את ביקורתי על מטרות המבצע, ועצם היציאה למבצע הבעתי באשכולות אחרים, אבל רוח הנכאים שנושבת מהרבה מהגולשים פה ובמקומות אחרים מוגזמת. אני רוצה להציע כמה נקודות מבט חיוביות ואני בטוח שתוכלו להוסיף.

1. קודם לכל - הציבור (הידוע בכינויו עם ישראל). כמו תמיד בשעת משבר מגלה בגרות, אחדות בריאה וחוסן אדיר. לפחות כך זה נראה מרחוק. אנשים תרמו למערכת ההסברה באמצעות הרשתות החברתיות, ולדעתי הביאו תוצאות.

2. תפקוד הצבא. באופן בולט היו הרבה פחות ברבורים ופטפטת של אנשי הצבא והרבה עשיה מקצועית. סגירת מעגלי מודיעין, יכולת ביצועית מדהימה בהרבה מקרים, בעיקר של חיל האוויר מן הסתם, ושימוש מושכל בחימוש. במסגרת המטרות שהוגדרו על ידי המערכת המדינית, אני לא חושב שניתן היה להוציא לפועל את הפקודות בצורה טובה יותר. דומני שהרמטכ"ל, אלוף פיקוד דרום, מח"א ושאר המפקדים עשו עבודה טובה ולמדו לקחים ממבצעים קודמים.

3. מערכת כיפת ברזל. מבחינה טכנולוגית מדובר בהישג עצום. אודה שבזמנו הייתי סקפטי לגבי הטכנולוגיה והיכולת להביא אותה לכשירות מבצעית בזמן כל כך קצר, אבל לשמחתי התבדיתי לחלוטין. אני גם שמח לראות שהמערכת מופעלת בעיקר כהגנה אזרחית ולא כהגנה על בסיסים צבאיים ומתקנים בטחוניים אחרים.

4. תפקוד ההנהגה המדינית. אם נשים את ההחלטות המדיניות/מבצעיות בצד, השלישיה - רוה"מ, ושרי החוץ והבטחון - תפקדה היטב. לא היו התבטאויות נפוחות, נראה שניתנו הוראות ברורות לצבא ולגורמים השומרים על העורף. המערכה הדיפלומטית נוהלה היטב ובזכותה המבצע זכה לגיבוי בינלאומי חסר תקדים.

5. סיעות האופוזיציה. למרות הסמיכות לבחירות, לאורך המבצע ניתן גיבוי לא מבוטל לממשלה והחלטותיה. עכשיו כמובן יישלפו הסכינים - זה טבעה של המערכת הפוליטית - אבל בשעת המבחן, הסיעות הציוניות עמדו במקום הנכון. (השמאל הלא ציוני, ממרצ ושמאלה, לעומת זאת, התגלה כרגיל ובאופן לא מפתיע כקהילה הזויה, מנותקת ומזיקה, ומי שנחשף לדברים יודע על מה אני מדבר).

6. ארה"ב וכמה מדינות אחרות. הפגינו הפעם הרבה הבנה לישראל, ונתנו לה חופש פעולה גדול. כמובן שזה היה קל יחסית לאור מיעוט הנפגעים בצד הפלשתיני ולצילה של מלחמת האזרחים בסוריה, אבל עדיין לא מדובר בדבר מובן מאליו.

לסיכום. למרות התוצאה הלא מוצלחת, יש הרבה נקודות אור. לא צריך להכנס להיסטריה או דכדוך. מדינת ישראל לא תקרוס מחר בבוקר. אבל צריך ללמוד, וצריך לעשות חשבון נפש רציני כדי להבין איך ישראל הגיעה לעמדה גרועה כל כך.

אוקי, קראתי. טרם החלטתי אם אני מסכים או לא.

ובהחלט הוסיף (עבורי) הרבה נקודות למאזן הבטחון העצמי ברמה הכללית של אמון ב"עם" כמו גם במדינה. לא שהייתי בהיסטריה קודם לכן, אבל בסיבוב הנוכחי הייתי חשוף מתמיד: משפחה גרעינית מורחבת מאוד (ילד פה, ילד שם, שלישי כאן, רביעי חולה וכל אחד יש לו את העולם שלו, החרדות שלו והאופוריה שלו), ההוא במילואים, השותפה למשרד שבחרדות של ממש, עוד אחת שעלתה לארץ רק לפני שנה ולא יודעת בכלל איפה זה באר שבע (הבן שלה שם במכינה) ובמקביל עבודה, שחלק נכבד משכרה הוא "בנגזרות", שתלויה מאוד-מאוד-מאוד במה שאומרים בחדשות. ועוד-ועוד-ועוד. באופן כללי יצאתי במין הרגשה של "אנחנו בהחלט יכולים לעמוד גם בעוד מאי 1967, או אוקטובר 1973" - למרות שכולנו ציניים חושבים שאנו מפונקים ו"לא כמו הדור ההוא" (מה לעשות, העולם השתנה ואתו כל הניואנסים של החיים, אבל אני חייב לציין שהאמריקאי הממוצע בזמן "סנדי" היה היסטרי פי כמה ממי שראיתי פה).

עושה רושם שכל המגזרים, כולל אפילו ערביי ישראל (*), התבגרו מאוד ולמדו שישנם אירועים שמוטב לא להבעירם בעזרת עודף היסטריה והתלהמות. אפילו ברוטר.נט היו מעט התקפי חרדה.

* יוצא מן הכלל מגזר רפי השכל של העיתונות דוברת/כותבת העברית, שהיו דפוקים כרגיל והסיבות שבגללן אנו לא מתרגשים עוד הן כי התרגלנו אבל בעיקר מאחר ויוטיוב, פייסבוק ושאר המדיות החופשיות פשוט הפכו אותם למיותרים למחצה. למ יאיכפת ההזיות של אבנון אמרמוביץ' אם אפשר לקרוא "ציוצים" של קצין מילואים בעוטף עזה? כמובן שאסור לשכוח שהעיתונות העברית קורסת, כלכלית, וללא ספק הבטחון העצמי של העוסקים בה נמוך, ומה עוד שהם הפנימו שהם (בדיוק כמו השמאל הקיצוני) מגזר שנוא הרבה מעבר למה שהם דמיינו.

לעניין הפסקת האש/מבצע/חדירה/פלישה/התקפלות: מעבר לזה שיש לי הרגשה שהפעם באמת הופעלה המון מחשבה מאחורי התכנון, וכמובן שהאופוזיציה/דעת הקהל היו מאוד מפרגנים - (ומעבר לזה שאני הרי "שרוף של ביבי" כפי שאחד הגולשים פה איכשהו טען (לא נגדי אישית) לפני שהתמזל מזלי לחיות ב"עיר שחוטפת" אבל בלי שדעתי על נתניהו השתנתה... ללא ספק לאכזבתו הרבה של החבר הדרומי שעכשיו יגלה שאפשר לחיות תחת איום רקטות בלי להפוך ביביפוב) - העולם, והסביבה המיידית שלנו השתנו לחלוטין:

העולם הערבי באנארכיה מוחלטת. בנוסף לעיראק שכבר כמעט עשור היא חממת טרור, לוב וסוריה התפרקו לחלוטין וכל הארסנאל החומרי והאנושי של חלאות רצחניות שבהם התפזר לכל עבר. מצריים היא ענק חולה ואימפוטנט ששום בר דעת לא יפנטז על ערעור נוסף של אי אילו שלטונות שאוחזים בו בקושי. בית המלוכה הירדני בהחלט ייתכן שחי את שנותיו האחרונות כשלטון של ממש והמטורפים הסלפיים נותנים את הטון מכל עבר - חבורה סוציופטית במיוחד שליידה החמא"ס הם עברייני צעצוע.

במצב כזה לא רק שכניסה והתערבות בעזה אינו רצויה לישראל מיידית, אלא שישנו חשש אמיתי ש"עוד נתגעגע לפסיכים המוכרים לנו". דווקא המצב בו חמא"ס, חיזבלה, האחווא'ן של מצריים, בית המלוכה ההאשמי וכו' וכו' מסתובבים כל היום עם חיתול מבוגרים מטאפורי תחת חליפה מותאמת בקפידה (ולא מפחד ישראל כמובן, אבל למי איכפת ממי הם מפחדים?) הוא מצב רצוי לישראל - בטווח של שנים ספורות. החמא"ס הוא סרטן, בדיוק כמו החיזבלה, אבל הוא סרטן שמוכר למדע. חיים אתו, גם אם זו לא איכות חיים. העניין הוא שפעולה להסרתו תחשוף את כל הגוף להתפרצות של נגיפים לא מוכרים פראיים יותר.

במצב כזה, מבחינה איסטרטגית וברמת תכנון "על", ישראל פשוט צריכה להמעיט בהתערבות רועשת נקודתית, לתפוס מרחק ולכלכל צעדיה מאחורי הקלעים ובשקט. מצריים חלשה (גם אם השופוני המצרי חזק כתמיד בחברה הג'ינגואיסטית להחריד של הארץ האפריקאית), החמא"ס מסתאב וכבר אינו ה"אנדרדוג" של החברה הערבית בא"י ומצפון מזרח לנו ישנו בור שחור שהיה פעם מדינה חמושה וטוטאליטרית, ועכשיו שקוע בעולם של אפילה ועתיד אפל עוד יותר. לא נעים להיות מחרב שמחות, אבל זה פשוט לא זמן טוב לנסיון לעצב מציאות. רק דעתי כמובן...

.