|
עדויות ראשונות ליחס הפלסטיני להתיישבות הציונית
כתבה בהארץ
עדויות ראשונות ליחס הפלסטיני להתיישבות הציונית
עצומות תלונה ששלחו ערביי פלשתינה לשלטון העות'מני באיסטנבול שהתגלו באחרונה, מאירות את מורכבות המפגש בין המקומיים והמהגרים מאירופה
ניר חסון 04.11.2012
בדברי ימי הציונות זכורה תקרית זרנוקא מ-1913 כאחת ההתנגשויות האלימות הראשונות בין המתיישבים היהודים לבין האוכלוסיה המקומית הערבית. הרקע לתקרית הקשה בין חלוצי רחובות לבין תושבי הכפר הערבי הסמוך זרנוקא, היה עימות של אנשי ארגון "השומר" עם תושבי הכפר, שגנבו ענבים מכרם שהיה שייך לראשון לציון. העימות הוביל לתגרה המונית ולפעולות נקם שבסופן נמנו שני הרוגים יהודים ואחד ערבי.
החלוצים, כדרכם, כתבו את גרסתם לאירוע. "יום אחד, בעונת הבציר, עברו שניים מבריוני זרנוגה, בני עשירים, דרך כרמי ראשון לציון, כשהם נוהגים בגמליהם הטעונים משא, ואגב כך שלחו את ידם לבצור מעט מן הענבים", תיאר הסופר משה סמילנסקי. "אחד השומרים, בן ירושלים, ‘ירוק' עדיין, יצא לקראתם והערבים הכירו בו שאינו גיבור והתקלסו בו, לקחו ממנו את אקדחו ואף הכוהו".
כמו לאירועים רבים בשלב המוקדם של הציונות, עד לאחרונה היתה לחוקרים רק גרסה אחת לתקרית, הגרסה היהודית. לעתים ניתן היה גם למצוא גרסה נוספת- היא הגרסה הממלכתית של הממשל העות'מני המקומי לאירועים. אלא שלאחרונה איתר החוקר ד"ר יובל בן בסט, בארכיון באיסטנבול, עצומה (פטיציה) ששלחו ראשי החמולות הערביות באזור לסולטאן העות'מני, מהמט החמישי, ששופכת אור על הצד הערבי של ההתרחשות. "אנו תושבי הכפרים הסמוכים לקולוניות היהודיות דאראן [רחובות] ועיון קארא [ראשון לציון]", הם הזדהו בבואם לשטוח טענותיהם. בהמשך הם התלוננו כי היהודים "רצו לקחת מבעלי הגמלים את בגדיהם, כספם וגמליהם, אולם אנשים אלו סירבו למסור גמליהם ונמלטו מעיון קארא עם גמליהם כשהם מגוננים האחד על השני [כדי למצוא מקלט אצל] אנשי הצדק... היהודים הנזכרים לעיל תקפו את אנשי הכפרים שלנו, שדדו ובזזו את רכושם, הרגו, ואף פגעו בכבוד המשפחה, כל זאת בצורה שאנו מתקשים לתארה במלים".
הכפריים ממשיכים וקובלים על היחס של היהודים כלפיהם, על החזקת כלי נשק אסורים במושבות הציוניות, ואף על שוחד: "באמצעות תשלום כספי הם עושים ככל העולה על רוחם כאילו יש להם ממשלה קטנה משלהם בתוך המדינה".
העצומה של אנשי זרנוקא היא אחת מאלפי עצומות שנשלחו מפלשתינה לאיסטנבול בסוף המאה ה-19 ותחילת המאה ה-20. קריאה בהן מלמדת על הדרך שבה ראתה החברה הכפרית הערבית את ההתיישבות הציונית בראשית דרכה, כמו גם על הפערים שלא ניתנים לגישור בין החברה המקומית למהגרים החדשים מאירופה.
פער גדול ביותר התגלה בכל הנוגע לתפישת הבעלות על הקרקע. בעיני היהודים, רכישת הקרקע מבעליה - לרוב מבעלי אדמות שלא התגוררו בהן - העבירה את כל הזכויות אליהם. בעיני הפלאחים והבדואים, עצם ישיבתם בקרקע ועיבודה במשך דורות הקנו להם זכויות. כך למשל כתבו ב-1890 אנשי שבט בדואי שעיבדו את הקרקעות שיהפכו לימים למושבה רחובות: "לאחרונה, הממשלה הנעלה מכרה את אדמת המקום לאנשים מסוימים מקרב תושבי הארץ. לא הבענו כל התנגדות לכך משום שהבעלים החדשים של האדמה ידעו בבירור שהמקום עובד והוחזק על ידינו מזה דורות רבים... אולם, בעודנו במצב זה, האדמה נמכרה לפתע לקבוצה של יהודים זרים [אסראלין] אשר באו למקום כשברשותם ממון... הם החלו לגרשנו מהאדמה בה התגוררנו... החווה, אשר היתה בידינו מאז זמנם של אבותינו וסבינו, נלקחה מאתנו בכוח בידי הזרים, אשר אינם רוצים להתייחס אלינו על פי הנורמות המקובלות בקרב עובדי האדמה ולפי נורמות אנושיות בסיסיות ומידת הרחמים. בקצרה, הם אינם מקבלים אותנו אפילו לא כעבדיהם". הבדואים מבקשים מהסולטאן שיוציא צו שיאפשר להם להישאר על אדמתם או לחלופין, יאתר עבורם קרקע אחרת.
במאמר שיתפרסם בקרוב בכתב העת "קתדרה", מביא בן בסט את הזווית היהודית לאירועים: על פי היהודים, הקרקעות שנקנו בתיווכו של יהושע חנקין הן בבעלותם, וכמחווה לבדואים הם הרשו להם להמשיך ולעבד את הקרקע לתקופת מה. "אנחנו הבינונו, כי אחרי אשר קנינו את האדמה, שילמנו מחירה, קיבלנו שטרי-קנייה מאת הממשלה - הרי אנחנו בעלי הארץ, ואין לאחר דעה עמנו", כתב ביומנו אליהו לוין אפשטיין, ראש ועד המושבה רחובות, "ביקשנו מהם כי יעזבו את הארץ, והם טענו כי חכרו את אדמתם לשנתיים וזרעוה רק פעם אחת, תבואת קיץ, לכן רשאים הם לזרעה תבואת-חורף, לקצרה, לדושה, מלאכה שתארך כל ימות הקיץ, ואחרי כן ילכו... חנקין אמר לנו, כי הבדואים צדקו. ובכן התפשרנו עם הבדואים והתנינו כי יסיעו את אוהליהם מעל אדמתנו אבל יכולים הם לבוא ולעבוד את האדמה אשר חכרו, עד אשר יאספו את תבואתם מקציר תבואת החורף. כך נגמר הסכסוך הראשון בינינו ובין שכנינו בכי טוב".
האבות המייסדים של רחובות עם מפת הנחלות, 1890. צילום: הארכיון לתולדות רחובות
את הפטיציות גילה בן בסט בארכיון באיסטנבול במסגרת מחקר הדוקטורט שערך מטעם אוניברסיטת שיקגו על יחסי השלטון העות'מני עם האוכלוסיה הערבית בארץ ישראל. הפטיציות היו אמצעי מוכר לשטוח טענות בפני השלטון. עם התקדמות הטכנולוגיה - המצאת הטלגרף ושיפור הדואר - הן הפכו לאמצעי נפוץ ביותר. "זה מוסד איסלאמי עם שורשים מאוד עתיקים", אומר בן בסט, "אבל אם בעבר היית צריך ללכת בעצמך או לשלוח משלחת, אנשים גילו שאפשר לגשת לדואר ולשלוח מכתב וזה הגדיל מאוד את נפח הפניות".
בן בסט גילה אלפי פטיציות מארץ ישראל בתקופה העות'מנית, רק מעט מהן עוסקות בסכסוכים עם היהודים. הנושאים הנפוצים ביותר הם המיסוי, התעמרות של פקידים ותלונות נגד קבוצות ערביות אחרות. בן בסט, שכיום מלמד באוניברסיטת חיפה, יפרסם בקרוב ספר שיעסוק בפטיציות הללו.
את העצומות ניסחו בעלי מקצוע שידעו לא רק כתיבה, אלא גם שלטו בסגנון הראוי והיו להם הכלים הרטוריים הדרושים לפנייה לשלטון המרכזי - הערזוחאלג'ים. לדברי בן בסט, אנשים אלה נתנו לראשונה קול לאוכלוסיה שהיתה כמעט אילמת. בניגוד למתיישבים היהודים, הכפריים המקומיים ברובם המוחלט היו אנאלפביתים ולאחר שכפריהם נהרסו ב-1948, והם נפוצו לכל עבר, נותרו רק מעט עדויות בעל פה לתקופה. בעשורים הראשונים להתיישבות הציונית גם כמעט לא היתה עיתונות ערבית בארץ. כך שהעצומות (למעשה התרגום הטורקי שלהן בארכיון האימפריה) הן עדות כתובה כמעט יחידה לחיים כפי שראו אותם הערבים בפלשתינה העות'מנית.
העצומות המדוברות מלמדות שבניגוד למה שמקובל לחשוב, החברה הערבית הכפרית בארץ היתה מגובשת ובעלת יכולת. כך למשל, ארבעה ימים בלבד לאחר התקרית האלימה בזרנוקא עשרות מוכתארים הצליחו לחבור יחד כדי לחתום על העצומה לסולטאן, דבר המעיד על רשתות העברת מידע ועל שיתוף פעולה בין הכפרים.
"זו הפעם הראשונה שאנחנו רואים איך הם מתארים את הדברים מנקודת הראות שלהם", אומר בן בסט. "אין פה עניין של בעד הציונות או נגד הציונות - זה פשוט מראה עד כמה המפגש הזה היה מורכב ואת זה אי אפשר ללמוד משום מקום אחר". |
ראשי
צ'אט
05-11-2012, 09:56
מצב כלאיים
