לוגו אתר Fresh          
 
 
  אפשרות תפריט  ראשי     אפשרות תפריט  צ'אט     אפשרות תפריט  מבזקים     אפשרות תפריט  צור קשר     חץ שמאלה ●●● ברוכים הבאים אל פורום צבא וביטחון ●●● לפני הכתיבה בפורום חובה לקרוא את דבר המנהל ●●● עקבו אחרינו! ●●● חץ ימינה  

לך אחורה   לובי הפורומים > חיילים, צבא וביטחון > צבא ובטחון
שמור לעצמך קישור לדף זה באתרי שמירת קישורים חברתיים
תגובה
 
כלי אשכול חפש באשכול זה



  #1  
ישן 11-06-2013, 18:47
  חומת עכו חומת עכו אינו מחובר  
 
חבר מתאריך: 05.06.11
הודעות: 30
ספר חדש על נקודת מפתח במלחמת העצמאות

השבוע יצא לאור ספר מסקרן נוסף של ההיסטוריון ד"ר אזוב -

"משמר העמק לא תפול! נקודת מפנה בתש"ח"

כוחו של הספר הוא קודם כל בכך שמגולל דרמה אנושית מטלטלת ורבת מימדים שאפיינה חלקים רבים ממלחמת העצמאות. לדרמה הזו שותפים חברי הקיבוץ המכותר שעמדו בגבורה, כוחות ההגנה והפלמ"ח שלחמו עד תשישות, צבא ערבי סדיר של מגויסים מחוץ לארץ ישראל שהגיעו בעקבות האידיאולוגיה וכפריים ערבים שבסופו של יום הפכו לקורבנות העיקריים של המאורעות.

אכן, הישוב כולו נשם לרווחה כאשר יצא מן הלחימה וידו על העליונה, אך האם המחיר ששילמו הכפריים הערביים היה מוצדק? האם היו "בלתי מעורבים" בלשון המכובסת של ימינו או שמא בהתנהגותם הביאו על עצמם את התוצאות?

בפן הצבאי, עוסק הספר במערכה הראשונה בין כוחות צבאיים מאורגנים משני הצדדים.
מצד ההגנה והפלמ"ח שיתוף הפעולה ראשון ברמת הגדוד של צה"ל המתהווה ומנגד צבא ההצלה של קאוקג'י.

מומלץ לכל שוחרי ההיסטוריה ובפרט היסטוריה צבאית.
תגובה ללא ציטוט תגובה עם ציטוט חזרה לפורום
  #3  
ישן 14-06-2013, 10:36
  חומת עכו חומת עכו אינו מחובר  
 
חבר מתאריך: 05.06.11
הודעות: 30
כתבה על הספר במוסף לשבת ישראל היום
בתגובה להודעה מספר 2 שנכתבה על ידי קורנסון שמתחילה ב "הוצאה?"

http://www.israelhayom.co.il/article/94115












יורים ובוכים, וצודקים

שתף ב-facebook | שלח לחבר


על יחסי השכנות הטובים שהיו לחברי הקיבוץ עם הפלשתינים ועל תחושת ההלם כשהעוינות השתלטה

  • נדב שרגאי
פורסם ב: 14.06.2013 00:55
[התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין: http://www.israelhayom.co.il/sites/default/files/styles/430x295/public/images/articles/2013/06/13/13711491589137_b.jpg]



להבין, אבל לא להצטער. דו־קיום במשמר העמק, לפני מלחמת השחרור


צילום:
מתוך הספר "משמר העמק לא תיפול!"






[התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין: http://www.israelhayom.co.il/sites/default/files/styles/430x295/public/images/articles/2013/06/13/13711491585504_b.jpg]



עמירם אזוב


צילום:
מישל דוט קום






[התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין: http://www.israelhayom.co.il/sites/default/files/styles/430x295/public/images/articles/2013/06/13/13711491591341_b.jpg]



"האחריות על הצד התוקף". שיגרת קרב בקיבוץ בזמן המלחמה






[התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין: http://www.israelhayom.co.il/sites/default/files/styles/430x295/public/images/articles/2013/06/13/13711491593468_b.jpg]



עטיפת הספר






<<4321>>


הפגזים הראשונים של צבא קאוקג'י נפלו על בית התינוקות של קיבוץ משמר העמק בשעות אחר הצהריים של יום 4 באפריל 1948. רות רוזנקרנץ ובתה אילנה בת השנתיים נהרגו במקום; יוסף גאון בן ה־83, שחזר לחדרו לאכול, נפצע מרסיסי הפגזים ומת אחר כך; פגז חדר גם למקלחת בעת שהיתה מלאה בילדים ומורים ובנס נפצעו רק מעטים: נעמי ברקאי, מיכאל קוסטא ואסתר דובנו.
חמישה ימים אחר כך הגיעו ימי הנקם והשילם. יחידות פלמ"ח וההגנה שפעלו נגד צבא קאוקג'י והכפרים הערביים שסייעו לו, חוללו מפנה בשדה המערכה. קאוקג'י הוכה שוק על ירך. חברי משמר העמק נשמו לרווחה. אבל הניצחון של חברי הקיבוץ שהשתייך לתנועת השומר הצעיר, כך מגלה ספרו החדש של ד"ר עמירם אזוב, "משמר העמק לא תיפול!" (הוצאת דביר) - נמהל בטעם מר.
נס ההצלה והניצחון הצבאי אמנם שימחו רבים. גם הילדים שפונו מהקיבוץ בימי האש שבו הביתה, ועיתוני התקופה קשרו לקומץ הלוחמים, חברי משמר העמק, כתרי תהילה וגבורה. אלא שבבית פנימה ליוו את תרועת הניצחון הפומבית קונפליקט מוסרי ואמביוולנטיות. הסיפור של משמר העמק היה אמנם סיפור מופלא על קיבוץ קטן, שלא היה אמור לשרוד, ומגיניו לא היו אנשי מלחמה, אבל באותה מידה הוא היה גם סיפור על אנשים שמשנתם הפוליטית היתה דו־קיום. הם האירו פנים לשכניהם, חרשו את אדמותיהם בסמוך להם וסעדו אותם במרפאתם. והנה לפתע נשאבו השכנים הללו אל מחנה כוחותיו המזוינים של "צבא ההצלה" בראשותו של פאוזי אל־קאוקג'י, האיש שעוד ביולי 1947 הכריז כי "הקרב בין היהודים לבין הערבים הוא קרב טוטאלי... ג'יהאד..." וכי "האפשרות היחידה היא השמדה של כל יהודי, הן בארץ והן בכל ארצות ערב".
בייחוד היתה קשה לצד המנצח בקרב משמר העמק מנוסת הפליטים. בעין בלתי מזוינת, ולא מכלי שני או מדיווחים, חזו הקיבוצניקים בפעם הראשונה בהמון אדם נס מהכפרים הערביים, שמשמר העמק של פעם שכן עד אז בתוכם כאי בודד. אלפים־אלפים, על בקרם ועל צאנם, עברו דרך שדות העמק ממערב למזרח, לעבר ג'נין.
המחזה, כך העידו, היה מדהים וחברי הקיבוץ צפו בו ברגשות מעורבים: עם חלק מהבורחים קיימו החברים רק חודשים אחדים קודם לכן קשרי שכנות טובים. אחד מחברי הקיבוץ, בנימין ארנון, אף ניסה לשכנע את מאיר עמית להניח לתושבי הכפר השכן אבו שושה, ש"לא השתתפו בקרבות אלא ישבו בשקט. לא מגיע להם הגירוש הזה", טען. אבל עמית, כמו מפקדי הגיזרה האחרים של ההגנה והפלמ"ח, היה נחוש לבצע את ההנחיה שקיבל ולגבות מחיר מלא מהכפרים שעמדו בקשר וסייעו לאנשי קאוקג'י. הוא גם דאג שלכפריים לא יהיה לאן לחזור, ופוצץ את בתיהם.
"טענות נגד קאוקג'י"

עמירם אזוב, 61, נולד במשמר העמק ארבע שנים אחרי ימי הדם והאש הללו, וספרו, בניגוד לשמו המתעתע מעט, אינו עוד סיפור על מורשת קרב או גבורת ראשונים. אזוב, מחבר "הצליחה" (על מלחמת יום הכיפורים), כתב בראש ובראשונה כהיסטוריון. העובדה שגדל במשמר העמק הפכה את המסע הפרטי שלו למסע מטלטל בין גבורת הוריו והדור שכמעט איננו עוד, לבין סיפורם של "הקורבנות שברחו או גורשו". אזוב קורא להם היום "קורבנות פעילים או סבילים של הסכסוך".
לא, הוא אינו חושב שנעשה לפליטים עוול, אבל הוא "גם יודע להשתתף בצערם, כי זה הומני, וזה אנושי". "לא היתה ברירה", הוא פוסק בתום המסע הארוך שסיים בימים אלו: "השתתפתי בצערם של אלה שברחו. השתתפתי בכאב הלב של הסוציאליסטים, שאבא שלי היה בהם, אבל הבנתי שהדילמה הזאת היתה בלתי פתירה, ושהם, הדור של הוריי, עשו זאת בלב שלם: ברגע שהכפריים הללו הפכו להיות חלק מהגוף העוין שתקף את משמר העמק - לא היתה ברירה, לא במשמר העמק ולא במקומות אחרים".
אזוב אומר כי "זה מקרה קלאסי של 'יורים ובוכים', אבל גם של צודקים, ואסור לשכוח שהצדק היה איתנו. לא היה אפשר אחרת: קאוקג'י תקף, והם - הפליטים שפעם היו השכנים של ההורים שלי, שילמו את מחיר התקיפה. אנשי משמר העמק חיים עם זה בסופו של דבר ללא נקיפות מצפון".
עם זאת, אזוב גם זוכר כיצד כמה מחברי קיבוצו התאמצו מאוד ב־1967 לאתר את שכניהם מהעבר, פליטי הכפרים, במחנות הפליטים בג'נין. "אמנם לא הייתי שם, אבל ממה ששמעתי - התקיימו מפגשים נרגשים מאוד", הוא אומר. "מה שמעניין הוא שעיקר הטענות של הפליטים, השכנים שלנו מהעבר, היו נגד קאוקג'י, ולא נגד משמר העמק. הם תפסו את עצמם במידה רבה כקורבנות שלו".
תמונות מבוימות

הסיפור על ניצחון משמר העמק והפליטות שיצר אינו עוד פרק בספר ההיסטוריה של הסכסוך, והוא רלוונטי כל כך מכיוון שמנקודת המבט הפלשתינית, "זכות השיבה" אינה עניין ערטילאי. הפלשתינים הרי אינם חדלים לקיים תהלוכות שיבה ולנפנף במפתחות בתיהם הישנים, וגם ברשות הפלשתינית נשמעים קולות הדבקים בגבולות תוכנית החלוקה (גבולות 1947), קולות שגבולות 1967 הם צעד אחד רחוק מדי בעבורם.
אזוב אומר שהתובנה שלו על בעיית הפליטים היא שצריך להסתכל עליהם כעל בני אדם. "האם זה אומר להחזיר אותם? לממש את מה שהם מכנים 'זכות השיבה'? ודאי שלא. זו תהיה טעות קשה", הוא מבהיר. "זו היתה מלחמה על ארץ ישראל. אנחנו גירשנו חלק. אנחנו גרמנו לבריחתם של חלק וחלק ברחו מתוך הנחה שיחזרו, אבל לאלה שהרימו את חרבם עלינו לא היה מקום בתוך המדינה היהודית שהיתה צריכה לקום, ועזיבתם היתה אחד התוצרים הטרגיים והבלתי נמנעים של הלחימה".
הסיפור על משמר העמק בתש"ח הוא מיקרוקוסמוס של סיפור הסכסוך כולו. המערכה שהתנהלה במשך עשרה ימים בשטח שמשתרע מאזור מושב מדרך עוז של היום ועד קיבוץ הזורע, שינתה את פניו ועיצבה את הנרטיבים של שני הצדדים בסכסוך: אזור שלם שהיה כולו ערבי ובתוכו איים יהודיים, הפך לאזור יהודי, בזכות ההתקפה על משמר העמק והקרבות שניהל הפלמ"ח במרחב הזה.
כשיצא לדרך, אזוב ידע מעט יחסית. הוא שמע מהוריו ומבני גילם על קורותיה של מלחמת האזרחים שהתחוללה בארץ בין דצמבר 1947 למאי 1948 - יום פלישת מדינות ערב לארץ ישראל. בתודעתו ובתודעת חבריו, ילדי הקיבוץ האחרים, נחרתו ונצרבו סרט הקרב שצילם יואל לוטן, שבו נראה חבר הקיבוץ הנחוש עמנואל לין מורה לאנשיו להסתער נוכח פני אויב נעלם, או התמונה שבה נראה אביו, משה אזוב, מרים משקפת מעמדתו.
רק לאחר שנים, אחרי שהפך להיסטוריון צבאי, נודע לעמירם אזוב שלצד תמונות אותנטיות שוחזרו ובוימו חלק ניכר מהתמונות. עד כמה גורלית היתה המערכה על משמר העמק, ואילו השלכות היו לה על גורל צפון הארץ כולו, למד אזוב בהמשך. כבר בחורף 1948 הורגש שינוי בהלכי הרוח בקרב צעירי הכפרים הערביים שהקיפו את משמר העמק. רבים דיברו שם בגלוי על קשריהם עם "צבא הירמוך" ונערכו מגביות לקניית נשק. בחודש מארס של אותה שנה הגיעה לשיאה המלחמה על הדרכים, ואבידות היישוב היהודי הסתכמו בכ־1,000 הרוגים, שניים מהם היו חברי קיבוץ הזורע, גבריאל לאי וברנרד שיפר, שעשו את דרכם לביתם במכונית ממשמר העמק. הם נעלמו ליד אבו זריק. בלילה הביאו אותם הכפריים על גמלים לוואדי בין ההרים, על יד אבו שושה, וקברו אותם קבורה שטחית בבגדיהם. רק בחלוף שנים נתגלו גופותיהם.
גם תושבי רוביה נטלו חלק בהתקפות על התחבורה היהודית. חוליית חבלנים של ההגנה פוצצה כמה בתים בכפר, אך לתדהמתה לא מצאה שם איש. הפחד מהגמול הבריח את התושבים.
"נהיה בשר תותחים?"

בדצמבר הקימה הליגה הערבית את "צבא ההצלה" והעמידה בראשו את איש הצבא הוותיק הקולונל פאוזי אל־קאוקג'י. לקאוקג'י היה "עבר" צבאי
מתקופת המרד הערבי הגדול בבריטים (1939-1936) וגם עבר של שיתוף פעולה עם הנאצים. התבטאויותיו היו קיצוניות להחריד: "השמדת היהודים", "הכשלת תוכנית החלוקה" וגם "חיסול הציונות", אבל בעיני מנהיגים יהודים שניסו לעמוד על טיבו הוא נתפס כאדם פרגמטי שאפשר לבוא עימו בדברים.
כבר בפברואר חצו כ־1,500 מלוחמיו את נהר הירדן והתמקמו באזור ג'נין ושכם. במארס הצטרף אליהם קאוקג'י עצמו. המופתי חאג' אמין אל־חוסייני ונאמניו ראו בו יריב. הם העדיפו לעשות את העבודה מול היהודים לבד. בן־גוריון ניסה לנצל את הפיצול הזה ושלח אל קאוקג'י את אחד הערביסטים הבכירים שלו, ג'וש פלמון. פלמון ניסה להגיע איתו להבנות, אבל לא שיער שבעודו מדבר עם קאוקג'י, כבר עושות יחידותיו צעדים אחרונים לתקיפת משמר העמק שבעמק יזרעאל.
ב־4 באפריל הפגיזו תותחיו של קאוקג'י את משמר העמק. עד אז לא ידעו התושבים אש תותחים מהי. ההפגזה לא היתה מדויקת, אבל גם כך הנזקים היו כבדים. בתי האבן והעץ קרסו כאילו היו עשויים נייר. החשמל, הטלפון והמים נותקו. נקודת הטיווח המרכזית של תותחי "צבא ההצלה" היתה המוסד החינוכי, מקום משכנם של 110 בני הנעורים. בחורות נושאות ילדים רצו תחת אש והצוות הרפואי בראשות ד"ר פלומן עשה ככל יכולתו לטפל בפצועים.
גם ענפי החי נפגעו והמחזה לא היה קל לצפייה: גוויותיהם של פרות רבות, סוסים ומאות עופות מושלכים ומתבוססים בדמם. בלילה ניסו הערבים לחתוך את הגדר, אבל נהדפו. ההתקפה נכשלה. בקיבוץ פרץ ויכוח קשה בנוגע לילדים, שהדיו התגלגלו עד מחוץ לגבולות הקיבוץ. בסופו של דבר הוחלט לפנותם לאזור מבטחים. יעקב חזן, חבר הקיבוץ ולימים מנהיגה של מפ"ם, תמך. יצחק טבנקין, מנהיג הקיבוץ המאוחד, התנגד בחריפות. אזוב סבור שהיה בהחלטת הפינוי טעם רב. "היא איפשרה לחברים להתרכז בלחימה והסירה דאגה מליבם. הם ידעו שהילדים נמצאים במקום בטוח", הוא אומר.
ב־6 באפריל התחדשה ההפגזה. הפעם היטיבו הערבים לכוון. עזרא מינצר, שיצא לחלוב את הכבשים בדיר, נפגע ומת. גם שמואל הילדסהיים, מכוח החי"ש, נהרג בשדה סמוך מאש צלפים. הקיבוץ החזיק מעמד, אבל קאוקג'י ותועמלניו מיהרו לפרסם ידיעות כי דגלים ערביים מתנפנפים מעל משמר העמק. הידיעות הכוזבות הללו הגיעו גם אל דוד הכהן, ממנהיגי היישוב ששהה בשליחות המגבית המאוחדת באמריקה. "חשך עלי עולמי", העיד הכהן לימים, וכשנודעה לו האמת פרץ בבכי של הקלה.
ביום רביעי נערכו הלוויותיהם של רותי ואילנה רוזנקרנץ ושל יוסף גאון. לא נישאו הספדים; הכל מיהרו - מי לעמדתו, ומי לתפקידו. בבוקר החלו חברי הקיבוץ להעביר את הילדים למערת הפלמ"ח, במעבה יער סמוך, אבל הערבים מאבו שושה פתחו לעברם באש, ואחת המורות נפצעה קשה. זה הזכיר מטווח ברווזים.
ב־7 באפריל נכנסה לתוקפה הפסקת אש בת 24 שעות ופינוי הילדים הושלם. מפקדי הפלמ"ח ביקשו להזרים כוחות למשמר העמק, אבל חיים אבינועם, סגן מפקד הגדוד, התנגד נחרצות. "מה נעשה במשמר העמק? נהיה בשר תותחים?" הטיח במפקדיו. אזוב מצא שהוויכוח היה קשה וקורע. בסופו, סירב אבינועם פקודה אך דעתו, שקיבלה גיבוי מיגאל אלון, התקבלה. יצחק שדה נשלח לזירה והגדוד הראשון של הפלמ"ח שעליו פיקד דן לנר, החל מאגף את כוחותיו של קאוקג'י ואת הכפרים הערביים.
"משמר העמק ניצל", כך למד אזוב, "מבחוץ ולא מבפנים. אנשי הקיבוץ גילו כושר עמידה וגבורה, אבל מה שהכריע את המערכה היה הכוחות שפעלו במרחב שמחוץ לקיבוץ". תחילה נכבשה רוביה פוקה, המשלט הרוכב על הקיבוץ וסביבתו במרחק כמה מאות מטרים. קאוקג'י לא ויתר ובקרב הקשה שהתפתח נפצע ברגלו אריק נחמקין, לימים שר בממשלה. "נשארנו כמעט ללא תחמושת", סיפר נחמקין, "חששתי מכניסת העיראקים. הכנתי את עצמי להתאבדות. הכנתי לי רימון וסטן. חשבתי שזה הרגע האחרון בחיי". לבסוף פינה עצמו על חמור למרפאת הקיבוץ ומשם הועבר לבית החולים בעפולה. הקרב על רוביה הוכרע. הבתים פוצצו, התושבים ברחו והפלמ"ח עזב, אבל ביום השביעי למערכה עדיין הפגיז קאוקג'י את משמר העמק.
"אין לגיטימציה לשיבה"

בימים הבאים הפלמ"ח בא חשבון עם כפרים נוספים באזור. אחד מהם היה כופרין שממנו יצא אבו עלאק, ראש הכנופיה שרצח את חבר משמר העמק אברהם גולדשלגר בדרכו לעין השופט. בתדריך לקראת המבצע אמר המ"מ איתמר גולני: "הלילה 'נמגרש' את כופרין. הורסים עד היסוד, כדי שלא יחזרו", אבל כשהגיעו גולני וחבריו לכפר הוא כבר היה ריק וכל שנותר היה לפוצץ את הבתים.
צבא קאוקג'י הפסיד את המערכה בעמק מנסי. הכוחות הלוחמים היהודיים הכינו לו שם מלכודת והוא נפל לתוכה. זו היתה נקודת השבירה שלו. ב־14 באפריל החלה נסיגה רבתי בצבאו. "המראה שנשקף משולי חורשת משמר העמק היה מדהים", כותב עמירם אזוב בספרו: "מכל הגבעות והעמדות נצפתה נסיגה מואצת. איתם - האוכלוסייה הכפרית כנמלים רוחשות בין גבעות מנסי. לאט לאט נעלמו גם משם". לובקה יבזורי, מפקדו הצבאי של הקיבוץ, חגג: "כל הקטע משמר העמק־לג'ון - ריק מאויב".
כוחות הפלמ"ח ומשמר העמק, ששימש למעשה מוצב חוץ של אזור חיפה, בואכה עמק ג'נין, הנקודה המזרחית ביותר על כביש ג'נין־חיפה, ניצחו את המערכה. 65 שנים חלפו מאז, ועמירם אזוב אומר היום שכתב את הספר "בשביל הדור השני והשלישי. הסטודנטים שלי לא מבינים את משמעות המלחמה על ארץ ישראל. הם לא מבינים שזה היה פה, ממש במקום שבו הם יושבים עכשיו, בכיתה".
יש מי שיאמרו שהאמפתיה שאתה מעניק לפליטים תיתן לגיטימציה לזכות השיבה.
אזוב: "ממש לא. ברגע שנפתח חשבון, ברגע שהיד רשמה - לא היה לתושבי הכפרים סיכוי. אין בספר כל רמיזה ללגיטימציה לחזרה שלהם. עבור חברי הקיבוץ, גם עבור אלה שידם היתה מושטת לדו־קיום יומיומי, המשוואה היתה ברורה. קאוקג'י וצבאו, שאליו נלוו מקומיים ומתנדבים נוספים, תקף; אנחנו התגוננו ויכולנו לו. האחריות לתוצאות נופלת כמובן על הצד התוקף".
ותיקי הקיבוץ, שבו אתה חי עד היום, יקבלו את הספר בברכה או בכעס?
"כתבתי את הספר כבן המקום, אבל מנקודת מבט של היסטוריון. אני לא מתחשבן עם אף אחד, לא עושה חשבון היסטורי עם הקיבוץ. הם ראו את עצמם כחוד החנית במאבק על ארץ ישראל והמיתולוגיה צמחה. הספר פורס את העובדות בראייה היסטורית. הגיע הזמן לשים מאחורינו את המיתולוגיה ואת סדר היום האידיאולוגי ולתת להיסטוריונים לחקור ולספר את מה שקרה".
לדעתך, אפשר לגזור גזירה שווה, היסטורית, בין משמר העמק לבין יישובי יו"ש?
"רב המפריד בין משמר העמק למתיישבי יהודה ושומרון. אין דין ההתיישבות הציונית לפני קום המדינה כהתנחלויות שהוקמו לאחריו. אולם זה חשבון נפש אחר. מבחינה פוליטית, אנחנו רחוקים, למרות שאני חושב שאת ההתיישבות שם עושים אנשים מצוינים, ששאבו הרבה ערכים מעולם ההתיישבות הסוציאליסטי, כך שיש אולי קירבה רגשית. אבל התהום הפוליטית כה עמוקה, עד שהיא מציבה אותנו משני צידי המתרס של הוויכוח הפנימי בתוכנו".
תגובה ללא ציטוט תגובה עם ציטוט חזרה לפורום
  #4  
ישן 11-06-2013, 23:26
  ykantor ykantor אינו מחובר  
 
חבר מתאריך: 24.07.05
הודעות: 585
לאחר הכשלון של צבא ההצלה של קאוקג'י, אחד ממפקדיו סיכם את הסיבות לכשלון:
בתגובה להודעה מספר 1 שנכתבה על ידי חומת עכו שמתחילה ב "ספר חדש על נקודת מפתח במלחמת העצמאות"

מאמר יסודי בנושא: הדיפת צבא ההצלה ממשמר העמק, אלחנן אורן, עמ' 74 , מערכות גליון 294, יולי 1984
http://maarachot.idf.il/PDF/FILES/5/109335.pdf


לאחר הכשלון של צבא ההצלה של קאוקג'י, אחד ממפקדיו סיכם את הסיבות לכשלון:
Benni Morris, 1948 A History of the First Arab-Israeli War, p. 133


Subsequently, one of al-Qawuqji’s company commanders tellingly criticized
the ALA’s performance: “1. There was no plan behind the management
of the battle . . . 2. There was no communication link, written or oral,
between those directing the front and the management of the battle. 3. No
one was responsible for the distribution of food. As a result our soldiers in the
front line did not receive their meal until 14:30 and [received no] water between
three in the afternoon and three [after] midnight. Those responsible
also did not ease the soldiers’ suffering from the fierce cold. . . . There was no
cooperation between the forces. The artillery fired without discrimination
and the armored cars wandered [around the battlefield] as if they were independent
agents, without any connection to us [infantry].

הנציב העליון קנינגהם (שהיה גנרל) תיאר את הביצועים של צבא ההצלה בקרב זה
: an ignominious fiasco.”
כלומר כשלון שהוא בושה (מתנצל על איכות התרגום). י

עוד על הספר הזה:

http://www.globes.co.il/news/articl...?did=1000835516
"הקרב הזה, המקומי לכאורה, והראיתי כיצד מתמצים בו כל הנושאים המהותיים לנקודת הזמן ההיא: נחישות העמידה היהודית אל מול האויב (לובקה, המא"ז, מפקד האזור, המיתולוגי, אמר שלא זזים - אז לא זזים); הפיכת הפלמ"ח ממיליציה לצבא (הפלמ"ח בקרב ראשון); קריסת המרחב הכפרי-הערבי והיווצרות אסון הפליטות (ברגע שקאוקג'י התמקם בכפר מנסי, מדרך עוז של היום, לא היה לכפריים סיכוי), ודעיכתו של המנדט הבריטי (האדמיניסטרציה הבריטית רואה ביהודים פגע רע, קשי עורף שאינם מקבלים מרות. בתחילה הם מתווכים בין הצדדים, אחר כך פשוט עוזבים)". קרב משמר העמק התרחש בין ה-4 ל-14 באפריל 1948. קולונל פאוזי אל-קאוקג'י, שעמד בראש כוח של 1,500 לוחמי "צבא ההצלה" הפתיע את אנשי הקיבוץ ואת מנהיגי היישוב, ותקף במטרה לכבוש את הנקודה האזרחית ולהבקיע את הדרך לחיפה. אילו היה מצליח, היה מנתק את צפון הארץ מדרומה, זורע דמורליזציה ומי יודע מה עוד."

הספר "צליחה" של איזוב, הוא ספר מצוין. מקווה שגם הספר הזה , מה גם שאזוב הוא יליד משמר העמק.

יהודה
תגובה ללא ציטוט תגובה עם ציטוט חזרה לפורום
תגובה

כלי אשכול חפש באשכול זה
חפש באשכול זה:

חיפוש מתקדם
מצבי תצוגה דרג אשכול זה
דרג אשכול זה:

מזער את תיבת המידע אפשרויות משלוח הודעות
אתה לא יכול לפתוח אשכולות חדשים
אתה לא יכול להגיב לאשכולות
אתה לא יכול לצרף קבצים
אתה לא יכול לערוך את ההודעות שלך

קוד vB פעיל
קוד [IMG] פעיל
קוד HTML כבוי
מעבר לפורום



כל הזמנים המוצגים בדף זה הם לפי איזור זמן GMT +2. השעה כעת היא 17:26

הדף נוצר ב 0.16 שניות עם 12 שאילתות

הפורום מבוסס על vBulletin, גירסא 3.0.6
כל הזכויות לתוכנת הפורומים שמורות © 2021 - 2000 לחברת Jelsoft Enterprises.
כל הזכויות שמורות ל Fresh.co.il ©

צור קשר | תקנון האתר