אני רוצה לספר לכם איך ההרגשה לגור במקום שכל רגע עלול להיות פתאום אזעקה.
אני גר באיזור אשדוד. בכל סבב של טילים יש אצלינו אזעקה או שניים ולפעמים הרבה יותר. כל פעם שמתחיל סבב חדש אני יודע שהאזעקה היא רק עניין של זמן. לא ימים. שעות. לפעמים דקות.

איך אפשר להסביר את זה במילים? מכירים את ההרגשה הזאת שאתם מחכים לשיחת טלפון חשובה? אתם יושבים ובוהים הטלפון עד שהוא מצלצל? אז זה בערך ככה, רק הפוך.

וככה זה גם עכשיו.

טוב, אז כמו שחשבתי. לא חיכיתי יותר מ4 וחצי שעות ו"להפתעתי" אזעקה. שמענו את הנפילה/ירוט ועכשיו מחכים לאזעקה הבאה. הילדים ישנים בבטחה בממ"ד.

לילה שקט, מקווה שיעבור בשלום.

אני אישית מנסה להתעלם כמה שיותר מהאזעקות. ולא לתת להם להשפיע על חיי.
כמה שיותר חיים רגילים רק כשיש אזעקה נכנסים לממד.

הבעיה האמיתית נוצרת כאשר. הגארדים נופלים ליידך וליד חבריך ואתה מתחיל לדאוג ולאכול סרטים.
כמו שקרה אצלי לא מזמן. הרי היו 4 נפילות באשדוד..

אנחנו חזקים, יהיה טוב.

מצב בלתי נתפס. אין שקט נפשי, המון דאגות, במיוחד כשאתה אב לבנות, בעל משפחה.

תהיה חזק אלי, וכן כל תושבי הדרום.. מקווה שבקרוב יחוסל המלאי של הארגון הדוחה הזה, ותזכו לעוד קצת שקט, גם אם יחסי.

"אני פחדתי ממפלצת.. אז חשבתי על פיצה. ומיץ."

עד לפני מספר ימים לא הייתי קרובה אפילו ללהבין את האנשים בדרום.
נכון, הייתי קוראת על נפילות, רואה שאין נפגעים וממשיכה בחיי.
ביום שני התגייסתי ואני עושה טירונות בניצנים. יש לנו 30 שניות לרוץ למרחב מוגן.
אצלינו מן הסתם יש אוכלוסיה מכל הארץ, חלק רגילים לזה ביום ביום וחלק חוו את זה בפעם הראשונה לחייהם.
היו כאלה שהתעלפו, כאלה שנכנסו לחרדות, כאלה שבכו, וגם כאלה שהריצו צחוקים ובדיחות כאיזה מן מסך התגוננות פסיכולוגי.

אני אישית מתוך ארבעת הלילות האלה ישנתי רק לילה אחד כמו שצריך. בשאר הלילות הייתי עוצמת עיניים, נחה, אולי טיפה מנמנמת, אבל בכל זאת בסופו של דבר מוצאת את עצמי בוהה בשעון כל 10 דקות מייחלת שההשכמה כבר תבוא. הציפיה לצבע אדום והתקווה שהוא יתפוס אותי ברגע של מוכנות היו חזקים יותר מהצורך לישון.

בסופו של דבר, הציפיה, הפרנויה, והפן הפסיכולוגי בשעות השגרה יותר מפחידים משהיה במיגוניות תוך כדי שהאזעקה שואגת לרקע קולות פיצוצי הרקטות.

היומיים הראשונים, שהיו גם ככה מלחיצים מהכניסה למערכת הצבאית ולמשמעת וההיכרות עם האוהלים, הקור, המקלחות והאוכל היו פשוט מדהימים. נתקלתי מספר פעמים במראה של קבוצת בנות, שלא מכירות אחת את השניה, מצוותים ואף ממחלקות שונות, מחבקות ומרגיעות זו את זו ומספרות את סיפורי חייהן ואיך הן מתמודדות עם זה כאילו הכירו שנים.
סופר לי גם שבשלב מסויים בזמן שכולן היו במיגונית אחרת, מישהי התחילה לצעוק את תפילת שמע, וכל ה50 ומשהו בנות שהיו איתה חזרו אחריה בצעקות בפה אחד, בין אם הן מאמינות ובין אם לא, ממש כמו שהיו עונות בצעקות חזקות למפקדים.