חגי סגל, השתתף בהשקת הספר בלטרון, ומשרטט, בסגנונו הייחודי, את התרשמותו:

באחד העמודים האחרונים של הביוגרפיה החדשה על יעקב גרנק – "אגדת דב הבלונדיני מלח"י" (מאת נחמיה בן-תור) – משובצת תמונה מטושטשת וקורעת לב משלהי 1948: חמש גופות של חללים מונחות בחולות חלוצה, רק נעליהן מבצבצות מתחת לשמיכה. ליד אחת מהן כורעת אשה, רעייתו הצעירה של גרנק. היא הספיקה להגיע לשם עוד לפני שבשורת הנפילה בקרב נמסרה לה באופן רשמי. כמו בעלה החלל גם היא היתה בצעירותה קלת תנועה ונחושה.
65 שנים אחרי הרגע הקודר ההוא הגיעה השבוע האלמנה, לאה, לטקס ההשקה של הספר באתר השריון בלטרון. אישה בת 88, שערה לבן כשלג, מתנהלת בקושי, אך צלולה כמו אז. שמיעתה הפגומה היא תוצאה של עברה הקרבי, לאו דווקא של גילה. פעם פיקדה על מבצע תקיפה של משאית בריטית, ועמדה קרוב מדי למטען-הצד שפוצצה.

יחד עם לאה נאספו בלטרון שלוש-מאות איש, קהל גדול מאוד כשמדובר למעשה באזכרה לקצין זוטר שנפל לפני עידן ועידנים. חוץ מזקני לח"י שלחמו אתו בבריטים, קומץ ותיקי פלמ"ח ששרתו אתו בתש"ח ושארי בשר, התקבצו שם גם קציני שריון בסדיר ובמילואים היישר מאימון בצאלים. כמו כן באו צעירים וצעירות מכפר הנוער ניצנה וסתם מעריצים שהתחנכו על ברכי אגדת גבורתו. אריה אלדד הרהיב עוז להגדיר אותו באוזניהם כ"משיח בן יוסף", מפני שנולד בתשעה באב ובזכות מורשת הקרב המפוארת שלו.

המורשת נחנכה עוד בהיותו ילד. אחיו הצעיר, גרשון, סיפר ש"יעקב לא היה מהשותקים. פעם חזר הביתה עם פנס בעין, פעם עם חולצה קרועה, ופעם עם שניהם". בגיל 16 וחודש התנדב לצבא הפולני וחיסל מאות חיילים גרמנים באמצעות מכונת ירייה שאותה למד לתפעל בסערת הקרב. אחר-כך נפל בשבי, ברח, עלה ארצה, נאסף אל זרועות לח"י וקיבל את הכינוי "דב". על אף שהיה חילוני, התהלך זמן מה עם ציציות מתוך הזדהות עם מפקדו המנוח, אברהם יאיר שטרן. במשך השנים הבאות השתתף ברוב הפעולות הנועזות ביותר של הארגון.

מישהו בקהל אמר שדב היה מאיר הר-ציון של הלח"י, אבל הסגנון הקרבי שלו הזכיר יותר את רמבו. בחורף 1945 הוא ניהל דו קרב ברחוב יפו בירושלים עם קצין בריטי, כשלגופו תחתונים בלבד (המכנסיים בערו), והצליח לירות ראשון. פעם אחרת ספג בהכנעה שלושה כדורים מאקדחו של שוטר יהודי, ולא השיב אש, כי לא רצה להרוג יהודים. אגב, זה קרה תוך כדי שוד בנק שנועד להעשיר את קופת המחתרת. במלחמת העצמאות הספיק להיות אחד ממפקדי מבצע הכיבוש של נמל התעופה לוד. "צאינה ובכינה בנות ציון לסקריק, לשודד הקורן, ששנאוהו אחיו", קונן אורי צבי גרינברג אחרי שדב נפל במדבר.

אלוף גרשון הכהן נשא הרצאה קצרה "בהשראת דמותו" של דב. הוא גילה שבשבוע שעבר היה לו ויכוח עם מפקד בית הספר לקצינים, אשר אירח את פורום המטה הכללי לדיון על מנהיגות ופיקוד. מפקד בית הספר ציטט באוזני הפורום את הוגה הדעות הצבאי קלאוזביץ על "המאור הפנימי" הנדרש מקצין, והסביר שהכוונה היא לאחיזה במצפן של מקצועיות עילאית. "חלקתי עליו בַּמקום", סיפר אלוף הכהן, "והסברתי שמאור פנימי מבטא אמת פנימית שמתבטאת ביכולתו של הקצין לדבוק במשימתו במסירות ובהקרבה". הכהן חיווה דעתו ש"מפקד בה"ד 1 התמקד דווקא בעניין המקצועי, כי צריך להודות שבמידה מסוימת מפחדים אצלנו מקצינים עם להט ועם אש שליחות. זה נראה כסיכון הכרוך באמביציית יתר".

לדב הבלונדי אכן היתה אמביציית יתר, אבל הוא לא היה בלתי ממושמע. אמנם פעם הבהיר ביושר לבן-גוריון שאם יקבל פקודת נסיגה באמצע מבצע לשחרור ירושלים – "אשמע רק בקול מצפוני", אך ברגע המבחן הגדול שמע לקול מפקדיו בצה"ל. בלילה שלאחר הפגזת אלטלנה הורו לו מפקדיו לשעבר במחתרת לנטוש את צה"ל ולעלות לירושלים, שם עדיין נשמרה המסגרת המחתרתית. לדברי אריה אלדד, הם חיכו כל הלילה, אבל דב לא בא. אילו בא בכל זאת אולי היה אפשר לשחרר את ירושלים כבר בתש"ח, טען אלדד ומיד ירד מהבמה.

צריך הרבה אומץ כדי למתוח ביקורת כזאת על אחד מגיבורי ישראל בטקס אזכרתו, אבל יתכן שזו היתה רק מטאפורה. אלדד ניסה לרמוז משהו לגיבורים הצייתנים של ימינו.

את הספר ניתן להשיג בעמותת להנצחת חללי לח"י, 03-6820288.