בין שני צדדים, ולזה אני מכין את המפקדים. האם המלחמה הקרובה תהיה כזו או אחרת? זה לא משנה. למלחמה תמיד אותו הטבע, ותמיד קורים דברים שלא ציפינו להם. תמיד יהיה לחץ פסיכולוגי, תמיד יהיו חיילים שיישברו ונצטרך להתמודד איתם. דווקא מהמציאות הנוכחית, הסוגיה הזו רלוונטית גם לקציני המטה והמפקדות. אם בעבר העורף היה מחוץ לסכנה, היום העורף נמצא בסיכון לא פחות מהחזית. לצורך העניין, גם קצין במפקדת קצין חינוך ראשי או באכ"א יכול למצוא את עצמו תחת התקפת טילים, ולשמור על רציפות תפקודית, לדאוג לפינוי פצועים ולתפעל את האירוע. בשביל זה צריך לאמן אותו כבר כאן לדבר שלא ישתנה לעולם. טבע המלחמה לא ישתנה, רק הצורה שבה אנו נלחמים". כדוגמה להפתעות בשדה הקרב, אל"ם ניב מביא את גילוי "שמורות הטבע" של ארגון החזבאללה במלחמת לבנון השנייה. "במלחמה נכנסו כוחות צה"ל לאזורים הסבוכים, ניסו להתמודד אבל לא היו להם את כל הכלים, דבר שגרם לצה"ל להימנע מכניסה אליהן עד סוף המלחמה. היום אני חושב שאנחנו צריכים להיות במקום אחר. נכנסת לשמורות טבע? קודם כל תמנע את הכרעתך, אחר-כך תתארגן, תיזכר בכל הטכניקות שלמדת, תבצע התאמה ותיכנס שוב. אז מה אם הופתעת? טבעי שתופתע. אפשר להתגבר על זה. אל תילחץ מזה שאין לך טכניקה מתאימה. זו מלחמה".
ברבור שחור כדרך
נושא אי-הוודאות בשדה הקרב הוטמע בצורה משמעותית בהכשרת הצוערים, במהלך כהונתו של אל"ם ניב. לא רק במסגרת קורס הקצינים, אלא גם במסגרת גדוד "גפן" אשר מרכז את ההשלמה החילית של חטיבות החי"ר והיחידות המיוחדות. בשנתיים האחרונות שולבה במסגרת ההכשרה תפיסת אימון חדשה בשם "ברבור שחור", שמטרתה לתרגל עם הצוערים תפקוד יעיל בסביבה המאופיינת באי-וודאות, לחץ והפתעות. "כשהייתי מח"ט אפרים, זימן אותי לשיחה מפקד פיקוד העורף דאז, האלוף יאיר גולן. הוא שאל אותי אם קראתי את הספר 'ברבור שחור'. פה זה המקום להתוודות שאמנם אשתי קנתה לי את הספר, אבל חוץ מהשער לא ראיתי ממנו הרבה. הוא אמר לי 'תשמע, אי-הוודאות זה הסיפור של הקרב. יש בספר כל מיני רעיונות טובים, לך תפתח את זה'. אחרי השיחה הזו התחלנו להיפגש במעין חבורה: אל"ם אליעזר טולדנו (מח"ט חטיבת הצנחנים כיום, נ"ש), סא"ל יותם אמיתי, המשמש כרע"ן הערכות בממד"ה (מחלקת מדעי ההתנהגות, נ"ש) ואנוכי. כל שבוע נפגשנו בפו"ם ודנו בנושא. התוצר התיאורטי של המפגשים הללו היה מאמר, בנושא ברבורים שחורים במלחמת העולם השנייה. כשהגעתי לבה"ד 1 אמרתי לעצמי - הגיע הזמן למבחן האמיתי, לבדוק האם ניתן ליישם בצורה מעשית את נושא הברבורים השחורים, בהכשרת לוחמים. כך יצאה לדרך סדרת "ברבור שחור" בגדוד "גפן" אשר החלה, על פי עדותו של אל"ם ניב, כסדרה שמזכירה תרגיל מסכם של יחידה מיוחדת, אך בהמשך השתנתה והתפתחה. ייחודיות הסדרה, בניגוד לתרגילי בלת"ם רגילים, טמונה בהעמקת העיסוק בשורש ההפתעה, השפעתה על המ"מ והענקת הכלים להתמודדות איתה. "מכיוון שהמטרה שלנו היא ללמוד, קבענו שיש התמודדות בשלושה טווחי זמן: בטווח הקרוב - מה אתה יכול לעשות לפני ההפתעה כדי להקטין את אי-הוודאות עוד בנוהל הקרב. לדוגמה, נניח שלמדת רק את הציר ולא את מרחב הלחימה כולו, אם ההפתעה תוריד אותך מהציר אתה אבוד. אבל אם למדת את המרחב - קל יותר להתמודד איתה. יש עולם שלם של דברים שאפשר לעשות לפני. לא רק כדי לצמצם את אי-הוודאות, אלא גם את אופי ההפתעות. הטווח השני הוא תוך כדי - איך תופתע אך לא תוכרע. מלכתחילה נקודת ההנחה היא שתופתע. הרבה פעמים בתרגילים ראינו שכשהצוערים מופתעים הם לא מוציאים פקודה, אבל בתחקיר לאחר האירוע הם בעצמם הבינו שזו טעות. הטווח השלישי הוא אחרי שהתגברת על ההפתעה. אתה לא יכול לשכב בהלם קרב, אלא צריך לקום על הרגליים, לאסוף את הכוחות, להתארגן מחדש ולהכריע את הקרב".
הדואליות של הקרב
אחד האירועים הזכורים ביותר לאל"ם ניב משירותו, היה הפיגוע שביצעו שלושה מחבלים מהג'יהאד האסלאמי ב"ציר המתפללים" בחברון ב-2002. הפיגוע גבה את חייהם של שנים-עשר ישראלים, וביניהם: חמישה שוטרי מג"ב, ארבעה חיילי צה"ל ושלושה אנשים מכיתת הכוננות של קרית ארבע. בכיר החיילים שנפל באותו אירוע היה אל"ם דרור ויינברג ז"ל, מפקד חטיבת חברון דאז. "כשהייתי מג"ד 'שחם' בשנת 2002, הוקפצתי לאירוע 'ציר המתפללים'. הגעתי לשם מהבית, שעתיים אחרי שהאירוע התחיל", משחזר אל"ם ניב את האירוע. "ניסיתי להבין פחות או יותר מה קורה, כשפתאום שמתי לב שגוררים מישהו באלונקה. הסתכלתי לראות מי שוכב עליה, וראיתי שזה דני, הסמ"פ שלי (סגן דני כהן ז"ל, נ"ש). ראיתי שיש לו כדור בבטן, ואמרתי לעצמי 'בסדר, הוא מפונה לבית חולים, מטפלים בו. אני הולך להילחם והוא יהיה בסדר, הוא ייצא מזה". אל"ם ניב נכנס עם מפקד מג"ב חברון, שני לוחמי דובדבן שבאו מהיישוב ומ"פ גדוד 101 של חטיבת הצנחנים, ולאחר לחימה הצליחו לחסל את שני המחבלים הנותרים ולסיים את האירוע. "כשהכל נגמר פגשתי את מח"ט הנח"ל דאז, נועם תיבון (כיום אלוף נועם תיבון, מפקד הגיס הצפוני, נ"ש). הוא שאל אותי 'אתה יודע שדני נהרג, נכון?'. אני לא אשכח איך הרגשתי באותו רגע. על שני הרוגים שנפלו באירוע ידעתי עוד קודם, אבל גם דני? אני לא יודע מאיפה הבאתי את הביטחון שהוא יהיה בסדר. הייתי בטוח שהוא יחיה, ובהרגשה הזו יצאתי לקרב. באותו רגע כל המחשבות התערבבו לי בראש. מצד אחד האדרנלין שלי היה בשמים, מאושר שהצלחתי לסיים את האירוע הזה וכל המחבלים מתים. מצד שני איבדתי חיילים. זו התחושה של הקרב, הדואליות הזו". כשאל"ם ניב מדבר על דואליות, הוא לא משתמש בה מהשפה ולחוץ, ובזמן שאנחנו משוחחים הוא מוכיח אותה הלכה למעשה. "יש איזה שיר של נתן אלתרמן, שנקרא 'ליל חניה'. בדיוק עכשיו העברתי את השיר הזה בשיחת סיכום לסגל בבה"ד. יש כאן משפט אחד שמבטא את הדואליות הזו מאוד יפה. אלתרמן כותב 'בהתפרס המחנה אשר דינו, להיות שופך דם האדם ומגינו'. זה הסיפור, האבסורד הבלתי נתפס של הקרב. כשאתה לוחם - אתה שופך דם של בני אדם כמוך, אבל אתה עושה את זה במטרה להגן על אנשים אחרים. באירוע כמו 'ציר המתפללים' פתאום הבנתי את זה. הצלחתי להגן ולהרוג את המחבלים, אבל איבדתי חיילים בדרך". מתוקף תפקידו כמפקד בה"ד 1 בשנים האחרונות, זכה אל"ם ניב להשפיע על עיצוב זהותם של מפקדיו העתידיים של צה"ל. "מבחינתי, מי שרוצה להיות קצין בוחר בשני דברים: להיות מקצוען, ושליחות", מדגיש אל"ם ניב. "מצד אחד, הוא בוחר בצבא כמקצוע לכל דבר. אי אפשר לנצח היום במלחמות ולהבין את תופעת המלחמה, אם אתה לא תופס את זה כמקצוע ולומד אותו בהתאם. מצד אחר, יש את השליחות. כשאתה מגיע לכאן אתה שליח של המדינה במטרה להגן עליה, אבל אתה גם שליחה מול כל העולם. אתה נתבע לדוגמה אישית ולהחלטות מוסריות. בסופו של דבר, אם אין את השליחות שמניעה אותך קדימה, ואין לך את המקצועיות שמאפשרת לך לקיים את השליחות, יש כאן בעיה. האמירה 'קצין הוא קצין הוא קצין' היא אמירה מהותית, מכיוון שאנשים מאמינים שכל מי שמסתובב עם דרגות קצונה על הכתף יודע דבר או שניים על העולם. הוא יודע מה זו מלחמה, מה זה תו"ל ופו"ש, ואיך להנהיג חוליה. כאן בבה"ד אנו מעניקים שפה משותפת, תרבות משותפת וערכים משותפים לכלל הקצינים בצה"ל. לכן, במובן הזה בה"ד 1 הוא מקום מאוד חשוב, מאחר והוא מראה איך צריך להיראות צבא ההגנה לישראל".
סיפוק אדיר והנאה צרופה
רגע לפני שהוא עוזב את תפקידו, זכה אל"ם ניב לחנוך את "מבנה בוקר", שבו הוקמה לאחרונה תערוכה מיוחדת המגוללת את תולדות בית הספר לקצינים. "בה"ד 1 הוא מקום לאומי, אבל למעשה למאת אלף- המבקרים שמגיעים אלינו מדי שנה אין דרך להבין את ההיסטוריה של המקום, מה המחשבה מאחורי בה"ד 1 ומה הרעיון המרכזי שמוביל אותנו", הוא מסביר. "לכן, התחלנו לעבוד על תכנית לריכוז מורשת הקצונה בצה"ל. בינתיים אני שמח שזכיתי להשיק לפחות את התערוכה, כיריית הפתיחה לתכנית. אני חושב שבה"ד 1 ימשיך וישמור על מעמדו, כמי שדורש מעצמו להיות ברוח 'ממני תראו וכן תעשו'. הבה"ד חייב לשמור על הרמה המקצועית שמובילה אותו. לא להיות רק מקום של ערכים וחינוך, אלא להמשיך להשקיע בפתרון אתגרים שוטפים כמו איך מחנכים למנהיגות, איך מתמודדים בסביבה של אי-ודאות ואיך מכשירים מפקדים, ושומרים על הרמה הגבוהה שלהם. זה לא יהיה קל, אבל אני בטוח שהבה"ד ישמור על מרכזיות גדולה מאוד בבניין הכוח בצבא". ומה צפוי למחליפו בתפקיד, אל"ם אבי גיל, בשנים הקרובות? לזה, יש לאל"ם ניב תשובה כנה ופשוטה - "סיפוק אדיר והנאה צרופה". (הכתבה "איש הרוח" מאת נועם שרעבי, בטאון "ביבשה", גיליון 25, ספטמבר 2013.)

הערת אגב, ניב התגייס לצה"ל ב-1989 והתנדב לצנחנים, במסלול בני משקים לגדוד הנח"ל המוצנח. בצנחנים עבר מסלול הכשרה כלוחם וקורס מ"כים חי"ר. בעת שסיים את קורס המ"כים הושלמה העברת מסלול בני המשקים מן הצנחנים לחטיבת הנח"ל וניב היה למפקד כיתה בגדוד 932: "התגייסתי ב-1989 לגדוד 50, שבאותה תקופה היה שייך לצנחנים והורכב מפלוגות של הנח"ל ומפלוגת בני המשקים, הייתי עם כומתה אדומה, נעליים אדומות ותג של פיקוד הנח"ל. אחר- כך, הגדוד הפך לגדוד 101- גדוד צנחנים רגיל- ובהמשך עברתי להיות מ"כ בגדוד 932 של הנח"ל".". (מתוך הכתבה "מחליפים צבעים ", שפרסמה בעיתון "במחנה") בהמשך שימש ניב כמ"מ, מ"פ, מ"פ פלנ"ט ומג"ד בחטיבה ולאחר מכן כמח"ט אפרים ומפקד חטיבת הצנחנים במילואים חוד החנית.
_____________________________________
"לא חוזרים עד שמבצעים"(המוטו של גדוד 890 של הצנחנים, כפי שניסח אותו מפקדו אריק שרון)
"איפה האופניים שלך עכשיו? תאר לעצמך, שאתה יורד עכשיו למטה, למקום הרגיל, אבל האופניים לא שם. עצור את עצמך ברגע הזה, בשנייה שאתה מגלה שהאופניים לא שם, ותכפיל את הרגע הזה פי אלף. זאת המלחמה." (מתוך הספר "גוף שני", מאת עפר שלח, "זמורה ביתן", 1989, עמוד 92)
"סבלנות התמדה ולעיתים כדור בין העיניים" (סיסמת המארינס לללוחמה בטרור, אותה אימץ בשעתו מפקד גדוד 890 של הצנחנים, אמיר ברעם, כמוטו גדודי)
"המבחן שלנו כצבא הוא מבחן היכולת ולא מבחן הכוונה." (מתוך ההרצאה שנשא האלוף גדי איזנקוט "מאפייניו של עימות אפשרי בזירה הצפונית ובעורף" בסמינר לזכר חללי מלחמת לבנון השנייה שנערך באוניברסיטת חיפה ב־30 בנובמבר 2010)
"אני חושב שצנחנים מחזיקים מעצמם כמחויבים למשהו שכולם מחויבים אליו, אבל הם רוצים קצת יותר. זה לא שאנחנו פועלים מאחורי קווי האויב - אנחנו לכאורה כמו כולם. אז מה בעצם ההבדל? זה שצנחן עושה הכול וקצת יותר. זה מחייב אותך ביוזמה, בהובלה, בדוגמה אישית בקרב - וגם בקימה בפני שיבה באוטובוס." (הרמטכ"ל בני גנץ על השירות בצנחנים. מתוך הכתבה "מסיבת גנץ" מאת יוני שנפלד ונועה הורוויץ, "במחנה", 6 בינואר 2011)


נערך לאחרונה ע"י marloweperelab89035 בתאריך 09-09-2013 בשעה 06:39.
תגובה ללא ציטוט תגובה עם ציטוט חזרה לפורום
  #126  
ישן 18-09-2013, 09:45
צלמית המשתמש של marloweperelab89035
  marloweperelab89035 marloweperelab89035 אינו מחובר  
 
חבר מתאריך: 06.02.07
הודעות: 2,325
בתגובה להודעה מספר 1 שנכתבה על ידי marloweperelab89035 שמתחילה ב "כתבות שהתפרסמו בשנים האחרונות על קצינים בכירים - אשכול 2"

מהפכת תחריר שחררה את השד מהבקבוק בסיני\ מאת עמוס הראל
חרף הקשרים הטובים עם הצבא המצרי, מפקד עוצבת אדום היוצא, נדב פדן מזהיר: ישראל תתקשה להתמודד עם זריקת המרץ שקיבלו פלגי אל־קאעדה בחצי האי
בזמן שהקהילה הבינלאומית ממוקדת בניסיון לאכוף הסדר לפירוק הנשק הכימי בסוריה, ממשיך שלטון הגנרלים החדש במצרים במהלך האגרסיבי שלו נגד שרידי המשטר הקודם, אנשי האחים המוסלמים. בקהיר, באלכסנדריה ובערי השדה המצריות דוכאו הפגנות, הושלכו אלפים מאנשי התנועה לכלא והוטלו מגבלות חמורות על פעילותם של מטיפים דתיים. גם בסיני זהו מאבק צבאי לכל דבר: מאות פעילים איסלאמיים נעצרו ולפי הערכות שונות נהרגו מאות אחרים, שהשלטונות תיארו כפעילי טרור חמושים, במתקפות של הצבא על מעוזי האיסלאם הקיצוני בחצי האי. צבא מצרים מסתמך בעיקר על תקיפות מסוקים וירי מרחוק לעבר האזור ההררי שבו מסתתרים הקיצונים. ברוב המקרים, כוחות הביטחון המצריים אינם פועלים במתכונת של סריקות מבית לבית ומעצרים. רוב המהלך המצרי מתמקד ב"אנסאר בית אל־מקדס", הארגון הגדול בסיני המסונף לאל־קאעדה. אך המצרים פועלים גם נגד ארגונים אחרים, קטנים יותר, כמו "אכנאף בית אל־מקדס". בד בבד, מפעילה קהיר יד ברזל בטיפול במנהרות להברחות בין סיני לרצועה ברפיח. השלטון החדש מאשים את הארגונים האיסלאמיים בסיני במעורבות בניסיון ההתנקשות שנכשל בחיי שר הפנים המצרי. במסיבת עיתונאים השבוע הציגו המצרים פצצות מרגמה שנתפסו במבצע בסיני ולפי הכתובות שעליהן יוצרו במקור בעזה. קהיר מטיחה מדי יום האשמות בארגונים בסיני ובאחיהם מעבר לגדר ברפיח, הפלגים הפלסטיניים בעזה. הארגונים בסיני, תחת הלחץ הצבאי, עברו למגננה. פה ושם הם מפתיעים בפיגוע תגובה. לפי שעה לא ברור כמה זמן תמשיך מצרים להפעיל מאמץ כה נרחב בסיני. ישראל צופה מן הצד בהתפתחויות ובהמשך למדיניותה האזורית כלפי הטלטלה הערבית, משתדלת בדרך כלל שלא להתערב. מאז עליית הגנרלים בקהיר נרשם שיפור נוסף ביחסים הביטחוניים בין שתי המדינות. הוא נשען גם על מפגש אינטרסים ביחס לצלע הנוספת במשולש הדרומי, הנהגת החמאס בעזה, שעליה מפעילה כעת מצרים לחץ כבד באמצעות הרס המנהרות והטלת מגבלות רבות על השימוש במעבר רפיח.
הצבא של מובארק
לפני כשבוע סיים תת־אלוף נדב פדן כהונה בת שנתיים כמפקד עוצבת אדום, האוגדה המרחבית של צה"ל המופקדת על גבול מצרים ועל החלק הדרומי של הגבול עם ירדן. בשיחה עם "הארץ" פדן נזהר מלחוות דעה מפורשת על האירועים בסיני ומתמקד במה שהיה תחת אחריותו הישירה. "ישנו תיאום טקטי טוב בינינו לבין כוחות הביטחון המצריים", אומר פדן, שהרבה להיפגש עם עמיתיו מעבר לגבול בשנתיים האחרונות. "קיים דיאלוג שוטף, שכעת הולך ומתחזק, אבל התנהל גם בתקופת נשיאותו של מורסי, בלי קשר לתהליכים הפנימיים שאירעו במצרים. צריך לזכור שהצבא המצרי נבנה בימי משטר מובארק. ישנם קצינים אדוקים יותר או פחות בדתם, אבל אלה לא אנשי האחים המוסלמים". הוא מסתייג מניתוח יחסי הכוחות הפנימיים בקהיר. "זה נשמע כמו דיון במוספי השבת של ‘הארץ’. ביומיום, האוגדה עסוקה בהתמודדות עם אתגרים טקטיים ואופרטיביים. המהפכים בקהיר היו גורם משפיע, אבל אני עסקתי בעיקר במה שהיתה לי השפעה עליו בשטח ובמה שנגזר מזה על תפיסת הפעולה שלנו לאורך הגבול". פדן, בן 46, גדל בקיבוץ עין כרמל ועשה חלק ניכר משירותו כלוחם וקצין בסיירת מטכ"ל. בהמשך היה מפקד גדוד בחטיבת הנח"ל, מפקד יחידת המסתערבים דובדבן בשיא האינתיפאדה השנייה, מפקד החטיבה המרחבית בית לחם ומפקד בית הספר לקצינים. עוד לפני שנכנס לתפקיד באוגדה, סיפק לו הגבול המצרי קריאת השכמה מדממת. תוך כדי החפיפה עם קודמו, תא"ל תמיר ידעי, אירע באוגוסט 2011 הפיגוע הגדול ביותר בגבול: מחבלים שחדרו ממצרים הרגו ששה אזרחים ישראלים ושני אנשי ביטחון בעין נטפים, צפונית לאילת. הפיגועים הראשונים בסיני אירעו כבר באמצע העשור הקודם, אבל מהפכת תחריר, אומר פדן "בהחלט שחררה את השד מהבקבוק בסיני. באביב 2011 תשתיות טרור איסלאמי מסיני יצרו קשר עם ארגונים של הג'יהאד העולמי ברצועת עזה ועם ועדות ההתנגדות העממית ברפיח והחלו לעסוק יחד בתכנון פיגועים. עד היום איננו יודעים את זהותם של רוב המחבלים שהשתתפו בפיגוע בעין נטפים. אנחנו מעריכים שנטלו בו חלק כ–18 איש ושלפחות חלקם היו מצרים". הארגון שביצע את הפיגוע זוהה בדיעבד כאנסאר בית אל מקדס, גדול הארגונים בסיני. ועדות ההתנגדות מעזה היו שותפות במימון הפעילות וכן בהעברה של חגורות נפץ מעזה ששימשו חלק מהמחבלים. "אבל חלקו של אנסאר היה גדול בהרבה מכפי שסברנו תחילה. המחבלים היו מצוידים היטב: טילי נ"ט ונ"מ, רובי צלפים, מטעני חבלה. זה היה פיגוע מתוכנן, שאפתני, שהיקפו הזכיר את התקפות חיזבאללה בתקופה שבה צה"ל ישב בדרום לבנון". לצד עזה, ניכרת בסיני מעורבות חיצונית גוברת של אל־קאעדה. תנועות סלפיות קיצוניות בעזה ובסיני קיבלו הדרכה, מטרייה רעיונית וכסף מאנשי בן לאדן. בפיגועים הראשונים בסיני, ההנהגה העולמית של אל־קאעדה כנראה לא אהבה את נטילת האחריות בשמה. יחסה השתנה, כשהפלגים בסיני הפגינו יכולת אמיתית לגרום נזק לישראל ולמצרים. הוכחה לשינוי התקבלה לפני כחודשיים, כשהמודיעין האמריקאי יירט שיחת ועידה טלפונית בין מנהיגי אל־קאעדה ברחבי העולם והוציאו התרעה אזורית על פיגוע באחת השגרירויות שלהם, גם מנהיג פלג איסלאמי מסיני היה על הקו. "הפלגים בסיני הם כבר חלק מהרעיון וחלק מהמועדון", אומר פדן. "היום ישראל נמצאת על האג'נדה של אל־קאעדה, יותר מאשר לפני חמש שנים. אנחנו נראה לכך ביטוי בשנים הקרובות, בפיגועים מסיני, מסוריה ומלבנון". רשתות הטרור בסיני רוכשות בהדרגה יותר עצמאות ומשתחררות מצלה של עזה. חבריהן מייצרים בעצמם אמצעי לחימה והן מחליטות מתי לבצע פיגוע על פי שיקוליהן. המודיעין הישראלי מעריך שבסיני פועלים כמה אלפי טרוריסטים חמושים, המתחלקים ללא פחות מ-200 פלגים. "פעם חשבנו שהארגונים האיסלאמיים לא יעסקו בהברחת סחורות בגבול", אומר פדן. "התברר שטעינו. אותו פעיל יכול היום להבריח סמים, מחר דלק ומחרתיים לעסוק בטרור. לפני שנה, היתה נטייה אצל חלק מאנשי הביטחון בישראל לתאר מעבר מהמבנה השבטי הישן של הבדואים בסיני להתארגנויות אידיאולוגיות, חוצות שבטים. זו היתה מסקנה מופרזת במקצת. השייחים הוותיקים אמנם נחלשו, אבל עדיין נותרה להם השפעה והמבנה השבטי שורד".
הגדר הטובה
כשפדן נכנס לתפקיד, כבר החלה בניית הגדר בגבול המצרי, על סמך החלטת ממשלה שהתקבלה ב–2010. ראש הממשלה, בנימין נתניהו, יזם תחילה את הגדר כניסיון לבלום את זרם המהגרים מאפריקה, אבל הפיגוע בעין נטפים סיפק הקשר אחר, ביטחוני ודחוף, לזירוז הפרויקט. כמעט 240 קילומטרים נבנו במהירות שיא, תוך פחות משנתיים, בעלות של כמיליארד וחצי שקלים. חסרים עדיין 700 מטרים באזור המצוקים בפתחת אילת, שיושלמו עד סוף השנה. ההגירה נבלמה: מעשרת אלפים איש מדי שנה, לעשרות בודדות ב–2013. פדן מחמיא לפרויקטור, תא"ל ערן אופיר, שהוביל את בניית הגדר וכעת עסוק במקביל גם בשיפור גדר הגבול בגולן. "האיש הוא בולדוזר. מגיע לו פרס ביטחון ישראל". הפיגוע בעין נטפים היה קו פרשת המים ביחסה של ישראל לגבול המצרי. "דפוס הפעולה שלנו השתנה", אומר פדן. "פעם ראית אדם עם שק מתקרב לגבול ונערכת להברחה. היום אתה נערך לפיגוע, מה גם שבחלק מהמקרים המבריחים יורים על הסיורים כדי להסיט תשומת לב ולאפשר את הצלחת ההברחה בנקודה סמוכה". אחרי הפיגוע, הורחב המאמץ המודיעיני הישראלי באזור הגבול: נוספו אמצעי תצפית רבים והשב"כ הקים חטיבה חדשה המתמחה בגזרה. צה"ל פתח שתי מפקדות חטיבה מרחביות ומבסס כעת את מפקדת האוגדה על אנשי קבע במקום קציני מילואים. הושלמה הקמת יחידת עילית חדשה, סיירת רימון של גבעתי, המתמחה בסיכול חדירות מהגבול ושודרגה באופן משמעותי איכות הכוחות המוצבים בגבול, כשיחידות סדירות החליפו את גדודי המילואים. כעת מוצבים בגבול המצרי גדודי שריון וגדוד קרקל. כמו מפקדים אחרים לפניו, עוזב פדן את הנגב כחסיד של הגדוד, שרוב מפקדיו וחייליו הן נשים. "כשהגעתי לכאן חשבתי שהגדוד הוא אירוע חברתי, שמאפשר גם לנשים להיות לוחמות. שיניתי את דעתי. קרקל פועל בסטנדרט גבוה מאוד שלא נופל מאף גדוד חי"ר אחר". בשנתיים האחרונות נרשמו בגזרת האוגדה 11 פיגועים – בהם חדירות, ירי צלפים, הטמנת מטעני חבלה ושיגור רקטות לאילת ולבסיסי חיל האוויר בנגב. בחלק הצפוני של הגבול, שעליו מופקדת אוגדת עזה, אירעו כמה פיגועים נוספים. הגבול המצרי כבר אינו אותו גבול שלום מפוהק של 30 השנים הקודמות. הגדר החדשה לא מונעת ירי מעליה וגם לא מבטלת לחלוטין סיכויי חדירה. פדן, עם הרקע שלו ביחידות מיוחדות, יודע שאין גדר שכוח מיומן דיו לא יכול להתגבר עליה. "גם את הגדר הזו עוברים, אבל רק לעתים רחוקות. העניין הוא שהגדר מעכבת מאוד את החדירה והפריסה החדשה מאפשרת לנו להגיע במהירות ובדרך כלל לתפוס את מי שהסתנן". השינוי שהתחולל בשנים האחרונות, הוא אומר, עצום. "עברנו ממצב של אזור ספר פתוח, ללא גדר, עם כוחות שהיו די אבודים במרחב, שרצו במדבר אחרי קצות חוט, להיערכות שונה לגמרי: גזרה שסגורה בגדר, מכוסה באמצעי איסוף ומפעילה כוחות מאומנים יותר". על החלק השני של הגזרה שהיתה באחריותו הוא ממעט לדבר. בגבול הירדני, עדיין בלי גדר משמעותית, נשמר בינתיים שקט יחסי משום שהמלך עבדאללה מצליח לעת עתה להשאיר את ארצו יציבה למרות התנודות במדינות השכנות. פדן מסכים לומר רק שהתיאום הביטחוני עם הירדנים, שרובו ככולו מתנהל בפרופיל תקשורתי מינימאלי, מצוין. "ראינו בשנה האחרונה ניצנים של אירועים שם, אחרי השלמת הגדר עם מצרים - בעיקר עלייה במספר הניסיונות להברחת סמים מירדן. אבל הירדנים מציבים בגבול כוחות איכותיים ובינם לבינינו מתקיימת מערכת אמון הדדית גבוהה, שמקפידים בה על דיווחי אמת ללא מניפולציות". נכון לספטמבר 2013, הגבול הירדני עודו יציב. ("הארץ", 18.09.2013 )
_____________________________________
"לא חוזרים עד שמבצעים"(המוטו של גדוד 890 של הצנחנים, כפי שניסח אותו מפקדו אריק שרון)
"איפה האופניים שלך עכשיו? תאר לעצמך, שאתה יורד עכשיו למטה, למקום הרגיל, אבל האופניים לא שם. עצור את עצמך ברגע הזה, בשנייה שאתה מגלה שהאופניים לא שם, ותכפיל את הרגע הזה פי אלף. זאת המלחמה." (מתוך הספר "גוף שני", מאת עפר שלח, "זמורה ביתן", 1989, עמוד 92)
"סבלנות התמדה ולעיתים כדור בין העיניים" (סיסמת המארינס לללוחמה בטרור, אותה אימץ בשעתו מפקד גדוד 890 של הצנחנים, אמיר ברעם, כמוטו גדודי)
"המבחן שלנו כצבא הוא מבחן היכולת ולא מבחן הכוונה." (מתוך ההרצאה שנשא האלוף גדי איזנקוט "מאפייניו של עימות אפשרי בזירה הצפונית ובעורף" בסמינר לזכר חללי מלחמת לבנון השנייה שנערך באוניברסיטת חיפה ב־30 בנובמבר 2010)
"אני חושב שצנחנים מחזיקים מעצמם כמחויבים למשהו שכולם מחויבים אליו, אבל הם רוצים קצת יותר. זה לא שאנחנו פועלים מאחורי קווי האויב - אנחנו לכאורה כמו כולם. אז מה בעצם ההבדל? זה שצנחן עושה הכול וקצת יותר. זה מחייב אותך ביוזמה, בהובלה, בדוגמה אישית בקרב - וגם בקימה בפני שיבה באוטובוס." (הרמטכ"ל בני גנץ על השירות בצנחנים. מתוך הכתבה "מסיבת גנץ" מאת יוני שנפלד ונועה הורוויץ, "במחנה", 6 בינואר 2011)


נערך לאחרונה ע"י marloweperelab89035 בתאריך 18-09-2013 בשעה 09:53.
תגובה ללא ציטוט תגובה עם ציטוט חזרה לפורום
  #127  
ישן 19-09-2013, 15:27
צלמית המשתמש של marloweperelab89035
  marloweperelab89035 marloweperelab89035 אינו מחובר  
 
חבר מתאריך: 06.02.07
הודעות: 2,325
בתגובה להודעה מספר 1 שנכתבה על ידי marloweperelab89035 שמתחילה ב "כתבות שהתפרסמו בשנים האחרונות על קצינים בכירים - אשכול 2"

אוגדונר מצרים: "אלפי מחבלים בסיני - והתופעה גדלה"\ מאת אמיר בוחבוט


http://news.walla.co.il/?w=/2689/2679227
תת-אלוף נדב פדן, אחד מהקצינים ה"מסומנים" לגדולה בצה"ל, פיקד בשנתיים האחרונות על אחת הגזרות החשובות - גבול מצרים. הוא מדבר על סיני, על המאבק בפליטים ועל הקריירה


מפקד אוגדת אדום היוצא, תת-אלוף נדב פדן החל את דרכו הצבאית בסיירת מטכ"ל והטביע שם את חותמו. שמו התפרסם לאחר שהסתער על קבוצת מחבלים שפשטה בסירות על חוף ניצנים במטרה לבצע פיגוע ראווה. על חלקו בסיכול ואירוע עלום נוסף הוא קיבל שני ציונים לשבח. בעקבות ההתקדמות המטאורית בצה"ל הוא כונה מאחורי גבו "נסיך". פדן פיקד על פלגה בסיירת מטכ"ל ומאוחר יותר מילא תפקידים בחטיבת הנח"ל ובבית הספר לקצינים (בה"ד 1) עד לפיקוד על יחידת דובדבן בתקופת השיא שלה בעשור הקודם. בגיל 35 הוא קיבל את דרגת אלוף המשנה. כבר בצעירותו סומן פדן כהבטחה גדולה. אולם, טיפוסו המהיר של פדן בסולם הדרגות נעצר בשנת 2002 לאחר שתחת פיקודו כמפקד דובדבן נהרג הלוחם רועי דרור ממכת חום. הוא הורשע בעבירת התרשלות, נגזרו עליו שישה חודשי מאסר על תנאי וכן עיכוב דרגה. היו שחשבו בצה"ל כי פדן ירים ידיים ויפנה לאזרחות, אך הוא נשאר על מדים, גם בלחץ הפיקוד הבכיר בצה"ל. לאחר סיום ריצוי העונש, קיבל פדן את הפיקוד על החטיבה המרחבית עציון והפיקוד על בה"ד 1. לאחר תפקיד מטה כנספח זרוע היבשה בוושינגטון, מונה לפני שנתיים למפקד עוצבת אדום ובשבוע שעבר מסר את האחריות על האוגדה שחולשת על גבול ירדן ומצרים למחליפו. פדן ידוע כמי שלא בוחש בקדרה ואיננו מחובר ל"קליקות" בצבא. חבריו הם נושאי נשק בלבד. יהיו שיאמרו שיש בו קורטוב של תמימות. בראיון מיוחד לוואלה! חדשות הוא מספר ערב החג על התפקיד המורכב.

"לא היה אכפת לי להישאר"
"כמעט זלגה לי דמעה על הבמה", מספר פדן בפתח השיחה ומגלה צדדים שלא נראו בו במשך שנים. הרי כולם יודעים שהוא קצין רציני, ענייני וקשוח. "השארתי צלע מצלעותיי במקום הזה. שנתיים וחודש. לא היה אכפת לי להישאר עוד שנה. זה היה מעט מדי". הגזרה תחת פיקודו עברה שינויים רבים כשהבולט ביניהם היא הגדר שנבנתה לאורך 210 קילומטרים בגבול המצרי. עד סוף השנה ישלימו קטע באורך של מאות מטרים באזור נחל גשרון ולאחר מכן תחל בניית המכשול הימי. בסך הכול, פדן היה אמון על מניעת חדירות בגזרה באורך 450 קילומטרים של גבול בין ישראל, מצרים וירדן. האוגדה שעלייה פיקד פדן עברה לחזית הבמה הצה"לית בעקבות הפיגוע בעין נטפים לא הרחק מאילת באוגוסט 2011 בו נהרגו שמונה אזרחים וחיילים. "למעשה, הפיגוע מתרחש במהלך חפיפה ביני לבין תמיר (תת-אלוף תמיר ידעי, מפקד האוגדה הקודם. א"ב) טרם כניסתי לתפקיד", מספר פדן, "הייתי בפגישה אישית בקריה בתל אביב. אני עולה למסוק יחד עם טל רוסו (אלוף פיקוד דרום באותם ימים. א"ב) ואנחנו מגיעים באיחור של שעה וחצי מתחילת האירוע".
למרות ההיערכות, הפיגוע הפתיע את הכוחות
"לגבי הפיגוע בעין נטפים האוגדה ופיקוד דרום עסקו בו כמעט שנה. במאי כבר הייתה התרעה שירדה ושוב עלתה ושוב ירדה. אחת הבעיות של חוסר מודיעין שהוא מייצר התרעות מתמשכות ופיזור פוקוס ואנרגיה. אתה לא יכול להחזיק אנשים בדריכות מלאה במשך חודשים. אתה יכול למקד אותם לימים".
מה היה האירוע הכי משמעותי אצלך בגזרה במהלך כהונתך כמפקד אוגדה?
"בסך הכול חוויתי בכהונה הזו 11 פיגועים. מיד אחרי הפיגוע בעין נטפים היה ירי לעבר ג'יפ של מ"פ, ירי על אוטובוס שהסיע חיילים, מטען בהרי אילת, פיגוע בקו דיווח 212 עם לוחמי קרקל והתותחנים במהלכו נהרג רב-טוראי נתנאל יהלומי, היה ירי רקטי על בסיסי חיל האוויר ועל אילת מספר פעמים (6 מקרים שונים א"ב)".
סיני זה כאן
בשונה מיהודה ושומרון שם פועל צה"ל בחופשיות. הפעילות שלך בגבול המצרי מוגבלת מאוד
"כל גזרה והמורכבות שלה. ביו"ש יש חיכוך במפגש עם אזרחים שאני חווה אותו פחות, ביו"ש יש אתגר אורבני שאצלי לא קיים. האתגר שלי הוא מסוג אחר. אני חווה לחימה בשטח מדברי. יש לנו הסכם אסטרטגי עם המצרים שאחת המשימות שלי היא לשמור עליו. ככל שהדבר אפשרי אנחנו פועלים ומתאמים בצורה טקטית מול המצרים ומאפשרים להם לשמור על גזרתם. גם באירוע עין נטפים ובאירועים אחרים שאנחנו תחת אש חלה עלינו חובה להגן על האזרחים שלנו ועל עצמנו. אם זה קורה אנחנו עושים את כל מה שאנחנו יכולים".
במידה ולאורך הגבול המצרי סיור מזהה חוליית מחבלים נערכת לשיגור רקטות לעבר אילת, הוא יורה כדי לפגוע?
"הוראות הפתיחה באש מאפשרות לי במידה ואני מזהה מישהו שרוצה לירות עלי או שמסכן את האזרחים שלנו לפגוע בו. זה כלל בינלאומי מוכר".
לאורך הגדר בגבול המצרי יש תרנים עמוסים באמצעי איסוף מודיעין. עד כמה מצבך השתפר?
"יש כאן מאמץ מודיעיני משולב של הקהילה כולה: שב"כ, אחרים ואמ"ן. התמונה שיש במצרים לאין ערוך בהירה יותר, מפורטת יותר מהימים שבהם התחלתי את התפקיד. אני לא רוצה להיות דרמטי ולומר 'מחושך לאור', אבל השטח הרבה יותר מואר. זה מאפשר לי להיות יותר מאופק. בעבר, כשהייתה עולה התרעה הייתי פועל
ALL OUT (מוציא את כל הכלים והכוחות החוצה. א"ב). היום כשאני יודע יותר, אומר זאת בזהירות כי אני לא יודע הכול, אני יכול להיות יותר ממוקד, גם להכווין את המצרים וגם להיות מוכן בצורה הרבה יותר ממוקדת. בשנת 2012 היינו 80% מהזמן במצב של התרעה. בשנת 2013 אנחנו 60% פחות בזכות מודיעין טוב יותר".
מאז הדחתו של נשיא מצרים מוחמד מורסי התגבר הלחץ של הצבא המצרי על ארגוני הטרור בסיני. אתה מבחין באפקטיביות?
"המצרים פועלים על פי האינטרסים שלהם ולא שלנו. בשבועות האחרונים ניכר שיש להם אינטרס לפגוע בתשתיות הטרור בסיני. הם הורידו במקום את חוליות הג'יאהד העולמי. חוליות שאנחנו מכירים והיינו בכוננות בגללן בגבול שלנו".
החוליות הללו חוסלו?
"אני לא מכיר שהם חוסלו, הן במצב של נרדפוּת. ממצב שהם הסתובבו בסיני באופן חופשי בלי לתת חשבון לאף אחד, הם הפכו לנרדפים. חוליה כזו היום לא בהכרח יכולה להוציא פיגוע מורכב. בשלב זה אולי רק פיגוע מזדמן".
כשאתה מתבונן עמוק פנימה לסיני כמה ארגוני טרור יש שם?
"יש שם נציגויות של ארגוני טרור שמוכרים לנו מעזה ולבנון. כולל חיזבאללה ויש נציגויות של אל-קאעדה. אין יישות אחת מגייסת. אל-קאעדה נותנת את חסותה לגופים שמוכיחים את עצמם. גוף בונה את עצמו לבד, עובד תחת האג'נדה של אל-קאעדה. מוציא שניים שלושה פיגועים אפקטיביים, לוקח עליהם אחריות ואז מקבל את ההכרה שמלווה בידע וכסף"
איימן אל זווהירי, יורשו של אוסמה בן לאדן, יכול לשלוט בתאי טרור בסיני להוציא פקודה לפיגוע?
"זווהירי לא שולט ברמה הזו. המנגנון של הארגון משחרר הלך רוח. לדוגמה, זווהירי יאמר שלדעתו עכשיו פיגועים באזור שעוטף את מצרים נחוצים וזה יעודד גופים בסיני לפעול".
מי הוא ארגון הטרור הגדול ביותר בסיני?
"אנסר בית אל-מקדס, שהוא ארגון ג'יאהד עולמי ומושא התקיפה העיקרי של המצרים בסיני. יש גופי ג'יאהד נוספים כמו ארגון 'קצוות ירושלים' - ארגון שנולד בעזה ונמצא בסיני. יש את צבא האסלאם ועוד ארגונים. התופעה הזו בגדילה. מה שמדאיג היא הרוח הסלפית, אסלאמיים קיצונים. הם תומכי ג'יאהד. המצע האסלמי ההדוק עליו גדלים ארגוני הג'יאהד בסיני".
אתה יודע לומר כמה פעילי ג'יאהד עולמי יש בסיני?
"אלפים בודדים".
הפליטים על הגדרות
באמצע הריאיון מצלצל מכשיר הטלפון הסלולארי של פדן כשבצדו השני של הקו נמצא אלוף פיקוד הדרום לשעבר, טל רוסו. "המפקד, זה שחר של יום חדש. אני עוד מדחיק. לא מרגיש הקלה. היום בשעה 07:00 התקשרתי לחמ"ל לשאול אם הכול בסדר", השיב פדן למפקדו לשעבר.
זה אזור מטעה. אתה מרים משקפת ואתה רואה בעיקר מדבר. מאחורי אחד הסלעים תצוץ ההברחה הבאה
"קראת את 'על השחיטה' של ביאליק? 'הרוח נשבה השמש זרחה והשוחט שחט'. יש שיר כזה. זה הסיפור של המקום הזה. השמש זורחת. האווירה פסטורלית. מפרץ אילת יפיפה ומאחורי הסלעים הללו מסתתרים אנשי אל-קאעדה. לשמחתי אנחנו ערוכים אליהם היטב. קשה להבין את עומקו של השינוי. אני מדבר עם שמואל זכאי ויואל סטריק שהיו מפקדי הגזרה, לא היה להם כלום. היה להם מדבר פרוע. באופן סטטיסטי הם תפסו פה ושם מבריח".
מה הסטטיסטיקות של ההברחות בתקופה שלך?
"יש ירידה של 80% בהיקף ההברחות בשנת 2013. מסתננים כבר לא היו כמה חודשים. אני על אפס. בכל שנת 2013 שעוד דקה מסתיימת אני מדבר על 30 זרים (שהצליחו להיכנס לישראל. א"ב). אלו שנכנסו זה היה הומניטרי, שאפשרנו להם להיכנס. אתה רואה אדם פצוע או אישה בהיריון, אני לא מושיב אותה להתייבש במדבר". יש אגדה בפיקוד דרום שהיה בעבר שיח בין מפקד אוגדת עזה לשעבר תת-אלוף יוסי בכר לאלוף הפיקוד לשעבר טל רוסו. בכר שאל את רוסו "למה אין יותר שערים סביב הגדר בגבול המצרי?", אז רוסו השיב לו: 'אם היו פה הרבה שערים, אתה עם ההומניות שלך אתה מכניס את כולם פנימה לישראל'. "זו אגדה נכונה. לטל הייתה מדיניות לעשות כמה שפחות שערים. תחת ההבנה שבמקום שיש שער, יש פוטנציאל לפתוח אותו. משפטית זה הוכיח את עצמו. בדיונים בבג"ץ אחד הדברים שדנו בהם זה היכולת שלנו לטפל בצד השני. הגדר הזו יוצרת חיץ חד משמעי. מצד אחד המצרים אחראים מצד שני אנחנו אחראים".
יש טענות שעדיין מתקיים נוהל 'החזרה חמה'. מסתננים שמגיעים אל הגדר נכנסים לשטח ישראל ואתם דואגים לקרוא למצרים שייקחו אותם בחזרה לשטח מצרים
"אין החזרה חמה. בג"ץ אוסר זאת. מה שכן עשינו זו בלימה או נוהל 'אחיזת ידיים': פשוט יצרנו חיץ אנושי על קו הגבול ומנענו מהזרים להיכנס לשטחנו. במקביל קראנו למצרים לקחת אותם. כך מנענו כניסה של מאות מהגרי עבודה. הם מגיעים כשבכיסים כרטיסי טיסה מחרטום לקהיר ומשם באוטובוס של 'יוסוף טיולי מדבר' כולל כרטיס הביקור שלו. הם שהו במדבר לכל היותר יומיים. זה לא תנאי
VIP אבל עם מים ומזון. טנדר שמביא אותם לגבול. הולכים ברגל 200 מטר לגדר וחוצים לשטח ישראל".
הזרם של סורים פצועים בגבול רמת הגולן הוא בלתי פוסק. לא רק שאנחנו מטפלים, כמו שזה נראה כרגע הם נשארים בישראל. מנגד, בגבול המצרי, האם אתה נקלע לסיטואציה שבה ילד נישא בידי אמו מנסה לחצות את הגבול? לא מדגדג לך הלב לשנייה?
"אפשר להעמיק בנושא אבל הבעיה הפכה לשולית. האנשים שמגיעים הם לא פליטי קרבות ואף אחד לא ירה עליהם. הם מהגרי עבודה שבאים כדי לשפר את איכות חייהם. האם הם מסכנים? חד-משמעית כן. הם אומללים בכל קנה מידה שגדלנו עליו. הם לא פליטים ולא חיים תחת סכנת חיים. יש להם את כל הכלים לעבור תהליך להיות מוכרים כפליטים. הצעתי לאותם ארגוני זכויות אדם להקים מכולה עבור האו"ם במעבר טאבה ומי שיוכר כפליט חוקי להתייחס אליו בהתאם לאמנות והדין הבינלאומי. זה לא המצב, יש פה המון צביעות. מגיעים חבר'ה צעירים. בשיטת חבר מביא חבר. מדינת ישראל לא יכולה לספוג את זה".
הרע עוד לפני העיר אילת?
"אני יכול לומר לך שאני היום יכול להגן על העיר אילת הרבה יותר טוב ממה שיכולתי לפני כשנתיים. את החופשה שלי עם המשפחה אני אעשה בקרוב באילת על החוף ללא חשש. טרור יכול לפגוע בכל מקום, בכל שעה. אבל אילת לא יותר מאוימת מתל אביב. כיפת ברזל מוצבת דרך קבע באילת. בניית הגדר מסתיימת. אמצעי איסוף מוטמעים בגזרה ובסוף השנה אנחנו מחליפים את גדוד עוטף אילת ממילואים לגדוד סדיר".
מה יקרה אם סוללת כיפת ברזל תועבר למקום אחר בארץ?
"אין לכל עיר כיפת ברזל. הכול תלוי בהערכת מצב. אז תהיה הגנה פחות טובה. האיום הוא לא דרמטי. אני לא מכיר עכשיו חוליה שמתכוונת לירות לעבר העיר אילת".
"עשו עוול לחיילת הקרקל"
לוחמות קרקל פועלות בגזרתך. נראה שיש להן תקרת זכוכית שלא ניתן לפרוץ אותה. מדוע הן לא פועלות גם ביו"ש?
"רוצים אותן. תשאל את תמיר (ידעי. מפקד אוגדת יו"ש תת-אלוף. א"ב) אם הוא רוצה את הקרקל. עכשיו הוא היה לוקח אותן".
אז למה זה לא קורה?
"אנחנו מעדיפים שהן תתמקצענה בגבול הזה. אני חייב לומר שעברתי שינוי בסיסי בהתייחסות שלי לקרקל. כשהתחלתי את תפקידי הייתי בתחושה שמדובר במענה לצורך חברתי. למען הגילוי הנאות, היום אני מתייחס אליהן באופן אחר לגמרי. הן הוכיחו את עצמן מבצעית. יש שם איכות אנושית נדירה. הבנות שמגיעות לשם זה האגוז, דובדבן, ומגלן של הבנות. יש שם בנות עם איכויות אישיות מהגבוהות שיש בצבא".
יש אירוע אחד בולט שלהן?
"היו הרבה. עם כניסתי לתפקיד אירע סיכול הברחה על הגבול. תחקרתי את הקלעית שהייתה על המטרה. היא החליטה שהיא לא פותחת באש כי האירוע לא מצדיק את זה. אני לא בטוח שחייל אחר היה מתנהג בקור רוח שכזה. יצאתי מהתחקיר, שפשפתי את העיניים וביקשתי לבדוק עוד כמה לוחמות, לראות שלא עליתי על 'כוכבת' במקרה, וזו הרמה. אני יכול לומר שלא מעט גדודים, בלי לנקוב בשמות, מבלי להעליב אף אחד, עשו את הקו פחות טוב".
האירוע בו נהרג החייל נתנאל יהלומי במהלכו אחת הלוחמות לא מסתערת ומתקשרת לאמא שלה אובדת עצות פגע בתדמית של הבנות הלוחמות
"מדובר בסמל שחותר למגע. הלוחמים והלוחמות אתו פועלים בצורה מקצועית. באופן ראוי לכל הערכה מסכל חוליה שהתכוונה לחטוף חייל. ניהול האירוע היה מאוד מוצלח. תוך דקות ספורות הבנו מה קורה שם. זה מעיד על שליטה ומקצועיות".
ומה עם הטענה ללוחמת שהסתתרה מאחורי ג'יפ, לא הסתערה והתקשרה לאמה?
"זו אגדה של עיתונאים. הבחורה הזו הייתה מאבטחת של הרכבים. כל מה שהיא עשתה היה לתפוס מחסה. היא לא הייתה אמורה להסתער. עשו עוול לחיילת הזו. היא לוחמת מצוינת שסתם התלבשו עליה".
אתה עומד בפני צומת, דיון שיבוצים לפני התפקיד הבא
"אני כרגע עסוק בלימודי התואר השני למשפטים באוניברסיטת בר אילן. אסיים ונראה מה יהיה. אני מתכוון להישאר בארגון כל עוד אהיה רלוונטי ואעשה דברים משמעותיים. כל מי שפוגש אותי מהחברים שואל אותי מתי אני משתחרר. אף אחד לא כפה עלי את המסלול הזה. אני כאן אחרי לבטים גדולים אבל בדעה צלולה. אני מסתכל אחורה בתחושת סיפוק אבל מביט בעיקר קדימה. אחרי תיקון של טעויות שעשיתי, ועשיתי לא מעט".
אתה מביט גבוה מעבר לדרגת האלוף? חושב בעתיד על תפקיד הרמטכ"ל?
"נוח לי לא לעסוק בזה. להדחיק את זה. אני מביט על סבב השיבוצים הבא. אני יודע מה אני רוצה ומה אני לא רוצה. גם את זה אני עושה בזהירות ובצנעה. אני לא רוצה להגיע למצב שמפקד עבר בסיירת מטכ"ל, שהודיע שהוא הולך להיות הרמטכ"ל. זה לא שלתתי-אלופים ולאלופים אין שאיפות להיות רמטכ"ל, אבל יש משהו יהיר בהכרזה הזו. אני מנסה להימנע מזה. יש היום קבוצת תתי-אלופים חריגה באיכויות הטובות שלה. בקרוב יהיו דיוני שיבוצים אבל אנחנו לא עוסקים בזה. בין החברים אנחנו לא מדברים על זה". ("מערכת וואלה! חדשות", 18 בספטמבר 2013)
_____________________________________
"לא חוזרים עד שמבצעים"(המוטו של גדוד 890 של הצנחנים, כפי שניסח אותו מפקדו אריק שרון)
"איפה האופניים שלך עכשיו? תאר לעצמך, שאתה יורד עכשיו למטה, למקום הרגיל, אבל האופניים לא שם. עצור את עצמך ברגע הזה, בשנייה שאתה מגלה שהאופניים לא שם, ותכפיל את הרגע הזה פי אלף. זאת המלחמה." (מתוך הספר "גוף שני", מאת עפר שלח, "זמורה ביתן", 1989, עמוד 92)
"סבלנות התמדה ולעיתים כדור בין העיניים" (סיסמת המארינס לללוחמה בטרור, אותה אימץ בשעתו מפקד גדוד 890 של הצנחנים, אמיר ברעם, כמוטו גדודי)
"המבחן שלנו כצבא הוא מבחן היכולת ולא מבחן הכוונה." (מתוך ההרצאה שנשא האלוף גדי איזנקוט "מאפייניו של עימות אפשרי בזירה הצפונית ובעורף" בסמינר לזכר חללי מלחמת לבנון השנייה שנערך באוניברסיטת חיפה ב־30 בנובמבר 2010)
"אני חושב שצנחנים מחזיקים מעצמם כמחויבים למשהו שכולם מחויבים אליו, אבל הם רוצים קצת יותר. זה לא שאנחנו פועלים מאחורי קווי האויב - אנחנו לכאורה כמו כולם. אז מה בעצם ההבדל? זה שצנחן עושה הכול וקצת יותר. זה מחייב אותך ביוזמה, בהובלה, בדוגמה אישית בקרב - וגם בקימה בפני שיבה באוטובוס." (הרמטכ"ל בני גנץ על השירות בצנחנים. מתוך הכתבה "מסיבת גנץ" מאת יוני שנפלד ונועה הורוויץ, "במחנה", 6 בינואר 2011)

תגובה ללא ציטוט תגובה עם ציטוט חזרה לפורום
  #128  
ישן 19-09-2013, 16:17
צלמית המשתמש של marloweperelab89035
  marloweperelab89035 marloweperelab89035 אינו מחובר  
 
חבר מתאריך: 06.02.07
הודעות: 2,325
בתגובה להודעה מספר 127 שנכתבה על ידי marloweperelab89035 שמתחילה ב "..."

ניצן אלון: אי אפשר לסמוך על כוח בינלאומי\ מאת רון בן ישי
אלוף פיקוד מרכז מזהה ירידה ב"טרור העממי" הפלסטיני, כי הכסף חזר לזרום לרשות וההקלות מצד ישראל מרגיעות את השטח. בראיון ל-ynet הוא רומז שאבו מאזן ינסה לחזור לשליטה בעזה, מגדיר מהו טרור יהודי ומגבה את דרישת נתניהו: "אי אפשר לסמוך על כוח זר בגבול ירדן"
אלוף פיקוד מרכז ניצן אלון מתפקד לעתים כדיפלומט בריטי. למוד ניסיון, הוא יודע שהתבטאויות שלו, יותר משל כל אלוף אחר, ייבחנו במיקרוסקופ לא רק על ידי המתיישבים ביהודה ושומרון והימין, אלא גם על ידי בכירי הרשות הפלסטינית וגם בארמונו של מלך ירדן עבדאללה. במיוחד אורבים קיצוני המתנחלים לביטוי ישיר מדי או בוטה מפיו של אלון כדי שישמש אותם כתחמושת במתקפת הדה-לגיטימציה הפוליטית המתנהלת נגדו כבר שנים. רוב ניכר בקרב המתנחלים אמנם אומרים בפה מלא ובכתב שמאז שנות ה-70 לא היו החיים כה בטוחים עבורם כפי שהם מאז החל אלון בכהונה, במרס 2012 (לפני כן היה מפקד אוגדת איו"ש). מאז ועד היום נרצח יהודי אחד בפיגוע דקירה ומספר פיגועי הטרור בגדה הוא הנמוך ביותר זה עשור. אבל הקיצונים לא שוכחים כמה אמירות שמהן השתמע, על פי פרשנותם, שהוא מגלה הבנה למניעי הטרור הפלסטיני. הם גם בטוחים שהאלוף הוא שמאלן קיצוני מפני שאשתו חברה, לטענתם, בארגון נשות מחסום ווטש, רחמנא לצלן. בזמן האחרון מותקף אלון בגלל מדיניות ה"הכלה", שנועדה להתמודד עם הפרות סדר ו"טרור עממי" בלי להרוג. אלוף הפיקוד משוכנע, כמו הרמטכ"ל ושר הביטחון, כי בתקופת הטלטלה הנוכחית בעולם הערבי הרוגים הם חומר נפץ שיכול להביא, ומביא, להתלקחות רבתי. לכן אם רוצים למנוע אינתיפאדה שלישית צריך להימנע מהרג מתפרעים, גם אם במקרים מסוימים נקלע כוח צה"לי למצוקה בגלל נחיתות מספרית והוא נאלץ לנתק מגע תחת מטר אבנים - חשוף למצלמות הווידאו הפלסטיניות, שתמיד נמצאות שם ומתעדות מעמדים משפילים. ירי על מנת להרוג, לשיטתו של אלון, הוא רק כשנשקפת סכנת חיים. הקיצונים בין המתנחלים לא חושבים כמוהו; את הפרות הסדר ואת הטרור העממי, שגאו בעת מבצע "עמוד ענן" ברצועת עזה ואחריו, הם כינו ברשעות "אינתיפאדת ניצן אלון". בינתיים, באפריל-מאי השנה נבלמו גל ההתפרעויות ומה שמכונה "פח"ע עממי" (יידוי אבנים ובקבוקי תבערה, פיגועי דקירה, ירי בכבישים ומטענים קטנים מאולתרים), וכעת מסתמנת רגיעה בשטח. "המצב באיו"ש יציב בתוצאה", אומר אלון ל-ynet. "אבל מתחת לפני השטח יש כל הזמן גורמים מערערי יציבות. אנחנו ערים לפוטנציאל המסוכן שיש למתנגדי התהליך המדיני שמנסים לטרפד אותו באמצעות טרור, כפי שהיה ב-2010. אנחנו פועלים לכן באינטנסיביות רבה לסיכול הטרור של חמאס ואחרים. המצב טוב יחסית כעת אבל זו תוצאה של ביצוע מעצרים לילה-לילה. העבודה שלנו היא לשמר את היציבות הביטחונית, ולשם כך צריך לפעול נגד הגורמים מערערי היציבות ולחזק את הגורמים מחוללי היציבות. התנאי הראשון הוא חדירה מודיעינית טובה לשורות גורמי הטרור, התנאי השני הוא חופש פעולה מבצעי שמביא לסיכול. אם אתה יודע שיש מישהו בקסבה של שכם שמתכנן פיגוע ואתה יכול ללא שהיות לבוא ולעצור אותו - זה סיכול שמביא יציבות".
מצד אחד: התעוררות במחנות הפליטים
שלשום בלילה נתקל כוח צה"ל שבא לעצור מבוקש במחנה הפליטים ליד ג'נין בהתנגדות עזה שכללה ירי. מבוקש שברח נורה, נפצע, ומאוחר יותר מת מפצעיו. הוא היה פעיל ג'יהאד איסלאמי שסחר באמצעי לחימה, הכין מטענים ואף השליך כמה מהם לעבר כוחות צה"ל. זה היה האירוע הרביעי מסוגו בשבועות האחרונים, לפניהם ההתנגדות הייתה בעיקר ספורדית ולא חמושה. כעת יוזמים את העימותים אנשי ה"תנזים" (חמושים אנשי פתח) והג'יהאד האיסלאמי. הם הבהירו שאינם מקבלים את מרות הרשות, טוענים לקיפוח, ולכן קוראים תיגר על התיאום הביטחוני עם ישראל, ומתקוממים גם נגד אנשי ביטחון פלסטינים. לתופעה זו יש פוטנציאל נפיץ. אלון מודע לסכנה אך מדגיש שהמשימה העיקרית שלו ושל אנשיו היא למנוע טרור: "העיקרון שאנחנו מגיעים לפעילי טרור בכל מקום והיכן שהם נמצאים הוא חשוב מאוד. הם רוצים להגביל את חופש הפעולה המבצעי שלנו, ולנו יש כוונה למנוע זאת. אסור ליצור מצב שבו למחבלים הפלסטינים יש מקומות בטוחים להתארגן בהם ולצאת משם לבצע פיגועי טרור. למעשה זה כבר קורה במידה מוגבלת, ואסור שהתופעה תימשך. "אני לא חושב שהכניסות שלנו לביצוע מעצרים ידליקו את השטח כולו. התנגשויות בקנה מידה גדול יחסית היו במקומות ובאירועים בודדים ואנו מודעים ל'תנאים הסביבתיים' הקיימים כעת שמחייבים איפוק וזהירות. נעשה מאמץ לפעול באופן שיצמצם נפגעים בקרב הפלסטינים וכמובן בקרב כוחותינו. הלחימה בטרור חשובה מפני שהיא מונעת התלקחות רבתי ולא גורמת לה".
מצד שני: ירידה בביקוש ל"התנגדות"
אלוף הפיקוד חולק שבחים רבים למודיעין שמייצר שב"כ ושצה"ל פועל על פיו. "יש גורמים נוספים שתורמים ליציבות; למשל המנגנונים הפלסטינים. צריך לדעת שהיכולת שלהם (לסכל) מושפעת מאוד מהלגיטימציה שיש להם ברחוב הפלסטיני. אם הם ייתפשו שם כמשת"פים שלנו - אין להם לגיטימציה; אם הם נתפשים כמשרתים את האינטרס הפלסטיני - יש להם לגיטימציה. אנחנו מזהים כעת קצת יותר פעילות שלהם. זה נובע מיכולת גדולה וגם ממוטיבציה לפעול נגד חמאס". אלון מסביר כי בתקופה הנוכחית נמצאים חמאס וארגוני הטרור האחרים במצוקה. הפלסטינים גם רואים את מה שמתרחש בסוריה, במצרים ובעיראק ואינם רוצים להימצא במצב דומה. לכן אין ביקוש רב לאידיאולוגיית ה"מוקאוומה" (התנגדות) הקוראת לעימות פעיל. מסיבות אלה נתפשת כיום פעילות מנגנוני הביטחון הפלסטיניים נגד חמאס וגורמים אחרים כלגיטימית אפילו יותר מבעבר. "לתיאום הביטחוני אין קשר למו"מ המדיני המתנהל כעת", אומר אלון. "התיאום הביטחוני טוב לשני הצדדים ולכן הוא מתקיים. משתדלים שהאינטרסים שלהם ושלנו ייפגשו. בחברה הפלסטינית יש כעת מאבק בין האיסלאם הרדיקלי לבין החילונים. ובהקשר זה יש גם לראות את התיאום הביטחוני. בעזה חמאס עלה לפני הטלטלה, והפלסטינים באיו"ש יודעים שנוכחות צה"ל שם מנעה התפתחות דומה". אלון טוען כי גם לגדר הביטחון "תרומה מסוימת" לביטחון. "אנחנו שולטים בכל מה שנכנס לאיו"ש ממערב וממזרח (הגבול עם ירדן) וגם במה שיוצא מאיו"ש", הוא אומר, ומתכוון להברחת נשק מצד אחד, ולפיגועים מצד אחר.
הפלסטינים דורשים שישראל תיסוג כליל מבקעת הירדן ולא תקיים נוכחות צבאית על נהר הירדן. האם אפשר לסמוך על כוחות שיטור בינלאומיים שימנעו החדרת טרוריסטים ואמל"ח מירדן כפי שעושה צה"ל?
אלון קצר וחד בעניין זה. "לא", הוא עונה, "אי-אפשר לסמוך על כוח זר שיעשה את העבודה בגבול ירדן".
מקשיבים ללב
בין הגורמים המרגיעים את השטח הפלסטיני מייחס אלוף הפיקוד חשיבות רבה למצב הכלכלי. "מאז ביקור הנשיא אובמה במרס יש זרימה של כספים לרשות הפלסטינית. כספי התרומות גברו וגם אנחנו שחררנו לרשות תשלומי מסים שהצטברו אצלנו. התוצאה הייתה מיידית: הרשות משלמת כיום משכורות באורח סדיר ולשיפור במצב הכלכלי יש השפעה מרסנת על השטח. איפה שאפשר לסייע לרשות להקים כלכלה בת-קיימא שאינה מסתמכת על תרומות - תהיה לזה השפעה ארוכת טווח. אבל את זה צריך לעשות הדרג המדיני". אלון טוען כי השיפור במצב הכלכלי של הפלסטינים בגדה מכרסם בעקיפין גם במערכה התודעתית שאבו מאזן מנסה לנהל נגד ישראל. אחד האמצעים במערכה הוא ה"התנגדות העממית" ("מוקאוומה שעביה") נגד ההתנחלויות והגדר שהרשות מעודדת ואף מפעילה באמצעות ארגונים לא רשמיים כביכול. אנשי הארגונים מקימים למשל מאחזים בשטחי C ומתפרעים ליד גדר הביטחון כפרובוקציה שנועדה לסחוט תגובה אלימה מצה"ל או ממג"ב. התגובה מצולמת ומופצת ברחבי העולם כהוכחה לכיבוש המדכא. אבל אף שהמצב הכלכלי בשטחים טוב יחסית, אין הרבה מתנדבים לקחת חלק בפעילות זו. "יש ירידה בחודשים האחרונים ביכולתה של הרשות לעודד 'מוקאוומה עממית'", אומר אלון, ומציין שמאז החל המו"מ המדיני גם הרשות משתדלת שלא לעודד פעילות כזו. גורם ממתן נוסף הפועל על הרחוב הפלסטיני לדעתו של אלוף פיקוד מרכז הוא ההקלות שיזמה ישראל לאחרונה בתנועת אנשים וסחורות מהגדה ואליה. במיוחד מציין אלון את כניסת כמיליון פלסטינים כתיירים לישראל בתקופת הרמדאן ועיד אל-פיטר, ואת כניסת ערבים ישראלים ליהודה ושומרון בהמוניהם כדי לסחור ולבלות. "לחיכוך הזה בין החברה הישראלית לחברה הפלסטינית יש השפעה הדדית ברוכה המרגיעה את השטח", הוא פוסק.
האם שחרור האסירים האחרון כמחווה שתסייע לפתיחת המו"מ תורם גם הוא לרגיעה?
האלוף חש במוקש ונדרך: "זה שיקול של הדרג המדיני ואנחנו צריכים לדעת להתמודד עם המשמעויות", הוא משיב לקונית. "יש כאלה שחוזרים לסורם ויש כאלה שיש להם השפעה לא ישירה לעידוד המאבק המזוין". אחרי עוד שאלה או שתיים הוא מוכן להוסיף ש"שחרור האסירים האחרון תרם לחיזוק מעמדה של הרשות הפלסטינית שנתפשת ככזו שהביאה הישג". בהקשר אחר ציין אלון כי אחת הסיבות לכך שהפלסטינים לא אימצו ללבם את האביב הערבי ואינם יוצאים לרחובות היא העובדה שהרשות, בניגוד למשטרים הערביים האחרים, קשובה לרחשי לבו של הציבור ומנסה לרצותו. אנחנו יוצאים נשכרים מכך. כשמדברים על יציבות ועל אי-יציבות ביהודה ושומרון אי-אפשר שלא לשאול על הטרור היהודי, מה שמכונה בלשון מכובסת "תג מחיר", ועל הסכנה שהוא יוביל להתלקחות. האלוף אלון מתקן אותי: "אם יש ילדה יהודייה שיורדת לכביש אחרי פינוי מאחז ומיידה אבן במכונית חולפת זה לא טרור, אבל אם שורפים מסגד זה טרור שעלול ללבות סכסוך ולייצר פיגועי נקמה. היו לנו כמה כאלה בשנה האחרונה, אבל סטטיסטית התופעה הזו נבלמה. בחלקה בגלל היערכות משופרת שלנו ובחלקה מפני שהאזרחים באיו"ש יודעים ומבינים שזו פעילות מסוכנת. אבל יש עדיין בעיה במוקדים אחדים. יצהר למשל". חמאס, לדברי האלוף אלון, נמצא כעת במצוקה. הם ויתרו על התמיכה הכספית הלוגיסטית והצבאית שקיבלו מאיראן וסוריה, ועכשיו גזלה מהם ההפיכה במצרים את התמיכה של האחים המוסלמים ואת היתרונות שקיוו לשאוב מתנועת-האם שלהם. יתרה מזאת, השלטון החדש במצרים רואה בהם גורם סיכון ופועל נגדם במרץ. "זה יוצר מצוקה קשה לשלטון חמאס בעזה ומחליש כספית ומבצעית גם את חמאס ביהודה ושומרון", אומר אלון, ומציין שלעובדה זו יש משמעויות חיוביות מנקודת ראותה של ישראל. אך לא רק ישראל: "אבו מאזן מזהה הזדמנויות ועושה כל שביכולתו כדי לממש הזדמנויות אלה". אלון נזהר שלא לומר זאת במפורש, אבל אפשר להבין מדבריו שאבו מאזן מנצל את חולשת חמאס כדי לחזור ולפרוש - ולו גם חלקית - את שלטון הרשות ברצועת עזה. הוא גם מנצל את השפל הפוליטי שחמאס נקלע אליו ורוצה לערוך בקרוב בחירות כלליות בגדה וברצועה. נשיא הרשות גם מרבה לדבר על פיוס עם חמאס אך אינו מוכן להתפשר ודורש שהעניין יתבצע אך ורק בתנאיו. חמאס בינתיים אינו מוותר ולכן הפיוס אינו קרוב כנראה.
הערכה למלך
על היחסים עם השכנים מעבר לגבול, בירדן, מדבר האלוף אלון בזהירות מופלגת ומובנת. התיאום עם גורמי הביטחון של הממלכה ההאשמית הוא נכס יקר מפז למערכת הביטחון וחלילה לסכן אותו. אך אפשר להבין מדברי האלוף שהוא אופטימי. החששות שהיו בישראל בתחילת הטלטלה בעולם הערבי הולכים כנראה ומתמתנים. הקבוצות האיסלאמיסטיות בתוך ירדן נחלשו בתקופה האחרונה בגלל היחלשות האחים המוסלמים במצרים ובגלל כחצי מליון פליטים סורים המציפים את ירדן ומסכנים את היציבות בה. "אני מסתכל בהערכה רבה על האופן שבו השלטונות הירדנים ובית המלוכה פועלים ומשכילים למצות את היכולות שלהם", הוא מציין. "הם מנתחים טוב מאוד את הזירה האזורית. יש למערכת הביטחון הירדנית ולצה"ל מרחב אינטרסים משותף שאנחנו משתדלים למצות אותו".
אני שואל אותו על הנתיב העוקף החדש שמצאו מבריחי הסמים והנשק מסיני. אחרי שהגבול עם מצרים נחסם הם מעבירים כעת את מרכולתם לירדן ומשם דרך הערבה או באמצעות סירות או שחיינים בים המלח.
"אין התגברות דרמטית של ניסיונות ההברחה בנתיב הזה, אבל הגברנו פעילות מודיעינית ומבצעית לסיכול התופעה. גם לירדנים יש אינטרס שזה לא יקרה".
אלוף פיקוד מרכז היה ילד בן 9 כשפרצה מלחמת יום הכיפורים. האם יש לו אישית - אחרי 40 שנה - לקחים רלוונטיים מאותה התנסות לאומית קשה?
"שני דברים מרכזיים אני מיישם כלקח ישיר", הוא אומר, "האחד - צניעות. אסור לזלזל באויבים. אני רואה למשל שאצל הפלסטינים, דווקא בגלל הנחיתות מולנו בתחום הטכנולוגיה הם מגלים כישרון ממשי בשימוש בכלים חשיבתיים העומדים לרשותם. הלקח השני הוא להבין שהתרחישים הגרועים ביותר עלולים לקרות. גם אם התרחיש הסביר הוא אופטימי - כמו במשבר הסורי האחרון - אני חייב להכין את כוחותיי למקרה חירום".

(ynet, פורסם ב- 18.09.2013)

_____________________________________
"לא חוזרים עד שמבצעים"(המוטו של גדוד 890 של הצנחנים, כפי שניסח אותו מפקדו אריק שרון)
"איפה האופניים שלך עכשיו? תאר לעצמך, שאתה יורד עכשיו למטה, למקום הרגיל, אבל האופניים לא שם. עצור את עצמך ברגע הזה, בשנייה שאתה מגלה שהאופניים לא שם, ותכפיל את הרגע הזה פי אלף. זאת המלחמה." (מתוך הספר "גוף שני", מאת עפר שלח, "זמורה ביתן", 1989, עמוד 92)
"סבלנות התמדה ולעיתים כדור בין העיניים" (סיסמת המארינס לללוחמה בטרור, אותה אימץ בשעתו מפקד גדוד 890 של הצנחנים, אמיר ברעם, כמוטו גדודי)
"המבחן שלנו כצבא הוא מבחן היכולת ולא מבחן הכוונה." (מתוך ההרצאה שנשא האלוף גדי איזנקוט "מאפייניו של עימות אפשרי בזירה הצפונית ובעורף" בסמינר לזכר חללי מלחמת לבנון השנייה שנערך באוניברסיטת חיפה ב־30 בנובמבר 2010)
"אני חושב שצנחנים מחזיקים מעצמם כמחויבים למשהו שכולם מחויבים אליו, אבל הם רוצים קצת יותר. זה לא שאנחנו פועלים מאחורי קווי האויב - אנחנו לכאורה כמו כולם. אז מה בעצם ההבדל? זה שצנחן עושה הכול וקצת יותר. זה מחייב אותך ביוזמה, בהובלה, בדוגמה אישית בקרב - וגם בקימה בפני שיבה באוטובוס." (הרמטכ"ל בני גנץ על השירות בצנחנים. מתוך הכתבה "מסיבת גנץ" מאת יוני שנפלד ונועה הורוויץ, "במחנה", 6 בינואר 2011)


נערך לאחרונה ע"י marloweperelab89035 בתאריך 19-09-2013 בשעה 16:26.
תגובה ללא ציטוט תגובה עם ציטוט חזרה לפורום
  #129  
ישן 20-09-2013, 16:09
צלמית המשתמש של marloweperelab89035
  marloweperelab89035 marloweperelab89035 אינו מחובר  
 
חבר מתאריך: 06.02.07
הודעות: 2,325
בתגובה להודעה מספר 128 שנכתבה על ידי marloweperelab89035 שמתחילה ב "..."

הבן המקופח בשולחן המטכ"ל מרים את הראש\ מאת עמוס הראל

מפקד חיל הים, רם רוטברג, מספר ל"הארץ" על הרצון להפוך את חיל הים לכוח משמעותי בהכרעה במלחמה. "אנחנו בפיגור של 3-4 שנים בהצטיידות"
בזמן שהשיחות עם רוב עמיתיו למטה הכללי מתמקדות באיומים קונקרטיים (כמה רקטות יש בעזה, מה מתכננים פעילי הג'יהאד בגולן), מפגש עם מפקד חיל הים, האלוף רם רוטברג, גולש לכיוונים אחרים. לא שחסרות לו דאגות מיידיות, אבל רובה המכריע של הפעילות המבצעית היזומה בחיל שלו חסויה וממילא רוטברג מנוע מלדבר עליה. גם בפעמים הנדירות שבהן התקשורת מדווחת על פעילות חיל הים – לרוב מדובר בהשתלטות של לוחמי השייטת על ספינת נשק בלב ים – הפרטים ברובם מעורפלים למדי. צריך להניח שעל כל מבצע גלוי שמתפרסם בים התיכון, מתנהלים עוד כמה אי־שם מתחת למכ"ם התקשורתי. בשיחה עם "הארץ" מתמקד רוטברג, לפיכך, באופק הרחוק יותר, ובעיקר במאמציו לאשר את תוכנית ההצטיידות של חיל הים. כאן מדובר בשני כיוונים עיקריים: האחד הוא הצורך ברכישת כלי שטח, שיאפשרו הגנה על המים הכלכליים של ישראל – האזור העצום בחוף הים התיכון, שבו משקיעה כעת המדינה משאבי עתק במציאת מקורות אנרגיה; והשני הוא שדרוג המערכות בספינות הכבדות הקיימות (הסטי"לים, בעיקר מדגם סער 5), באופן שיאפשר להן למלא תפקיד משמעותי יותר אם תפרוץ מלחמה. אבל רוטברג מתמודד עם קושי כפול: המגבלות התקציביות של השנים הקרובות ולא פחות מהן, מעמדו של חיל הים כבן המקופח משהו ליד שולחן המטכ"ל במשך שנים רבות, זה ששאיפות הרכש שלו לעולם נדחקות הצדה על רקע התיאבון הניכר של הבנים המועדפים: חיל האוויר ואגף המודיעין. המעמד הזה, צריך להעיר, עומד בניגוד חריף לתפקוד השוטף של החיל הקטן, שרמת הביצוע והמשמעת שלו גבוהות, בדרך כלל, בצורה ניכרת מאלה של צבא היבשה. רוטברג, בן 49, מפקד על החיל כמעט שנתיים. את רוב שירותו עשה בקומנדו הימי, שאליו התגייס בעיצומה של מלחמת לבנון הראשונה. הוא פיקד על יחידת המסתערבים דובדבן בשנות ה–90 ועל הקומנדו הימי בתחילת האינתיפאדה השנייה. יחד עם עוד שני מפקדים של היחידה, תא"ל ארז צוקרמן ואל"מ נ', הוא דחף אותה למעורבות רבה יותר בלחימה נגד פעילי טרור בשטחים. הוא היה ראש מספן מודיעין בחיל במלחמת לבנון השנייה (וננזף על חלקו בפרשת פגיעת הטיל של חיזבאללה באח"י חנית), מפקד בסיס החיל בחיפה וסגן ראש המועצה לביטחון לאומי. מינויו למפקד חיל הים התקבל בזמנו בהפתעה מסוימת. מפקד החיל הקודם, האלוף אליעזר (צ'ייני) מרום, ניסה לקדם מועמד משלו ולדחוק את רוטברג, העצמאי והבוטה לעתים, אל מחוץ לצמרת החיל, אבל הרמטכ"ל, בני גנץ, סבר אחרת. בתחום המבצעי, ממשיך רוטברג את גישת מרום לפעילות שאפתנית, מרוחקת מחופי ישראל. הכוויה של פרשת ההשתלטות על ה"מאווי מרמרה", שבה הסתבכה יחידת האם שלו במאי 2010 (רוטברג היה אז מחוץ לעניינים) כבר נרפאה ברובה. בשאלת ההצטיידות, הוא מוביל את החיל ליעדים שונים משל קודמיו. הוא מדבר במפורש על רצונו להפוך את החיל לכוח משמעותי בהכרעה במלחמה. לא עוד חיל שמנהל קרב צדדי במקצת, נגד ציי האויב, אלא כזה שמעורב באופן פעיל במה שמתרחש על היבשה. "החזית הימית מאפשרת לישראל לפתח מאמצי לחימה נוספים, וכמעט הכל בעלות קטנה", הוא אומר. "על אותה פלטפורמה (כלי שיט) אתה שם הכל: טילי ים־ים, מערכת טילי ים־אוויר להגנת הספינה וגם טילי ים־יבשה, לפגיעה מדויקת מרחוק במטרות על היבשה. לא פיתוח מיוחד לחיל הים, אלא התאמות, אדפטציות קלות, שצריכות לעבור אינטגרציה למערכות הלחימה בסטי"ל". לדבריו, זה אינו חלום רחוק, "זה כבר קורם עור וגידים, זה הישג שלא רחוק מאתנו. תמיד תצטרך להגיע קודם כל לעליונות ימית במלחמה", הוא מזכיר, אבל ברור לו שמפקד הכוח בים יצטרך להיות הרבה יותר מודע לקרב המתנהל במקביל על הקרקע. כשמעירים לרוטברג שחזונות של קודמיו בתפקיד התנפצו לא פעם אל קרקע המציאות הכלכלית ומשחקי הכוח במטכ"ל, הוא מתנער מדימוי הבן המקופח. "כל מפקד ניווט את זה לכיוון שהוא האמין בו. בעבר, השתתפות החיל בקרב היבשה היתה נקודתית. חיל הים נבנה על כלי שיט רב־תכליתי, כבד, ובעיקר על עליונות ימית. אז דיברנו על עצמאות פעולה מבצעית בגזרה נתונה. ימים יגידו אם אצליח או לא, אבל בעיני, עיקר הסיפור הוא מה החיל מביא לקרב היבשה. אולי זה הדי־אן־איי המבצעי שלי (רוטברג מכוון לעברו כלוחם בקומנדו, הפעיל גם ביבשה. ע") אבל ככה אני רואה את זה. "אנחנו אומרים שאיננו צריכים כעת כלים גדולים, פילים לבנים. זו המסקנה שהגענו אליה עוד לפני תקופת ההתייעלות והקיצוצים. המטרה הראשונה שלנו היא שילוב, מיצוי הכוח לא רק לטובת קרב הים. ב–2006, במלחמת לבנון השנייה, ישראל הפעילה את הכוחות בהתקדמות ליניארית, מדרום לצפון. אני חושב שאתה יכול לפעול מכמה כיוונים במקביל. אני מסתכל על מה שכוח ימי יכול להביא למפקד כוח יבשתי שמתקדם במקביל על ציר החוף – במודיעין, בסיוע באש, בגיבוי לוגיסטי – כך אתה מייצר גמישות צה"לית".





[התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין: http://www.haaretz.co.il/polopoly_fs/1.2122936.1379620325!/image/2045311077.jpg_gen/derivatives/landscape_436_326/2045311077.jpg]
רוטברג עם פרס וגנץ, בשנה שעברה. חושש להישמע מגלומן. צילום: מארק ניימן / לע"מ
רוטברג עם פרס וגנץ, בשנה שעברה. חושש להישמע מגלומן. צילום: מארק ניימן / לע"מ


רוטברג חושש להישמע מגלומן. "אנחנו לא נהיה האמריקאים, עם נושאות מטוסים שלהם", הוא אומר. "חיל האוויר הוא הזרוע המרכזית של צה"ל בכל מעגלי הלחימה. אבל חיל הים יכול להפעיל אמצעי אש מכיוונים אחרים, להביא את הממד הימי ללחימה". לחיל יש לפחות יתרון מובהק אחד: בתסריט של מלחמה, שיכלול ירי אלפי טילים ורקטות על העורף, הוא כמעט שאינו חשוף לאש תלולת מסלול כמו כוחות היבשה ובסיסי חיל האוויר. במקרה של מלחמה, החיל יכול להתנהל במשך ימים רבים מהים, בלי צורך בשהות בנמל קבוע, מופגז, בזמן שמטוסי חיל האוויר יצטרכו בתום כל משימה לנחות ואחר כך לשוב ולהמריא ממסלולים מאוימי טילים. האם המטכ"ל שותף לתובנות של חיל הים? רוטברג משיב בחיוב: "הרמטכ"ל וסגנו באים מרקע מבצעי, הם מבינים זאת. ההחלטות סביב התוכניות הרב־שנתיות צריכות להתקבל בקרוב. אלה התאמות שייעשו על פני חמש עד עשר שנים. אני לא יודע מה ייסגר, אבל יש תמימות דעים מלאה בינינו לגבי האפשרויות הטמונות בים. בעבר, הצלחת מפקד חיל הים נמדדה בכמה ספינות נוספו לחיל. אם אצליח להביא השתתפות בהכרעה, יהיו בעתיד גם עוד ספינות. הייתי שמח לעוד ספינות, הייתי רוצה להגדיל את צי השטח, אבל זה לא רלוונטי במציאות התקציבית. המטרה היא להביא יותר תועלת באמצעות מה שכבר קיים. וזו לא סיסמה לריאיון". בקרוב אמורה הממשלה לדון באישור תוכנית החיל להגנה על מרחב המים הכלכליים. לפני כשנה דווח כי החיל מבקש לרכוש אמצעים – ארבע ספינות קטנות יחסית ועוד מכ"מים ומערכות הגנה מטילים – בעלות כוללת של שלושה מיליארד שקל. רוטברג נלהב מהפוטנציאל הכלכלי למדינה אבל משוכנע שהוא יחייב הגנה טובה יותר. "אני מאמין שהעתיד של מדינת ישראל הוא בים. עוד פחות מעשור, 70% מהאנרגיה תגיע משם. לשם כך צריך כלי שיט שמתאימים להגנה על המים הכלכליים. בים, ההגנה הכי טובה היא נוכחות בשטח, סביב האסדה ובמרחב. בלי נוכחות אין שום יכולת הגנה. אין גבולות או גדרות. כל המדינות שמתמודדות עם הגנה על מים כלכליים – ארצות הברית, רוסיה, הודו, ברזיל – מתמודדות עם איומים פליליים. לנו נשקף איום ביטחוני פוטנציאלי, מהחיזבאללה ועד החמאס". גם כיום מגיע 99% מהיבוא לישראל דרך הים. במלחמת לבנון השנייה נסגר נמל חיפה תחת איום הרקטות, אבל בעימות עתידי יהיה גם נמל אשדוד מאוים באופן דומה – ואורך הנשימה של המשק (שלא לדבר על פרמיות הביטוח ליבוא ויצוא) יהיה תלוי ביכולת להגן על התעבורה הימית. טילי היאחונט הרוסיים בסוריה, שחלק מהם, לפי התקשורת הזרה, הופצצו בידי מטוסים ישראליים לפני כשלושה חודשים, מסוגלים לפגוע באופן מדויק כמעט בכל מטרה בחוף הישראלי ובספינות מול החופים. לאתגר הזה מצטרף כעת הקושי בהגנה על קידוחי הגז בים. פגיעה באסדות, אומר רוטברג. "עלולה להיות פגיעה אנושה בכל מערך האנרגיה של ישראל, תודעתית ואסטרטגית". האפשרויות רבות: טילי חוף ים, סירות נפץ, ניסיונות השתלטות וחטיפת בני ערובה. "הרי כולם יודעים איפה האסדה נמצאת, אי אפשר להסתיר אותה", אומר רוטברג. "זו מפלצת בגובה של חצי מגדלי עזריאלי מעל המים ועוד מגדל אחד שלם מתחת למים. רק מאגר תמר הוא בגודל של תל אביב מתחת למים. זה מרחב ענק. נצטרך עבורו גם מכ"מים ומטוסים ללא טייס להגנה. אנחנו בפיגור של שלוש, ארבע שנים בהצטיידות. יגידו שאני מושבניק תמים, אבל העדפנו לבקש התאמה מקסימלית של כלי השיט למשימות. אילו היינו הולכים על מה שטוב לבניין הכוח של חיל הים היינו מבקשים סטי"ל משופר, סער 5 (הדגם הנוכחי) פלוס, אבל זה היה משלש את המחיר. המטרה כרגע היא לרכוש ארבעה כלים. יהיה מכרז בינלאומי. דיברנו בזמנו על עלות של שלושה מיליארד שקל, אבל מול זה יש הכנסות פוטנציאליות של 400 מיליארד שקל למדינה. זו השקעה מאוד סבירה". דיון אחר על הצטיידות החיל הוכרע טרם כניסתו של רוטברג לתפקיד: ההחלטה שכפו ראש הממשלה בנימין נתניהו ושר הביטחון הקודם, אהוד ברק, בדבר רכש צוללת שישית לחיל, מתוצרת גרמניה. לא מזמן מתח ראש הממשלה הקודם, אהוד אולמרט, ביקורת על הרכש השאפתני והזכיר אותו כחלק מהוצאות הסרק בהכנה לאופציה האיראנית. רוטברג נזהר מלהיכנס למחלוקת הזו ואומר רק שהוא "שמח שלמדינה תהיה צוללת שישית". הצוללת הרביעית תגיע לישראל במחצית שנת 2014 והחמישית בסוף השנה הבאה. השישית, שהעבודה עליה בגרמניה רק החלה, תגיע לישראל רק ב–2018. על פי פרסומים בחו"ל, הצוללות הללו יכולות לשגר טילים גרעיניים, ובכך להעניק לישראל אפשרות ל"מכה שנייה", בתרחיש הקיצוני שבו איראן משגרת טיל גרעיני. האם איראן מבינה איזו עוצמה נבנית בחיל הים ולמה היא רלוונטית? רוטברג עונה רק באופן כללי. לדעתו, "אין מפקד צי שלא מבין את צי האויב. אני חי את כל הציים סביבי. כולם עוקבים אחרי כולם – וקיים הרבה מידע גלוי על תוכניות ההצטיידות". מצרים, שיחסיה הביטחוניים עם ישראל שבו והתהדקו באחרונה אחרי ההפיכה הצבאית בקהיר, בונה עכשיו צוללת בגרמניה, סמוך לרציף שבו מיוצרות הצוללות לישראל. עד שהצוללות יגיעו, חיל הים טרוד במה שהצבא מכנה "המערכה בין המערכות". אותה מלחמה המתנהלת בפרופיל נמוך נגד ארגוני טרור והברחות הנשק ברחבי המזרח התיכון. בשנים קודמות התפרסמו פה ושם פעולות כמו הפשיטות על ספינות המבריחים "ויקטוריה" ו"פרנקופ" בים התיכון. מאמצי ההברחה מאיראן לעזה רוסנו במידה רבה אחרי מבצע "עמוד ענן" בעזה בנובמבר אשתקד. זה קרה על רקע ניסיונות הסיכול של מצרים ובעיקר הקרע בין איראן לחמאס, שהעביר את תמיכתו במלחמת האזרחים בסוריה לארגונים הנלחמים במשטר אסד. "יש לנו המון פעולות שקשורות בלחימה נגד טרור ובהכנת הקרקע למערכה הבאה", אומר רוטברג. "זה קורה בכל הזירות, מפעילות נגד הברחות בים האדום ועד הים התיכון. הזירה הימית מאפשרת פעילות נסתרת. אני מעדיף לעצור את ההברחה כמה שיותר רחוק". למרות הדיווחים המאוד סלקטיביים בתקשורת, מתברר שהרושם הזה נקלט היטב אצל אחד מקהלי היעד העיקריים שמעסיקים את חיל הים – מתגייסי העתיד. "לפני ארבע שנים היינו בשפל יחסי והמוטיבציה לגיוס אלינו היתה נמוכה", אומר מפקד חיל הים. "החל מאמץ גדול, עוד בתקופת קודמי, ואנחנו במגמה של שיפור גדול. הצעירים מבינים מה אנחנו עושים. הם יודעים הכל, כי הם מדברים עם החברים שלהם ביחידות השונות. זה הרבה יותר טוב מכל דמגוגיה שלי". ("הארץ", 20.09.2013)
_____________________________________
"לא חוזרים עד שמבצעים"(המוטו של גדוד 890 של הצנחנים, כפי שניסח אותו מפקדו אריק שרון)
"איפה האופניים שלך עכשיו? תאר לעצמך, שאתה יורד עכשיו למטה, למקום הרגיל, אבל האופניים לא שם. עצור את עצמך ברגע הזה, בשנייה שאתה מגלה שהאופניים לא שם, ותכפיל את הרגע הזה פי אלף. זאת המלחמה." (מתוך הספר "גוף שני", מאת עפר שלח, "זמורה ביתן", 1989, עמוד 92)
"סבלנות התמדה ולעיתים כדור בין העיניים" (סיסמת המארינס לללוחמה בטרור, אותה אימץ בשעתו מפקד גדוד 890 של הצנחנים, אמיר ברעם, כמוטו גדודי)
"המבחן שלנו כצבא הוא מבחן היכולת ולא מבחן הכוונה." (מתוך ההרצאה שנשא האלוף גדי איזנקוט "מאפייניו של עימות אפשרי בזירה הצפונית ובעורף" בסמינר לזכר חללי מלחמת לבנון השנייה שנערך באוניברסיטת חיפה ב־30 בנובמבר 2010)
"אני חושב שצנחנים מחזיקים מעצמם כמחויבים למשהו שכולם מחויבים אליו, אבל הם רוצים קצת יותר. זה לא שאנחנו פועלים מאחורי קווי האויב - אנחנו לכאורה כמו כולם. אז מה בעצם ההבדל? זה שצנחן עושה הכול וקצת יותר. זה מחייב אותך ביוזמה, בהובלה, בדוגמה אישית בקרב - וגם בקימה בפני שיבה באוטובוס." (הרמטכ"ל בני גנץ על השירות בצנחנים. מתוך הכתבה "מסיבת גנץ" מאת יוני שנפלד ונועה הורוויץ, "במחנה", 6 בינואר 2011)

תגובה ללא ציטוט תגובה עם ציטוט חזרה לפורום
  #130  
ישן 20-09-2013, 23:29
צלמית המשתמש של marloweperelab89035
  marloweperelab89035 marloweperelab89035 אינו מחובר  
 
חבר מתאריך: 06.02.07
הודעות: 2,325
בתגובה להודעה מספר 129 שנכתבה על ידי marloweperelab89035 שמתחילה ב "[center][b][u][size=5]הבן..."

תא"ל במיל' עוזי עילם חושף את הכשל הטכנולוגי במלחמת יוה"כ\ מאת יניב מגל

http://www.globes.co.il/news/articl...?did=1000877696
בין הכשלים המודיעיניים והפוליטיים שליוו את מלחמת יום כיפור, מסתתר הכשל הטכנולוגי, שנחשף כעת בספרו החדש של תא"ל במיל' וחתן פרס ביטחון ישראל (2002), עוזי עילם "עדות מן הבור"
כל-כך הרבה נכתב על מלחמת יום כיפור, כנראה יותר מאשר על מלחמות אחרות - בגלל המחיר הכבד, בגלל הזעזוע החברתי שהביאה עימה, ואולי גם כי התרבות הביקורתית המקובלת היום בישראל, משתלבת היטב עם מלחמה שלא חסר בה מה לבקר. באופן טבעי, מלאות 40 שנה למלחמה, מלווה בהוצאתם לאור של שורת ספרים על המלחמה ההיא, אחד מהם הוא של תא"ל במיל' וחתן פרס ביטחון ישראל (2002), עוזי עילם. עילם לא היה אמנם מהשחקנים המוכרים במלחמה, דוגמת גולדה, דיין, דדו, שרון וגורודיש, שאינם עוד איתנו. ובכל זאת, השתתפותו בישיבות המטכ"ל התכופות במלחמה אפשרו לו לספק את מה שכתוב כשם הספר - "עדות מן הבור" (הוצאת "ידיעות ספרים"), באמצעות יומן שכתב בזמן המלחמה. את עיקר דרכו בתפקידים הבכירים בצה"ל עשה עילם בתחומי הטכנולוגיה - ראש מפא"ת, מנכ"ל הוועדה לאנרגיה אטומית במשרד רה"מ ועוד קודם, רגע לפני פרוץ מלחמת יום כיפור, הוא מונה לראש יחידת המחקר והפיתוח במשרד הביטחון (בהמשך, אחרי ארגון מחדש, שמה שונה למפא"ת). ככזה, לא פלא שהוא שם דגש גם על התחום הטכנולוגי בהקשר של לקחי המלחמה, ופה הלקחים מקוריים יותר, לא כאלה שנלעסו לעייפה בשיח הציבורי. לדבריו, "המאבק הטכנולוגי מלווה אותנו מתחילת המדינה. בכל שלב מצאנו נקודות שבהן הרוסים ציידו את אויבינו במערכות נשק, שהיינו צריכים למצוא להן פתרונות. במלחמת יום כיפור היו מולנו כלי נשק שלא הכרנו, כמו טילי ה-SA6 (טילי קרקע אוויר), שגם במערב לא ידעו עליהם, או כלי נשק שלא ידענו כיצד להשתמש בהם, דוגמת הסאגר (טיל נ.ט). לאורך כמעט כל המלחמה לא הצלחנו לשים את ידינו על ה-SA6, שהגביל מאוד את חיל האוויר והפיל לנו הרבה מטוסים. כשהצלחנו להשיג טיל כזה, הבאנו אותו לרפא"ל. לא עברו שעות ספורות והנספח הצבאי האמריקני הגיע וביקש שנעביר אליו את הטיל. אמרתי לו שאנחנו נעביר את הטיל לאמריקנים, אבל עכשיו מלחמה ואנו צריכים אותו. כעבור חצי שעה אני מקבל טלפון מהמזכיר של גולדה. הוא אמר שהגברת הורתה לתת את הטיל לאמריקנים עכשיו".
כתב הגנה על דדו
ה-SA6 בפרט ומעורבות הרוסים והאמריקנים בכלל, מזכירה עובדה נשכחת בנוגע ליום כיפור ולעימותים נוספים שידעה המדינה בחצי היובל הראשון לחייה. אנו נוטים לראות את עימותי ישראל מול מדינות ערב כסכסוכי המדינה עם שכניה הערבים, אבל למעשה במידה רבה אלו היו עוד זירות עימות בין ארה"ב לברה"מ במסגרת המלחמה הקרה, כמו קוריאה, וויטנאם וברלין. במלחמת יום כיפור אחד הזרזים לכפות על ישראל הפסקת אש בתנאים לא טובים מבחינתה, היה האיום הספק מרומז שברה"מ תיכנס לעימות באופן ישיר. גם במלחמת ההתשה הרוסים הרי היו מעורבים", מזכיר עילם. "היו טייסים רוסים שהפלנו וסוללות ליד קהיר שהופעלו בידי רוסים. הם מעולם לא נתנו למדינות ערב את המערכות הכי מתקדמות, כמו שגם האמריקנים לא התנדבו לתת לידידים שלהם את הנשק הכי חדש, אפילו לא לבריטים". לצד הלקחים, הספר שכתב עילם הוא עדות לימי המלחמה בקרב צמרת צה"ל. "הימים הראשונים למלחמה היו הקשים ביותר", מספר עילם. "גם הידיעות היו קשות וגם התחושה שאנו לא יכולים לתת עוד ליחידות בשטח, כי אין לנו עוד כוחות. ביום השני למלחמה, כשהתבטלה קבוצת דיון עם הרמטכ"ל, הוא נסע לחזית הדרומית וטליק (סגן הרמטכ"ל, ישראל טל) לחזית הצפונית. היה ברור אז שהדברים לא הולכים. אני זוכר פנים אפורות ועיניים מזוגגות. בחדר היה מחניק, בגלל שבדיונים עישנו בלי סוף. בסוף המלחמה טליק אמר לי 'אתה יודע שהם היו יכולים לנקנק אותנו'. למרות הניצחון, הוא נשאר עם ההרגשה הזו".
- איך אתה זוכר את הרמטכ"ל דוד אלעזר (דדו) באותם ימים?
"הוא היה סלע איתן בכל הזמן הזה, עם ביטחון ואופטימיות מהסוג הבריא והלא מוגזם. לפעמים היה אפשר להבחין אצלו בעייפות, אבל הוא החזיק את המורל של כולנו. לכן כשוועדת אגרנט יצאה כל-כך קשה נגדו, התרעמנו".

אחד הדברים המעניינים שעילם מזכיר בתחילת הספר, הוא שהמילואים לא גויסו טרם המלחמה בין היתר בשל הביקורת הציבורית על הגיוס הארוך שהיה בחודשים שקדמו בשל התראות דומות, גיוס שפגע במשק.
בעצם, ייתכן שלצד הביקורת על הצבא והדרג המדיני, ראוי לבקר גם את הציבור ההפכפך, שרגע לפני המלחמה כעס כשרצו לגייס חיילים ומיד לאחריה פתאום זעק מדוע לא גויסו המילואים.
עילם: "אי אפשר להתעלם מהאווירה שהייתה אחרי שהמילואים מגויסים ממאי עד אוגוסט ודבר לא קרה".
- אולי הדבר הנכון היה גיוס מילואים חלקי?
"אולי. אבל אי אפשר להתעלם גם מהתחכום של הנשיא המצרי סאדאת, שפתח בתרגיל צבאי גדול, שהפך ברגע למלחמה. ידענו שהוא עושה תרגיל, אבל את מה שמאחורי התרגיל הוא שמר קרוב ללבו ורק מעטים בצמרת הצבאית המצרים ידעו שזה לא יסתיים בתרגיל. עדיין היו קולות אצלנו שאמרו שתהיה מלחמה, אבל בצמרת רצו הוכחה רצינית, וה'הוכחה נבעך' של המרגל המצרי (אשרף מרואן - חתנו של נאצר י.מ), לא נתפסה כהוכחה המוחלטת. לנוכח הביקורת על ניהול המלחמה, עלו טענות נגדיות, גם מצד נשואי הביקורת, כאלה שגורסות כי אמנם היו בתחילה טעויות ואבדות כואבות, אבל שלא בצדק מתעלמים מהניצחון הסופי, וכך למתבונן מהצד נדמה שישראל בכלל הפסידה במלחמה."
- היכן האמת?
"אף אחד לא מתווכח עם כך שניצחנו במלחמה ושניהלנו מו"מ מעמדה טובה. אבל כשאתה שואל בזכות מה ניצחנו ביום כיפור, אז פחות בזכות הפוליטיקאים והגנרלים והרבה בזכות החיילים והקצינים הזוטרים, ולכן להם מוקדש הספר שכתבתי".
במלחמה הזו בלט ההלם לנוכח האבידות הכבדות. היום התפיסה הציבורית מבחינת הקושי לספוג את מותם של חיילים, אף חזקה יותר.
"אין ספק שהרגישות בישראל לאבידות היא מהגבוהות. אין בזה רע. השאלה היא על מה מוותרים בגלל הרגישות לחיי אדם. זו לא סתם רגישות, אלא כזו שמשנה סדרי עדיפויות. במקרים מסוימים היא גורמת לכך שאנו מפסידים משהו חשוב בארגון המלחמה ובאופן עקיף גם כזה שעשוי לחסוך באבידות".
- מי לדעתך האחראים המרכזיים למשגי המלחמה?
"בכל מה שנוגע לתפיסה האסטרטגית - גולדה, דיין וגלילי. בכל מה שנוגע לצמרת הצבא, אי אפשר לפתור את ראש אמ"ן, אלי זעירא, מן האחריות ובמידה לא מבוטלת גם את צמרת המטה הכללי - הרמטכ"ל וסגנו, שיצא נקי בעיקר כי התכונן היטב עם עורכי דין".
- כיום אנו יודעים שסאדאת יצא למלחמה כדי להתניע מו"מ מדיני. ייתכן שהטענות שהיינו בסכנת השמדה קצת מוגזמות?
"נכון, אבל ברגע שפרצה המלחמה, לא ידענו לאן הוא רוצה להגיע ולאן יוכל. העובדה היא שברמת הגולן הסורים הגיעו עד מפקדת נפח ומשם להגיע לישובים שבגליל, זה שום דבר. היינו מאוד מוטרדים. זה שסאדאת רצה להתניע מהלך מדיני, אנו יודעים רק לאחר מעשה. "אנו גם לא יודעים מה היה קורה, אלמלא היינו כה נחושים בהגנה ובהקרבה והיכן באמת הם היו נעצרים". בתחילת דרכו הצבאית היה עילם מהאנשים הקרובים לאריק שרון ומאיר הר ציון, כאשר יחידה 101 אוחדה עם גדוד 890. הר ציון הקים אז את סיירת צנחנים ועילם היה סגנו. בהמשך קיבל את "עיטור העוז" בפעולה ב-1955 והיה הקמ"ן של שרון. במסגרת זו הייתה לו היכרות אינטימית יוצאת דופן עם האלוף הפרובלמטי שנחשב בעיני רבים כמי שהביא לניצחון בחזית דרום במלחמת יום כיפור. "אריק האמין שצריך לשנות אסטרטגיה ולצלוח את התעלה כמה שיותר מוקדם", אומר עילם. "לכן הוא שמר את הכוחות באוגדה שהייתה תחת פיקודו. זה כמובן לא התאים לפיקוד הדרום (שמעליו בהיררכיה), שרצה לראות אותה כמה שיותר חלק מהמאמץ המלחמתי, אבל ידוע שדברים מסוג זה לא הטרידו את אריק. השילוב בין אריק, שתמיד יש לו דעות משלו, לבין גורודיש שהתגלה בחולשתו, יצר בעיה בדרום, שגם הרמטכ"ל לשעבר, חיים בר לב, שנשלח לשם, לא הצליח לפתור".
- אפשר להבין שלא הופתעת ששרון לא גילה צייתנות.
"מתוך ההיכרות איתו, בכל שלב יכולתי להגיד בעיניים עצומות מה יהיה המהלך הבא שלו".

על היתרון האיכותי
בראייה לטווח ארוך יותר, ה"שוק" של המלחמה, בעיקר פתיחתה בהפתעה, הביא לגידול בתקציב הביטחון. עילם: "זו הייתה נקודה חשובה ובולטת. צה"ל כולו היה בהלם קרב, והתגובה הראשונה שנראתה מתאימה, זה עוד טנקים ועוד יחידות להקים. זה נגד את דרכו של דוד בן גוריון, שהכיר בא-סימטריה הקיימת בין ישראל למדינות ערב - שלא נוכל להשתוות אליהן כמותית. לכן הוא דגל בגישה של 'הרתעה, התרעה והכרעה', בהעברת העימות במהירות לשטח האויב וביתרון איכותי. "נדרשו לנו מספר שנים עד שהתחלנו להסתכל על האיכות ולא על הכמות. תקציב הביטחון הוא ביטוי של סדרי עדיפויות שמתקשים להשתחרר מהם. מצד שני, החשיבה שאפשר להוריד שומנים ולא להוריד באותה הזדמנות גם שרירים, אולי עובדת בכירורגיה הפלסטית, אבל לא בצבא". ("גלובס", 09/09/2013)
_____________________________________
"לא חוזרים עד שמבצעים"(המוטו של גדוד 890 של הצנחנים, כפי שניסח אותו מפקדו אריק שרון)
"איפה האופניים שלך עכשיו? תאר לעצמך, שאתה יורד עכשיו למטה, למקום הרגיל, אבל האופניים לא שם. עצור את עצמך ברגע הזה, בשנייה שאתה מגלה שהאופניים לא שם, ותכפיל את הרגע הזה פי אלף. זאת המלחמה." (מתוך הספר "גוף שני", מאת עפר שלח, "זמורה ביתן", 1989, עמוד 92)
"סבלנות התמדה ולעיתים כדור בין העיניים" (סיסמת המארינס לללוחמה בטרור, אותה אימץ בשעתו מפקד גדוד 890 של הצנחנים, אמיר ברעם, כמוטו גדודי)
"המבחן שלנו כצבא הוא מבחן היכולת ולא מבחן הכוונה." (מתוך ההרצאה שנשא האלוף גדי איזנקוט "מאפייניו של עימות אפשרי בזירה הצפונית ובעורף" בסמינר לזכר חללי מלחמת לבנון השנייה שנערך באוניברסיטת חיפה ב־30 בנובמבר 2010)
"אני חושב שצנחנים מחזיקים מעצמם כמחויבים למשהו שכולם מחויבים אליו, אבל הם רוצים קצת יותר. זה לא שאנחנו פועלים מאחורי קווי האויב - אנחנו לכאורה כמו כולם. אז מה בעצם ההבדל? זה שצנחן עושה הכול וקצת יותר. זה מחייב אותך ביוזמה, בהובלה, בדוגמה אישית בקרב - וגם בקימה בפני שיבה באוטובוס." (הרמטכ"ל בני גנץ על השירות בצנחנים. מתוך הכתבה "מסיבת גנץ" מאת יוני שנפלד ונועה הורוויץ, "במחנה", 6 בינואר 2011)

תגובה ללא ציטוט תגובה עם ציטוט חזרה לפורום
  #132  
ישן 21-09-2013, 06:34
צלמית המשתמש של marloweperelab89035
  marloweperelab89035 marloweperelab89035 אינו מחובר  
 
חבר מתאריך: 06.02.07
הודעות: 2,325
בתגובה להודעה מספר 1 שנכתבה על ידי marloweperelab89035 שמתחילה ב "כתבות שהתפרסמו בשנים האחרונות על קצינים בכירים - אשכול 2"

מפקד הגיס הצפוני: "יש דרך למנוע ירי רקטות"\ מאת אמיר בוחבוט

http://news.walla.co.il/?w=/2689/2679583
בעימות עם איראן יידרש צה"ל להתמודד עם 2,000 כפרים בלבנון שהפכו למחסן נשק ענק עבור הארגון השיעי. "חיזבאללה אינו שחקן חופשי", אומר נועם תיבון, מפקד הגיס הצפוני בצה"ל
האיש שיוביל את צה"ל בסמטאות לבנון
מי שאחראי על התשובה הקרקעית של צה"ל להפעלה כזו של חיזבאללה בגבול הצפון הוא מפקד הגיס הצפוני, האלוף נועם תיבון. בסוף השבוע האחרון ניתן היה לשמוע התבטאות פומבית חריגה שלו בנושא המזרח התיכון והציר הרדיקלי - תיבון, שדיבר במושב על איראן וחיזבאללה בכנס של המכון למדיניות נגד טרור במרכז הבינתחומי בהרצליה, סיפק הצצה לדעות ולניתוח במטה הכללי של צה"ל. תיבון, מכיר היטב את לבנון עוד מראשית ימיו בצה"ל כלוחם ומפקד בסיירת מטכ"ל. מינואר 2012 הוא אחראי לא רק על אישור התכניות האופרטיביות לזירת הלחימה בלבנון, אלא גם על הכשרת כלל האוגדות שבמצב חירום יידרשו להילחם בלבנון. משימת ההכנה מורכבת מאוד מאחר ורוב כוחות הסדיר והמילואים לא חוו את "חוויית הלחימה" בלבנון. בשיחות עם גדודי מילואים תיבון שואל שלוש שאלות: מי היה בהיתקלות תחת אש? מי נלחם בלבנון? מי נלחם ברצועת עזה? מעטי מעט מהיושבים מולו מרימים את הידיים. המציאות הזו הופכת את משימת האימונים לחשובה כפליים. כדי לאמן את הגדודים באופן אפקטיבי, עליך לדמות את האימון למציאות ככל האפשר, הן בפן המנטאלי והן בפן הפיזי. בעידן של קיצוצים חדים בתקציב הביטחון שום דבר לא מובן מאליו. בראייתו של תיבון, הציר הרדיקלי של איראן-סוריה-חיזבאללה עובר תקופה קשה ביותר, ולכן לדבריו "הם מתואמים מאוד ומסוכנים ביותר. המלחמה הסבוכה בסוריה, הביקורת הקשה שמתעוררת נגד חיזבאללה בלבנון והלחץ שמתחיל המערב להפעיל על איראן, מצריכים את כל חברות הציר לעבור שינויים. לטענת קצינים באמ"ן, יש לבחון את הקשר בין חברות הציר לפי האינטרסים המחודשים של כל אחת מהן. בשלב זה, הציר הרדיקלי מעורב במלחמת הדתות בין הסונים לשיעים כשהזירה המרכזית היא סוריה ואחריה עיראק. בכל אחת מהזירות שילם ומשלם הציר הרדיקלי מחיר יקר בכוח אדם, כסף ואמצעי לחימה. "זה לא האינטרס המרכזי של חיזבאללה להיות מעורבים במלחמה בסוריה, אבל הם מעורבים בה עמוקות", אמר תיבון והוסיף, "חיזבאללה אינו שחקן חופשי. הוא מקבל פקודות ישירות מאיראן, הם לא עושים מה שהם רוצים". על פי הניתוח של האלוף תיבון, לא רק העובדה שחיזבאללה נבנה ככוח איראני על הגבול עם ישראל גורמת לו להיות מעורב בלחימה בסוריה, אלא גם הפחד להיות לבד ומוקף באויבים. במידה וסוריה תיפול לידי צבא סוריה החופשי הסוני, חיזבאללה עשוי למצוא את עצמו מבודד. לכן, יחידות העלית של הארגון נלחמות בסוריה כדי לשמור על משטר אסד בחיים, אך מנגד נאלצות לקבור מאות הרוגים מלוחמיהן. "חיזבאללה ואיראן ילחמו לצד סוריה, אבל הם נחושים שהמלחמה תישאר על האדמה הסורית", אמר תיבון במושב והוסיף, "חיזבאללה לא רוצה זליגה ללבנון, אבל זה קורה". בשלב זה מצליחים המורדים וארגוני ג'יהאד עולמי לשגר רקטות לעבר שטח לבנון ולבצע פיגועים בלב ביירות כדי להרתיע את חיזבאללה, להפחית את מידת מעורבותו במלחמת האזרחים הסורית ולעורר ביקורת חריפה נגדו ברחוב הלבנוני.
מקום שמיני בעולם
תיבון לא חושב כי מעורבות חיזבאללה בסוריה עשויה לכרות את הענף עליו הוא יושב ומצביע על התעצמות הארגון בתחומים אחרים. "חיזבאללה הוא ארגון חכם מאד ואיראן היא מדינה חכמה ביותר", החמיא תיבון לאויבי ישראל, "לכן חיזבאללה, כמו איראן, נמצא בעולם הסייבר, עובד עם מזל"טים. הוא בתחום ההייטק ולכן הוא אויב מסוכן ביותר". חיזבאללה נמצא במקום השמיני בעולם מבחינת כמות הרקטות שהוא מחזיק ברשותו, כולל קני פצצות מרגמה. "חיזבאללה רוצים במלחמה הבאה לשתק את ישראל באמצעות הרקטות", אמר תיבון, "הרקטות נמצאות ביותר מ-2,000 כפרים בדרום לבנון. מרבית הבתים הם של שלוש קומות, ואחת מהם שייכת לחיזבאללה שממנה פועלים אנשי הארגון ומסתירים את הרקטות". בעל הבית מקבל את המבנה בן השלוש קומות בתנאים נוחים מחיזבאללה. שתי קומות שייכות לאב המשפחה וקומה אחת שייכת לארגון. אותה קומה יכולה לשמש לעמדת שיגור טיל נ"ט, עמדת תצפית, מחסן שיגור רקטות, מחסן ציוד לוגיסטי או אולי חמ"ל שיפעל בעת חירום. הקומה היא שטח צבאי סגור והיא מוגדרת כנכס של הארגון במקרה של מערכה נגד ישראל. תיבון הבהיר כי בכוונת צה"ל במלחמה הבאה להיכנס לכפרים כדי לפתור את הבעיה הזו, "לא נסבול שישראל תהיה תחת התקפות טילים במשך ימים ושבועות. אנחנו נצטרך להשתמש בכוח רב כדי להשתיק את המקומות האלה. יש לנו פתרון טוב לרקטות, אבל הוא יצטרך להיות קשוח. בסופו של יום, נצטרך להיכנס למקומות שבהם מסתירים את הרקטות". בדבריו הצביע תיבון על התמרון עליו מתאמן צה"ל בשנים האחרונות המשלב בתוכו פעילות מהקרקע ומהאוויר. מה ששומר על יציבות זמנית הוא חוסר רצון מובהק של חיזבאללה לפתוח נכון לעכשיו במערכה מול ישראל. "אבל", מבהיר תיבון, "האזור שביר. הם מקבלים נשק רוסי מסוריה על בסיס קבוע, טילי קרקע-אוויר, טילי חוף-ים ובצה"ל לוקחים זאת ברצינות, מתאמנים הרבה, משתפים מידע עם האמריקנים. אם תהיה אש בצפון, תהיה לנו תגובה ברורה ואנחנו מוכנים לכך. ישראל יציבה ועלינו להיות מוכנים לכל סוגי השינויים שמתרחשים במהירות". לגבי איראן, לגישתו של תיבון ובדומה לבכירים נוספים במטה הכללי, בטהראן רוצים יכולת גרעינית כדי להרגיש חסינות מפני תקיפה של המערב. "הם ראו מה קורה בלוב", אמר תיבון, "לכן הם גם מודאגים ממה שקורה בסוריה. הם חוששים שזה יגיע ישירות אליהם". (הכתבה המלאה מופיעה בקישור. מתוך "מערכת וואלה! חדשות", 20 בספטמבר 2013)
_____________________________________
"לא חוזרים עד שמבצעים"(המוטו של גדוד 890 של הצנחנים, כפי שניסח אותו מפקדו אריק שרון)
"איפה האופניים שלך עכשיו? תאר לעצמך, שאתה יורד עכשיו למטה, למקום הרגיל, אבל האופניים לא שם. עצור את עצמך ברגע הזה, בשנייה שאתה מגלה שהאופניים לא שם, ותכפיל את הרגע הזה פי אלף. זאת המלחמה." (מתוך הספר "גוף שני", מאת עפר שלח, "זמורה ביתן", 1989, עמוד 92)
"סבלנות התמדה ולעיתים כדור בין העיניים" (סיסמת המארינס לללוחמה בטרור, אותה אימץ בשעתו מפקד גדוד 890 של הצנחנים, אמיר ברעם, כמוטו גדודי)
"המבחן שלנו כצבא הוא מבחן היכולת ולא מבחן הכוונה." (מתוך ההרצאה שנשא האלוף גדי איזנקוט "מאפייניו של עימות אפשרי בזירה הצפונית ובעורף" בסמינר לזכר חללי מלחמת לבנון השנייה שנערך באוניברסיטת חיפה ב־30 בנובמבר 2010)
"אני חושב שצנחנים מחזיקים מעצמם כמחויבים למשהו שכולם מחויבים אליו, אבל הם רוצים קצת יותר. זה לא שאנחנו פועלים מאחורי קווי האויב - אנחנו לכאורה כמו כולם. אז מה בעצם ההבדל? זה שצנחן עושה הכול וקצת יותר. זה מחייב אותך ביוזמה, בהובלה, בדוגמה אישית בקרב - וגם בקימה בפני שיבה באוטובוס." (הרמטכ"ל בני גנץ על השירות בצנחנים. מתוך הכתבה "מסיבת גנץ" מאת יוני שנפלד ונועה הורוויץ, "במחנה", 6 בינואר 2011)

תגובה ללא ציטוט תגובה עם ציטוט חזרה לפורום
  #133  
ישן 21-09-2013, 18:22
צלמית המשתמש של marloweperelab89035
  marloweperelab89035 marloweperelab89035 אינו מחובר  
 
חבר מתאריך: 06.02.07
הודעות: 2,325
בתגובה להודעה מספר 132 שנכתבה על ידי marloweperelab89035 שמתחילה ב "[SIZE=5][U][CENTER]מפקד הגיס..."

תזוזת יבשות תמידית\ מאת עמיר רפפורט




[התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין: http://www.israeldefense.co.il/_Uploads/dbsarticles/_cut/SA0000_0244x0240x0072_000xFFFFFF_barak(14)@jpg.jpg]

האלוף קובי ברק מקבל דרגה מהרמטכ"ל גנץ
ראיון מיוחד עם ראש אט"ל, האלוף קובי ברק, על המוכנות הלוגיסטית והמוכנות בכלל של צה"ל לעימות הבא. "חוסר היציבות ימשך עוד הרבה זמן, צה"ל צריך להיערך ליכולות של אויב בלתי רציונלי"
כמו רבים במערכת הביטחון הישראלית, ראש אגף הטכנולוגיה והלוגיסטיקה בצה"ל (אט"ל), האלוף קובי ברק הופתע מהאופן שבו הפך האיום האמריקאי לתקוף בסוריה להסדר אמריקאי-רוסי, שבמסגרתו באשר אסד מתחייב להתפרק מהנשק הכימי שברשותו. רק לפני שלושה שבועות היה צה"ל בכוננות גבוהה. מילואימניקים גויסו, יחידות מחסני חירום נפתחו פה ושם, סוללות "חץ", "כיפת ברזל" ו-"פטריוט" נפרסו בשטח. השבוע, הכל כבר היה הרבה יותר רגוע. "תראה, אם ההסכם יתממש זה לא רע", אומר האלוף קובי ברק בשיחה מיוחדת. "אנחנו לא ששי מלחמות. אנחנו עוקבים אחרי מה שנעשה בסוריה, ואם בשורה התחתונה הנשק הכימי באמת יהיה בחוץ - אז מצוין".
אתה לא חושש שכתוצאה מההתנהלות האמריקאית האיראנים יסיקו שאין סיכוי שיתקפו אותם, ושהם יכולים להמשיך לבטח בתכנית הגרעין שלהם?
"לא צריך להקיש שום דבר ממה שארע. אנחנו נמצאים בסביבה אסטרטגית מורכבת. כל דבר לגופו".
האם אפשר להפיק לקחים ראשוניים מהכוננות שצה"ל נכנס אליה, מבלי שהתממשה? העסק תקתק היטב?
"כל מהלך כזה רק משפר אותנו. במיוחד כשבסוף לא קורה כלום. להיות מוכנים, להזיז, לסדר פה ושם - זה תמיד טוב. הפקנו המון לקחים ממבצע 'עמוד ענן' בנובמבר 2012, ויישמנו אותם כעת, מבלי להיכנס לפרטים מסווגים". אגף הטכנולוגיה והלוגיסטיקה אינו מפעיל יחידות לוחמות, אבל אחראי על החילות תומכי הלחימה, כמו חיל הלוגיסטיקה (שפעם נקרא חיל התחזוקה), חיל החימוש, חיל הרפואה ועוד. אט"ל אחראי גם על מערכים לוגיסטיים אדירים של צה"ל ביחידות החירום, במרכזי הציוד הגדולים וכן על פרויקטים ענקיים, כמו בניית קריית ההדרכה בדרום, שאותה מוביל ראש חטיבת הלוגיסטיקה באט"ל, תא"ל איציק כהן. כמו רבים מראשי אט"ל בעבר, האלוף ברק לא צמח בעצמו מתוך המערכים הלוגיסטיים. הוא בכלל שריונר, שהתגייס לצה"ל בשנה שבה פרצה מלחמת לבנון הראשונה, 1982. ברק הוא יליד מטולה, מהנדס מכונות בהשכלתו, דור שני לניצולי שואה, שעלה בסולם הדרגות מלוחם שריון זוטר ועד למפקד אוגדה. תוך כדי הטיפוס עד לדרגת אלוף במטה הכללי, הוא פיקד, בין היתר, על חטיבה 401 של השריון, בדיוק כשזו קלטה את הטנקים החדישים ביותר של צה"ל נכון להיום - טנקי מרכבה סימן 4. הטנקים האלה יישארו הכי חדישים עוד שנים רבות: באחרונה הוחלט במערכת הביטחון שלא לפתח טנקי מרכבה סימן 5. בכך, מבחינות רבות, תם עידן הטנקים. הראיון המיוחד עם האלוף ברק נערך יחד עם ראש חטיבת הלוגיסטיקה תא"ל איציק כהן, ועם קצין הלוגיסטיקה הראשי, תא"ל מופיד ראנם (הקצין הדרוזי הבכיר ביותר בצה"ל כיום). ברק החזיק בידיו חוברת שנכתבה במכונת כתיבה, בשנת 1974, ובה לקחים לוגיסטיים שעלו ממלחמת יום הכיפורים, המלחמה שבה נתפס צה"ל עם המכנסיים למטה ועם אלפי כלי רכב מוזנחים שלא הניעו, בתוך המחסנים. אחרי המלחמה שילש צה"ל את כוחו, עד שהחל בתהליך הצטמקות מחודשת, שנמצא עד היום בעיצומו, בעקבות קיצוצי תקציב הביטחון. בימים הקרובים יערכו אלופי המטה הכללי של צה"ל סדנא שבה יאושרו כמעט סופית החלטות כואבות - כולל צמצמום יחידות שריון בסדיר ובמילואים, סגירת טייסות בחיל האוויר, סגירת יחידות לוגיסטיות, פיטורים של עד 4,000 משרתי קבע ועוד.
האם צעדים אלה, שנעשים במסגרת תר"ש "תעוזה" אינם מהווים סיכון גדול מידי? הם לא מחזירים את צה"ל לימים שלפני מלחמת לבנון השנייה, אז נעצרו אימונים ויכולות יבשה נוונו ביודעין, כאשר כל תשומת הלב (והתקציבים) ניתנו למודיעין ולחיל האוויר?
ברק: "השינוי נובע מכך שאנחנו יכולים להתאים את עצמנו לאתגרים הקיימים, ומצד שני גם להחזיק רגל על הקרקע מול איומים ישנים, שעדיין לא הוסרו לחלוטין. אפשר לצמצם חלק מהכוחות, אבל מה שנשאר צריך להיות מתקדם מבחינה טכנולוגית ולתת את המענה הנדרש. למשל, אם אתה מוציא טנקים ישנים, צריך טנקים חדישים מתקדמים בכמות מעטה יותר, ויכולות תקשוב (תקשורת ומחשבים) שמהוות מכפיל כוח. אם נוותר גם על הישן וגם על ההתחדשות נהיה במצב לא טוב. מצד שני, חשוב שהחדש יהיה מתקדם ומתאים. בסוף, צה"ל צריך להיערך לאיומים במספר חזיתות במקביל, צריך להילחם מהר וטוב. המלחמה הבאה חייבת להיות קצרה בגלל איום הטילים על העורף, אבל מהר זה עניין יחסי, זה ייקח זמן בחלק מהדברים. יש פה בהחלט הזדמנות גם לעשות שינוי בתוך הצבא וגם להתאים את הצבא לעידן המודרני".
האיום על העורף
"אנחנו מניחים שהמלחמה הבאה תיפתח בהפתעה מבחינת מרבית הכוחות", אומר עוד האלוף קובי ברק. "לא בהכרח יפתיעו אותנו אבל יכול להיות מצב כמו ב'עמוד ענן' שבו היחיד מכל אט"ל שידע שהולכים לתקוע את אחמד ג'עברי הייתי אני. כל היתר לא ידעו בגלל הצורך לשמור סוד". לדברי ראש אט"ל, עם כל הכבוד לרקטות שנורו על דרום הארץ ומעט גם לעבר המרכז, האיום במקרה של מלחמה בחזית הצפונית גדול עשרות מונים. לפי הפרסומים, ארגון חיזבאללה לבדו מחזיק 70 אלף טילים ורקטות, רבים מהם בעלי מנגנון הנחייה שיכול להוביל אותם בדיוק לעבר מטרות איכותיות כמו תחנת הכוח בחדרה, הקריה בתל אביב או שדה התעופה נתב"ג. לשאריות הצבא הסורי יש כמות אדירה לא פחות של טילים. גם המרכזים הלוגיסטיים של צה"ל ובסיסי חיל האוויר יהיו תחת איום כבד. סוללות כיפת ברזל לא יוכלו לספק הגנה מלאה מול האיום. סביר כי הם יוקדשו להגנה על התשתית הקריטית ועל בסיסי חיל האוויר. האיום על העורף הוא אולי ההבדל הכי גדול בין מלחמת יום הכיפורים לפני 40 שנה ובין המלחמה הבאה, אם תפרוץ חלילה. אם ביום כיפור חוץ מאשר כמה טילי פרוג שנורו מסוריה על רמת דוד לא היה איום מוחשי בעומק ישראל, הרי שכיום העורף מאוים וזה משפיע על השרשרת הלוגיסטית", אומר ראש אט"ל. "צה"ל יידרש להפעיל עוצמות גדולות בבת אחת. השאיפה תהיה למלחמה קצרה. אין יכולת לעשות מלחמה ארוכה". האלוף ברק וגם התא"לים ראנם וכהן, אומרים עוד כי אט"ל על כלל חילותיו ערוך לפעול תחת אש. "במלחמת יום הכיפורים רק הכוחות הלוגיסטיים של האוגדה היו יכולים להימצא תחת אש בזמן שבמרכזים הלוגיסטיים בעורף לא היה שום איום. מדינת ישראל התנהלה כרגיל. כיום, השרשרת כולה מאוימת מהדקה הראשונה. אנחנו מבינים שאנחנו צריכים ליצור שרשראות משנה כי אם יהיה רק מרכז מזון אחד, לדוגמא, ויפגע בו טיל, אז לא יהיו מנות קרב. צריך לחלק את הציוד במרכזים נוספים ולדעת לפעול גם מהשטח ולא מבסיסים. זה שינוי דרמטי בתפקוד של תומכי הלחימה. יש אזעקה, נכנסים למחפורת ואחרי כמה דקות חוזרים למלגזה וממשיכים במשימה. תרגלנו את זה רבות ופיתחנו עוד שיטות שמאפשרות לנו להמשיך לפעול תחת אש, בכל הדרגים. חשוב להבין שהרציפות התיפקודית איננה רק בהקשר הלוגיסטי של הצבא. מדינת ישראל כולה צריכה להתקדם לא מעט בתחום הזה. למשל, מעט מאוד מתשתיות הדלק של ישראל הן כיום תת קרקעיות וצריך לראות איך משפרים את המצב מבלי 'לבטן' את עצמנו לדעת, כי אחרי הכל, תמיד צריך לזכור שהמענה הטוב ביותר הוא התקפי ולא עוד שכבת בטון". האלוף ברק מאיר עוד היבט שמשפיע מאוד על צה"ל וקשור לאיום על העורף: "אם בעבר בזמן חירום, ידענו שאנחנו יכולים לגייס לטובת צה"ל את כל המשאבים הלאומיים, למשל את כל האוטובוסים ואת הציוד ההנדסי, הרי שכיום יתמודדו על הציוד הזה גם גופי הצלה רבים וכל הגורמים שאמונים על הטיפול בעורף, כולל לצורך פינוי אפשרי של מיליון אזרחים מאיזורים מותקפים. מבחינתנו, זה אתגר לא פשוט, ועדיין אנחנו דואגים לכך שיהיו ברשות צה"ל כל האמצעים הנדרשים, שיגויסו גם מן האזרחות". ועוד נושא חדש: אגף הטכנולוגיה והלוגיסטיקה מעורב בהכנות של מערכות הביטחון לקראת הגדרת מצב משפטי חדש במדינה - "שח"ם" (שגרת חירום).
"אם לפני כמה שנים שנים היו מבחינת החוק רק שני מצבים אפשריים - או התכוננות למלחמה או מלחמה של ממש, היום מדברים גם על שגרת החירום" אומר ברק. "מדובר במצב כמו 'עמוד ענן' שהוא אמנם לא מלחמה של ממש, אבל עדיין נדרשת בו יכולת של מערכת הביטחון לחייב על פי חוק את פתיחתם של מקומות חיוניים כמו מאפיות או מפעלים שתפקודם חשוב למערכת הביטחון ולעורף בכללותו. אנחנו עובדים על הנושא הזה עכשיו (אגב, לקראת מצב של שגרת חירום, אט"ל הגיע להסדר עם חברות השכרת רכב, לדוגמא, שתמורת תשלום שנתי קבוע, החברות מחויבות להקצות לצה"ל מאות כלי רכב במקרי חירום. הסעיף הזה הופעל בכוננות האחרונה, כאשר התעורר חשש שסוריה תתקוף את ישראל אם תותקף בעצמה על ידי ארה"ב).
קיצוצים
לגבי הקיצוץ בכוח האדם, שממנו יסבול אט"ל במידה לא מועטה, אומר האלוף ברק כי "זה אתגר לא פשוט. חלק מהדברים בעתיד פשוט לא נעשה בצבא, נוציא אותם החוצה (למיקור חוץ). אנחנו צריכים להתמקד בתחומי הליבה שאנחנו יודעים לעשות, ויש דברים שאנחנו לא נדע לעשות בהמשך. האתגר הוא בראש ובראשונה אנושי, להיפרד מאנשים. זה גם אתגר פיקודי, לוודא שמי שיישאר הוא הטוב, ושאתה לא פוגע בתנאים שלו. מי שנשאר יעבוד קשה וצריך אפילו לשפר לו את התנאים בהקשר של השייכות לארגון והמוטיבציה לשירות".
בוא נחזור לסוריה, חלק מהקיצוצים בכוחות נסמכים על כך שהצבא הסורי נחלש בגלל מלחמת האזרחים, וכבר אינו מהווה איום קונבנציונאלי משמעותי?
"לסוריה יש עדיין יכולות צבאיות שיריות, ובמקביל להיחלשות צבאה, מתפתח איום אחר בסוריה. אין ואקום. האיומים הרגילים של עוצבות שריון ועוצבות ממוכנות, שבהם הצבא הסורי פורץ את גבולות רמת הגולן כמו לפני 40 שנה, כנראה כבר לא קיימים. אבל, יש סוגיה של טרור, יש סוגיה של הגנת גבולות, ויש נשק תלול מסלול ונשק בלתי קונביציונאלי. מול הדברים האלה אנחנו צריכים להתאים את עצמנו. לצד זה אנחנו מבינים שבסופו של דבר גם במקומות בהם לא רואים לכאורה תמרון, נצטרך לעשות תמרון ולמצוא פתרון לסיום המלחמה. בניגוד שקיים בין תמרון יבשתי והפעלת אש מרחוק צריך למצוא את שביל הזהב, לראות שמה שנשאר (מיכולות התמרון היבשתי) - יש לו את התפיסות המבצעיות ואת המוכונת, שיש אמל"ח חדיש ומתקדם, ושיש צבא מאומן אל מול כל השינויים האלה, ולא צבא שסובל חלילה מפגיעה מערכתית כי אין יכולת תקציבית לקיים את מה שנשאר. צה"ל הוא צבא חזק עם מוכנות גבוהה, והאתגר הוא לשמר את זה לאורך שנים".
חוסר היציבות האיזורי יימשך, לדעתך, עוד הרבה זמן?
"מה שעלה זה בעיקר הכוח של הציבור במדינות השונות, ומצד שני אנחנו רואים כניסה של כוחות כמו אל-קאעידה. כבר לא מדובר באותם משטרים מוכרים שהיה יחסית קל להתמודד איתם, ואנחנו מעריכים שחוסר היציבות יימשך עוד הרבה זמן. יש באיזור תזוזת יבשות תמידית. זה מצב היסוד החדש שלנו, וצה"ל צריך יכולות גנריות להתמודד עם כל התפתחות. צה"ל צריך גם להיערך ליכולות של האויב ולא להערכת הכוונות שלו, במיוחד כשהיכולות נמצאות בידיים לא רציונאליות, ידיים שאין להן בהכרח מה להפסיד. למשל, כשהנשיא הסורי המנוח חאפז אסד הפעיל כוח היה לו מה להפסיד. "הבן שלו נמצא במידה רבה במצב אחר. הקשב של סוריה נמצא לכאורה פנימה, במלחמת האזרחים, אבל הנה התפתח בסוריה מצב אסטרטגי חדש, למרות זאת (בעקבות השימוש בנשק כימי). ככלל, אנחנו נמצאים כבר 40 שנה אחרי יום כיפור, ואנחנו צריכים לשאול את עצמנו כל העת, האם אנחנו מוכנים למלחמה הבאה ולא לקודמת. יחד עם זאת, חייבים לקחת בחשבון שגם במלחמה הבאה, למרות כל ההכנות, חלק מהדברים ישתבשו, כי זו אופיה של כל מלחמה".
("ישראל דיפנס", 20.09.2013)
_____________________________________
"לא חוזרים עד שמבצעים"(המוטו של גדוד 890 של הצנחנים, כפי שניסח אותו מפקדו אריק שרון)
"איפה האופניים שלך עכשיו? תאר לעצמך, שאתה יורד עכשיו למטה, למקום הרגיל, אבל האופניים לא שם. עצור את עצמך ברגע הזה, בשנייה שאתה מגלה שהאופניים לא שם, ותכפיל את הרגע הזה פי אלף. זאת המלחמה." (מתוך הספר "גוף שני", מאת עפר שלח, "זמורה ביתן", 1989, עמוד 92)
"סבלנות התמדה ולעיתים כדור בין העיניים" (סיסמת המארינס לללוחמה בטרור, אותה אימץ בשעתו מפקד גדוד 890 של הצנחנים, אמיר ברעם, כמוטו גדודי)
"המבחן שלנו כצבא הוא מבחן היכולת ולא מבחן הכוונה." (מתוך ההרצאה שנשא האלוף גדי איזנקוט "מאפייניו של עימות אפשרי בזירה הצפונית ובעורף" בסמינר לזכר חללי מלחמת לבנון השנייה שנערך באוניברסיטת חיפה ב־30 בנובמבר 2010)
"אני חושב שצנחנים מחזיקים מעצמם כמחויבים למשהו שכולם מחויבים אליו, אבל הם רוצים קצת יותר. זה לא שאנחנו פועלים מאחורי קווי האויב - אנחנו לכאורה כמו כולם. אז מה בעצם ההבדל? זה שצנחן עושה הכול וקצת יותר. זה מחייב אותך ביוזמה, בהובלה, בדוגמה אישית בקרב - וגם בקימה בפני שיבה באוטובוס." (הרמטכ"ל בני גנץ על השירות בצנחנים. מתוך הכתבה "מסיבת גנץ" מאת יוני שנפלד ונועה הורוויץ, "במחנה", 6 בינואר 2011)


נערך לאחרונה ע"י marloweperelab89035 בתאריך 21-09-2013 בשעה 18:28.
תגובה ללא ציטוט תגובה עם ציטוט חזרה לפורום
  #136  
ישן 03-11-2013, 11:27
צלמית המשתמש של marloweperelab89035
  marloweperelab89035 marloweperelab89035 אינו מחובר  
 
חבר מתאריך: 06.02.07
הודעות: 2,325
מתוך הכתבה של בן כספית בסופהשבוע ב-01.11.2013
בתגובה להודעה מספר 1 שנכתבה על ידי marloweperelab89035 שמתחילה ב "כתבות שהתפרסמו בשנים האחרונות על קצינים בכירים - אשכול 2"

נפתלי בנט גילה הרבה יותר מציניות פוליטית בעניין שחרור האסירים\ מאת בן כספית

יש כאן שילוב של הונאה, הסתה ומשחק באש, כל הדברים שחבורת הבית היהודי מצטיינת בהם. נתניהו בינתיים בודק אופציות לקראת ההכרעה בתיק ליברמן, בהן מפלגה עם כחלון ושרנסקי. וגם: אבי מזרחי, עד לאחרונה אלוף פיקוד מרכז, מתפוצץ על משרד האוצר


http://www.thepost.co.il/news/new.a...=EE&0r9VQ=EHFDE

5. נייר הלקמוס

"כשהייתי מפקד אוגדה 36, פרצה האינתיפאדה השנייה", משחזר אבי מזרחי, "הורידו את כל הסד"כ של האוגדה ליהודה ושומרון, הייתה איזו שבת שנשארתי לבד על הרמה. פשוטו כמשמעו, אני וכמה נגמ"שים של החפ"ק, זה כל מה שנשאר על הרמה. החלטתי להתקשר לרמטכ"ל שאול מופז. השגתי אותו ואמרתי לו, המפקד, אתה יודע מי יש כרגע ברמת הגולן חוץ ממני? להפתעתי, הוא ידע שאין כלום, אבל הוא הרגיע אותי. נתתי את ההוראות המתאימות, הוא אמר, אתה מכיר את היכולות המיוחדות שלנו, אתה יודע על מה אנחנו נשענים. אם יקרה משהו, היכולות האלה יחזיקו אותנו עד שהכוח יחזור".

שאלתי את מזרחי מה הקשר של הסיפור הזה לקיצוץ בתקציב הביטחון. "פשוט מאוד", ענה, "היכולות האלה באו בזכות השקעות גדולות של הצבא בכסף, בזמן, בכוח אדם. הרי החימוש המדויק והמל"טים לא באו סתם ככה. מה שקורה היום, כשצה"ל ממוקד באיך לגמור את החודש, זה שאין שום השקעה בעתיד. כלום. היתרון האיכותי שלנו לא מובן מאליו. אנחנו ממשכנים את העתיד".

אבי מזרחי, משוחרר טרי מצה"ל, אלוף במילואים. היה אלוף פיקוד המרכז, היה ראש אט"ל, היה מפקד אוגדה 36. קצין ערכי, מוערך, הגיע לרשימה הסופית של מועמדים לרמטכ"ל, אבל לא נבחר ופרש. מזרחי תמיד אמר כל מה שחשב, לא עשה הנחות. בימים אלה, הוא מתפוצץ. "האוצר ניצחו את צה"ל", הוא אומר, "והם חוגגים כאילו אין מחר. חבר'ה, את מי ניצחתם? את האויב? ניצחתם את הצבא שאמור להגן על המדינה הזו. זה ניצחון פירוס. אני מעריך שבסוף יוסיפו עוד שני מיליארד שקל, ואני אומר לך, כמי שמכיר את החומר, שגם אחרי זה, צה"ל לא ייקח את הסיבוב. המצב קטסטרופלי".

למה, שאלתי אותו, ולמה הכוונה ב"לא ייקח את הסיבוב". מזרחי יורה: "כשמדברים על פיטורי 800 עובדים מ'טבע', כל המדינה סוערת. כשמדברים על פיטורי 4,500 אנשי קבע, כולם צוהלים. זה משגע אותי. אני היום בתעשייה הביטחונית. אתה יודע מה הקיצוץ הזה יעשה לנו? גם אצלנו זה ישבית קווי ייצור ויביא מאות או אלפי מפוטרים. אתה מכיר עוד מקום עבודה במדינה שאם הוא נקלע לגירעון או לצרות, ישר מתנפלים על העובדים ושופכים את דמם בראש חוצות? מי אלה אנשי הקבע, חשבת פעם? כשאנחנו יוצאים למעצרי מבוקשים בלילה ביהודה ושומרון, בזכות מי זה קורה? בזכות העיניים של אלוף הפיקוד? לא, בזכות העיגולדים שיושבים ב-8200 במשמרות ארוכות, ומאזינים. אתה מכיר גדוד טנקים או חי"ר שיכול להיות טוב בלי פלוגת מפקדה טובה ויעילה?

"היום קראתי על הפנסיה של מפקד משמר הכנסת. כשהקצינים אוכלים בוץ ברמה או אבק בעזה, במשמר הכנסת עושים מסדרים, והפנסיה שלו גבוהה בהרבה משלי. שמע, בדור שלנו אנשים באו לצבא בשביל ציונות. היום זה כבר לא עובד ככה. הם רוצים גם תנאים. ואנחנו רוצים שהם יהיו בצבא. אין לצה"ל קיום בלעדיהם. מישהו היום יוצא לפנסיה בגיל 67? אבא שלי היה חבר אגד ויצא לפנסיה בגיל 51. דוד שלי יצא באותו גיל מהתעשייה האווירית. הרי כבר אין פנסיה תקציבית, גיל הפרישה עלה, אבל ממשיכים להסתער על אנשי הקבע כאילו מדובר במחבלים. זה נורא".

אתה מתעלם, אמרתי לו, מכיסי הבזבוז הענקיים. מהריקבון של אגף השיקום. מהמיליארדים שהולכים לנכים שחטפו פסוריאזיס או שיש להם אסתמה תורשתית ומתעלקים על הצבא. אתה מתעלם ממשלחות הרכש, מציי הרכב הענקיים, מחשבונות ההוצאות של משרד הביטחון, ממאות המאבטחים, עד לא מזמן היה במשרד הביטחון מנכ"ל שאבטחו אותו 24 שעות ביממה, גם בארץ וגם בחו"ל, שלא לצורך. יש הרבה שומן, לפני שמפטרים אנשים.

"אני מתמקד בעיקר", אמר מזרחי, "הרי עשו לנו את אותו הדבר לפני 2006. אותם קיצוצים. הרי גם אז הסתערו עלינו ואמרו שאנחנו עושקי המדינה. ב-2004 הלכנו לשרון, שהיה ראש הממשלה, והצגנו לו את המשמעויות של הקיצוץ. הוא זרק אותנו מהחדר. הוא הבין משהו בצבא, ולא הסכים שנחתוך מה שרצינו לחתוך. הוא לא הסכים להוריד את הסד"כ בדרך שנאלצנו להוריד. עכשיו אנחנו הולכים למצב הזה. המלאים בקנטים, הצבא לא מתאמן, המילואים לא מתאמנים, הסדיר מותש בפעילות מבצעית שוטפת, אין פיתוחים, אין השקעות בטכנולוגיה, אין חלפים, יתחילו להיות חוסרים, פה גלגל לג'יפ, שם מוט פיתול בטנק, לזה אני מתכוון כשאני אומר שצה"ל לא ייקח את הסיבוב. ואחר כך, כמובן, בשלב הפקת הלקחים, שוב יסתערו עלינו".

מה אתה מציע, שאלתי אותו, הרי הממשלה כבר ישבה והחליטה על הקיצוץ הזה. "תלוי על איזה ממשלה מדברים", הוא ענה, "הייתה גם ממשלה שישבה והקימה ועדה ציבורית ושמה בראשה את ברודט, שהיה מנכ"ל בנק, והוועדה קבעה את מסגרת התקציב, וקבעה שהיא צריכה להיות קשיחה וקבועה, ועכשיו מקצצים שוב. אז בא האוצר עכשיו והוריד לצבא את הראש. יופי. את מי ניצחתם כאן? אני שואל את הלל קוברינסקי, היועץ של לפיד, אם הוא זוכר את התקופה שהוא היה מח"ט אצלי, והיה בא להתלונן כל הזמן שהחטיבה לא מתאמנת. ותאמין לי, בתקופה ההיא התאמנו כמו משוגעים ועדיין הוא רצה יותר. עכשיו, הם פתאום מתהפכים, הם חושבים שיעלו בסקרים אם יתנפלו על הצבא. וזה מקומם.

"לא מזמן לפיד קרא לכל מנכ"לי התעשיות הביטחוניות אליו. הייתי שם. תייצאו יותר לחו"ל, הוא אמר לנו. כן, אמרתי לו, אבל התנאי לכך שבחו"ל ירכשו את התוצרת שלנו, הוא שצה"ל יקנה אותה. רכש של צה"ל זו החותמת ההכרחית ליצוא. כולם בודקים את זה. זה נייר הלקמוס. אם צה"ל לא יקנה, אף אחד לא יקנה. אני לא מבין מה קורה כאן. מה, הם רוצים שלא יהיו ממפ"אים טובים בצבא? עכשיו המערכת בדיכאון. אנשים הולכים שפופים. אני חושב שבמערכת הפוליטית לא מבינים את גודל האירוע. יהיה כאן נזק לשנים ארוכות קדימה, ואני מקווה שלא יהיו בשנים האלה מבחנים מאתגרים".
( מתוך "סופהשבוע", 01.11.2013)
_____________________________________
"לא חוזרים עד שמבצעים"(המוטו של גדוד 890 של הצנחנים, כפי שניסח אותו מפקדו אריק שרון)
"איפה האופניים שלך עכשיו? תאר לעצמך, שאתה יורד עכשיו למטה, למקום הרגיל, אבל האופניים לא שם. עצור את עצמך ברגע הזה, בשנייה שאתה מגלה שהאופניים לא שם, ותכפיל את הרגע הזה פי אלף. זאת המלחמה." (מתוך הספר "גוף שני", מאת עפר שלח, "זמורה ביתן", 1989, עמוד 92)
"סבלנות התמדה ולעיתים כדור בין העיניים" (סיסמת המארינס לללוחמה בטרור, אותה אימץ בשעתו מפקד גדוד 890 של הצנחנים, אמיר ברעם, כמוטו גדודי)
"המבחן שלנו כצבא הוא מבחן היכולת ולא מבחן הכוונה." (מתוך ההרצאה שנשא האלוף גדי איזנקוט "מאפייניו של עימות אפשרי בזירה הצפונית ובעורף" בסמינר לזכר חללי מלחמת לבנון השנייה שנערך באוניברסיטת חיפה ב־30 בנובמבר 2010)
"אני חושב שצנחנים מחזיקים מעצמם כמחויבים למשהו שכולם מחויבים אליו, אבל הם רוצים קצת יותר. זה לא שאנחנו פועלים מאחורי קווי האויב - אנחנו לכאורה כמו כולם. אז מה בעצם ההבדל? זה שצנחן עושה הכול וקצת יותר. זה מחייב אותך ביוזמה, בהובלה, בדוגמה אישית בקרב - וגם בקימה בפני שיבה באוטובוס." (הרמטכ"ל בני גנץ על השירות בצנחנים. מתוך הכתבה "מסיבת גנץ" מאת יוני שנפלד ונועה הורוויץ, "במחנה", 6 בינואר 2011)

תגובה ללא ציטוט תגובה עם ציטוט חזרה לפורום
  #137  
ישן 12-11-2013, 17:45
צלמית המשתמש של marloweperelab89035
  marloweperelab89035 marloweperelab89035 אינו מחובר  
 
חבר מתאריך: 06.02.07
הודעות: 2,325
עפר שלח, "מדבר מהשטח: הכל אישי על אל"מ רוני נומה"
בתגובה להודעה מספר 1 שנכתבה על ידי marloweperelab89035 שמתחילה ב "כתבות שהתפרסמו בשנים האחרונות על קצינים בכירים - אשכול 2"

עפר שלח, "מדבר מהשטח: הכל אישי על אל"מ רוני נומה‬", ידיעות אחרונות "המוסף לשבת" ‬, ‏ 05.05.2006, עמודים 26-27.
(לא היה נוסח מוקלד)


תמונה שהועלתה על ידי גולש באתר ולכן אין אנו יכולים לדעת מה היא מכילהתמונה שהועלתה על ידי גולש באתר ולכן אין אנו יכולים לדעת מה היא מכילה

"הכל אישי על אל"מ רוני נומה‬"\ מאת עפר שלח

מדבר מהשטח

אחרי חמש וחצי שנים רצופות של פיקוד על יחידות לוחמות, עם פינוי יישוב בהתנתקות באמצע, רוני נומה מגיע עם הניסיון שלו לקריה, לתפקיד עוזר הרמטכ"ל. לניסיון הזה אין תחליף, במיוחד כשהרמטכ"ל לא פיקד מעולם על יחידה שמבצעת את הלחימה היומיומית. צה"ל לא מסוגל לתת מנוחה לקצינים כמו נומה, והם עוברים מתפקיד לחימה אחד לשני ללא מילוי מצברים, ללא הרחבת אופקים. לא ברור מה זה עושה להם – ולצבא.

אלה מעשיו של אל"מ רוני נומה בחמש וחצי השנים האחרונות: כשפרצה האינתיפאדה היה מפקד "שלדג", יחידה מיוחדת שנועדה לסוג אחר של לחימה, ונזקק למצוא לעצמה ייעוד ותכלית בעימות החדש. אחר-כך פיקד על גדוד הצנחנים 202, על החטיבה המרחבית באיזור רמאללה, ובשנה וחצי האחרונות על חטיבת הנח"ל. ארבעה תפקידי פיקוד שנגעו ישירות בלחימה, כמעט בלי יום אחד של מנוחה – ובתווך ההינתקות. בימים הקרובים יסיים נומה את תפקידו כמח"ט הנח"ל, וייכנס לתפקיד אחר לגמרי – עוזר הרמטכ"ל. האיש שיחליף אותו בנח"ל יהיה אל"מ מיקי אדלשטיין. לטקס תהיה תחושה של דז'ה-וו: זו תהיה הפעם הרביעית ברציפות שאדלשטיין מחליף את נומה בפיקוד על יחידה. גם אדלשטיין, שערב האינתיפאדה פיקד על יחידת "דובדבן", עוסק בלחימה באופן כמעט רצוף בשנים האחרונות, עם הפסקה לא ארוכה לתפקיד מטה הנוגע להפעלת כוחות מיוחדים. נומה ואדלשטיין הם שניים מתוך חבורה לא גדולה של קצינים, הנושאים על כתפיהם את עול הלחימה. במובן הזה, הניסיון שלהם ייחודי בתולדות צה"ל: באף דור קודם לא עסקו מפקדי השדה בכל-כך הרבה פעולות לאורך כל-כך הרבה זמן. מצד שני, הם מפקדי חטיבות שלא הפעילו את היחידה שלהם בכוח מלא אפילו באימון, וספק אם יזכו לעשות זאת בזמן הקרוב. "אתם לא חטיבה", אמר לאחרונה לנומה תא"ל (מיל') שמעון נווה, ראש המכון לחקר תורת המערכה בצה"ל. הדברים האלה, שנאמרו בחיבה ולא בהתרסה, מייצגים גם את הדילמות החריפות שלפניהן עומד צה"ל בכלל, וייחשפו בפני נומה גם בתפקידו החדש.
קטמרן או קורס בישול
הניסיון האישי שלו יקר מפז ("זה המון תורה שבעל-פה". הוא אומר). הוא היה בפעולות מיוחדות ובמצור על כנסיית המולד בבית-לחם, ניהל את כוחותיו בפינוי חומש והוביל אותם במצור אחר תשתית הג'יהאד האיסלאמי בצפון השומרון. במהלך הפינוי נאלץ גם לעמוד בפני מתקפה אישית ארוכה של משפחת הרמלך, שבנם שולי ז"ל נרצח בפיגוע שאירע בתחום פיקודו, בעת שפיקד על חטיבת רמאללה. כמפקד החטיבה המרחבית הוא גם נושא את צלקות התקרית בעין יברוד. שם נהרגו שולשה מלוחמי גדוד "דוכיפת" מהמארב. התקרית הזו לימדה אותו כמה מצריך להקפיד על כל פרט בתוך הלחימה הממושכת. מצד שני, העובדה שהוא עובר כך מתפקיד לחימה אחד לאחר, ללא מנוחה, מילוי מצברים והרחבת אופקים, מעידה עד כמה מעט אנשים עומסים על גבם באמת את הלחימה – וכמה צה"ל זקוק להם. מה זה עושה לרוני נומה, האדם והקצין, והאם זו הדרך להכשיר את מי שיהיה מועמד בעתיד לתפקידים בכירים מאלה, זו כבר שאלה אחרת. "זה עומס לא פשוט, ואני לא רוצה להגיד שחיקה", הוא אומר. "לא מדובר רק בלא להיות בבית, אלא גם להיות רחוק מהדברים שאתה אוהב לעשות – מלהשיט קטמרן ועד ללמוד לבשל". כמעט עם כניסתו לתפקיד החדש ייוולד גם ילדו הראשון. לעוזר הרמטכ"ל אין הרבה זמן פנוי, לאב טרי עוד פחות: לא סביר שרוני נומה יהיה טבח טוב יותר בעתיד הקרוב.
תנו לי להיות מג"ד קודם
פעם, בימים אחרים, היו כותבים על קצינים כמו נומה מקאמות ושירי הלל. נראה שלו נוח יותר עם המצב של היום, אבל רבים מהדברים שנקשרו – לעיתים בצדק ולעיתים לא – במפקדים מדורות קודמים נכונים לגביו: הוא איש שאנשים אוהבים. בביקור בגדוד "שחם" המנהיגות השקטה שלו ניכרת, תוצאה של הידיעה מי הוא ואיפה הוא היה, ושל ההזדהות הטבעית שהוא מעורר. מאחורי גבו מדברים קציני הגדוד על כך שהפרידה ממנו תהיה קשה. הוא התגייס לחטיבת הצנחנים, הגיע ל"שלדג" כקצין צעיר, ועשה שורה של תפקידים ביחידה, עד לפיקוד עליה. ניסיונו בלוחמה זעירה עצום" פרט ל"שלדג", פיקד גם על "דובדבן". כמה פעמים, הוא אומר, שקל את המשך דרכו בצבא: כשסיים את בית הספר לפיקוד ומטה, ואחר-כך לקראת סיום תפקידו ב"שלדג". ואז, הוא אומר, בא העימות, "והרגשתי שאני לא יכול. אז בעצם החלטתי שהעתיד שלי בצבא. הוצע לי לפקד על חטיבת מנשה, ואמרתי 'לא, אני רוצה להיות מפקד גדוד'. זה כנראה האופי שלי: כדי לפקד על אנשים ולהיות שם בשבילם, אני צריך להיות שם קודם. הרגשתי שיהיה לי קשה לפקד על מג"דים בלחימה בלי להבין, באופן אישי, מה עובר עליהם".
- ומה שעובר עליהם ועליך הוא הלחימה המסובכת הזו. מאיך זה משפיע?
"במבצע האחרון בג'נין הגיע אלוף הפיקוד, יאיר נווה, ושאל אם יש לנו בעיות. אמרתי לו: 'לנו אין. אם לך יש, נפתור אותן'. המציאות הזו מעלה בעיות קשות: לשמור על שפיות בתוך מה שאתה רואה, אנשים מתפוצצים לך מול העיניים ופרשיות שמתפתחות, זה לא קל. אני לקחתי את זה למקום של 'איך אני מביא למערכת פתרונות'. זה מה שאנחנו עוסקים בו כל הזמן – המתח שבין סיכול טרור לייצור טרור. חלק מפעולת הסיכול גם מייצר טרור: אני יודע שזו אמירה בעייתית, אבל אין דרך להתחמק ממנה. גרעין הטרור יהיה בכל מקרה, אבל חלק מהפעילות שלנו מייצר לגיטימציה לפעולת נגד. החוכמה שלנו היא לדעת מה אפקטיבי ומה לא. זה לא אני שנותן את הפקודה לפשוט על מקום מסוים לצורך השגת מודיעין, למשל, אבל אני יכול להחליט לא לבצע אותה אחרי חצות, כדי לא ליצור נזק מיותר. יש מקומות שאין ברירה, אבל כל הזמן צריך לשאול שאלות של מוסריות ואפקטיביות. אני חושב שהיום מקשיבים לנו יותר מאשר בעבר, ויש מודעות לידע שנצבר בשטח".
מסתכל בעיניים ומכניס לכלא
לפני שבוע עלתה חטיבת הנח"ל לכותרות, בנסיבות לא נעימות. 38 מלוחמי גדוד "גרניט" נטשו את בסיס האימונים שלהם ברמת הגולן, בטענה שלא מכבדים את זכויותיהם כוותיקים. עצם המרד, אחת הפעולות החמורות יותר במסגרת הצבאית, יחד עם הפרסום התקשורתי, יצרו מבוכה גדולה בחטיבה. בשיחה עם סגל הגדוד המקביל, "שחם" הדברים מוצגים בבירור: לחלק מהדוברים נדמה שכבוד המפקדים בחטיבה נפגע, ואיתו גם יכולתם לתפקד. הרקע למרד עתיק: זכויותיהם של חיילים ותיקים, הקרובים לסיום השירות. לפני כמה חודשים החליט נומה לשנות את המצב בנח"ל, ולבנות בתוך הפלוגות הבוגרות (עצם שינוי הכינוי מ"ותיקה" ל"בוגרת" חשוב בעיניו) מחלקות שכולן מאותו מחזור. השינוי הזה ביטל מאליו מערך שלם של זכויות ללוחמים ותיקים, הנוגעות בעיקר למשימות הפחות נעימות של השירות, כמו שמירה ומטבח. השיחה בין נומה לסגל פתוחה. הוא מסביר באיכות מה אירע, ואת ההחלטות שלו – כולל העובדה שכמה מהשותפים לעבירה, צעירים שנכנעו ללחץ הקבוצתי, לא נשפטו למאסר בפועל. יהיה דור מעבר, הוא אומר, שירגיש ששילם את המחיר כשהיה צעיר ומשנים את הכללים דווקא כשהגיע תורו ליהנות מהם. "עשרות שנים בנינו את כבודו של הלוחם הוותיק דווקא במה שהוא לא עושה", הוא אומר. "אף אחד לא אהב את המצב הקודם, והמפקדים היו הראשונים שביקשו לשנות אותו. ואל תגידו לי שרק הזכויות מחזיקות חייל שלוש שנים. אל תגידו 'לא היית לוחם שלוש שנים'. אני לוחם כבר עשרים שנה, ואין דבר כזה". אני מנסה לדמיין כמה ממפקדי צה"ל לפני עשרים או שלושים שנה, כולל כאלה שהגיעו אחר-כך לדרגות הבכירות ביותר, במצב דומה. אם אני זוכר נכון, הטון שלהם היה גנרלי יותר, זוקף חזה באמצעות הקול והמניירות. נומה לא רק מפקד על חיילים אחרים – אוטוריטה אוטומטית עובדת קצת פחות טוב בדור הנוכחי, כמו שכל הורה יודע – אבל בעיקר נשמע כמי שלא ממש זקוק. החיילים האלה מכירים אותו, הסמכות שלו מובנת להם היטב. "הצעירים אומרים 'תן ללכת שלומפר, אני יודע מה לעשות בקרב'", הוא אומר אחר-כך. "הבוגרים יודעים שיש קשר בין תרבות ארגונית לתוצאות בלחימה. הבנתי שיש צורך בשינוי מדברים שקרו בשטח: לוחם שהושאר לשמור באותה עמדה 16 שעות רצוף, צעיר שנשלח בכוונה על-ידי הוותיקים לעמדה המסוכנת ביותר במחנה הפליטים ג'נין. היה ברור שצריך שינוי תרבותי ולא טכני-ארגוני, ושיהיה דור מעבר, שנגזל ממנו מה שציפה לו כל השירות. אנחנו מנסים לתגמל אותם אחרת, בלי לוותר על העקרונות".
- איך משפיע הפרסום?
"זה משפיע על כולם, אבל אסור שישנה את ה'אני מאמין' שלך. אני מקווה שאנחנו מחנכים דור מפקדים ער לתקשורת, אבל שהוא מבין שאסור ששיקוליו יושפעו רק מאיך הדברים עלולים להיראות".
- מאיפה צומחת המנהיגות שלך?
"מי שהשפיע עלי יותר מכולם זו אמא שלי. היא לא לימדה טקטיקה, אלא איך מתנהגים עם אנשים שאני קיים שם בשבילם. אני קיים בשביל הפקודים שלי. ברמת הגולן, ב-12 בלילה, כשאני שופט ומכניס אנשים לכלא, אני מסתכל להם בעיניים והם חבר'ה נהדרים. אז אני עושה מה שצריך, אבל זה לא גורם לי להרגיש טוב".
- יש ביניכם עשרים שנה. אתה מרגיש שאתה מבין את השפה שלהם?
אני משתדל. יש לי חבורת פיקוד, שהיא הסנסור שלי לחיילים. כשאתה מח"ט, זה עוד אפשרי".
- יש לך מפקדים דתיים, אתה פועל כבר הרבה זמן בקרב המתנחלים. אתה מרגיש את השפעת ההינתקות על מערכות היחסים האלה?
"לא. אבל אולי עוד מוקדם לדעת. לא נראה שינוי במוטיבציה לגיוס, לפיקוד או להמשך שירות. אנחנו יושבים עכשיו בגדוד שביצע בין השאר את הפינוי בעמונה, וגדודים אחרים שלי מתכוננים לפינויים נוספים. בינתיים זו תעודת כבוד לחברה הישראלית, אבל גם אני מרגיש שיש לנו נטייה לחרוג מהקווים האדומים בקשר שבין הצבא להתיישבות. אני לא צריך לאבטח טיול של מתיישבים במדבר יהודה – דבר שנעשה בצה"ל – כדי שהם ירגישו יותר טוב לגבי הצבא, כשם שאני לא מאבטח טיול של השומר הצעיר בנגב".
מגרש משחקים חדש
עכשיו נומה הולך לקריה. פעם ראשונה, הוא אומר, שיחליף את הפיקוד בעבודה עבור אדם. חלוץ מכיר אותו מימיו ב"שלדג", השייכת לחיל האוויר. ברור שלרמטכ"ל שמפעיל יחידות לוחמות שמעולם לא פיקד על דומות להן, מישהו עם הניסיון של נומה חשוב במיוחד. "חלק מהכוונה", אומר נומה, "הוא שאני אביא לידי ביטוי את הניסיון שלי. זו הפעם הראשונה שאני מאבד את הפיקוד, ונכנס למגרש משחקים אחר, שבו אצטרך לדעת דברים אחרים". הצבא, שעוד מעט נומה יהיה עוזרו האישי של מפקדו, עובר שינויים. עם חלק הוא מתמודד בפגישות האחרונות שלו כמח"ט: במרץ הבא ישתחררו, כתוצאה מהתחלת התהליך של קיצור השירות, שני מחזורי גיוס יחד. על תקני הקבע לחצי שנה שהוקצו לחטיבה יש הרבה קופצים: החיילים האלה התגייסו ממילא לשלוש שנים, ומבחינתם להוסיף עוד חודשיים ולהיכנס לקבע אחרי שנתיים ושמונה חודשים פירושו להשתחרר קצת יותר מאוחר ועם הרבה יותר כסף בכיס. אם מישהו חשש שאף אחד לא ירצה לשרת בשביל כסף, מסתבר שטעה. מסלול הקידום של נומה דומה לזה של מפקדי שדה מצטיינים בצה"ל: הוא התקדם דרך תפקידי השדה, בפעילות רצופה ועם פרקי זמן מועטים יחסית של הכשרה למדרגות הבאות. במובן הזה, צה"ל השתנה פחות ממה שאולי נדרש לו בתנאי הסביבה החדשים. רוני נומה, אפשר להמר בוודאות, יהיה עוזר רמטכ"ל מצוין. בשאלה מה ילמד הוא עצמו, ואיך יכוון צה"ל את הקריירה שלו עכשיו, כשהיא עומדת לפני השלב הגנרלי שלה, תלוי עתידו של הצבא לא פחות מאשר בפעולותיה של החטיבה שהוא משאיר אחריו.
(מתוך ידיעות אחרונות "המוסף לשבת"‬, ‏ 05.05.2006, עמודים 26-27).ׂ
תמונה שהועלתה על ידי גולש באתר ולכן אין אנו יכולים לדעת מה היא מכילה
https://2013-uploaded.fresh.co.il/2...12/49469646.pdf
_____________________________________
"לא חוזרים עד שמבצעים"(המוטו של גדוד 890 של הצנחנים, כפי שניסח אותו מפקדו אריק שרון)
"איפה האופניים שלך עכשיו? תאר לעצמך, שאתה יורד עכשיו למטה, למקום הרגיל, אבל האופניים לא שם. עצור את עצמך ברגע הזה, בשנייה שאתה מגלה שהאופניים לא שם, ותכפיל את הרגע הזה פי אלף. זאת המלחמה." (מתוך הספר "גוף שני", מאת עפר שלח, "זמורה ביתן", 1989, עמוד 92)
"סבלנות התמדה ולעיתים כדור בין העיניים" (סיסמת המארינס לללוחמה בטרור, אותה אימץ בשעתו מפקד גדוד 890 של הצנחנים, אמיר ברעם, כמוטו גדודי)
"המבחן שלנו כצבא הוא מבחן היכולת ולא מבחן הכוונה." (מתוך ההרצאה שנשא האלוף גדי איזנקוט "מאפייניו של עימות אפשרי בזירה הצפונית ובעורף" בסמינר לזכר חללי מלחמת לבנון השנייה שנערך באוניברסיטת חיפה ב־30 בנובמבר 2010)
"אני חושב שצנחנים מחזיקים מעצמם כמחויבים למשהו שכולם מחויבים אליו, אבל הם רוצים קצת יותר. זה לא שאנחנו פועלים מאחורי קווי האויב - אנחנו לכאורה כמו כולם. אז מה בעצם ההבדל? זה שצנחן עושה הכול וקצת יותר. זה מחייב אותך ביוזמה, בהובלה, בדוגמה אישית בקרב - וגם בקימה בפני שיבה באוטובוס." (הרמטכ"ל בני גנץ על השירות בצנחנים. מתוך הכתבה "מסיבת גנץ" מאת יוני שנפלד ונועה הורוויץ, "במחנה", 6 בינואר 2011)


נערך לאחרונה ע"י marloweperelab89035 בתאריך 12-11-2013 בשעה 18:02.
תגובה ללא ציטוט תגובה עם ציטוט חזרה לפורום
  #138  
ישן 13-11-2013, 08:52
צלמית המשתמש של marloweperelab89035
  marloweperelab89035 marloweperelab89035 אינו מחובר  
 
חבר מתאריך: 06.02.07
הודעות: 2,325
''בתחום הסייבר אנחנו נמצאים במקום עולמי יוצא דופן, סקירה של סגן הרמטכ"ל, האלוף גדי אי
בתגובה להודעה מספר 1 שנכתבה על ידי marloweperelab89035 שמתחילה ב "כתבות שהתפרסמו בשנים האחרונות על קצינים בכירים - אשכול 2"

"בתחום הסייבר אנחנו נמצאים במקום עולמי יוצא דופן", סקירה של סגן הרמטכ"ל, האלוף גדי איזנקוט יוצא חטיבת גולני,"ישראל דיפנס", גיליון 16, אוקטובר 2013, עמודים 10-12.


חלק א'
https://2013-uploaded.fresh.co.il/2...13/34646002.pdf
חלק ב'
https://2013-uploaded.fresh.co.il/2...13/31742558.pdf
חלק ג'
https://2013-uploaded.fresh.co.il/2...13/88090408.pdf

תמונה שהועלתה על ידי גולש באתר ולכן אין אנו יכולים לדעת מה היא מכילהתמונה שהועלתה על ידי גולש באתר ולכן אין אנו יכולים לדעת מה היא מכילהתמונה שהועלתה על ידי גולש באתר ולכן אין אנו יכולים לדעת מה היא מכילה

בנוסף מצורף המאמר:
"כוחות מיוחדים ולוחמה זעירה אינם חזות הכל", סקירה של תא''ל במיל' שמואל יכין, "ישראל דיפנס", גיליון 16, אוקטובר 2013, עמודים 52-53.
https://2013-uploaded.fresh.co.il/2...13/36978189.pdf
_____________________________________
"לא חוזרים עד שמבצעים"(המוטו של גדוד 890 של הצנחנים, כפי שניסח אותו מפקדו אריק שרון)
"איפה האופניים שלך עכשיו? תאר לעצמך, שאתה יורד עכשיו למטה, למקום הרגיל, אבל האופניים לא שם. עצור את עצמך ברגע הזה, בשנייה שאתה מגלה שהאופניים לא שם, ותכפיל את הרגע הזה פי אלף. זאת המלחמה." (מתוך הספר "גוף שני", מאת עפר שלח, "זמורה ביתן", 1989, עמוד 92)
"סבלנות התמדה ולעיתים כדור בין העיניים" (סיסמת המארינס לללוחמה בטרור, אותה אימץ בשעתו מפקד גדוד 890 של הצנחנים, אמיר ברעם, כמוטו גדודי)
"המבחן שלנו כצבא הוא מבחן היכולת ולא מבחן הכוונה." (מתוך ההרצאה שנשא האלוף גדי איזנקוט "מאפייניו של עימות אפשרי בזירה הצפונית ובעורף" בסמינר לזכר חללי מלחמת לבנון השנייה שנערך באוניברסיטת חיפה ב־30 בנובמבר 2010)
"אני חושב שצנחנים מחזיקים מעצמם כמחויבים למשהו שכולם מחויבים אליו, אבל הם רוצים קצת יותר. זה לא שאנחנו פועלים מאחורי קווי האויב - אנחנו לכאורה כמו כולם. אז מה בעצם ההבדל? זה שצנחן עושה הכול וקצת יותר. זה מחייב אותך ביוזמה, בהובלה, בדוגמה אישית בקרב - וגם בקימה בפני שיבה באוטובוס." (הרמטכ"ל בני גנץ על השירות בצנחנים. מתוך הכתבה "מסיבת גנץ" מאת יוני שנפלד ונועה הורוויץ, "במחנה", 6 בינואר 2011)

תגובה ללא ציטוט תגובה עם ציטוט חזרה לפורום
  #139  
ישן 14-11-2013, 11:51
צלמית המשתמש של marloweperelab89035
  marloweperelab89035 marloweperelab89035 אינו מחובר  
 
חבר מתאריך: 06.02.07
הודעות: 2,325
בתגובה להודעה מספר 1 שנכתבה על ידי marloweperelab89035 שמתחילה ב "כתבות שהתפרסמו בשנים האחרונות על קצינים בכירים - אשכול 2"

אילן הררי: חייבים להבין שבלוד מתנהלת מלחמה\ מאת אייל לוי


http://www.nrg.co.il/online/54/ART2/164/478.html

30 שנה שירת תת אלוף אילן הררי בצה"ל. טעם מלבנון, איבד חיילים, אגודל קטוע, כף רגל שמאל משותקת. אבל גם הלוחם האולטימטיבי לא מצליח לעשות סדר בעיר הכי קשה בארץ, שרשמה השבוע רצח שמיני מתחילת השנה
מתוך הכתבה:

זו שליחות, בחיי
בשבילי אילן הררי, בן 51, הוא המודל עוד מהימים שהייתי ילד. גדלנו באותה שכונה תל אביבית, בן כיתה של אחותי. כנער הוא קרקס את כולם בכדורגל וכבוגר הוא היה איש צבא, מאלה שקוראים עליהם בספרים. במלחמת שלום הגליל, כמ"פ, הוא קיבל כדור שחתך את העצב, ומאז כף רגל שמאל שלו משותקת. כמפקד גדוד 51 בגולני, במוצב שומריה בלבנון, הוא חטף רסיס של פצמ"ר שקטע לו את האגודל. כסגן מפקד אוגדה, בזמן שפינו את טול כרם, הוא היה מעורב בתאונה, המרפק נשבר ועד היום הוא לא יכול ליישר את יד ימין. כמח"ט חטיבת הנח"ל הוא איבד בשנתיים 46 חיילים ומאז הוא לא ישן טוב בלילה. "באסון המסוקים נהרגו לי 30 חיילים", הוא מספר. "ראיתי 73 גופות באותו ערב. הוצאתי אותן. אז אתה שואל אותי למה אני מתעורר לפעמים בשלוש לפנות בוקר? אני לא אשכח. בסיס חימוש בקריית שמונה, סככה, שורה ארוכה של שולחנות והרוגים, עד שהרבנות באה וזיהתה. דסקיות בצוואר, בנעליים. הרבה יותר מדי". אותו הררי, גיבור שכונת מעוז אביב, ישב ביום ראשון האחרון בלשכתו ודיבר על פסטיבל "אלף לילה ולוד", שיתקיים בהמשך החודש בהשתתפות מיטב האמנים. רצה קצת להעלות את העיר על המפה ולהרחיק אותה מעמודי הפלילים. השעה הייתה 18:00 כששלושה רעמים קצביים נשמעו מהרחוב למטה. אילן מיד זיהה שמדובר ביריות. הוא קם מהכיסא, פתח את החלון וראה נערה עומדת צורחת ליד שברולט שחורה. תת אלוף במיל' הררי ביקש מכולם לשכב על הרצפה עד שהוא יברר מה מתרחש ליד בניין העירייה. הוא ירד לרחוב ומצא גבר ירוי בעורף. מיהר לחפש דופק, לפי התרגולת המוכרת, ולא מצא. עוד הרוג לרשימה. הלוחם האולטימטיבי, שראה הכל בחיים, לא מצליח לעשות סוף לכמה מתפרעים. "אני מתוסכל מזה שאני לא נותן שירות לתושבים". הוא מודה. "אני מתעסק בזה ומשקיע וצועק, ואם יהיו פה יריות אתה לא תעבור לגור פה. אני עובד כאן יותר קשה מאשר בצבא וזה לא פחות מסוכן. בצבא לפחות ידעתי איפה נמצא האויב, ופה אני לא יודע".
מה עדיף, מפקד בצבא או מנהל עיר?
"מאוד אהבתי את הצבא. ארגון מסודר, ממושמע בדרך כלל. אבל האתגר באזרחות הוא הרבה יותר גדול ומורכב. צבא זה ארגון היררכי שכל אחד יודע מי המפקד, מה המשימה ואיפה כוחותינו. כאן כל אמנות הניהול בקופסה אחת". הררי הגיע ללוד די במקרה. עד 2007 הוא ספר על אצבעות יד אחת את מספר הפעמים שביקר בעיר. אז הוא בדיוק היה בשלבי שחרור מהצבא. 30 שנה הוא שירת ואחרי ארבעה תפקידים כתת אלוף הבין שאת דרגת האלוף הוא כנראה לא יקבל וכדאי שיחפש תחומי עניין אחרים. האלוף במיל' יורם יאיר התקשר ושאל אם הוא מעוניין בתפקיד ניהולי בכפר הנוער הדסה-נעורים, והררי אמר שזה דווקא מתאים אחרי כל כך הרבה שנים בצבא. משהו קטן, נחמד. התחיל אפילו בהליכי חפיפה. ואז ערב אחד הוא קרא באינטרנט שבעקבות בלגן בעיריית לוד, רוני בר-און, שר הפנים באותם ימים, החליט להקים ועדה קרואה שתנהל את העיר. בשעה שתיים לפנות בוקר הוא אמר לאשתו שהחליט ללכת על זה. כחודשיים אחרי השחרור הוא כבר היה בלשכה החדשה. "שליחות, בחיי", הררי שם יד על הלב. "אני אוכל אותה במשכורת, בפנסיה. אני לא יודע אם אתה מכיר את החוקים של אנשי צבא, אבל אתה אוכל אותה בכל דבר. אם אראה לך את תלוש המשכורת שלי אתה לא תאמין".

(מתוך הכתבה "אילן הררי: חייבים להבין שבלוד מתנהלת מלחמה" מאת אייל לוי, באתר מעריב, 08.10.2010. )


אילן הררי, באתר גדס"ר גולני



http://www.gadsargolani.com/Web/Uni...nders/2195.aspx

אילן הררי נולד בישראל ב-7.1.1959. בנו של שלום, ניצול שואה וקצין בצה"ל. הררי גדל בשכונת מעוז אביב בתל אביב . "שאלו אותי בבקו"ם לאן אני רוצה להתגייס, ואמרתי שבעדיפות הראשונה אני רוצה גולני, בעדיפות השנייה גולני כל הזמן גולני, גולני, גולני" נזכר תת-אלוף (מיל') אילן הררי. "גדלתי בשכונת מעוז אביב שבתל-אביב, שהייתה אז שיכון צבאי עם הרבה אנשי קבע, ושם אמרו לי שגולני זה הכי טוב, אז הלכתי לגולני". וכך, נחוש בדעתו וחדור מוטיבציה, התגייס תא"ל (מיל') הררי ב-2.8.1977. והצטרף לשורות חובשי הכומתה החומה. זמן קצר לאחר מכן, בסוף שנת 1978, השתתף, כמפקד כיתה, במבצע ליטני בלבנון. ולאחריו יצא הררי לקורס הקצינים בבה"ד 1. "מגיל צעיר ידעתי שאני רוצה להיות קצין" מסביר אילן. "אבא שלי ואח שלי היו קצינים, לא תכננתי אז להגיע עד דרגת תת-אלוף אבל כשהייתי קצין רציתי להיות מפקד פלוגה וכשהייתי מפקד פלוגה רציתי להמשיך לעוד תפקיד וככה המשכתי הלאה". ישנו אירוע מטקס סיום קורס הקצינים שהררי לא שוכח: "אני זוכר את אמיר מיטל ז"ל, חבר טוב שלי, יושב על המדרגות בבה"ד ובוכה כי לא שיבצו אותו בגולני, המקום שבו הוא רצה להשתבץ", משחזר הררי. "בסוף, הוא חזר לגולני. היינו מפקדי פלוגות ומפקדי גדודים באותו הזמן וחברים טובים. מיטל ז"ל נהרג במבצע "כחול וחום" כששימש מפקד גדוד בלבנון, והתמונה שלו תלויה אצלי על הקיר כדי שלכל מקום שאני הולך הוא יבוא איתי". לאחר שסיים את הקורס האינטנסיבי בבה"ד וקיבל את דרגות הקצונה, המשיך הררי את דרכו בחטיבת גולני כמפקד מחלקה, מפקד צוות בפלוגת העורב החטיבתית, ומפקד הפלוגה משנת 1981. הררי הכין את הפלוגה לקראת מלחמת "שלום הגליל" ופיקד עליה בימי המלחמה הראשונים.
_____________________________________
"לא חוזרים עד שמבצעים"(המוטו של גדוד 890 של הצנחנים, כפי שניסח אותו מפקדו אריק שרון)
"איפה האופניים שלך עכשיו? תאר לעצמך, שאתה יורד עכשיו למטה, למקום הרגיל, אבל האופניים לא שם. עצור את עצמך ברגע הזה, בשנייה שאתה מגלה שהאופניים לא שם, ותכפיל את הרגע הזה פי אלף. זאת המלחמה." (מתוך הספר "גוף שני", מאת עפר שלח, "זמורה ביתן", 1989, עמוד 92)
"סבלנות התמדה ולעיתים כדור בין העיניים" (סיסמת המארינס לללוחמה בטרור, אותה אימץ בשעתו מפקד גדוד 890 של הצנחנים, אמיר ברעם, כמוטו גדודי)
"המבחן שלנו כצבא הוא מבחן היכולת ולא מבחן הכוונה." (מתוך ההרצאה שנשא האלוף גדי איזנקוט "מאפייניו של עימות אפשרי בזירה הצפונית ובעורף" בסמינר לזכר חללי מלחמת לבנון השנייה שנערך באוניברסיטת חיפה ב־30 בנובמבר 2010)
"אני חושב שצנחנים מחזיקים מעצמם כמחויבים למשהו שכולם מחויבים אליו, אבל הם רוצים קצת יותר. זה לא שאנחנו פועלים מאחורי קווי האויב - אנחנו לכאורה כמו כולם. אז מה בעצם ההבדל? זה שצנחן עושה הכול וקצת יותר. זה מחייב אותך ביוזמה, בהובלה, בדוגמה אישית בקרב - וגם בקימה בפני שיבה באוטובוס." (הרמטכ"ל בני גנץ על השירות בצנחנים. מתוך הכתבה "מסיבת גנץ" מאת יוני שנפלד ונועה הורוויץ, "במחנה", 6 בינואר 2011)

תגובה ללא ציטוט תגובה עם ציטוט חזרה לפורום
  #140  
ישן 15-11-2013, 23:30
צלמית המשתמש של marloweperelab89035
  marloweperelab89035 marloweperelab89035 אינו מחובר  
 
חבר מתאריך: 06.02.07
הודעות: 2,325
בתגובה להודעה מספר 1 שנכתבה על ידי marloweperelab89035 שמתחילה ב "כתבות שהתפרסמו בשנים האחרונות על קצינים בכירים - אשכול 2"

השקט שנשאר מ"עמוד ענן"\ מאת יואב לימור

שיגורי הרקטות פחתו דרמטית, הארגון עני ומבודד, והמאמצים מתמקדים בחפירת מנהרות טרור ובשיקום מערכי הטילים ארוכי הטווח · אבל תא"ל מיקי אדלשטיין, שקיבל את הפיקוד על אוגדת עזה בדיוק לפני שנה, לא מרשה לעצמו להיות רגוע
http://www.israelhayom.co.il/article/132713
בית הקפה ביד מרדכי הומה אנשים. גם בית הקפה בתחנת הדלק של כפר עזה. מבט חטוף מהגבעה הסמוכה מסגיר שיגרה פסטורלית כמעט. פעם היה אסור לעמוד כאן, מחשש לירי צלפים או טיל נ"ט. היום באים לכאן מטיילים כדי להסתכל על הנוף. בדיוק כמו שהתכוון מי שקרא לתצפית הזאת על שמו של אל"מ נביה מרעי, שנהרג כאן לפני 17 שנים, במהומות מנהרת הכותל. שנה אחרי מבצע "עמוד ענן", גם זקני הקיבוצים בעוטף עזה מודים שהם מתקשים לזכור מתי היה כל כך שקט. האמת היא שהתשובה ידועה: לפני תחילת האינתיפאדה השנייה. 12 שנים של שיגרת רקטות, מרגמות, מטענים ופיצוצים, של השכמות "צבע אדום" ורעמי הפצצות ובומים על־קוליים, שהתחלפו ברגיעה מבורכת. אפילו בצה"ל משפשפים עיניים בתימהון. גם האופטימיים שבין המפקדים, אלה שדיברו בתום מבצע עמוד ענן על "הרתעה משמעותית", לא העריכו שהיא תהיה כל כך אפקטיבית ויציבה גם כעבור שנה. יעידו על כך הנתונים: ב־12 החודשים האחרונים נפלו בישראל 39 רקטות ומרגמות. זה נתון ששקול לחודש אחד רגוע יחסית (או לשבוע מתוח) בתקופה שלפני המבצע. צלילה לעומק הנתונים מעלה שחוץ מחודש אפריל השנה - שבו שוגרו לישראל 11 רקטות, על רקע סבב לחימה נקודתי שהחל בחיסול של פעיל טרור בכיר בדרום הרצועה - לא היה אף חודש שבו שוגרו יותר מחמש רקטות, ובמרבית החודשים, המספר היה נמוך אף יותר. מה זה אומר? בעיקר שקט נפשי לתושבים, ובצידו פריחה כלכלית. בנחל עוז בונים שכונה חדשה, שמושכת אליה משפחות מיישובי האזור אבל גם מהמרכז; בכמה מהקיבוצים והמושבים האחרים אין מספיק בתים גם למי שמוגדרים בנים ממשיכים; והסממן הבולט ביותר: החקלאות בתנופה. כל שדה מעובד עד הדונם האחרון, גם צמוד לגדר. שטחים שבעבר נסגרו בהוראת הצבא מחשש לפיגועים וחטיפות, מעובדים ומניבים תוצרת. אם תרצו, עוטף עזה חזר לשפיות.
כוחה של האמנה הלא כתובה
לפני שנה הכל כאן נראה אחרת. הלחץ היום־יומי של רקטות ומרגמות איים על קיומם הפיזי של יישובים שלמים. תושבים כרעו תחת הנטל - הכלכלי, ובעיקר הנפשי - ועמדו לעזוב. משהו עמוק, יסודי, עמד להיפרם באמנה הלא כתובה שבין האזרחים לצבא ולמדינה. במידה רבה, יותר מש"עמוד ענן" כוּון נגד חמאס, יעדו האמיתי היה תושבי הנגב. מיקי אדלשטיין קיבל את הפיקוד על אוגדת עזה בדיוק עשרה ימים לפני המבצע. השבוע, כשנפגשנו לראיון בלעדי ל"ישראל היום", הוא סיפר על המפגשים שקיים בימים האחרונים בכמה יישובים. נירים, חולית, כרם שלום - בכולם דיברו על המצב החדש בהתלהבות. אפילו בעין השלושה, שהיה בשבועות האחרונים בכותרות בעקבות חשיפת מנהרת הטרור שפתח היציאה שלה היה סמוך לקיבוץ. אדלשטיין, לעומת זאת, זהיר יותר. כרגע, הוא אומר, יש מארג של אינטרסים שגורם לכך שעזה שקטה ומורתעת. אבל זה יכול להשתנות ברגע. מנהרת הטרור היתה תזכורת למה שמעסיק את הצד השני. המנהרה הזאת נחפרה במשך שלוש שנים, מ־2010. האחראי עליה, מגבוה, הוא מוחמד סינוואר, מפקד חזית דרום הרצועה מטעם חמאס ("מח"ט רפיח", כפי שמכנים אותו בצה"ל). מבחינתו, חשיפת המנהרה האחרונה היא מכה אסטרטגית, לא פחות. הסיבה היא לא רק הפיגועים שסוכלו, אלא הביקורת הפנימית שהתעוררה ברצועה בעקבות החשיפה. אדלשטיין אומר כי חמאס משקיע במנהרות נתח ניכר מתקציבו. זה מתבטא בכסף, בכוח אדם ובאמצעים. במנהרת עין השלושה, למשל, הושקעו 500 טונות מלט. "תושבי עזה לא טיפשים. הם מבינים כמה בתים אפשר היה לבנות בזה. התרנו להכניס חומרי בנייה לעזה, וחמאס ניצל את זה כדי לחפור מנהרות. על הרקע הזה האמירו מחירי הדירות בעזה, כי היה מחסור באמצעים. את התושב הממוצע זה מרתיח - בטח כשגם הוא מבין, כמונו, שזאת מנהרה אחת מתוך מאות ואולי אלפים". הכעס הזה אולי מחייב את חמאס להשקיע קצת בהרגעת הרוחות, אבל ספק אם הארגון ישנה משהו באסטרטגיה שלו. נכון להיום, המנהרות הן היעד מספר 1 של הארגון. לא רקטות, לא מטענים: מנהרות ועוד מנהרות, מתוך הבנה שהן כבר יאפשרו את כל השאר. "גם אצלנו המנהרות הן היעד העיקרי", אומר מפקד האוגדה. "צה"ל, שב"כ, התעשיות - כולנו מכוונים לשם, מחפשים פתרונות, משקיעים במודיעין, פועלים לשבש ולסכל". אדלשטיין מודה שחמאס משתפר כל הזמן. משמעותית. המנהרה האחרונה היתה מרשימה בכל קנה מידה: בעומק, ברוחב, בחוזק, ובעיקר בפוטנציאל. במנהרה כזאת אפשר לעשות הכל: להיכנס לעומק השטח ולחטוף חיילים או אזרחים, להחדיר מחבלים שישתלטו על בתים ביישוב או מתאבדים שיתפוצצו הרחק מעזה - בלב תל אביב או ירושלים. מבחינת צה"ל, האתגר הוא בשינוי דפוס החשיבה והפעילות. הכוחות מוכוונים, תודעתית, להסתכל קדימה, צופים פני אויב. מנהרה מפתיעה אותם מהגב. הדרך העיקרית להתמודדות היא לשבור שיגרה: לא לייצר דפוס פעילות קבוע, שיאפשר לצד השני לפגוע. אדלשטיין אומר שדרך החשיבה הזאת מנעה לא מעט צרות במבצע "עמוד ענן". חמאס תיכנן לפגוע בכוחות על הגדר, להפעיל מנהרות, לחטוף חיילים. כל התוכניות האלה נכשלו, בעיקר בזכות עבודה טקטית נכונה של הכוחות. "אין בכך ערובה שגם בפעם הבאה נצליח לסכל. לכן כל הכוחות מתודרכים בקביעות, כמעט בכפייתיות, כיצד לנהוג במקרה של ניסיון חטיפה". לאחרונה הושלם סקר בקרב לוחמי חטיבת גולני, שנמצאים באמצע "הקו" - הפעילות המבצעית בעזה. החיילים נשאלו בין השאר מה יעשו במקרה של חטיפה. התשובות היו זהות: "אנחנו גולני, ואת גולני לא חוטפים".
אויב נואש הוא אויב מסוכן
"עמוד ענן" החל בחיסולו של רמטכ"ל חמאס, אחמד ג'עברי. שנה אחרי, מפקד על הזרוע הצבאית של הארגון מכר ותיק - מוחמד דיף. הפגיעה הקשה שספג הארגון שינתה בו את האיזון בתפר שבין מדיני לצבאי, וכיום משקלה של ההנהגה המדינית, בראשות חאלד משעל (שמחוץ לרצועה) ואיסמעיל הנייה (שבתוכה), גדול מבעבר. המשענת העיקרית של הארגון, תנועת האחים המוסלמים במצרים, נבעטה מהשלטון בקהיר; השלטון הצבאי שבא במקומה האשים את חמאס מפורשות בפעילות טרור על אדמת מצרים - סיוע לאחים המוסלמים וביצוע פיגועים נגד כוחות ביטחון בסיני. נדמה שההאשמות המצריות קצת מרחיקות לכת, אבל גם ההיתממות של חמאס מלאכותית. בארגון יודעים היטב כי יותר נשק מבעבר עושה את דרכו מהרצועה מערבה, לסיני, מאשר בדרך ההפוכה. לפני כמה שבועות תפסו המצרים, בשקט, תשעה מטעני "שאוואז" (המקבילה העזתית למטעני הקלע הלבנוניים), ועוד כמה רקטות. סביר שלאמל"ח היה יעד ברור וחלוקה צודקת: המטענים יועדו נגד כוחות הביטחון המצריים בסיני, והרקטות - לשיגור מסיני לאילת. ספק אם חמאס התכוון לבצע בעצמו את הפיגועים, כטענת המצרים, אבל אין ספק שחלק מאמצעי הלחימה עברו דרכו, או לפחות בידיעתו. אדלשטיין אומר שהפעילות המצרית נגד חמאס "מרשימה". אמנם, גם ממשלו של מורסי, הנשיא המודח, שמר על חמאס קטן וממושמע, אבל זה לא דומה למה שקורה היום: פיקוח הדוק על מעברי הגבול, הגבלת סחורות, פעילות אינטנסיבית נגד המנהרות בציר פילדלפי, בצד המצרי של רפיח. את כל מה שישראל ביקשה מהמצרים שנים, הם מספקים היום בחפץ לב, אבל מאינטרס שלהם; מאות הפיגועים שספגו בסיני בחודשים האחרונים הבהירו להם שבלי לחימה שיטתית ורציפה, אין להם סיכוי. בישראל עוקבים אחר התהליך הזה בסיפוק, אבל אדלשטיין מספיק מנוסה ונבון כדי להבין שאויב נואש הוא מסוכן. הוא עסוק בניסיון לזהות את הנקודה שבה חמאס ירגיש שכבר אין לו מה להפסיד - וישתגע. נכון להיום אנחנו עוד לא שם; הפעילות המצרית היא סיבה אחת לכך, ההתנכרות של מדינות ערב היא סיבה נוספת. המנהיגים הערבים, גם מהזרם הסוני, נשמרים עכשיו יותר מאי פעם מתנועות מהפכניות שעלולות להתהפך גם עליהם. המשמעות הישירה היא צמצום דרמטי בתמיכה המדינית והכלכלית בחמאס, שמוצא עצמו מבודד ועני. האופטימיסטים במערכת הביטחון מזהים את זה כניצן אפשרי של שינוי לטובה ברצועה; מפקד האוגדה סבור שזה קצת מרחיק לכת. "חמאס מחזיק את הרצועה קצר, בכוח הזרוע", הוא אומר. אבל הסיבה העיקרית לריסון הקפדני שחמאס הטיל על עצמו (ועל שאר הארגונים הפועלים ברצועה) נעוצה בהרתעה הישראלית. חמאס איבד ב"עמוד ענן" לא רק את ג'עברי, אלא גם כמה נכסים משמעותיים: מערך הרקטות ארוכות הטווח שלו, כלי הטיס הבלתי מאוישים שפיתח, ומאות מפעלים, מחסנים, מנהרות, מפקדות ומשגרים. לארגון היו גם כמה הישגים - הבולט שבהם הוא ההצלחה לשגר רקטות לעבר תל אביב, ולייצר בכך משוואה שכל פגיעה בעזה משמעותה פגיעה במרכז הארץ. אבל הנזק שספג היה גדול בהרבה מהתועלת, ולראיה - השקט של השנה האחרונה. אדלשטיין סבור שלסיבוב הבא ייכנס חמאס רק כשירגיש מוכן. לשם הוא כך הוא צריך להשלים את שיקום המערך המבצעי שלו, בדגש על הרקטות ארוכות הטווח. מצוקת ההברחות חייבה את הארגון להעמיק את ההשקעות ביכולת הייצור העצמי, בעיקר של הרקטות המכונות בצה"ל "8 אינץ'", שדומות להן שיגרו חמאס והג'יהאד האיסלאמי לעבר תל אביב וירושלים. בד בבד פועל הארגון להפיק לקחים מכישלונו להסב אבידות רבות לישראל לפני שנה. "עמוד ענן" הסתיים בתום שמונה ימי לחימה כשבצד הישראלי שישה הרוגים (מהם שני חיילים) ו־92 פצועים (מהם 16 חיילים), ובצד הפלשתיני 161 הרוגים (מהם 66 אנשי חמאס, 17 אנשי הג'יהאד האיסלאמי, 10 פעילי ארגונים אחרים ו־68 אזרחים) ו־1,200 פצועים. מבחינת חמאס היחס הזה בעייתי פעמיים: גם בכישלון להגן על אנשיו ועל האזרחים שתחת חסותו, וגם בחוסר ההצלחה לייצר מספיק נפגעים בעורף הישראלי ובקרב כוחות צה"ל, כדי לדמות תחושה של שוויון. במסגרת מאמצי השיקום שלו מחפש חמאס סיוע מבחוץ. קריסת האחים המוסלמים במצרים חייבה אותו לחפש משענת חליפית, ועל הפרק שותף חדש־ישן - איראן. הפיתוי ברור: חמאס זקוק לכסף, לאמצעים, ובכמה תחומים גם להדרכה מקצועית. איראן יכולה לתת לו את כל אלה, ובשפע. היחסים בין הצדדים ידעו בעבר עליות ומורדות קיצוניים: אחמד יאסין סירב בתוקף לשתף פעולה עם האיראנים, אולם לאחר חיסולו, פנו יורשיו לקבל סיוע מטהרן. בעקבות האביב הערבי, שהעמיק את הקרע בין השיעים לסונים, בחר חמאס בבעל בריתו הטבעי במצרים וחבר לתנועה האם שלו, בעוד הוא מפנה עורף לאיראן. הדבר נעשה בהפגנתיות, בנטישה קולנית של משרדי הארגון בדמשק על רקע הטבח שביצע הנשיא אסד בתושביה הסונים של סוריה. איראן, פרקטית כדרכה, המירה את תמיכתה בחמאס בסיוע לג'יהאד האיסלאמי. כמנהגה, הקפידה לא להעניק ארוחות חינם, ודרשה מבת־חסותה החדשה פיגועים בתמורה. הג'יהאד סיפק את הסחורה, אבל מבצע "עמוד ענן" גרם לו להפסיק - גם בגלל הפגיעה הקשה שספג, ובעיקר עקב הביקורת הפנימית ברצועה והחשש שיואשם על ידי תושביה בהרעת מצבם. חמאס יודע שהוא לא ייהנה מפריבילגיה כזו. להתקרבות מחודשת לאיראן יהיה גם תג מחיר ברור - חידוש הלחימה בישראל. ברור לו גם שמי שישלמו את המחיר על מהלך כזה לא יהיו תושבי טהרן, אלא תושבי הרצועה.
עתיד אגרסיבי להשגת יעדים
לרגע הזה אדלשטיין נערך. לכאורה, הרצועה שקטה. אבל זה עלול להסתיים בכל רגע. "אם יש תובנה אחת ברורה מ'עמוד ענן', זה שאנחנו לא יודעים מתי בדיוק ניכנס לזה, ואיך זה בדיוק ייראה. לכן אוספים מודיעין, מגבשים תוכניות מבצעיות ומתאמנים. מתאמנים הרבה". במתאר התקציבי המאוד בעייתי של צה"ל לשנה הנוכחית (וגם הבאה), האימונים של אוגדת עזה כמעט לא נפגעו. בקרוב היא תקיים, לראשונה בתולדותיה, תרגיל אוגדתי מלא, בהשתתפות 7 חטיבות, ועל הפרק, איך לא, לחימה בעזה. הדרך לשם, בסימולציה של התרגיל, תעבור ביישובים ישראליים. אשקלון, למשל, תחווה הסתערות של חיילי חי"ר ושריון. בצה"ל תהו השבוע אם המשטרה תנצל את ההזדמנות ותבקש מהצבא לסייע לה במאבק במלחמות הפשע בעיר. "לעובדה שלפני שנה צה"ל לא הכניס כוח קרקעי אין שום משמעות", אומר מפקד האוגדה. השגנו את מה שרצינו - ובדיעבד אפילו יותר - בלי להפעיל כוח קרקעי ולהסתכן. "בעתיד נצטרך להיות יותר אגרסיביים כדי להשיג את היעדים. זה שחמאס מסתתר מתחת לבתי אזרחים או למבנים ציבוריים יהיה בעוכריו, כי לא נאפשר שזה יבוא על חשבון פגיעה באזרחים שלנו. גם הציבור בעזה צריך להבין את זה, ולפעול כדי למנוע הסלמה. הרי השקט הוא לא רק אינטרס שלנו, הוא גם אינטרס שלהם". אדלשטיין אמנם נזהר מאיומים בוטים, אבל הסאבטקסט ברור. אם ישראל תיפגע, עזה תיפגע. אם בנגב לא יישנו בשקט, בעזה לא יישנו בשקט. אם חמאס יתחיל להשתולל, צה"ל ישתולל בחזרה. "בעזה צריך להיות ברור שלא נחזיר את תושבי העוטף למציאות של טרום 'עמוד ענן'. עכשיו זה בידיים של חמאס להחליט אם לפעול לרווחת תושבי הרצועה, או לרעתם". הוא נזכר איך, לפני שנה, בחנוכה, זמן קצר אחרי תום המבצע, הגיע נשיא המדינה לביקור באוגדה. הוא הדליק נר עם החיילים, ואז דיבר עם המפקדים. משפט אחד שאמר פרס נחרט לו בראש: "יש מקום אחד בעולם שהוא שליש בשטחו מעזה, ופי שלושה באוכלוסייה, ולמרות זאת הוא פי 80 בתל"ג. סינגפור". אז נכון שזה משפט שמעון־פרסי טיפוסי, אבל המסר ברור. זה יכול להיות אחרת. למרות השקט, את תושבי עוטף עזה הטרידה בשבועות האחרונים ההחלטה להוציא את החיילים ממשימות השמירה ביישובים. היו שראו בכך החלטה פוליטית, שבמסגרתה מעדיפה הממשלה להקצות את המשאבים המוגבלים לאבטחת ההתנחלויות ביהודה ושומרון, על חשבון יישובי הספר. במערכת הביטחון מבהירים כי זה ממש לא המצב. שר הביטחון יעלון, שנפגש השבוע עם ראשי המועצות בדרום (ובצפון, שגם הם התמרמרו על ההחלטה), אמר כי "המתכונת שבה חיילים מיחידות עורפיות עומדים בש"ג של היישובים היא אנכרוניסטית ולא רלוונטית". הוא הבהיר כי צה"ל נוכח בגיזרה עם היחידות הטובות ביותר, אבל הג'ובניק שעומד בשער ומתחלף אחת לשבועיים לא יעצור את המרגמה, וגם לא יאתר ויפוצץ את המנהרה. אדלשטיין מאשר כי זאת היתה החלטה של הצבא. "הסרת השמירה היא תוצאה של הערכת מצב שלנו, ואם הערכת המצב תשתנה - נחזיר את החיילים", הוא מבהיר. "שיפרנו את אמצעי האיסוף שלנו, גם בעומק וגם לאורך הגדר, ויש לנו כוחות שחוצצים בין התושבים לאויב. נדמה לנו שזה מספיק. ממילא התקופה עכשיו רגועה, עד כדי כך שגם החיילים שהיו מלווים בבקרים את תלמידי בתי הספר ללימודים הורדו מההסעות, כדי לא להלחיץ את הילדים". צה"ל מקפיד שהמשוואה מול חמאס תהיה ברורה: שקט תמורת שקט, ירי תמורת ירי. על כל רקטה או מרגמה ששוגרה בשנה האחרונה היתה תגובה. לרוב מינורית, כדי לא להסלים את המצב, ובכל זאת, תגובה. מהסיבה הזאת בדיוק גם משמר צה"ל את חופש הפעולה שלו ממערב לגדר, במה שמכונה "הפרימטר הביטחוני". בעבר היתה הפעילות מתבצעת 300 מטרים ואף יותר בעומק השטח הפלשתיני; מאז "עמוד ענן" מקפיד צה"ל לא לחרוג מההבנה שהושגה, ולפיה תתבצע הפעילות לא יותר מ־100 מטרים מהגדר, בעיקר למטרות תחזוקה. הפעם היחידה שצה"ל פעל מעבר לקו הזה היתה לפני שבועיים, בפעילות לפיצוץ מנהרת עין השלושה, שבה נפצעו חמישה חיילים. "זו היתה פעילות חריגה", אומר מפקד האוגדה. "כל עוד אין שם ומשם טרור, גם אנחנו נשמור על הכללים". אדלשטיין נזהר מהערכות לגבי הצפוי ("פה זה עזה", הוא אומר בחיוך), אבל בעניין הזה כדאי להישען דווקא על ניסיונם של ותיקים ממנו בגיזרה. עם אדלשטיין באו לפגישה גם רביע, קצין הגששים של האוגדה, וסאלם, אחד הגששים הוותיקים בגיזרה. "הגיזרה הזאת משתנה, ולא לטובה", אומר רביע, 17 שנים בגיזרה וכבר ראה כאן הכל - מיחסי שלום חמים עם מנגנוני הביטחון של מוחמד דחלאן, ועד לאינתיפאדה ולעליית החמאס, ובתווך אינספור מבצעים ופיגועים. "פעם היינו נעים בהוברס (הציר שמקביל לגדר המערכת; י"ל) בלי מיגון, ברכבים פשוטים, היום הכל נראה אחרת. הם משתדרגים - במנהרות, במטענים - ואנחנו חייבים להשתדרג בהתאם". סביר שכך רואים את זה גם בצד השני. אדלשטיין אומר שבעזה עסוקים בהפקת לקחים, "בניסיון להבין למה התוכניות המבצעיות שלהם לא עבדו בפעם הקודמת, ומה הם יכולים לעשות טוב יותר בפעם הבאה". כמו אצלנו, גם שם מתאמנים, עושים תרגילים, משקמים ומשפרים עמדות, ונערכים ליום סגריר. "זה משחק של מוחות, שבו כל צד לומד את הצד השני ואת הטעויות שלו עצמו", הוא אומר. "אבל על דבר אחד אני מוכן להתחייב: אנחנו כנראה נהיה אלה שנפתיע אותם גם בפעם הבאה".
("ישראל היום", 15.11.2013)
_____________________________________
"לא חוזרים עד שמבצעים"(המוטו של גדוד 890 של הצנחנים, כפי שניסח אותו מפקדו אריק שרון)
"איפה האופניים שלך עכשיו? תאר לעצמך, שאתה יורד עכשיו למטה, למקום הרגיל, אבל האופניים לא שם. עצור את עצמך ברגע הזה, בשנייה שאתה מגלה שהאופניים לא שם, ותכפיל את הרגע הזה פי אלף. זאת המלחמה." (מתוך הספר "גוף שני", מאת עפר שלח, "זמורה ביתן", 1989, עמוד 92)
"סבלנות התמדה ולעיתים כדור בין העיניים" (סיסמת המארינס לללוחמה בטרור, אותה אימץ בשעתו מפקד גדוד 890 של הצנחנים, אמיר ברעם, כמוטו גדודי)
"המבחן שלנו כצבא הוא מבחן היכולת ולא מבחן הכוונה." (מתוך ההרצאה שנשא האלוף גדי איזנקוט "מאפייניו של עימות אפשרי בזירה הצפונית ובעורף" בסמינר לזכר חללי מלחמת לבנון השנייה שנערך באוניברסיטת חיפה ב־30 בנובמבר 2010)
"אני חושב שצנחנים מחזיקים מעצמם כמחויבים למשהו שכולם מחויבים אליו, אבל הם רוצים קצת יותר. זה לא שאנחנו פועלים מאחורי קווי האויב - אנחנו לכאורה כמו כולם. אז מה בעצם ההבדל? זה שצנחן עושה הכול וקצת יותר. זה מחייב אותך ביוזמה, בהובלה, בדוגמה אישית בקרב - וגם בקימה בפני שיבה באוטובוס." (הרמטכ"ל בני גנץ על השירות בצנחנים. מתוך הכתבה "מסיבת גנץ" מאת יוני שנפלד ונועה הורוויץ, "במחנה", 6 בינואר 2011)

תגובה ללא ציטוט תגובה עם ציטוט חזרה לפורום
  #141  
ישן 17-11-2013, 08:55
צלמית המשתמש של marloweperelab89035
  marloweperelab89035 marloweperelab89035 אינו מחובר  
 
חבר מתאריך: 06.02.07
הודעות: 2,325
בתגובה להודעה מספר 1 שנכתבה על ידי marloweperelab89035 שמתחילה ב "כתבות שהתפרסמו בשנים האחרונות על קצינים בכירים - אשכול 2"

הניו יורק טיימס מסמן את הרמטכ"ל הבא של ישראל\ מאת ג'ודי רודורן

http://www.haaretz.co.il/news/polit...emium-1.2166801
לקראת תום תפקידו כמפקד עוצבת הגליל, תא"ל הרצי הלוי מעריך איך יפרוץ העימות הבא עם חיזבאללה, ומספר איך לימודי הפילוסופיה סייעו לו בקריירה הצבאית
כשהוא הגיע לכאן לפני כשנתיים, לפקד על כוחות צה"ל בגליל, תת־אלוף הרצל (הרצי) הלוי היה בטוח שהמלחמה הבאה של ישראל עם לבנון תפרוץ במשמרת שלו. לקראת עזיבתו את התפקיד ב-28 בנובמבר, הוא אפילו יותר בטוח שזה יקרה במשמרת של הבא אחריו. "אני לא מאמין שיש מלחמה או מבצע שיפתרו את הבעיה", מסביר הלוי בעת סיור בקו הגבול, "העניין הוא כיצד ליצור מרווח גדול ככל הניתן בין המלחמות". "זה לא הולך להיות פשוט", הוא מוסיף, "אין מלחמות פשוטות. אנחנו מוכנים לשלם מחיר ולהביא למלחמה נחושה ועיקשת, על מנת לגרום למרווח להיות גדול ככל הניתן". על אף כל ההצהרות הלא מתפשרות של ראש הממשלה בנימין נתניהו ובכירים ישראליים נוספים בעניין תוכנית הגרעין של איראן - האויב שמדאיג יותר מכל את צמרת הצבא הישראלי הוא חיזבאללה, המיליציה הלבנונית שלחמה בישראל במשך 34 ימים מדממים ב-2006. הרצל הלוי, טריאתלט בן 45 ואב לארבעה, הוא שהיה מופקד על הגזרה הרגישה הזאת. הוא אומר שלימודי הפילוסופיה שלו הוכחו כיעילים יותר בשירותו הצבאי מאשר השכלתו במנהל עסקים. כמועמד מבטיח לרמטכ"לות ביום מן הימים, תת־אלוף הלוי, שהתחיל את דרכו הצבאית בצנחנים ופיקד גם על סיירת מטכ"ל, סירב בשנה שעברה לשמש כנספח הצבאי של ראש הממשלה. "אנשים נהגו להגיד לי שמנהל עסקים זה לחיים המעשיים ופילוסופיה זה עבור הנשמה", הוא אומר, "לאורך השנים הבנתי שזה הפוך לחלוטין - אני משתמש בפילוסופיה באופן מעשי לעיתים קרובות ביותר. פילוסופים מדברים על איך לאזן, איך לאמוד עקרונות באופן נכון", הוא אומר ומצטט את אפלטון וסוקראטס: "אני מוצא את זה לעיתים קרובות כמועיל מאד". הוא עומד על הגבול במוצב בירנית, מצביע על בינת ג'בל ועל מארון א־ראס, אותו הוא מכנה - "כפר נופש שנבנה על ידי איראן", על מנת להחביא "מוצב ריגול אחר המתרחש בישראל". הוא מפנה את המבט לכיוון עייתא א־שאב, ביתם של 7,000 לבנונים ו"מאות טילים, רקטות ומטעני חבלה", הוא אומר, "אנחנו לא יכולים לירות לכיוון בגלל שמדובר בכפר. זאת בעיה שאנחנו צריכים לפתור בדרך כלשהי. ככל שהנשק עוצמתי יותר, כך תהיה עוצמתית יותר תגובתנו". כשרובה אם־16 לרגליו, הוא מוביל אותנו לנקודה בה נחטפו החיילים הישראלים אלדד רגב ואהוד גולדווסר, ושם הוא אומר, בפשטות, "ה-12 ביולי, 2006, שמונה וחצי בבוקר". אחר כך הוא מספר: "חיזבאללה היה כאן משני הצדדים, מצד שמאל בתוך השיחים וממש מולנו על רכס ההרים. כשכלי הרכב הישראלים הגיעו לשביל ממש מלפנינו, הם פתחו באש". כאן התחילה מלחמת לבנון השנייה, הוא מוסיף. חלק מהאנשים ששירתו עם הלוי מספרים שלעיתים הוא מתקשה ביצירת קשר עם חייליו. "הוא לא גבר של גברים, הוא לא מסמר המסיבה, ויש שאומרים שהוא מורכב מדי", אמר עמית שלו לשעבר שנשאר בעילום שם, "הוא פוליטי מדי, יותר מדי מעורב במינויים ומי יילך לאן, ולא כל השיקולים שלו היו מקצועיים", הוסיף הגורם. כעת עובר הלוי לפקד על בית הספר לפיקוד ומטה. הוא ייאמן מפקדים לקראת המלחמה הבאה עם חיזבאללה, שהוא מעריך שתפתח באחת משלוש הדרכים הבאות: מתקפת טרור כדוגמת הפיצוץ באוטובוס התיירים בבולגריה בקיץ שעבר, רק "מעט גדולה יותר", הידרדרות במלחמת האזרחים בסוריה, או תקיפה ישראלית בלבנון אם יתגלה כי נשק כימי הגיע לידי חיזבאללה מסוריה. "כמפקד, המשימה שלנו היא לא לחשב את הסיכויים לכך", הוא אומר ומסכם: "המשימה שלנו היא להבין שהסיכויים גבוהים מספיק ולהיות מוכנים ברמה הגבוהה ביותר".

( "הארץ", על פי הפרסום ב"ניו יורק טיימס", 16.11.2013)

http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-4454024,00.html


גנרל-פילוסוף: עיתון "ניו יורק טיימס" מסמן את תא"ל הרצי (הרצל) הלוי כרמטכ"ל עתידי?

לקראת סיום תפקידו כמפקד עוצבת הגליל, ערך העיתון החשוב כתבת פרופיל מקיפה על תת אלוף הלוי. "אנשים תמיד אמרו לי שמינהל עסקים זה שימושי לחיים ופילוסופיה זה לנפש", אמר הלוי למראיינת. "גיליתי שזה בדיוק ההפך". על הגבול הצפוני אמר: "אף מלחמה או מבצע לא יפתרו את הבעיה"
"עבור הגנרל הפילוסוף הישראלי, שלום הוא הזמן להתכונן למלחמה" – זאת הכותרת של כתבת הפרופיל המקיפה על מפקד עוצבת הגליל תת-אלוף הרצי (הרצל) הלוי שמופיעה היום (שבת) בכותרת הראשית של אתר האינטרנט של ה"ניו יורק טיימס", אחד מהעיתונים החשובים בארצות הברית. לפי הכתבה, הלוי נחשב על ידי רבים כמועמד בכיר להוביל בעתיד את צה"ל כרמטכ"ל. הקצין הבכיר אמר לכתבת העיתון כי לימודיו בחוג לפילוסופיה באוניברסיטה התגלו כמועילים יותר למנהיגות צבאית מאשר לימודי מינהל העסקים. "אנשים תמיד אמרו לי שמינהל עסקים זה שימושי לחיים ופילוסופיה זה לנפש", אמר הלוי למראיין. "גיליתי שזה בדיוק ההפך. אני משתמש בפילוסופיה באופן הרבה יותר מעשי". הוא הוסיף וציטט את אפלטון, סוקרטס ואת הרמב"ם. "פילוסופים שדיברו על איך לאזן, איך לבצע סדרי עדיפויות של עקרונות בסדר הנכון, אלה הם דברים שאני מוצא כיעילים מאוד".
הביקורת: "הרצי פוליטי מדי, לא אדם של אנשים"
בכתבה נאמר כי הלוי היה בטוח כי במהלך כהונתו כמפקד עוצבת הגליל תפרוץ מלחמה עם לבנון. כעת הוא סבור שהסבב הבא יתרחש במשמרת של מחליפו שייכנס לתפקיד ב-28 בנובמבר. "אני לא חושב שיש מלחמה או מבצע שיפתרו את הבעיה. הנושא המעניין הוא איך אתה יוצר פער גדול יותר בין המלחמות", אמר למראיינת והתייחס לסבב הבא. "זה לא יהיה פשוט", אמר. "אין מלחמות פשוטות. אנחנו מוכנים לשלם את המחיר כדי לעשות מלחמה החלטית וחזקה שתיצור פער גדול ככל האפשר עד הפעם הבאה". בכתבה מצוטט אלוף-משנה אבי בלוט שאמר כי הרצי צנוע וחכם יותר מרוב הקצינים בצה"ל. בלוט סיפר כי הקצין הבכיר אוהב לדבר על היסטוריה, פילוסופיה או התנ"ך באותה מידה שהוא אוהב לדבר על הדרכים להביס את האויב. "הוא לא חושב שכל האמת נמצאת אצלו", סיכם בלוט. מנגד, הושמעה גם ביקורת כלפי מי שלפי הכתבה עשוי לשבת יום אחד בלשכת הרמטכ"ל. כמה אנשים ששירתו עם תת אלוף הרצי אמרו לכתבת כי הוא מתקשה לתקשר עם חיילים. "הוא לא אדם של אנשים", אמר עמית לשעבר שדיבר בעילום שם. "הוא לא מרכז המסיבה ויש מי שאומר שהוא מסובך מדי. הוא פוליטי מדי, מעורב מדי בשאלות של מי יהיה מועמד להיכן ולא כל שיקוליו מקצועיים. חלק מהם היו שיקולים של 'האם הוא שייך לשבט שלי?'". ( "ynet", על פי הפרסום ב"ניו יורק טיימס", 16.11.2013)
_____________________________________
"לא חוזרים עד שמבצעים"(המוטו של גדוד 890 של הצנחנים, כפי שניסח אותו מפקדו אריק שרון)
"איפה האופניים שלך עכשיו? תאר לעצמך, שאתה יורד עכשיו למטה, למקום הרגיל, אבל האופניים לא שם. עצור את עצמך ברגע הזה, בשנייה שאתה מגלה שהאופניים לא שם, ותכפיל את הרגע הזה פי אלף. זאת המלחמה." (מתוך הספר "גוף שני", מאת עפר שלח, "זמורה ביתן", 1989, עמוד 92)
"סבלנות התמדה ולעיתים כדור בין העיניים" (סיסמת המארינס לללוחמה בטרור, אותה אימץ בשעתו מפקד גדוד 890 של הצנחנים, אמיר ברעם, כמוטו גדודי)
"המבחן שלנו כצבא הוא מבחן היכולת ולא מבחן הכוונה." (מתוך ההרצאה שנשא האלוף גדי איזנקוט "מאפייניו של עימות אפשרי בזירה הצפונית ובעורף" בסמינר לזכר חללי מלחמת לבנון השנייה שנערך באוניברסיטת חיפה ב־30 בנובמבר 2010)
"אני חושב שצנחנים מחזיקים מעצמם כמחויבים למשהו שכולם מחויבים אליו, אבל הם רוצים קצת יותר. זה לא שאנחנו פועלים מאחורי קווי האויב - אנחנו לכאורה כמו כולם. אז מה בעצם ההבדל? זה שצנחן עושה הכול וקצת יותר. זה מחייב אותך ביוזמה, בהובלה, בדוגמה אישית בקרב - וגם בקימה בפני שיבה באוטובוס." (הרמטכ"ל בני גנץ על השירות בצנחנים. מתוך הכתבה "מסיבת גנץ" מאת יוני שנפלד ונועה הורוויץ, "במחנה", 6 בינואר 2011)


נערך לאחרונה ע"י marloweperelab89035 בתאריך 17-11-2013 בשעה 08:59.
תגובה ללא ציטוט תגובה עם ציטוט חזרה לפורום
  #142  
ישן 19-11-2013, 08:51
צלמית המשתמש של marloweperelab89035
  marloweperelab89035 marloweperelab89035 אינו מחובר  
 
חבר מתאריך: 06.02.07
הודעות: 2,325
בתגובה להודעה מספר 1 שנכתבה על ידי marloweperelab89035 שמתחילה ב "כתבות שהתפרסמו בשנים האחרונות על קצינים בכירים - אשכול 2"

קפטן יונס והנבוט\ מאת עמרי אסנהיים

http://www.nrg.co.il/online/1/ART/945/154.html
יובל דיסקין היה ילד מופנם, בלי חברים. בשב"כ הוא המציא את הסיכול הממוקד, אבל נשאר רגיש לכאב הצד השני. פרופיל מלא של ראש השירות החדש
משה זאבי ברר להנאתו עגבניות במכולת כשלפתע נחו עיניו על שער עיתון שנשא את דיוקנו הקירח של ראש השב"כ הטרי. "וואללה, אנ'לא מאמין‭,"‬ אמר לאישה שלידו. "את רואה את התמונה? אני והאיש הזה ישבנו יחד ביסודי‭."‬ מיד אחר כך נזכר ומיהר לביתו לשלוף את עלון "שבבים" של בית הספר כצנלסון בגבעתיים, שנת ‭.'68‬ בתחתית אחד העמודים מצא שיר בחתימתו של יובל מכיתה ו‭:2'‬ מצפוני הציק לי מצפוני הציק לי מצפוני הציק לי בעבור מה? מצפוני הציק לי בגלל שאין יחס בין חזק לחלש‭!!!...‬ מצפוני הציק לי כי היצר הרע שבי התגבר עלי והכיתי חלש ממני. מצפוני הציק לי כי העולם מין כזה עולם עולם. מצפוני הציק לי כי בעולם מלחמות שנוצרות מדבר שחסר‭...‬ חסר. מצפוני הציק לי כי אין שלום ויחס בעולם‭...‬ שלום יחס. זאבי שלח לדיסקין, שלא זכר שכתב, אבל תחקיר מהיר גילה שלא היה יובל נוסף בכיתה וגם לא בכיתות מעל. מה עוד שעד היום ממשיך "הראש" לכתוב למגירה. 32 שנה אחרי שהתפייט בעלון בית הספר מונה דיסקין לסגן ראש השב"כ. גולת הכותרת של תפקידו היתה שכלול תורת הסיכולים הממוקדים. הוא נחשב מלאך המוות של הטרוריסטים. פעילותו בנושא אף גררה עם מינויו לראש השירות, חמש שנים אחר כך, מכתב מהוועד הציבורי נגד עינויים, שהגדיר את המצאותיו כפשעי מלחמה. מי שמכיר את דיסקין משוכנע שלמרות אילוצי התפקיד לא הרבה השתנה באותו ילד מוסרי מכצנלסון. בסיכולים הממוקדים רואה דיסקין הפעלת כוח סביר נגד מי שנתפש על ידיו כחזק, מה שימנע הכנסה של אוגדת טנקים הרסנית שתפגע בחלש. "יובל הוא לדעתי הדוגמה לאיש שב"כ שידע ללכת על שיווי המשקל‭,"‬אומר עמי איילון, לשעבר ראש השב"כ, "מצד אחד לסכל, מצד שני המודעות המלאה לגרימת הסבל לצד השני‭."‬ "אף פעם לא תהיה לו יציאה כמו של מישהו אחר שאמר שכשהוא משליך פצצה של טון הוא מרגיש מכה קטנה בקצה הכנף‭,"‬ מסכים חבר ילדות‭".‬הוא לעולם לא ישכח מי בצד השני של הכוונת. אחרי פיגועים איומים ונוראיים לפעמים יכולה לצאת לך בשיחה מולו אמירה כמו, 'לכל הרוחות, צריך לשחוט אותם‭.'‬ יובל מיד יעצור. יזכיר לך שמדובר באנשים‭."‬ מעבר לפואטיקה שבסיכול, מכריו של ראש השב"כ הנכנס מתארים אותו כיצירתי וכריזמטי, איש של אנשים, אחד שיודע לחתוך. עובדיו בשב"כ הזדהו עם חוסר הסרבול שלו, המקוריות, הדינמיות, היכולת להקשיב. בהופעותיו הפומביות עד כה ניתן היה ללמוד מעט על אופיו. עוד לפני ישיבתו הראשונה בוועדת החוץ והביטחון זומן הראש החדש לפגישת היכרות עם יושב הראש, ח"כ יובל שטייניץ. לפני הפגישה רמז אבי דיכטר לשטייניץ שדיסקין חובב פילוסופיה. בפגישה דוסקסו בהרחבה שניים מספריו של שטייניץ. ביציאה קיבל דיסקין את הספר השלישי, עם הקדשה אישית מחבר הכנסת. כשהגיע לישיבת הוועדה פנה דיסקין לאהוד יתום, מפקדו לשעבר בשב"כ, בתואר "ח"כ יתום‭."‬ "אמרתי לו, 'יובל, אתה יכול לקרוא לי אהוד‭,"'‬ מספר יתום. "הוא אמר לי, 'בוועדה אני אקרא לך ח"כ יתום. בחוץ אני אקרא לך אהוד‭."'‬ לח"כ אפי איתם הבהיר דיסקין שבכל הקשור להר הבית הוא לא יפגין הומור. במהלך הסקירה שהעביר ניכר עליו שהתרגש. הטון שבו דיבר היה פחות דרמטי ותיאטרלי מזה של קודמו. בסיום, בניגוד לראשי שירות לפניו, שחמקו מהמיקרופונים, התמסר דיסקין לעיתונאים למספר שניות. "ראיתי בזה חידוש‭,"‬ אומר איש שב"כ בכיר לשעבר. "גם בתוך השב"כ זה די הפתיע. אני לא יודע אם זה טוב או רע, אבל זה בהחלט שונה לחלוטין מבעבר".
"לא מפותח חברתית"
בשנות ילדותו ונערותו לא הצטייר יובל שלום (על שם הסב) דיסקין כמי שמכיל חומרים המייצרים מנהיג. בטח לא ראש שב"כ. הוא נולד בגבעתיים ב‭,'56-‬ הצעיר מבין שני אחים. סבו, שלום, צאצא לרב הגדול יהושע לייב דיסקין, עלה מגרודנו. בארץ נולדו אברהם, אביו של דיסקין, ויהושע. במלחמת העולם השנייה יצא דיסקין האב להילחם בצפון אפריקה ונפצע. יוצאי הבריגדה, חבורה מגובשת, פקדו תכופות את הבית. יובל ודורון, אחיו, גדלו על סיפורי הגבורה. אחרי שהשתקם מפציעתו החל האב לעבוד בחברת תה"ל (תכנון המים לישראל‭.(‬ האם, שולמית, היתה מורה לאמנות. זה היה בית ישראלי, בורגני, צנוע, עם שורשים ציוניים. מעט חברי הילדות של דיסקין זוכרים דירה מטופחת מאוד, נקייה, חמה, מכניסת אורחים. "כשהיינו אצלו הרגשנו תמיד מאוד מחובקים‭,"‬ נזכר חבר. "משפחה מאוד מלוכדת עם הרבה מאוד כבוד הדדי, אבל בלי כפייה של ההורים על הילדים‭."‬ דיסקין לא התבלט משאר חבריו. הוא היה ספורטאי טוב, תלמיד לא רע בכצנלסון, לא יותר. עזי סגיב, חבר ילדות, נזכר כיצד היה דיסקין קובר בחצרו במסירות את החתולים שלו שהלכו לעולמם. סגיב: "הוא אהב מאוד בעלי חיים. בכלל חשבתי שהוא יהיה וטרינר. הוא היה מצד אחד ילד בעל נוכחות, מצד שני לא גאוותן או אחד עם מרפקים שמקדם את עצמו. יובל זכה להערכה מכוח הנוכחות והאינטליגנציה שלו‭."‬ אם ביסודי דיסקין עוד השתלב חברתית, בתיכון קלעי זוכרים אותו חבריו כטיפוס מסוגר, דיסקרטי, ביישן, אאוטסיידר. דיסקין לא פקד את ערבי להקות הקצב שאירגן נתן דטנר, מנהיג תרבותי בשכבה, בימי שישי באולם הספורט. למרות שמונה לראש השב"כ ותמונתו פורסמה בכל מקום נזקקו מרבית תלמידי המגמה הביולוגית שבה למד לפשפש בתמונות המחזור כדי להיזכר בדיסקין. "הוא היה תלמיד בינוני, מדבר מעט‭,"‬ נזכר חבר לכיתה. "הבנאדם האחרון שהיית אומר שיהיה ראש השב"כ. מאלו שבאים, לא מדברים ולא שומעים אותם. היה לו חבר אחד, מנחם נוימן. שניהם נחשבו למתנשאים, לא מתערבבים ומוזרים. הם לא נתנו להתקרב, ואף אחד לא ממש התעניין‭."‬ נוימן, היום רופא וחבר קרוב של "הראש‭,"‬מסביר: "האמת היא שיובל ואני היינו די בנפרד מהכיתה. לא התבלטנו חברתית. הסצנה של השואו אוף לא היתה לחם חוקנו. הלימודים לא היו בראש של יובל. מה שאותנו עניין זה טיולים ברחבי הארץ. חצינו את הכרמל מעתלית ליגור והלכנו מירושלים ליריחו דרך ואדי קלט. דברים שלאחרים לא דיברו. את התכונות שלו בשב"כ יובל רכש בהמשך. כנער הוא היה יותר בודד, מסוגר, אינדיבידואל, לא מחובר ולא מפותח מהבחינה החברתית. השנים קילפו מתוך אותו נער בוסרי את יובל של היום. הכוח הנפשי והגופני לא זזו מילימטר. מה שכן פרח מהגולם זו המנהיגות". בסוף שנותיו בתיכון הפכה חגית זייף, תלמידת המגמה הריאלית, לצמודתו. לימים נישאו השניים והביאו לעולם ארבעה ילדים. לפני מספר שנים התגרש דיסקין לטובת מי שהיתה מזכירתו בשב"כ, התחתן איתה והקים משפחה חדשה.
אצבעות לאזניים
כבר בשמינית סימן לעצמו דיסקין מטרה אחת: יחידה מובחרת. שורשי המיליטריזם שינק מאביו חוזקו על ידי דורון, אחיו, שהיה קצין שריון ולחם בקרבות עזים במלחמת יום כיפור. יובל, שאת שנות התיכון האחרונות שלו עשה בצל טרגדיית המלחמה, גמע את סיפורי הגבורה. במשך חודשים לפני הגיוס עבד על הכושר הגופני. "הערצנו את דורון‭,"‬ מספר נוימן. "הוא היה מין גיבור שהזכיר את דמות הלוחם האגדי של מאיר הר-ציון. עד היום הקשר בין שניהם מאוד חם, מפרגן ותומך‭."‬ בגלל שהיה עיוור צבעים נאלץ דיסקין לוותר על חלום השייטת ובאוגוסט ‭'74‬ התגייס לסיירת שקד. המחזור שלו וזה שלפניו גויסו ליחידה כדי לשקמה מהטראומה הנוראה שעברה במלחמת יום כיפור. הבסיס היה בחולות סיני. המ"פ היה אבי רונסקי , לוחם שייטת שבא לעשות מהתיכוניסטים לוחמים מובחרים. בניגוד לשנותיו בתיכון, בצבא דיסקין כיכב מיד. אריק שור , חייל בצוות וחבר נפש עד היום: "הוא כמו פטריק קים, הגיבור הקוריאני מהספרים. היתה בינינו תחרות סמויה, אבל היה קשה להתחרות איתו. יובל ריחף על הדיונות בריצה. לא היו לו מתחרים‭."‬ "באימון הלוחם המפקדים נתנו לו לנהל תרגילים עוד לפני קורס מ"כים‭,"‬ מספר שמוליק בן-רובי, חבר לצוות, היום דובר מחוז ירושלים במשטרה. "באחד האירועים שהוקפצנו אליהם בסיני נהגתי במשאית ריו והוא ישב לידי. נסענו מהר בדרך מסוכנת ומשובשת ובנס לא קרה לנו כלום. כל פעם שעברנו איזה מכשול על הדרך הוא פרץ בשאגות שמחה. נטול לחץ לחלוטין. העיקר שנגיע למשימה‭."‬ היכולת המקצועית והרוגע הוציאו מדיסקין את המנהיגות. אודי בן-שלמה, חבר לצוות: "אם אנשים הפריעו לו או לכיתה להצליח הוא ירד עליהם, ידע לטפל בהם. היתה לו לשון חריפה מאוד. אם היו אנשים שחשבנו שהם לא מתאימים היתה קבוצה , והוא בתוכה, שדאגו שהם לא יהיו איתנו. יובל היה מאוד תחרותי, מאוד הישגי, אבל לא על חשבון אחרים. היתה לנו שיטה מיוחדת להעיר אחד את השני לשמירה, יובל התמחה בה. לפתוח את העיניים ולהכניס פנס לאישונים, להכניס אצבעות לאוזניים. מנגד, מי שדיסקין חפץ שיסיים, סיים‭" .‬אני הייתי בלי כושר והרגשתי נפל נוראי‭,"‬ אומר יגאל גבעון, חבר לצוות, "יובל הוא אחד האנשים ששם לי יד על הגב ולא נתן לי ליפול".
"מקצוען וקשוח"
מוטי שקלאר , אז מ"כ, היום יושב ראש מועצת הרשות השנייה: "היה לו שקט מדבר וכוח סבל אדיר. כמפקד תמיד יכולת לחוש עוצמה מולך: בהתמודדות עם סיטואציות מורכבות, אם יש דברים לא נעימים לומר למפקד. היה לו חיוך שנותן לך להבין שהוא הבין בדיוק גם מה שלא אמרת‭."‬ ההמשך, קורס קצינים, היה טבעי. מפקד המחלקה, קשוח עד אימה,היה הבמאי בני ברבש. באחד מאימוני הלוחמה בשטח בנוי שכב אריק שור לביים אויב. שור: "תוך כדי תרגיל אני שומע את ברבש מתקיל את דיסקין והופך אותו למנהל התרגיל. הוא היה מדהים. כבר אז ראית יכולות אדירות‭."‬ משימה אחרת היתה מוצלחת פחות. "באחד התרגילים נפלנו אני ויובל בשבי‭,"‬ נזכר שור, "ירד גשם תופת ושכבנו באוהל. יובל, שרצה לישון כמו בנאדם, נרדם באלכסון. לי לא נשאר מקום. מאז כשאני רוצה להקניט אותו אני אומר לו, 'לך שן קצת באלכסון‭."'‬ כשסיימו את הקורס הפכו דיסקין ושור לקצינים עמיתים בשקד. "יובל היה מפקד מלא כריזמה, מקצוען וקשוח למדי‭,"‬ נזכר פרופ' רמי מושיוב, פקוד של דיסקין. "לפני חדר האוכל היו שני חבלים של שישה מטרים וביניהם מרפסת. קראו לזה ההילטון. יובל או שור היו עומדים על המרפסת ואנחנו עלינו את החבל על כוח ידיים. באמצע העלייה יובל היה עוצר אותי ומתקיל אותי בשאלה בקומבינטוריקה מהבגרות. עד שלא הייתי פותר הוא לא היה נותן להמשיך. היה לנו בחור שהיה פותח את הבוקר כשהוא מכניס את הראש לצמיג של טריילר ושואג כמו אריה להשכמה. יובל היה אחד ממעצבי האווירה‭."‬ לפני שהשתחרר התלבט דיסקין אם להתגייס לאל על כמאבטח, או לצאת לקורס רכזים בשב"כ. "בשבוע האחרון שלי בשירות הייתי מפקד במארבים בלבנון‭,"‬ מספר גבי דודסון, בן צוות משקד, "יובל כבר היה בחופשת שחרור. כחבר טוב ביקשתי שיתלווה אלי למארבים האחרונים. הוא הגיע. התלבטנו ביחד. איכשהו הוא התגלגל לקורס רכזים".

חיכוך מתמיד
מיד אחרי שסיים אולפן ערבית החל דיסקין להתרוצץ בביוב של בלאטה. בהיעדר מאבטחים השתמש רכז השטח הצעיר בנבוט אימתני שהחזיק כל העת ברכב. הוא שחה בשטח. בכירי השב"כ הבינו מהר שלא מדובר בעוד רכז מהשורה. "הייתי רואה את המודיעין שהוא הביא‭,"‬ מספר חזי כאלו , לשעבר ראש אגף בשירות. "ראיתי חשיבה מודיעינית והתקפית מאוד מתקדמת, למשל בהצעות שלו למבצעי סיכול טרור. היינו משגרים אז סוכנים למפקדות אש"פ. יובל התעסק כמובן גם עם זה‭."‬ "לפעמים אתה רואה אחד שיש לו קצת מעל האחרים ביכולת לתפוס פיקוד, ביצירתיות, בתושייה‭,"‬ אומר יעקב פרי, לשעבר ראש השב"כ. "יובל ידע בכל מיני סיטואציות כרכז צעיר לתת תשובות למשבר שעלול להתעורר או שכבר היה קיים, בהחלטה של הרף עין‭."‬ הפעילים הפלשתינים במחנות הפליטים הכירו את דיסקין כ"קפטן יונס‭,"‬ שם הקוד שלו בשטח. "פעם ראשונה ראיתי את קפטן יונס כשהייתי בכלא שכם ב‭,"'79-‬ נזכר אמין מקבול, פעיל פתח' ותיק בשיחה משכם, "הוא בא בלוויית שני קצינים. קפטן יונס אמר לי שאם אחתום על הסכמה לעבור לירדן הוא ישחרר אותי. אמרתי לו ששכם היא הבית שלי והוא עזב. ב‭'83-‬ השתחררתי. שנה אחר כך קפטן יונס הגיע שוב לבית שלי. עוד לפני הוא עצר את אחי כדי שלא אברח. בזמן המעצר הקצינים נתנו לי אגרופים בפנים. אמרתי לקפטן יונס, 'למה החיילים מרביצים‭.'?‬ הוא הורה להם מיד להפסיק. באוגוסט ‭'85‬ קפטן יונס הגיע שוב עם קצינים ב‭12-‬ בלילה. הוא אמר לי שיש פקודה לגרש אותי לירדן וגירש אותי. למרות זאת אני זוכר אותו דווקא כבנאדם נחמד יחסית, שקט, לא אלים בכלל‭."‬
ועכשיו כשגילית שהוא ראש השב"כ?
"אמרתי לעצמי שזה טוב שאני מכיר אותו. ככה אני מסודר‭."‬
רגע של שיער לבן
נסראללה סיפר איך דיסקין היה נכנס לבלאטה לאור היום ושולח מסרים גלויים לפעילים שחיפש. "הוא היה אומר, 'תודיעו לפלוני שהוא צריך לשתוק אחרת ייעצר‭,'‬ או: 'תודיעו לאלמוני שמעצרו קרוב. אנחנו יודעים מה הוא עושה, יש לנו חשבון ארוך איתו‭."'‬ אחד מפעילי הפתח' שתפס דיסקין סיפר ל"אל-איאם" ש"קפטן יונס היה נבזה. הוא השתדל לעורר ספקות בקרב האנשים זה כלפי זה וניסה לעורר פקפוק לגבי התועלת שבלאומיות. הוא היה מתחקה אחר כל ידיעה, גם אם היתה קלת ערך, והיה עוצר עשרות אנשים ומענה אותם כדי לבדוק אותה‭."‬ באמצע שנות השמונים היה שר הבינוי והשיכון יצחק (בוז'י) הרצוג קצין מילואים במודיעין, שנשלח לבצע משימות אבטחה לשב"כ בטול כרם. האדם אליו הוצמד היה קפטן יונס. הרצוג: "אחר כך הבנתי שקוראים לו יובל. הוא היה גבוה, מרשים, נמרץ, מנהיגותי, מקצוען ללא חת. נלוויתי אליו קרוב לחודש. היינו נכנסים לבתים, מתחקרים, מחפשים. זה היה מין סדר יום שהיה בו חיכוך מתמיד עם האוכלוסייה. היו קטעים מאוד לא נעימים. אתה מביא ילדים קטנים, מתחקר אותם, עושה חיים קשים לכולם." מהלך מלחמת שלום הגליל שירת דיסקין בביירות ובהמשך, ב‭,'84-‬ בצידון. כשחזר לחופשות קצרות ביקש להתנתק מהשטח. יחד עם חברים חיפש דרכים להכין ארוחה מעניינת, לשתות יין טוב, לצלות דגים על שפת הים או למצוא מסלול ג'יפים מאתגר. כשרצה באמת להירגע נסע לדובי סלמן, חבר מהצבא, לרכוב על סוסים ולהסתגר בהרים עם עדרי הבקר. אבל הוא הפך איש שירות גם מחוץ לסמטאות. שור: "אני תמיד צוחק עליו. הוא נהיה חשדן. יש לו את העיניים החודרות האלו. הוא מסתכל עליך, קורא שפת גוף. אתה שואל אותו שאלה וישר שומע את הגלגלים. המכונה עובדת נון סטופ. הוא יושב עם בנאדם וישר מתקתק אותו. יודע מיהו, מה האג'נדה שלו, אם הוא מרמה אותו או לא‭."‬ דווקא ברגע האמת הפרטי לא הצליח דיסקין לסכל פעילות פלשתינית עוינת. בתחילת שנות השמונים הגיע עם אשתו הראשונה לאתר שבו בנו את ביתם ביישוב בשרון כדי לבדוק את קצב העבודה. היה יום חורף, גשם נוראי, דלת הבניין היתה מטרים מהחניה ודיסקין השאיר את בנו התינוק ברכב לשלוש דקות. לפתע שמע חריקת בלמים וראה שהרכב, עם הבן, נעלם. ד"ר נוימן: "זה היה סיפור נורא בתור הורה. יובל הפעיל את גורמי הביטחון, התנהל מרדף. כנראה שהגנבים זיהו שרודפים אחריהם ופשוט זרקו את הילד בצד. לבסוף הוא נמצא. זה היה רגע של שיער לבן, התקפת לב".
"אשף יחסי הציבור"
בסוף שנות השמונים מונה דיסקין לרכז נפות ג'נין וטול כרם. באחד הימים, כשבילה בכפר סבא עם אריק שור, התקבלה ידיעה שמחבלים השליכו בקבוק תבערה על משפחת מוזס באלפי מנשה. שור: "זה היה אזור שלו. מיד יצאנו עם האוטו למקום. כשהגענו היתה שם עוד קצת בעירה. ידעו כבר שהאמא והילדים נשרפו. הוא הסתובב שם ופתאום נעצר, ראה סימנים של רביצה. הוא אמר לי, 'פה הם שכבו. אני חושב שהם מחַלְ לָה ואני אתפוס אותם‭.'‬ אחרי חודש הוא תפס אותם בהבדל אחד. הם לא היו מחללה אלא מקלקיליה‭."‬ העבודה המודיעינית של דיסקין באותם ימים שילבה בין מקוריות מבצעית להיותו "ערביסט" שיודע את היריב עד רמת צבע תחתוניו. המבצעים המיוחדים של דיסקין בשיתוף הצבא בימי האינתיפאדה הראשונה התאפיינו מצד אחד במקוריותם ומנגד בעובדה שהביאו בחשבון את הפגיעה בשגרת חייהם של האזרחים הפלשתינים. בכיר לשעבר בשב"כ: "מול טרור אתה מוכרח כל הזמן להגיע למקורות האינפורמציה, ליזום. זה ההבדל בין 'רכישה' ל'החדרה‭.'‬ החדרה של סוכן יותר קלה כי אתה עצמך הוא החודר. ברכישה של מקור בתוך הארגון אתה צריך לתפוס מישהו שנמצא בפנים. יובל היה בנושא הזה מתוחכם, יצירתי, ובדרך כלל הצליח‭."‬ את ה"רכישה" ביצע דיסקין לא רק על ידי תחכום ויצירתיות אלא באמצעות יחסי אנוש נדירים שפיתח עם החלק הדומם, המתמסר, בצד הפלשתיני. מכריו של דיסקין מספרים שגם בתוך השב"כ סייעו לו יחסיו הטובים. "דיסקין ידע בסיום פעילות לבוא ולהודות באופן אישי ללוחמים‭,"‬ מסביר רפי טטרקה, לשעבר סגן ראש השב"כ. "הוא לא היה המפקד הישיר שלהם ולא היה מחויב בזה. זו בעיני כריזמה. מנהיגות. האיש מענטש‭."‬ פרופ' מושיוב: "יובל הוא אשף יחסי הציבור במובן החיובי של המילה. כשהוא סיים את תפקיד סגן ראש השב"כ עוד לא ידעו שהוא ייבחר בעתיד לראש וערכו לו מעין מסיבת פרידה. קיבלתי הזמנה. באולם ישבו האנשים שמנהלים את המדינה: ראש הממשלה, ראש השב"כ, שר הביטחון, חברים של יובל והורים שכולים. אחרי שעה קלה יצאתי באמצע האירוע המאוד מרשים הזה. בדרך חזרה אני מקבל טלפון. על הקו יובל שאומר לי, 'רמי, אין לך מושג כמה חשוב שהיית פה. תודה‭.'‬ אני רופא. אם היתה לי עשירית מהיכולת הזאת, כל החיים המקצועיים שלי היו נראים אחרת. זה יובל. הפוך על הפוך. במקום שאני אתנצל שאני צריך לעזוב הוא עוד מרים אלי טלפון, כשראש הממשלה לידו, באמצע האירוע".
חורף ראשון בלי כאבים
ב‭'90-‬ עזב דיסקין את השטח ומונה לראש המחלקה לסיכול טרור באגף הערבי. ההתקדמות המטאורית תפסה תאוצה. תוך זמן קצר הוא הפך לסגן ראש האגף וב‭,'94-‬ כשהוא רק בן ‭,38‬ הפך למפקדו, תפקיד המקביל לדרגת אלוף בצה"ל. כחלק מתפקידו היה מעורב בהקמת הקשר החשאי עם ראשי מנגנוני הביטחון הפלשתיניים לפני ובמהלך הסכמי אוסלו. התפקיד היה תפור למידותיו. התקיפות המבצעית לצד יחסי האנוש והשרמנטיות הביאו לקרבה הדוקה בינו לבין מנהיגים פלשתינים מבטיחים כמו ג'יבריל רג'וב , תאופיק טיראווי ומוחמד דחלאן. כשחשב שהם פועלים לסיכול הטרור טרף איתם חומוס ובשר בארוחות שחיתות במפקדה של רג'וב בביתוניא. כשהתגלה לו ההפך היה משנה באחת את הטון. הבכירים הפלשתינים הכירו לפני ולפנים את דיסקין, שבשביל אזרחי ישראל היה אז מקסימום י‭.'‬ "תשאלו את יובל‭,"‬ הטיח פעם רג'וב בעיתונאים ישראלים בעקבות משבר. העיתונאים נמנעו מלהסביר לצופים מיהו אותו בכיר מסתורי. "הגדולה של דיסקין היתה היכולת לתמרן בין פיתוח יכולות לחימה בטרור לבין שיתוף פעולה אקטיבי עם הפלשתינים‭,"‬ מסביר אדם שליווה אותו באותן השנים. "דיסקין לקח מהמנגנונים את המידע ובדק אותו כמו שאנחנו בשב"כ יודעים. מה שהיה ראוי לאמון היה זוכה ממנו להערכה בדמות פחות לחץ צבאי למשל. מצד שני הוא לא היה פראייר. אם פיגוע היה מתגלגל הוא ידע להפעיל את המערכת נגדם‭."‬ "אינשאללה יחזרו הימים שהיו‭,"‬ אומר רג'וב, "יובל תמך בתהליך הפיוס. הוא איש רציני ואני חושב שהוא מוכן לקחת סיכון. יש לו ראייה אסטרטגית. בזמנו היחס היה דבש, היה תיאום, אבל אתה לא יכול להשוות את המצב להיום‭."‬ הכל נראה אז חלק מבחינת דיסקין. הוא שיגשג באגף הערבי ואיילון, ראש השב"כ דאז, רחש לו אהדה רבה ותיכנן למנותו למפקד מרחב ירושלים היוקרתי. אלא שאז ניצב לפניו אתגר לא צפוי, אולי הקשה מכולם. לא ברור אם דיסקין נרדם על הגה המכונית או שלרגע איבד את תשומת הלב, אבל ההודעה שקיבל מושיוב, מנהל המרכז לטראומה אורטופדית בהדסה, היתה חדה וברורה: "איש חשוב מאוד מהשב"כ עבר תאונת דרכים קשה. מחר בבוקר ננתח אותו‭."‬ פרופ' מושיוב: "למחרת הגעתי מוקדם ושאלתי איפה השושואיסט. קיבלתי צילום רנטגן של פציעה מהמורכבות ביותר בתחום שלי. שבר בתחתית אגן הירכיים באזור מלא כלי דם ועצבים, מקום קריטי לתפקוד של בנאדם. הסתכלתי לראות מיהו האיש וראיתי שמדובר ביובל, המפקד שלי מסיירת שקד. זה היה אחד הרגעים המרגשים ביותר בקריירה שלי ושלו. היה ברור לגמרי שמבחינתי יש פה אתגר מקצועי מהסוג הקשה ביותר של אדם שהוא מאוד קרוב אלי רגשית‭."‬ אחרי הניתוח הקשה באה תקופת השיקום המפרכת. "יובל האשים את עצמו בצורה יוצאת דופן‭,"‬ אומר גבעון. "לא היה לו קל‭."‬ מושיוב: "בחריצות שלו הוא לפעמים הגזים. יום אחד הוא החליט לרוץ על הים, אחרי זה נזקק ללכת תקופה עם מקל. מאז הוא החליף את הפעילות הספורטיבית שלו. המון אופניים למשל, שכיבות סמיכה, כפיפות בטן. שמחתי לשמוע ממנו שהחורף הזה היה הראשון שהוא לא סבל מכאבים. יש אנשים שעם אותן תחושות שיש לו עכשיו היו נכים קשים. הוא קורא לזה: 'הפרעה קלה".
טעות החיסול של עוודאללה
במאי ‭'97‬ נכנס דיסקין למרחב ירושלים. הוא ניהל עשרות מבצעים לסיכול טרור, חלקם בשיתוף הרשות הפלשתינית. בעיקר נלחם בחמאס בשכם, ברמאללה ובחברון. כראש המרחב היה מגיע הרבה לשטח, יושב על קפה עם הרכזים, עם החוקרים במתקני החקירות והיה מעורב במידה רבה בפעילות יחידות הקצה המבצעיות. במקביל פתח את השב"כ לצבא. הוא עבד בצמוד לאלופי פיקוד המרכז עוזי דיין ובוגי יעלון . "הוא היה אחד האנשים שידעו להתרומם מעל הרגלי העבודה של העבר‭,"‬ מסביר ניר למפרט, לשעבר סגן מפקד יחידה 8200 של אמ"ן והיום מנכ"ל ערוץ ‭.10‬ "עד אז אפיינה את השב"כ סגירות כלפי הצבא. הם ראו בנו כלי שימוש בלבד, לא פרטנר. ארגוני מודיעין אוהבים להסתגר בתוך עצמם. התכונה הזו בתוך הארגון שלו היתה בולטת. יובל בחר בדרך פורצת דרך לתקופתה. האינטרס הלאומי יצא מורווח." ב‭10-‬ בספטמבר ‭'98‬ הניבה העבודה המאומצת פירות. עאדל עוודאללה היה המפקד הבולט ביותר שקם לחמאס בגדה. "המהנדס" של יהודה ושומרון. חשיפת התארגנות החמאס הגדולה בינואר ‭'98‬ הביאה אמנם למעצרם של רבים, אבל בכירי המבוקשים, ביניהם האחים עוודאללה ומוחי א-דין שריף, נותרו חופשיים. שריף נהרג בפיצוץ מסתורי באזור התעשייה של רמאללה במרס אותה שנה. חצי שנה אחר כך, במבצע סיכול מבריק של הימ"מ והשב"כ, הגיע גם סופם של האחים. על פי השבועון הצרפתי "לה ז'ורנל דה דימאנש" החל המבצע עוד ב‭15-‬ באוגוסט, אז נמלט עימאד, אחיו של עאדל, מהכלא הפלשתיני ביריחו. מקורות פלשתינים טענו שדיסקין ומנגנוני הביטחון ביימו את הבריחה והשתילו על גופו של עימאד, בלי ידיעתו, משדר שאפשר לעקוב אחריו. האותות מהמשדר נקלטו במזל"ט של צה"ל, שכיוון את כוחות הימ"מ לחירבת א-טייבה, קילומטרים ספורים ממערב לחברון. האחים חוסלו. במקום נמצא אוצר בדמות ארכיון שהביא לשורת פענוחי פיגועים ולסיכול רבים אחרים. הפעולה נחשבת לגולת הכותרת של דיסקין בתקופתו במרחב ירושלים. אלא שבהצלחה היה גם מזל רב. דיסקין והשב"כ אמנם תיכננו את המבצע באופן מזהיר, אבל כוחות הימ"מ אמורים היו לעצור את האחים כדי להביאם לחקירה ולא לחסלם. שק הארכיון שנמצא במקרה הציל את המבצע ומנע נזק מודיעיני אדיר שיכול היה להיגרם. תקופתו של דיסקין במרחב נחשבת להצלחה. בעקבותיה מונה ביוני 2000 לסגנו של ראש השב"כ החדש, אבי דיכטר. שלושה חודשים אחר כך, בראש השנה, הוזמן דיסקין לבראנץ' בדשא של מושיוב. כשכבר עמדו לסעוד צילצל הטלפון. דיסקין ענה בערבית. "מי זה‭,"?‬ שאל מושיוב. "זה רג'וב‭,"‬ ענה דיסקין, "יש קצת בעיות ברמאללה‭."‬ כמה דקות אחר כך צילצל שוב הטלפון. "מי זה עכשיו‭,"?‬ שאל הפרופסור. "יש משהו שהוא כמו הצופים של הפתח‭,"'‬ ענה דיסקין, "התנזים. יש אחד, מרואן ברגותי, המנהל שלהם. אני רוצה לסדר דרכו כמה דברים‭."‬ מספר דקות אחר כך עזב דיסקין עם משפחתו לתל אביב. אינתיפאדת אל-אקצה התחילה.
שיחה על אפלטון ואריסטו
האלימות המתפרצת בשטחים הכניסה את השב"כ לסחרור. מיד אחרי תחילת המהומות חיבר דיסקין מסמך מדובר, כמעט מהפכני, שבניגוד להשקפה שהובילו אמ"ן והאלוף עמוס גלעד, קבע כי העימות שפרץ הוא מהלך שהונע על ידי פעילי השטח ולא מזימה של ערפאת. לא פעם אמר דיסקין בדיונים שיש לבחון את מדיניות הפעלת הכוח של צה"ל. שאולי הכוח המופרז מדרבן לא רק את החלשת הרשות אלא גם את התפוררות החברה הפלשתינית. יחד עם עמיתיו בצה"ל שיכלל דיסקין את הסיכול המשולב ויצר תורה מבצעית לסיכול פיגועי תופת. הוא קרא לה "סיכול ממוקד‭."‬ דיסקין היה ברוב המקרים "המפליל‭,"‬ זה שנותן את האור הירוק אחרי שאישר בהצלבת אמצעים, אנושיים ואלקטרוניים, את זהות יעד הסיכול. כאחראי החיסולים קבע דיסקין גם את כללי המוסר, המותר והאסור. למשל האם מי שמכין את החגורה ומלביש אותה על המתאבד הוא תשתית מתקתקת ולפיכך בן מוות. דיסקין הקפיד להשתדל להימנע מפגיעה בחפים מפשע. הוא התנגד למשל להפעלת מטוסי קרב בהתנקשות בסלאח שחאדה שהסתיימה בהרג 13 אזרחים. כל תוצאה היתה מתוחקרת על ידיו ללא רחמים. כדי לשכלל את הביצועים הוביל דיסקין מהלך חירום של בניית הכוח הטכנו-מבצעי ודאג להזרים למטה השב"כ אנשים עם ידע טכנולוגי מהטובים במשק. התוצאות היו ריסוק תכוף של מכוניות מבוקשים בעזה ובגדה. כשסיים את תפקידו, בספטמבר ‭,2003‬ יצא דיסקין ללימודי תואר שני במדעי המדינה ומנהל ציבורי באוניברסיטת חיפה. לא מזמן סיים כמצטיין דקאן. "הוא היה תלמיד שקדן, מסור ורציני מאוד, עם הרבה מרץ, כושר אינטלקטואלי ויכולת לא רגילה לקרוא הרבה חומר, לעכל ולנתח אותו‭,"‬ מפרגן פרופ' גבי בן-דור, ראש בית הספר למדעי המדינה. "לבקשתו אירגנו לו ארוחות צהריים עם נשיא האוניברסיטה אהרון בן זאב, פרופסור לפילוסופיה. הם דיברו על אפלטון ואריסטו. הוא הגיע עם השכלה מאוד רחבה בתחום. בסוף הוא קיבל ציונים הרבה יותר גבוהים מהדרוש לכניסה ללימודי דוקטורט‭."‬ במקביל ללימודים שימש דיסקין כיועץ מיוחד ללוחמה בטרור לראש המוסד מאיר דגן. דיסקין היה למעשה צלע במשולש יועצים חיצוניים שאימץ דגן, ששתי הצלעות הנוספות שלו היו עמירם לוין ופנחס בוכריס. הוא גם כתב עבודה נרחבת שבמרכז מסקנותיה תורת סיכול הטרור המשולב בין השב"כ למוסד, אבל ההמלצות ברובן לא יושמו בגלל התנגדות במוסד, בעיקר מצד ראשי אגפים, לשיתוף פעולה שכזה.
"דמעות שמחה וגאווה"
לקראת קו הסיום במרוץ לראשות השב"כ דחף דיסקין את הגוף קדימה כשבאמתחתו שני יתרונות. הראשון, המשכה הטבעי של תאוצת הקידום המדהימה שלו והצטיינותו בכל תפקיד שמילא. "בגלל קצב הקידום המטורף שאלנו את עצמנו לא מעט האם הוא באמת כל כך טוב כמו שאומרים עליו‭,"‬ אומר בכיר בשירות. "לא היה קידום כזה מהיר‭."‬ השני, פרט שנלחש במשרדי השב"כ ובמסדרונות לשכת ראש הממשלה, היה היכרותו עם עמרי שרון . כשהתפרקה סיירת שקד עברו לא מעט מלוחמיה וקציניה, חלקם חברים קרובים מאוד של דיסקין, ליחידה המיוחדת שלדג כאנשי מילואים. ביחידה שירת עמרי שרון. הקשר נוצר. "ההיכרות בינינו לא כזאת עמוקה‭,"‬ אמר שרון הבן השבוע. "אנחנו מכירים דרך חברים משותפים‭."‬ "אני לא מתייעץ עם בני מי יהיה רמטכ"ל או ראש שב"כ‭,"‬ אמר שרון האב בוועדת בך כשביקש לאשר את המינוי. נוימן טוען שחברו הגיע לראשות השב"כ למרות היעדר תכונות פוליטיות, בטח שלא בזכותן. נוימן: "מטבע הדברים יש אל יובל המון פניות לכל מיני עיגולי פינות וקיצורי דרכים. הפונים לא יודעים שאם אתה רוצה להרגיז את יובל תבקש ממנו לעשות הנחה קטנה. אם תבקש ממנו שעל סמך ההיכרות האישית יעזור לך לעגל חצי דבר, תקבל בראש באמ-אמא שלך עד כדי כך שהקשר יכול להתפוגג. פעם אחת הייתי איתו במסעדה ובעל המקום מחק חצי מסכום החשבון. יובל השאיר טיפ בגובה כפול מההנחה כדי שאף אחד לא יוכל להגיד כלום‭."‬ באחד מימי חמישי בתחילת פברואר, בשמונה בבוקר, סיים פרופ' מושיוב להרצות בישיבה השבועית של האורתופדים בהדסה כשהטלפון צילצל. דיסקין היה על הקו. "רמי, בטח שמעת שקיבלתי את התפקיד‭,"‬ בישר הראש החדש, "אני רוצה שתמסור לכולם תודה. בזכותכם אני על הרגליים‭."‬ באותו בוקר הגיע אריק שור לאימון בוקר בהולמס פלייס ברעננה. כשרץ על המסוע ראה על המסכים הענקיים את הפרצוף של החבר מהסיירת ומתחתיו הכיתוב: "ראש השב"כ הנבחר‭."‬ שור: "אני לא אשכח את זה. באמצע הריצה התחילו לרדת לי דמעות שמחה וגאווה‭."‬ ביום העצמאות האחרון, אחרי שכבר נבחר, הגיע דיסקין עם מאבטחים לכנס איחוד של סיירת שקד בבית הסמג"ד בצלאל טרייבר. האישה בכניסה שביצעה את רישום הכספים לאירוע לא זיהתה אותו. "משלם בשביל אחד, אבל באים איתו עוד כמה‭,"‬ ציינה לעצמה ברשימות.
נאמן לקו של דיכטר
עכשיו, ימי טרום ההתנתקות, עומד דיסקין בפני המבחן הגדול שלו. הוא, שכל חייו עסק בטרור הערבי, אמור תוך אפס זמן להביא מודיעין איכותי מהמגזר היהודי שאליו התוודע רק בשנים שבהן היה סגנו של דיכטר. אולי כדי להראות שאפשר גם אחרת, בחר דיסקין להזמין לטקס מינויו בלשכת ראש הממשלה את המ"פ שלו מתקופת הצבא, אל"מ במיל' אבי רונסקי, שמאז חזר בתשובה ומשמש היום כרב הישיבה הגבוהה ודובר היישוב איתמר, אחת ההתנחלויות הקיצוניות ביותר בשומרון. "דיסקין הוא אדם שיכול לקרב בין הצדדים‭,"‬ חושב רונסקי. "הוא איש של חיבורים‭."‬ "יובל אף פעם לא שוכח מיהו המתנחל‭,"‬ מסביר נוימן, "אדם שמי שדחף אותו לשם בקריצה או לא זו מדינת ישראל. עם האין ברירה שבהתנתקות, והוא שלם עם זה שאין ברירה, הוא בפירוש רגיש וער לכאב שנגרם לאותם מפונים שנקלעו לסיטואציה כזאת. מצד שני הוא לא יעגל להם פינות‭."‬ ביחס לפלשתינים ההערכה היא שלפחות בשלב הראשון יישאר דיסקין נאמן לקו של דיכטר. שניהם, בתארם את דרך קבלת ההחלטות בצמרת הרשות, נוטים להדגיש עד כמה עולם המושגים שם שונה וכמה מוטעה לבחון אותו בעיניים מערביות. למרות זאת, יש הרואים הבדלים ניכרים בין הגישות של הראש החדש וקודמו. "יובל אחר, הוא רואה אסטרטגית‭,"‬ בטוח אחד מהם. "הוא יכול להוביל מהלכים אחרים מאשר דיכטר. הראייה שלו יותר פרגמטית. הוא בקשר מצוין עם הצד השני, באווירה טובה, והם סומכים עליו מאוד. דיכטר לעומתו היה מאוד נוקשה איתם‭."‬ שלא כמו בתפקידיו הקודמים ייאלץ דיסקין לתת דין וחשבון לגורמים חיצוניים, ולא רק בתוך השב"כ. "בזה אולי תהיה לו בעיה‭,"‬ אומר גורם בטחוני שעבד עימו בסוף שנות התשעים. "דיסקין לא איש של חיינדלך אלא של שחור או לבן. לדיכטר יש פנים מחייכות. ליובל לא. יובל לא פוליטיקאי. בוגי למשל נחשב לנכס עד הרמטכ"לות. כשזה הגיע לפוליטיקה, החיכוכים עם הדרג הפוליטי הקשו עליו לאורך הרבה מאוד זמן‭."‬ ד"ר נוימן, החבר מהתיכון, משוכנע שמדינת ישראל יכולה לישון בשקט. לפחות כמו שהוא הרשה לעצמו כשהיה עם דיסקין בלונדון. "היינו ארבעתנו, אני ואשתי ויובל ואשתו‭,"‬ מסיים נוימן, "הסתובבנו כל היום ובערב החלטנו לשלם מס לתרבות ובחרנו איזה קונצרט בכנסייה. יובל היחיד שאמר, 'עזבו, בואו לישון‭.'‬ אמרנו, 'בשום פנים ואופן, אנחנו בלונדון, רוצים לשמוע קונצרט‭.'‬ מאחר שהגענו אחרונים, השורה היחידה שנותרה פנויה היתה הראשונה. התיישבנו. כשהתחיל הקונצרט שלושתנו בלי היסוס התחלנו לנקר בנמרצות. יובל היה היחיד שהחזיק את עצמו ער כדי שלא ניפול על הנגנים. חוש אחריות של ראש שב"כ". (הכתבה "קפטן יונס והנבוט" מאת עמרי אסנהיים, באתר nrg מעריב, 11 ביוני 2005)


על קוצו של י'\ מאת רונן ברגמן

http://article.yedioth.co.il/defaul...?articleid=4977
ראש המוסד היוצא יובל דיסקין מספר על המבצעים החשאיים, על החילוץ מביירות ועל הקשר בין השב"כ למוסד
בספטמבר 1982 הייתה מערב ביירות בתוהו ובוהו מוחלט. בירכתי העיר היו כוחות צה"ל, שעד עתה הטילו מצור על האזור, ועכשיו התארגנו לנסיגה דרומה. העיתונים התמלאו בתמונות הזוועה של הטבח בסברה ושתילה, שהתרחש כמה ימים קודם לכן. הלחץ הבינלאומי גבר לממדים אדירים, גם הרחק בישראל כבר היו הפגנות זועמות וקריאה לוועדת חקירה. צה"ל, לא בפעם האחרונה במלחמה הזו, עזב בחיפזון. בשעות האחרונות הללו יצא ממפקדה חשאית של השב"כ בפאתי ביירות כוח של שמונה אנשים לפעילות מבצעית דחופה. מוסווים בשני רכבים לבנוניים, הם טסו ברחובות הכאוטיים. בראש הצוות עמד אמוץ דגני. באחד הרכבים נמצא רכז שטח צעיר, רק חמש שנים בשירות. יובל דיסקין. החיילים הלבנונים במחסומים היו משוכנעים שמדובר בחבורה "משלהם". עד שפתאום הכל השתבש. "לפתע, בשנייה אחת, נשמעו צעקות של אחד השומרים ומצאנו עצמנו מוקפים ב־15 חיילים של צבא לבנון, עם נשקים דרוכים. עוד שנייה אחת הם היו פותחים באש וטובחים את כולם", מספר דגני. "הייתי צריך לקבל החלטה מה עושים". דגני נותן הוראה לנצור אש ולנסות לצאת מהמצב במשא ומתן. דיסקין יוצא ראשון מהרכב ומתחיל לשוחח עם החיילים. דגני: "הוא התחיל לדבר ולהרגיע אותם, ועד הרגע האחרון הם לא הבינו בדיוק מי אנחנו. היום אני מבין שיובל הציל את החיים של כולנו". הסיפור הזה הוא אחד מכמה שסופרו בערב שנערך בשבוע שעבר לכבוד דיסקין, לרגל סיום שש שנות כהונתו כראש השב"כ ו־33 שנים במערכת הביטחון בכלל. אלו היו שנים סוערות, מלאות באירועים, רובם חשאיים. גם עכשיו, כשפרש בקונצנזוס נדיר של מחמאות מקיר לקיר, הישראלים יודעים מעט מאוד על פועלו של אחד מאנשי המודיעין הטובים במדינה. זה הזמן לפזר את מסך הערפל ולהכיר את האיש שמאחורי ה־י'. (הכתבה "על קוצו של י'" מאת רונן ברגמן, ידיעות אחרונות, 27.05.2011.)

קישורים נוספים:

http://www.nrg.co.il/online/1/ART1/958/267.html

http://www.nrg.co.il/online/1/ART/933/856.html

http://www.thepost.co.il/news/new.a...=EE&0r9VQ=EHLEM

http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3578514,00.html

http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-4328581,00.html
_____________________________________
"לא חוזרים עד שמבצעים"(המוטו של גדוד 890 של הצנחנים, כפי שניסח אותו מפקדו אריק שרון)
"איפה האופניים שלך עכשיו? תאר לעצמך, שאתה יורד עכשיו למטה, למקום הרגיל, אבל האופניים לא שם. עצור את עצמך ברגע הזה, בשנייה שאתה מגלה שהאופניים לא שם, ותכפיל את הרגע הזה פי אלף. זאת המלחמה." (מתוך הספר "גוף שני", מאת עפר שלח, "זמורה ביתן", 1989, עמוד 92)
"סבלנות התמדה ולעיתים כדור בין העיניים" (סיסמת המארינס לללוחמה בטרור, אותה אימץ בשעתו מפקד גדוד 890 של הצנחנים, אמיר ברעם, כמוטו גדודי)
"המבחן שלנו כצבא הוא מבחן היכולת ולא מבחן הכוונה." (מתוך ההרצאה שנשא האלוף גדי איזנקוט "מאפייניו של עימות אפשרי בזירה הצפונית ובעורף" בסמינר לזכר חללי מלחמת לבנון השנייה שנערך באוניברסיטת חיפה ב־30 בנובמבר 2010)
"אני חושב שצנחנים מחזיקים מעצמם כמחויבים למשהו שכולם מחויבים אליו, אבל הם רוצים קצת יותר. זה לא שאנחנו פועלים מאחורי קווי האויב - אנחנו לכאורה כמו כולם. אז מה בעצם ההבדל? זה שצנחן עושה הכול וקצת יותר. זה מחייב אותך ביוזמה, בהובלה, בדוגמה אישית בקרב - וגם בקימה בפני שיבה באוטובוס." (הרמטכ"ל בני גנץ על השירות בצנחנים. מתוך הכתבה "מסיבת גנץ" מאת יוני שנפלד ונועה הורוויץ, "במחנה", 6 בינואר 2011)

תגובה ללא ציטוט תגובה עם ציטוט חזרה לפורום
תגובה

כלי אשכול חפש באשכול זה
חפש באשכול זה:

חיפוש מתקדם
מצבי תצוגה דרג אשכול זה
דרג אשכול זה:

מזער את תיבת המידע אפשרויות משלוח הודעות
אתה לא יכול לפתוח אשכולות חדשים
אתה לא יכול להגיב לאשכולות
אתה לא יכול לצרף קבצים
אתה לא יכול לערוך את ההודעות שלך

קוד vB פעיל
קוד [IMG] פעיל
קוד HTML כבוי
מעבר לפורום



כל הזמנים המוצגים בדף זה הם לפי איזור זמן GMT +2. השעה כעת היא 10:51

הדף נוצר ב 0.79 שניות עם 10 שאילתות

הפורום מבוסס על vBulletin, גירסא 3.0.6
כל הזכויות לתוכנת הפורומים שמורות © 2024 - 2000 לחברת Jelsoft Enterprises.
כל הזכויות שמורות ל Fresh.co.il ©

צור קשר | תקנון האתר