"יש עוד סיבה שאנחנו לא עושים חזרות", הוא אומר לי. "יש לה סרטן", הוא אומר לי. אני מת על הומור. הלוואי שיכולתי לחיות הומור. ראיתי ראיון של ריקי ג'רוויס אצל לטרמן ושם הוא סיפר שהומור היה הדבר הכי חשוב במשפחה שלו. צפו:

לצפייה במקור באתר YouTube, לחצו כאן.

אפילו בהלוויה של אמא של ג'רוויס. אנשים בכו, והוא חילק להם ממחטות. פתאום התחילו צחוקים, וזה בגלל שהוא כתב מראש על הממחטות דברים כמו: "כלבה בכיינית" "חזיר יללן"...

קינאתי בו כששמעתי את הראיון. זה אדם מאושר. חזרה אלי.

ברגע ששמעתי שיש לה סרטן, מנוע ההומור התחיל לעבוד. במצבים קשים הוא מתחיל אוטומטית. אמרתי משהו כמו "בעסה", ומי שדיווח לי אמר משהו כמו "כן", ופירט מעט. ה"בדיחה" הראשונה שעלתה לי היא שחבל שאין כרטיס "ברכה" שמכסה את זה. אני מעריך ואוהב ומכבד אותה מאוד, אבל אנחנו לא קרובים מאוד. חבל שאני לא יכול לקנות כרטיס שאומר "אז.. שמעתי שיש לך סרטן... בהצלחה!". אולי אני צריך לבקר אותה עם חולצה שעליה כתוב: "שמעתי שיש לך סרטן וכל מה שעשיתי זה לקנות את החולצה הזו". חשפתי בפניו את מחשבות ההומור השחור שלי, ואז הוא ואשתו חשפו בפני את מחשבות (ואף מעשי...) ההומור השחור שלהם.

עכשיו לבעיה העיקרית... שלי (גם לה יש בעיה, אבל היא לא שלי). היא בחורה נפלאה. היא נשמה נפלאה. אני מכיר אותה דרכו. הכרנו דרך עולם המוסיקה. היא כתבה שירים ורצתה להופיע איתם, אז הוא, שמכיר אותה, צירף אותי, ואנחנו ליווינו אותה על גיטרות כשהיא מופיעה, מנגנת ושרה. עשינו כמה חזרות, ומיד היא התחבבה עלי. יש בה טוב לעצמה וטוב לעולם, כמו שאני אוהב (ומעריץ- בסתר). עכשיו אני גובה מארכיון הזיכרון שלי. אני זוכר שמייד אחרי ההופעה הראשונה, אני הייתי שיכור מה"שכר" שקיבלתי על ההופעה- שתייה חינם בבר בו הופענו, ופתחתי את האמת שלי, והאמת שלי היא--- שאני שונא את החיים. אני אפרט: בבחירה אובייקטיבית בין החיים למוות הייתי בוחר במוות. אני לא רוצה לצאת מהמיטה, כי להתעורר זה לחיות, ואני שונא לחיות. אני אחזור לישון, גם אם התעוררתי בשתיים בצהריים, כדי לדחות את ההתמודדות עם העול הבלתי נסבל הזה רק בשעתיים. המחשבה הראשונה שעולה לי בראש כשאני מתעורר היא: "שיט!". עשית תאונה?, איבדת משהו? הפסדת משהו?..... מה אומרים במצבים האלה?........"שיט!" -זו התחושה שיש לי כאשר אני מגלה שאני בחיים. אני שונא לחיות. הסיבה שלא התאבדתי עד היום היא שפרקטית זה סיפור בפני עצמו, ושיש לי רגשות אשם במודעות על הסבל שזה יגרום לאנשים שאני אוהב ואוהבים אותי.

אז למה לה יש סרטן ולא לי?

אני מנגן שנים בגיטרה. אחד מהאנשים שלימדו אותי בראשית דרכי (מעולם לא למדתי אצל מורה) זה הוא. אותו הוא שהכיר לי אותה ובישר לי עליה. הקטע הדפוק הוא שאמא שלו מתה מסרטן. הכרתי אותו עוד לפני שידעו על זה, הייתי איתו כשהתמודדו עם זה, ושנים אח"כ הייתי איתו בהלוויה של אמו. ממש כמוהו, אני אוהב לנגן קאברים על הגיטרה. פשוט ונקי. בהיותנו תאבי מוסיקה, בכל מפגש בינינו תמיד תהיה מונחת גיטרה בה ננגן. יום אחד שנפגשנו ניגנתי שיר של נירוונה. השיר נקרא " Heart Shaped Box". קופסה בצורת לב. חשבתי שזה שיר יוצא דופן בחוזק שלו אצל נירוונה. אולי במקרה ניגנתי את זה מולו ואליו. אולי המודע התת מודע הוביל אותי לעשות את זה. הגעתי לשורה בשיר. אני זוכר שהסתכלתי לתוך העיניים שלו. אני זוכר שהוא הסתכל עלי. אני חושב שהוא שמע אותי, והבין אותי, אבל אני חושב שזה נעלם ממנו באותה השנייה. אמרתי את מה שקוביין אומר בקול הצרוד שלו:

i wish i could eat your cancer when you turn black

כל אחד יכול לחשוב לעצמו מה המשפט הזה אומר. זה אומנות. היא נתונה לפרשנות המקבל. אני רוצה להגיד מה אני חושב שהמשפט הזה אומר:

כאשר ניגנתי את זה קוביין כבר היה מת. אין לי ספק שהוא היה דכאוני. שהוא שנא את החיים. זה מקבל עוד עומק ומשמעות כששמים את זה יחד עם מישור ההצלחה החומרית האדירה שהוא חווה. מה שהוא אמר זה שהוא היה רוצה לקחת את הסבל הסופני שלה- אליו. שהוא גם ככה אבוד, ואם הוא היה יכול, הוא היה לוקח את המחלה ממנה, משאיר אותה בריאה, והולך לאבדון אליו הוא שואף. הוא מייחל לאכול את הסרטן שלה. להכניס אותו לתוך הגוף שלו. זה עסקת חליפין. את תמשיכי לחיים המאושרים אליהם את שואפת, ואני ימות עם הרוע שבמקרה הגיע אליך.

אני חוזר לאותו הערב, אחרי ההופעה איתה. נסענו במכונית ודיברנו. זה היה כמובן לפני שהיא תגלה את הסרטן. אני פתחתי את עצמי ואמרתי. היא ניסתה להבין ולהניא אותי מלחשוב ככה.

אני חושב לעצמי היום שהלוואי שיכולתי לאכול את הסרטן שלה. היא אוהבת את החיים, ואני לא. תני לי את הסרטן שלך. את רוצה לחיות, ואני מייחל למוות.

אני קורא את מה שכתבתי ואני חושב לעצמי שזה בטח הדבר הכי מצבן שחולת סרטן יכולה לשמוע. לא מספיק שהיא חשה בסכנה של לאבד את החיים היקרים, בא איזה דכאוני שאפילו לא מעריך את הדבר היקר לה ואומר לה שהוא היה מתחלף איתה, כשהכל כמובן אך ורק בתיאוריה. אני שמח שזה כל כך גרוע שזה קומי.

אני כותב בפורום פרש בשם משתמש אחר, אבל גם כאנונימי אני רוצה להיות אנונימי. מהאנשים הקרובים אלי אני לא מסתיר, אבל בציבור עדיף כמה שיותר מסיכות.

עוד יום ששנאתי נגמר. מחר יום חדש.