היום בצהריים חזרתי משבוע בגדנ"ע.

בהתחלה ממש שנאתי את זה וכל מה שרציתי לעשות זה לחכות ולסבול בשקט עד המטווח וזהו נגמר. אבל לקראת הסוף ממש התחברתי לזה ובסך הכל די נהניתי.
הדבר הראשון שעשיתי כשחזרתי היה כמובן להתקלח, אחרי זה הדלקתי את המחשב והתעדכנתי בכל קהילות הרשת בהם אני גולש. לאחר מכן הדלקתי את הטלוויזיה וראיתי שש עם עודד בן עמי.

וחצי דקה אחרי שזה נגמר, פשוט בכיתי. במשך 40 דקות, שכבתי על המיטה עם הפנים דחוסים לכרית ונרטבתי בדמעות. לא יודע למה, לא חשבתי על שום דבר, לא דמיינתי אף אחד, פשוט הרגשתי איזה פקק בחזה שאני חייב לשחרר, אולי זו הריקנות הזאת שגודלת יותר ויותר בכל תקופה. זה היה טוב.

אם כבר באתי להתבכיין פה, אז עוד משהו. בבית ספר ובקרב החברים שלי אני בחור די פתוח, מצחיק, חברותי וכו'. אבל בכל הנוגע לבנות, או בקרבת משפחה, אני הופך להיות לנער הכי ביישן ומעאפן בסביבה. ההורים שלי צריכים לחקור אותי כדי להוציא ממני פיסת מידע, אני לא מסוגל לחבק אותם או להראות להם סוג של חיבה. בגדנ"ע התבוננתי בילדים מדברים עם ההורים שלהם הכי חופשי שיש, מספרים להם הכל. כשאמא שלי שאלה אותי איך היה וביקשה ממני לספר חוויות עניתי לה "היה בסדר. מה יש לספר."

העולם, הו העולם הזה.

קח חיבוק וירטואלי+ טפיחה על הגב.

שלום עושים עם אחים, מלחמה עושים עם אויבים.

ציטוט:

במקור נכתב על ידי יחזקאל וקראתי עליו לכל הרי חרב נאם אדני אלןהים חרב איש באחיו תהיה

Oui nous irons nous faire casser la gueule en cœur, Mais nous reviendrons vainqueur

אם זה באמת חשוב לך להיות מסוגל להיות יותר חם עם אנשים ולחשוף בפניהם דברים שאתה חושב/מרגיש ואתה מרגיש שזה לא בא לך בטבעיות אז תתקדם לקראת זה בצעדי תינוק. למשל עם ההורים: יום אחד פשוט תתפוס אחד מהם כשהוא פנוי ותשתף אותו במשהו. אפילו משהו קטן. תראה איך זה מרגיש לך להיפתח קצת ותמשיך משם. אל תעשה את זה מתוך מקום של ציפייה שהצד השני יפתור לך בעיה או יספק עצה טובה אלא ממקום נטו של לשתף. להתרוקן קצת. אנחנו יכולים לחשוב על משהו מיליון פעם ממיליון זוויות שונות ולא נקבל את אותה תחושה של שחרור שאפשר לקבל מפעם אחת שפשוט אומרים את הדברים בקול לבן אדם אחר.

יכול להיות שאתה מהטיפוסים שמרגישים הכי בנוח עם לשמור הכל בפנים אבל זה שזה נוח לא אומר שזה הדבר הנכון עבורך והבכי והתחושת ריקנות מבטאים צורך עמוק כן לשתף אחרים. אם תמשיך במשך שנים עם דפוס התנהגות של לא לשתף אחרים יהיה לך קשה להפסיק עם זה. מצד אחד תרגיש טוב עם התפיסה העצמית שלך כמאין "זאב בודד חזק שמתמודד לבד עם השיט של החיים" ומצד שני תרגיש מתוסכל ולבד גם בחברת אנשים אחרים כי פיזית אתה תהיה שם איתם בחדר אבל נפשית אתה סוגר הכל בפנים ככה שזה ירגיש לך כאילו יש לך מסכה על הפנים ואף אחד לא באמת רואה אותך.

דברי חכמה, בגלל זה אני מעריץ אותך !