|
אני והגנרל- זכרונות חייל מאורי שגיא בסוף שנות ה 60
אני לא מצרף את הכתבה תחת "כתבות שהתפרסמו בשנים האחרונות על קצינים בכירים" מאחר ויש כאן כמה דברים מעניינים כמו שימוש בציוד ראיית לילה פוסט ששת הימים:
אני והגנרל
מאת: שמעון שגיא 01.11.2012
בשבוע שעבר נודע כי האלוף במילואים אורי שגיא הצטרף למפלגת העבודה . הנה לפניכם סיפורו של טוראי גרינברג והקשר שלו עם הגנרל אייזנברג או אם תרצו הקשר בין ההר הירוק ל-הר הברזל או לטירון הירוק עם אלוף הברזל
טוראי גרינברג (שמעון, שלישי משמאל) עם חברים מהסיירת
מלכתחילה כדי למנוע אי הבנה בהמשך אציין כאן כי יש לי רק הערכה כלפי אורי שגיא ואין בזכרונותי בסיפור הבא שום ביקורת, אני מספר מנקודת המבט שלי כאדם בנקודות ההשקה הספורות שהיו לנו במשותף. סביר להניח שהוא כלל אינו זוכר או יודע עליהן...
אוגוסט 7691 כחודשיים לאחר מלחמת ששת הימים (לפני כ-54 שנים‮ , התגייסתי לשרות בצבא ההגנה לישראל (צה"ל‮, עברתי בבסיס קליטה ומיון (בקו"ם‮, שרשרת של מיונים, חברי מביה"ס "כדורי" הלכו איש איש לדרכו בצנחנים, בסיירת שקד, בהנדסה הקרבית, חיל האויר וגולני, אני ו"פופיק" הלכנו לסיירת "אגוז". אלו היו ימים מרגשים, היינו מאד נלהבים חיפשנו את הקרבי ביותר רק נחום גרמן העיז לומר שהוא יהיה "ג'ובניק" בצה"ל.
פופיק הוא יעקב וינטראוב מקרית שמונה, כבר סיפרתי לכם על הביקור שעשיתי איתו אצל אחיותיו זיוה וסוניה בקיבוץ ברעם. אני הייתי "קונדי" כלומר הכי שמן והוא היה "פופיק" כלומר הכי נמוך ויחד היינו מעין צמד.
את הטירונות עשינו עם שאר הטירונים של גולני ליד מושב בוסתן הגליל, סמל המחלקה היה שעיבי מחדרה, המ"מ היה לוין, המכשול העיקרי שעמד לפני היה הקיר אותו הייתי צריך לעבור בקפיצה, אבל היה שם קצין אחד שמן במיוחד שהיה מדגים לי איך לבצע את הבלתי יאמן, מה שלא הותיר בידי הרבה אפשרויות אחרות. אחרי זה כל שאר המכשולים היו כבר חסרי משמעות, בעצם המבחן העיקרי שעמד בפני היה איך להסתדר עם כל ה"טיפוסים" המהווים את אחת מיחידות החוד של צה"ל, "גולני"... אם שרדתי אותם אני נכון לכל מבחן!
כשחזרנו מה"רגילה" הראשונה נפגשנו מצפון לנהריה למסע מגבש בדרך לבסיס הסיירת שהיה ממוקם בתוך העיר נצרת, פעם שימש המקום בית יתומים, היום עומדים מבני האבן חתומים בתוך שכונת מגורים סמוך למתנ"ס המקומי. המסע שהחל בשעות הצהרים הסתיים בשעת בוקר מוקדמת, בין לילה הפכו הטירונים של אתמול לקבוצה מגובשת. אני זוכר את קורס הסיור כתקופה מרתקת, אומנם סבלתי במסעות האלונקה והריצות, אך הצטיינתי במסעות הניווט. עם חברי ליחידה אני נפגש מדי שנה לשבת משותפת אי פה אי שם בגליל, מבקרים במקומות שונים אותם הכרנו. מאד רציתי לצאת לקורס חובשים אבל בשל ההצלחה שלי בניווטים שלחו אותי לקורס מפקדי כתה, מה לעשות גם המפקדים של הסיירת טועים...בינתיים יצאתי לחופשת הרגילה השנייה, אני וגידי מזומן שיצא אח"כ לקורס חובשים נסענו לאילת עם סמל הסיירת על החזה בנעליים אדומות, שני חיילים צעירים גאים. מזומן הטברייני חזר בתשובה ויש לו משפחה עניפה, אני כאן.
יצאתי לקורס מ"כים בבסיס "בזק" שבין העיירות זביבדה לקבטיה, שבין שכם וג'נין, כאן פגשתי לראשונה את סרן אורי אייזנברג (לימים אורי שגיא‮, שהיה מפקד פלוגה במסגרת גדוד של חיילי גולני שעברו במקום קורס מכים. היינו מחלקה של חיילים מ"אגוז" בתוך פלוגה של גולני. מפקד המחלקה, מפקדי הכתות והסמל היו משלנו, מפקד הפלוגה סרן היה אורי אייזנברג, קצין מוערך מגולני, הסיפורים עליו הגיעו מסיפורי ששת הימים. שם במקום הזה ביליתי את סופו של החורף ואת האביב של 8691.
הכביש הסמוך לבסיס היה זרוע מהמורות אם בשל ההפצצות שעברו עליו ואם בשל הזנחה כאן עשינו את מרבית אימוני הריצה, סחיבת הפצועים על הכתף ומסעות האלונקה. מפקדי הכיתות נדרשים לשפר את כושרם הגופני, בסחיבת פצועים על הכתף הייתי חזק אולי זכר לימים שסחבתי שקי חיטה ותערובת לבעלי החיים. כל הפרוט הזה חשוב רק כדי לספר שעם פצוע על הכתף כשלה רגלי באחד מבורות הכביש, הקרסול התעקם נפלתי ארצה ותוך רגעים אחדים הפכתי לפצוע אמת אותו סחבו על הכתף, מי שעבר את החוויה הזו של להיות "פצוע" על הכתף יודע שהסבל הזה גדול לעיתים מהפציעה עצמה...
קיבלתי כמה "גימלים" אבל לא זכיתי לרחמים. שנים רבות אח"כ עדיין נשא גופי את ה"מזכרת".
מדי פעם יצאנו לתורנויות שמירה, כאן צריך היה לשמור באמת, אוי לו לחייל שנתפס ישן בשמירה ומה לעשות חיילים תמיד עייפים.
שמרתי באשמורת התיכונה סמוך למוסך שבפינה הדרום מערבית של הבסיס, כשסיימתי את המשמרת, נכנסתי לביתן השומרים כדי להתעורר לתוך המולה עצבנית משהו, שלושת השומרים ששמרו במוסך נדרשו להתעכב בשעה ששאר החיילים חזרו למאהל, הוכנסנו למעצר!
מסתבר שלא עמדה למישהו היכולת להתאפק והוא השאיר בתוך המוסך צרור לתפארת לכן עד שיתברר מי מבין השומרים עשה את המעשה, או מי מבין השומרים שבר את השמירה ולא הבחין במעשה... שמו אותנו בהמתנה אלא שבאותה שעה כל שאר חברי המחלקה וחיילים רבים מהבסיס יצאו לחופשת חג הפסח. נשארתי במעצר בבסיס עם שניים מחיילי גולני ששמרו לפני ואחרי, אמרו לנו שמפקד חטיבת גולני אמור להגיע לבסיס וכי נועמד לדין בפניו!
אתם יכולים לתאר לעצמכם כי בשעה כבדה שכזו כבר לא הטרידה אותי רגלי הכואבת, גם לא החופשה שאבדה, לפני עמד העלבון והזעם על האשמה כבדה שלא היה לי בה רגל, יד ותחת, כשאני עצור בחברת שני חיילי גולני שהיו החשודים המיידיים, ליתר דיוק זה שהיה שם באשמורת השלישית להכחיש כל קשר למה שנשאר במוסך.
לפתע התרחש עניין מוזר ביותר, החייל האחראי על חדר המעצר בבסיס שיחרר אותנו מהמעצר, בעצם יחד איתו ברחנו מהמעצר וחזרנו לבסיס למחרת ליל הסדר!
אין לי מושג איך היתה נגמרת הפרשה המחורבנת מקודם, אם בכלל היה ניתן להעמיד אותנו לדין צודק, אבל בריחה ממעצר זה כבר עניין חמור שהדין על כך אם זכור לי נכון, היה לפחות 07 ימי מאסר וזה הרבה זמן, כמו גם ביטול הקורס והדרגות, עבריינות של ממש...
חזרנו מה"חופשה" למעצר, אחרי עוד כמה ימים הודיעו לנו שלא יהיה כל משפט, חזרתי אל חברי למחלקה לאימונים, מיד לאחר הפסח יצאנו לשבוע של "סדרת חינוך" בפתח תקוה, היה כיף גדול.
האלוף במילואים אורי שגיא
ביום שישי בבוקר כעבור עוד שבוע נערכה כל הפלוגה למסדר המפקד אותו סקר סרן אורי איזנברג אני כבר הייתי מוכן עם התרמיל לצאת לחופשת שבת הרי בזמן החופשה של ליל הסדר אני "הייתי" במעצר... ועוד לשווא, אז עכשיו מפצים אותי... עומד מפקד הפלוגה ורואה את הציוד ה"מיותר" ושואל לפשר החופשה של החייל. עומד לידו עמירם סמל המחלקה ושואל: "גרינברג איפה היית בשבת לפני שבועיים?!"
נפלא בעיני שלא עשיתי מיד במכנסיים, התקפה חזיתית שכזו לא חוויתי מימי ולא לימדו אותי בקורס המכים כיצד להתגונן מפניה. עמירם סמל המחלקה היה חבר קיבוץ בעמק יזרעאל ואחד החיילים שברחו יחד איתי מהמעצר היה בן אותו קיבוץ! ברור שעמירם ראה אותו שם אוכל בחדר האוכל בליל הסדר כאילו כלום, בשעה שאמור היה על פי ידיעתו של עמירם להיות באותה שעה תקוע בחדר מעצר מצחין בבסיס של גולני בזביבדא...
עומדים להם השניים: עמירם ששואל ויודע ואייזנברג ששואל ואינו יודע, ומחכים למוצא פי מה שנקרא החיים והמוות ביד הלשון, ליבי פירפר בחוזקה... יצאתי לחופשה וחזרתי לסיירת עם דרגות רב טוראי.
עם שר הבטחון יצחק רבין
הזמן חלף, יצאתי לעשרות לילות של מארבים לאורך עמק הירדן כשאני וחברי מלווים בשקיות צלופן מלאות פיצוחים, מדי פעם הצטרפנו כ"נוימניסטים" כלומר כעינים של יחידות אחרות, עם ציוד לראיית לילה שאיפשר תצפית לראות האם הדרך פנויה או האם מישהו מתקרב אלינו.
היתה זו תקופה בה התנהלו תקריות רבות מצד ה"פתח", המחבלים נהגו לבצע חדירות או סתם ירי של פצצות נגד הסיורים שהתקיימו לאורך הירדן שעדיין זרם באון, אצלינו קראו לזה תקופת ה"חיץ". ההוראה היתה שלא לאפשר לאף אחד להתקרב אל הירדן עד למרחק כ-0051 מטר גם לא לחקלאים. במסגרת הזו יצאו כוחות שונים אל מעבר לירדן כדי לפוצץ מבנים שונים שהמחבלים ניצלו אותם לירי וכן למארבים מעבר לירדן, גם חיילי הסיירת יצאו לפעולות שונות ובנוסף הם יצאו עם ציוד לראיית לילה שהיה נדיר ושימש רק לפעילות מיוחדת. היום אפשר לצייד כמעט כל חייל בציוד תצפית לילי, אז היו כלים מסורבלים של ראיה באמצעות אור אינפרא אדום, היו פרוז'קטור ומשקפת ומצברים אותם נשא הצופה בנוסף לנשק האישי אותם נשא.
בלילה אחד שכזה הצטרפתי כצופה אל סרן אורי אייזנברג שעמד בראש כח של חיילים מגולני, היעד שלנו היה "חוות מוחמד סלח" שמול קיבוץ "חמדיה", שבעמק בית שאן בעזרת אנשי השייטת חצינו את הירדן, היינו שתי קבוצות אחת פנתה לצפון מזרח החווה, תוך שהם מניחים במקום מוקשים, אני מדרים בתוך מבנה עם אנשי גולני ובראשם אייזנברג כשתפקידי לסרוק דרך החלונות עם ה"נויימן". בידיו של אורי היה נשקו האישי תת מקלע עוזי עם משתיק קול, הלילה חלף בשקט. ממש עם האור הראשון הבחנו מבעד לחלון הדרומי בזקן העושה דרכו בשביל המקביל לחלון, מרחק כמה עשרות מטרים, היינו שקטים. אייזנברג כיוון את נשקו וירה, באויר נשמע היטב קול חבטת הסדן שב"עוזי", הזקן שלא נפגע הביט נדהם בחלון הגדוש בפנים של חיילים והחל רץ במהירות מפתיעה חזרה למקום ממנו הגיע, כל מי מהחיילים שהצליח להשחיל רובה בחלון ירה לעבר הזקן קל הרגליים, החייל עם המאג ירה מרוב התרגשות בקרקע הסמוכה למבנה... בקיצור "פשלה" שלוותה גם בבריחת חוליית אנשים נוספים שעשו את דרכם אל החווה ורעש הירי הזהיר אותם, נחשפנו, מיד ניתנה הוראה לסגת חזרה שכן, הירדנים נהגו במקרים כאלו לפתוח באש מרגמות וזה מאד לא נעים. רק בספטמבר "השחור" של 9691 סולקו המחבלים מירדן והושג שקט יחסי.
אורי שגיא נפגש עם קלינטון
אורי אייזנברג התקדם אח"כ, הוא היה למפקדה של סיירת גולני, מפקד גדוד ומפקד חטיבת גולני מפקד פיקוד דרום ומפקד אמ"ן. איש מוכשר שאין ללמוד עליו דבר מהמפגשים ה"אישיים" שהיו לי איתו.
יש ברזומה שלו גלרייה של תפקידים ומבצעים שונים - אפשר למצוא באינטרנט - ביום ראשון הקרוב הוא יגיע למפגש עם תומכי מפלגת העבודה בפרדס חנה אבל אין לזה קשר עם הסיפור שלי, כמו גם לעובדה ששם המשפחה שלנו זהה. |
ראשי
צ'אט
06-11-2012, 08:01
מצב כלאיים
